טיול לאירלנד

 לקריאה נוספת באתר זה: חומר רקע על אירלנד.

 לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול לאירלנד

האירים טוענים בגאווה כי מי שכף רגלו דורכת באירלנד, לא שוכח את מראותיה לעולם. ואכן, אירלנד היא ארץ יפהפייה למרות שאין בה הרים גבוהים. רוב שטחי אירלנד הם שפלה בגובה של 60 עד 120 מטר מעל פני הים. פחות מ-15 אחוזים משטח המדינה מתנשאים לגובה של מאתיים מטר או יותר. ובכול זאת, יש בה נופים דרמטיים, בעיקר במרחב שבין Cork ל-Donegal, שם, במערב המדינה, במקומות רבים, נופלת היבשה אל האוקיינוס האטלנטי במצוקים פראיים. הידועים שבהם הם צוקי מוהר (The Cliffs of Moher) המשתרעים לאורך שמונה קילומטרים וצונחים לתוך האוקיינוס מגובה של כמאתיים מטרים. הצוקים הללו, שצבעם חום אדמדם, מהממים את המטייל כשהוא מביט עליהם מלמעלה, ומכניעים אותו ממש, כשהוא צופה עליהם, כשהוא מתבונן בהם מלמטה, מסיפונה של סערה זעירה בים. הצוקים מושכים אליהם, ובצדק, שיירות של תיירים, הגודשים את מגרשי החנייה הסמוכים ומשלמים דמי כניסה נכבדים.

כמו במקומות רבים אחרים, המקום המפורסם ביותר, יפה ככול שיהיה, נופל לעתים בעצמתו ממקומות אחרים, ידועים פחות. כך למשל  Slieve League שבמחוז דונגל (Donegal), בקצה הצפון מערבי של אירלנד, גבוהים כמעט פי שנים מצוקי מוהר. הנקודה הגבוהה שלהם מתנשאת לגובה של כמעט 400 מטרים מעל פני הים. כביש משובש מוביל לנקודת תצפית מצוינת על הצוקים, היפים במיוחד בעת השקיעה, כשהם נצבעים בגוונים של אדום-כתום. קשה לעמוד בפני קריאת התיגר של  ראש הצוק הגבוה, אליו ניתן להעפיל בשביל הליכה פתלתל, הדורש רגל יציבה וכושר גופני סביר. את הנופים שנפרשים מראש הצוק קשה לתאר במילים.

כך למשל, טבעת קרי (Ring of Kerry), המושכת אליה מטיילים מאז המאה ה-17 . זהו כביש יפהפה, הנוסע לאורך מפרצים קסומים, אך נופיה היפים אינם מגיעים לעצמתם של אלו של חצי האי הסמוך דינגל (Dingle). שני חצאי האיים הללו נמצאים בקצה המערבי של אירלנד. שניהם מאופיינים  בנוף הררי מחורץ, צוקים זעופים, שדות תחומים בגדרות אבן, מונומנטים פרהיסטוריים כמו מצודות דמויות טבעת ובקתות המזכירות חלות דבש ואוכלוסיה דוברת גאלית. ומשום מה, קרי מפורסם הרבה יותר ודינגל יפה ממנו, לאין ערוך.

 

הטיול באירלנד מזמן מפגש נעים עם אגמים בשלל גדלים וצורות, לשונות יבשה החודרות לאוקיינוס, מצוקים הנופלים בתלילות אל המים, גנים מטופחים בטוב טעם, טירות, עדרי כבשים מסומנות בצבעים שונים איכרים קשיי יום, דייגים שפניהם צרובות במלח, טינקרס (Tinkers), כלומר, נוודים החיים כצוענים, על אף שמוצאם אירי, הנוסעים לאורכה ולרוחבה של המדינה בעגלות דמויי חבית, המשמשות כמשכן נייד ורתומות לסוסי פוני, שגופם שצבעם שחור ולבן.

מזג האוויר לא תמיד מסביר פנים למטיילים. אבל המטייל המתוסכל וכל למצוא נחמה פורתא בכך שבזכות הלחות והגשמים הרבים, מופיעים אינספור גוונים של ירוק – וזו רק אחת מהסיבות לכינוייה של אירלנד 'אי האזמרגד' (Emerald Isle), או "אי הברקת". ירוק, ירוק, ירוק ועוד ירוק. המון גוונים של ירוק. קשה להאמין כמה המצאות אפשר ליצור בקשת המתערבבת בין כחול לצהוב. יש כאן ירוק עם הרבה כחול וירוק עם המון צהוב, וירוק עם טיפ טיפה של לבן ועוד המון גוונים שקשה לקרוא להם בשם. האירים, שמאד גאים בטבע של ארצם, מצייני בגאווה שיש בה 47 מינים שונים של ירוק. יש משהו נעים ומרגיע בשפע הירק הזה, במיוחד בקיץ, כשאגן הים התיכון דומה לקלחת רותחת ומבעבעת.

