עובד לדיז'ינסקי – דיוקנו של גיבור

כתב: גילי חסקין; ינואר 2021

לפני חודש הגיע ארצה המרגל ג'ונתן פולארד, מי שבגד בארצו מולדתו למען בצע כסף. אפשר כמובן להצטער על גורלו, להגיד ששילם מחיר אישי כבד עבור תרומתו לביטחון ישראל, זה לגיטימי. מה שצרם לי היה שברשתות החברתיות הוא הוגדר, לא פחות, מאשר "גיבור ישראל". אדם שמכר, בכסף מלא, את סודות ארצו למדינה שאוכלת מכף ידה, התקבל על-ידי ראש הממשלה בכבוד השמור לאלה ששמותיהם קבועים בכותל המזרח של האומה.

האינפלציה הזאת בתואר "גיבור" לא התחילה עכשיו. כאשר הגיע גלעד שליט בחזרה מהשבי, אליו הולך באופן מביש, כינה אותו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ בכינוי "גיבור". פעם התואר "גיבור" יוחד לסוג אחר של לוחמים, כמו אמיל ברוג במלחמת הקוממיות, לוחמי הל"ה, או עמנואל מורנו בדור שלנו.

על קירות משרדו של רפאל (רפול) איתן היו תלויות שלוש תמונות של גיבורי מלחמה שהעניקו לו השראה. אחד מהם היה אריק רגב, השני היה גדי מנלה, שניהם נפלו בארץ המרדפים, והשלישי הוא עובד לדיז'ינסקי, שבצנחנים כונה "עוב̞ד", עם קמץ מתחת לב'. עובד היה בן כפר ביל"ו, וגר במרחק של שני בתים ממשפחת לב, שבנה זוריק (ארלזור), שהיה צעיר ממנו בשנתיים, יצא במלחמת יום הכיפורים לגיחה מבצעית, ממנה לא חזר (זוריק היה מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד). אתמול לפני 64 שנה קיבלה משפחת לדיז'ינסקי צל"ש בשמו, על נפילתו ההרואית בקרב המיתלה. סגן עובד לדיז'ינסקי ז"ל, מפקד פלוגה א' המהוללת של הצנחנים, הוא אחד החיילים הבודדים בהיסטוריה של צה"ל, שקיבלו פעמיים צל"ש.

עובד נולד ביוני 1931 לרחל ולזאב, שהיו בין מייסדי כפר ביל"ו. במלחמת הקוממיות, בהיותו בן 17, התגייס לגדוד הראשון של הפלמ"ח בחטיבת "יפתח", ולאחר המלחמה חזר לעבוד במשק הוריו. כפי שכתוב באתר "יזכור": "מגיל צעיר היה נמשך לעבודת-אדמה וצמוד היה לשדה ולניר, למשק ולכל הצומח והחי שבו". שמו של עובד לדיז'ינסקי כחקלאי מצטיין הגיע עד אוזניו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. האחרון ביקש ממנו להתגייס להדרכת עולים חדשים בעבודת החקלאות. אולם עובד ביקש את רשותו לחזור לצה"ל (לימים חזר הריטואל הזה עם זוריק לב ועם מוקי בצר מבית שערים, שכל אחד מהם, בזמנו, ביקש וקיבל רשות להמשיך בצבא במקום בחקלאות).

עובד חזר לצה"ל בתקופת פעולות התגמול של שנות החמישים. לאחר שסיים בהצלחה את קורס הקצינים, הוא שובץ כמפקד מחלקה בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים והשתתף בפעולות רבות, בהן גילה עוז נפש וכושר לחימה.

בדצמבר 1955 פשטו הצנחנים, בפיקודו של אריאל שרון, על מוצבי הסורים בחוף המזרחי של הכנרת, במבצע שכונה "עלי זית". הסיבה הרשמית למבצע הייתה תקריות הירי שיזמו הסורים ממוצבים שממזרח לכנרת לעבר סירות דיג וסירות משמר של חיל הים ששטו בה. לפעולה לא קדמה שום התגרות ספציפית מצד הסורים, ולפיכך, לישראלים רבים, לרבות שרי ממשלה, באה ההתקפה רחבת הממדים כרעם ביום בהיר. מטרת הפעולה העיקרית הייתה להשתלט ולפוצץ את המוצבים הסוריים שלאורך החוף המזרחי של הכנרת, מעין גב ועד שפך הירדן. מטרה משנית הייתה לקחת בשבי חיילים סורים, שישמשו כקלף מיקוח בתמורה לשחרורם של ארבעה חיילי צה"ל שנפלו בשבי הסורי כשנה קודם למבצע, ב-8 בדצמבר 1954, במבצע "צרצר" (פעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, במהלכה נשבו  סגן מאיר מוזס, סמל מאיר יעקבי, טוראי יעקב לינד וטוראי גד קסטלנץ, יחד עם רב-טוראי אורי אילן, שהתאבד וגופתו הושבה קודם לכן). בפקודת המבצע נקבע שאם יגלו הסורים התנגדות, יש לפגוע בהם ולא לקחת אותם כשבויים.

