חייו של שמשון הגיבור – חלק א'

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: דמותו של שמשון הגיבור

ראו גם: מסלול טיול בשפלה הדרומית, בעקבות שמשון הגיבור

מאמר זה עוסק בתולדות חייו של שמשון. החל מבשורת איש האלוהים לאמו, וכלה במותו ההירואי.

הבשורה

למן הפסוקים הראשונים, ברור שאין לפנינו אירוע של מה בכך, אלא נס לידה של גיבור פלאי – סיפור המופיע, בגרסאות שונות, במיתוסים של תרבויות שונות בעולם. האישה מתוארת כ"עקרה ולא ילדה" עקרה בהדגש כפול. לא רק עקרה גם לא ילדה. יום אחד מתגלה לה המלאך ומבשר לה לידה. המפגש עם מלאך המבשר לידה קרובה לאשה עקרה, מוכר לנו מביקור המלאכים אצל שרה ואברהם, מן הבשורה לחנה על הולדת שמואל, מבשורת המלאך גבריאל למריה על הולדת ישו ומהסיפור על הולדתו של הרקלס.

יש לפנינו אפוא בפרק הפתיחה של סיפורי שמשון, מעשה של לידת גיבור-שם (Mythological) מביאת איש-אלהים אל בת תמותה – במקביל לסיפור על לידת הרקולס כתוצאה מביאת האל זאוס אל בת-האדם אלקמנה.

אצל שמשון – יש רמז לביאת איש האלוהים אל בת-אדם שהיתה עקרה (שופטים י"ג, ב), ולא ילדה לבעלה, כפי שמשתמע מדברי האשה עצמה. – "ותאמר …איש האלהים בא אלי…. ויאמר לי: – הנך הרה.. נראה לי האיש אשר בא ביום אלי…." המונח "ביאה" ו"בא" בהקשר להריון משמש כאן, כמו במקומות אחרים בספר בראשית, במובן של בעילת-אשה[1].

"איש האלוהים" או "מלאך אלוהים" היה בימי קדם ההתגלמות של האלוהות בצורה גשמית-אנושית. זאוס ויתר אלי האולימפוס היו מתגלים לעיני בני-תמותה בצורות של "אנשים אלוהיים", ובהתגלמויות אלה באו אל בנות האדם. מביאות אלה באו לעולם אותם גיבורי-שם אגדתיים כמו הרקולס, תזאוס, אכילס, ועשרות אחרים אשר אגדות העמים האגאים מלאים במעלליהם[2].

גם המקרא מכיר חוויה זו:  בספר בראשית מסופר על בני האלים שבאו אל בנות האדם, ומהם נולדו הגיבורים אשר מעולם אנשי שם (ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם:  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. )[3]. בדומה להם מכיר המקרא גם בבני-האלוהים כיצורי אל-מות[4].

בניגוד לסיפור המיתי על הרקלס, הסיפור המקראי מדבר על אשה עקרה. תחליף למסורת המיתית של ביאת אל על אשה. הרעיון המיתי הדחוי מן המקרא, המשיך את חייו מתחת לפני השטח עד שבב ובצבץ בברית החדשה, במעשה לידתו של ישוע. על פי הבשורה על פי מתי, הרתה מרים אם ישוע, בטרם יבוא אליה בעלה, בדומה למסופר על אמו של הרקלס. כמו אמפיטריון שהסכים להחזיק באשתו בהשפעת האל, כך גם יוסף, בעלה של מרים: "ויוסף בעלה היה איש צדיק ולא אבה לתתה לבוז ויאמר בלבו לשלחה בסתר. הוא חושב כזאת והנה מלאך ה' נראה אליו בחלום ויאמר: יוסף בן דוד אל תירא מכנוס אליך את מרים אשתך, כי אשר הורה בה מרוח הקודש הוא, והיא יולדת בן וקראת את שמו ישוע, כי הוא יושיע את עמו מעוונותיהם"[5].

אחד המפקפקים בסיפור על המלאך היה זאב ז'בוטינסקי ששם בפי אחד מגיבוריו את המילים בספרו "שמשון": "מי חכם לב ויאמין לסיפורי הבדים כי מלאך אלוהים נראה בליל אביב אל האשה ובישר לה כי בן יולד לה. לנשים ישרות לא יבואו מלאכים בללה במקום שאין רואים ליד הבאר".

האשה, ששמה לא מוזכר, סיפרה לבעלה מנוח: "איש אלוהים בא אלי". לא מלאך. מי יודע, ואינו בודק שמא מנוח היה העקר ואיש האלוהים, המלאך, בא על העקרה. אך הסיפור הוא שהיה מלאך ונקבל אותו כך. מנוח שומע בשורה על הריון פתאומי. שם בשדה. לא אל הבעל מתגלה המלאך אלא אל האישה. מה הם מרגישים. את המשפט הבא שניבא לה המלאך "והוא יחל את ישראל מיד פלישתים" היא מעלימה מבעלה. אם כך, מה מרגישה אישה היודעת מראש שבנה עומד להיות "דמות לאומית" מציל ישראל. האם כבר מרגע זה היא מתחילה לגונן על פרטיות הריונה ופרטיות בנה. ואולי "העקרה ולא ילדה" פשוט שמחה עד איבוד עשתונות. אך מה מעיב על שמחתה אם לא המשך הנבואה, "עד יום מותו"? מותו של הילד. והשאלה הנשאלת בתוכה, האם ימות צעיר עם נבואת הלידה והמיתה באה בסמיכות בתוך דברי איש האלוהים? וכך, שמשון, הופך להיות אחד מהמעטים, שעוד לפני לידתו נועד להיות לאיש אלוהים, להיות אחר, להיות כמעט זר על האדמה.

