פרו: מבנה ממלכת האינקה

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

לפני קום הטווטינסויו (מדינת האינקה), היה אזור רחב ידיים זה, מיושב בעשרות קבוצות במגוון גדול של גידולים: הצ'ופאצ'וס ממחוז הואנוקו היו שבט של כ- 10,000 נפש, בעוד שהלופאקה בגדה המערבית של הטיטיקקה היו ממלכה חזקה יותר בת כ-100,000 נפש. בני האינקה מאזור קוסקו היו מלכתחילה קבוצה אתנית בעלת חשיבות קטנה יחסית, שבלטה לעומת האחרות, רק בזכות מקומה הייחודי בהיסטוריה. הממלכה היתה מבוססת על משטר מרוכז ומנגנון אדמיניסטרטיבי מפותח ומסועף. סמכותו של השלטון הקיפה את כל חיי הכלל והפרט: בידיו היתה הבעלות על נכסי האומה, הוא היה מכוון ומתכנן את חיי המשק והכלכלה, את עונות העבודה והנופש  את הנישואים וחיי המשפחה, את האספקה וקיצוב המזונות וקובע תפקידים – חובות וזכויות – לכל אדם.

 

 

 

ההסדר היה כדלקמן:

א. הקיסר (האינקה)- Inca.

ב. הקיסרית – אשתו הראשונה ואחותו של האינקה -Colla.

ג. אריסטוקרטיה – ברובם קרובי משפחה של האינקה -Collana.

ד. יועצי האינקה – קרוביו מדרגה שנייה – Payan.

ה. אוכלוסיה לא אריסטוקרטית (כאילו שלא שייכים ל-Cayau  Collana).

 

 

 

האינקה, כלומר המלך, ישב בקוסקו ונחשב לבן השמש; נציג האל עלי אדמות, אדון מוחלט לכל נתיניו ובעל שלטון בלתי מוגבל. בידיו רוכזו מרבית הסמכויות הוא היה ראש המדינה, הצבא והדת. הוא נשא לאשה את אחותו, כמלכה גבירה ונחשבה לאלת הירח, כדי לשמור על טוהר השושלת. יורש האינקה היה הבן המוכשר, לוא דווקא הבכור. האינקה עבר אימונים מיוחדים בתורת הלחימה, אך גם השכלה כללית יותר, כמו הקיפו (Quipu) –  כתב הקשרים, אסטרונומיה, דברי ימי האינקה ועוד. כל אינקה היה בונה לעצמו ארמון חדש בקוסקו עם עלייתו לשלטון. את הארמון היו ממלאים ברהיטים ובחפצים שהוכנו במיוחד עבורו. לאחר מות האינקה,  היה רכושו עובר לידי משפחתו המורחבת. בגדי האינקה נסרגו על ידי בתולות השמש, מצמר ויקוניה, במיוחד עבורו, והיו מקושטים בזהב ובאבנים יקרות. הסימן הבולט למעמדו של האינקה התבטא בלאוטה (Llauta), צמה שהיתה עשויה מצמר בכמה צבעים וסובבה מספר פעמים סביב ראשו. הצמה החזיקה את הבורלא (Borla), הכתר המלכותי. בכל עיר מרכזית היה לאינקה כס מלכות שנקרא אוסנו (Usnu), עשוי מעץ אדום. צרכיו האישיים של האינקה טופלו על ידי פילגשיו. הן הכינו את מאכליו והגישו לו אותם מתוך קערות כסף וזהב.

דעה מקורית מביע החוקר הפרואני לאזארטא, שהוזכר לעיל: לדעתו בחרו האינקה את שליטיהם בזוגות: אחד נבחר כחנאן (Hnan) –  מילולית: שליט ראשי או "קוסקו-גבוה" והשני כאורין (Hurin), כלומר, שליט אלטרנטיבי או "קוסקו-נמוך". אחד הקריטריונים לבחירת האורין היה שיהיה בעל תכונות אופי משלימות לאילו של החנאן.

