גילי חסקיןפרשת דיר יאסין
כתב: גילי חסקין
פרשת דיר יאסין הינה לא רק אחת הפרשיות העגומות שליוו את מלחמת הקוממיות, אלא פצע פתוח שעדיין מדמם ובמידה מסוימת של צדק העיב על דמותו המוסרית של הלוחם העברי. הגם שלא היה טבח מתוכנן, הפך הנושא לכלי ניגוח פוליטי בין תנועות ומפלגות והיה עילה לנקמה, גם שנים אחרי שהדם יבש.
מצאתי לנכון להקדיש לאירוע זה מקום מיוחד, בעיקר בשל הפיכתו לסמל, בשל המאבק התקשורתי שעורר ובשל הפיכת 'טוהר־ הנשק' לכלי במאבק פוליטי.
ראו גם, באתר זה: טוהר הנשק.
הכפר דיר יאסין שוכן במערב ירושלים, ליד שכונת גבעת שאול (דיר יאסין נמצא היום בעיבורה של שכונת הר נוף, ובתוך בתיו שוכן "המרכז הירושלמי לבריאות הנפש כפר שאול"). הכפר נכבש על ידי כוח משולב של לוחמי אצ"ל ולח"י, במבצע שזכה לשם "מבצע אחדות" ותואם עם מפקדי ה'הגנה' בירושלים[1]. רוב ההרוגים בכפר דיר-יאסין היו זקנים, נשים וילדים ואלו שנותרו בחיים, עברו לשטח הערבי[2].
א. דיר יאסין ומקומו בעיצוב הזיכרון ההיסטורי
דומה שפרשת דיר יאסין הינה אחד האירועים שהשפיעו יותר מכול על גיבוש התודעה הפלסטינית ועל היות ערביי ארץ־ישראל לאומה. פרשה שראשיתה ביום ו', 9 באפריל 1948, בהתקפה על כפר ערבי ממערב לירושלים, וסופה מי יישורנו. גם כיום (2006), חמישים ושמונה שנים לאחר האירוע מופיעים בעיתונות ובאתרי האינטרנט בארץ ובעולם, אלפי אזכורים לדיר יאסין[3]. הפרשה העגומה משמשת דוגמא מבססת לטענה שהיהודים בצעו בפלסטינים רצח עם ב-1948, ויזמו, במודע ובמכוון, גרוש של מאות אלפי פלסטינים מהשטח שהיה מיועד למדינת ישראל, וממדינת ישראל לאחר שהוקמה[4].
מי שעבר את הסוציאליזציה של החינוך הערבי "מכיר" את הפרשה על בוריה, וישנם שאפילו רק בגינה מבקשים לחסל את ישראל. המקורות הפלשתיניים, מתוך רצון לזרז את פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב לארץ־ישראל, יצאו מגדרם כדי לתאר את "מעשי הזוועה" של ה"פורשים" בכיבוש דיר יאסין. ואכן פעולה זו, יותר מאחרות, הגבירה את המנוסה הערבית מארץ־ישראל ומן הסתם תרמה לתופעה המכונה "בעיית הפליטים הערבים". אנואר נוסייבה, ממנהיגי ערביי ארץ־ישראל, הודה לימים, כי "היתה זו שגיאה איומה. החדשות, בפירוטן המבעית, לא שינו במאומה את הלכי הרוח של הממשלות הערביות, אך הן עוררו תחושה גוברת של בהלה בקרב ערביי ארץ־ישראל"[5].
פרשת דיר יאסין גיבשה לא רק את התודעה הפלסטינית אלא גם את תודעת השמאל הישראלי: דיר יאסין זה "הם" (ה"פורשים" ובמידת מה גם ממשיכיהם הפוליטיים) ואילו "אנחנו" (ה'הגנה', הפלמ"ח וממשיכיהם הפוליטיים), הננו בני אותו העם ואפילו בני אותה מדינה, אך אין לנו חלק ונחלה עם רוצחי נשים וילדים. באפריל מדי שנה, מציינים ערבים ויהודים את טבח דיר יאסין בעליה לרגל לאתר הנורא (לגבעת שאול ב', שהוא היום בית חולים לחולי נפש); בכתיבת מאמרי זיכרון, האשמה וחרטה, בעיתונים ובכתבי עת בכל רחבי העולם; בשידורים בתחנות רדיו וטלוויזיה, וברבי שיח אקדמיים ואינטלקטואליים[6].
ראו גם: אתר עמותת "זוכרות"
לפרשת דיר-יאסין היתה השפעה גדולה על מהלך מלחמת העצמאות, וכך סוכם הקרב בספר "תולדות מלחמת הקוממיות", שהוכן על-ידי ענף ההיסטוריה של המטה הכללי של צה"ל: "פרשת דיר יאסין נתפרסמה בעולם כולו כ'טבח דיר יאסין', דבר שגרם נזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא. כל צינורות התעמולה הערביים הפיצוה ומפיצים אותה עד היום הזה. אך אין ספק שהיא שימשה גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר-מכן. יותר מן המעשה עצמו, עשה זאת הפרסום שניתן לו על-ידי דוברי הערבים עצמם. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על-ידי כך אש-דת בקרבם. אך למעשה הביאו מורך בלבם. היום הם מודים בעצמם במשגה"[7].
מקורות ערביים מקצינים עוד יותר וטוענים כי טבח דיר יאסין היה הגורם העיקרי לפלישת צבאות ערב לארץ־ישראל…[8]. בסברה זו, שאין לה הוכחה, תומך גם ההיסטוריון בני מוריס, שתולה בדיר יאסין את החלטתו של המלך עבדאללה למקד את הפעלת הלגיון הערבי בכיבוש ירושלים[9]. ב-1987 כתב החוקר יורם נמרוד, שפרשת דיר יאסין השפיעה מאד על היחסים בין היישוב היהודי למלך עבדאללה, הקטינה את הסיכוי לבודד את המופתי חג' אמין אל חוסייני מערביי ארץ־ישראל ולהקים לו אופוזיציה, סייעה לעבדאללה להופיע כמושיעם של הערבים הפלסטינים ולכדה את הערבים… כך גדלה מאד אוכלוסיית הפליטים שלא אפשרה הסדר של שלום לאחר מלחמת העצמאות"[10]. אם צודק נמרוד, ולו רק במרבית דבריו, הרי שהיתה לדיר יאסין השפעה מכרעת על גורל המלחמה. נראה שלהשפעה זו אחראים הפרסומים על הפרשה באמצעי התקשורת יותר מהאירועים שהתרחשו בפועל.
מצאנו לנכון להרחיב בפרשיית דיר יאסין משום שדיר יאסין הפך לסמל, הן בעיני מוסדותיו של היישוב שביקשו באמצעות הטבח לנגח את יריביהם והן משום שהאירוע הטרגי שימש פעמים רבות ככלי ניגוח בידי מתנגדי ישראל. דיר יאסין הפך לשם נרדף למעשי זוועה שעשו היהודים בערבים. כך למשל, עזאם פחה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, ניצל את הטבח בדיר יאסין למטרות תעמולה נגד הציונות[11]. לדעת בני מוריס היה לאירוע זה השפעה מרחיקת לכת, יותר מכל אירוע אחר, על מנוסתם של כפריים ערביים מארץ־ישראל[12]. גם ההיסטוריון והגיאוגרף הפלסטיני וליד וחידי, טוען שהאירוע היה גורם מרכזי למנוסתם של ערביי ארץ־ישראל מכפריהם[13]. לעומת זאת, ההיסטוריון מאיר פעיל, טוען באופן עקבי ונחרץ כי הטבח לא גרם לבריחת הכפריים, אפילו לא מן האזורים הסמוכים. לפי פעיל, הערבים לא ברחו מיישוביהם בעקבות השמועות על מה שארע בדיר יאסין ועל כן היה על הכוחות היהודים לסלקם[14]. גם נתן ילין מור אינו סבור שערבים שברחו, עשו זאת דווקא בגלל הפעולה, אלא גם בגלל גורמים אחרים[15]. עד לימינו אלו לא נמצאה גרסה מוסכמת על אשר התרחש באותה פעולה, ותיאור פרטי האירוע שונים בהתאם לזהות הדובר[16]. בהכללה ניתן לסכם כי תוצאות הפעולה היו הרות אסון לתושביו של הכפר ועוררו סערה ציבורית בישוב הציוני ובעולם הערבי.
ב. הפעולה וההרג.
ביום ו', ה-9 באפריל 1948, בשעה 04:30 לפנות בוקר פלשו לדיר יאסין לוחמים מארגוני האצ"ל והלח"י. בקרב נהרגו ערבים רבים, ביניהם לא-לוחמים. הדבר חולל זעזוע כללי, ועד היום יש המאשימים את הכוחות התוקפים במעשה טבח מכוון[17]. הכרוניקה של האצ"ל, שנכתבה שנים לאחר הקרב, גורסת כי ספור הטבח הינו מזימה שרקח חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, כדי לגרום לזעזוע בקרב מנהיגי מדינות ערב[18].
אורי מילשטיין חקר את הפרשה לעומקה. בספרו עלילת דם בדיר יאסין, מניפולציה שעוררה אירועי שער היסטוריים, שטרם יצא לאור, מתעמת אחד לאחד עם כל הטיעונים שעלו ספרות הרשמית, כגון לויצה ושאלתיאל, טוען בתוקף כי דיר יאסין היה כפר פורעים, כי הפלמ"ח נטל חלק פעיל בקרב ובעיקר כי לא היה בדיר יאסין כל טבח[19]. הרושם העולה מקריאת ספרו הוא כי בלהיטותו לנפץ מיתוסים ובראותו בממסד הביטחוני של אז את אבי אבות הטומאה, נתן להנחות יסוד זו להוביל את מחקרו.
