צלילות באי יאפ שבמיקרונזיה

 

כתב: גילי חסקין

 

 

ראה גם: טיול באיי יאפ. טיול בפלאו, היפה באיי מיקרונזיה.

 

למצגת תמונות בנושא : צלילות באי יאפ שבמיקרונזיה

 

"אני חושב שהגעתי לגן העדן. אמנם, טרם פגשתי מישהו שבא משם, אבל לפנטזיות יש כוחות משלהן".

כתבתי את השורות הללו, כולי נרגש ממלון מפנק בשם "מָנטה רֶיי ביי" (Manta ray Bay), שכשמו כן הוא, מלון המנקז אליו צוללים בלבד. הנופשים המגיעים לכאן מרוכזים בדבר אחד בלבד: צלילות. הם צוללים, מדברים על צלילות ובערב רואים בוידיאו סרטים על עולם החי התת מימי זהו שבוע של התנתקות. שבוע ללא סכסוכים גלובאליים ומשברים כלכליים. עולם שקיימים בו רק דגים, אלמוגים וכרישים.

האסוציאציה של גן עדן הבליחה בשעת בקר מוקדמת, מול בריכת השחייה שדגי מנטה ריי (תריסנית) מצוירים בשחור, על החרסינה הכחולה שבקרקעיתה. תחושת גן העדן באה לאו דווקא בשל המלון. הוא אמנם מפנק להפליא אבל הייתי במהודרים ממנו. גם לאו דווקא מבחינת היופי. במקומות רבים בדרום מזרח אסיה ואמריקה התיכונה ראיתי מפרצים חוליים, עטורי דקלים, הסוגרים על לגונות כחלחלות ושקטות, שללא ספק היו דומות יותר לפנטזיה שלנו על גן עדן טרופי. ובכול זאת, גרסא ייחודית של גן עדן. אולי בזכות הצלילות, אולי בזכות השירות, אולי בזכותה עובדה שכולם מדברים כאן אך ורק על דגים, חיים כמובן, כאילו אין משבר כלכלי, כאילו אין איראן. רק הם ושונית האלמוגים.

הגעתי לכאן במקרה. כבר שנים שאני מתכנן לבקר את טובה ונבות ב"פיש אנד פינס" (Fish 'n Fins) , מועדון הצלילה שהקימו באי פלאו (Palau), שבים הפיליפיני. 500 ק"מ מזרחית לפיליפינים. טובה עמדה על כך, שבדרך לפלאו אבקר גם ביאפ. הם חיים כאן כבר 18 שנה ומי אני שאתווכח?

במוצאי שבת, קצת אחרי חצות הגעתי ליָאפּ (Yap) שבאיי מיקרונזיה, בטיסה השבועית של "קונטיננטל" מהאי האמריקאי גוּאָם, פיסה טרופית נהדרת בפני עצמה. מחוץ לנמל התעופה המתינו לי אנשי המלון בחיוך רחב וטרם שהבנתי מה קורה, לקחו את המזוודה, ניגבו את פני במגבת לחה וציידו אותי בבקבוק מים קרים חם כאן. חם מכדי לטייל, ובעיקר לח.

 

 

 

הגעתי למלון. המזוודה כבר ממתינה בחדר מפנק להפליא, עם מיטת אפריון שמתבזבזת על אדם המגיע בגפו, ג'קוזי פרטי במרפסת נסתרת, אך ללא נערה המשתכשכת לצדי. המקומיות אגב, רחוקות מלהזכיר את הפולינזיות מציוריו של גוגן. תושבי יאפ, כמו מרבית המיקרונזים, הינם עגלגלים מאד, לייתר דיוק כרסתנים, מהדסים בכבדות. כל כך רחוק מהמראה הארוטי שבפנטזיות. כולם עסוקים רק בלפנק את התייר. מנהל המלון, ביל אקר (Bill Acker), טקסני שאוהב ים, פוגש את אורחיו בלובי, משוחח איתם, משיק עמם כוסות של בירה בבריכת השחייה. כמו כולם, מקפיד על צעדים איטיים והרבה מנוחה. ביל הגיע לכאן לראשונה ב-1976, כחלק מארגון מתנדבים אמריקאים שלא אהבו את השליטה של ארצם בתושבי האי ובמשאביהם. מלאחר שלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה של הונוללו, שב לכאן ב-1986, למד לצלול ופתח את מועדון הצלילה הראשון – Yap Divers . הוא פרסם את הברושור הראשון אודות יאם וב-1990 פתח את המלון הראשון באי וקרא לו על שום מושא תשוקתם של הצוללים – מנטריי. כבר למעלה משלושה עשורים הוא כאן, בין האלמוגים למנגרובים. בחלקת אלוהים הקטנה שלו. נשוי לאשה מקומית ואב לילדים ולנכדים מיקרונזיים.

