תולדות אי הפסחא מאז גילויו ועד ימינו

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

לאלבום תמונות מאי הפסחא – נובמבר 2014

ראו באתר גם :

אי הפסחא-תעלומה באוקיינוס השקט ;  בעקבות התרבויות העתיקות באי הפסחא ; ההגירה הפולינזית אל מרחבי האוקיינוס השקט 

גילויו של אי הפסחא

האירופאי הראשון שהגיע לאי הפסחא היה יקוב רוחביין (Jakob Roggeveen) או לייתר דיוק רוחביין, שהגיע לכאן בעקבות אביו, שעבד ב"חברת איי הודו המערבית", שמרכזה היה באיים הקריביים. אביו חיפש את ה"טרה אוסטראליס", אותה ייבשת דרומית אגדית שהעולם הניח שקיימת  בדרום, כמשקל נגד לאירואסיה, עליה כתב כבר תלמי, הגיאוגרף האלכסנדרוני, שחי במאה השנייה.

רוחביין האב הציע את תכניתו בפני הנהלת החברה בשנת 1696, אך מת בטרם זכה להגשימה. 25 שנה מאוחר יותר, החליט בנו, להוציא אותה אל הפועל.

הוא שהה כחודש באי חואן פרננדז  (Juan Fernández Islands) שהתגלה כ-150 שנה קודם לכן והמשיך להפליג מערבה, עד שראה יבשה, באפריל 1722.

מכיוון שהדבר אירע ביום ראשון של חג הפסחא, כונה כך האי, מאז ועד היום.

המראות שראו ההולנדים היו מוזרים: עשרות אנשים התרוצצו  בין פסלי אבן ענקיים, שניצבו על במות גדולות, סמוך לקוו המים. הם הבעירו מדורות לפני הפסלים וביצעו מחוות פולחניות. הילידים שקיבלו את פניו היו עירומים וגופם היה מכוסה כולו בציורי קעקע אמנותיים, כפי שנוהג באיים לא מעטים ברחבי האוקיינוס השקט. אחדים מהם עטו גלימות אדומות וצהובות שהותקנו מאריג עשוי מקליפת עץ. הם חיו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים, למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים[1].

ההולנדים הבחינו במגוון אנושי: אחדים היו בעלי עור כהה, אחרים היו בהירים למדי וחלקם בעלי עור אדמדם. הם שמו לב לתופעה מוזרה, שבלטה בעיקר בקרב בהירי העור – תנוכי אוזניהם היו מוארכות ובתוכן ננעץ דיסק או יתד. אחדים מבעלי התנוכים המוארכים נשאו נוצות על ראשיהם. אחד מהם, שנראה לבן לגמרי, נראה היה לרוחביין כ"נושא במשרת הכוהן הגדול"[2].

רוחבן מנה כ-400 תושבים, כמעט כולם גברים. מכך הסיק שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. לתדהמתו חזה במקומיים בבקר המחרת, כשהם מדליקים מדורות ומשתרעים על האדמה, סוגדים לזריחת השמש.

למרות המוניטין המוצדקים שיצאו לפולינזים כיורדי ים מוכשרים, תושבי האי שיצאו לקראת האניות של רוחביין עשו זאת בשחייה או בסירות קנו, שרוחביין תיאר אותן כ"סירות שבירות שאיכותן ירודה". כלי השיט שלהם, הוא כתב, "עשויים גיבוב של קורות עץ קטנות, חוברות יחדיו בתבונה באמצעות חוטים דקים שזורים… אך בהעדר הידע והחומרים הדרושים כדי לאטום ולהדק את הסדקים הרבים שבין הקורות, דולפות סירות, והיושבים בהן נאלצים להשקיע זמן רב בהרקתן ממים". הסירות, שאורכן לא עלה על שלושה מטרים, יכלו לשאת שני אנשים לכל היותר, ורק שלוש או ארבע סירות כאלה היו באי כולו. עם כלי שיט שבריריים שכאלה, לא היו יכולים הפולינזים ליישב את אי הפסחא, אפילו באו מן האי הסמוך ביותר, ולא היו יכולים לצאת לדוג הרחק מחופי האי.

נראה היה לרוחביין שאין קשר בינם לבין ה"ראפא-נוי", תושבי האי, לבין יוצרי הפסלים הענקיים.

הוא מיד הבחין בסתירה בין גדולת העבר לעליבות של מה שראו איעיניו: "דמויות האבן הכו אותנו בתדהמה", כתב, "לא יכולנו להבין איך ייתכן שאנשים אלה, ללא העץ הכבד הדרוש לייצור מכונות כלשהן, או חבלים חזקים, בכל זאת היו מסוגלים להעמיד פסלים כאלה על כנם". הוא יכול היה להוסיף ולומר, שליושבי האי לא היו גלגלים, בהמות משא, או כל מקור אנרגיה לבד מכוח שריריהם.