ראו גם, מאמרו של מילשטיין: הטבח שלא היה
ב-20 בינואר 1948 חתמו נכבדי הכפר על הסכם של אי־התקפה בינם ובין הסוכנות היהודית וגבעת שאול ועמדו איתן כנגד הכנופיות הערביות בחודשים ינואר-אפריל 1948. במארס הניאו תושבי דיר יאסין את אנשי חוסייני מתקיפת גבעת שאול הסמוכה[20]. הערבים התחייבו לסלק אנשי כנופיות מכפרם או לדווח עליהם[21]. אולם בחודש אפריל היה הכפר מעורב בתקריות ירי ולוחמים מאנשיו השתתפו בהתקפת הנגד על הקסטל[22]. דוברי האצ"ל ניסו לימים להציג את הכפר כמקום ריכוז של פורעים. כך למשל, מנחם בגין, טען כי בכפר היו לוחמים עיראקיים[23]. יהודה לפידות (סגן מפקד הפעולה), טוען כי לדיר יאסין נכנסו כוחות מזוינים, שכללו אנשי כנופיות ומתנדבים וכי המוכתר של הכפר שנפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י, כדי להודיעו שאין לו שום שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר יאסין יהיה כפר שקט אינה עוד בתוקף. לדברי לפידות, הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר, היוו איום חמור, לא רק לשדה התעופה הקטן "ששאלתיאל תכנן לסלול בקרבת מקום", אלא גם לשכונות היהודיות הסמוכות ולתחבורה היהודית שנעה על הכביש הראשי לשפלה[24]. אולם כל העדויות, המוקדמות והמאוחרות מן הצד הערבי מתארות לחימה של בני הכפר בלבד ואין כל סיבה לדחותן[25].
את פעולת דיר יאסין יש להבין על רקע מבצע 'נחשון' וההתקפה הגדולה של ה'הגנה' והפלמ"ח לשחרור הדרך לירושלים, שהביאה לכיבוש הקסטל, חולדה הערבית ודיר מוחיסין[26]. כוחות האצ"ל והלח"י בירושלים, מצדם, ביקשו לכבוש שטחים ערביים, כדי להבטיח את צירופה של ירושלים למדינה היהודית ולמנוע את הפיכתה לעיר בינלאומית וכדי להוכיח כי גם הם מסוגלים לכבוש כפר ערבי[27]. דוד שאלתיאל, מפקד ה'הגנה' בירושלים, העדיף שהארגונים יתקפו את קָלוּניָה (כיום מבשרת ירושלים), אך אנשי אצ"ל ולח"י התעקשו לתקוף את הכפר דיר יאסין. שאלתיאל אישר את הפעולה, בתנאי שאנשי אצ"ל ולח"י יחזיקו בכפר, ואם לא – לבל יפוצצו את בתיו, כדי שלא להביא לעזיבתו על ידי תושביו ותפיסתו בידי כוחות זרים[28].
הכוח התוקף הורכב משתי מחלקות של אנשי אצ"ל ומחלקה אחת של אנשי לח"י ומנה ביחד כמאה ועשרים לוחמים. על הפעולה פיקד בן־ציון כהן מהאצ"ל ולצדו שלושה מאנשי האצ"ל ושניים מאנשי לח"י. סיסמת הקרב שנקבעה היתה "אחדות לוחמת"[29]. לימים סיפר יהודה לפידות, שאנשי לח"י הציעו להרוג את התושבים שלא יברחו, כדי להפחיד את הערבים בכל הארץ ולהרים את המוראל של יהודי ירושלים, ושהוא וחבריו, מפקדי אצ"ל, הסתייגו מהצעת אנשי לח"י, טענו כי עניין זה שייך לתחום הפוליטי ואמרו שיביאו את ההצעה למטה שלהם. בן-ציון כהן סיפר לימים, שהיו חילוקי דעות גם בשאלה מה לעשות בשבויים, ושרוב הנוכחים בישיבה אמרו שיש להרוג את כל הגברים, וגם את כל הזקנים, הנשים והילדים ואילו הוא ולפידות טענו שלמרות שהדם רתח, אין לפגוע באזרחים. לדבריו "הוחלט להעביר הוראות חמורות לגבי שבויים, להימנע מפגיעה בהם, אלא אם יתנגדו, ולהעבירם לכפרים ערביים." לפידות סיפר שמטה אצ"ל בירושלים הורה לו ולפקודיו להתנהג לפי אמנת ז'נווה, ושאנשי לח"י קיבלו את הדין[30].
נראה, שנערכו הכנות שלא לפגוע בנשים וילדים, ומשוריין נושא רמקול אמור היה להתרות בתושבים ולקרוא לנשים, ילדים וזקנים לעזוב את הכפר. תוכנן להשאיר לתושבים נתיב מילוט לעבר הכפר עין כרם הסמוך. אלא שהמשוריין התהפך במבואות הכפר, הרמקול לא פעל ואחד הכוחות התגלה לפני שעת הש'[31]. בשעה 04:30 התלקח הקרב, לאחר שאנשי אצ"ל התגלו בנקודת ההערכות. מאחר ושומרי הכפר הערבים גילו את הכוחות החל הקרב והיריות, והרמקול לא נשמע. כוח הלח"י וכוח האצ"ל פרצו לכפר לכיוון נקודת המפגש ביניהם במרכזו. אולם התגלתה התנגדות ערבית והקרב היה קשה משצפו. הקרב היה רצוף תקלות ומשגים בשל חוסר ניסיונם של הלוחמים בלוחמה מסוג זה. לא היו לכוחות אמצעי קשר ומן הרגע שפתחו בהתקפה, לא היה תיאום ביניהם[32]. בשונה מכיבוש הכפרים קסטל ודיר מוחייזין לפניו ולכיבוש רוב הכפרים בארץ־ישראל בהמשך המלחמה, הקרב בדיר יאסין התנהל בנוכחות האוכלוסייה, שלא עזבה את הכפר טרם הפעולה ולא נמלטה במהלכה. תושבי הכפר סירבו להיכנע במהירות ואש הוטחה על הפורצים: עם התחלת הקרב ונפילת פצועים והרוגים בקרב המתקיפים קמה אנדרלמוסיה בין האנשים. הדבר הורגש בעיקר בין אנשי האצ"ל, שמפקדיהם נפצעו בפעולה. חלק מהאנשים רצה לסגת ורק לאחר שדולים המשיכו האנשים בקרב. הפעולה שהיתה אמורה להימשך שעתיים ולהסתיים לקראת עלות השחר, הסתבכה ונמשכה שעות ארוכות, לאור היום.
בשלב מסוים, בסביבות השעה 11:00, מפקדי הכוחות שקלו מתן פקודת נסיגה, אלא שלא היה ברור כיצד להביאה לידיעת האנשים המפוזרים בכפר[33]. בתוך הכפר התערבבו אנשי אצ"ל ולח"י ולמפקדים הגבוהים לא היתה שליטה על אנשיהם. כל יחידה קטנה ניהלה מלחמה באופן עצמאי[34]. תוך כדי כיבוש הכפר נהרגו ארבעה מהתוקפים ונפצעו עשרים ושמונה (מספר ההרוגים עלה אחר-כך לחמישה, כאשר "יפתח" הפצוע מת מפצעיו). בין הפצועים, היו כמה ממפקדי הפעולה[35]. יחידות שמפקדיהן נפגעו, התפזרו, אנשים רבצו מאחורי משוכות צברים וירו ללא מטרה[36].
מרבית המקורות מסכימים, שברגע קריטי של רפיון ומשבר במהלך הפעולה ותכונה לקראת נסיגה מן הכפר, שמשימת כיבושו היא למעלה מכוחם של אנשי אצ"ל ולח"י, חוללה יחידת פלמ"ח את המפנה ואפשרה או לפחות סייעה, להשלמת המבצע[37]. מאידך, נותרה מחלוקת בין המתעדים, משני עברי המתרס, לגבי נסיבות הגעתה לזירת הקרב. לאחר שה'הגנה' נתבקשה לסייע בחילוץ הנפגעים, הגיע בצהרי יום שישי, כוח של פלמ"ח המונה שתי מחלקות פלמ"ח, בפיקודו של יעקב (יקי) וֶג, מפקד פלוגה בגדוד השישי של הפלמ"ח, שקודם לכן היה שקוע במשימה של תפישת הרכס בין מוצא לירושלים. הכוח הגיע מצפון וכבש את אגפו המערבי של הכפר. כשהוא יורה ממרגמה 2 אינטש, על מוקד ההתנגדות העיקרי בבית המוכתר[38]. יקי הסתער בראש אנשיו וכבש את בית המוכתר ובכך אולי מנעו הוא ופקודיו, נסיגה של הכוח התוקף. בעודם משתהים באזור בית המוכתב, הופיע במקום מאיר פילבסקי (לימים – פעיל), איש הפלמ"ח, שדחק ביקי לנטוש במהירות את דיר יאסין, כדי כל סיבוך אפשרי ממעורבותה היתרה של יחידת פלמ"ח במבצע עצמאי של "הפורשים". יקי נתבקש על ידי פילבסקי, לדווח לשאלתיאל על הכפר ולאחר שיצא החל הטבח[39]. כאשר החלו להגיע למפקדת ה'הגנה' שמועות על האירועים, דחק דוד שאלתיאל ביהושע אריאלי, מפקד הגדנ"ע בבירה, לקבור את גוויות מאה ועשרה תושבי הכפר דיר יאסין, שנהרגו בהתקפה. שאלתיאל הורה לאריאלי להיחפז משום שלמחרת הייתה אמורה להגיע ועדת חקירה של הצלב האדום. הוא לא הרבה לדבר על כך, במעט הפעמים שנדרש לנושא דיבר על טבח ונראה כי מן התחושות הקשות הללו חצב את ההומניזם הבלתי מתפשר שלו[40].
