גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
צפייה בדב לבן היא מחזה אימתני ומרגש. דוב הקוטב הוא חיה מרשימה ומטילת מורא. צפייה בדוב כזה הוא אחד משיאי הטיול לשפיצברגן או בטיול לאזור צ'רצ'יל שבקנדה.
לדוב מספר רב של שמות פופולאריים: "הדוב הארקטי", בשל האזור שבו הוא חי; "דוב הקרח", בשל יכולתו לצעוד על הקרח; "דוב הים", או "דוב האוקיינוס", משום יכולתו לשחות מרחקים ארוכים במים קפואים. הדובים הלבנים חיים בקצה הדרומי של חוג הקוטב בצפון אסיה, בצפון אירופה ובצפון אמריקה.מקום החיות שלהם נמצא בקרבת חופי ים קפואים ואגמים, על איים ובקרבת האוקיינוסים הצפוניים, מקו הרוחב 55 מעלות צפון עד לאזור הקוטב.
הדוב הלבן, הטורף היבשתי הגדול ביותר (גדול פי שנים מהטיגריס הסיבירי), חי בצפון הרחוק כבר 150,000 שנה. חייו אינם קלים: בחורף קר לו בקיץ חם לו, והרעב מציק לו רוב ימות השנה. אך אין ספק, הוא עשוי ללא חת. הוא מסוגל לצעוד אלפי קילומטרים על הקרח, לשחות במים קפואים, לרוץ במהירות של 90 קילומטרים לשעה. אולם הציד, הפיתוח המואץ ואולי גם התיירות, מסכנים את קיומו.
כללי
דוב קוטב (שם מדעי: Ursus maritimus) הוא דוב שתפוצתו מוגבלת לאזור הארקטי. יחד עם דובי הקודיאק ((Kodiak Bear), דובי הקוטב הם הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר בעולם. משקלם של הזכרים הבוגרים נע בין 300 ל-900 קילוגרמים, והנקבות – כחצי ממשקל הזכרים. פרוותם חלולה ושקופה למחצה, אולם לצופה מרחוק היא נראית בצבע לבן או קרם, ולכן היא מספקת לדובים הסוואה. עורם של דובי הקוטב שחור. שכבת השומן והפרווה שלהם מגנות עליהם מפני הקור הכבד השורר באזורי המחיה שלהם. זנבם הקצר ואוזניהם הקטנות מאפשרים את הקטנת איבוד החום לסביבה. מבנה גופם וראשם הקטן מותאמים לשחייה חלקה במים.
דוב הקוטב הוא יונק ימי מימי-למחצה והוא הסתגל למחיה בכמה סביבות חיים: יבשה, ים וקרח. באזורי מחייתו הוא נחשב לטורף-על. הוא ניזון בעיקר מכלבי ים, מניבתנים ומלווייתנאים, אולם הוא יאכל כל מה שיעלה בידו.
זכרי דוב הקוטב הם בעלי חיים יחידאים (סוליטרים), למעט בעונות הייחום, בעוד שהנקבות חברותיות יותר אחת כלפי השנייה. דובי הקוטב הם אגרסיביים יחסית, מפגשיהם עם בני האדם מעטים יחסית, ובשל כך הם נחשבים למסוכנים ועשויים לפגוע בבני אדם.
מצב שימורו של דוב הקוטב "פגיע", כלומר הוא נמצא בסיכון. מחקרים מקומיים ארוכי-טווח מראים כי רוב תת-האוכלוסיות של דובי הקוטב נמצא בתהליך הצטמצמות, אף כי ניכרת גם עלייה במספרם בכמה מקומות.
מקומות החיות של דובי הקוטב
תפוצה ובתי גידול
אף על פי שדובי הקוטב מבלים חלק ניכר מזמנם על האדמה והקרח, הם נחשבים ליונקים ימיים, בשל הקשר ההדוק שלהם עם הים. תפוצת המין כוללת את אזור אוקיינוס הקרח הצפוני ואת האזור שסביב לו, והיא תחומה בדרומה על ידי צוקי קרח. הנקודה הדרומית ביותר בה נראו דובי קוטב, היא מפרץ ג'יימס (James Bay) – בקצה הדרומי של מפרץ הדסון שבקנדה. אף שמספרם קטן מעבר לקו הרוחב 88, קיימות עדויות על הימצאם של דובי קוטב בכל מרחבי האזור הארקטי. תפוצתם של דובי הקוטב תלויה במישרין בכמות הקרח באזור, בו הם מסתייעים ללכידת כלבי הים, שמהווים את עיקר מזונם. כלבי הים ודובי הקוטב נוטים להתקבץ סביב חורים בקרח, ולכן הרס בית הגידול הארקטי מאיים על הישרדותם של דובי הקוטב.
מרכזי האוכלוסייה העיקריים של דובי הקוטב הם:
- האי וורנגל ומערב אלסקה
- צפון אלסקה
- הארכיפלג הקנדי הארקטי
- גרינלנד
- סבאלברד – ארץ פרנץ יוזף
- צפון-מרכז סיביר
בשנת 1998 דיווחה קבוצת מומחים מטעם ארגון השימור העולמי (IUCN) על קיומן של 19 אוכלוסיות של דובי קוטב. אוכלוסייתם הכוללת נאמדת בכ-25,000 פרטים, 60 אחוז מהם בקנדה. עם זאת, ההערכה היא כללית למדי: בעוד שבאוכלוסיות הקטנות יותר ההערכה מדויקת למדי, הערכת גודלן של אוכלוסיות אחרות, ובכללן הגדולות ביותר, בוצעה על סמך "ניחוש מושכל" בלבד.
מאפיינים פיזיים
גודל:
דובי קוטב, יחד עם דובי הקודיאק (Ursus arctos middendorffi), הם הטורפים הגדולים ביותר החיים כיום על היבשה. זכרים בוגרים שוקלים בין 300 ל-900 ק"ג, ואורך גופם 2.4 – 3 מטרים.
בהתאם לכלל ברגמן בביולוגיה: גודלו של הדוב נמצא ביחס ישר לתנאי הקור בהם הוא חי; ככל שהקור רב יותר – הדוב גדול יותר. זו הסיבה לכך שבאזורים קרים במיוחד אפשר למצוא זכרים השוקלים כ־930 קילוגרמים ("כלל ברגמן" הוא כלל הקושר בין המשקל של בעלי חיים ממינים או תתי מינים שונים המשתייכים לאותו סוג לבין אזור האקלים בו הם גרים. פרטים המצויים באזורים קרים יהיו לרוב כבדים יותר, מפרטים אחרים מאותו הסוג המצויים באזורי אקלים חמים)[1].
משקלן של נקבות בוגרות נע בין 150 ל-300 ק"ג, ואורך גופן 2 – 2.5 מטרים. משקל הנקבות עולה משמעותית בתקופות של היריון. נתונים אלו מעמידים את דובי הקוטב כמין השני ברמת הדו-צורתיות הזוויגית שלהם, שניים רק לאוטריים (בעלי אפרכסות אוזניים: אריות ים ודובי ים)[2]. גופו של דוב הקוטב גדול וחסון. צווארו ארוך, אוזניו וזנבו קטנים, וגופו עגלגל יותר יחסית לדובים אחרים מסוגו, בהתאם לכלל אלן[3].
גפיים:
גפיו האחוריות גדולות מגפיו הקדמיות. על פניו נראה שגודלן הרב של כפות רגליו עומד בסתירה לכלל אלן, אולם הדבר נובע משני גורמים:
א. הרגליים משמשות להנעת גוף הדוב בזמן השחייה.
ב. הקרומים שבכפות רגליו הקדמיות, השעירות והרחבות מאפשרים לו לצעוד בשלג בלי לשקוע ולשחות בקלות. הדוב מתקדם תוך הליכה על כפות רגליו, וכשהוא חוצה משטחי קרח הוא מפשק את רגליו, כדי להימנע מהחלקה. גם השערות הרכות המכסות את כפות הרגליים יוצרות חיכוך ומפחיתות את סכנת ההחלקה.
בתקופות מסוימות עליהם ללכת באזורים בהם הקרח דק. במצבים אלו רגליהם הגדולות משמשות כמחליקי שלג ומפזרות את עומס משקלם על פני שטח גדול יותר. מאותה סיבה בדיוק, כשהקרח דק במיוחד הם ילכו "הליכת שש", כלומר, גם על ברכיהם, או אפילו "הליכת שמונה", היינו, גם על מרפקיהם. בנוסף, יש לדוב הקוטב טפרים קצרים וחזקים המשמשים לאחיזה בקרח.
אף:
לדוב הקוטב חוטם מאורך המאפשר לנבור בחורים בקרח ולשלות מתוכם כלבי ים – בעל החיים העיקרי, וכמעט היחידי, שממנו ניזונים הדובים הלבנים. חוטם זה גם מאפשר לדובים להריח טרף ממרחק של כ-30 קילומטרים. "זה פשוט לא ייאמן", אמר ד"ר סקוט שלייב, ראש פרויקט הדוב הלבן, בסניף של שירות הדגה וחיות הבר האמריקאי באנקורג' שבאלסקה. "אם גופה של חיה נשטפת לחוף, זה כאילו נשמע צלצול פעמון הקורא לארוחת ערב: הדובים הלבנים צצים לפתע משום מקום".