בתנ"ך כמו בתנ"ך ,ישנן אמירות וסיפורי עשייה ועובדות, אך לא סיפור הרגשות המלווים את המלים. האישה מתוארת כ" עקרה ולא ילדה" עקרה בהדגש כפול. לא רק עקרה גם לא ילדה. ומנוח ששומע בשורה על הריון פתאומי. שם בשדה. ולא אל הבעל מתגלה המלאך אלא אל האישה. מה הם מרגישים?

את המשפט הבא שאמר לה המלאך לא סיפרה לבעלה, משכחה? מהתרגשות? "כי-נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים"[6].

דוד גרוסמן, בספרו "דבש אריות" מקשה: מה מרגישה אשה היודעת מראש שבנה עומד להיות "דמות לאומית" מציל ישראל? (אי אפשר שלא לחשוב על "אשה בורחת מבשורה" אף הוא של גרוסמן). האם כבר מרגע זה היא מתחילה לגונן על פרטיות הריונה ופרטיות בנה? ואולי "העקרה ולא ילדה" פשוט שמחה עד איבוד עשתונות. אך מה מעיב על שמחתה אם לא המשך הנבואה, עד יום מותו, מותו של הילד. והשאלה הנשאלת בתוכה, האם ימות צעיר עם נבואת הלידה והמיתה באה בסמיכות בתוך דברי איש האלוהים?

אשה החושבת ומדברת בקול רם על מותו של הילד שזה עתה הנץ ברחמה, מגלה מידה רבה של פיכחון קר. היא ניצבת בעמדה נפשית של זרות אל הילד, אל אביו ואל עצמה. מי הילד המיוחד שהיא מגדלת בבטנה? האם הוא עשוי כולו מהחומרים שלה ושל בעלה. המקרה מזכיר מעט את אמו של אנדריי סחרוב, הפיזיקאי חתן פרס נובל, שבסיומו של ראיון אמרה באנחה: "לפעמים אני מרגישה כמו תרנגולת שילדה נשר".

מה אמור להרגיש גבר, מנוח, מלה שהפכה אחר כך דווקא לתיאור המת בעברית, מה הוא מרגיש כשאשתו (ששמה אינה מוזכר), חוזרת מן השדה ומספרת לו על איש האלוהים "יַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי". הרי השורש "בוא" הוא דו משמעי במקרא ופעמים רבות הוראתו קיום יחסי מין – מלשון "ביאה"[7]. כאשר מנוח מבקש מה' לפגוש את איש המסתורין: וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ.. כשהמלאך נגלה בשנית עם עוד הוראות הפעלה לילד, ותמיד הוא מופיע בפני אשתו בלבד ולא בפני הבעל. הופעת המלאך לא שכנעה את מנוח ורק לאחר שהוא מקריב גדי עזים והמלאך עולה בלהב המזבח השמימה, מבין מנוח שאכן מדובר בשליח ה'.

יחסי מנוח והמלאך הם מוזרים. מנוח אינו מכיר בו כלל כאיש אלוהים נורא כפי שתיארה אותו האישה לראשונה, המלאך מזלזל במנוח ומנוח אינו מאמין מיד "במלאכיותו" של האיש הזר. והנה בחזרה על ההוראות, הן המלאך והן האישה עושים לכאורה יד אחת ואינם מגלים למנוח את סוד שיערו שיתגלה בילד. לכל אורך המפגש האישה מעשית ונחשבת יותר מהבעל. יחסים כמעט לא מוכרים בתנ"ך. אפשר להגיד, לפחות לפי פרושי גרוסמן ששמשון נולד לאם פעלתנית התופסת מקום גדול ונכבד יותר במשפחה וכנראה שבהמשך גם בגידולו של הנער. כדי לציין שאיננו הראשון המתרשם כך מהמעד והנוכחים בו מנתח גרוסמן את ציורו של רמברנדט על המפגש בשדה, בו האם נראית זקופה ואצילית ובעלה כנוע .יאיר זליקוביץ מציין שמנוח מכנה כאן את רעייתו "האשה" כינוי שיש בו התנכרות, שאולי מקורה בחשד[8] (כפי שאדם הראשון התנכר לחווה לאחר שפיתתה אותו לאכול מעץ הדעת)[9].