מספר הנפגעים היה גדול בהרבה ממספרם בעת כיבוש כפרים אחרים, אולי משום שהמקומיים גילו התנגדות, כפי שסבור גלבר וכפי שמתרץ איש הלח"י, עזרא יכין[41]. ההרג גם אם היה חסר אבחנה, כפי שטוען פעיל, היה נמוך בהרבה ממאתיים וארבעים – המספר שנקבה ההודעה השחצנית של אצ"ל ולח"י, מיד לאחר הקרב[42]. בעקבות הודעת הארגונים דיווח גם ה-BBC על מאתיים וארבעים חללים וה-Daily Telegraph מסר על מאתיים[43]. המספר "254" נפוץ והתקבל בעולם ובארץ בעקבות ידיעה שפרסם ה-New York Times ב-13 באפריל 1948, לאחר שהוסיף למניין החללים שבהודעת האצ"ל, גם את הפצועים קשה, שאושפזו באותו זמן בבית חולים בירושלים.
לעומת נתונים אלו, ערך החוקר הערבי פרופסור שריף כנאענה, מאוניברסיטת ביר זית, מרשם שמי וטוען שנהרגו בדיר יאסין סך הכול מאה ושבעה ערבים[44]. בכתבה שפורסמה תחת הכותרת "אבו-מחמוד, נותר עד לטבח דיר-יאסין", מספר מחמד אבו-מחמוד אליאסיני, אחד מפליטי הכפר, את הידוע לו על הכפר ומה שהתחולל בו בעת כיבושו. אבו-מחמוד מחזיק בידו רשימה מפורטת של שמות ההרוגים וגילם, ומדובר בתשעים ושלושה חללים, ובהם שלושה שאינם מן הכפר[45]. כנראה שמקור המספר הגדול הוא בדיווחו של רענן, שהגזים בהרבה במספר ההרוגים במתכוון, ועשה זאת במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית. בעדותו סיפר רענן, כי כאשר הודיע באלחוט למפקדה בתל-אביב על מאתיים וארבעים הרוגים ערביים, לא ידע מה היה מספרם המדויק. את המספר הזה בדה מלבו בשעה שידע בבירור כי מספר ההרוגים האמיתי נמוך בהרבה. פרסום מספר מוגזם של הרוגים, גרס רענן, יעורר פחד ומבוכה בקרב ערביי ארץ־ישראל וירתיע אותם מלתקוף את היהודים[46]. גם מרבית כותבי הרשומות, בני התקופה נקבו במספרים דומים[47]. התעמולה הערבית המאוחרת ניפחה את מספר הקורבנות עוד יותר, כך למשל, רוזמרי סייח' הנוקבת במספר מופרך של שלוש מאות קורבנות[48]. המספר הפנטזיוני כה נטמע בתודעה עד כי הסוציולוג אורי בן אליעזר, כתב ב-1995 כי בדיר יאסין נהרגו מאתיים וחמישים ערבים[49]. אפילו ההיסטוריון מאיר אביזוהר, כתב בשנת 2002, כי "בדיר יאסין נהרגו 254 בני אדם"[50].
ג. עדויות למעשי הטבח
מה התרחש בשעות אלה? אין חולק על מספר ההרוגים הרב, ועל כך שנמצאו ביניהם גם נשים וילדים, אך כיצד התרחשו הדברים, על כך חלוקות הגרסאות. טענתם הרשמית של אנשי אצ"ל, היתה כי הערבים ניסו להשתמש בעורמה בגלימות נשים כדי להתחמק מבתיהם, וכמו כן השתתפו בקרב גם נשים ערביות ובסערת הקרב קשה היה להבחין בין נשים לוחמות ושאינן לוחמות[51].
שאלתיאל טען כי: "ה"פורשים" טבחו ילדים, נשים וזקנים. קבוצת שבויים ושבויות הובלו ברחובות העיר תוך כדי התקלסות"[52]. יצחק לויצה טען שבין השבויים היו גם אם צעירה ותינוק קטן[53]. כמו כן נטען כי "הפורשים" לקחו שלל רב בפעולה זו. רוב השלל כלל מזון וכלי בית. כן נלקח סכום כסף גדול. חלק גדול מהאנשים שלחו ידם בביזה[54].
גרסה זו אומצה גם על ידי ה'הגנה'[55] והיא מסתמכת בעיקר על עדותו של פילבסקי ("אברהם"), שהיה באותו זמן מפקד היחידה המיוחדת של ה'הגנה' והיה כפוף ישירות לישראל גלילי[56]. פעיל היה כנראה עד הראייה היחידי, שלא משורות אצ"ל ולח"י, שעקב אחרי הפעולה בדיר יאסין. פעיל שמע על הפעולה המתוכננת מאיש הפלמ"ח לשעבר, משה אדלשטיין, שעבר לשורות הלח"י, כי מתוכננת פעולה כנגד הכפר. לתדהמתו התברר לו כי שאלתיאל אישר את הפעולה, כנראה בלית ברירה. הוא קיבל מצלמה מהש"י, הצטרף בלוויית צלם אל הכוחות ושהה בכפר עד 16:30[57]. פעיל, שפתח את הדו"ח שכתב עבור ישראל גלילי, בציטוט מתוך עיר ההריגה של ח"נ ביאליק, מדווח:
" …תוצאות הפוגרום.
- במחצבה שעל-יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני.
- הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהן מוטלות אחת על גבי השנייה.
- אנשי ה"פורשים" הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכול הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד ועוד. חלק גדול מכל הביזה נכנס לכיסיהם הפרטיים של "הלוחמים".
- כל איש מה"פורשים" מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. ניכר היה בהם חוסר החינוך והאינטליגנציה של החייל שלנו.
- באחד הבתים במרכז הכפר רוכזו כמאתיים נשים וילדים קטנים. הנשים ישבו בשקט ולא הוציאו אפילו הגה מפיהם. בבואי למקום הסביר לי "המפקד" שיש בדעתו להרוג את כולם. בערב שמעתי שהנשים והילדים שוחררו והועברו לשכונת מוצררה[58].
שריף כנענה, המסתמך על עדויות שגבה מתושבי הכפר, טוען כי מתוך מאה אוחזי נשק שהיו בכפר רק אחד עשר נפלו בקרב. שאר הקורבנות נהרגו כשהחלו התוקפים לפוצץ בתים על יושביהם או להשליך לתוכם רימונים כדי לשתק את האש שנורתה מהם. בין אלה היו לוחמים ובלתי לוחמים, לרבות נשים וילדים[59]. לדבריו ולפי כמה עדויות אחרות, עשרים וחמישה גברים צעירים שנשבו במהלך הקרב, נורו אחר כך במחצבה שליד הכפר. האצ"ל והלח"י אימצו את העיקרון שתפש ב'הגנה' לגבי לקיחת או אי לקיחת שבויים, אך בעוד שב'הגנה' קבע בעניין מח"ט, הדרג המחליט במקרה של דיר יאסין היה נמוך יותר[60].
ההיסטוריון בני מוריס כותב באופן נחרץ על רצח שבויים, על השחתת גופות ועל אונס[61], אם כי אין עדויות המאששות את קביעתו זו. מאיר פעיל דבק בעדותו בכך שה"פורשים" נכנסו לבתים וטבחו ביושביהם, אם כי לא היו מקרי התעללות או אונס. יואב גלבר מצא, שבניגוד לשמועות שהפיצה התעמולה הערבית במהלך השנים, בזמן הקרב או אחריו, לא היו בדיר יאסין מקרה אונס, התעללות והשחתת גופות. כנראה מקור השמועות בדו"ח שכתב קטלינג, קצין ה-CID, שביקר בכפר חמישה ימים לאחר הטבח, בחברת רופא ועסקנית ערביה וגבה עדויות על האירועים, לאחר שהתעמולה הערבית הפיצה תיאורי זוועה על הטבח. קטלינג, שהיה אויבם בנפש של האצ"ל והלח"י זה שנים, לא הצליח לגבות עדויות שתאמו את ציפיותיו. הוא ייחס זאת לעובדה שהנשים היו במצב טראומטי לכן השלים את החסר מדמיונו[62]. קטעים מן הדו"ח, שנעלם בינתיים הובאו בספרם של לארי קולינס ודומיניק לאפייר, שעסק במערכה על ירושלים[63]. גם רוזמרי סייח', בספרה התעמולתי מסתמכת בהתלהבות על הדו"ח[64].
יחד עם זאת, דומה ואפשר לקבל את מסקנתו של בני מוריס, כי קרוב לוודאי שמפקדי האצ"ל והלח"י התכוונו מלכתחילה לגרש את תושבי הכפר. כוח ה"פורשים" יצא לכפר ללא כוונה לערוך טבח בתושביו, אלא שבמהלך הקרב הם איבדו את עשתונותיהם[65]. בדיעבד, אנשי האצ"ל והלח"י לא ניסו להסתיר את מעשיהם בדיר יאסין, להפך, הם התפארו בהרג ההמוני, הודו במעשי ביזה לאחר הקרב ואפשרו ללא הסתייגויות ביקורים של עיתונאים ושל נציג הצלב האדום הבין לאומי באזור – ז'ק דה רנייה, שלא נחשב לאוהב ישראל.