באדיבות אקספלור
פרווה:
גופו של דוב הקוטב מכוסה פרווה בצבע לבן-קרם, צפופה מאוד, למעט קצות רגליו ואפו.. הפרווה היא למעשה חסרת פיגמנטים. כל אחת מהשערות היא צינורית שקופה, המחזירה את כל אורכי גלי האור ולפיכך נראית לבנה. הפרווה משמשת כשכבת בידוד תרמי, כלומר חשיבותה הרבה נובעת מהאקלים הארקטי שבו חיים הדובים. היא מגינה על הדוב מקור של מינוס 30 עד מינוס 60 מעלות צלזיוס. מתחתיה יש כ-10 סנטימטרים של שומן. כך נמנע איבוד חום כמעט לחלוטין. שלא כמו יונקים ארקטיים אחרים, אין דובי הקוטב משירים את פרוותם הלבנה והסמיכה לשם הצמחת פרווה כהה ודלילה יותר בקיץ.
הפרווה עשויה להפוך לצהבהבה עם הגיל. עורם של הדובים שחור, וניתן להבחין בכך באזורים החשופים (מפרווה) של הדוב: האף, העיניים והפה. הפרווה מכוסה שמן דוחה מים, המשמש כבידוד תרמי לדוב, בעת שהותו בתוך המים, כאשר פרוותו אינה מבודדת בגלל הרטיבות. שערות קשיחות בסוליות כפות הדוב מספקות לו בידוד תרמי מהקרקע ואחיזה על פני הקרח החלק.
הפרווה הבהירה מהווה אמצעי הסוואה בנוף הקוטבי ומקילה על ההתגנבות במהלך הציד של כלבי הים. על פי אחת התיאוריות, הפרווה הלבנה התפתחה מכיוון שהיא אפשרה לדובים להתמזג עם השלג וכך לארוב לטרפם ביתר קלות. אלא שהדובים צדים בחורף, ובחורף כמעט תמיד חשוך. אז מה היתרון של הפרווה הלבנה?
קבוצת מדענים, בראשות ריצ'רד גרוז'ן מהאוניברסיטה הצפון־מערבית של בוסטון, בדקה את אופיין של שערות הדובים הלבנים, באמצעות צילום בקרניים אינפרא־אדומות. הצילום אפשר לקבוע את מידת הבידוד של חום הגוף על ידי הפרווה. התברר, כי פרוותם של דובים אלה לוכדת 95 אחוזים מקרינת השמש ואינה פולטת חום. כשנבדק המבנה של שערות הפרווה התגלה כי הן חלולות, וכל אחת מהן פועלת כעין סיב אופטי. הן קולטות את קרינת השמש ומחדירות אותה אל מתחת לפרווה. באופן זה הופכת הפרווה למבודד מעולה שאינו מאפשר פליטת חום החוצה. אולם יש המערערים על השערה זאת [4]. לדברי ד"ר ג'יימס רות, ייתכן שיתרונה של הפרווה הלבנה הוא בכך שהיא מצמצמת את קליטת החום. במקומות שבהם הדובים שוהים בקיץ הטמפרטורה עשויה להגיע ל-32 מעלות. "מצוקת חום היא בעיה רצינית בעבור הדובים", אומר רות, "והפרווה הלבנה עשויה לעזור".
טמפרטורת הגוף הממוצעת של הדוב היא 37 מעלות צלזיוס; אך משום שהפרווה אינה מאפשרת פליטת חום, עולה חום גופו ל־39 מעלות בעת הליכה בקור במהירות של כארבעה קילומטרים לשעה. עלייה נוספת בחום הגוף מתרחשת כשהדוב מתחיל לרוץ. במקרה כזה הוא מקרר את גופו באמצעות קפיצה למי האוקיינוס או שתיית מי קרח.
בימי הקיץ החמים נמנע הדוב מהתחממות־יתר על ידי הפחתת הפעילות. במהלך ימים אלה הוא ניזון מכמות השומן שהוא אוגר באביב, כך שעד סוף הקיץ הוא מאבד ממשקלו. הוא חוזר לפעילות מלאה עם סופות הסתיו הראשונות. אז הוא עוסק באגירת שומן לקראת תרדמת החורף (היברנציה) – התקופה שבה יש האטה ניכרת בפעילותו הפיזיולוגית.
אבולוציה (התפתחות)
הדובים הנפוצים היום על פני כדור הארץ הופיעו לפני כ־20 מיליון שנים. גודלו של היצור המוצג על ידי החוקרים כדוב הראשון, Ursavus elmensis, היה כגודל שועל. הגולגולת המאסיבית המאפיינת את הדוב של היום התפתחה בהדרגה במשך הרבה מאוד שנים. מבנה השיניים השתנה, הזנב התקצר, הרגליים התעבו והצעדים התרחבו. בעקבות שינויים אבולוציוניים אלה, הופיע לפני כ־2.5 מיליוני שנה הדוב הזעיר (Ursus minimus), שנחשב לראשון הדובים מסוג Ursus, ואבי כל מיני הדובים הקיימים היום.
חלק מהחוקרים רואים בדוב הקדמוני (Ursus etruscus), את אביהם של הגריזלי (Ursus horbilis) ושל הדוב הלבן. הדוב הקדמוני נטש את היבשה וחי בים הקרח שבצפון, ושם נעלם כנראה לפני כ־200 עד 100 אלף שנים. הדוב הלבן הופיע על פני כדור הארץ לפני כ־150 אלף שנים, והוא כנראה ההתפתחות המאוחרת ביותר בעולם הדובים. הערכה זו נסמכת על מאובנים שגילם אינו עולה על 70 אלף שנים. כשהופיע הדוב הלבן על פני האדמה, היו האי הבריטי וסקנדינביה מכוסים בשלג. באותה תקופה הוא היה גדול מהדובים הלבנים של היום, והיה מסוגל לחיות בתנאי קור קשים ביותר.
טקסונומיה (מיון)
דוב הקוטב הוא מין בסוג דוב המשתייך למשפחת הדוביים. המין הקרוב אליו ביותר הוא הדוב החום.
במונחים אבולוציוניים, הדוב הלבן הוא בעל חיים צעיר ביותר. על פי ממצאי מאובנים ומחקרים מולקולריים, נראה שדוב הקוטב והדוב החום התפצלו זה מזה לפני לא יותר מ-150 אלף שנים, כלומר, הדוב הלבן הוא אחד היונקים המאוחרים בכדור הארץ, צעיר בערך כמו ההומו ספיינס. לדברי ד"ר דייוויד פטקאו, נשיא הארגון "Genetics International Wildlife" בקולומביה הבריטית, הסברה היא כי הדובים הלבנים נפרדו מהדובים החומים בעידן קרח והסתגלו במהירות לחיים בסביבה של קרחונים.
מאובנים מראים כי השיניים הטוחנות של דוב הקוטב השתנו משמעותית מאלו של הדוב החום לפני כ-10 עד 20 אלפי שנים בלבד. כפי הנראה, דוב הקוטב התפצל מאוכלוסיית דובים חומים שהפכה מבודדת במהלך תהליך התקרחות בתקופת הפליסטוקן.
אין הסכמה בין החוקרים לגבי מבנה המשפחה. יש הטוענים כי קיימים שבעה מינים שונים של דובים, המשתייכים לחמישה סוגים ומתחלקים לתתי־מינים רבים; ויש חוקרים הממיינים אותם לתשעה מינים, המשתייכים לשבעה סוגים. הבעיה נעוצה בהגדרות, שכן תת־מין לפי הגדרה אחת הוא מין לפי אחרת.
בין קרוביו של הדוב הלבן, שהתפתחו מאב משותף לאחר התקררות האקלים, אפשר לזהות את דוב הגריזלי ((Grizzly bear ואת הדוב החום האסיאני. שני מינים אלה נדדו בעבר בכל אירואסיה הצפונית, אך תפוצתם הצטמצמה. עוד קרובים הם הבָּרִיבָּל (דוב שחור,Ursus americanus) והקודיאק. הקודיאק, תת־מין של הדוב החום, חי באלסקה, מתנשא לעיתים לגובה של שלושה מטרים ונמנה עם גדולי הדובים.
מחקרים גנטיים מצביעים על כך שקבוצות אחדות של דובים חומים קרובות יותר מבחינה גנטית לדובי הקוטב מאשר לקבוצות אחרות של דובים חומים[5]. משמעות הדבר היא שלפי תפיסות מסוימות של הגדרת המין דובי הקוטב אינם נחשבים למין נפרד. יתר על כן, מספר פעמים אירעו מקרים שבהם דובי הקוטב הזדווגו בסביבתם הטבעית עם דובים חומים ויצרו בני-כלאיים פוריים. זוהי עדות נוספת לקרבה הגנטית בין המינים, שמצביעה על התפצלות מאוחרת יחסית. עם זאת, אף אחד מהמינים אינו מסוגל לשרוד לאורך זמן בגומחה האקולוגית של האחר, והם נבדלים במורפולוגיה, במטבוליזם, בתזונה, בהתנהגות ובמאפיינים פנוטיפיים אחרים. לכן, שני הדובים הללו מסווגים על פי רוב כמינים נפרדים.
בעבר זיהו חוקרים שני תת-מינים תחת המין Ursus martimus: תת-המין Ursus maritimus maritimus זוהה על ידי קונסטנטין פיפס (Constantine John Phipps 1744 – 1792) ב-1774, שהיה הראשון לתאר את דובי הקוטב כמין נפרד; תת-המין השני היה Ursus maritimus marinus, שזוהה על ידי פיטר פלאס (1741 – 1811) ב-1776. עם זאת, מאז נמצא שהמיון לתת-מינים מוטעה – כיום המין אינו מפוצל לתת-מינים, ובמקום זאת ממיינים את אוכלוסייתו העולמית ל-19 תת-אוכלוסיות החיות בחמש מדינות:
· הארכיפלג הקנדי הארקטי בקנדה
· גרינלנד (חלק מדנמרק)
· סבאלברד (חלק מנורבגיה)
· מרכז סיביר וארכיפלג פרנץ יוזף שברוסיה
· אלסקה שבארצות הברית
תת-האוכלוסיות השונות שומרות על אזור חיים קבוע בהתאם לעונות השנה. פרטים מתת-אוכלוסיות שונות עשויים להזדווג ביניהם.