ספקותיו של מנוח מזכירים להפליא את ספקותיו של אמפיטריון, שר הצבא מבתי שביוון שחשד שאשתו בגדה בו ורק לאחר שזאוס התוודה בפניו שהרקלס, אחד מתאומיו, הינו בן האל, התרצה וגדלו כבן. בין אם נקבל את זהותו של הזר כמלאך שלוח, והין אם נחשוד בהסברים פרוזאיים יותר, היכולים לרמז על בעיות ביחסי הקרבה בין ההורים, ניתן לשער כי שמועות ולחשושים אפפו את נסיבות הלידה המיוחדת. מי יודע, ייתכן שלידתו של שמשון היתה רוויה בתחושת בושה עמוקה הנוגעת להתנהגותה של אמו ולזהות (הביולוגית או הרגשית) המעומעמת של אביו. שמשון הנער גדל אפוא באווירה של אי אמון. האם יש בכך כדי להסביר את התנהגותו כמבוגר?[10]

גרוסמן שותף להנחת היסוד של הפסיכיאטר אילן קוץ (ראה להלן), כי בגידת האם היא המפתח הפסיכולוגי להסברת התנהגויות תמוהות של שמשון. כיצד, למשל, התפתה בחור רב תושייה כמוהו לדלילה הבוגדנית, לאחר שחווה סיפור פיתוי ובגידה דומה עד להבהיל עם האשה התמנית? אבל הבגידה המשמעותית של האם, אליבא דגרוסמן, לא היתה במנוח אלא… בשמשון עצמו.

פרשנות מעניינת זאת, נסמכת בעיקרה על הפסוק שבו היא מדווחת למנוח על בשורת הלידה, שאותה שמעה מפי מלאך האלוהים. בדיווחה היא חוזרת על דברי המלאך בנוגע לייעודו הנזירי של שמשון. אבל, כמו פעמים רבות במבנה החזרה של הסיפור המקראי, החזרה אינה מדויקת, והסטיות הרות משמעות[11].

כזכור, האם משמיטה את הסיפא המקורית בנוגע לייעודו הלאומי של שמשון ובמקומה מוסיפה שלוש מלים: "כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן-הבטן עד-יום מותו"[12]. מנקודת מבטו של המשך הסיפור, מוארת תוספת זאת כמובן באור אירוני מר, שהרי שמשון לא שמר את נדר הנזירות ושיער ראשו גולח, בעזרתה האדיבה של דלילה, עוד לפני "יום מותו". אבל גרוסמן אינו מעוניין באירוניה סיפורית, אלא בפסיכולוגיית מעמקים: השמטת הסיפא מביעה את התנגדותה הלא מודעת של האם לניכוס הרך הנולד לאלוהים ולאומה, לכך ששמשון לא יהיה הילד שלה. ושלוש המלים שהוסיפה מיוזמתה מבטאות משהו עוד יותר בעייתי: ברגע המרגש של בשורת הלידה, כאשר מעיה של האשה העקרה אמורים לשוש על החיים החדשים המתרקמים בקרבה, היא חושבת על מותו! הרגע שבו הורה שמשון הוא הרגע שבו נולד בקרבה יחס אמביוולנטי כלפיו, רגע שבו הופך שמשון למי "שאמו הספידה אותו עוד בטרם נולד[13].

"פליטת הפה" שלה מסגירה, לדידו של גרוסמן את הוויתור על הילד, את נטישתו. לתוך דבש האהבה האימהית המחבקת, הסימביוטית, נמהל רעל הזרות והבגידה. מרגע שהניח חוויה מכוננת כזאת, קצרה הדרך לגרוסמן להסביר כיצד גדל שמשון כילד יוצא דופן, לא שייך לאמו, זר להוריו ואף לבני עמו (בל נשכח, שבט יהודה עשה לו "סזון" והסגירו לידי הפלישתים) וגם מדוע שמשון, הילד-שבגר, מונע על ידי הכמיהה למצוא מנוחה נכונה בזרועותיה של אשה אהובה; זרועות מחבקות אשר יהפכו שוב ושוב למלכודת בוגדנית. גם אם לא נאמץ פרשנות פסיכולוגית זאת, התולה מטען כבד מנשוא על שלוש המלים שהוסיפה האם, אין ספק כי הוא מעלה פתרון מעורר מחשבות לחידת אישיותו של שמשון.

הנזירות

איש האלוהים שנראה לאישה בשדה אומר לה ש"נזיר אלוהים" יהיה בנה. יחד עם הבשורה היא גם מקבלת הוראות  גידול. לשמור טהרה, לא לשתות יין.

ראו באתר זה: גידול הגפן ותעשיית היין

" וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא.  ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן …. …..ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתו"[14]

ומעניין כאן, התואר "נזיר אלוהים". בדרך כלל חושבים על נזיר כמתנזר ממשהו לא למשהו. נתן אלתרמן במחזהו "פונדק הרוחות" אומר על הכנר, גיבור המחזה, שהוא "נזיר של הכינור" ואיננו מתנזר מ… אלא מתנזר של… כנראה שמכאן שאב אלתרמן את האמירה.

מנוח החשדן מבקש מן המלאך לחזור אחרי ההוראות שנתן לאשתו, כנראה משום שלא האמין לדבריה. המלאך חוזר על שלושת האיסורים החלים על אשת מנוח ועל הבן העתיד לבוא: איסור על טומאה, על שתיית יין והאיסור על גזירת השיער. אלו שלושת האיסורים החלים על נזיר במקרא ואין בו כול איסור על מגע עם נשים כמקובל בנזירות הנוצרית: "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה.  ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל.  ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.  ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל-נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם  כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ.  ח כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה"[15].