 

לקיסרית היה תפקיד חשוב כאשה הראשונה של האימפריה. הקויה (אשת האינקה ואחותו) היתה אהובה ונערצת על ידי העם, בשל חוכמתה והבנתה (נחשבו כתכונות נשיות מובהקות). הקיסרית מילאה תפקידים משלימים לאלו של האינקה; כך למשל היתה אחראית על עניני התפילה, האירוח והאומנויות. בתחום הדת היתה אחראית על עניני הירח. כמו כן ניהלה את המערכת המשפטית. לקיסרית היה בבירה ארמון משלה, והיא היתה מתגוררת שם בחברת נשים, ה"ניוסטא"  (Niusta) שאירחו לה לחברה ושרתוה. כמו האינקה, גם הקיסרית היתה אוכלת לבדה ומחליפה את בגדיה פעמיים ביום.

האריסטוקרטיה – האצילים והכהונה: מתחת לאינקה עמדו האפו (Apu) או הקאפאק  ,(Capac)  ארבעת השרים העליונים, ראשי ארבעת המחוזות, בני משפחות אצילות, שמונו על ידי האינקה ושמשו כיועציו. ארבעת הקאפאק הרכיבו את המועצה העליונה של האינקה ובסיועם השלטון המרכזי שלט על כל האימפריה. בימי הזוהר של האימפריה, תפקידים אלו לא עברו בירושה. ברבות הימים היו משרות אלו עוברות בירושה ונעשו כמעט עצמאיות, מה שגרם להחלשת הריכוז האדמיניסטרטיבי ולרפיון מדיני, שתרמו לנפילת הממלכה בפני הכובשים הספרדים). יועצי האינקה נקראו "אמאוטה קונה", עמם נהג האינקה להתייעץ לפני קבלת החלטות חשובות. השכבה האריסטוקרטית הורכבה מכמה סוגים של אצילים, שיחד הרכיבו את האליטה החברתית שבאמצעותה שלט האינקה: "אצילי הדם" המיוחסים יותר, ששורשיהם מגיעים עד למנקו קאפאק ה I-וכנו פאנאקה (Panaca) ו"האצילים על פי זכות", שהיוו אצולה חדשה יותר שגובשה עם התרחבות האימפריה בימי פאצ'קוטי. [כאשר הפכה ממלכת האינקה של קוסקו לאימפריה, נוצר צורך בקציני צבא ופקידי אדמיניסטרציה, אשר גויסו מהשכבות הנמוכות יותר. תפקידם היה להחדיר את תרבויות האינקה לתוך התרבויות המקומיות]. האצילים נהגו לענוד מעין עגילים ענקיים עשויי עץ דמויי אוזניים, כדי להבליט את מעמדם ומשום כך נקראו, בפי הספרדים, "אוראוחונאס" (Orejones)  (מילולית: בעלי האוזניים הגדולות). האוראחונאס והכוהנים היו רשאים, כמו האינקה, להחזיק ביותר מאשה אחת, כשלעומתם בני השכבות הנמוכות, חיו במונוגמיה קפדנית. האליטה החברתית, שכללה שליטים, קצינים, כוהנים, שופטים, מהנדסים נהנו מהטבות בתשלום מיסים וכן מחסינות משפטית.

 

 

 

כל חלק מארבעת החלקים, חולק לעשרים מחוזות, בראשם עמדו  השליטים המקומיים, הקוראקס (Curacas).  היו קוראקס שהיו אחראים על 40,000 משפחות, כאילו שאחראים על 10,000 משפחות ומתחת להם שרי אלפים, שרי מאות, ושרי עשרות. קבוצות אלו היו מאורגנות לצורכי תשלום מסים וביצוע עבודות ציבוריות. בני כל קבוצה היו מחולקים – לצורכי חלוקת העבודה – לפי גילם לעשר קבוצות. היחידה הבסיסית נשארה כמובן ה"איו", ששמרו על ייחודן כחברות כלכליות חברתיות סגורות, קשורות בקרבת דם, אותן איש לא רצה או יכול היה לעזוב. מעמד מיוחד היה שמור לחרשי הכסף ולחרשי הזהב (שחשיבותם עלתה מאז סיפוח ממלכת הצ'ימו). למיוחסות במיוחד נחשבו בתולות השמש, האחייוסי (Ajyawasi),  הנשים האצילות, אשר נבחרו בקפידה, מתוך היפות שבבנות הממלכה, כחלק מטקס התבגרות. חלקן הפך לפילגשיו של האינקה וחלקן ישב סגור בהרמון כמו נזירות, והיה אחראי לארוג ולתפור לאינקה את מחלצותיו. לעתים, בחגים מיוחדים, היתה מתבצעת חניקה טקסית של בתולות שמש, כחלק מקורבן לאלים. היתה הפרדה ברורה, בין שכבת האצילים הדקה יחסית, לבין המוני העם. הדבר בא לידי ביטוי גם בחינוך, ממנו נהנו רק בני האצילים (ראה סעיף: במעגל החיים). גם העברת ההיסטוריה שימשה בבואה של סדר סוציאלי דואליסטי זה, שהבדיל בין שכבות "עליונות" ו"נחותות".