קרבות טקסיים
כאשר זכרים נתקלים בדובי קוטב זכרים אחרים, עלול להתפתח ביניהם קרב, כדי לבחון מי החזק מהם. במהלך הקרב הם עלולים להיפצע ולשבור את שיניהם.
דובי קוטב צעירים מרבים לערוך קרבות ביניהם כחלק ממשחק, במהלכו הם מפתחים כישורי לחימה שישמשו אותם בבגרותם, במאבק על בת זוג להזדווגות[6]. במהלך קרבות המשחק הם מתנסים בלחימה ובמגע גופני, מבלי שיסתכנו בפציעה. החוקרים גילו, למשל, כי דובים זכרים בוגרים משחקים זה עם זה במשך שעות רצופות, התנהגות חריגה ביותר בקרב חיות בוגרות. הם מזדקפים על רגליהם האחוריות ומתגוששים זה עם זה. הם מצמידים את פיותיהם. הם מתחבקים. הם נראים כאילו הם רוקדים. הם צונחים ארצה זה לצד זה בהפסקות, מתרוממים, ושבים להשתובב. זהו משחק עדין, ידידותי ומנוגד לחלוטין ברוחו לעימותים האלימים בין הזכרים בתקופת הרבייה, שישה חודשים לאחר מכן.
מה שמפתיע את החוקרים אפילו יותר מעצם המשחק הוא העיתוי שבו הוא מתקיים. הדובים עושים זאת בזמן בלתי סביר – מיד אחרי הצום הארוך של הקיץ, כשהם כחושים ומורעבים ולפי ההיגיון אמורים לשמר קלוריות ולא לבזבז אותן על פעילות גופנית.
"השאלה הגדולה היא מדוע הם עושים זאת", אומר ד"ר ג'יימס רות, ביולוג מאוניברסיטת מרכז פלורידה שבאורלנדו. המדענים בוחנים כעת כמה הסברים אפשריים לתופעה. ייתכן שהזכרים מכוננים היררכיה של שליטה, או שהם נכנסים לכושר אחרי חודשים של בטלה, או שהם כורתים בריתות ויוצרים חברויות.
קרבות בין דובי הקוטב לבין מיני דובים אחרים מתרחשים רק לעתים רחוקות, וייגרמו רק כתוצאה מבהלה או מבלבול. קרבות אלו מסתיימים לרוב בנשיכות, אך במקרים נדירים עלול הדוב להרוג, ואף לאכול, דוב אחר.
תנועה ופעילות
עיקר זמנם של דובי הקוטב מתחלק בין ציד ואכילה ובין מנוחה. המנוחה באקלים הקוטבי חשובה, שכן איבוד החום בזמן חוסר-פעילות קטן. דובי הקוטב ישנים בין 7 ל-8 שעות ביממה, בדומה לאדם. פעילותם מתבצעת בשעות ה"לילה" על-פי רוב, בהתאם לשעות הפעילות של טרפם העיקרי, כלבי הים. עם זאת, אין המדובר בלילה ממשי, שכן אחד ממאפייניה של סביבת החיים הקוטבית הוא שעות אור רבות בקיץ ושעות חושך רבות בחורף. בנוסף לשינה, דובי הקוטב מנמנמים בכל הזדמנות שנקרית בדרכם, ובכך חוסכים אנרגיה רבה. בחורף הם חופרים מאורה או שוחה רדודה כדי לישון בה, ובזמן סערה הם ישהו במאורה במשך מספר ימים.
דובי הקוטב יכולים לגמוא מרחקים גדולים על פני האדמה והקרח, אולם הם מעדיפים בדרך כלל להישאר בקרבת הים.
נדודים: בקיץ הם נודדים צפונה, ובחורף הם עושים מאות קילומטרים דרומה. אבל לנדידות אלה יש גבול. במחקרים שעשו הנורווגים בים בארנט (BARNET) ובגרינלנד בתחילת האביב ובקיץ נמצא כי רק שלושה דובים מ־181 שהיו באזור שהו צפונית לקו הרוחב 82 מעלות צפון.
במאי 1992. דיווחו מדעני השירות הביולוגי הלאומי של אלסקה מדעני השירות הביולוגי הלאומי של אלסקה כי לכדו דובה לבנה מטופלת בשני גורים. הם חיברו לגופה משדר רדיו שמספרו 20365 והחלו לעקוב אחריה באמצעות תקשורת לוויינים. (היה זה הליך מקובל, שמטרתו איסוף מידע על חייו והתנהגותו של הדוב הלבן).
המדענים שעקבו אחרי הדובה מתחנות הממסר גילו לאחר כמה חודשים, כי הדובה צעדה מחופי אלסקה לגרינלנד – מרחק של 4,800 קילומטרים. ללא ספק, המרחק שעברה יוצא דופן. עד כה גילו המעקבים אחרי נדידת דובים כי החיה הלבנה הגדולה נעה בשטח שאינו עולה על כמה מאות קילומטרים רבועים. רק במקרים ספורים עברו הדובים מרחק גדול יותר, וגם אז נמשך מסעם שנה שלמה. כך, למשל, דוב לבן שסומן נלכד לאחר שצעד במשך שנה מרחק של כ־3,220 קילומטרים.
השלב הראשון במסעה של הדובה נמשך כשלושה חודשים, ובמהלכו הגיעה מאלסקה לאזור הקוטב הצפוני. היא צעדה 34 קילומטרים ליום בממוצע, ומהירותה סתרה את טענת החוקרים כי דובים לבנים אינם עוברים יותר מ־20 קילומטרים ביום. הגורים לא עמדו במסע המפרך. ייתכן שהאם אמנם אכלה את גוריה כדי לשרוד, אך סביר יותר להניח שהשלישייה פגשה בדרכה דוב גדול ממדים שהביס את הדובה וטרף את הצאצאים. כך או כך, חלק ניכר מהדרך עשתה הדובה לבדה.
באזור הקוטב הצפוני חנתה הדובה זמן קצר מאוד, ומיד המשיכה בדרכה לגרינלנד בהליכה על הקרח ובשחייה במים הקרים מאוד. שם, בגרינלנד, בחרה לבלות במשך כל שנת 1993. באפריל 1994 נגמרה סוללת המשדר שהוצמד לה, ובכך נפסק המעקב אחרי הדובה ההרפתקנית. בדצמבר 1995 פרסמו המדענים את ממצאיהם במגאזין היוקרתי "ARCTIC", ודיווחו שם כי נעשו מספר ניסיונות לאתר שוב את הדובה, אך ללא הצלחה.
המעקב אחרי הדובה הלבנה לימד את החוקרים פרט חשוב. עד כה נראה היה שאוכלוסיות הדובים הלבנים החיות באלסקה, בגרינלנד, בקנדה, בצפון אירופה ובסקנדינביה הן אוכלוסיות נפרדות בעלות מאגר גנטי שונה. המדענים אף חששו כי חוסר המגע בין האוכלוסיות השונות עלול להביא לאחידות גנטית, שתסכן את קיומו של המין. צעדת הדובה למרחקים ארוכים הבהירה, כי הדובים הלבנים ניידים יותר משנהוג היה לחשוב. דבר זה עשוי לתרום לשונוּת הביולוגית, שתרחיק את הדובים הלבנים מסכנת הכחדה המאיימת על רבים מהיונקים הגדולים. אבל לא כל החוקרים התעודדו מהמפגש עם הדובה הנודדת. החוקר ג'ורג' דורנר (GEORGE DURNER), אחד ממדעני השירות הביולוגי הלאומי, טוען כי אין במעקב אחרי דובה יחידה, כדי להעיד על השתפרות מצבם של הדובים הלבנים ככלל. המשדר, הזכיר דורנר, פעל רק כשנתיים, ואילו תוחלת חייו של דוב בטבע נמשכת קרוב ל-20 שנה.
הליכה ושחייה:
קצב הליכתו של דוב הקוטב הוא כשישה קילומטרים בשעה. נקבה עם גורים תלך בקצב איטי יותר של 2.5 – 4 קמ"ש. הוא מסוגל לרוץ במהירות של כ־40 קילומטרים לשעה, למשך זמן קצר וללכוד בדרך זו איילים, אולם הבידוד הטוב של פרוותו גורם לו להתחמם יתר על המידה לאחר זמן קצר. בנוסף, מבנה גופם המגושם מביא לכך שבזמן תנועה הם מנצלים אנרגיה רבה מאוד יחסית ליונקים אחרים. בשל כך, דובי הקוטב מעדיפים באופן טבעי לצוד את טרפם ממארב פסיבי. מרדף בריצה, למשל אחר אווז שלג, שיימשך יותר מ-12 שניות, יסתיים בבזבוז אנרגיה גם אם ייתפס האווז.
דובי הקוטב הם שחיינים מצטיינים הודות לגופם המותאם היטב לשחייה: הנחיריים והאוזניים נאטמים בעת צלילה, פרוותם השמנונית מונעת ספיגת מים, אחוז השומן הגבוה בגופם עוזר להם לצוף, וכפות רגליהם מכוסות בקרומי שחייה חלקיים. דוב הקוטב יכול לשחות במהירות של 10 קמ"ש, למרחק של כ-100 ק"מ מהחוף, אך נצפו בעבר פרטים ששחו מרחק של 160 ק"מ מפיסת היבשה הקרובההדובים הם גם צוללים מצטיינים, והתחמקו בעבר מציידים אנושיים באופן זה[7].