המונח "נזיר" פירושו, כפי שימושו במקרא, הוא אדם אשר עקב נדרו שלו או של אחר מגדל את שערו פרע תקופה מסוימת, עד שהוא מגלחו כקרבן לאל. השיער הזה ניקרא "נזר אלהים", מעין כתר או פאר קדוש, וגילוחו בסוף התקופה אינו אלא קרבן בעלי חשיבות גדולה: "…ויגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו…ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים[16]"

יש לציין כי במקורות היהודים קיים יחס אמביוולנטי כלפי תופעת הנזירות. יש שראו בה מדרגה רוחנית גבוהה, כמו למשל עמוס הנביא: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים"[17]. או רבי אלעזר בתלמוד[18]. אחרים ראו חטא כבד בסגפנות ובהיבדלות ממה שהחיים מזמנים[19].

חז"ל מדגישים כי נזירות שמשון היא נזירות עולם, אם כי הוקל דינה לגבי טומאת המתים[20]. חז"ל תהו מדוע נאסר על שמשון לשתות יין: "גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון יהיה הולך אחרי עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זימה. ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחרי עיניו, אילו היה שותה, לא היתה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחרי הזימה"[21]. אם כי ייתכן שהסיבה שנאסר עליו להתנזר מיין הוא שבאזור היו כרמים רבים. עד היום, באזור ישובים רבים שבשמם ישנם שמות הקשורים לכרמים. באזור כזה לא יהיה טעם לגזור עליו להתנזר מתמרים…

האמונה הנפוצה בעם היתה כי כל עוד עונד הנזיר את נזרו, מקנה לו הנזר האלוהי כוח על-אנושי. יש דמיון בן הבשורה על ייעודו של ישוע לבין תפקידו של שמשון, להושיע את עמו. בתרגם הקלאסי לתנ"ך, של המלך ג'יימס[22], המילה ,נזיר" אינה מתורגמת ל- “Monk”  או  hermit”, אלא דווקא ל Nazarite ובכך יצרו זיקה בינו לבין ישו מנצרת.

שמו של שמשון

עם הולדת שמשון נותנת לו אמו את שמו: ’ותקרא את שמו שמשון, ויגדל הנער ויברכהו ה'".  שמשון –  שם מוזר במקצת לעובדי אל אחד. שם המרמז על פולחן שמש אלילי ומתחבר יותר למיתוסים של פרסאוס ופרומתאוס. שמות הבנויים ביסוד שמש ידועים מאוצר השמות של אוגרית – "שפשן", "שפשין", "בן שפש". בפיניקית "אבנשמש". דבר המרמז למוצאו הבעייתי. הקרבה לעיר הכנענית הקשורה לאל הבבלי שמש, אינה רק גיאוגרפית, אלא מרמזת לקרבתו של שמשון אל התרבות המקומית[23]. לא לחינם נדרשו מדרשים להסביר את שמו ולתרץ את זרותו. אביו האלוהי, אותו איש אלוהים שבא אל אמו, מתואר כדמות העלות בזוהר האש השמימה: "…ויעל בלהב המזבח השמימה ומנוח ואשתו רואים…[24]". זהו תיאור מובהק וברור של אל השמש העולה מן המזרח בלהב-אש אל קדקודי הרקיע בצהרים, ואך הולם הוא לקרוא לפרי-ביאתו בשם "שמשון" הוא "איש השמש".

לקריאת שם זה אין מתלווה מדרש הדורש את השם (כגון יוסף – "יוסף ה‘ לי בן אחר"), תופעה שכמעט אין דומה לה במקרא[25]. ולפיכך היא מעוררת את תשומת לבו של הקורא:  כפי שכתב המפרש דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל: "ולא זכר [=הזכיר הכתוב] למה קראו אותו שם". דומה שהמספר המקראי נמנע ממדרש השם כדי למנוע קישור בין שמשון לבין השמש, קשר שיש בו משום תפיסה אלילית-מיתולוגית, תפיסה ההולמת קווים רבים בסיפור חייו המופלא של שמשון. ראוי אף לציין, כי מקום לידתו של שמשון, ’בין צרעה ובין אשתאול‘ קרוב אצל בית שמש, ומעיד שמו של המקום שהיתה נהוגה בו עבודת אלוהי השמש.

בזיקה שבין שמו של שמשון לבין השמש כבר חשו הקדמונים והם ביקשו לעקוף את הקושי העולה מזיקה זו בהצעת מדרשי שמות משלהם. כך למשל יוסף בן מתתיהו הכותב במאה הראשונה: "וכשנולד הילד קראו לו שמשון, פירוש גברתן" ומסביר אברהם שליט, מתרגם ספרו של יוסף לעברית, כי יסוד הדברים בראיית השמש כסמל של גבורה, על פי הכתוב: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, 31). לסילוק המחשבה, שמא חס וחלילה נתכנה שמשון על שמה של אלוהות זרה, חותר גם התלמוד הבבלי, הרואה את השמש ככינוי לה‘, בעקבות כתוב מקראי:  אמר ר‘ יוחנן: "שמשון על שמו של הקב“ה נתקרא, על פי הפסוק: 'כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים'" (תהילים, פ"ד, 12).  "מה הקב“ה מגן על כל העולם – אף שמשון מגן בדורו על ישראל"[26] ואפשר שכבר המקרא ביקש להדגיש את קרבתו המיוחדת של שמשון אל ה‘ (ולא אל השמש), בסיומו של הפסוק המזכיר את שמו: "ויגדל הנער ויברכהו ה‘’, ללמדך שמכוח ה‘ וברכתו בלבד יפעל ויושיע.