האנשים שפגש רוחביין היו מבודדים לחלוטין, לא מודעים לקיומם של אנשים אחרים. מאז ביקורו ההיסטורי ועד היום, לא מצאו החוקרים ולו רמז לקיומם של קשרים בין יושבי אי הפסחא לבין העולם החיצון: מחוץ לאי טרם נמצאו מוצר או אף אבן שמקורם בו ובאי טרם נחשף פריט שיכול היה להגיע מבחוץ

ביקורו הקצר של רוחביין הסתיים באי הבנה טראגית, כפי שקרתה לעתים למגלי עולם אחרים: הילידים, שלא הכירו את מושגי הבעלות של האירופאים, ניסו לגנוב מהספינות ההולנדיות. התגובה ההולנדית גרמה לילידים לתגובה אלימה, שגררה מטח ירי מן הספינות והותירה על הקרקע שנים עשר ילידים מתים וההולנדים עזבו את האי.

מפגשים כאילו, עם פערים תרבותיים כאילו, טומנים בחובם פוטנציאל נפיץ. כפי שקרה לפרדיננד מגלן קודם לכן ולג'יימס קוק מאוחר יותר.

אפשר שמפגש אקראי בין הראפא-נוי, תושבי אי הפסחא, לבין האירופאים, אירע טרם זמנו של המפגש המתועד. באמצע המאה ה-16, חצה צי קטן את האוקיינוס בשקט, מפרו מערבה, בשליחות המשנה למלך הספרדי, שישב בפרו. בראש המשלחת עמד אלוורדו דה מנדנה (Álvaro de Mendaña de Neira), שגילה מספר לא קטן של איים ברחבי האוקיינוס השקט[3].

ראו באתר זה: הגילויים הספרדיים של מרחבי הפסיפיק

הספרדים טענו לאורך דורות, כי הוא הראשון שזיהה את אי הפסחא, אך הדבר לא הוכח. יורד ים אנגלי, בשם ג'ון דיוויס (John Davis), ששוטט במזרחו של האוקיינוס השקט, דיווח בשנת 1687, על היסחפו לחופה של ארץ לא נודעת, כ-500 ק"מ מערבה מחופיה של צ'ילה. היו שטענו ברבות הימים, כי הכוונה לאי הפסחא[4].

במהלך המאה ה-18 גדל מאד מספרן של הספינות האירופאיות ששייטו באוקיינוס השקט וחיפשו איים נוספים, אותם יוכלו לספח לארצותיהם. מונע על ידי דחף להשיג רווחים כלכליים ואסטרטגיים, שלח המשנה למלך הספרדי בפרו, משלחת אל האי בו ביקר רוחביין, ששמעו יצא ברבים ולספחו לספרד. חלפו כמעט חמישים שנה, מאז מסעו של רוחביין, עד שב-1770 הגיעה לאי משלחת מחקר ספרדית שיצאה מפרו והונהגה על ידי פליפה גונזלס דה האדו (Felipe González de Ahedo), במטרה לתבוע ריבונות ספרדית על האי.

המשלחת הגיעה לאי בשתי ספינות. הספרדים עלו לחוף בלוויית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה, ללא כול התנגדות מקומית. הם תיעדו מחדש כמה תופעות שרשמו ההולנדים ביומניהם והוסיפו עליהם כמה ניסיונות של פרשנות לגבי פסלי הענק ומעט מנהגים אליהם שמו לב. כמו כן, ערכו רשימת מילים ראשונית, מתוך שפת המקום[5].

הם דרשו מהמקומיים לחתום על הסכם המכיר במקום כטריטוריה ספרדית ובהם עצמם כנתיני ספרד. אם כי ברור שהראפא-נוי לא הבינו את משמעותו. הם היו הראשונים שחזו בסימני ציור מוזרים, אשר שימשו את נציגי האי ב"חתימתם" על כתב הסיפוח.

הספרדים ירו בתותחים, שאחרי הטראומה של הירי ההולנדי, עוררו מורא גדול בקרב התושבים, הניפו דגלים, נטעו שלושה צלבים על מדרונה של גבעת פויקה (Poike),  שבחלק המזרחי של האי ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס", על שם קרלוס השלישי מלך ספרד. הספרדים עזבו את האי כעבור ששה ימים, מלאי סיפוק, אך למרבה האירוניה, לא שבו אליו לעולם. הצלבים ניצבים בגאון על אחד מהרי הגעש ומדי שנה  בחג הפסחא, מהווים יעד לעליה לרגל.

ביקור המשלחת הספרדית היה ליריית הזינוק למשלחות שהפליגו אל האי.

ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר הפלגה רצופה של מאה ימים בים, הגיעה למפרץ Hanga Roa, אניית המחקר "רזוליישן" (Resolution), ועליה צוות עייף, רעב וחולה ובראשם הקפיטן ג'יימס קוק. הם התאכזבו מרה שלא מצאו אספקה ומים טריים והתרשמו קשות מתרבותם הפרימיטיבית של הילידים.

קוק הגיע לאיים כדי לחדש את מלאי המזון ומי השתייה שעל ספינותיו. הוא היה כה חולה בזמן ביקורו הקצר במקום, עד שבקושי ירד לחוף והותיר לאנשיו את המשימה "לבדוק את הפסלים הקולוסאלים האלו" ולתהות על סוד הקמתם. את אכזבתו ביטא במילים: "אף אומה לא תתהדר בכבוד של גילוי אי הפסחא, באשר אין עוד אי בים אשר מציע לאניות אספקה וצרים דלים כמו האי הזה"[6].

ראו באתר זה: קפטיין קוק

מתברר כי לא רק השפע המצופה הכזיב. גם מראם של בני האי היה שונה מתיאורם בידי הספרדים. דלות , עליבות ואווירה קשה  שררו בכול מקום. הארכיאולוג יוסי מזרחי קובע כי ברור שבארבע שנים בלבד חל באי שינוי מרחיק לכת פניה של התרבות השתנו לבלי הכר[7]. אם כי יתכן שהספרדים הגזימו לחיוב בתארם את תושבי האי. קוק שלח את אנשיו לתור את האי, לרשום ולתעד את שראו עיניהם. יליד טהיטי שנתלווה לקוק, שימש כמתורגמן בין האנגלים לילידי האי.

נראה שבמהלך השנים מצבה של האוכלוסייה התדרדר. מרביתם זנחו את כפריהם וחיו במערות מסתור. כמו כן, מסיבה לא ברורה, חלק גדול מן הפסלים הופלו. כמו במסעות אחרים התנהל חיש קל סחר חליפין של מוצרים ויחסי מין בין המלחים לבין המקומיים. ואחד המוצרים הבודדים שקוק לקח משם היה סל מלא בבטטות. הצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז  (Jean-François de Galaup, comte de Lapérouse), שבא אחריו, התרשם בצורה דומה. מטרתם של שולחיו היתה פוליטית בעיקרה – להתמודד עם השליטה הבריטית המסתמנת באזור, אולם הוא התעלם מהמטרה אליה נשלח והקדיש את מרבית מרצו לחקירה כמעט מדעית. לראשונה , הוא סיפק תרשימים של פסלים ואלמנטים ארכיטקטוניים אותם סקר[8]. בניגוד לרוחביין, הוא התייחס בסלחנות אל תופעת הגניבות שהביאה לתקרית הדמים בין בני המקום לבין ההולנדיים.

בפרוס המאה ה-19 החלו ספינות רבות לפקוד את האי. רובן הגיעו משיקולי תועלת כמו שליטה במרחבי האוקיינוס השקט ואולי ציפייה למצוא אוצרות. "התום המדעי" פחת. עד אמצע המאה ה-19 ביקרו באי לפחות תרייסר משלחות, שביקורן תועד. בשנת 1805 עגנה בחופי האי הספינה האמריקאית "ננסי" (Nancy), שהפליגה מכיוון צ'ילה. מטרתה המשלחת הייתה לחטוף ילידים מן האי ולנצלם לעבדות בצייד כלבי ים. בהתנגשות אלימה, מלווה בהרג, הצליחו אנשי הצוות לתפוש בכוח עשרים ושנים ילידים. לאחר שהאנייה הפליגה, הותרו האסירים מכבליהם,. למרבה הפתעה הם זינקו אל המים והחלו לשחות לכיוונו המשוער של האי. אנשי הצוות לא הצליחו ללוכדם וגורל הנמלטים אינו ידוע. היחס האלים של המבקרים הוליד יחס אלים מצד התושבים. גם ספנים שהגיעו עם כוונות טובות , נתקלו במטר של אבנים. עם הזמן הגיעו גם ספינות של ציידי לווייתנים. אנשיהן גרמו להפצת מחלות מין וחוליים אחרים בקרב תושביה אי. התעללויות תכופות מוטטו את סדר עולמם המוכר של תושבי האי, שכבר החל להתערער עוד לפני בואם של האירופאים הראשונים. כפי שתיאר יוסי מזרחי: "הפרא האציל הפך לפרא מושלם"[9].

בשנת 1843 יצאה אל האי משלחת של המיסיון הקתולי באוקיינוס השקט. דבר לא נשמע עוד על אודותיה. שתים עשרה שנים אחר כך מצאו אנשי צוות של ספינה אנגלית, כי תושבי האי פראיים יותר מכפי שהיו אי פעם. הם הבחינו במספר סירות אירופאיות, שסביר להניח שנשדדו ממשלחת זו או אחרת. כנראה זו של המיסיון.