מעמד מיוחד היה לאמאוטאס (Amautas),  משמרי תולדות הממלכה (לא בדיוק היסטוריה, כי לא היה כתב), אשר שמרו בקוסקו את דברי הימים האמיתיים, בעל פה כמובן, ואילו אחר כך, הכינו 'היסטוריה' משופצת, לשימוש ההמונים, שהמשוררים והחרזנים העממיים, הפיצו בפקודת השלטונות. האמאוטאס לא היססו להעלים מידע לא נח. כך למשל, מאצ'ו פיצ'ו נעלמה מן הזיכרון ההיסטורי, דור או שניים לפני הכיבוש הספרדי; כנראה שמישהו רצה, מסיבה לא ידועה, להשכיח אותה מהזיכרון הלאומי.

 

 

 

בבסיס הפירמידה החברתית ניצבו הקאיאו – (Cayao) העם הפשוט, עליהם היתה מבוססת כלכלת האימפריה. בכפרים ובאזורים שבשליטת האינקה, חולקו התושבים לשלושה מעמדות:

א.  קויינה  (Kollana)- בעלי סמכויות שליטה.

ב.  פאיאן (Payan) – בעלי קרקעות וזכויות למים, אותם קיבלו בירושה. אך היו חסרי זכויות שליטה.

ג.  קייאו (Kayaw) – נתינם ללא זכויות שלטון, מים ורכוש. רכושם האישי, כולל מקום המגורים, עבר מדור לדור ואי אפשר היה להוסיף עליו.

כמו כל הסדר החברתי של האינקה, גם החלוקה הזאת מצאה את צידוקה באמצעות המיתוס.

האדמות חלוקו לשלושה חלקים. שליש מהן היו אדמות האינקה, והיו שייכות למלך ולמשפחת המלוכה בלבד; שליש היו אדמות השמש, היינו, הכהונה ושליש היו אדמות העם.

 

 

 

כל פרובינציה וכל יחידה כלכלית היו חייבים לשלם מסים לאינקה (ביבול). מס נוסף היה מס ששולם בעבודה, שנקרא מיטא. (Mita) העם הפשוט עבד הן את אדמות האינקה והן את אדמות הקוראקאס (השליטים). בתחתית הסולם החברתי, מתחת לאיכרים הפשוטים, היו העבדים (שזכויותיהם היו מעוגנות בחוק), שלא ידוע מה היה מספרם, אך ברור שבתקופות האימפריאליות הוא היה גדול. בעונות ה"מתות" נלקחו האיכרים (מגיל 24 ומעלה), לעבודות פיתוח: סלילת דרכים, מתיחת גשרים, בניית אמות מים, טרסות ומבני ציבור, ממש  מס עובד.

גם השירות הצבאי הונהג על פי אותה שיטה, והחיילים שירתו זמן קצוב ולפי תור. הממלכה העסיקה גם פקידות שילטונית ומעמד מיוחד שעיבד קרקע לא לו, לאחר שאוכלוסיות שלמות הועברו לפי פקודת המלך למקומות מרוחקים ממקום מוצאם. שם, בניכר, ללא כל קשר למסורת מקומית ולשכנים, היתה נאמנותם למלכות מוחלטת.

האינקא, המשמשים כיום מושא געגועים קולקטיבי לילידים בהרי האנדים, לא היו דמוקרטיה, אלא מונרכיה תיאוקרטית, שהשתמשה בנתיניה לצרכיה מבלי לשאול את פיהם. אך מאידך גיסא, כאשר אדם היה מגויס לעבודות ה ,MITA-דאג המושל לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. גם כאשר גויס אדם לצבא, שולמה משכורת לבני משפחתו. הספרדים המשיכו להעסיק את האינדיאנים בעבודות כפייה, אך לא התעניינו בגורל בני משפחתו של העובד, שסבלו משום כך חרפת רעב. ממשלת האינקה מבחינתה, היתה חייבת לדאוג לבעיות הפרובינציה והיחידות הכפופות לה ולהיטיב את תנאיהם.