מסעדת המלון ממוקמת בספינת פירטים ישנה. ארוחות הערב מוגשות על הסיפון, כשעל מסך ענק מוקרנים סרטים שצילם פיטר, צלם טבע גרמני מוכשר, ביום אמש, לאחר שהספיק לערוך אותם ולהוסיף קטעי מוסיקה מתאימים. חיש קל זיהיתי תא מיוחד עם שמי ומספר חדרי, רשימת ספינות ששמי מתנוסס על אחת מהן והמֵאֳזֵן שלי, שמדדתי שעה קודם לכן, כבר מחובר לווסת ולבלון וממתין לי על הסירה. על המזח, פוסע לאטו צוות של מדריכים מקומיים, בני הגזע האוקייני, שחומים להפליא, מקורזלי שיער ובעלי שפתיים רחבות. לא כמו אלו של השחורים האפריקאים, אלא משהו באמצע. מזכירים להפליא את האוברג'ינים של אוסטרליה. את המאורים של ניו זילנד.

 

 

הצלילה הראשונה היתה מאכזבת. המתנו לדגי מנטה ריי, שעל שמם נקרא המלון אך הסתפקנו בכריש בלבד. הצלילה השנייה, היתה בזרם עכור למדי. כששטנו חזרה למלון כבר עברה במוחי מחשבת כפירה: "בשביל זה הגעתי עד לכאן"?

כנראה שהייתי זקוק לזמן התאקלמות כדי לקלוט מה קורה כאן. ביום המחרת השכמתי בשעה 07:00, עם כוס קפה ריחני למיטה. יצאנו להפלגה כשאני בוהה בשובל היפהפה שנוצר במים, בירכתי הספינה. כעבור עשרים דקות של שייט במפרץ שכולו גוונים של טורקיז, הגענו לריף האלמוגים ולאחר תדריך קצר היינו במים. אני צף בתוך המאזן, מתפעל מהשמים הכחולים, פיטר המדריך מסמן באגודלו כלפי מטה ותוך רגע נוסף, אנו שוקעים לגן טרופי מרהיב. בעצם לא גן, אלא יער פראי של אלמוגים וצמחי מים החיים ביניהם. אלמוגים בעלי צורות של עצים, מניפות מעוגלות, ספוגים וקרניים בצבעים מגוונים.

איי יאפ מוקפים באטולים, שהן טבעות של אלמוגים שהולכות ונבנות עם השנים לכיוון הים כאשר הטבעת החיצונית חיה ומותירה מאחור לגונות שקטות ומרשימות, בצבעים שהדעת אינה מצליחה לתפוש והשפה טרם העניקה להם שמות הולמים.

האלמוגים הם בעלי חיים מושבתיים, המורכבים מיחידות קטנות הנקראות פוליפים. במושבה אחת של אלמוג ניתן לעתים לספור אלפי פוליפים הצמודים זה לזה. מושבת אלמוגים מתחילה את חייה כפוליפ קטן ויחיד בקוטר מילימטרים ספורים בלבד. פוליפ זה מנץ פוליפ נוסף וכן הלאה, והמושבה גדלה. מושבות אלמוגים מסוגלות לגדול ולהגיע לממדים של מטרים אחדים ולגיל של מאות שנים!

 

 

האלמוגים יכולים לבנות שלד חזק בזכות חיי שיתוף בין הפוליפים באלמוג לבין אצות חד-תאיות. האצות נמצאות בתוך שכבת התאים הפנימית של האלמוג והן מעניקות לו חלק מן הגוונים המרהיבים שלו. שיתוף הפעולה הזה הוא סוד הקיום של שוניות האלמוגים. שלדי האלמוגים יוצרים בשונית את המבוכים הרבים, המספקים גומחות אקולוגיות רבות. אין ספור של יצורים חיים מוצאים בהן משכן, הגנה, מסתור ומזון. בנוסף לחסרי החוליות הרבים החיים בה, יש בשונית קבוצות רבות של דגים – דגי יום ודגי לילה, דגים צמחוניים ודגים טורפים, דגים גדולים וקטנים, וכולם בעלי צורות וצבעים למכביר. לדגים תפקיד אקולוגי חשוב ביותר בשונית, והם מצטיינים באורחות חיים מעניינים ומרתקים.