כמובן שאנו יודעים רק על הרושם שעורר המפגש באירופאים ואין לנו מושג איזה רושם התירו הספנים במקומיים. סביר להניח שהמפגש בזרים, על עושרם והטכנולוגיה שלהם, עורר רושם רב. ייתכן מאד שזה הגביר את התחרות ואת האלימות בקרב השבטים, שהובילה להרס מקדשיהם.

1862 תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של האי. בשנה הזו, טוענים היסטוריונים ואנתרופולוגים, תרבות הראפא-נוי באה אל קיצה.

פרו שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק בשנות ה-50, נזקקה נואשות לעבודה זולה. הפתרון שמצאו הוביל לחיסול תרבות הרפה נוי. יזמים פרואנים ראו את היתרון שבשימוש בפולינזים כ"עובדים" בחקלאות, הודות לכוחם הרב ולסיבולת שלהם. הם כבר שלחו כמה משלחות לאוקיינוס השקט כדי להביא משם עבדים, אך אי הפסחא נחשב למקור הטוב ביותר, הן משום קרבתו היחסית לחוף הדרום אמריקאי והם משום שלא היו בחסות שום ארץ אחרת. כאלפיים מבני ראפא-נוי נחטפו, כולל לא מעט מנהיגים ואנשים משכילים שידעו לקרוא את לוחות הרונגו רונגו (Rongo Rongo). קמה צעקה בין לאומית, אבל זה היה מאוחר מדי. רבים מבני האי מתו בדרכם לפרו ורק 15 שבו לארצם. כמה מהם היו נגועים באבעבועות שחורות וחיש קל פרצה מגיפה באי. ב-1877 נערך מפקד ובאי, שבשיא "תקופת המאוי" –  כך מכונה לעתים תקופת השיא, בה הוקמו הפסלים הענקיים – מנה 14,000 איש, נותרו רק 11 תושבים.

ב-1864  הגיע לאי המיסיונר אוגנה אירוד Eugene Eyraud)), מטהיטי, במצוות המיסיון הבלגי מטהיטי, כדי "לכפר על עוולות העולם הנוצרי". הוא לא הצליח לנצר את התושבים, אבל העביר מסר לממונים עליו, כי האי נמצא במצב נורא וכי אוכלוסייתו עומדת להיכחד[10]. התושבים הרדופים שהתקיימו על שורשי הבטטה, המתינו לבואם של המבקרים, לקחתם בכוח אל מעבר לים. הסדר החברתי קרס לגמרי. אירוד אזכר ביומנו את הפסלונים והצלמים הביתיים עליהם דיווח קוק והיה הראשון שדיווח על קיומם של לוחות עץ מסתוריים, שעליהם נחרטו בצפיפות סימני ציור מוזרים. אלה כללו את הסימנים שבאמצעותם "חתמו" בני האי על הסכם הסיפוח עם הספרדים. הוא אסף את הלוחות, לא כדי לחוקרם, אלא כדי להשמידם. הוא טרח לאסוף את כל החפצים שעוטרו במגוון הסימנים המוזרים, רובם לוחות ומיעוטם מוטות מעוטרים ולהעלותם באש. הם היו בעיניו מעשה כפירה. לוחות שטן. היה זה מסע צלב אישי נגד הכפירה[11].

ב-1866 נוסד באי מיסיון קתולי. האב גאספר זומבט (Gaspard Zumbohm), כתב לז'וסאן (Jaussen), הבישוף של טהיטי, על "אבנים המעוטרות בחריטות משונות". האב ז'וסאן קיבל במתנה מהילידים, לוח עץ מעוטר. קברניט של ספינת סוחר נורווגית שהגיע למקום, אדמיאל של ספינה צ'ילנית ואחרוני המיסיונרים באי הצליחו ללקט עוד כמה לוחות. אך לא יותר. הילידים העידו על הרס הלוחות שהוביל איירויד ונשבעו כי אין ברשותם עוד לוחות כאילו. יתכן שעשו זאת מפחד הכנסיה.

בעוד שחפצים שימושיים רבים של הראפא-נוי נשמרו הודות למיסיונרים, אמונתם העתיקה אבדה, כולל המסורת של תחרות איש הציפור.

בשנת 1864 דיווח המיסיונר אירוד, במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. הכתב שקיבל את השם "רונגו-רונגו" (שהוראתו כנראה "שלום-שלום") הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. כיום נותרו בעולם רק 24 דוגמאות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. כל הניסיונות לפענח כתב זה לא צלחו, אם כי מדי פעם מתפרסמים מאמרים של בלשנים הטוענים כי הצליחו. הכתב פותח כנראה כתוצאה מהמפגש עם הספרדים בשנת 1770. הספרדים החתימו את ראשי הילידים על מסמך (הכרה בשלטון ספרד על האי), שאותו לא ידעו הילידים לקרוא. נראה כי עצם הכתיבה קסמה לילידים. תוך זמן קצר הם המציאו כתב משל עצמם, עשוי מציורים (הירוגליפים). הידע נשמר במשך שלושה דורות ואז נעלם.