דה רנייה הגיע לכפר ביום ראשון, 11 באפריל. הוא גבה עדויות מפי הערבים וחיבר דו"ח חמור יותר: הוא תיעד מקרים חמורים של ביזה, של הוצאות להורג של שבויים, של הרג בנשק קר ושל אונס. דה רנייה והרופא שהיה עמו, אנגל, ציינו כי לא ראו סימני התעללות ובכל זאת המחזה מזוויע[66]. דה רנייה אמר למפקדי האצ"ל שליווהו בביקורו בכפר כי "אם לא תעשו כלום תהיה אפידמיה. שירפו את הגופות או קיברו אותן עם סיד"[67]. לאחר מכן, מחה דה רנייה בפני הסוכנות על מעשי זוועה שנעשו, לדבריו, בכפר. יחד עם זה הוא לא גינה בפומבי את הטבח בנימוק שתפקידו להיות מתווך ולא שופט[68]. אם כי באתרי אינטרנט ערביים מובאת גרסה חריפה יותר של הדו"ח, כולל תיאורים פלסטיים של הגוויות ומסקנה נחרצת של דה – רנייר, כביכול, שהיה שם טבח מכוון[69]. מאידך, עדות של רופא מגן דוד אדום ד"ר אלפרד אנגל וקצין המודיעין של לח"י משה ברזילי סותרת את רוב הטענות על טבח המוני והתעללות וכן את העדות שחוקרים פלסטיניים מביאים בשמו של דה רנייה[70]. ב-12 באפריל, ביקרו במקום שני רופאים, ד"ר ז' אביגדורי (שהיה יו"ר סניף ירושלים של הסתדרות הרופאים בארץ-ישראל) וד"ר א. דרויאן (ששימש כסגנו) וביקשו רשות לבדוק את גוויות החללים. הם סיפרו כי נשלחו על-ידי הסוכנות היהודית כדי לדווח על התעללות ומעשי נבלה אחרים שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י בערבים, אולם אם תינתן להם האפשרות להסתובב בכפר באופן חופשי וללא שום מגבלות, אמרו, יכתבו בדו"ח רק את אשר יראו עיניהם. וכך אמנם היה: הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ואף בדקו את סיבת המוות. בדיקתם לא העלתה ממצאים להתעללות[71].
קשה להגיע לחקר האמת כשכל עדות מובאת בכוחם של שיקולים פוליטיים. אך ישנן גם עדויות אחרות, המציגות תמונה קשה של מקרי טבח והתעללות[72]. מבין שלל העדויות שנגבו מפי ניצולי דיר יאסין, בולטת בשונותה עדות אחרת: בספר "זיכרון שאינו גווע", שכתב העיתונאי הערבי-ישראלי וודיע עוואוודה על ה"נכבה", והוא כולו עדויות שליקט אודות הפורענות שפקדה את הפלשתינאים ב-1948, יש גם תיאור מפורט מפי עד ראייה של השתלשלות הטבח בדיר יאסין, שגם הוא מתובל בסיפור אנושי על חייל יהודי שנתקל באשה ערבייה חובקת תינוק. במקום לכוון אליה את הרובה, הוא הוציא מכיסו תפוז, קילף אותו והגיש לה[73].
הלוחמים וגם עדים ערביים מסבירים את הרג הנשים בכך שנמצאו גברים שניסו להימלט מן הכפר בבגדי נשים והם אף מזהים אותם בשמותיהם. עדים ערביים מדגישים בעדויותיהם כי לא היו מקרי אונס, תקיפות מיניות והתעללות וכי למעט רצח השבויים במחצבה לא היו מעשי זוועה בכפר. בראיון לסדרת טלוויזיה ששודרה בשנת 1998 ב-BBC, על חמישים שנות הסכסוך הישראלי-ערבי, סיפר חט'ם נוסייבה, שהיה ב-1948 עורך חדשות ברדיו ירושלים, על ההנחיות שקיבל, לדבריו, מחוסיין ח'לדי, לנצל את סיפור הטבח ניצול מרבי ובעקבותיהן נוסחה הודעה לעיתונות על רצח ילדים, על אונס נשים הרות ושאר מעשי זוועה. הדברים מתיישבים עם הודעתו של ח'לדי ב-12 באפריל, כאילו היו בין הקורבנות 25 נשים הרות, 52 אימהות עם תינוקות ו-60 נערות בגילאים שונים[74]. אנואר נוסייבה, ממנהיגי ערביי ארץ ־ישראל, הודה לימים, כי "היתה זו שגיאה איומה. החדשות, בפירוטן המבעית, לא שינו במאומה את הלכי הרוח של הממשלות הערביות, אך הן עוררו תחושה גוברת של בהלה בקרב ערביי ארץ־ישראל"[75].
הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי מאשר את טענתו של נוסייבה, ומסביר כי דבר הטבח הופץ הן על ידי היהודים – כדי לפגוע במוראל הערבים וכדי להחליש את התנגדותם – והן על ידי המנהיגות הפלסטינית – כדי לעורר לחץ בין לאומי על הציונים. הפלסטינים הגזימו בממדי הטבח כדי להעצים את גודל הטרגדיה. כתוצאה מכך, הפכו הכפר והטבח לסמלי ה"נכבה" ויצרו רוח של תבוסתנות, שהשפיעה על פינוי הכפרים השכנים – עין כרם, מלחה ואף כפרים רחוקים יותר[76]. הסופר והעיתונאי עמוס קינן, שהשתתף בקרב בדיר יאסין, כאיש לח"י, מאשר את הקביעה הזאת בעדותו, כי לא היה טבח ומי שניפח את סיפור הטבח היו הממסד הערבי, הממסד היהודי והממסד הבריטי, כל אחד מסיבותיו הוא[77].
בשנים האחרונות נתקבל חיזוק ספרותי של הגרסה המחמירה יותר, דווקא על ידי מי שכתב בשעתו את הגרסה הרשמית של האצ"ל. בספרו, "טירת אל עמאווי" מתעד יהושע אופיר, בלבוש ספרותי אמנם, באמצעות דמותו של משה איש האצ"ל, שהיה אחראי על הובלת השבויים מדיר יאסין והגיע למקום אחר והביע את תימהונו על מספרם המועט והיעדרם המוחלט של גברים וזקנים בין השבויים; ריב על שלל של זהב וכסף בין מפקדי האצ"ל והלח"י שאירע בנוכחותו; חיסול שבוי גוסס שהתרחש לנגד עיניו; ואישה ערביה ובנה היונק משדה שמצאם שרועים מתים באחד משבילי הכפר[78]. כך או כך, כל בעלי הגרסאות מסכימים כי במהלך הקרב, לנוכח ההתנגדות הערבית הבלתי צפויה, פציעת מספר מהמפקדים, ומספר הנפגעים הגדול של הכוח התוקף – איבדו התוקפים את עשתונותיהם וירו ללא הבחנה. עד היום חלוקות הדעות אם נשים, הזקנים והטף, נהרגו מירי זה או מפיצוץ הבתים. הנתונים על מה שאירע בדיר יאסין טבעו במלל היסטרי משני הצדדים[79].
ד. התגובות ביישוב
בחרנו להרחיב את מסגרת היריעה העוסקת בדיר יאסין, לא רק כדי להבהיר מה היה שם אלא גם ובעיקר כדי להשתמש באירוע זה, כאבן בוחן לעיסוק ב'טוהר־הנשק'. במקרים רבים מוסר הלחימה לא עמד כערך בפני עצמו, אלא שימש כלי פוליטי ותעמולתי ואלו כאן שימש הנושא למטרות פוליטיות ולניגוח לא רק בין היהודים לבין הערבים, אלא בעיקר בין היהודים לבין עצמם. אירועי דיר יאסין, גרמו לסערה רבתי בישוב היהודי, ויצרו מתח בין אנשי הארגונים ה"פורשים" וה'הגנה'[80]. ה'הגנה' שקיבלה על עצמה את החזקת הכפר הריק לאחר עזיבת אנשי אצ"ל, אחרי שכמעט והתחולל עימות צבאי בין שני הגופים, פרסמה גילוי דעת בו האשימה את האצ"ל בטבח מכוון של נשים, ילדים וגברים לא לוחמים[81]. כרוז ה'הגנה' הדגיש: "במשך יום שלם עסקו אצ"ל ולח"י בשחיטת נשים וילדים וכן גברים- לא בשעת פעולה, אלא במתכוון ובמישרין למטרת טבח ורצח בלבד, כן עסקו בשוד ובביזה"[82]. בגילוי דעת של הסוכנות היהודית, שנתפרסם ב-12 באפריל נאמר: "הנהלת הסוכנות היהודית קיבלה זה עתה פרטים מלאים יותר על כיבוש הכפר דיר יאסין על-ידי קבוצת ה"פורשים" ועליה להביע את רגשי זוועתה ובחילתה לאופי הברברי שבו בוצעה פעולה זו…"[83]. בהודעה של הסוכנות הודגש הסתייגותה מהפגיעה בערכי מוסר הלחימה[84]. הסוכנות שחרדה היתה מכניסת עבר הירדן למלחמה, שלחה מצידה מברק למלך עבדאללה, ובו גינוי חריף של האירוע והסתייגות מדרכי מחולליו[85]: "הסוכנות היהודית מביעה את נכונותה להשקיע את מרב מאמציה למען יישום עקרונות אלה. בהביאה דברים אלה בפני הוד-מלכותך, חוזרת הסוכנות היהודית ומגנה את מעשה הזוועה אשר הפתיע אותה, את העם היהודי וכל אדם באשר הוא שם"[86].
תשובת האצ"ל לא איחרה לבוא, ובכרוז שפורסם מטעמו ישנה הכחשת ההאשמות של ה'הגנה' אחת לאחת[87]". כמו כן, הגיב האצ"ל, בפרסום מכתבו של שאלתיאל אל רענן, לפיו ידע שאלתיאל על-אודות הפעולה ואף אישר אותה ובכך ניסו להוכיח את מעורבותה של ה'הגנה' בפעולה ואת חשיבותה הצבאית. כרוזי האצ"ל והלח" טענו, כי לאומות אירופה אין זכות לטעון כנגד מעשי היהודים, לאור הזיכרון העגום של השואה ונוכח מה שעוללו להם היהודים[88].
ה. חקירת הטבח
לטיעון כי בכיבוש דיר יאסין נערך טבח יש כמה מקורות, מהם הקשורים למאורעות עצמם ולמהלך הקרב, מהם התלויים באישיותם של הטוענים ומהם פוליטיים.