תולדת הירוק הזה הוא בזרם הגולף. המים החמימים יחסית מעלים את הטמפרטורה בצורה משמעותית ומאפשרים חיים נוחים בקו רוחב צפוני. ניתן לומר, בפרפרזה על אמרתו  של הרודוטוס, אירלנד היא מתנת הגולף. כבר קולומבוס דיווח ביומנו על הזרמים החזקים שטלטלו את ספינתו ולמעשה היה זה הגולף שחיזק את אמונתו של קולומבוס אודות היבשת הגדולה שנמצאת ממערב לאירופה. כאשר ביקר באי סיפרו לו התושבים על פירות מוזרים שהים פולט, כאילו שטרם נראו קודם באירופה. בדיעבד התברר כי היו אלה גרגירי שעועית שהגיעו מקוסטה ריקה. שני גופות של אנשים מלוכסני עיניים שהים פלט, חיזקו את תחושתו שאסיה נמצאת לא הרחק משם, במערב.

לימים התברר כי היבשת שגילה לא היתה אסיה, אך זה אולי הגרעין לקשר המיוחד בין אירלנד לבין העולם החדש. לימים, במאה ה-19, כאשר מגיפת הכימשון תרקיב את תפוחי האדמה ואלפים מתו ברעב, רבי מאלו ששרדו, יצאו לשבור שבר בארצות הברית. אזורים שלמים, במיוחד אלסטר בצפון וקלייר (Clare) במערב, כמעט התרוקנו מיושביהם.

ראו באתר זה: הרעב הגדול באירלנד.

 

לא תמיד קיבלו אותם שם בשושנים, כפי שמעיד הסרט "כנופיות ניו יורק". הם היו חייבים לפלס דרך במציאות החדשה העוינת ויכלו לה. התקופה הקשה הזאת באה לידי ביטוי לא רק בסיפורים ובשירים, אלא גם במוזיאונים הקטורים ("פתוחים"), בהם מקפידים האירים להעביר את המורשת העגומה לבני הדור החדש. יש הרבה יותר אירים בארצות הברית מאשר במולדת הישנה ואמריקאים רבים, ממוצא אירי, נוהרים אליה לטיול שורשים, וכדי לחפש קרובים. במקומות רבים הם רוכשים להם בתי נופש, צבועים בכתום או וורוד רך, מצוידים בצלחת לוויין ובמגרש חניה.

דומני שאירלנד נוגעת ללב במיוחד כשמרחיקים לכת אל המערב הרחוק שלה. שם, הרחק מהמולת העיר, כשהכביש הצר מגיח מאחד העיקולים אל קו החוף, מתגלה אירלנד כפי שהיתה במשך אלפי שנים: אי גרוּם, בודד, בסוף העולם הנודע. ספינות היוונים לא עגנו במפרצים האלה, אפילו הרומאים מרחיקי הלכת לא פילסו בהם דרכים לאימפריה. גלי האוקיינוס האטלנטי מתדפקים על הצוקים ושולחים לשונות ים כחולות וסוערות פנימה, אל תוך אדמת האי. הגלים המשתברים בעוז מרססים את האוויר באלפי טיפות מלוחות.  האזור קסום במיוחד בימים ערפיליים, כשהאוויר רווי מים, כאילו אלוהים טרם הפריד בין השמים לבין הים.

אחד האזורים יוצאי הדופן באירלנד ובאירופה בכלל הוא שדות הטרשים האפרפרים של הבורן  (Burren). כמו גוף שעורו הוסר, נחשפת כאן הקרקע מקליפת הירק הסמיך המכסה את יתר האי, ונותר שלד מאיים בחיוורונו. הגלים הבאים לטפוח רכות על פני העשב האירי הירוק נתקלים במחזה עוין: ארץ ישימון של סלעים עירומים, קרועים בחריצים עמוקים ומחוררים במיני תצורות בלתי מובנות, ככתב של שפה עתיקה, כקופיות שוקולד, כרשת של קורי עכביש, כחריצי קמטים בפני איכר זקן.

הבורן הוא אזור גירני פרוע, שהבלייה חרצה בו אלפי חריצים, חלקם דמויי קוביות שוקולד. בכמה מקומות נראים בּוֹלדֶרים ענקיים ועגולים, הדומי מרחוק לכדורי חמאה, גם אם לא בצבע המתאים. האזור המוזר זה, שנותר בבתוליו מאז תום עידן הקרח, משתרע על פני כ־300 קילומטרים רבועים לחוף האוקיינוס ודומה שאפשר, ללכת בו לנצח נצחים. מספרים על המצביא קרומוול, בן  המאה ה־17, שאחרי מסע בבורן הכריז כול עוד נפשו בו  שזה מחוז שאין בו די מים להטביע אדם, די עצים בשביל לתלות אותו ואף לא די אדמה לקבור אותו. ואכן, בשעות הקר המוקדמות, אפשר לחוש את הדממה הזאת מהדהדת, בעיקר כשהרוח שורקת בין הסלעים, עד שאפילו קולו של הים אינו נשמע.

מקור השם במילה הגאלית "Bhoireann"  והוראתו מקום סלעי. עם הזמן, קיבל השם בשפה האנגלית משמעות שלילית של מישור חשוף וצחיח. אבל הוא אינו לגמרי כזה, לא לגמרי. בסדקים שנחקקו בגיר חיים אלו לצד אלו, פרחים אלפיניים ששרדו מעידנים קרים יותר וצמחים ים תיכוניים שנדדו לאזור הנהנה מזרם הגולף  ומצאו מקלט בחומה של אבן הגיר. אלפי שנים לפני הספירה התיישבו פה בני אדם ועיבדו כמיטב יכולתם את פיסות האדמה הנחבאות בין משטחי האבן  הם בנו כאן גדרות מעוגלות של אבנים, בחצי גורן שהגנה עליהם מפני הים. במשך דורות התקיים כאן האדם, על סף רעב, נאחז בפיסות האדמה בציפוריו, אך לאחר מותו, בנו עבורו קרוביו, דוֹלמֶנים, מבני קבר מרשימים מאבנים ענקיות.