שנת חורף
הנקבות ההרות חופרות מערות קטנות, שבהן הן ממליטות בבטחה את גוריהן. בעודן במערות הנקבות ישנות, ובחודשי האביב הן יוצאות במצב פיזיולוגי דומה לזה של דוב חום שעבר "תרדמת חורף" (היברנציה), אף על פי שטמפרטורת הגוף שלהן לא ירדו בדומה לאלו של הדובים החומים.
העובדה שהדובות ממליטות ומיניקות במהלך החורף מבהירה כי תרדמת החורף של הדובים הלבנים אינה מלאה. שנת חורף מלאה ואמיתית, זו הפוקדת מרמיטות, קיפודים מסוימים ועטלפים, פירושה חוסר תנועה, ירידה בטמפרטורת הגוף, בקצב הנשימה ובפעילות הלב. אצל הדובים הלבנים יורדת אמנם רמת הפעילות במשך כחמישה חודשים – הם אינם אוכלים כמעט וניזונים מהשומן הרב שנאגר בגופם – אך טמפרטורת גופם אינה יורדת, וקצב פעימות ליבם אינו מואט.
מחקרים על חילוף החומרים של המרמיטה הוכיחו, כי הוא יכול לחיות במשך חמישה חודשים בלי לאכול דבר ובלי להטיל שתן וצואה. אך נראה שבמרבית המקרים ממשיכים הדובים לאכול גם בחורף ואינם מפסיקים לעשות את צורכיהם בעונה זו. מחקרים מראים עוד כי הדוב הלבן מחפש מזון גם בחודשים קשים אלה, וכשדבר אינו צומח על פני האדמה, הוא חופר בשלג ומחפש אחר גרגרים, שורשים, אצות, טחבים, חרקים ודו־חיים שקפאו.
ממצא נוסף שגילו החוקרים הוא שהדובים יכולים לעבור במהירות ממצב פיסיולוגי רגיל להיברנציה חלקית, ולהיפך. בחודשי הקיץ, כאשר הקרח הארקטי נסוג ולדובים הלבנים אין בסיס שממנו יוכלו לצוד כלבי ים, הם מהגרים ליבשה, לא אוכלים כמעט דבר, ושוקעים למצב המכונה "היברנציה בהליכה": קצב לבם מואט, טמפרטורת גופם יורדת והם מפסיקים לעשות את צרכיהם.
בניגוד לדובים שחורים, למשל, שעוברים מהיברנציה לערות בהדרגה, במשך כמה שבועות, הדוב הלבן לא זקוק להרבה יותר מאשר אירוע מקרי משמח כדי לשנות בקיצוניות את ויסות המערכות הפנימי שלו. "דוב לבן יכול להיות במצב של 'היברנציה בהליכה', אבל אם הוא מוצא נבלה, חילוף החומרים שלו מזנק מיד בחזרה להילוך גבוה", אומר ד"ר איאן סטרלינג, מדען ברשות חיות הבר הקנדית באדמונטון. "זאת הסתגלות מבריקה – במקום להיות תלויים בחסדיו של לוח השנה, הדובים מסוגלים לשנות מצב פיסיולוגי בהתאם לצרכים ולמזל".
שלא כמו הזכרים, הנקבות הממליטות ומיניקות את גוריהן ספונות במאורות במהלך חודשי הקור ומאבדות בתקופה זו מחצית ממשקלן. עם תום החורף הן מתקשות לחזור לפעילות מלאה בגלל מצבן הגופני הירוד יחסית, שאינו מאפשר להן לצוד כלבי ים, ומשום שאינן ששות לעזוב את גוריהן לבדם. הזכרים חוזרים לפעילות מלאה מהר יותר, אם כי גם הם ניזונים במהלך החודש הראשון של האביב בעיקר ממאגרי השומן שעדיין נותרו בגופם.
ציד ותזונה
הדוב הלבן, כך מתברר, הוא חיה סתגלנית הניזונה ממה שזמין לה. דובי הקוטב יאכלו כל יצור שביכולתם להרוג: עופות, מכרסמים, צדפות, סרטנים, לווייתנאים, ניבתנים צעירים, דגים, איילי צפון, כבשי מושק, פגרים של חיות שונות ולעתים נדירות אף דובי קוטב אחרים. מערכת העיכול שלהם מותאמת לעיכול השומן של בעלי החיים הימיים, ולכן הערך התזונתי של הטרף היבשתי קטן יותר עבורם.
חלק מאוכלוסיות הדובים התמחו בציד עופות־ים החיים במושבות או באיסוף ביציהן; אוכלוסיות אחרות התמחו בלקט תותי בר; אוכלוסיות נוספות תרות אחרי צמחים, ויש אוכלוסיות שניזונות מלווייתנים שעלו ונתקעו על החוף. זוהי התמחותה של אוכלוסיית הדובים הלבנים המתגוררת במפרץ הדסון בקנדה, סמוך לעיר צ'רצ'יל. בגלל הפיתוח המואץ של השנים האחרונות, הפך הדוב הלבן לאוכל פגרים מובהק, המוצא את מזונו במזבלות.
המעדן האהוב ביותר על הדובים הלבנים הוא כלב הים , ובמיוחד מפוסות טבעתיות[8] שיוצרות חורים בקרח על מנת לנשום. באיי סוואלברד (Svalbard) שמצפון לנורווגיה עוקבים החוקרים אחרי יחסי הדובים עם כלבי הים. זהו איזור רבייה של כלבי ים, והגורים העולים על הקרח הופכים לעיתים קרובות לטרף לדובים הלבנים. לדובים יש חוש ריח חזק, המאפשר להם לחוש בנוכחותו של כלב ים ממרחק של קילומטר ואף יותר.
מרבית בעלי החיים רצים מהר יותר מדובי הקוטב ביבשה, או שוחים מהר יותר מהם במים, ולכן טכניקת הציד העיקרית שלהם ללכידת כלבי ים היא מארב: דוב הקוטב ממתין, כשהוא מוסווה בפרוותו, בקרבת חורי נשימה המפוזרים על פני הקרח, ומחכה לכלב הים העולה לפני המים כדי לנשום אוויר. לא לפני שהוא מרוצץ את גולגולתו במכת כפה אחת. לעתים הוא תוקף את כלב הים בעזרת מלתעותיו ומנסה לתפסו על ידי שבירת הקרח סביבו. המארב מצליח רק בשני אחוז מהמקרים. ככלל, דוב הקוטב אוכל רק אחת לארבעה עד חמישה ימים. הדוב אוכל רק קודם כול העור ואת השומן של כלב הים, ואת הבשר הוא מותיר לסוף הארוחה. כשאינו רעב, נעזב הבשר ואז הוא משמש כמזונם של השועלים הארקטיים המשוטטים גם הם בנוף הקפוא.
לדברי ד"ר סטרלינג, נדרשת אינטליגנציה גבוהה כדי לצוד כלבי ים, שהם יונקים נבונים למדי. למרות עורמתם של הדובים הלבנים ונכונותם לארוב לכלבי הים במשך שעות ארוכות ליד בורות הנשימה שלהם בקרח, הציד מצליח רק ב-5% מהמקרים. לפיכך, הדובים הלבנים מצטיינים בשימור אנרגיה אפילו בשיא עונת הציד. הם מסוגלים להירדם בכל מקום, בתנוחות המשעשעות ביותר, תוך שימוש בגוש קרח כבכרית, והם מנמנמים בנחת בעוד סופת שלג מכסה את כל גופם פרט לקצה חוטמם השחור.
חוש הריח המפותח של הדוב מסייע לו לאתר פגרי בעלי חיים ממרחק רב, המגיע לעתים לכדי 30 ק"מ. בשל כך, חלק חשוב בתזונתם מורכב מפגרי ניבתנים ולווייתנים. דובי הקוטב הם טורפים חזקים ומסוכנים מאוד, אולם רק לעתים רחוקות הם הורגים ניבתנים בוגרים. בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו עובי שכבת הקרח קטן מדי, ולכן הם טורפים פחות ומנצלים את מאגרי השומן שצברו. אף על פי כן, אוכלוסיית דובי הקוטב, שבמפרץ הדסון המערבי, נצפתה אוכלת גם מיני צמחייה כתותי יער, אצות, שורשים ופירות שונים כאשר מלאי המזון הרגיל שלה אזל. דובי הקוטב הם טורפי על. הסכנה העיקרית לקיומם היא מידי בני האדם. מספר פעמים נמצאו שאריות של דובי קוטב בקיבתם של לווייתנים קטלנים (אורקות).
למרות שהדוב הלבן הוא גדול הטורפים, בדרך כלל הוא סובל מרעב. למעשה, הוא אינו הופך לאוכל פגרים מובהק משום שהוא מסוגל לשאת רעב במשך כמה חודשים. אבל העדר מזון אינו הסכנה היחידה האורבת לו. הוא עלול למות בעת מאבק עם זכר אחר על נקבה, או להיפגע קשות על־ידי ניבתנים (סוסי־ים) גדולי ממדים, שמשקלם עשוי להגיע לכ־1,400 קילוגרמים. אם למרות הסכנות מצליח הדוב להגיע לגיל שיבה, הוא אינו מסוגל ליהנות מכך. הדובים הזקנים מתרחקים מדובים אחרים ובדרך כלל הופכים ל"גל עצמות מהלך". מקצתם מתים ביבשה, אבל רובם שבים לים הקפוא ומתים על רכס או על תל המשקיפים אל האוקיינוס.