יחסי השלטון של האזרח נתפסו קודם כל כחובתו של המושל לדאוג לתנאי הקיום של האזרח. בהגיעו לגיל נישואין (24) היה רשאי האיש להינשא- אם לא מצא בת זוג, היה זה תפקידו של השליט – ביום נישואיו קיבל מהקוראקא בית וחלקת אדמה, שהספיקה למחיית הזוג. הזוג הצעיר שוחרר ממסים בשנה הראשונה לחייו המשותפים. האדמה שקיבלו היתה מתרחבת בהתאם למספר הילדים שהיו נולדים לזוג. רכוש זה לא היה עובר בירושה. בהערכתו של משטר זה, חלוקים ההיסטוריונים והסוציולוגים עד היום: יש הרוצים לראות בו סוציאליזם ממלכתי אידיאלי; אחרים רואים בו עריצות תיאוקרטית. שליטי האינקה היו טיראנים שגזרו על עמם עבודת פרך לכל חייו, אך הציעו בטחון אישי וסוציאלי מינקות ועד מוות. מדהים לחשוב כיצד עם תרבות חומרית של תקופת האבן השכילו ליצור מוסדות של מדינת סעד ענקית. הפירמידה האינקאית היתה בנויה על צירי אורך; הכול מלמעלה למטה, ללא חיזוקי רוחב; משל לשטיח השזור כולו מחוטי שתי בלבד. מכאן מובן מדוע היה כל כך קל לספרדים להסיר את הראש האינקאי ולשים במקומו ראש ספרדי.

 

 

 

הממלכה היתה מחולקת כאמור, לארבעה חלקים: הצפוני נקרא צ'ינצ'ה-סויו (Chinchasuyu);  הדרומי- קונטי-סויו (Cuntisuyu); דרומי-מזרחי – קויה – סויו (Collasuyu) והצפוני-מזרחי – אנטי-סויו (Antinsuyu) – מקור השם "אנדים". מכל מחוז כזה יצאה דרך שהובילה אל טבור הממלכה, טבור העולם, קוסקו. בשמות הפרובינציות קראו גם לארבע הדרכים המרכזיות, שיצאו מהבירה, לארבעה כיווני האימפריה. גרסילאסו דה לה ווגה מתאר זאת כך: "מלכי האינקה חילקו את ממלכתם לארבעה חלקים, לפי ארבע כיווני השמים: צפון, דרום, מזרח ומערב. הם הציבו במרכז האימפריה את קוסקו שבשפת האינקה פירושו: טבור (מרכז) של האדמה, וזאת משום שפרו ארוכה וצרה כמו גוף האדם והעיר קוסקו נמצאת כמעט באמצעה".

בירת האינקה, קוסקו, חולקה לשנים: חנאן קוסקו (Hnan Cuzco)  קוסקו גבוה ואורין קוסקו (Hurin Cuzco), היינו,  "קוסקו נמוך". הפרובינציות קונטי-סויו וקויא-סויו היו קשורות יותר לאורין קוסקו ואילו צ'ינצ'ה סויו ואנטי-סויו היו קשורות יותר לחנאן קוסקו. כנראה שמדובר בקשרים בעלי אופי רוחני יותר מאשר דתי.

האינקה קראו לממלכתם, "טוונטין-סויו" (Tahutinsuyu), "ארץ ארבע כנפות העולם"; לדעת מרבית החוקרים, על שום חלוקתה האדמיניסטרטיבית של הארץ לארבעה מחוזות; לדעת אחרים, על שום ארבעת העולמות האקו-גיאוגרפיים שבתחום ממלכת האינקה: החוף, ההרים, יער הגשם והאגם. מכל מקום, המילה  TINפירושה שלמות, כלומר, ארבע ארצות המתאחדות לשלמות אחת. עם עובר אורח, המזדמן לפרו, יישאל את תושב לימה לשם ארצו, יענה הלה "פרו", השם אותו העניקו לה הכובשים הספרדים, שיבוש של  השם בירו, המחוז בו נחתו לראשונה. תושב האנדים, לעומת זאת יענה בגאווה: "אני מטווטין -סויו…", כשם שבירתו איננה לימה, שלחוף הים, אותה בנו הספרדים, אלא, קוסקו ההררית,  מרכז העולם.