על עובד, שהיה מ"מ בדרגת סג"ם, הוטל לכבוש את אחד המוצבים. במהלך המבצע הניחו חייליו מטען כדי לפרוץ את הגדר לאחד המוצבים, אולם לאחר שהמטען התפוצץ, התברר שהגדר לא נפרצה. הסורים החלו לפתוח באש תופת לעבר הכוח. תוך כדי חילופי האש עובד הניח מטען נוסף, שהצליח הפעם לפעור חור בגדר. הוא זחל מתחתיה תחת אש, נכנס לבדו אל המוצב וירה למוות במקלען ובשני רובאים ששהו בבונקר. חייליו, שמיהרו בעקבותיו, הצליחו לכבוש את המוצב – פילבוקס בעל שתי קומות – לאחר קרב קשה, וללכוד 30 חיילים סורים. בפעולה נהרגו שישה חיילים, ביניהם מפקד אחד הגדודים – יצחק בן מנחם ("גוליבר"). על אומץ ליבו קיבל עובד את הצל"ש הראשון מהרמטכ"ל משה דיין.

צנחני פעולות התגמול, כותבת אפרץ זקבך בפתח עבודתה , תוארו כנציגיו של "היהודי החדש". אלה שעוצבו בארץ לאחר קום המדינה ושילבו בדמותם חוסן גופני וטוהר נפשי. יורשי דור "יפי הבלורית והטוהר". עובד לדז'ינסקי, שקיבל שני צל"שים ונהרג במתלה, היה "אתלט, בעל גוף שופע כוח וחיוניות". כיאה ליהודי החדש היה "ההפך ממתוסבך, ההפך מפרובלמטי", ניתח משה נתן ב"דיוקנו של אדם בהיר" ב"במחנה".

ב-1 בנובמבר 1956, במבצע קדש, שאף הוא שנוי במחלוקת ונחשב לדעת רבים כחלק מקנוניה אימפריאליסטית, השתתף עובד, אז כבר מפקד פלוגה א' בדרגת סגן, בפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה – הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים בפתחו של מעבר המיתלה. התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור בהמשך אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותתייצב 10 מייל ממזרח לתעלה, מרחק עליו סוכם יחד עם השותפות להסכם. לימים כתב ההיסטוריון מוטי גולני: "קרב המיתלה היה שיאה של אי-ההבנה בין הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין ואנשיו במוצב הפיקוד העליון (מצפ"ה) לבין המפקדים בשטח – אי-הבנה שאפיינה את מלחמת סיני בכלל. מקורה של אי-ההבנה היה באי-יכולתו של דיין לשתף את מפקדי השדה שלו בנסיבות המדיניות המיוחדות בהן נולדה מלחמת סיני, קרי, הקנוניה של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים".

קרב המיטלה התקבע במורשת הקרב של צה"ל כמופת של גבורה, הקרבה ודבקות במטרה. אולם נחיצותו המבצעית הוטלה בספק מיד עם סיום המלחמה, ועל כך ספג יוזם הקרב, מפקד חטיבת הצנחנים אריאל שרון, ביקורת קשה מפקודיו הקצינים וממפקדיו. מרדכי בר-און, ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין, סיכם את הקרב במילים: "עקוב הדמים, ומלא הגבורה, אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

מכל מקום, לדיז'ינסקי הוביל מחלקה מפלוגתו להתקפה לילית על כוח מצרי שהיה מחופר ומבוצר בכוכים על צלעות המצוקים באזור מעבר המיתלה. הוא הסתער בראש הכוח, טיפס עם אנשיו על הצוק הגבוה והטיל רימון לפתחה של עמדה מצרית. הרימון נפל בחזרה לעברו ולעבר חבריו. באינסטינקט מיידי הצמיד עובד לסלע את סמל יגאל גרבר, החייל הקרוב אליו, וסוכך עליו בגופו, תוך שהוא סופג את רסיסי הרימון שהתפוצץ.  לימים סיפר גרבר: "עוד לפני שהרימון התפוצץ הבנתי ברגע אחד שעובד מציל את חיי. הוא לפת אותי בתוך גופו והסתיר אותי, כשפניו מול הרימון המתגלגל". על פעולה זו עוטר לדיז'ינסקי לאחר מותו, בשנית, בצל"ש הרמטכ"ל משה דיין. בשנת 1970 המיר הרמטכ"ל דוד אלעזר את הצל"שים ב"עיטור העוז".

עובד חירף את נפשו בשני קרבות שאפשר לערער על נחיצותם, אבל איש לא יערער על אומץ ליבו. פעם היו גיבורים.