מפתיע ככל שייראה, האלמוגים הם יצורים טורפים. הם ניזונים מזואו-פלנקטון (בעלי חיים זעירים) ולשם כך הם מצוידים בזרועות ציד. הזרועות האלה מכילות תאים צורבים, שמטרתם לשתק את הטרף ולהמיתו. האלמוגים מגלים תוקפנות זה כלפי זה וגם כלפי יצורים אחרים. הם יכולים לדחוק מינים המאיימים לפגוע בהם, באמצעות זרועות ציד מיוחדות, או באמצעות חוטים דקים. חוטים אלה נשלפים מחלל העיכול של הפוליפ, נכרכים סביב מזון או רקמת אלמוג שכן ומעכלים אותה תוך זמן קצר. בין הסדקים והמבוכים שהם יוצרים, חיים מינים רבים של כוכבי ים, סרטנים, חלזונות וצדפות, ובמים שוחים מאות מינים של דגים במגוון גדול עוד יותר של צורות וצבעים, שונים כל כך מאלו המוכרים לנו בבית, אם אפשר לקרוא כך לים סוף.

 

 צילום: יאפ דיוורס.

 

אנו מרחפים מול הקיר ושוקעים חיש קל בעומק של כעשרים מ' מתחת למים, בעוד שהקיר ממשיך לצנוח הלאה הלאה. יש משהו משכר בכחול העמוק שקורא לך מטה מטה. אני לא אוהב את המעמקים, את רפיון המחשבה המלווה לצלילה. אני מסמן לפיטר בבוהן כלפי מעלה ועולה גבוה יותר, לעומק של 12 מ' בלבד, שם הראות טובה יותר, והים נראה ככדור ענק של בדולח. מתבונן בצוללים שמתחתי, כשהם דואים בתנועות עדינות זה מעל זה, וכולם מול הקיר העצום. הצבעים במים הרדודים יחסית מרהיבים עשרות מונים. הנה להקה גדולה של דגיגים כפולי זנב, והנה דגים שלאורך גופם פס סגול זוהר, הנה דגים שצורתם כדיסק ענקי והנה דגיגים מפוספסים בצהוב על גבי שחור, בכחול על גבי סגול, באדום על גבי כחול, שוחים בתוך בועות האוויר שעולות ממיכלי הצוללים. אני מרגיש מסוחרר מרוב צורות וגוונים. גם לאחר שנים בים סוף, אני נפעם. לא פוער את פי כמובן, שלא ימלאו אותו מים.

 

 

המפתח להצלחת מארג החיים המורכב והמסובך של שונית האלמוגים הוא חיי שיתוף (סימביוזה) והם מקיימים בה את מגוון המינים הגבוה. השיתוף קיים לא רק בין האלמוגים לבין האצות שלהם, אלא גם בין רבים מיצורי השונית האחרים. כך הם משיגים דברים שלא היו מצליחים להשיג לו חיו כל אחד לבדו, כגון: מקום מחיה, מזון, הגנה, ניקוי מטפילים ועוד.

תקצר היריעה מלתאר את להקות הדגים הצבעוניות, את דגי נפוליון הענקיים ששטו במלכותיות, את הכמות המרשימה של דגי הבּרָקוּדה, את הדג הענק בצבע וורוד, את הדגיגונים בצבעי סגול וצהוב שנעו בתוך שושנת המים, את הדג הסגול, את הדג הצהוב הענק שצורתו דיסק ומעין סנפיר זנב דקיק מעטר את גבו, את דג התכלת שהתבונן בי ארוכות, היישר לתוך המשקפת ודומה היה שעוד רגע יקרא את המשפט האלמותי מ"איה פלוטו": "כלבים במים, זה לא טוב, צא ידידי היקר אל החוף". לא התכוונתי לצאת, רק התבוננתי בשעון המורה לי שכמות האוויר במיכל שלי הולכת ואוזלת. קשה להתנתק. יש משהו בראות הנפלאה, בכחול העמוק, באצות הצבעוניות. בספקטרום הגוונים הרחב.

 

צילום: Yap Divers

 

אני עולה ראשון ואחרי כול היתר. הצוות מגיש לנו מגבות מגוהצות, מים קרים, תה חם, פרוסת עוגה ואנו מתפרקדים על הסיפון. צריך להגיע לכאן בחבורה, אני מהרהר ביני לביני, מלכסן מבטי לשתי הגרמניות האנטיפטיות ולרוסי החביב שמדבר בדיוק שמונה מלים באנגלית.