א. בישיבה שהתקיימה בין נציגי האצ"ל ללח"י טרם הפעולה, נדון נושא השבויים שצפוי שיתפסו בקרב. בן ציון כהן (המכונה "גיורא"), מפקד הקרב, מספר: "כשדובר על נשים, זקנים וטף היו חילוקי דעות, אולם הרוב היה בעד חיסול כל הגברים שבכפר וכל כוח אחר שיעמוד מנגד בין אם זה זקנים נשים או ילדים. מדעה זו יכולנו לראות שהרצון לנקם היה חזק אחרי שהלם בנו האויב בגוש עציון ובעטרות", ההחלטה הסופית היתה כי לא הורגים את השבויים[89].
ב. בתדרוך שנתן מפקד "גיורא" לחייליו לפני היציאה לקרב חזר על ההנחיות והודיע להם כי: מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר, חזור והזהר, שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא, והוסיף כי "בשבויים יש לנהוג על-פי אמנת ג'נבה". רענן סיפר שכדי למנוע קרבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יפתח משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש. באמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל ולח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה.[90]
ג. רענן הוסיף ואמר: "בקשר לכיבוש, שאם תהיה התנגדות מזוינת, שלא להיכנס לשום בית ערבי בלי להטיל לתוך הבית רימון כדי להבטיח את עצמנו"[91], ואכן בדיווחי הרופאים, ומפקד הגדנ"ע נאמר כי מרבית ההרוגים נפגעו מיריות או פצצות ונמצאו בתוך הבתים[92].
ד. הגופות שכבו בכפר במשך שלושה ימים ללא קבורה, כשריח המוות נישא באוויר לשכונות הירושלמיות הסמוכות. בנוסף לכך כשנכנסו נציגי ה'הגנה' באותו היום ויומיים מאוחר יותר פלוגת הגדנ"ע לכפר היו גופות מפוזרות בכל מקום מבלי שמישהו סידר אותן או איגד אותן במקום אחד. ריח הגופות השרופות חיזק גם הוא את התחושה כי ארע מעשה לחלוטין לא מוסרי.
ה. לבסוף, אחת העדויות המרכזיות בטיעון כי נעשה טבח היא הימצאותן של גופות במחצבה שצמודה לכפר. טענת ה'הגנה' היא כי אלו גופות של שבויים שהוסעו ברחבי ירושלים רק כדי להחזירן לכפר ולרצוח אותן אחר כך. הסבר ברור לכך לא סיפק האצ"ל, למעט במקום אחד בו נאמר כי אחד השבויים שלף נשק. נהפוך הוא, היו לוחמים שהודו בהתעללויות[93]. עניין זה מתקשר לתחושת הזעזוע בישוב בשל תהלוכת השבויים שערכו ה"פורשים"[94].
ו. אינטרסים פוליטיים
האדם שתרם, בעבר וכיום, תרומה גדולה ביותר לטיעון הטבח הוא מאיר פעיל[95], שהיה מפקדה של היחידה הירושלמית שפעלה נגד ה"פורשים" מטעם הש"י ולקח חלק ב'סזון'. פעיל הוא זה שנושא את דגל הטענה כי לאחר הקרב רצחו ה"פורשים" בדם קר שבויים. אולם, אף לא אחד מה"פורשים" מאשר את נוכחותו של פעיל בכפר במהלך הקרב או מיד לאחריו[96]. גם מאוחר יותר מסר פעיל עדויות דומות[97]. ל'הגנה' ולסוכנות היה אינטרס פוליטי ברור בהדגשת טיעון הטבח וברבריות ה"פורשים". היה זה אינטרס פוליטי פנימי במאבק על תמיכת הישוב, ואינטרס חיצוני בקשר ליחסים עם המלך עבדאללה, בייחוד לקראת פלישה צבאות ערב ב- 15.5.48.
המאבק על תמיכת הישוב והנהגתו:
לאורך תקופה ארוכה, היו היחסים בין המחתרות טעונים, בעיקר על רקע החרמות הציוד שנקטו ה"פורשים" מבעלי עסקים יהודים[98]. המתיחות שבין הארגונים ניכרת גם בפרשיית דיר יאסין. ביום שישי אחר הצהריים הגיעה מחלקת גדנ"עים לכפר, שנשלחה על ידי שאלתיאל. עם כניסתם החל מפקד הפלוגה לנאום "באנו לקחת את המקום מידי ה"פורשים". במעשה כיבוש הכפר גילו את פרצופם האמיתי והוכיחו שהם רוצחים לכל דבר. הם המיטו קלון על העם היהודי בארץ ובעולם"[99]. גם דיווחי הרופאים מצביעים על מתיחות בין הארגונים: "לצערנו בזמן ביקורנו שרר מצב מתוח בין אנשי ההגנה מצד אחד ואנשי "אצל" ו"לחי" מצד שני וכמעט שהתחיל להתפתח קרב ביניהם ועלינו היה להתערב למניעת שפיכת דמים"[100].
בדוחות ה'הגנה' נכתב כי האצ"ל ייעד לפעולה בדיר יאסין שתי מטרות: האחת היא אימון אנשיו והשנייה תעמולה רחבה בקרב הציבור. מפקדי האצ"ל אינם מכחישים זאת, באומרם כי אחת ממטרות הפעולה המשולבת עם הלח"י, היא "להעלות את מוראל היהודים בירושלים הסובלים מהתקפות חוזרת ונשנות"[101]. לשם כך נועדה גם תהלוכת השבויים בחוצות העיר. האצ"ל ניצל את ההזדמנות שנפלה בדרכו בכדי לצבור את אמון הציבור ולהציג עצמו כמסייע במאבק על ירושלים, בעזרה למבצע נחשון'. בדו"ח של ה'הגנה' על השיירה נכתב כי האצ"ל ליווה את שיירת השבויים בקריאות: "ההגנה עזבה את הקסטל, אבל אצ"ל כבש את הכפר חזרה ולקח את הערבים בשבי"[102]. כן פורסם, באחד מכרוזי ה"פורשים" שהופצו לאחר הקרב: "האסטרטג הגאוני של ה'הגנה' מוכן כנראה לחכות עד אשר המרגמות והתותחים של קאוקג'י יעמדו בלב ירושלים, עיוורון וצרות עין הם אבות ההנחה של הממ"ז [מפקד מחוז ירושלים- שאלתיאל] הצבוע. ובאשר לכבוד הנשק העברי, היו מטיבים דוברי ה'הגנה' לו שמרו על כבוד זה בשיירות כפר עציון, בביח"ר ה"יוצק", בעמדות ה'הגנה' במאה שערים וכו'"[103]. גם ה'הגנה', לא טמנה ידה בצלחת וניצלה גם כן את אירוע דיר יאסין למטרות של הישג פוליטי. ה'הגנה' ניסתה בפרסומיה לשכנע בהתנגדותה ל"פורשים" וכינתה אותם "ברברים", טענה כי חיללו את "צלם האדם שבלוחם העברי וחולל כבוד הנשק העברי וכבוד הדגל העברי", והאשימה כי מטרת הפעולה לא היתה סיוע לכוחות הלוחמים אלא "הפגנת תעמולה גרידא"[104]. תגובת ה"פורשים" התפרסמה בכרוז שכותרתו "תוקע הצביעות התהומית של מנחמי עבדאללה לעיני העם כולו!"[105].
נראה כי ה'הגנה' ניסתה לקעקע את דמותם של "ה"פורשים"" כחלק ממאבק פוליטי[106]. ארגון ה'הגנה' היה תחת מרותה של הסוכנות היהודית, קרי דומיננטיות של מפא"י ובמרכזה דוד בן גוריון ולעומת זאת, גם המפלגה הרוויזיוניסטית, שאליה יוחסו האצ"ל והלח"י, וגם מפ"ם (שאנשיה תפסו מקום נכבד בפלמ"ח והיתה לה השפעה רבה ב'הגנה') היו מחוץ להנהלת הסוכנות היהודית[107]. מפ"ם, מפלגת השמאל השנייה בישוב, היוותה עבור בן גוריון איום פוליטי גדול מזה שהיוותה המפלגה הרוויזיוניסטית. אולם מפ"ם התנגדה לשילובם של הרוויזיוניסטים בממשלה, בטענה כי האצ"ל והלח"י הם ארגוני טרור, שמחרימים את המוסדות היישוביים. דיר יאסין מבחינת המפלגה היווה הזדמנות מצוינת, בייחוד מאחר ובאותו הזמן התנהלו שיחות בין הסוכנות לאצ"ל על שילובו בצה"ל העתיד לקום עם הכרזת המדינה. מפ"ם, ונציגיה גלילי (שהיה מינוי אישי ולא פוליטי) ומאיר פעיל פעלו בכדי להדגיש את מעשה הטבח ולמנוע את ההסכם. אולם הדבר לא הועיל וב-12 באפריל 1948 אושר ההסכם באופן סופי. במתיחות הרבה ששררה בין הגופים, בתקופת בראשית זו של המלחמה בה חשש כל אחד מכוחו של השני – הוקצנו העמדות. ועם זאת באו במקרה זה לידי ביטוי שתי השקפות עולם באשר לדרכי הלחימה: האחת, של אנשי הארגונים ה"פורשים" אשר טענו כי יש לדבר עם האויב בשפתו, והשנייה, של ה'הגנה' שגרסה כי גם בתנאי קרב יש לשמור על צלם האדם. מפ"ם הרבתה לנופף בפרשת דיר יאסין ולהטיח האשמות ב"פורשים". אך ייתכן מאד שהדבר נובע גם מתחושתה הבלתי נוחה, בלשון המעטה, מחלקם של אנשיה, שהיו חיילים ומפקדים בפלמ"ח והיו מעורבים במעשים דומים, כמו רצח שבויים בעין אל־זיתון או באירועים בלוד לאחר כיבושה[108]. הוועדה הפוליטית של מפ"ם בצבא תבעה מחבריה ששרתו בזרועות הביטחון, עמידה על המשמר לשמירת 'טוהר־הנשק' העברי[109].