הלידה והילדות

כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל. חז"ל ניסו לפרש את הביטוי "ותחל רוח ה' לפעמו", על פי משמעויות שונות של השורש פע"ם ובקשר לתכונותיו של שמשון. כך למשל, "פעם", מלשון צעד. שכשרוח אלוהים היתה שורה עליו היה פוסע פסיעה אחת מצרעה ועד אשתאול ואולי קולו היה הולך כפעמון בין צרעה לאשתאול.

דוד גרוסמן מנסה להשלים את מה שלא נכתב במקרא. הוא הולך וטווה את התחושות של המשפחה הקטנה הזאת, הורים פשוטים, אנשי טבע, איכרים, שנועדו לגדל בן אלוהים שיושיע עמו. איך מגדלים ילד כזה, איפה מוצאים אהבה פשוטה לתת לילד כזה? ילד "מיועד" כמעט לא שלהם. ילד שרק הופקד בידם. בסיפור מעורר אסוציאציות של אם אחרת שילדה בן אחר, לנגר אחד בנצרת, בן שנצלב ושינה את פני העולם.

פעולותיו של שמשון

שמשון הנזיר תואר במסורת העממית בסיפורים שהללו את כוחו הרב. חז"לנו אמרו עליו: "בין כתפיו של שמשון שישים אמה". במדרש נוסף: "אמר רבי אסי: צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה"[27].

שמשון מתואר כבעל רעמת שיער ארוכה. התיאורים הציוריים הבליטו את השער הפרוע, נזר- האלוהים שבראשו אשר הקנה לו את כוחו העל-אנושי: "שערו כחרובי גדולה היה"[28]. גם כאן מובילות האסוציאציות אל עמי הים האגאי. כל התיאורים של הרקלס מדגישים במקביל ובמיוחד את שערו הפרוע, יהיה זה שערו הטבעי ויהיה זה רעמת-האריה שאת פרוותו הוא לבש בצורה, שראשו היה בתוך ראש האריה והרעמה נראתה כבלוריתו. גם המנהג של גידול נזר שיער למטרה פולחנית קדושה על ידי אנשים מסוימים, אשר עצם נשיאת הנזר ייחדה אותם כגיבורים וקדושים, היה מנהג מקביל בין גויי הים בתקופה ההיא. הם נקראו "קוריבנטים", ואת נזר שערם הקריבו באש לאל דיוניסוס בחג הקומיריה. יש לציין כי הומרוס מכנה את האכאים (אשר יחד עם הדנאוס נמנים על עמי הים) "ארוכי שער", שם המעיד כי מנהג זה הינו אופייני לעמים אלה[29].

נימת היסוד של סיפור שמשון היא כי  עם גילוח הנזר אובד כוחו המיוחד של הנזיר. ברם, באגדות העמים האגאיים אנו מוצאים אמונה זו כנפוצה ביותר, כך למשל,  פתרלאוס, בן האל פוסידון, היה בן-אלמוות כל עוד ענד נזר אלוהי, ומשגולח, הפך לבן-תמותה רגיל. גם ניזוס מלך גיזה שליד קורינטוס היה בעל יכולת על-אנושית במלחמה כנגד צורריו, כל זמן שתלתלי הזוהר שלו היו בראשו. אולם משנגזזו על ידי בתו, והפך לבן-תמותה ועירו נכבשה על ידי צריה שהרגוהו.

"אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי:

הַכֹּחַ הָרַב הַזֶּה הַגָּנוּז בּוֹ, חֲשָׁאִיּוּתוֹ הַנְּזִירִית,

הָאִסּוּר (בַּל יְגֻנֶּה) לְדַבֵּר בּוֹ,

הַחֲשָׁשׁ הַמַּתְמִיד מִפְּנֵי אָבְדַּן הַמַּחְלָפוֹת, הָאֵימָה בְּכָל שָׁעָה

שֶׁדְּלִילָה מָחֲלִיקָה עֲלֵיהֶן קַלּוֹת.

נתן זך

שמשון, שנבחר להיות נזיר ה' מלידה, ונבחר על ידי ה' להושיע את ישראל מוצג כאדם מאוד יצרי. חז"ל דרשו את הפסוק: "ויגדל הנער ויברכהו יהווה"ץ למה צריך היה לחכות שיגדל הילד שנוצר כמעט אלוהי לברכה ובמה בורך? לדברי חכמי הגמרא, לאור התנהגותו בעתיד, הם מפרשים שבורך באבר מין אלוהי וזרעו כנחל שוטף.

כאילו בהמשך לברכה מגיעים סיפורי הנשים בחייו. עלילותיו של שמשון ומלחמות הנקם שלו בפלישתים, קשורים בנשים. שמשון אוהב נשים. הוא אהב אותן זרות, לא מבנות עמו.