בסוף המאה ה-19, החלו מחקרים מדעיים יותר בספטמבר 1882 הגיעה לאי ספינת התותחים הויאנה (SMS Hyäne). בהוראת מפקדת הצי הגרמני, ערך וילהלם גייסלר (Wilhelm Geiseler) מחקר מדעי עבור מחלקת האתנוגרפיה במוזיאון הגרמני המלכותי בברלין. גייסלר הכין תיאורים מפורטים של המנהגים, השפה והכתב של אי הפסחא, והכין שרטוטים של מואי, של מבני המגורים ושל אתר הפולחן באורונגו  ארבע שנים לאחר מכן, ב-1886, הגיע לאי אניית המפרשים (סלופ) המלחמתית האמריקנית "מוהיקן" (USS Mohican). בשהות בת אחד עשר הימים ערך ויליאם תומסון (William Thomson), קצין האפסנאות והשלם של הספינה, סיור מקיף באי והכין תיעוד מקיף על הביולוגיה והארכאולוגיה של האי. הוא גם צילם לראשונה את פסלי המואי[12].

ב-1883 ניצחה צ'ילה את פרו ובוליביה במלחמת האוקיינוס השקט והחלה לחפש לאן להרחיב את ה"אימפריה" שלה. קצין הימייה פוליקרפו טורו (Policarpo Toro), זיהה את הפוטנציאל הטמון באי הפסחא, לא כל כך באי עצמו, אלא בנתיבי הים שסביבו. ב-9 בספטמבר 1988 החתימו הצ'ילנים את המלך המקומי אטאמו טקנה (Atamu Tekena), על מסמך כתוב ספרדית, ממנו הבין רק את המילים "הגנה" וידידות", אך למעשה היה סיפוח האי לצ'ילה תרמית. אירוע זה  הוא הבסיס להרבה מאד חוסר נחת שחשים מקומיים רבים כלפי הריבונות הצ'ילנית. מה גם שאטאמו טקנה מעולם לא היה מלך, אלא מונה לתפקיד על ידי המיסיונרים.

הסיפוח נכשל ומרבית התושבים הצ'ילנים שבו לארצם והאי חזר להיות במצבו השכוח בלב האוקיינוס השקט. הממשלה הצ'יליאנית נתנה זיכיון לחברה סקוטית – צ'ילנית  לנהל את האי. החברה הפכה את האי לחוות גידול ל-70000 כבשים ואת כול האוכלוסייה המקומית  ריכזה בכפר "האנגה רוא" (Hanga Roa) והקיפה אותו בגדר שאותה אסור היה לתושבים המקומיים לעבור. בהשפעה סקוטית קמו גדרות אבן, שהובאו מהבמות הפולחניות הפזורות באי. עד היום מנסים לאמוד את הנזק האקולוגי והארכיאולוגי שנגרם לאי בתקופה זו. האוכלוסייה המקומית התמרמרה על ההשתלטות על אדמותיה. אך החברה המשיכה להתקיים עד 1953. השינויים הכלכליים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הביאו את סחר הצמר לסופו. עד אז תושבים לא מעטים ניסו להימלט מהאי בסירות דייגים קטנות. מרביתם לא נראו שוב. צ'ילה החלה לשים לב למתרחש בלב האוקיינוס השקט והאי עבר לשליטת חיל הים, שהוא היוקרתי מבין זרועות הביטחון של צ'ילה. חיל הים פעל מעט מאד להטבת תנאי החיים של התושבים. בכמה תחומים אפילו הרע אותם, כך למשל, שפת הרפה נוי נאסרה, לטובת הספרדית. אולם בני ראפא-נוי ששרתו בצבא הצ'ילני שבו לארצם עם מידע רחב יותר על המתרחש בעולם ובאי החלו לנשב רוחות של עצמאות. כתוצאה מכך אפשרה להם הממשלה הצ'ילנית ב-1965 לבחור לעצמם את ראש העיר וב-1966 לקבל אזרחות צ'ילנית מלאה. באותה שנה החלו לנשב רוחות אחרות שהעניקו יתרונות לתושבי האי. הורדת מסים, סבסוד תחבורה ודלק ובעיקר, הבעלות על הקרקע מותרת רק לראפא-נוי

חקר האי ותרבותו

במרץ 1914 הגיעו לאי קתרין רטלג' (Katherine Routledge) ובעלה ויליאם על סיפון הסקונר מנה (Mana), בשליחות המוזיאון הבריטי, כדי לתעד את הארכאולוגיה והמסורות של התושבים. השניים שהו באי במשך שנה וחצי. הם סקרו אתרים ארכאולוגיים ורשמו סיפורים מפיהם של תושבי האי. בשל המחקר המעמיק נחשבת רטלג' לחוקרת החשובה הראשונה של הפרהיסטוריה והאתנולוגיה של האי. ב-1919 פרסמה רטלג' את אחד הספרים החשובים ביותר להבנת ההיסטוריה של האי, "המסתורין של אי הפסחא"[13].