אירלנד מציעה לחובבי הלכת אינספור שבילי הליכה מסומנים, שמתפתלים לאורכה ולרוחבה, שביל ההליכה המסומן הוותיק ביותר הוא וויקלו (Wicklow), שנמתח מהעיר דבלין לכיוון דרום – מערב. השביל מטפס על הרים וגבעות, לאורך 127 קילומטרים. אפשר ללכת כמובן לכול אורכו של השביל, פרויקט שיארך כשבוע ימים ואפשר להסתפק בחלקים ממנו. שביל מפורסם עובר לאורך אזור הבורן הטרשי והשביל היפה ביותר לטעמי, מקיף את חצי האי דינגל, על המצוקים ומול האיונים אשר באוקיינוס. האטרקציה בשביל כזה שהוא מאפשר למטייל ללכת לאיבוד, באופן מבוקר כמובן, לבדו בתוך הטבע, ולשבור את הבדידות מעת לעת על ידי מפגשים עם איכרים מכניסי אורחים, או מטיילים מרחבי תבל, שותפים לאהבת אי הברקת.

טיול באירלנד מספק גם אפשרויות רבות לצפייה בחיות בר. כך למשל האיילים החיים בחבל וויקלוו, או בפארק  (Glenveagh) שבצפון-מערב מחוז דונגל. שם אפשר לפגוש מקרוב בעדרי איילים, המלחכים עשב בנחת, ועם מעט מזל ניתן ראות גם ארנבות, ציפורי שיר, עופות דורסים. חוויית טבע מצמררת מצפה למי שיפליג מנמל הדייגים הזעיר פורטמגי(Portmagee), לאיונים המצוקיים של סקליג מייקל (Skellig Michael) אחד מהם מושך את המבקרים בשל שרידי המנזר המצוי בו ואילו השני, מנוקב ככברה ועל דרגשי הסלע שלו מקננים מאות עופות מים, כמו סולות, אלקות ופפינים, הבולטים במקוריהם הצבעוניים אותם ישירו בתום עונת החיזור, בדרכם חזרה אל הים.

אירלנד היא גם מקום אידיאלי לצפייה ביונקי הים, השוחים בהמוניהם באוקיינוס המקיף אותה. זו המדינה האירופית הראשונה שאסרה על ציד של דולפינים ולווייתנים בתחומה. בשנים האחרונות מתפתח ענף תיירות של צפייה בלווייתנים, וחברות שונות מציעות סיורי שיט, למגינת ליבם של האקולוגים המתרעמים על כך שהרעש מפריע את שגרת חייהם של הלווייתנים. דרך זולה יותר, ואף ידידותית יותר לסביבה, היא להתאזר בתרמוס עם תה חם, משקפת וסבלנות, התמקם על מצוק שמשתפל אל הים, ולהמתין לעמקים שלעיתים מופיעים במלוא הדרם.

יש בנוף האירי מפגשים של ניגודים. הגבעות העגולות מזה ומצוקי הגיר מזה. המרחבים הירוקים במזרח מול הנוף הטרשי של הבורן במערב, עוד לא ברור לי מה מנצח, השלו או  הדרמטי; השקט או הסערה. מכול מקום, יש פער בין החזות הרוגעת של האי לבין ההיסטוריה הפרועה והמסוכסכת שלו. ראשית כל, ההתמודדות של הדייגים עם איתני הטבע, הפלישות הויקינגיות האלימות ואחר כך המאבקים ארוכי השנים עם האנגלים. אלו מבחינתם יישבו את האי השמם ולגזילת האדמות הם קוראים "נטיעות", משל היה האי שממה לפניהם ואילו האירים, ראו בהם פולשים, גוזלי אדמות.

הסכסוך הכלכלי קיבל צביון דתי כשהנרי ה-8 פרש מהכנסייה הקתולית ולדת כידוע יש יכולת שטנית לשפוך שמן על כול מדורה. במאה ה-17 הציעו האנגלים לפרוטסטנטים להתיישב באי, כדי שישמשו בסיס אזרחי נאמן לממלכה. המתיישבים קיבלו קרקעות, בעיקר באזור אלסטר שבצפון מזרח האי, ועם הזמן, גם זכויות יתר. לימים, כשניסה ארתור בלפור לשכנע את ממשלתו לתמוך בהצהרה המפורסמת שלו ב-1917, דיבר על הקמתו של "אלסטר יהודי נאמן בלבה של ערביות עוינת". באותה תקופה ממש, נזרעו הזרעים גם לסיבוב האלים האחרון של הסכסוך, זה שהצפון-אירים מכנים "הצרות". ההתנגשות הזו, שיש לה היבטים גם הביטים לאומיים ורגשיים הולידה התפרצות איבה, ששיאה ברבע הראשון של המאה העשרים וסופה, כנראה שטרם הגיע. למרות הסכמי השלום.