הזדווגות והיריון:
הדובים הלבנים מגיעים לבגרות מינית בין גיל שלוש לחמש שנים. עונת ההזדווגות היא בין סוף חודש מרץ לתחילת יוני, ובעיקר באפריל. בעונה זו מחפש הזכר בעזרת חוש הריח אחרי נקבה מיוחמת, ומעדיף כזו שאינה מטופלת בגורים. זמן קצר לאחר ההזדווגות נפסקת התפתחותה של הביצית המופרית בגופה של הדובה, והיא נשארת באותו מצב בחלל הרחם עד ספטמבר־אוקטובר. מנגנון זה מאפשר לנקבות להמליט ולהיניק במהלך החורף, ונועד להבטיח שגורי הדובים ייצאו מהמאורה לראשונה בחייהם בחודשים מרץ או אפריל; שכן אז מזג האוויר חם יחסית והמזון זמין. התהליך נקרא "קינון מאוחר של הביצית" או "הריון מושהה".
דובי הקוטב מזדווגים בין החודשים מארס ויוני. בשלב זה של השנה, הנקבה אינה יודעת אם יהיה לה מספיק מזון כדי לכלכל את עצמה ואת גוריה במשך החורף. אם היצע המזון נמוך, הדובות יכולות למנוע את קליטת העובר ברחמן, לספוג את העובר לגופן, או אף לנטוש את גוריהן הקטנים לאחר ההמלטה. באופן זה יכולות נקבות אלו להתרבות באביב הבא, בתקווה שבשנה הבאה יהיו תנאי מזון טובים יותר.
ההיריון, כולל ההשהיה, נמשך שמונה חודשים. כחודשיים לפני ההמלטה, בחודשים אוקטובר נובמבר, חופרים שני בני הזוג מאורת המלטה בשלג או לאורך החוף.
גידול הגורים:
בעוד הזכרים מתחילים לנדוד לאזור הקוטב בחודשים אוקטובר ונובמבר, שבו הם מבלים את החורף, נקבות הרות מחפשות אתרים ביבשה ובקרחוני-ים כדי לחפור בהם מאורות בשלג, בעיקר בצלע גבעה. הדובה חופרת מאורה בת שני חללים, ולעתים קרובות היא מנצלת מאורה ישנה שנדרשות בה עבודות "שיפוץ" קטנות בלבד. הנקבה ממליטה בדרך כלל בדצמבר או בתחילת ינואר.
בכל המלטה יש בין גור אחד לשלושה, בדרך כלל שניים. (במקרים נדירים ארבעה). כמו בקרב דובים אחרים מהסוג "Ursus", הגורים נולדים עיוורים וקירחים, וגודלם כגודל חולדה משקלם של הוולדות נע בין 450 ל־900 גרם בלבד. "זוהי תכונה מפתיעה של משפחת הדובים", אומר ד"ר פטקאו. "הפער הוא מעבר לטווח המקובל אצל יונקים בעלי שליה וקרוב יותר לזה הקיים אצל חיות כיס כמו הקנגורו".הפעוטות נשמרים במאורה צמודים לפרוות האם ונהנים מטמפרטורה הגבוהה ב־10 עד 40 מעלות מזו שבחוץ. בחורף שלאחר ההמלטה שוהה הנקבה במאורה יחד עם גוריה, ובעיקר ישנה וללא אוכל, במצב הקרוב לתרדמת חורף.
חלב האם, המכיל 31 אחוזי שומן, מזרז את גידולם ומספק להם את צורכיהם בארבעת חודשי חייהם הראשונים. הם פוקחים את עיניהם לאחר כחודש, ומסוגלים ללכת בגיל חודש וחצי. בגיל זה הם כבר בעלי פרווה ושומן שמגנים עליהם מפני האוויר הקר, אולם הם עדיין אינם מוכנים לשהייה במי האוקיינוס הקרים. אך אינם יוצאים מהמאורה במשך כחודשיים, וכשהם עוזבים אותה באביב גודלם הוא כשל חתול בית גדול.
כאשר האם מגיחה עם גוריה באפריל, היא לא אכלה תשעה חודשים ואיבדה 75% ממשקלה. אך בניגוד לבני אדם למשל, דובים שמאבדים משקל רב משילים מעליהם אך ורק שומן ורקמת השריר שלהם לא נפגעת.
הגורים מתחילים לאכול אוכל מוצק בגיל 5-4 חודשים. עם בוא האביב, כשהגורים בני כמה חודשים, האם יוצאת איתם לחוף הים, שם יש שפע של כלבי ים וניבתנים. הדובה מלמדת אותם לצוד ומגנה עליהם מפני סכנות, ובהם מפני דובי קוטב זכרים בוגרים שלעתים טורפים גורים. ידוע כי 20 עד 40 אחוזים מגורי הדובים מתים במהלך שלוש השנים הראשונות לחייהם. חלקם נטרפים על ידי האם הסובלת מתת־תזונה, אך רובם נטרפים על ידי דובים זכרים.
אבל אף שהגורים זקוקים להגנה, הם אינם חסרי אונים, אומרת ד"ר ג'יין ווטרמן מאוניברסיטת מרכז פלורידה: "בכמה הזדמנויות הייתי עדה למעמד שבו דוב גדול התקרב לשני דובים הרבה יותר קטנים. הדובים הקטנים עמדו כתף אל כתף והכריחו את הדוב הגדול לסגת".
הגורים נשארים עם אמם ויונקים ממנה במשך כשנתיים, ומסיבה זו מחזור הרבייה של הנקבות נמשך לפחות שלוש שנים.
שימור
רוב הדובים, כמו בעלי חיים רבים אחרים, מתים בגלל פעילות האדם. פרוות הדוב הפכה אותו למקור משיכה לציידים, ומעורו מייצרים האסקימואים מוצרים שונים. האסקימואים נוהגים גם לאכול חלקים מהבשר, לא לפני שהם מבשלים אותו בקפידה כדי לסלק רעלנים – בעיקר את הכמות הגדולה של ויטמין A המצוי בכבד – או טפילים החודרים לגוף הדוב משומנו ומבשרו של כלב הים.
ברוסיה החלו לסחור בפרוות דובי קוטב כבר במאה ה-14. אבל בכמות קטנה בהרבה מזה של השועל הארקטי או אייל הצפון. הגידול באוכלוסייה האנושית באירואסיה הארקטית במאות ה-16 וה-17, יחד עם השתכללות אמצעי הצייד והנשק החם והגידול במסחר, הביא לגידול בהרג דובי הקוטב. בחורף של 1784-1785 נקטלו בשפיצברגן 150 דובים. בראשית המאה ה-20 צדו בנורווגיה 300 דובים מדי שנה, באותו אזור. מאז ראשית המאה ה-18, נקטלו מדי שנה כ-400-500 דוסים לבנים באירואסיה. מספר שעלה ל-1300-1500 בראשית המאה ה-20. באמצע המאה ה-20 התפתחו שיטות הצייד גם בצפון אמריקה. דובים ניצודו מאופנועי שלג, משוברי קרח, ממטוסים. המספרים עלו בשנות ה-60 והגיעו ל-1259 בשנת 1968.
מצב השימור של דובי הקוטב סווג בעבר בקטגוריה של 'סיכון נמוך'. האיומים העיקריים עליהם היו ציד מסחרי לשם ניצול בשרם ופרוותם, וכן שפיכת נפט אל הים באזורי מחייתם. עם זאת, הסכנה העיקרית הנשקפת להם כיום נובעת מההתחממות העולמית.
לאור העובדה שלדוב הלבן אין מזון בשפע, הביולוגים מוטרדים מעדויות מהעת האחרונה כי הישרדותם של הדובים נהפכת לקשה יותר בשל התחממות כדור הארץ. לדברי ד"ר סטרלינג ועמיתיו, מכיוון שהקרח הארקטי מפשיר מוקדם מבעבר, דובים לבנים במפרץ האדסון נאלצים לעלות ליבשה ולהתחיל לצום שניים וחצי עד שלושה שבועות מוקדם יותר מכפי שעשו לפני 25 שנים. זואולוגים מאמינים כי ההמסה הצפויה של הקרחונים ושל ימות הקרח בשל ההתחממות העולמית תביא לצמצום אוכלוסיות דובי הקוטב לכדי שליש מגודלן הנוכחי עד אמצע המאה ה-21[9].
המדענים חוששים כי אף שאין איום מיידי על האוכלוסייה העולמית של הדובים הלבנים, המונה כ-30 אלף פרטים, תת-קבוצות כמו זו שבמערב מפרץ האדסון עשויות להיעלם אם האקלים ימשיך להתחמם.
היסטוריה והסכמים
כבר בשנת 1930 התברר כי מספרם פחת, הציד האיום העיקרי על דובי הקוטב, והביא לדלדול מהיר של האוכלוסייה.. אך העניין הגיע למודעות הציבור רק בשנת 1967, כשהמדינות שבשטחן משוטטים הדובים הלבנים – ארצות־הברית (אלסקה), קנדה, רוסיה, דנמרק (גרינלנד) ונורווגיה חתמו על אמנה שבה התחייבו לדאוג לדובים הלבנים שבשטחן. למרות האמנה, הולך מספרם ופוחת.
בשנת 1972 הוחלט להכריז על דוב הקוטב כמין מוגן בארצות הברית. החוק האמריקאי אוסר באופן מוחלט על ציד של דובי קוטב, להוציא ציד שנערך על ידי ילידים, להם מותר לצוד מספר דובים מוגבל למטרות קיום או יצירת חפצי אומנות.
בתחילת שנות התשעים נאמד המין בכ־40,000 פרטים, ובדצמבר 1997 ירד מספר הדובים הללו ל־20,000 עד 30,000.
אין ספק, כדי לשמור על המין הזה יש צורך לשמר את סביבת חייו. התחממות החוג הארקטי בעקבות שינויי אקלים גלובליים פגעה במקורות המזון של כלבי הים, ובעקיפין גם בדובים הניזונים מהם. אבל הסכנה העיקרית לדובים היא הזיהום הסביבתי, תולדה של פיתוח מואץ הנובע בעיקר מחיפושים מוגברים אחר נפט וגז באזורי הים הצפוני ובאלסקה שהחלו בשנות השישים.