האתנולוג השווייצרי אלפרד מטרו (Alfred Métraux) הגיע לאי הפסחא כחלק מהמשלחת הצרפתית-בלגית בין השנים 1934–1935. מטרו קיבץ אגדות, מסורות ומיתוסים ומידע על האמנות השימושית של התושבים, ובמקביל ביצע הארכאולוג הבלגי אנרי לוושרי (Henry Lavachery) חפירות. ספריו של מטרו הפכו למקור תקני על ההיסטוריה של האי[14].

ב-1935 הגיע לאי הכומר הגרמני סבסטיאן אנגלרט (Sebastian Englert) ממסדר הקפוצ'ינים. הוא חי באי עד מותו ב-1969 ונקבר בו. אנגלרט לא הסתפק בתפקידו כרועה רוחני אלא גם עסק בנושאים חברתיים, שירותי בריאות וחינוך. במקביל הוא אסף ממצאים בתחום הארכאולוגיה, הבלשנות, התרבות, ההיסטוריה והביולוגיה. אוסף המוצגים השיטתי שלו היווה את הבסיס למוזיאון על שמו באי.

ב-1956  הגיע תור היירדאל לאי הפסחא. החוקר הנורווגי – שהתפרסם בזכות מסע "קון־טיקי" ב–1947, הקרוי על שם הרפסודה שבה חצה את האוקיינוס השקט – שהה באי כשנה, ובעזרת משלחת גדולה ניהל כמה חפירות וערך מחקר מקיף על תרבות האי. ספרו "אקו־אקו"[15], שפורסם לאחר הביקור, נחשב עד היום למחקר הפופולרי ביותר, שבזכותו התפרסם אי הפסחא ברחבי העולם. הוא טען כי היכולות הגבוהות במלאכת האבן באי הפסחא, שבאות לידי ביטוי, בחומות האחוריות של האהו בווינפו (בחצי האי אורנגו), ובוואי מאטה (Vai Mata) על החוף הצפוני, אשר נבנו בבנייה יבשה, (ללא שימוש במלט) ועל ידי התאמה של גושי סלעי בזלת בגדלים שונים שמשקלם מגיע עד שבעה טון כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק, זהות לחומות האבן מתקופת האינקה בדרום אמריקה בעיקר החל מהמאה ה-15, כהוכחה לטענה בדבר הקשר הקדום בין אי הפסחא עם אמריקה הדרומית.  המסקנות המדעיות של היירדאל אמנם שנויות במחלוקת וקצתן הופרכו במשך השנים[16], בחינה מדוקדקת פסלה את הטענה הן על  מועד הקמת החומות ובעיקר על צורת גושי הסלע, אבל באי הוא עדיין דמות נערצת.

ראו באתר זה: תור היירדאל.

משנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק הלאומי רפה נוי  (Parque Nacional Rapa Nui) . בשנת 1995 הוסיפה אונסק"ו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית. סוכנות אונסק"ו תרמה 11.5 מיליון דולר לשיקום פסלי האבן הענקיים שבאיי הפסחא, שמכונים בפי בני המקום "מואי". הפסלים ספגו בשנים האחרונות נזק רב מסופות טרופיות ומתיירים שרצו לקחת מזכרת לביתם, ושברו חתיכות מהסלע.

התעשייה העיקרית באי, התיירות, מתבססת על האתרים הארכיאולוגיים שלו. באמצע שנות ה-90 ביקרו באי 14 אלף תיירים בשנה. בראשית האלף השלישי נרשמה עליה חדה – כ-70 אלף מבקרים. בשנת 2017 ביקרו באי, שבו חיים 6,000 תושבים, יותר ממאה אלף תיירים. ההכנסות של בתי המלון, המסעדות וסוכנויות הטיול באי גבוהות מ–70 מיליון דולר בשנה.

המבקרים "מותחים את החבל יותר מדי", צוטטה בחריפות לוס סאסו, ראש העיירה, בראיון שהעניקה ל'אקונומיסט'. ואכן, היעדרה של מערכת ביוב מאיים לזהם את מקורות מי התהום, אך יהיה קשה להתקין מערכת כזאת מבלי לפגוע באתרים הארכיאולוגיים. החשמל מופק באמצעות גנראטורים המונעים בדיזל מזהם. מזון מגיע לאי דרך הים או באחת הטיסות שמגיעות מדי שבוע מסנטיאגו ומהאיטי. פסולת הולכת ומצטברת באי. רבים מתושבי האי מודאגים ממספר התיירים ההולך וגדל ומהמשמעות של נתון זה לגבי המרקם האקולוגי של האי. חברי "מועצת הזקנים", הגוף המייעץ באי, קוראים להגביל את מספר התיירים ל-50 אלף בשנה. התיירות גם הביאה מהגרים מצ'ילה ומספר התושבים עלה מ-3,300 ב-2002 ל-5,000 היום. רק מחציתם מצאצאי רפה נוי, תושביו המקוריים.