בתחילת שנות ה-20, לאחר שנים של מאבק לעצמאות, הגיעו המורדים האירים הרפובליקאים והממשלה הבריטית לפשרה בדמות תוכנית חלוקה. בשני שלישים מהאי הוקמה אוטונומיה קתולית, שלימים נהפכה לרפובליקה האירית. לפרוטסטנטים באלסטר הציעו להקים אוטונומיה משלהם, שהקתולים היו בה מעט יותר מ-20% מהאוכלוסייה. הם קיבלו את ההצעה, אישרו את חברותם בממלכה המאוחדת והדגישו כי זוהי מדינה פרוטסטנטית לעם הפרוטסטנטי. צפון אירלנד באה לעולם.

המיעוט הקתולי סבל מאפליה. מעת לעת פרצו סכסוכים אלימים. הצבא הרפובליקאי האירי – אז שארית היסטורית רדומה ממאבק העצמאות – התחיל להתארגן ולהתחמש. בתחילה התעקש שהוא רק מגן על קהילתו; אחר כך התעורר גם החלום הישן לגרש את הבריטים ולאחד את האי. גם אזרחים פרוטסטנטים נעשו למטרה כשרה. עימותים של עין תחת עין, שכן מול שכן, נהפכו לפינה קבועה במהדורות החדשות.

בסוף שנות ה-80, אסירים ביטחוניים ופוליטיים התחילו להידבר ביניהם, ומבתי הכלא יצאו מסמכים והצהרות בעל פה שדיברו על פיוס. גם השחיקה עשתה את שלה: בשתי הקהילות התמיכה באלימות ירדה דרמטית. החשדנות והאיבה לא נעלמו, אבל המוני פעילים קושרים קשרים בין בית לבית, רחוב לרחוב. תהליכי השלום שהתנהלו במקביל בשנות התשעים באירלנד ובמזרח התיכון יצרו את ההרגשה שהעתיד השונה, הנינוח, התיירותי, עומד בפתח. למרבה האכזבה, בראשית האלף השלישי, נמתחו קווי הדמיון עוד צעד אחד: השלום המזרח תיכוני נראה רחוק מאוד ובצפון אירלנד, אחרי הסכם שלום היסטורי, שנחתם ב10- באפריל 98', פרצה לפתע אלימות מחודשת בצפון אירלנד ועוררה סימני שאלה.

 

הסכסוך עדיין לא ניצת מחדש. הממשלה מסרבת לזמן את הצבא הבריטי לרחובות. ומצב הרוח הכללי במדינה מסתכם, כנראה, במילותיה של אשה צעירה שמצאה את עצמה מול מצלמות הבי-בי-סי בעצרת מחאה נגד הירי. היא נענעה את עגלת התינוקת, מרדימה את בתה שנולדה לאחר תום "הצרות", ואמרה: "רק התחלנו להפוך למדינה נורמאלית. פתאום אתה מתיידד עם השכנים שלך כי הם אנשים נחמדים, ואתה כבר לא חושב אם הם באים מקהילה זאת או אחרת. אנחנו לא רוצים לחזור בזמן". ועדיין,הפצע עדיין מדמם. בפרט בצפון. עדות אילמת, הצועקת בשתיקתה היא ציורי הקיר בבלפסט, בירת צפון אירלנד, שהפכה למקום בטוח וראוי בהחלט לביקור. כך גם ציורי הקיר של העיר לונדונדרי מוקפת החומה שנודעה בעולם הודות אירועי הדמים שפרצו בה ב-1970. כך ניתן ללמוד באופן מקורי על ההיסטוריה הסוערת שפיצלה את תושבי צפון אירלנד וגבתה קורבנות רבים.  עובדה חשובה היא, שגם כשהצפון בער באש של שנאה, וגם כשהדם נשפך ברחובות, הרפובליקה האירית לא הושפעה מכך, למעט עצרות של הזדהות עם הקתולים באלסטר והתיירים המשיכו לזרום לאי הרוגע.

אירלנד היא קודם כול מדינה קתולית זו היתה אחת המדינות הראשונות שקיבלו את הדת החדשה. סנט פטריק, המיסיונר שהפיץ את הנצרות נחשב לגיבור לאומי ויום מותו ב-13 במארס סיבה למסיבה ברחבי המדינה, כמו כפאבים האיריים בעולם כולו. מספרים כי הקדוש פטריק חי במאה הרביעית לספירה. הוא נולד באנגליה ובגיל 16 נחטף לאירלנד ושם שועבד כרועה צאן. בגיל 24 נגלה לעיניו מלאך שהורה לו לברוח חזרה למולדתו. בעקבות החיזיון יצא לדרכו אל החופש, הלך קילומטרים ברגל, חצה את הים ולבסוף החליט להשתקע בצרפת. לאחר עשרים שנה שינה את ייעודו, הפך לבישוף והחליט לחזור לאירלנד כדי להפיץ את בשורת הנצרות. פטריק הציג בפני האירים את עלה התלתן שמורכב משלוש עלעלים ועשה הקבלה בינו לבין שלושת הישויות האלוהיות – האב, הבן ורוח הקודש. מאז נחשב עלה התלתן הירוק לסמלם של סנט פטריק ושל אירלנד כולה.

בדברי ימי הנצרות , נודעת אירלנד כולה בשם "אי הקדושים". הארץ הנידחת הזאת היתה יעד למיסיונרים ובמקום הפרוע וסחוף הרוחות הזה, התפתחה בימי הביניים ותרבות מיוחדת של מנזרים. אלו הפכו את אי האזמרגד לאי של תרבות. בעוד חלקים גדולים של אירופה שוקעים בבערות של ימי הביניים, שקדו הנזירים האירים על העתקת כתבי יד עתיקים ושימרו את הידע העתיק שאבד ביבשת עם התפוררות האימפריה הרומית.