הרמב"ם, אגב, מציין שבכול מגעיו עם נשים נוכריות, טרח שמשון לגיירן…

לדעת יאירה אמית העמדת הנשים כגורם מרכזי בחייו של שמשון נועדה להבליט את המניעים האישיים, למתיחת ביקורת על שמשון כמנהיג "ולהצגתו כשופט שלא היו לו כוונות לאומיות"[30]. הדבר הראשון המסופר על הנער היא התלקחותו למראה אחת מבנות פלישתים אותה הוא רוצה לשאת ומיד. למורת רוחם של הוריו. הוא יורד מהגבעות הגבוהות של השפלה אל תמנה, המזוהה עם טל בטש הסמוך לטל שחר. הירידה איננה רק טופוגרפית אלא גם מוסרית. הוא רואה אשה וחפץ לשאתה. מכאן ואילך, השרש "ראה" יהיה שורש מנחה לסיפורי שמשון, ההולך אחרי עיניו[31]. חז"ל דרשו שמכיוון שהלך אחרי עיניו, סופו שנפגע בעיניו.

עדיין לא מוזכרת שם התאהבות, לא ממבט ראשון ולא בכלל, אך מוזכרת השתוקקות מידית. כאשר הוריו מפצירים בו שלא ייקח אשה זרה: "האֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפלישתים הָעֲרֵלִים". הם כאילו אומרים לו: "תהיה כמו כולם, תתחתן עם בת עמך. אך שמשון הרי איננו "כמו כולם", בשום צורה מרגע היווצרו. הוא עונה להם בגסות: "אוֹתָהּ קַח-לִי כִּי-הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי". כדי להצדיק את הנהיה אחרי בת האויב, מוסיף המספר התנ"כי "כי מהוה היא. כי תאנה הוא מבקש מפלישתים ובעת ההיא פלישתים מושלים בישראל" אכן התנהגות זרה ומוזרה המצריכה צידוק אלוהי, שהרי אחרת היה נחשד כמשתף פעולה עם האויב.

ומה אתו? מה עם הגבר הצעיר, שנדלק בתשוקתו, ואולי התאהבותו לבת פלישתים, האם היה יכול להבין שתשוקתו הבוערת היא תכנית אלוהית?

המשורר עמוס בר, שעיבד את השיר לילדים, מתאר בצורה ציורית ונאיבית את תחושותיו של שמשון:

"אעבור בכרם, אחצה שדה פשתים

ואפול לזרועותייך, אהובתי, בת פלישתים".

בדרך אל האישה מתגלה סיפור גבורתו הראשון. הוא משסע אריה בשתי ידיו: "וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ. וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה."

ראו באתר זה: האריה.

הם הלכו יחד אל בית האישה. איך לא ראו? אולי נשרכו מרחוק כי הוא היה קל רגליים. ואולי הוא פרש מהוריו כי בדרך הקצרה עברו דרך כרם, שהוא, הנזיר מיין, נאלץ לעקוף[32]. למה לא סיפר? האם סוד כוחו היה מובן לו כבר? האם הבין לראשונה אז שיש בו כוח ממין אחר? המקרא איננו מרבה לתאר רגשות.

אחרי זמן, בדרכו אל האישה, הוא סר לראות את גופת האריה ומגלה שדבורים יצרו בגווייה קן ומייצרות דבש. הוא מכניס ללא חשש יד ורודה לעצמו את הדבש בידיו, מלקק אותו ועוד מחזיק מספיק כדי לתת להוריו. לא די בכוח. צריך הרבה אומץ כדי לדחוף יד לקן של דבורים. לאה גולדברג, שכמו משוררים רבים הוקסמה מדמותו של שמשון כתבה עליו את "מכתם", בית מתוך "אהבת שמשון".

"ימתק הדבש במפולת כפירים

ולב חלש בגוף גיבורים.

הגידו בנות לקרוב, לרחוק:

אכן מעז יצא מתוק".

באגדות גויי-הים יש הסבר לתמונה זו של עדת-דבורים היוצאת מפגר-אריה. וירגיליוס מספר, כמסורת חקלאית עתיקה המיוחסת לפלסגים, אותם תושבים קדמונים של יוון שקדמו להלנים, מעשה בכוורן שכל הדבורים שלו ברחו. אותו כוורן הקריב ארבעה שוורים לאלת האדמה, השאיר את הפגרים על המזבח שבוע ימים, והנה בשובו למזבח מקץ שבוע מצא עדת דבורים יוצאת מפגר הפר. הפר, כמו האריה, היה קדוש לאל השמש.

גרוסמן לא מתעניין בזווית האנתרופולוגית אלא בזו הפסיכולוגית ותוהה: איזו משמעות יש לסיפור הזה? מלבד העובדה שהוא הופך אותו לדבר חידה לשעשע את ידיד אשתו לעתיד "מעז יצא מתוק" מה קרה לו ליד הגווייה? מה חש לגבי כוחו? לגבי התוצאות?

אחרי שהרג את האריה, ישב במשתה (מוטיב אגאי ברור) וחד חידה סביב סיפור גבורתו כדי לבדר את אורחיו. האם שתה יין  במשתה ועבר על איסור הנזיר?