בינתיים, נעשים מאמצים להפחית את הסכנה האורבת לקיומו של הדוב הלבן. המדינות שבתחומן חיים הדובים אוספות ומחליפות ביניהן מידע מדעי ומבצעות מחקרים וסקרים משותפים לגבי גודל האוכלוסיות. ברוב הארצות מותר עדיין לצוד דובים לבנים, אך מכסות הציד קטנו. בקנדה מאפשרים לצוד כ־600 דובים בשנה; הציידים העיקריים הם האסקימואים, הצדים אותם כדי לאכול את בשרם ולהכין מפרוותם ומעורם חפצים שונים. לאסקימואים הותר גם לשמש כמורי דרך וכמדריכים של ציד דובים ספורטיבי, שבמהלכו מותר להרוג דובים צעירים, שגילם פחות מ־15 שנים. באלסקה התיר הממשל לאסקימואים ב־1972 לצוד עד כ־100 דובים לבנים בשנה. בגרינלנד הם הורשו לצוד עד 150 דובים.
המדינות היחידות שהפסיקו את ציד הדובים הלבנים היו רוסיה, כבר ב־1956, ונורווגיה, לאחר שהתגלה כי בחצי־האי סוואלברד היתה ירידה מדאיגה במספר הדובים. משנת 1945 עד 1970 ניצודו בשפיצברגן שבחצי־האי הנורווגי כ־8,000 דובים לבנים.
ב-15 בנובמבר 1976, בעיצומה של המלחמה הקרה, נחתם באוסלו הסכם בינלאומי בין ארצות הברית, ברית המועצות, דנמרק (גרינלנד), נורבגיה וקנדה לשימור דובי הקוטב ולשיתוף בינלאומי במחקר ובניהול אוכלוסיות הדובים. "הסכם אוסלו" נחשב כאחת מאמנות השימור המוקדמות והמוצלחות במאה ה-20[10]. אמנה נוספת נחתמה בשנת 2001 בין ארצות הברית ורוסיה לשימור האוכלוסיות בשטחיהן, להגברת המעורבות של העמים הילידים ולשימור מערכות אקולוגיות.
איומים עתידיים
בפברואר 2005 פנו מספר ארגוני שימור סביבה לשירות האמריקאי לדגים ולחיות בר (Fish and Wildlife Service; FWS) בבקשה להכליל את דובי הקוטב ברשימת המינים בסכנה, תחת החוק האמריקני להגנת חיות בסכנה. החוק בארצות הברית קובע כי על השירות לדגים ולחיות בר להגיב לבקשה בתוך 90 יום, אולם באוקטובר 2005, לאחר שלא נתקבלה תגובה, איימו הארגונים לתבוע את ממשל ארצות הברית, וב-14 בדצמבר הוגשה התביעה. השירות קבע לבסוף, כי דוב הקוטב ימוין כ"פגיע"
אך לא "בסכנה". סיווג זה אושר שוב ב-2009 וב-2010.
ארגון השימור העולמי הכליל את הדובים ברשימת המינים בסיכון במאי 2006. האוכלוסייה העולמית של דובי הקוטב עומדת על כ-20,000 – 25,000 פרטים והיא הולכת ומצטמקת. הערכת אוכלוסיית הדובים בחוף המערבי של מפרץ הדסון שבקנדה, לדוגמה, עמדה בשנת 1987 על כ-1,200 דובים, ובשנת 2007 עמדה על כ-950 דובים בלבד. עם זאת, יש הטוענים כי האוכלוסייה העולמית של דובי הקוטב גדלה דווקא.
הסכנה המיידית והמוכרת ביותר לקיום העתידי של דובי הקוטב היא הפשרת הקרח באזורי המחיה שלהם בעקבות ההתחממות העולמית.
צייד דובי קוטב בקנדה
בנובמבר 2006 קבעו חוקרים בסקר הגיאולוגי של ארצות הברית כי הפשרת קרח בים ביופור (mer de Beaufort) הובילה לגידול משמעותי בשיעור התמותה של גורי דובי קוטב. ההתחממות מובילה לכך שהקרח באזורי המחיה של הדובים דק יותר, דבר שמקשה עליהם לצוד את טרפם. הם נאלצים לשוב ליבשה ולקצר באופן משמעותי את תקופת הציד שלהם, לפני ואחרי עונת החורף הקשה, דבר שמוביל לרעב ולמוות של בוגרים ושל גורים.
גורם סיכון נוסף הן בעיות בריאות עקב זיהום הסביבה, בעיקר עקב חשיפה למזהמים אורגניים עמידים (POP). כמה מחקרים קשרו בין הירידה בשיעור ההישרדות של הדובים לבין מזהמים אורגניים עמידים כמו ביפניל פוליכלוריד (PCB), לינדן, דיאוקסין וחומרים נוספים. יש חשד להשפעות של חומרים אלה על מערכות הגוף של הדובים, כמו המערכת האנדוקרינית, מערכת החיסון, מערכת הרבייה ועוד. לדוגמה, 1.5% מהנקבות שנדגמו בשנים האחרונות באזור סבאלברד היו בעלות איברי מין זכריים מפותחים למחצה (Pseudohermaphroditism), ומדענים מאמינים כי פגם זה קשור למזהמים אורגניים עמידים.
איום נוסף הקשור בהתחממות העולמית הוא התלקחות יערות בתקופות בצורת. מבין המאורות הבנויות באזור צ'רצ'יל שבקנדה, לדוגמה, חלק ניכר מהן הן מאורות עתיקות שנחפרות ומועמקות בכל שנה. שריפות היער משחירות את האדמה, דבר שגורם להתחממות גדולה יותר של האדמה מקרינת השמש, דבר שתורם להפשרת האדמה הקפואה ולהתמוטטות המאורות.
דוב הקוטב בשביה
ברחבי העולם מוחזקים כ-1,000 דובי קוטב בשבי בגני חיות. בטבע יכולים הדובים להגיע לגיל 18 לערך, והם מוגבלים בעיקר בגלל חוסר יכולת לצוד ביעילות בגיל זה. בשביה, לעומת זאת, הם מסוגלים להגיע עד לסוף שנות השלושים לחייהם. דובי הקוטב החיים בגני החיות, ואפילו הנדיבים ביותר מבחינת הקצאת אזורי מחיה, חיים באזור מחיה קטן בהרבה מזה שדובי קוטב רגילים לו בטבע.
כמו פילים וחתולים גדולים, דובי הקוטב מעניינים את הציבור ונחשבים ל"מושכי קהל". מסיבה זו הם מצויים לא אחת במרכזם של מאבקים בנושא זכויות בעלי חיים ורווחת בעלי חיים. גני חיות מערביים שהבטיחו בעבר כי לא יביאו עוד גורים מהטבע, חזרו בהם מהבטחתם.
דובי הקוטב ידועים בעולם בצבע הפרווה הלבן שלהם. זו אולי הסיבה לכך שבכל פעם שמתגלה דוב שצבע פרוותו השתנה, הוא הופך מיד למוקד תשומת לב. לפני חצי שנה היתה זו דובת קוטב בגן חיות בארגנטינה שצבע פרוותה הפך לסגול – וכעת אלה שני דובי קוטב בגן חיות בסינגפור שפרוותם הפכה לירוקה.
לפני מספר שנים, השתנה צבעם של שני דובי קוטב בגן החיות בסינגפור מלבן לירוק. מדובר בדובה "שיבה" ובצאצא שלה בן ה-13 "אינוקה". באזור נפוצו שמועות כי הדובים רוססו בצבעי הסוואה. אלא שדובר גן החיות הסביר כי הסיבה להפיכת הדובים הלבנים לירוקים נעוצה באצה שגדלה בתוך השערות החלולות של פרוות הדוב, ומשווה להן את הצבע הירוק. האצה לא גורמת נזק לבריאותו של הדוב, אך היא מעידה בעיקר על כך שהדוב לא אמור לגדול באזור לח וחם כמו סינגפור. "האצה אינה מזיקה", אמר דובר גן החיות לסוכנויות הידיעות, "היא גדלה באקלים החם והלח שקיים בסינגפור". הדובר הוסיף כי שני הדובים מטופלים, ובתקופה הקרובה יחזרו להיות לבנים.
אין זו הפעם הראשונה שדובי קוטב הפכו ירוקים. אתר האינטרנטPolar Bears International, המוקדש לעיסוק בדובי הקוטב, מספר כי ב-1979 כמה דובים בגן החיות בסן דייגו שבקליפורניה שינו את צבעם לירוק.
ביולי 2003 שינתה דובת הקוטב "פלוסה" את צבעה לסגול. צבע פרוותה של הדובה, שחיה בגן החיות שבעיר מנדוזה בארגנטינה, כאלף ק"מ מערבית לבואנוס איירס, השתנה בשל טיפול רפואי שניתן לה נגד דלקת עור. מסתבר שלדובה היתה תגובה אלרגית לטיפול, וכתוצאה ממנו הפכו שערות פרוותה לסגולות. תוך זמן קצר היא הפכה למוקד תשומת לב עולמי ועשרות צוותי תקשורת הגיעו מכל העולם כדי לצלמה.
מספר גורמים מעריכים כי בשל ההתחממות העולמית, הקרח באוקיינוס הארקטי יפשיר כולו עד סוף המאה ה-21, ודובי הקוטב התלויים בקרח זה לא ישרדו. נוכח אפשרות זו, יש החושבים שהסיכוי היחיד של דובי הקוטב לשרוד כמין הוא בגני החיות. מן הצד השני, יש פעילי זכויות בעלי חיים שמצהירים כי הם מעדיפים שדובי קוטב ייכחדו ולא יחיו במצב שלדעתם הוא מבזה וקרוב לשיגעון. דובי קוטב צריכים כישורים נלמדים רבים כדי לשרוד בטבע, ועד כה מעולם לא הוחזר דוב קוטב משביה לטבע בהצלחה.