מלבד המוניטין שיצאו להם כלמדנים, נודעו הנזירים גם בנטייתם לסגפנות. כך למשל, קהילת הנזירים של סקליג מייקל, שהוזכר לעייל, הפליגה בסירות משוטים זעירות, במשברי האוקיינוס, נאבקת בגלים, אל האי, שם מעט יומרני לגוש הסלע שגלי ענק משתברים עליו. שם בנו להם גרם מדרגות תלול להפליא, כמה בקתות וכנסייה. הקהילה הזעירה, שמנתה תריסר נזירים, שתתה מי גשם וניזונה מדגים וממעט הירקות שהצליחו לגדל בפיסת האדמה התלויה על אוכף הסלע מתחת לצוק.

הקנאות הזאת, הגם שטיפחה לימים את הלאומיות האירית כנגד האנגלים, גרמה לעוולות רבים. הסרט "האחיות מגדלנה" הוא לא רק חוויה קולנועית מצמררת, אלא מציאות אקטואלית שרווחה באירלנד עד שלהי שנות השישים של המאה העשרים. בין האירים חיות כיום לא מעט נשים, לא זקנות עדיין, שחוו את הזוועה.

אירלנד, הנתפשת כסיפור ההצלחה של האיחוד האירופי, ואשר אזרחיה נהנים כיום מפריחה כלכלית וחברתית, מתביישת מן הסתם ב"אחיות מגדלנה", אך עדיין אינה מצליחה להתמודד עם המחלוקת העזה הניטשת בה בסוגיית חוקיות ההפלות המלאכותיות. היא מחכה, עד אשר יושג קונצנזוס בנושא. אבל כ־6,500 נשים בשנה אינן מחכות לקונצנזוס. הן עושות דרך ארוכה מהבית ומשלמות כ־700 אירו רק כדי לעשות הפלה חוקית בבריטניה. לפחות 117,673 נשים עשו את המסלול הזה במשך שנות דור אחד בלבד (מינואר 1980 לדצמבר 2004).

בשנת 1992 רעדו אמות הסיפים באירלנד ובאירופה כולה, כשנערה בת 14 הרתה כתוצאה מאונס. הנערה הצהירה בפני אמה על רצונה להתאבד בשל ההיריון הלא רצוי, ונשלחה לאנגליה לצורך הפלה. בעת ששהתה הנערה באנגליה פנתה משפחתה למשטרה האירית ושאלה אם יוכלו להשתמש ברקמות העובר שיופל, כראיה גנטית במשפט האונס. מששמע על כוונת הנערה לעשות הפלה, הוציא היועץ המשפטי לממשלה, צו המונע את ביצועה. הצו אושר על ידי בית המשפט הגבוה האירי, אולם בית המשפט העליון שדן בערעור, הפך את ההחלטה על פיה וקבע כי ההפלה מותרת במקרים שבהם ההיריון מסכן את חיי האם. אולם אירוע זה, כמו "ספינת ההפלות" ההולנדית של "ארגון נשים על גלים" (Women on Waves) שהודיעה על כוונתה לעגון מחוץ למים הטריטוריאליים של אירלנד ולבצע הפלות –  דבר שלא בוצע לבסוף בשל היעדר אישורים הולנדיים –  לא יכלו לברית העתיקה והעמוקה בין העם האירי לדת הקתולית, אותה הברית שהביאה לכך שרק בשנת 1995 הוכשרו הגירושין באירלנד והשאירה את סוגיית ההפלות במעמדה המעורפל עד היום.

הזהות הזו של הלאומיות האירית עם הדת הקתולית היתה אחת הסיבות שהשניאו את האירים על שכניהם האנגלים.

מאידך טוענים אחרים, שהזהות המקומית, הקדומה יותר, צריכה למשול בכיפה. להיות אירי, הווה אומר, קודם כל להיות קלטי, לדבר את השפה הגאלית הקדומה ולראות במונומנטים שנבנו לפני אלפי שנים, את מושא ההזדהות, יותר מאשר את הכנסיות. ברחבי אירלנד פזורים מאות אתרים מגליתיים עתיקים, הכוללים מבני קבורה רבי רושם, מעגלי אבנים מסתוריים ואבנים שעליהן סותתו כתובות וציורים על ידי נושאי תרבות עלומה. נופים פראיים ומצוקים ירוקים יש במקומות נוספים בצפון אירופה, כמו איסלנד, נורווגיה או סקוטלנד, אולם להבדיל משם, ההבדל הבולט הוא שגם באזור הפראי ביותר בדרום אירלנד ניכרים עקבות אנושיים ממשיים מאוד ועתיקים מאוד. מעט מאוד ידוע על המבנים המסתוריים האלה. מהם דמויי טבעת, כעין מבצר, אחרים סלעים טבעיים ענקיים המונחים זה על זה או סדורים במעגל, כמו בסטונהנג' (Stonehenge)  שבאנגליה בסמוכה, בני השבטים הלוחמים שהקימו אותם לא השאירו אחריהם עדות כתובה. באחדים מהמקומות ישנם מרכזי מבקרים עם תצוגות שונות והכניסה אליהם היא בתשלום. אולם לאתרים רבים, הכניסה אינה עולה כסף כלל, אתר הקבורה המפורסם הגבעה של טארה (The hill of Tara) שבמחוז מית', שמעגליו הבולטים על רקע הירק, מושכים אליו מיסטיקנים מרחבי תבל.