 

 

 

לפי גראסילאסו דה לה ווגה והחוקרים הקלאסיים שהתבססו על כתביו, הארגון האדמיניסטרטיבי הוא מנגנון טוטאליטרי, כל יכול וכל יודע. האימפריה היתה ממלכה מושלמת כשהביטחון החברתי והכלכלי של היחיד הובטחו ע"י ראש המדינה. החוקרים החדשים טוענים, כי האימפריה לא עסקה בכל תחומי החיים, חלקם הגדול נשאר בטיפול השליטים המקומיים. האחרונים, שהיו חזקים גם לפני כיבוש האינקה, המשיכו להיות כאילו גם תחתיו, והיו יכולים להיכנס למשא ומתן לגבי גודל כח העבודה שיימסר לאינקה, מועדיו ותפקידיו.

החוק דרש כי כל נתין יחבוש את כיסוי הראש השבטי שלו, כדי שייקל לזהותו (רעיון שפותח ושוכלל ע"י הספרדים). העם היה מסודר בקבוצות של עשר, כשעל כל קבוצה כזו, ממונה אחראי ועל כל חמש קבוצות אחראי נוסף. לפי שיטה כזו חולקו לקבוצות של מאה, חמש מאות ואלף. לדעת החוקרים המודרניים, ההיררכיה העשרונית היתה תיאורטית בלבד ותיארה את מעמדו של ראש היחידה ולא את מספרן האמיתי של המשפחות שהיו תחת פיקודו. כך למשל, שר מאה לא היה אחראי בדיוק על מאה משפחות אלא על כפר[1].

 

 

 

כפרי האנדים נולדו מתוך שיתוף. שנים רבות לפני האינקה, דאג כל כפר לנצל בצורה מירבית את כח העבודה שלו. תושבי האנדים נאלצו להסתגל לתנאים קיצוניים של חיים: בהרים למעלה קר, ללא צמחייה; במורדות, מצד אחד מדבר ומצד שני ג'ונגל. הם נאלצו למצוא דרך להשיג אוכל,  לבוש ואמצעי ייצור שיתאימו לכל התנאים. מיעוט העמקים הפוריים מחייב ניצול של המדרונות, דבר שמכתיב עיבוד אדמה בגבהים שונים, בניית טרסות והובלת מים למרחקים. בשטח כזה, כמעט אין אפשרות לקיום של איכר בודד והחיים הכתיבו את  השיתוף. היה זה שיתוף בעבודה; לא שיתוף אידיאולוגי כמשנתו של יוסף בוסל איש דגניה, אלא ככורח של החיים. השותפויות התחילו  כעבודה משותפת של משפחות, שכל אחת מהן עיבדה אדמה באזור אחר, נעזרה במשפחות האחרות בעונות הבוערות והתחלקה ביבול עם כולם. צריך היה להקים טרסות ולתחזקן, צריך היה לחפור תעלות ולהשקות; הדבר הוביל לשיתוף מקסימאלי.   הדבר שוכלל בתקופת האינקה: כל אדם השתייך למסגרת חברתית הדומה לבית אב, שכונתה "איילו" (Aylu).  האיילו היתה היחידה הבסיסית בקבוצות האתניות השונות (המקבילה לקאלפולי  [Calpuli] של מכסיקו, שהיוותה גרעין אנדוגמי ואיחדה בתוכה מספר מסוים של קבוצות שארות שהחזיקו בבעלות משותפת טריטוריה ספציפית (אך לא פעם, ללא רצף טריטוריאלי) היחידות הללו יצרו מחציות  (moieties) ואחר כך יחידות גדולות עוד יותר, עד שהיוו קבוצה אתנית שלמה. במונח "איילו" אפשר לתאר את כל הרמות השונות שנוצרו באופן כזה, כשכל אחת כוללת יותר מקודמתה.