כמו במסורת האגאית, שמשון חד חידה למרעיו במשתה. הוא שואל: מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק, שהפך לביטוי שגור בעברית, המבטא שינוי ממצב שלילי למצב חיובי[33]. הוא חד להם חידה. ולא סתם חידה, אלא כזו שהוא יודע שאין שום אפשרות שהם יצליחו לפותרה: הרי אין זו חידה שפתרונה מבוסס על ידע קודם, והיא גם איננה "חידת היגיון" שאפשר לפצחה במחשבה מעמיקה. משמע – הוא שואל אותם חידה שמבחינתם אין לה פתרון. אין זה מתקבל על הדעת שיחוד למסובים חידה כזו. סופר ספר שופטים מסביר פרדוקס זה בכך ששמשון התכוון לבחון את נאמנות האשה על ידי חידה שרק "החורשים בעגלתו" ידעו לפותרה. אולם, למטרה זו לא היה שמשון בוחר בחידה, שפתרונה הוא מסורת עתיקה של העם שבניו היו אורחי אותה מסיבה. מכאן יש להסיק, שסיפור חידת שמשון אינו אלא גלגולה של אגדה פלסגית-פלשתית, מסורת של גויי הים, ששמשה נושא לחידה במשתה רעים. הסופר המאוחר לא הכיר כבר את מקור האגדה, ועל כן הביא אותה בצורה משובשת ובפירוש מסולף.

הפרס עת פתרונה – שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים. לאחר ניסיונות כושלים פונים מרעיו של שמשון ומאיימים עליה. לראשונה נשמעת כאן נימה לאומנית: "הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא". מהי גם הסיבה לניסוח המוזר של תשובת בני העיר: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר … מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?"[34].

החוקר עוזי פז, מציע הסבר שעל פיו שמשון חד לפלישתים חידת "כפל לשון" קלאסית, שכן המילה "אָרִיַה" פרושה לקיטה ואיסוף של פירות ומי-תמד ("אריתי מורי עם בשמי")[35]; וכן, "פול המצרי שהביא שליש לפני ראש השנה.. אף על פי שלא נמנע מלארות ממנו שלש אריות…")[36]. המילים אַרְיֵה ואָרִיַה נכתבות, אם כן, באופן זהה, ומובנן הוא: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק". האירוע שראה שמשון, רק נתן לו השראה למשחק המילים הזה.

שמשון מתואר כמגודל וילדותי. קשור להוריו, יותר מאשר לאשתו. "טז וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק-שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה וַיֹּאמֶר לָהּ הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד[37]. אך למרות שלהם לא סיפר כלל על המפגש עם האריה, הוא אינו יכול לעמוד בפני הפצרות אשתו ש"היתה מציקתהו". היא בגדה באמונו וגילתה לחבריה הפלישתים שלא הצליחו כמובן לנחש את פתרון החידה.

אך כשהתשובה חוזרת אליו מהפותרים ("מה מתוק מדבש ומה עז מארי?"), הוא מתכעס משוכנע כי בני העיר לא פתרו את החידה בכוחות עצמם אלא קיבלו את הפתרון מאשתו, כדבריו: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי"[38]. שוב משפט פיוטי קטן עם רמז מיני, משפט המביא אחריו מסע נקמנות ראשון בבני פלישתים. אחרי שהפסיד בחידות הרג שלושים פלישתים ואת חליפותיהם נתן לפותרי החידה.

שמשון הזועם עוזב את אשתו וחוזר להוריו. אלא שאחרי זמן הוא רוצה לחזור אליה ומגלה שניתנה לגבר אחר, למרות שאביה מציע לו כנהוג בימים ההם את אחותה הקטנה "הטובה ממנה". שמשון הנעלב יוצא למסע נקמות חדש. נקמה בקנה מידה אופראי. הוא צד שלוש מאות שועלים, קושר כל זוג האחד בזנב השני ומחבר לכל קשר כזה לפיד. כך שורף את שדות פלשת. בולטים כאן הסבלנות, הלהט, היצירתיות. גם הערמומיות. פן נוסף באישיותו של שמשון. ייתכן שזו הסיבה שהשועל בסיפורו "פינוקיו" נקרא שמשון. מה עבר בראשו באותן שעות?  וזו פעילות שאיננה קשורה לא בפעילות מלחמתית בין שני עממים במצב מלחמתי. זוהי נקמה אישית ולא הושעת העם.

כשעולים הפלישתים לנקום את נקמתם, הניח שמשון  לבני יהודה שיסגירו אותו לפלישתים. מה חש הגבר המוסגר; זה שאחרי ששרף את שדות פלישתים הלך להתבודד במערה עד שבאו להסגירו? הוא איננו פוגע בבני עמו, אך רק הגיע לידי הפלישתים, מיד הוא הורג אלף מהם בלחי חמור: "הוּא-בָא עַד-לֶחִי וּפלישתים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל-זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו.  טו וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ. טז וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ".  גם כאן בא לידי ביטוי כישרונו בשעשועי לשון.

לגבי לחי החמור: אין כאן עניין לעצם של בעל-חי שבמקרה נמצאה בשדה ונחטפה על ידי אדם נתקף לשם התגוננות נגד מתנפלים-לפתע. לחי החמור היתה בימי קדם כלי-מלאכה מקובל. ומילאה את תפקיד המגל אצל הקוצרים. בטרם היה השימוש במתכת נפוץ, בסוף תקופת האבן ותחילת תקופת הברונזה, שמשה עצם הלחי של חמור תושבת לשורה של סכיני-צור, שהחקלאי הקדום תקעם בה במקום השיניים שנשרו ממנה ויצר על ידי כך סכין ארוכה ומעוגלת עם ידית נוחה לתפישה – המגל הראשון. מגל אחד כזה, על סכיני הצור ששובצו בו, מוצג במוזיאון יפו והוא נמצא באותן השדות אשר בהן חיו לפני 3000 שנה בני שבטו של שמשון, שבט דן[39]. מגל כזה הוא נשק רציני, בעל להב חד וארוך, ופעולתו כחרב מונפת אל-על.