 

מעגלי האבנים והאתרים הקדומים האחרים של אירלנד הם עוד דרך להתבונן בארץ הזו. אתרים כאלה, חלקם נוחים וקלים לביקור והאחרים דורשים מאמץ לא קטן, מתבלים את החוויה הנופית בתחושות היסטוריות ומיסטיות. חלקם מעידים על המורשת הקלטית הקדומה, האחרים מהווים עדיין תעלומה.

על גבעת קאהרגל (Cahergall) שליד קאהרסיבין (Cahersiveen) , עיר מחוז בטבעת קרי, משופעת בפאבים, עומד קיר מעוגל, בנוי אבן על אבן, וחלקו מכוסה באדמה ובעשב. במרכזו ניצב מבנה אבן קטן וסגור, אליו מוליכים מעברים מקורים. בחלקו הפנימי של הקיר חצובות מדרגות המוליכות באלכסון אל משטח ישר יחסית, ואל עוד אחד מעליו. הראה כי התושבים הקדומים עבורם בנו את המבנה הזה היו מתכנסים כאן ויושבים סביב סביב ביציע לצפות בטקס פולחן, כמו באמפיתיאטרון.

 

לא הרחק מ–Monasterboic, שם נמצאים צלבי האבן העתיקים ביותר באירלנד, עליהם גילופים נאיביים של סצנות מהתנ"ך ומהברית החדשה, נמצא האתר הפרהיסטורי ניוגריינגי (Newgrange), שהרשים אותי יותר מכול הקתדרלות והמצודות גם יחד. זהו קבר ענק, גדול ממדים, בנוי כולו מגבב של אבנים, שהובאו ממרחק של עשרות קילומטרים. כיפה מדומה מחפה על אולם קטן ורק במשך שלושה ימים, מכל צד של היום הקצר בשנה, חודרת קרן אור, דרך חריץ חצוב בסלע ומאירה את המבנה פנימה. קשה לעכל איזה יידע אסטרונומי והנדסי, איזו שליטה בחומר ובכוח אדם. פעם בשנה, בחודש ספטמבר, נערכת הגרלה בין המוני אנשים מרחבי העולם שחפצים להיכנס לאתר הקבורה העתיק ביום הקצר ביותר בשנה. מאה אנשים מאושרים, ששמם עלה בגורל, מוזמנים לחזות במחזה המרהיב, שמתרחש בכל חודש דצמבר.

אירלנד היא דוגמא לאומה המתחקה אחר זהותה. לצד הקתוליות הכול כך דומיננטית, ישנה משיכה עזה לשורשים הפרה – נוצריים. אירלנד טוענת להולדת האגדות על הפיות והגמדים, ולעתים נדמה שהיא נוצרה על ידיהם.

תושבים רבים במערב אירלנד מאמינים כי נופי הבורן למשל, על מבוכיו, צמחייתו המשונה וענני הגשם התמידיים שלו, הם מולדתן של הפיות ומקומן הטבעי. בעיתון מקומי העידה אשה מבוגרת ונשואת פנים על בחורה יפה שראתה לחופו של האגם וכאשר הסיטה את ראשה ממנה, לא נראתה עוד. נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה. לרבים מהקוראים לא היה ספק שמדובר בפייה. כאשר פגשתי לאורך השביל המתפתל בין סלעי הגיר למצוקים, פגשתי חוואי בודד שהצביע על גומחה קטנה הפעורה בצידו של אחד הסלעים. "לשם אסור להתקרב", התרה בי ברצינות, "זו כניסה למקום שבו חיות הפיות". הוא ידע לספר על  אסונות שהביאו הפיות על ראשו של כל מי שהעז להטריד את שלוותן.

אירים רבים מאמינים שבמצוקים וביערות אשר במערב, חיים "אנשים הקטנים", דמויות עתיקות יומין, שגורמות לכול מיני תופעות מוזרות, עליהם מספרים בלחשוש זהיר. אלה הם העֶלפים המוכרים גם מסיפוריו של טוֹלקין. בימי קדם יוחסו מקרי מוות לא מוסברים לחיציהם המורעלים. הוכחה למקום החשוב שתופשים היצורים הללו בתודעה האירית, יאפשר למצוא בהספד שקרא המשורר שיין לסלי, לזכרו של הגיבור הלאומי מייקל קולינס, במלאת שנה להירצחו. באחד מבתי השיר נאמר: "דרך צלחה, מייקל קולינס / אם תישאר ואם תלך מכאן הרחק; / אם תישאר עם עם הפיות במעמקים / ואם תשוב באחד הימים עם רוחות הרפאים".

היצורים הקטנים הללו הולכים ונעלמים מפני העולם המתועש וגם הפיות כבר אינן חזיון מפרץ. עוד מעט, וכול מה שיישאר מאותן נערות יפות, מסתוריות ומסוכנות הוא רק  אותו יצור מפזז, בעל כנפי שפירית, המקיים משאלות בעזרת שרביט..