בויכוחים שבין היישוב המאורגן לבין ה"פורשים" התייחסו מרבית התוקפים מצד שמאל אל האצ"ל ואל הלח"י כאל מקשה אחת[110]. דומה ולא היו ערים לכך שלח"י עצמו היה חצוי מבחינת השקפתו כלפי הערבים ומשום כך גם כלפי אירוע זה. פרשת דיר יאסין שימשה בתוך הלח"י אבן בוחן להתמודדות בין האידיאולוגיה השמאלית של פרידמן ילין לבין האידיאולוגיה הימנית של אלדד. אמנם, פרידמן ילין לא גינה את הפעולה עד מארס 1949, אך מיד לאחריה כתב מכתב ליהושע זטלר והוקיע את הפעולה מנימוקים שונים, ביניהם הנימוק ההומאני. הוא טען ש"זו היתה פעולה אכזרית מדי ומזעזעת ברצח הנשים". ילין מור לא היסס מלכנות את הפעולה בשם "טבח"[111]. לימים, כשנקרא כבר נתן ילין מור, הודה כי, סלד מתוצאות האירוע ובפרט מההתפארות בו. ילין מור רמז כי אלמלא הפולמוס הציבורי סביב פרשת דיר יאסין, יתכן והיה מביע את הסתייגותו מיד לאחר ההתקפה[112]. ישראל אלדד, לעומת זאת, ראה בדיר יאסין ביטוי אותנטי ללח"י כתנועה פוליטית ימנית ואירוע מכונן בדרך להקמת מדינת ישראל[113].
ז. השלכות
זעמם של הערבים במזרח התיכון ושל מיליוני מוסלמים בעולם, על מה שנחרת בתודעתם הלאומית כ"טבח דיר יאסין", שבוצע על ידי יהודים נגד ערבים, לא נמוג במרוצת השנים. פרטי הפרטים של האירוע נתעמעמו וגם העובדות איבדו מחשיבותן. הקואליציה המוזרה של גרומים ערבים מצד אחד ושל גורמי אצ"ל מצד שני, שבלי משים עשו יד אחת בהאדרת מעשי הטבח ובתוספת התגובה של היישוב המאורגן, קיבעו את האירוע בתודעה העולמית. ההיסטוריון הבריטי כריסטופר סייקס הגדיר בספרו 'מבלפור ועד בווין', את הפרשה כ"החמור ומעורר הפלצות מכל מעשי הזוועה" שנעשו במלחמת 1948. כיבוש הכפר דיר יאסין בירושלים באפריל 48' רודף את העימות הישראלי-הפלשתיני עד היום. בשיח הפלשתיני, והערבי כולו, הוא נתפש כגילוי למעשי זוועה ישראליים וסיפק לגיטימציה למעשי תגמול אכזריים.
ב-13 באפריל הגיבו הערבים במארב קטלני בשייח' ג'ראח לשיירה שעשתה דרכה מירושלים המערבית להר הצופים[114]. הרוצחים פשטו על השיירה בזעקות "דיר יאסין". סביר להניח כי אדישותם המופגנת של הבריטים, לנוכח הטבח שהתחולל ממש לנגד עיניהם, נועדה "לאזן" את אי התערבותם בדיר יאסין[115].
דובר ממשלת המנדט ממש הצדיק את הטבח המזעזע בשייח' ג'ראח בהכריזו במסיבת עיתונאים בירושלים (ב-14/4/1948) כי "ההתקפה על שיירת הדסה היתה תוצאה מן המעשים הברברים שנעשו בידי היהודים בדיר יאסין".
ראו גם באתר גדוד "מוריה": דיר יאסין ושיירת הדסה"
לאחר כל פעולה ישראלית בה נופלים קורבנות מהצד הערבי, עולה באוב גם פרשת דיר יאסין[116]. בשיח הישראלי הוא נתפש אמנם כאירוע טראגי, אך גם כמבצע שהאיץ את תנועת הבריחה של ערביי הארץ, לתועלת המדינה. במבט לאחור, הסמל הגלום במה שנתפש כטבח דיר יאסין מעיב על יחסי שני העמים עד היום; ומה שנראה כהישג נקודתי בשעה נתונה מתגלגל, לא פעם, למשקע רעיל שטיפותיו מונעות פיוס לאורך ימים.
[1] בני מוריס , לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949, תל־אביב, 1991 (להלן: לידתה), עמ' 158.
[2] אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרכים א'-ד', תל־אביב, 1989 (להלן: תולדות), עמ' 273.
[3] בין 1994 ל-2003 הוזכרה פרשת דיר יאסין בעיתון הארץ 144 פעמים. לשם השוואה, הוזכר מבצע נחשון 5 פעמים וקרב הקסטל 6 פעמים. הפרשה היתה למיתוס יסוד מכונן בתודעה הפלסטינית וממילא בתרבות הפלסטינית. כך למשל מתיו הוגן מכנה את פרשת דיר יאסין: "ציר עיקרי בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון".
Matthew Hogan, The 1948 Massacre at Dier Yassin Revisited 1948]. Historian, Wntr, 2001 http://www.findarticles.com/p/articles/mi
[4] כך למשל,Israel Shamir, Genocidal Depopulation: The Deir Yassin Massacre, http://www.israelshamir.net
ראה גם: עבדאללה א־תל, זיכרונות, תל־אביב, 1960, עמ' 27.
[5] כריסטופר סייקס מדגיש את חוסר התבונה שבתעמולה הערבית. לדבריו, שני הצדדים נהגו להדגיש בתעמולתם את דברי הזוועה של הצד שכנגד, ולשניהם היה מצוי חומר עובדתי בשפע לתכלית זו. אולם היהודים ידעו מה הסכנה לעצמם בסוג זה של תעמולה, דבר שהערבים לא למדו מעולם. היהודים לדברי סייקס לא נתנו פרסום רחב מדי לאסונות כדוגמת שיירת הדסה (ראה להלן), אלא התרכזו בסיפורי הצלחה (מבלפור ועד בווין, עמ' 327).
[6] כך למשל נכתב במאמר שפרסם ההיסטוריון והפוליטיקאי מאיר פעיל, שכותרתו "האמת החצויה של דיר-יאסין נכתב: "בכל מלחמת העצמאות לא היה מעשה אחד שהגיע לממדי הזוועה של דיר-יאסין". פעיל דרש במאמר זה ממנהיגי אצ"ל לשעבר ש"יקומו ויביעו חרטה מלאה על מעשיהם ויבקשו את סליחת עם ישראל" (מ' פעיל, "האמת החצויה של דיר-יאסין", ידיעות אחרונות, 20 באפריל, 1972).
[7] צה"ל, ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב 1959, עמ' 117-118. זוהי גם דעתו של כריסטופר סייקס (, מבלפור עד בווין, תל־אביב, 1978, עמ' 327).
[8] http://www.nakbainhebrew.org (להלן: אתר הנכבה)].
[9] בני מוריס כותב: הטבח והפרסום הרב שניתן לו בכלי התקשורת הערביים הגבירו את הלחץ על מנהיגיהן של מדינות ערב לחוש לעזרת הפלסטינים הנתונים במערכה וחיזקו את החלטתם להתערב במערכה בארץ ישראל. המנהיגים לא יכלו להתעלם מן הזעם שעוררו הידיעות על דיר יאסין בבירות ערב (ב' מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים, 1947-1949, תל-אביב, 1981 (להלן: לידתה), עמ' 159.
[10] י' נמרוד, "דיר יאסין – האירוע והשיטה", קובץ, אורנים, תשמ"ז, עמ' 82-86.
[11] לידתה, עמ' 99.
[12] שם, עמ' 158.
[13] ווחידי, עמ' 291. עבדאללה א-תל לעומת זאת, לא מרחיק לכת כמו ווחידי, אך טוען שהאירוע הטיל אימה ופחד בכל הכפרים הערביים, שתושביהם החלו להימלט מהם (זיכרונות עבדאללה א-תל, עמ' 27).
[14] את"ה. כנסים לתולדות הישוב, הרצאה בכנס "בדרך למדינה" מאת ד"ר מאיר פעיל.
[15] פ' גנוסר, בצאת לח"י מהמחתרת, רמת גן, 1985 (להלן: בצאת לח"י מהמחתרת),עמ' 122.
[16] סקירה רחבה של הספרות שנכתבה על דיר יאסין, ראה עמרמי, ביבליוגרפיה שימושית, כרך ב', עמ' 141-147.
[17] תיאור ממצה והוגן של אירועי דיר יאסין – וכן הפנייה לכל המקורות הבסיסיים בנושא – נמצא בספרו של יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, הוצאת מערכות, תל אביב 1986, עמ' 340-345. תיאור ראשוני, מבולבל למדי, אפשר למצוא במכון ז'בוטינסקי, תעודות האצ"ל, כ'-4, 9/33, "עדותו של יהושע גורדונצ'יק (אלימלך)"; התיאור הרשמי של האצ"ל מצוי בספרו של מנחם בגין, המרד, תל אביב, 1964, עמ' 162-165. תיאור "רשמי" מאוחר יותר של האצ"ל מצוי ספרו של דוד ניב, מערכות הארגון הצבי הלאומי, ו', תל אביב 1980, עמ' 78-94. תיאור רשמי מאוחר יותר נמצא באתר האינטרנט דעת, שערך יהודה לפידות, מי שהיה סגן מפקד הפעולה מטעם האצ"ל, שם הוא שולל את קיומו של הטבח בכלל.
[http://www.daat.ac.il/daat/history/belahav/5d-2.htm, (להלן: אינטרנט, בלהב המרד)]. [המחקר הממצה ביותר של האירוע נכתב על ידי יואב גלבר, בספרו קוממיות ונכבה, תל אביב, 2004, עמ' 154-161, אם כי איננו עוסק כמעט "במלחמה שלאחר המלחמה".
[18] אתר האינטרנט "בלהב המרד" מצטט עדויות של פליטי דיר יאסין המוכיחות לטענתו כי לא היה טבח בכפר
[19] מילשטיין, עלילת דם.