 הצלילה השנייה היתה צלילת עומק. השתדלתי להאט את ירידתי כדי ליהנות מהמראה המהפנט של האלמוגים. התעכבתי לרגע קל כדי להתבונן בכריש לבן, אך המדריך סימן לי לרדת. התמכרתי לכוח התנועה שמעניקה הצלילה. כמו בחלל, יכול הצולל ללעוג לחוקי המשיכה. לעלות, לרדת, להתהפך, לבצע סלטות, לצלול בישיבת לוטוס, בעמידה, בשכיבה. נחתי לקרקעית של "תעלת המָנטות" והתיישבתי לצד היתר, מתבונן בדגים שמסביב, בקיר האלמוגים ממעל ובמאסה הכחולה שאנו חלק זעיר ממנה. ואז היא הגיעה, המנטה, תריסנית בעברית, כפי שהציע הזואולוג מנחם דור, כמו עפה באיטיות בתוך המים. דג מעמקים ענק, ממשפחת התריסניים, דגי סחוס הקרובים לכרישים. דג זה, מניע באיטיות את סנפיריו, במעין מעוף תת מימי מלכותי. המנטה שצורתה כמעוין ענק, זנב ארוך מאחור ושני חדקים בקדמת הגוף, המעוררים אסוציאציה של חללית מציוויליזציה אחרת. מוטת כנפיה של כפולה מגובהו של אדם (יש מנטות שרוחב הסנפירים מקצה לקצה מתקרב לשבעה מ'), מרחפת באצילות בתוך הכחול העמוק. המנטה עברה מעל ראשי. כעבור רגע, אני שומע את צליל פעמונו של פיטר, אני מסב את ראשי והוא מצביע ימינה, מעט מעלינו, הגיעו עוד שתיים. אחר כך, עוד אחת רחוקה יותר. ולבסוף, כשהשעון דחק בי בעצבנות לצאת, טרם שהתחלתי לעלות, הופיעו שתי מנטות אצילות, חלפו זו מול זו, מרחפות בריקוד חרישי, תוך התעלמות אחת מרעותה והתעלמות הדדית מאיתנו. המנטה מזכירה גם צלחת מעופפת, גם מניפה יפנית, גם עפיפון גדול וגם .. לא יודע, כפי שאמר פעם זואולוג מבולבל: "אין חיה כזאת"….

צילום: יאפ דיוורס.

 

את השונית חוצות שתי תעלות שמשמשות את המנטות המופלאות הללו לשתי מטרות, הן למזון והן לניקוי. בשעות השפל, נסחפים מאזורי המנגרובים יצורים קטנים המשמשים למנטות מזון. המנטות  שטות בתעלות ועוצרות בתחנות שונות שם הן עוברות מעין "מקלחת" אורגנית.  דגים קטנים מקלטים טפילים שנדבקו לגופן ובתמורה הם מקבלים מזון והגנה. סימביוזה הדדית מושלמת.

כאשר עליתי לפני המים, סימנו לי בידיהם השייטים, גם בסירה שלנו וגם באחרות, בתנועות ידיים, כמה? כשהם מחקים מעוף איטי. כלומר? כמה מנטות? כאשר שאגתי "תשע", סימנו לי בבהונותיהם לאות הערכה, כאילו מדובר בהצלחה שלי.

ביום המחרת לא ראינו עוד מנטות. ראינו איגֶל רֶיי (Eagle ray) קטן שהניע את "כנפיו" במהירות כאילו הוא עף בתוך המים, צורתו כשל מעוינת אף היא, אלא שהוא קטן הרבה יותר ומניע את "כנפיו" במהירות גדולה יותר.  וכמובן, ריף של אלמוגים, עם דגים רבים, שונים בתכלית מכול אלו שראינו אמש. היתה זו תחושה של צלילה בתוך אקווריום ענק, עם ריכוז בלתי אפשרי כמעט של מיני דגים ואלמוגים. למעשה עשיר הרבה יותר מאקווריום. בריף האלמוגים ישנם מערות, מחילות, נקבות גשרים תת מימיים ולעתים קניונים של ממש. מתחת למים נמצאת אוטוסטראדה אדירה של דגים מכל הסוגים, המינים והגדלים, כשאת כול אלו מעצימה הדממה. שקט כאן במים.  בניגוד גמור  לחיים שבחוץ.

 

צילום: גילי חסקין

 

שונית האלמוגים היא בית גידול כה צפוף ומורכב עד שאין בה מקום שאינו תפוס בבעלי חיים או באצות. לכן, המקום והמזון הם משאבים מוגבלים, והתחרות עליהם עזה. כאשר יצור מת, מקומו נתפס מיד על ידי יצורים אחרים. זוהי הסביבה הימית העשירה והמורכבת ביותר באוקיינוסים, וגם אחד מבתי הגידול המרהיבים והמרתקים ביותר הקיימים על פני כדור הארץ. הצורות המופלאות והצבעים הרבים בשונית האלמוגים אינן חדלות מלגרות את הדמיון. השוניות משולה לנווה מדבר בתוך האוקיינוסים, ונופיה התת-מימיים מזכירים יערות צפופים וזעירים. אפשר להשוות את עושר החיים בסביבה הימית של שונית האלמוגים לזה שביער הגשם הטרופי.