ממשלת צ'ילה מחוקקת חוקים שיחזקו את השלטון המקומי, יעניקו לרפה נוי השפעה גדולה יותר באי, ויאפשרו להם לפקח על ההגירה אליו.

"הפרלמנט של רפה- נוי", ארגון שהתפלג מ"מועצת הזקנים", תקיף יותר, ודורש עצמאות לאי. באוגוסט 2009 חסמו תומכיו את מסלול ההמראה בשדה התעופה במשך יומיים. הארגון רוצה לגרש את הצ'יליאנים, כולל מי שהתגוררו רוב חייהם באי, אלא אם כן הם בעלי קשר מתמשך לצאצאי רפה נוי, או הורים לילד שבעורקיו זורם דם של רפה נוי. הארגון גם שואף לבטל את השימוש במטבע הצ'יליאני ולכונן במקום זאת מטבע פולינזי משותף לאוסטרליה וניו זילנד.  ייתכן מאד והטענות הללו הן בעיקר ביטוי של תסכול כלכלי, אולם הן מעלות את השאלה האם הרחבת האוטונומיה של רפה נוי בניהול עניני האי תסייע להם למנוע את הקריסה האקולוגית.

בינתיים, התיירים ממשיכים להגיע בקצב גדל והולך. בני האי ממשיכים להתפרנס מכך, אך אצל חלקם, מדד אי שביעות הרצון עולה בהתאם. השרידים המיתיים של נושאי התרבות של עומדים בפני סכנה נוספת. האו"ם מזהיר שרבים משרידי תרבות זו עלולים להימחק, בשל עליית מפלס פני הים ששוחק במהירות את חופי האי. לפי כמה תחזיות אקלים, מפלס מי הים יעלה ב–150–180 ס"מ עד שנת 2100. בשל כך, תושבי המקום וארכיאולוגים חוששים שהסופות והגלים הגבוהים יסכנו את האי ויחריבו חלק מהשרידים. זה שנים שהגלים חושפים קברים עתיקים, שבתוכם ניתן למצוא ראשי חץ, חתיכות קטנות של עצמות שרופות, ולעתים חלקים מהפסלים שפרסמו את האי.

הארכיאולוגים עדיין מתווכחים בלהט אם הסיבה לקריסת התרבות באי היתה דלדול המשאבים, המחלות, מלחמת אזרחים או העכברושים שבאו עם המתיישבים והרסו את היערות. ייתכן שהתשובה לשאלה מצויה בתוך במות הקבורה, שבהן מצויים השרידים המעטים שבעזרתם אפשר לבחון את ציר הזמן. ג'יין דאונס, מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת היילנדס בסקוטלנד, שתיעדה את הנזק באי במשך קיצים רבים, טוענת: "השרידים האלה יכולים להוסיף מידע שיוכיח כי אין תשובה פשוטה למה שקרה"

הנזק היה מהיר במיוחד בחוף אובאהה (Obha), שם פרצו גלי האוקיינוס כמה קברים וחשפו את עצמות המתים. במשך דורות נהנה חוף זה מפופולריות בקרב תיירים ותושבי המקום, וסמוך לו היו אתרי קבורה מכוסים באבנים. כעת הגלים סחפו כמעט את כל החול והותירו רק אבנים געשיות חדות. אתרי הקבורה ניזוקו ולא ברור עד מתי יחזיקו מעמד בפני הגלים.

לכמוסת זמן שנקברה ליד בניין העירייה לפני שנתיים הוכנסו תמונות של חוף אובאהה לפני שהחול שלו נסחף. כמוסת הזמן אמורה להיפתח בשנת 2066, וראש עיריית הנגה רואה (Hanga Roa) , פדרו פבלו אדמונדס (Pedro Edmunds Paoa), הסביר כי "כשיוציאו אותה בעוד כ–50 שנה הם יראו אותנו עומדים שם, היכן שהחוף נעלם".

באתר אורה אוראנה טה מאהינה, בחוף הדרומי של האי, התמוטטה בשנה שעברה חומת אבן בגובה שלושה מטרים, לאחר שגלים חבטו בה ללא הרף. רפאל ראפו־ראפו, הארכיאולוג הראשי של מאו הנואה — הארגון המנהל את הפארק הלאומי — הצביע על מפה שבה נראו הבמות מאחורי החומה שקרסה. "כל זה עומד ליפול", הכריז.