 

 

 

בפשטות ניתן לומר, כי כל איילו, היה יחידה כלכלית, חברתית ודתית, מבוססת על קשרי דם, שנשלטה על ידי קוראקא (כהן) שתפקד גם כשופט עליון, והיה גם מנהיגו הצבאי של השבט בזמן מלחמה. בין חברי ה"איילו", היו קשרי התחייבות הדדיים אשר התפשטו בכל תחומי החיים. מדינת האינקה היתה, במובן מסוים, שיאו של מבנה ענק של יחידות משולבות של איילו. היא כפתה מנגנון פוליטי וצבאי על כל הקבוצות האתניות הללו ובה בשעה המשיכה להסתמך על ההיררכיה של אצילים מקומיים או "קוראקס" .(curacas)  תוך יחידת האיילו המצומצמת עצמה, היה המרעה בבעלות משותפת ואדמות חקלאיות הוקצו ליחידות המשפחתיות הביתיות בהתאם לגודלן. לפיכך, בתיאוריה השתנתה החלוקה מעת לעת. בהתאם לאידיאל ההסתפקות העצמית, שהיה תו היכר של החברה האנדינית, יכלה יחידה משפחתית לתבוע "חבילת" אדמה בכל סקטור אקולוגי, כך שתוכל לשלב מוצרים משלימים מקרקעות המצויות בגבהים שונים (תירס, תפוחי אדמה, מרעה ליימות, וכו'). תביעה זו הצטמצמה לאמצעי הייצור אלא נגעה גם לכוח העבודה. לכל ראש משפחה היתה את הזכות לבקש מקרוביו, או שכניו עזרה העיבוד נחלתו. בתמורה היה מציע להם מזון וצ'יצ'ה והושיט להם עזרה בכל פעם שנתבקש. העזרה ההדדית היתה הבסיס האידיאולוגי והחומרי לכל היחסים החברתיים., והיא ששלטה בכל תהליך הייצור. בסקירות הראשונות שנכתבו על כלכלת האנדים, הציגו מחויבות זו כ"קומונה", המתבססת על רכוש קולקטיבי (בעיקר קרקעות). אולם צורת החיים באנדים לא התבססה על שייכות קולקטיבית על הרכוש אלא על העבודה. שיטת חליפין זו התפשטה לכל רמות הארגון החברתי: בין חברי האיילו שבבסיס המבנה; במסגרת המחציות והקבוצה האתנית בשירות הקוראקה; וברמת האימפריה – בשירות האינקה.

 

 

 