 

צילום: Fish 'n Fins, Palau

 

מספר המינים על כתם יער הגשם הטרופי, הוא הגדול ביותר בעולם ויכול להתחרות רק בזה של השונית. ככל שמתרחקים מהשונית, התנאים הן פחות נוחים ומספר מיני הדגים קטן במהירות. החיים בשונית משולים לאלו שבכרך הגדול. התנאים הם הנוחים ביותר, המשכורות הן הגבוהות ביותר, האפשרויות הכלכליות גדולות ביותר, אך התחרות, אבוי, גדולה. ככל שמתרחקים מהכרך, או מהשונית, מתמודדים עם תנאים קשים יותר, אך עם תחרות קטנה בהרבה.

האלמוגים, שהם המרכיב העיקרי בשונית, הם יצורים חיים פרימיטיביים, המשולים לאין ספור ארכיטקטים קטנים שחברו יחדיו במשך אלפי שנים, ליצור את המבנה הסבוך של השונית. לאלמוגים אויבים טבעיים לא מעטים, טורפים, כגון דגים, חלזונות ובעיקר כוכבי ים, המסירים מהאלמוגים את הרקמה החיה, עד שנשאר רק שלד לבן ובוהק, והוא מתכסה במהירות באצות. התאוששות האלמוגים מן הטריפה תלויה במידת הנזק שנגרם ובמידת הישנות התופעה.
השונית נמצאת באיזון נכון בין אלה התורמים את שלדיהם לאחר מותם, או המלכדים בפעולתם את השלדים למקשה אחת, ובין אלו שמפוררים את האבן וקודחים בו כוכים ומערות. הפרת איזון זה סופה להביא להרס השונית. מכאן החשיבות הרבה של אי-פגיעה באף אחד מכלל היצורים מרכיבים את השונית ואלה שהשונית היא ביתם.

 

 

צילום: פיש אנד פינס, פלאו

 

כאשר נשענתי בטעות על אחד האלמוגים, חשתי בזרועי צריבה עזה. מתברר כי יש אלמוגים המייצרים להגנתם חומרים כימיים מיוחדים. חומרים אלה דוחים יצורים אחרים ושומרים על מרחב המחיה של בעל החיים המייצר אותם. החוקרים מנסים למצוא בהם חומרים אנטיביוטיים או חומרים המסוגלים לעכב גידולים סרטניים.

זוהי אקוסיסטמה עדינה ומורכבת להפליא. מכאן, שפגיעה באלמוגים גורמת במקרים רבים לשרשרת פגיעות ביצורים אחרים החיים במחיצתם.  האויב הגדול של אלמוגים הוא כמובן האדם והפיתוח שהוא מביא. שוניות האלמוגים של יאפ היא מאותם מקומות בהן נדמה לרגע, אפילו מספר ימים, שאיננו נתונים ברקב מאסף ושהטבע באמת יצליח להישמר.

אין ריף אלמוגים אחד דומה למשנהו. בכול מקום ובכול צלילה מתגלה עולם אחר. זוהי מערכת ביולוגית מפתיעה. אפילו אם תרד באותו מקום, בכול פעם יתגלה לעיניך עולם אחר. מסיבה זו, הצוללים להוטים לרדת שוב ושוב. בכול פעם, כשהרודן הקטלני מסמן לי שעלי לעלות, אני מתקשה להיפרד. סוחט את המיכל עד תומו, עולה לסירה, מוריד את המשקולות והמאזן, מחליף אותם בשנורקל וחוזר לריף האלמוגים. המים צלולים, הראות נפלאה והאלמוגים מרתקים גם מלמעלה. אך אין להשוות.

יש משהו קסום בצלילה. עבורי היא קודם כול אמצעי, כדי לראות את עולם החי ולעתים גם שרידים אנושיים מתחת למים. אך יש בה הרבה מעבר לזה. צוללים לא רק כדי לראות אלא כדי לצלול. הצלילה משלבת תחושת ריחוף, הרגשה עילאית. צוללים רבים מתארים את הצלילה כהתגשמות של פנטסיה. אחרים משתפכים ומציירים אותה כעבודות אמנות של אלוהים. לעתים אפילו חוויה מדיטטיבית. יש בצלילה משהו מזכך. מרגיע. בימים כתיקונם אני מתקשה להירדם אחר הצהרים. אחרי צלילה, לעומת זאת, אני צונח למיטה. לא רק בגלל המאמץ, אלא בעיקר הודות לרוגע. תחושת הריחוף הושקט מסייעת ליצירת אינטימיות עם בן זוגך לצלילה. מסיבה זו אני אוהב כל כך לצלול עם ילדי. משהו טוב קורה לנו, בצלילה ובעקבותיה.