ברם, במשך הדורות שלאחר-מכן, כאשר השתמשו בכלי מתכת ברונזה וברזל, אבד המובן של מגל ונשאר זכר הלחי. במסורת העם חי הגיבור אשר ללא נשק, רק באלה של עצם-חמור, לחם באויביו והניסם. גם הרקלס, בן דמותו של שמשון[40]., מתואר במיתולוגיה היוונית כשהוא לוחם בליסטים מזוינים ויכל להם כאשר בידו רק אלה. בסיפור לחי החמור שולח הקב"ה אזהרה לשמשון, שאל לו לסמוך רק על כוחותיו הוא. לאחר הניצחון הגדול נופל עליו צמא כבד והוא פונה לראשונה לעזרת אלוהים: וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד-עַבְדְּךָ אֶת-הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים".  ואכן, האל נענה לתפילתו: וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת-הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר-בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

להמשך קריאה: חייו של שמשון הגיבור – פרק ב'

הערות

[1] . "…. ויבוא אל הגר ותהר …." (בראשית ט"ז, ד) "…. ותצא לאה לקראתו ותאמר: – "אלי תבוא, וישכב עמה בלילה ההוא … ותהר לאה…" (ל' טז, יז). כך גם לגבי בלהה (ל', ד) ובמקומות אחרים בתנ"ך (לדוגמא, בראשית כ"ט, כג, ל).

[2] . ע' מרגלית, " ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי", בית מקרא, אדר תשכ"ו , גיליון כ"ז (ג)

[3] פרק ו', 3-4.

[4] . לדוגמא באיוב, א', ו; ל"ח, ח.

[5] מתי, א, 19-21.

[6] . שופטים, י"ג, 5.

[7] . כך למשל: ותצא לאה לקראתו ותאמר: "אלי תבוא, וישכב עמה בלילה ההוא… ותהר לאה" (בראשית ל' ,17

[8] . יאיר זליקוביץ, חיי שמשון, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1982, עמ' 49.

[9] . וַיֹּאמֶר הָאָדָם  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.(בראשית, ג', 12).

[10] גרוסמן, שם.

[11] . אילן קוץ, ‫  תסביך שמשון : החזרה הכפייתית על חווית הבגידה והזעם”,  שיחות ג, 2 (1989), עמ' 121.

[12] שופטים, י"ג, 7.

[13] . דוד גרוסמן, דבש אריות, עמ' 34.

[14] .        שופטים י"ג, 4-7. 116-122

[15] . במדבר, ו' 2-7

[16] במדבר, ו', 18

[17] . עמוס, ב', 11.

[18] . בבלי, תענית י"א, כ"א.

[19] כך למשל ר' שמעון בר יוחאי וכן האמורא שמואל ורבי אלעזר הקפר, בן דורו של רבי, עורך המשנה (למשל: ירושלמי, נזיר, פ"א, ה"ה; תענית, י"א, ע"א)

[20] . ש"ד גבריהו,  "נזירות שמשון", עיונים בספר שופטים, תשכ"ו.

[21] במדבר רבה, פרשה ב'

[22] . תרגום המלך ג'יימס (באנגלית: King James Bible) הוא תרגום של הביבליה (הברית הישנה והברית החדשה) לאנגלית, שהוכן ביוזמת ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. תרגום זה, מעברית, מארמית ומיוונית, יצא לאור בשנת 1611 ונחשב עד היום לתרגום המוסמך של התנ"ך לאנגלית.

[23] נ"ה טור סיני, שמשון וחידתו", (בתוך: עיונים בספר שמשון, תשכ"ו)..

[24] . שופטים י"ג, 20

. . ש"ד גבריהו,  "נזירות שמשון", עיונים בספר שופטים, תשכ"ו. [25]

[26] . תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק י'

[27] תלמוד בבלי, מסכת סוטה, ט' ע"ב

[28] בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה

[29] . ע' מרגלית, "ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי", אתר האינטרנט מט"ח. https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11327

[30] . י' אמית, ספר שופטים – אמנות העריכה, ירושלים-ת"א,1992, עמ' 261.

[31] גליה דורון, לטייל עם התנ"ך, הוצאת כנרת, 2001.

[32] וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד-כַּרְמֵי תִמְנָתָה

[33] . "מעז יצא מתוק" הוא ביטוי בעברית, , שינוי הנובע מעצם מציאותו של המצב השלילי הראשוני. הביטוי נפוץ בעיקר בעברית ספרותית, כתובה או מדוברת.

[34] . שופטים, י"ד יח

[35] . שיר השירים ה' 1.

[36] . משנה תורה להרמב"ם, הלכות מעשר שני ונטר רבעי, פרק א' הלכה י'

[37] . שופטים י"ד 16

[38] . שופטים, י"ד 18

[39] . מגל שני כזה נמצא במוזיאון הפרטי של ממגורות דגון בחיפה

[40] על הדמיון בין שמשון להרקלס עמד כבר אובזיביוס, מאבו הכנסיה.