עם זאת, בין רמה לרמה, נוצר שינוי הדרגתי מהדדיות המבוססת על סימטריה ושוויון, להדדיות יותר היררכית ובלתי שווה. השירותים שנתנו נתיני טווטינסויו היו הרחבה של השירותים שנתנו לאלים המקומיים ולקוראקאס. הם עיבדו במשותף את אדמות האינקה והשמש, ברוח של פולחן דתי, ובתמורה קיבלו מזון – צ'יצ'ה וקוקה. כמו כן יצרו בדים מצמר עדריו של האינקה. משימה חשובה נוספת היתה מילוי חובת השירות ב"מיטא"(Mita)  עבודות ציבוריות, או שירות צבאי. בעוד שברמת האיו המשיכה עדיין השארות להסדיר את ארגון העבודה, חלוקת הקרקעות וצריכת היבול,  הרי במסגרת האימפריה אפשרו השירותים שסיפקו נתיני האינקה, את פיתוח התשתית (אסמי תבואה, מצודות דרכים וכד'). בצורה שונה. במלים אחרות: אופן הייצור בממלכת האינקה התבסס על אופן הייצור הקהילתי הקדום שאותו הוא הותיר על כנו, תוך ניצול ההדדיות, כדי לתת גושפנקה לשלטונו. החוקרים הראשונים, בני אירופה, התקשו להשתחרר מהתפישה האירופאית של הרכוש. את מושגי העוני והעושר יש להבין לרקע התבוננות במבנה ה"איילו" ולא על ידי בחינת מצבו של היחיד. העושר לא היה מבוסס על כושר אגירה, אלא על יכולת הגישה לכוח עבודה. פירוש המילה "וואקצ'א" (Wacacha)  בקצ'ואה הוא "עני", אך גם "יתום"; חסר משפחה. הודות לחוזקם של הקשרים ההדדיים וליכולת ניצול כוח העבודה של ה"איילו", לא היה קיים עוני בממלכה; דבר שהדהים את הספרדים. כל "איילו" דאג לתצרוכתו העצמית וכל יחיד נדרש לתת את חלקו בהתאם לצרכי ה"איילו". הוכחה להצלחה הניהולית היו מחסני המזון הענקיים, שהבטיחו את תושבי הממלכה מפני רעב בתקופות הקשות. ניתן לומר כי ה"איילו" הוא הבסיס עליו נשען ארגונה הכלכלי של האימפריה. האיילו, בגרסה אחרת אמנם, משמש כצורת שיתוף עד היום. הוא נקרא  "קומונידאד אינדיחינה",(Comonidad Indigina)  הוא כפר אינדיאני בו לכל גבר בכפר, יש זכות לאדמה, וללקיחת חלק בחברה השיתופית של הכפר. בכפר צ'ינצ'רו למשל, לא הרחק מקוסקו, ארגנה אשה מקומית מרשימה ויפה, קבוצה גדולה למדי  מנשי הכפר,  במעין קואופרטיב, כמעט קיבוץ, במסגרתו הן עובדות, מוכרות יחדיו ומתחלקות ברווחים, תוך מחויבות לערבות הדדית. דוגמא נוספת היא האי טקילה שבאגם הטיטיקקה. צורת שיתוף זו הועתקה בימינו גם אל שכונות העוני שבערים הגדולות, שם מאורגנת כל שכונה, בצורה שיתופית, כמו בכפר המוצא. צורה משוכללת יותר של ניצול כח אדם היתה השאלת כח אדם בין יחידות העבודה השונות, לצורך ביצוע עבודות עונתיות. ככל שיחידת העבודה היתה גדולה יותר, כך יכולה היתה לארגן יותר מחזורי גידול, לאחסן כמויות מזון גדולות יותר לשנים קשות וסיכויי ההישרדות שלה היו גדולים יותר. האינקה שכללו שיטה זו והביאו אותה לשיא. כל ה"איילו" אורגנו בעצם, ליחידת ענק ממלכתית. כל כפר תיפקד כיחידה שיתופית, כשכל אחד מעבד את אדמתו בעזרת האחרים, כשהוא משלם עבור עבודה בעבודה.

 

 

 

·    איי  –  (ayny) הדדיות, סימטריה – עבודה תמורת עבודה. מתקיימת בין שווים; כלומר בני בעלי אותו כוח עבודה.

·   מינקה – (minca) מעיין הדדיות, חסרת סימטריה; כלומר תמורת כח העבודה לא מקבלים בהכרח תמורה. אך קיימת ציפייה לקבל כח עבודה חלופי בשעת הצורך.

·   מיטא   (mita) כוח עבודה שיכול לדרוש רק מי שהוא בעל סמכות; בדרך כלל הכוונה לאינקה עצמו. זהו האופן בו התארגנו ההמונים לביצוע עבודות השרות כלפי המדינה. העובד לא היה מקבל תמורה ישירה, לא בכסף (שלא היה מוכר), לא במזון ולא בכוח עבודה, אך ציפה מהאינקה להיענות לצרכי העם. העובד קיבל מזון, מקום לינה וכבוד. מפעם לפעם, כאשר נמצאו אדמות נוספות, בדרך כלל אדמות הראויות לגידולים שונים (האינקה לא ניהלו כמעט יחסי ייבוא – ייצוא), היו שולחים את יחידות ה"מיטא", אשר התארגנו כ"איילו" לצורך ההתיישבות. כאשר הספרדים נפגשו ביחידות אלו, הן פרשו אותן כיחידות צבאיות, מה שתרם לתפישתם את התרבות הזאת כמיליטנטית. אזור הבירה היה מוקף בישובים מסוג זה. סביב הישובים הוקמה מערכת השקיה נרחבת והונחה רשת דרכים. מכיוון שיישובים שונים גידלו גידולים שונים, התקיים שוק שבועי במצוות האינקה, בו החליפו האיכרים את עודפי הגידולים. מכירת אדמות או מכירת צורכי האדמה לעמים אחרים נחשבו לחטא כלפי פצ'המאמא – אמא אדמה.

%A