מי שעדיין מוקסם מאגדות על פיות ומסיפורי מלכים, מי שעדיין ילד ברוחו, מי שרוצה לשמוע על הגמדים ואולי גם על הענקים, יוכל להגיע לעיירות ולכפרים המוזכרים במיתוסים ולדרוך, בכף רגלו ממש, במקומות בהם חיו גיבורים גדולים ונערכו קרבות מיתולוגיים. לפחות כך מספרים…

ויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats) , הסופר הלאומי של אירלנד, עודד את המגמה המקומית, הבדלנית  והחיה בסיפוריו אודות המיתוסים הקלטים הקדומים, שניתן למצוא להם הד בשירי הזמרים המקומיים בפאבים המקומיים. אני זוכר שייט באגם ג'יל, הסמוך לעיר סלייגו (Sleigo). האגם, הגם שמעורר קנאה בנופים הירוקים הסובבים אותו, אינו יוצא דופן, אלא בדבר אחד: לחופיו ישב ייטס וכתב את יצירותיו, שם תיעד את עולם הפיות האירי. את הייחוד לשייט מקנה האדמירל בעל הקול הבריטוני העמוק, הקורא בזמן ההפלגה מיצירותיו של הסופר.

אם כבר בסופרים עסקנן, האירים הם אולי אנשי הספר המובהקים ביותר שאפשר לפגוש כיום על פני כדור הארץ. מדריכים מקומיים ולעתים גם סטודנטים ואינטלקטואלים בדבלין יכולים להצביע בקלות על המקום בו חי סמואל בקט, על הבית בו כתב ג'ימס ג'ויס את ספריו, או המקום בו חי המשורר הלאומי שיימוס הייני, חתן פרס נובל לספרות. כל אדם כמעט מכיר היטב את יצירותיהם של יונתן סוויפט, אוסקר ויילד וברנארד שאו. לשכת המידע בדבלין אפילו מציעה לתיירים סיורים לאתרים עם נגיעה ספרותית האירים מציבים את הסופרים שלהם בחלון הראווה ורואים בהם כמייצגים נאמנים של תרבותם. מודל הזדהות אירי נוסף  הוא המוזיקאים. כמעט כול אדם שפגשתי, היה גאה בלהקת ה-u2, שנחשבת לאחת הלהקות המצליחות בעולם. מוסיקה תמיד היוותה מפלט מהקשיים, ומנגינות מסורתיות בפאב ובכנסיה מלווים את חיי האירים. על ברכי מסורת זו גדלו, בין היתר, בוב גלדוף, שינייד אוקונור והקרנבריז (The Cranberries). אחריהם באים גיבורי העצמאות האירית. הכעס על האנגלים והכרת התודה לאבות המשחררים ניכרת בכול מקום. כך למשל, אירים רבים נוסעים לטבעת קרי שבמערב, לא רק כדי ליהנות מהנופים אלא כדי לבקר בביתו של דניאל או'קונל, "המשחרר", הנערץ במנהיגי אירלנד.. הוא גדל  שם בשלהי המאה ה־18. אך שלא כמקובל אצל גיבורים אירים, הוא מת מוות טבעי.  בניגוד למרבית גיבורי העצמאות, או'קונל סלד מאלימות, ומאבקו למען זכות החופש לקתולים (שבו הצליח) ושלטון עצמי לאירלנד (שבו נכשל) התנהל בפרלמנט הבריטי ועל במות עצרות העם ההמוניות שנאספו סביבו ברחבי האי. גם לוחמי החירות האיריים, האלימים יותר, בוגרי המרד של חג הפסחא ב-1916, תופשים עדיין מקום מרכזי בתודעה כללית. בית הכלא קילמנהאם (Kilmenham), אשר בדבלין, אוצר בין חומותיו את תמציתו של המאבק האירי לחירות. ומהווה מוקד לעלייה לרגל עבור רבים. לא רק באירלנד. בשנות הארבעים, בימי המאבק של היישוב העברי בארץ ישראל כנגד הבריטים, קיבלו רבים את השראתם מאירלנד. כך למשל יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, איש לח"י, אימץ את שמו של המורד האירי מייקל קולינס, כשמו המחתרתי "מיכאל".

אחרי הסופרים והגיבורים באים הפאבים. כשהערב יורד והבירה מתחילה לזלוג בגרון, האירים מתחילים לשיר ולנגן. קשה להישאר אדישים למשמע המקצבים האיריים – אצל אחדים הרגליים מתחילות לקפץ מעצמן. אצל אחרים, כבדים ומאופקים יותר, הידיים נשלחות מאליהן לכפיות, כדי להקיש בהן בכוסות לכוסות. בכל רחבי אירלנד פזורים פאבים שבהם מופיעים מוזיקאים שמנגנים בכלים מסורתיים, מקפיצים את הקהל מסביב, גורמים לכולם לפצוח בשיר ולעתים אף להזיל דמעה. ההופעות הנפלאות האלה אינן עולות כסף, למעט המשקאות כמובן.

הבארים אינם רק מקום לבלות. אלו הם צמתים חשובים מאוד גם בהקשר הספרותי, אבל בייחוד בהקשר המוזיקלי. לשכת התיירות של דבלין אפילו מארגנת סיורי פאבים מודרכים, עם הסברים מקיפים על מוסיקה ועל בירה.בכל אחת מתחנות של הסיור מקבלים התיירים הסבר על תולדות הפאב, מאפייניו התרבותיים והדמויות שלגמו בו בירה. בכול פאב מתבקשים האורחים לשמוע הסבר מקיף על דקויות המוסיקה המקומית וכמובן לטעום בירה. ומכיוון שיכולת הקיבול של המבקרים קטנה בהרבה משל המקומיים, הם נופלים שדודים, באמצע הסיור, הלומי שיכר.