[20] תשעה קבין, עמ' 340-341; סת"ה, ג', חלק שני, עמ' 1393. באמצע מארס 1948, פרסם ביטאון לח"י, המעש (גל' ע"ח), דו"ח מפורט: "הקרב על ירושלים". נאמר בו, בין הייתר, כי נכבדי דיר יאסין פנו לאנשי גבעת שאול הסמוכה, וביקשו לכרות ברית לאי-התקפה. הברית נכרתה ונשמרה עד עכשיו" (לח"י – כתבים, כרך ב', עמ' 972). קצין המודיעין של ה'הגנה' הגדיר את אנשי דיר יאסין כנאמנים לברית זו, "אשר שמרו אמונים למרות לחץ הכנופיות" (סת"ה, שם, עמ' 1546).
[21] את"ה, תיק 704/1. אם כי ייתכן מאד שכבר באוגוסט ,1947 נחתם חוזה ליחסי שכנות טובה בין הכפר לבין שכונות מערב ירושלים (מילשטיין, תולדות, ד', עמ' 256).
[22] שם, עמ' 257-258.
[23] מ' בגין, המרד, הקדמה למהדורת תשל"ד, עמ' ה'-ו'.
[24] אינטרנט, בלהב המרד
[25] קוממיות ונכבה, עמ' 156.
[26] .סת"ה, ע' 1546.
[27] י' גלבר, קוממיות ונכבה, תל אביב, 2004 (להלן: קוממיות ונכבה), עמ' 154.
[28] מכתבי שאלתיאלאל "שפירא" (יהושע זטלר מלח"י) ואל "גרינברג" (מרדכי רענן מאצ"ל), אצ"מ, תיק 922/75/343]; י' שפירא (עורך), דוד שאלתיאל – ירושלים תש"ח, תל אביב, 1981, עמ' 141; ד' שאלתיאל, ירושלים תש"ח, תל אביב, 1981 (להלן: שאלתיאל, ירושלים), עמ' 139; הפורשים פירשו את המכתב כאישור לתקיפת הכפר (לח"י, כתבים, כרך ב', עמ' 991).
[29] ניב, חלק שישי, עמ' 82.
[30] מתוך עדות כהן: באותה עדות עצמה אמר כהן: "יכולנו לראות שהרצון לנקום היה חזק, אחרי שהלמו בנו בגוש-עציון בעטרות דעתי היתה שאם תתפתח לחימה אין להיכנס לבית בלי להשליך לתוכו רימון ובלי להשתמש בחומרי חבלה." מכון ז'בוטינסקי (להלן: מ"ז), "כיבוש דיר יאסין"; דוד ניב הדגיש שהתדרוך "שכלל גם את כללי ההתנהגות בשעת הקרב, ניתן ללוחמים משני הארגונים (ד' ניב,חלק שישי, עמ' 81-82. ראה בעניין זה בהרחבה: א' מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין, מניפולציה שחוללה אירועי שער היסטוריים, טרם יצא לאור (להלן: מילשטיין, עלילת דם).
[31] יום האש, עמ' 368; סיפורו של אל נקם, עמ' 251-250
[32] א' גולן, ש' נקדימון, בגין, ירושלים, 1978 (הלן: בגין), עמ' 176. בעיה נוספת היתה תקלה טכנית שנתגלתה בתתי המקלעים החדשים, תוצרת בית המלאכה של אצ"ל בתל-אביב, שלא נוסו קודם לכן; מנגנון הירי האוטומטי התקלקל והם היו מסוגלים לאש "בודדת" בלבד על רמתם המקצועית הנמוכה של משתתפי הפעולה, ראה: על החומות, עמ' 60-58; תשעה קבין, עמ' 343-342.
[33] שם, עמ' 178.
[34] "ארכיון צה"ל, תיק 1949/ 5254-372. דיווח מיבנה לטנא: "הנידון: פעולות אצ"ל ולח"י בדיר יאסין" 12.4.48. ראה גם: י' גולן, המיתוס של דיר יאסין, תל אביב, תשל"ו, עמ' 19-36; תשעה קבין, עמ' 342-343
[35] מ' בגין, במחתרת, כתבים, תל אביב, 1959 (להלם: במחתרת), ד', עמוד 274.
[36] בגין, עמ' 178.
[37] על החומות, עמ' 60; יום האש, עמ' 369; בגין, עמ' 178, תשעה קבין, עמ' 342; סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1547. רק שאלתיאל הכחיש את העובדה שיחידת פלמ"ח אכן התערבה התערבות מבצעית בקרב. נראה שממדי הקטל והזעזוע שבא בעקבותיו הרתיעו אותו מלהודות בפרט משמעותי זה (פעיל ויורמן, עמ' 333).
[38] תשעה קבין, עמ' 342-343.
[39] עדות פעיל, עומדת בסתירה לעדויות האחרות, אך נשמעת מהימנה. פעיל חוזר עליה בספרו, פעיל ויורמן, עמ' 332.
[40] י' אריאלי (עורך), גדנ"ע ירושלים בתש"ח, תל אביב, 2004, עמ' 208. לימים, בשיחה עם ירון לונדון, במוסף השביעי של ידיעות אחרונות, חזר אריאלי על עדות מאז: "כן, זה היה טבח, ללא ספק" (14/2/1992). ראה בעניין זה: א' דרומי, "מת ההיסטוריון חתן פרס ישראל יהושע אריאלי", הארץ, 05/08/2002;
[41] איש הלח"י עזרא יכין, האשים את הגברים בכפר במלחמה עיקשת על כל בית ועל כל גג; בנטישת נשותיהם וילדיהם, לאחר שנאלצו לסגת. . יכין מאשים את הערבים שירו "בילדים ובנשים שלהם עצמם, משום שקשה היה לזהות את הדמויות מרחוק, על רקע השמש השוקעת". במקרים אחרים, אומר יכין, "לא היתה לנו ברירה אלא להטיל רימונים אל תוך הבתים, במטרה לשתק את מקורות הירי, ונהרגו גם נשים וילדים" (אלנקם, עמ' 258-257).
[42] על החומות, ע' 60-56; שאלתיאל, ירושלים, ע' 140, קוממיות ונכבה, עמ' 156.
[43] קוממיות ונכבה, שם.
[44] www.birzeit.edu Sherif Kanaana, Reinterpreting Deir Yassin,. ראה גם : יזהר באר, "הכפרים הסמויים מן העין, כל העיר, ירושלים, 25 בנובמבר 1988 או באתר האינטרנט http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/History/deir_yassin.html.
[45] העיתון הפלסטיני 'אל-איאם', 8/4/2001.
[46] ראיון עם יהודה לפידות, אתר האינטרנט "בלהב המרד".
[47] יצחק לוי (לויצה), נוקב במספר "254" הרוגים ערביים (תשעה קבין, עמ' 343)ץ כך גם כריסטופר סייקס (מבלפור ועד בווין, עמ' 326). יהושע אופיר נוקב במספר 250 (על החומות, עמ' 60) – מספר שאימץ גם דוד ניב. האחרון הסביר את הקטל הרב ב"התנגדות כה עזה, שכמעט כל בית צריך היה להיכבש על ידי זריקת רימונים ופריצת דלתות" (ניב, חלק שישי, עמ' 84).
[48] R. Sayigh, Palestinians: From Peasants to Revolutionaries, London & New Jersey, 1979, p. 175 http://www.leftturn.org/Articles/Viewer.aspx;
היא אינה היחידה הנוקבת במספר "300", ראה: זכרונות עבדאללה א-תל, עמ' 27.
[49] דרך הכוונת, עמ' 255
[50] מ' אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח: גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים, לוד, 2002, עמ' 89-92.
[51] אופיר, שם, ע' 60
[52] תמליל שיחת טלפון משאלתיאל להלל דיקי, 11/4/1948, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 183, תיק 2, מסמך 2. ראה גם: שאלתיאל, ירושלים, ע' 140.
[53] מכתבו של לויצה למטע"ל "מעשי זוועה של הפורשים בפעולת דיר יאסין" מה-12/4/1948, אי"ט, חט' 15, מיכל 183, תיק 2, מסמך 4.
[54] מכתב מיבנה לשאלתיא, "הנידון" השלל שנלקח בפעולת דיר יאסין", אי"ט, שם.
[55] סת"ה, ע' 1548.
[56] במברקו חותם פילבסקי (פעיל) "קצין מודיעין", אך למעשה פיקד על יחידה מיוחדת שנועדה לפעולות מיוחדות בשיטות של גרילה ואפילו טרור, נגד כל אויב [ערבים, בריטים, "פורשים"], מאיר פעיל, בראיון עמי, ב-17/03/05.
[57] יוצא מכך שפעיל שהה בכפר 12, שעות ולא שעה, כפי שטוענים הכותבים האפולוגטיים של האצ"ל.
[58] עדות מאיר פעיל
[60] קוממיות ונכבה, עמ' 157.
[61] לידתה, עמ' 158.
[62] קוממיות ונכבה, עמ' 157
[63] ד' לאפייר ול' קולינס, ירושלים ירושלים, תל אביב 1972 (להלן: לאפייר וקולינס) עמ' 223-227.
[64] סייח', עמ' 76.
[65] מוריס, לידתה, עמ' 158.
[66] לאפייר וקולינס, שם.