 

כאשר שייטנו לאיטנו, במנוחה ההכרחית שבין צלילה לצלילה והתבוננו בוהים בצבע הטורקיז של המים, בכתמי הירק שיצרו האיים שבו ובשחפיות הלבנות ממעל, סימן לנו השייט בידו והנה, אנו בתוך להקה גדולה של דולפינים. יש בהם משהו שובה לב בדולפינים. אולי ההתנהגות האנושית כמטע. לא מדובר בדולפין או שניים, אלא בלהקה גדולה המלווים את הספינה משני צידיה, מירכתיה ומחרטומה. הדולפינים נראים היטב במים הצלולים, אבל הם תמיד מצליחים להפתיע ומזנקים בראוותנות ממקום לא צפוי. כמה מהם מזנקים בקפיצת בורג מסתובב אל על. אחרים מתואמים בזינוק בשלשות או חמישיות… קשה שלא להתפעל מהקפיצות החינניות של הדולפינים, אלא שהשאגות שלי זכו לתמיהה סלחנית בקרב שותפי להפלגה, שלא לדבר על צמד הקנדים הצרפתים, שעיקמו את אפם בסלידת מה.

 

חזרתי מהצלילה, מקלחת והזמנתי משהו לאכול. רץ לחדר בינתיים. עוד מעט יודיעו לי שהארוחה מוכנה. האוכל דווקא איננו חוויה קולינארית. חדגוני להפליא, המבורגר רגיל וצ'יזבורגר, המבורגר עם בייקון ועם אננס. פיצה וסנדוויץ'. ותמיד אותן תוספות: צ'יפס בנוסח ואדי ערה, שעועית בוקרים מתקתקה, סלט כרוב כבוש. נזכר בערגה ב"ספר ריבס" שאכלתי  בגואם, בדרך לכאן. מתנחם בכך שקל יותר לשמור על הגזרה. הרבה כרסות מטלטלות רואים כאן. במיוחד של פיני אחד שקשה לדעת אם הוא עירום או לבוש.

 

צילום: פיש אנד פינס

 

אחר הצהרים יצאנו לטיול במנגרובים. קשה להאמין: סירת מנוע, ספן, מדריך ושני קייקים. הכול עבורי. בדרך עברנו שוב במים בצבע טורקיז רך, במים בגוון כחול עמוק יותר, ובכול הגוונים שביניהם. השייט כאן מעניק פרשנות חדשה למילה "כחול". כמו כן ראינו שחפיות לבנות, דגים מעופפים ולבסוף את המנגרובים היפים ביותר שראיתי מימי. אולי בגלל גובה העצים, אולי בגלל הסבך. ריצ'ארד, המדריך שהוצמד לי, טען בתוקף כי גדלים כאן עשרה מיני מונגרובים (מתוך שנים עשר מינים בעולם, נראה לי קצת מוגזם).

"מונגרובים" הוא כינוי לתצורת צומח המאכלסת את אזורי הגאות והשפל של הימים הטרופיים. תפוצתם מושפעת מתנאי אקלים, עוצמת הגאות, טיב הקרקע ושיעור המליחות.

המנגרובים גדלים במקומות שהנהרות הגדולים נשפכים אל האוקיינוסים, סמוך לחופים ויוצרים נוף צפוף ופראי בנקודות המפגש של יבשה וים. בשל כך זכו יערות המנגרובים לכינוי "יערות הים". המנגרובים המכים שורשים לאורך קו החוף, מייצבים את החופים ומגינים עליהם מפני הבליה, הנגרמת על-ידי הרוחות והים ומפני ההרס הנגרם על ידי סופות וסערות. בשיא הגאות, יכולים המונגרובים להתכסות במים, כמעט עד לצמרות. מערכת  השורשים אם כן, תהיה לרוב בסביבה מימית ודלת חמצן ולפיכך אספקת החמצן מובטחת על ידי שורשי האוויר, הנראים כמו עפרונות מחודדים, מזדקרים מן הקרקע ומוסיפים למסתורין של יער המנגרובים. כמו כן, החיים בסביבה מלוחה כל כך חייבה את המנגרובים לפתח מנגנונים לסילוק עודפי המלח. על ידי מֶמְבּרֶנוֹת מיוחדות מונע הצמח מהמלחים לחדור לעצת השורש ועודפי המלח מופרשים דרך בלוטות מלח מיוחדות על העלים.