האירים מתייחסים לבירה ברצינות תהומית ועוד יותר לוויסקי. כבר מאות בשנים שהם מתכתשים עם שכניהם הסקוטים למי זכות היוצרים על הוויסקי, בדומה לפולנים המוכנים להיכנע לרוסים בכול תחום, למעט בשאלה הקרדינאלית, מי המציא את הוודקה.

בפאב האירי לא רק מוכרים משקאות ושותים אותם, אלא גם מוצאים מפלט בחברותא מתלאות היומיום. זהו מקום בו חברים לעבודה מתרווחים טרם הם מתפזרים לבתיהם, מסכמים את היום שעבר, מספרים את הרכילות האחרונה ובעיקר – נרגעים מהעולם שבחוץ. פאב אירי, הגם כשהוא עמוס לעייפה, משדר איזה צביון אינטימי.

כאשר נכנסתי עם בני לפאב יפהפה בבלפאסט, התבוננו בי כמה בחורים והתעניינו מאין באנו, כאשר אמרנו את השם המפורש "ישראל", נתקלנו בתגובה בלתי צפויה: במקום לשאול אותנו על המצב הפוליטי במזרח התיכון, נשאלתי איזה ויסקי אני מעדיף, בושמילס או מידלטון. העובדה שהכרתי את שניהם הוסיפה לי נקודות, אלם בקשתי להוסיף לוויסקי קרח, גררה כמה נחרות של בוז.

ראו גם: רשימת פאבים בהם מנגנים מוזיקה חיה.

 

היכן אמליץ לבקר למי שברשותו יום אחד בלבד. דבלין, שלווה ונעימה ככל שתהיה, היא איננה דבלין. עיקר קסמה הוא בקוסמופוליטיות שלה. האם יהיה זה באיי אראן (Aran Islands) הקסומים? אלו איים  עשירים בשפה, תרבות ומורשת; והינם ייחודים בגיאולוגיה ובארכיאולוגיה שלהם. זהו המקום היחיד באירלנד בו מדברים התושבים ביניהם קלטית ולא אנגלית בניב אירי. איים שבעבר היו חביבים במיוחד על ציירים מכל רחבי אירופה, שהגיעו לכאן כדי להתבודד במשך כמה שבועות. אפודות הדייגים המפורסמות של אראן סרוגות מצמר כבשים רך, בדגמים שבהם נקשרו אמונות שונות. לפי המסורת, מסמל דגם היהלום הצלחה ועושר, דגם אצת הים מסמל הצלחה בדייג והחבלים מייצגים את חבל הדייגים, המביא ביטחון ופרנסה. בעבר נהג כל דייג ללבוש בגאווה את אפודת הכלולות שלו, שאותה סרגה בחירת ליבו, ושנשאה תווי היכר ייחודיים. במקרה של אסון בים, זוהתה גופת הגבר שנסחפה אל החוף בעזרת האפודה.

שמא החוייה האולטימטיבית האירית היא טיול במצוקים הגולשים אל הים של מחוז דינגל, מול האיונים הקטנים ועופות המים החגים עליהם?

אולי רמת אנטרים (Antrim) הבזלתית של צפון מזרח אירלנד הגולשת לתוך האוקיינוס? הפעילות הגעשית שיצרה את הרמה, עיצבה גם את "סוללת הענק"  (Giant's Causeway)  – לשון יבשה הנמשכת אל תוך הים ובה כ-40,000 עמודי בזלת, שהטבע גיבש אותם בצורת משושים.

ואולי כדאי לבחור דווקא במשהו פחות דרמטי? למשל, ה"פער" של דונלו (Gap of Dunloe), סמוך לעיירה קילארני

(Killarney). אין שם שום דבר יוצא דופן; מחוויר בעצמתו לעומת המקומות המרהיבים שכבר הוזכרו, אבל זה הנוף האירי במלוא הדרו: גבעות מעוגלות בוהקות בירוק, זרועות סלעים כהים וכתמי כבשים שהצמר הלבנבן השופע שלהן מנוקד בכתמים ירוקים, כחולים או אדומים לזיהוי, רועים לצד פלג של מים צלולים.

לאורך הדרך פוסעים לאורך הדרך פוסעים טיילים עולצים, לועגים במשובה לטיפות הגשם,  ומדי פעם נשמעים טפיפות של פרסות סוסים וחריקות של יצועי עגלה ישנה, שנשלפו כולם מתוך בית נכאת מקומי, כדי לשרת את הפנטזיה הרומנטית. אד של ערפל מטשטש מעט את המראה וכמה קרני אור שמצליחות לפלח אותו שוטפות את הכביש המשובש בגוון בהיר. שלט מאיר עיניים של B&B, מבשר צימר מטופח בתוך בית מידות גדול אך צנוע, גברת קשישה וכפופת קומה, לבושה בקפידה, שופתת תה מקומקום ברזל כבד לספלי חרסינה עדינים. הכול נועד כדי לשמר את הצביון הקלטי הצנוע. אולי דווקא ההגירה הגדולה, זו שרוששה את האי מיושביו, ביססה את קסמו כאי ריק מאנשים ומלא בשלווה. אי האגדות.