ראפו־ראפו ערך ניסויים באתר סמוך בניסיון לצמצם את הנזקים. במקום הוקם שובר גלים בעזרת מענק של 400 אלף דולר של ממשלת יפן, אך לא ברור אם הוא יוכל למנוע את השחיקה, או אם התושבים יצטרכו לחשוב על העברת הבמות והפסלים הרחק מהחוף כדי להצילם.

במקומות אחרים באי האתגר קשה עוד יותר. אחד מהם הוא המכתש הגעשי באורונגו (Orongo), שהיה מרכז הפעילות של התושבים המקומיים בתחילת המאה ה–17, שנים אחדות לפני בוא האירופאים. שם נהגו תושבי האי להתכנס לרגל התחרות השנתית לקביעת "איש הציפור". הסיפורים על מרוצים אלו מסופרים בחצי תריסר ציורים עתיקים חקוקים על אבן שניצבה מעל ללוע המכתש, חשופה לסערות ולכוח הכבידה.

הנהלת הפארק הסבירה שהיא בוחנת את האפשרות לעגן את החריטות באבן יציבה יותר, או להעביר אותן למוזיאון. "

עליית מפלס הים לא מסכנת רק את אי הפסחא. גורל דומה מצפה לאיים בכל רחבי האוקיינוס השקט, מאיי מרשל הזעירים הנעלמים מתחת לים ועד לג'קארטה, בירת אינדונזיה השוקעת, שרחובותיה הופכים נהרות אחרי שסופות פוקדות אותה. ההבדל בין האיים הוא שכלכלת אי הפסחא תלויה כעת על בלימה, והאי סובל מאיום על עברו וגם על עתידו.

סבסטיאן פאואה, ראש מנהל התכנון של הפארק הלאומי, בטוח כי בסופו של דבר התושבים ימצאו דרכים להתמודד עם עליית מי הים, בדיוק כפי ששרדו את קריסת תרבותם בעבר. האדריכל הוקה מסכים עמו. לדבריו, מציאת עצמות אבותיו על החוף אינה סיבה לייאוש אלא קריאה לפעולה. בחודשים האחרונים ליקט מידע על שינויי האקלים כדי להציג בפני השלטונות את כל הבעיות — משחיקת החופים ועד אספקת מי התהום. "איים כמונו הם תמיד הראשונים שנאלצים להתמודד עם שינויי האקלים", אמר הוקה. "אנחנו כאן אלף שנים. התגברנו על בעיות כאלה. זה לא סוף העולם, ותאמינו לי, עברנו אסונות אקולוגיים גם בעבר", אמר באופטימיות[17].

הערות

[1] Quanchi, Historical Dictionary of the Discovery and Exploration of the Pacific Islands, page 217

[2]  יוסי מזרחי, אלף שנים של בדידות, חידותיו של אי הפסחא, , אסטרולוג, 2002 (להלן: חידותיו של אי הפסחא), עמ' 17.

[3] Estensen, M. (2006) Terra Australis Incognita; The Spanish Quest for the Mysterious Great South Land. P.15. Allen & Unwin, Australia

[4][4] Markham, Albert Hastings (1880). Voyages and Works of John Davis. The Hakluyt Society.

[5] Fischer, Steven (2005). Island at the End of the World. London: Reaktion Books Ltd. pp. 60–64

[6]  טוני הורביץ, קוי רוחב כחולים, עמ' 208

[7] חידותיו של אי הפסחא, עמ' 19.

[8] John Dunmore. "French Explorers of the Pacific". Volume One: Eighteenth Century. Oxford Press: 1965, p255.

[9] חידותיו של אי הפסחא עמ' 21

[10] Fischer, Steven (2005). Island at the End of the World. London: Reaktion Books Ltd. p. 92.

[11] https://www.britannica.com/biography/Eugene-Eyraud

[12] https://www.amazon.com/Easter-Island-William-Thomson/dp/1517110203

[13] Katherine Routledge ,The Mystery of Easter Island: The Story of an Expedition

[14] Steven R. Fischer – Rongorongo: The Easter Island Script : History, Traditions, Texts

[15]  תור היירדאל, אקו אקו, הוצאת הדר , תל אביב, 1959

[16] האתר Easter Island Foundation מקדיש חלק ניכר מדף התשובות לשאלות נפוצות לסתור את התאוריות של היירדאל, אבל גם בו יש לא מעט שגיאות, למשל הטענה השגויה שהטוטורה באי היא סוג צמח שונה מזה הצומח באמריקה הדרומית

[17] . ניקולס קייסי וג'וש היינר ,מפלס האוקיינוס העולה מפורר את העבר של אי הפסחא — ומאיים על עתידו, ניויורק טיימס, מארס, 2018 https://www.haaretz.co.il/.premium-1.5910744