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

בין שורשי המנגרובים, בתוך הקרקע הבוצית ועל פניה, מתקיים מארג מזון מיוחד במינו, שנוטלים בו חלק חיידקים, פטריות, חסרי חוליות, דגים ובמקרים רבים גם תנינים. בין עלוות העצים הצפופה מקננות ציפורים. ריצ'ארד המדריך ניווט את הקיאק שלו במיומנות מהנהר אל הערוצים שהלכו ונהיו צרים. חיש קל התגלו עצי המנגרובים הצפופים במלוא הדרם. על ענפיהם דלגו אנפות ובצמרותיהם צווחו עשרות עטלפי פירות שהדיפו ריח חריף. ריח זה מתערבב עם ריחות הקרקע הבוצית, העלים הנרקבים והמים המלוחים. המשך המסע עובר ממש בין העצים הגבוהים. הקיאק מגיב מהר. מהר מדי. ותוך רגע אני מוצא את עצמי נתקע בגזע, או מסתבך בשורשים. אני מתבונן ברשת הסבוכה של נתיבי המים ושואל את עצמי איך הייתי מנווט החוצה ללא ריצ'ארד, כשכל הנתיבים נראים זהים?

 

 

חם. שיעור הלחות קרוב למאה אחוזים. הזיעה ניגרת ממצחי, אוספת את קרם ההגנה ואת תכשיר דוחה היתושים ומזרימה את הקוקטייל לתוך עיני. משקפי השמש מתכסות באדים, חולצתי נוטפת מים ואין במה לנגב את פני. ריצ'ארד מרגיע אותי שאין במים נחשים ולא קרוקודילים. אך היתושים מתחילים לאכול בי בכול פה. אני גוער בעצמי על שאני עוסק בזוטות ומתפעם נוכח יופייה של הממלכה הירוקה. דומה והיו אלו המנגרובים היפים שראיתי בחיי. אולי בגלל עטלפי הפירות וציוץ הציפורים, אולי בגלל השקט, שהרי היינו רק אנו לבדנו,  ואולי משום שחתרתי בעצמי. כי הטיול היה פעיל. כעבור שעתיים אני כבר מרגיש היטב את הידיים. חלפו שנים מאז קצצתי גדר חיה במספרי גנן. עוד רגע ויצאנו מתוך הסבך חזרה אל הספינה. המדריך מוציא מהצידנית מים קרים ושפע של פירות. אמריקה.

חזרה לחדר, פינקולדה, ג'קוזי במרפסת ואני מנסה לעכל את מראות היום. על סיפון המסעדה, יושבים הצוללים להחלפת חוויות ולצפייה בסרטיו של הצלם פיטר, המקרין את אירועי היו על מסך ענק. אני אץ לחדרי, חש צורך עז להתבונן בתמונות ולהעלות על הכתב את אירועי היום.

 

צילום: גילי חסקין

 

זהו מלון יקר, הכול יקר, במיוחד הצלילות. מגעים לכאן כאלו שידם משגת ושאינם אורחים, כמוני. הם מבוגרים. בעשור השישי לחייהם (רגע, בן כמה אני?), אמידים (לפחות בזה אני שונה), שמנים (אני הכי רזה והכי כהה, למעט המקומיים). אני מתקשר בעיקר עם המדריכים ועם מנהל המלון, למעט המהנדס הרוסי, שאני מחליף עמו כמה ביטויים בשפת אמו (כמה פעמים אפשר לומר "דוֹבְּרֶה אוּטְרָה" ו"חָרָשוֹ"? כמה פעמים אפשר למלמל לו את שמות השליטים הרוסיים, מלנין ועד היום?

באחד הערבים יצאנו לצלילת לילה. הפלגה קצרצרה לאי קטן מול המלון. הרוח שורקת, הגשם מכה. קר לפתע. המים מתגלים כמפלט חמים. אמבטיה בטמפרטורה של 30 מעלות. אנו שוקעים ב"מי אפסיים", בעומק של 5 מטרים בלבד, מצוידים בפנסים. באור אחרון מתגלה לנגד עינינו עולם שונה לחלוטין, של דגים שלא ראינו קודם לכן, יוצאים לפתע ממחבואם. בשעה 18:00 לערך החלו להופיע דגי זעירים, עם זנב גדול וממוזלג. להקה גדולה של דגיגים שלא ראיתי קודם לכן, בשעות האור, כשדרך הפנס הם נראים שקופים ממש.