קנוט דוב הקוטב
בתחילת שנת 2007 התפרסמה פרשה שבמרכזה עמד גור דוב קוטב בשם קנוט (Knut) שנולד בגן החיות בברלין. מסיבות שונות נדחה הגור על ידי אמו מיד לאחר הלידה. בהיותו גור חסר ישע, אילולא היה מטופל, גורלו היה נחרץ. הוא נלקח על ידי אחד מעובדי גן החיות, שטיפל בו במסירות, הציל בכך את חייו, ובהמשך העבירו לגן החיות.
כפי שמסופר במגזין "מסע אחר און ליין":
קנוט נולד בחודש דצמבר 2006 בגן החיות של ברלין, והיה לדב הלבן הראשון שנולד בגן מזה שנים רבות. מסיבה לא ברורה, אמו טוסקה נטשה אותו ואת אחיו, שמת כעבור ימים אחדים. בגן החיות החליטו לאמץ אותו והצמידו לו מטפל שהאכיל אותו מבקבוק ושיחק איתו.
בחודשים שלאחר לידתו הפך קנוט למושא לפרסום עולמי מצד אחד, ולסוגיה שנויה במחלוקת בדבר הזכות להחזיק חיות בר בשביה ולהחתימם באופן מלאכותי על ידי אדם, מצד שני. ארגונים לשמירה על זכויות בעלי חיים קראו לא לטפל בדב ולהשאיר אותו למות כמו אחיו, בטענה שמדובר בהתערבות בחוקי הטבע ושקנוט לא יחזיק מעמד בשבי. סיפורו של קנוט זכה לסיקור תקשורתי בינלאומי חסר תקדים, ותוך זמן קצר הגיעו לגן החיות המוני עולים לרגל שבאו לראות את הדב הלבן והמתוק. קנוט הפך לסמל של גן החיות, וכיכב על ספלים, תיקים, חולצות וצעצועים, ודמותו אפילו התנוססה על בול רשמי. בשנות חייו קנוט הכניס לגן החיות כסף רב – הן בשל המבקרים הרבים שבאו במיוחד לראותו והן בשל מכירות המוצרים הנלווים שדמותו הופיעה עליהם. לפי הנתונים של גן החיות, קנוט הכפיל את אוכלוסיית המבקרים בגן החיות והכניס לגן בשנת חייו הראשונה הכנסות בשווי 14 מיליון דולר.
אבל קנוט ל גדל ובגר ואבד את חִנו המתוק. פרוותו הלבנה הצהיבה ודמותו החמודה מפעם נותרה רק על המזכרות והגלויות שעדיין נמכרו בחנות גן החיות ובדוכן מיוחד שהוקם ליד חצר הדובים הלבנים. כשהגיע לגיל שנתיים הוחלט להעבירו מהגן בברלין, אלא שבסופו של דבר ההעברה לא יצאה אל הפועל וקנוט נותר במקומו.
ב-19 במרץ 2011, כשהוא בסך הכל בן ארבע ורבע, קנוט קיבל התקף כלשהו, נפל לבריכת המים בחצר הדובים ומת. עדי ראייה אמרו כי לפני שצנח, הוא התנהג מוזר, הסתובב כמה פעמים במקום ורגליו רעדו. מיד לאחר מותו הוטחו בגן החיות האשמות כי המתח הרב שבו חי הדוב, שבטבע רגיל לחיות בגפו – בגן החיות הוא הוחזק במתחם אחד עם נקבה ושלושה גורים – גרם למותו בגיל כה צעיר, אולם בניתוח שלאחר המוות התגלה כי קנוט סבל מדלקת במוח, שבעקבותיה, כך נראה, נתקף בשבץ, נפל לבריכת המים וטבע
אבל כבד נפל על ברלין עם היוודע דבר המוות וראש העיר קלאוס ווברייט ספד לקנוט: "כולנו כל כך אהבנו אותו. הוא היה הכוכב של גן החיות. קנוט התפרסם מעט לאחר לידתו בשנת 2006. בשנת 2007 הוא סייע לגן החיות לייצר הכנסות של יותר מחמישה מיליון אירו ממכירת כרטיסים ומוצרים נלווים הנושאים את שמו.
דובי הקוטב בתרבות ובמסחר
הייחודיות של דובי הקוטב, הידועים בפרוותם ובבית הגידול שלהם, הפכה אותם למפורסמים ולמעוררי מחלוקת גם יחד. חברות כמו קוקה קולה, נלבנה, פולר בווברגס ואחרות השתמשו בדמויות של דובי קוטב בלוגו שלהם. בנוסף, חברת קוקה קולה הציגה את דובי הקוטב כיצורים החיים יחד עם הפינגווינים, אף שהאחרונים חיים דווקא בקוטב הדרומי. החברה השתמשה בדובי קוטב גם בקמפיין סביב אולימפיאדת סידני (2000). המטבע הקנדי של שני דולר נושא דמות של דוב קוטב. הדובים המשוריינים בטרילוגיית הפנטזיה "חומריו האפלים" הם דובי קוטב בעלי אינטליגנציה ברמה אנושית, יכולת דיבור והכנת כלים. סדרת הטלוויזיה אבודים הציבה דובי קוטב באי טרופי מסתורי שם הם מוצגים כמפלצות אימתניות. מגוון האזכורים והמופעים של דובי הקוטב בתרבות ובמסחר הביא לשיפור תדמיתם בתרבות האמריקאית ובתרבות העולמית
תיירות בעקבות דובי הקוטב
צפייה בדובי קוטב היא אחת החוויות המועדפות על חסידי התיירות האקולוגית, אבל בשנים האחרונות הולכים ונכנסים בהדרגה כלי רכב אימתניים לשירות תיירים בארצות השלג. מה שהחל בתור אופציה למטיילים הרפתקנים הפך לאטרקציה פופולארית לכל המשפחה.
מחקר שנערך בתחום מצביע על כך שכלי הרכב מגבירים את מידת הערנות והדריכות של הדובים, במיוחד הזכרים. די ברכב תיירים אחד, גם אם הוא נמצא במרחק ניכר מדובי הקוטב, על מנת להפר את שלוותם. הדבר משפיע על חילוף החומרים והפעילות ההורמונלית של הדובים, ואף גורם להם לאבד ממשקלם. זאת ועוד: סיורים לצפייה בדובי קוטב בקנדה, למשל, נערכים לרוב באוקטובר־נובמבר, עונה שבה על הדובים לאגור כוח, בהמתנה לקפיאתו של מפרץ הדסון, כדי שיוכלו לצאת לציד כלבי ים. אבל מנוחתם מופרעת כל הזמן בגלל תיירים.
דובי הקוטב אינם בעלי החיים היחידים שנפגעים. תיירות אקולוגית אמנם נחשבת לפתרון יעיל למניעת פגיעה באיכות הסביבה ונראית אפקטיבית במיוחד במדינות עניות אשר התברכו בסביבה טבעית מרתקת, למשל מדינות אפריקה. אולם במקרים רבים, מדיניות שמטרתה להביא לשימור הסביבה ולהגנה על חיות הבר משיגה תוצאה ההפוכה.
מתצפיות שנערכו בכמה אתרי תיירות אקולוגית בעולם עולה שחיות הבר חסרות מנוחה, מגלות סימני מתיחות ואף מאבדות ממשקלן. התצפיות כללו מגוון בעלי חיים – דולפינים, כלבי דינגו, דובי קוטב, פינגווינים ומינים אחרים של ציפורים. מדענים חושדים כי הסיבה לכך היא דווקא הצמיחה המסיבית בתיירות האקולוגית. חיות הבר אינן מורגלות בחברת תיירים, והדבר ניכר בשינוי של קצב פעימות לבן והפעילות ההורמונאלית שלהן, וכן בסימפטומים התנהגותיים שונים. זו סכנה אשר עלולה להשפיע בטווח הארוך על הסביבה כולה, ובמקרים קיצוניים אף להכחיד מינים באזורים מסוימים[11].
מחקר שנערך בתחום מצביע על כך שכלי הרכב מגבירים את מידת הערנות והדריכות של הדובים, במיוחד הזכרים. די ברכב תיירים אחד, גם אם הוא נמצא במרחק ניכר מדובי הקוטב, על מנת להפר את שלוותם. הדבר משפיע על חילוף החומרים והפעילות ההורמונלית של הדובים, ואף גורם להם לאבד ממשקלם. זאת ועוד: סיורים לצפייה בדובי קוטב בקנדה, למשל, נערכים לרוב באוקטובר־נובמבר, עונה שבה על הדובים לאגור כוח, בהמתנה לקפיאתו של מפרץ הדסון, כדי שיוכלו לצאת לציד כלבי ים. אבל מנוחתם מופרעת כל הזמן בגלל תיירים.
דובי הקוטב אינם בעלי החיים היחידים שנפגעים. תיירות אקולוגית אמנם נחשבת לפתרון יעיל למניעת פגיעה באיכות הסביבה ונראית אפקטיבית במיוחד במדינות עניות אשר התברכו בסביבה טבעית מרתקת, למשל מדינות אפריקה. אולם במקרים רבים, מדיניות שמטרתה להביא לשימור הסביבה ולהגנה על חיות הבר משיגה תוצאה ההפוכה.
מתצפיות שנערכו בכמה אתרי תיירות אקולוגית בעולם עולה שחיות הבר חסרות מנוחה, מגלות סימני מתיחות ואף מאבדות ממשקלן. התצפיות כללו מגוון בעלי חיים – דולפינים, כלבי דינגו, דובי קוטב, פינגווינים ומינים אחרים של ציפורים. מדענים חושדים כי הסיבה לכך היא דווקא הצמיחה המסיבית בתיירות האקולוגית. חיות הבר אינן מורגלות בחברת תיירים, והדבר ניכר בשינוי של קצב פעימות לבן והפעילות ההורמונאלית שלהן, וכן בסימפטומים התנהגותיים שונים. זו סכנה אשר עלולה להשפיע בטווח הארוך על הסביבה כולה, ובמקרים קיצוניים אף להכחיד מינים באזורים מסוימים[11].
הערות
[1] . כלל זה קרוי על שמו של כריסטיאן ברגמן. הכלל חל בעיקר על בעלי טמפרטורת גוף קבועה , כלומר, עופות ויונקים, אבל ישנם מחקרים הטוענים שהכלל עובד גם על כמה בעלי טמפרטורת גוף משתנה. ברגמן הסתמך על העובדה שככל שגוף גדול יותר, היחס בין שטח פני הגוף לנפח שלו קטן יותר. חום הגוף משתחרר לסביבה דרך שטח הפנים של הגוף. בעל חיים קטן, ששטח פני גופו גדול מאוד ביחס לנפחו, מפסיד חום מפני שטח הגוף במהירות רבה יותר בהשוואה לבעל חיים גדול יותר. אצל בעל החיים הגדול, הפסד החום לסביבה אטי יותר שכן שטח פני הגוף קטן יחסית לנפחו. מטעם זה, בעלי חיים קטנים מתקשים או לא מסוגלים לשרוד באקלים קר מאוד. זה ההסבר לכך שבאזורי הקוטב נמצאים בעיקר עופות גדולים ויונקים גדולים (אם כי יש גם ארנבות המתקיימות בחוג הקוטב הצפוני; את הישרדותן אפשר להסביר במנגנונים אחרים, שאינם קשורים לגודל הגוף.
יונק שחי באקלים קר, מבזבז יותר אנרגיה על שמירת חום גופו הקבוע, מאשר אילו היה נמצא באזור חמים יותר, שכן מפל הטמפרטורות בין גופו לבין הסביבה גבוה יותר. ככל שבעל החיים גדול יותר, כך קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה של הגוף. חום הגוף נוצר בתהליך נשימת התא, ושיעורו תלוי בכמות התאים החיים, או במסת הרקמות החיות של גוף החיה, וכן גם במנגנונים פיזיולוגיים של הפצת החום באופן אחיד בגוף, על-ידי מערכת כלי הדם ומערכת העצבים האוטונומית. לעומת זאת, קצב איבוד החום לסביבה, תלוי כאמור בשטח פני הגוף של החיה, וכן גם במפל הטמפרטורה בין פנים הגוף לסביבה ובאיכות הבידוד שעל פני העור, כגון פרווה או נוצות ושומן.
הנפח של גוף כדורי נמצא ביחס ישר לחזקה השלישית של רדיוס הכדור, ואילו שטח הפנים שלו נמצא ביחס ישר לחזקה השניה של הרדיוס. כך לדוגמה, כדור שהרדיוס שלו גדל פי 2, יגדיל את נפחו פי 8, ואילו שטח הפנים שלו יגדל רק פי 4. היחס בין שטח הפנים לנפח של הגוף, עבור גוף בעל פיזור מסה הומוגני, קטן ככל שהגוף גדל. לכן, ככל שהגוף גדול יותר, קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה. מסיבה זו לדוגמה, חדפים אוכלים בכל יום מזון במשקל 1.5 ממשקל גופם, בעוד פילים, שזקוקים אמנם למזון בכמות גדולה בהרבה, ניזונים ממזון בעל משקל שמהווה אחוזים מעטים ממשקל גופם.
תהליך הברירה הטבעית מניע את היווצרותם של בעלי חיים גדולים יותר במקומות קרים, לדוגמה זאבי הגולן גדולים מזאבי הערבה וזאבי אלסקה גדולים מאלה וגם מאלה.
[2] Derocher, Andrew E.; Magnus Andersen, and Øystein Wiig (October 2005). "Sexual dimorphism of polar bears". Journal of Mammalogy 86 (5): pp. 895–901. ISSN 1545-1542.
[3] . כלל אלן בביולוגיה הוא כלל הקושר בין גודל גפיים ואיברי גוף בולטים (כמו זנב ואוזניים) של בעלי חיים אנדותרמיים (בעלי טמפרטורת גוף קבועה) לבין טמפרטורת הסביבה הממוצעת. אצל בעלי חיים דומים החיים במקומות קרים יהיו איברים אלו קטנים יחסית לגודלם אצל אלו החיים במקומות חמים. האברים החיצוניים עשויי לשמש כ"רדיאטורים הנידוף חום. כך האוזניים אצל הפיל והצוואר אצל הג'ירף. הכלל קרוי על שמו של ג'ואל אלן.
הכלל מתבסס על העובדה שקצב איבוד החום רב יותר ככל ששטח הגוף גדול יותר ולהיפך. לדוגמה:
לפנק המצוי באזורי מדבריות חמים יש זוג אוזניים הגדולות מאוד יחסית לגופו הזעיר וזאת כדי שיוכל לצנן את גופו ביעילות ו"לסלק" את החום מגופו בזריזות כדי לשרוד כשטמפרטורת הסביבה בה הוא חי גבוהה. לעומת זאת, לדוב הקוטב יש אוזניים זעירות יחסית לגופו העצום ובאמצעותם הוא שומר על חום גופו כדי לשרוד באזורים הקרים בהם הוא חי.
[4] Daniel W. Koon, Is Polar Bear Hair Fiber Optic?, Applied Optics LP, vol. 37, Issue 15, pp.3198-3200, 1998. PMID 18273269
[5] Lisette P. Waits, Sandra L. Talbot, R.H. Ward and G. F. Shields (April 1998). Mitochondrial DNA Phylogeography of the North American Brown Bear and Implications for Conservation pp. 408-417. Conservation Biology. Retrieved on 2006-08-01.
[6] http://books.google.co.il/books?id=JZiJnaA3VX4C&pg=PA28&dq=play+fight+polar+bear&hl=iw&ei=MB7-Tcy1Bt38sQa2wPmjDQ&sa=X&oi=book_result&ct=result&redir_esc=y#v=onepage&q=play%20fight%20polar%20bear&f=false
[7] http://www.fws.gov/home/feature/2006/polarbear.pdf
[8] . פוסה טבעתית ובשפה האסקימוסית ידוע כנטסיק או נטיק, מין בסוג פוסה שבמשפחת כלבי הים.
המין נפוץ ברחבי אוקיינוס הקרח הצפוני. ניתן למצוא אותו בים הבלטי, בים ברינג ובמפרץ הדסון.
בית המחיה המועדף על הפוסה הטבעתית הם אזורים הקופאים לקרח במהלך החורף. הפוסה הטבעתית חי מתחת לשכבת קרח במשך מספר חודשים בשנה. הם שוכנים במאורות בקרח ובשלג, שאותן הם בונים באמצעות הסנפירים הקדמיים שלהם. מאורות אלו משמשות להם מקלט מפני טורפים ומחסה מפני הקור. הם מסוגלים לתחזק חורי נשימה בקרח בעובי של עד 2 מטרים, אשר מאפשרים להם להשתכן במקומות שכלבי ים אחרים לא מסוגלים להתגורר בהם. צבעו של הפוסה הטבעתית אפור בהיר עם נקודות שחורות, שמוקפות לעתים קרובות בסימון טבעתי בהיר, תכונה אשר הקנתה לפוסה הטבעתית את שמו המקומי. ראשם קטן, וחוטמם קצר וצר.
[9] . ראו בהרחבה:
Amstrup, Steven C.; Marcot, Bruce G. & Douglas, David C. (2007), Forecasting the Range-wide Status of Polar Bears at Selected Times in the 21st Century, Reston, Virginia: U.S. Geological Survey
[10] http://www.polarbearsinternational.org/
[11] באחד המחקרים, שפורסם על ידי אוניברסיטת אוקלנד שבניו זילנד, נבדקה התנהגותם של דולפינים בנוכחות תיירים. נמצא כי ככל שעלה מספר ספינות התיירים בסביבתם, הפכו הדולפינים לתזזיתיים וחסרי מנוחה. כאשר שהו הדולפינים בקרבת ספינת תיירים אחת, הם העבירו 68 אחוז מזמנם במנוחה. אולם כאשר נכחו במקום שלוש ספינות תיירים בו בזמן, בילו הדולפינים במנוחה רק מחצית האחוז מזמנם. במחקר אחר נמצא שדולפינים מבלים זמן רב יותר בסביבת פני הים כאשר במקום נוכחת ספינה.גם מאות אלפי התיירים המבקרים מדי שנה באי פרייזר שבאוסטרליה מפרים את שלוותם של בעלי החיים שבהם הם רוצים לצפות, במקרה זה כלבי הדינגו. במקביל להתגברות תכונת התיירים באי, עלתה תוקפנות כלבי הדינגו, שהגיעה לשיאה בתקיפתו למוות של ילד. ריבוי מקרי התקיפה הביא את הרשויות האוסטרליות לבצע הערכה מחודשת של אופי התיירות באי.
כתבה מרתקת על דובי הקוטב,הלוואי שבני אדם ישמרו על החיות הנפלאות הללו.
יפה מאוד
דובים מסכנים הלוואי שישרדו
צודק
כתבה מעניינת ביותר. לבי לבי עם דובי הקוטב שמספרם יורד(אם
כי יש על זה ויכוח). הסיבה לא חד משמעית, אך ברור שיד האדם היא
בירידה זו. חבל