צילום: יאפ דיוורס.

 

ואז ראיתי אותם. את הסיבה האמיתית לרדת לכאן בחשיכה. את דגי המנדרין. היו אלו דגים קטנים ומאורכים שהתהדרו בצבעי ירוק, כחול וטורקיז, ובסנפירי ענק, יחסית לגודלם כמובן. דגים מלכותיים, קיסריים. השם "מנדרינים" מובן לגמרי. מבריקים, זוהרים עם עיניים עגולות ובולטות ומצח בולט עוד יותר, בצבע כתום זוהר. הזכרים דומים מאד לנקבות, אך גדולים מהן. ברגע שמצאו אלה את אלה, הם פתחו במחול חיזור. עוד מעט ויפצחו בסקס פרוע. הנקבות יטילו את הביצים, הזכרים יפלטו עליהם זרע ואז ילכו לדרכם. סרט כחול ממש. בנוסף למנדרינים הזעירים נראו דגים נוספים.  גם הדגים המוכרים נראו שונים באור הפנסים. צריכת האוויר מועטה במים הרדודים ואנו יושבים, בשקט מוחלט, עד שמרבית היצורים הססגוניים נעלמו. כעבור שעה ארוכה, עולים לסיפון, מתעטפים במגבות, סירת הפירטים של המסעדה נראית עוד יותר מלכותית כשהיא מוארת.

 

ביום המחרת קרה משהו שבתקופת ילדותי קראנו לו "נפל האסימון". כיום, בהיעדר טלפונים ציבוריים קם דור שאינו מכיר את המושג, שאין כמותו לתאר הבלחה פתאומית של הבנה. זה קרה בצלילת הבקר. חוויה ראשונית. מבין אותן חוויות מעטות שהמטייל נוצר אותם בלבו, ואלו שבים ועולים באוב, ככול שימשיך לטייל, מבלי שיירמסו על ידי הזיכרונות הטריים מהם. כזאת היא הפעם הראשונה ברחובות מנהטן, כשאני ועירא שותפי איננו חדלים מלהוריד את הראש וליישר את עורפינו. זה קרה לי בשמורת הצוקים של פיצְרוי שבפטגוניה, במפלי האיגווסו, באיי הגלפגוס, בשמורת אָמָבּוּסֶלי בקניה, על הגנגס בהודו, מול הטא'ג מהל, בג'מע אל פנע שבמרוקו, בטֶפּוּי הענק בוונצואלה, בקרנבל של בָּהיה, בפסלים הענקיים של נֶמְרוּט דאג, במקדשי אבו סימבֶּל, במנזרי הר אָתוֹס שבצפון יוון. זה קרה לי עוד פעמים. כאן זה קרה לי שוב. יום יפה, שמש מלהטת, מים צלולים להפליא, אני מחליק לתוך הכחול העמוק, מתבונן אל ריף האלמוגים הצונח עד אין סוף וסביבי להקות עצומות של דגים. פתאום ראיתי אותו. בתחילה מפחיד. אי אפשר לטעות במבנה גופו שלא השתנה ב-250 מיליון השנה האחרונות. הכריש. ברגע הראשון פחד קל. כמו במפגש הראשון עם דוב באלסקה. כעבור רגע, כשאני קולט שהכריש אינו מתעניין בי, אני מתחיל להתקרב אליו. הנה עוד אחד, עוד שניים, שלושה, ארבעה, להקת כרישים סביבי. למרבה ההפתעה, הדגים לא נסו מהם. אולי משום שחשו שהם שבעים, כמו הגְנוּ הרועים בסמוך לאריות בשמורת מסאי מארה שבקניה. אי אפשר להיות כל הזמן בתוך החדר האטום. התבוננתי בקרני השמש שחדרו לעומק רב יחסית. הכרישים שמעלי חגו במחול מסחרר ביני לבין האור, ונראו כצלליות על רקע הכתם המסנוור. אחד מהם התקרב אלי, במרחק של עשרים סנטימטר לערך. בשיניו של הכריש ובלסתות החזקות. כדאי שלא להרגיז אותו, הרהרתי ביני לביני והמשכתי להתבונן בו, מהופנט. גם מתחתי חגו כרישים במלכותיות וסביבם להקות ענק של דגים ודגיגים. כאילו מישהו לקח את מגדיר הדגים של האוקיינוס השקט וניער אותו. אי משם יצא לו צב רך, שהתקרב אלינו, כאילו התחכך בדעתו וסב על עקביו. שכרון המעמקים.

 

צילום: יאפ דיוורס.