[67] מילשטיין, תולדות, עמ' 270
[68] קוממיות ונכבה, עמ' 158
[69] "לבסוף מפקד [הארגון] אומר לישנכון לעכשיו אני יכול לבקר כמה בתים, והמצב הוא כדלקמן: בסך-הכול יותר מ-200 מתים, גברים, נשים וילדים. כ-150 גופות לא נשמו בתוך הכפר, מחשש מהסכנה שבריקבון הגופות. הם נאספו, הובלו מרחק-מה, והונחו בתעלה גדולה (לא הצלחתי להבין האם מדובר בחפירה או בבור טבעי). אין אפשרות לראות בגלל שזה אזור תחת אש כ-20 גופות תקועות בשטח ניטרלי בין הכוחות הערבים לפלוגות ה'ארגון'. כ-50 גופות מצויות בכפר.. אני.. נכנס לבית. החדר הראשון חשוך, הכול במהומה, אולם אין כאן אף אחד. בשני, אני מוצא, בינות לרהיטים קרועים, שמיכות, ופסולת מכל הסוגים, כמה גופות קרות. כאן הטבח בוצע על ידי מכונות ירייה, אח"כ ברימון, ולבסוף הם סיימו בסכינים, כפי שניתן לראות. אותו דבר בחדר הבא… ובבית השכן וכך הלאה.. זהו אותו מחזה מבחיל… הבית בו ביקרתי הציג חזות של כאוס מוחלט, הכול שבור, פסולת גופות על הרצפה [גופה אחת היתה] אישה, שודאי הייתה בחודש השמיני להריונה, פגועה בבטנה, עם חריכות אבק שרפה על שמלתה, שמעידות שהיא נורתה מטווח קרוב." דה-רינייר מסכם ואומר שהאזרחים "נטבחו במתכוון".
[אתר הנכבה;McGowan A Daniel. & Matthew C. Hogan. The Saga of Deir Yassin: Massacre, Revisionism and Reality, New-York:, 1999; Walid Khalidi (ed.), From Haven to Conquest, Washington 1987, pp. 761-766]
קיים פער בין התיאור של גונו, המסתמכת על הדו"ח שנכתב באפריל 1948 (ונמצא בארכיון הארגון) לבין המובא באתרי האינטרנט ובספרות התעמולתית כגון זו של הוגן. אילו מסתמכים כנראה על ספר הזיכרונות A Jerusaleme au drapeau flottait sur la ligne de feu, שפרסם רנייה בשנת 1950 ובו באים לידי ביטוי משקעי היחסים המתוחים שנוצרו בין דה-רנייה לישראל במהלך המלחמה. [קוממיות ונכבה, עמ' 517, הערה מס' 24].
[70] מילשטיין, תולדות, ממשבר להכרעה, עמ' 269
[71] מתוך הדו"ח שכתבו: "…. הבתים שביקרנו היו שדודים. … בדקנו את מצב הגופות של הערבים שנמצאו במקומות שונים. מצאנו בחדר אחד אם עם ילד קטן בגיל שתים-שלוש, שהיו הרוגים ביריות. בחדר אחר של בית מצאנו שתי גופות של נשים מבוגרות גם-כן הרוגות ביריות. בבית על-יד מחצבת הכפר נמצאו חמש גופות ביניהם שני נערים; כולם גברים שנהרגו מיריות או פצצות. בוואדי מול המחצבות נגלו לפנינו כחמש-עשרה גופות שהיו מונחות אחד על-יד השני בלתי מכוסות, ביניהן שלושה-ארבעה ילדים בגיל מחצי שנה ועד שלוש שנים. בין הגוויות היו מספר נשים. בקבוצה זו לא בדקנו כל גופה וגופה לחוד. כל הגופות הנ"ל היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות. יש לציין כי הגופות לא נקברו במשך שלושה ימים והיו מונחות ללא כיסוי ולא ראינו כל סידור לקבורתם. במרכז הכפר על-יד אחד הבתים ראינו תמונה מחרידה של ערמת גופות עשנות. היו שתים עשרה-גופות, מהן שישה ילדים. ביקשנו ממפקדי אצ"ל ולח"י שהיו במקום להראות לנו עוד גופות והם הודיעו לנו שחמישה עשר פצועים וארבעים וחמש גופות הועברו יום לפני זה על-ידי הצלב האדום ומגן דוד אדום לירושלים. כמו-כן אמרו שייתכן שבכמה בתים נמצאים מספר הרוגים שאת מספרם אין עוד לקבוע…. המוות נגרם על-ידי יריות או פצצות וכי "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות (אצ"מ, תיק 500/48/35; ראה גם אזכור של הדו"ח : שאלתיאל, ירושלים, שם; נתן ילין מור, לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות, ירושלים 1974 (להלן: ילין מור, לח"י), ע' 472).
[72] אתר האינטרנט של הנכבה מצטט שם פליטים המעידים על טבח ועל התעללות. מבין העדויות נביא כאן עדות אחת: פהימי זיידן, תושבת הכפר, הייתה בת 12 ביום הטבח: "הם נכנסו והחלו לחפש את המקום� הוציאו אותנו אחד-אחד� ירו בחתן וכאשר אחת מבנותיו צרחה, הם ירו גם בה. אז הם קראו לאחי מחמוד, וירו בו לפנינו, וכשאמי צרחה, והתכופפה מעליו – היא נשאה את אחותי הקטנה חדרה, שעדיין ינקה – הם ירו גם בה." הילדים התחילו לבכות ולצרוח, והתוקפים אמרו להם ש"אם לא נפסיק, הם ירו בכולנו". הילדים לא הפסיכו לבכות, אז מעדויות הניצולים: "הם העמידו אותנו בשורה, ירו בנו, ועזבו." זיידן נפצעה אך לא נהרגה. "הסתכלתי לראות מי עדיין חי: דודי, בנו ואשתו היו מתים, אחותי סומיה שהייתה רק בת ארבע, ואחי מחמד היו בחיים." היא ואחיה שנותרו בחיים נלקחו על-ידי לוחמים אחרים. "הלכנו עם כמה נשים מהכפר, ואז הגיעו מולנו בחור צעיר ואדם מבוגר, עם ידיהם באוויר. "כשהם הגיעו אלינו, החיילים ירו בהם." אמו של הבחור הצעיר הייתה בקבוצת-השבויים ביחד עם זיידן. "היא תקפה את החיילים והחלה להכות אותם. אחד מהם דקר אותה בסכין כמה פעמים". [אתר הנכבה]. ישנן עדויות של ערבים על מעשי טבח שבוצעו באנשים שלא בשעת קרב, כמו עדותו של מחמד עארף סמיר: "… בשש בבוקר תפסו עשרים ואחד צעירים מהכפר, בני עשרים וחמש בערך, העמידו אותם בשורה, ליד מבנה הדואר של היום, והוציאו אותם להורג… אשה בהריון, שחזרה עם בנה מהמאפייה, נרצחה ובטנה בוקעה, לאחר שבנה נרצח לעיניה [מילשטיין, עמ' 275].
[73] א' ניר, "זיכרון שאינו גווע", הארץ, 15/05/2001.
[74] Jerusalem Report, 2/4/1998
[75] י' שטייגמן, "מי אשם בטרגדיה", הארץ, 06/07/2001.
[76] Selim Tamari, "The City and its Rural Hinterland", in idem (ed.) Jerusalem 1948: The Arab Neighborhoods and Their Fate in the War, Jerusalem & Bethlehem, 1999, pp, 57
[77] מתוך עדותו של קינן: "אף פעם לא הכחשתי שהייתי שם, אך מאחר שהייתי בבית חולים כבר בשבע בבוקר, אני לא יכול לתת עדות ראייה. אני יודע מספיק ממה שחברים שלי סיפרו לי, והם סיפרו שעניין הטבח הוא פשוט שקר גמור. לא היה טבח, מה שהיה זה חוסר ארגון, כל אחד ירה מתוך הבית שלו, ואנשינו ירו בחזרה לכיוון הבתים שמהם נורתה אש…. אני בודק את זה כמו שבלש בודק תעלומת רצח. אני רוצה לדעת למי היתה מוטיווציה ומי הרוויח מהפרשה, ואני אומר שלפחות שלושה ממסדים היתה להם מוטיווציה והם הרוויחו מזה: הממסד הערבי הרשמי, שלא קיבל את החלוקה, היה יכול להשתמש בדיר יאסין כפלטפורמה שעליה גורשו הפליטים הערבים מארץ־ישראל, הממסד הבריטי כנ"ל והממסד היהודי … וחלק מזה גם זכיתי לראות במו עיני" המראיינת ציפי שוחט שאלה את קינן: " אם הטבח הוא שקר היסטורי, כפי שאתה אומר, מדוע אתה נמנע מלדבר על זה? "אם לא היו משתמשים בדיר יאסין כמו שהשתמשו בזה, לא היו לי שום מעצורים לדבר על זה. מכיוון שזה דבר שהוא סטיגמה, וכשאני מדבר על זה אני נשמע מוזר, מה גם שזה לא מתאים לדעות הפוליטיות שלי היום – אז זה לא נעים" צ' שוחט, "שניים שלושה דברים שלא ידעתם על עמוס קינן, מוסף "הארץ", 15/03/1996.
[78] י' אופיר, טירת אל עמאווי, רמת גן, 1978, 281-276
[79] Dan Kurzman, Genesis 1948, New York 1970, p. 148.
[80] ראה בהרחבה פורטוגלי, שם.
[81] בכרוז זה נאמר, בין השאר: "מתוך אחריות לגורלה של ירושלים קיבלנו על עצמנו תפקיד זה של החזקה בכפר דיר יאסין. אולם מתוך בושה נכנסנו למקום זה בו חולל בידי ה"פורשים" צלם האדם שבלוחם העברי וחולל כבוד הנשק העברי וכבוד הדגל העברי",סת"ה, עמ' 1548.
[82] ארכיון אצ"ל, תיק כ4-10/ 5. הודעת ה'הגנה' על פרשת דיר יאסין (4.4.1948).
[83] בסוף גילוי-הדעת קראה הסוכנות היהודית לכל הנוגעים בדבר לפעול, כדי ש"הסכסוך הארצ־ישראלי הנוכחי – אם לא ניתן עוד למונעו או לעצור בעדו – יתנהל בהתאם לכללי המלחמה המקובלים אצל עמים תרבותיים. מ"ז, תיק דיר-יאסין, מ 16/9; על החומות, עמוד 63-64.
[84] "עם השמע הידיעה על כיבוש דיר יאסין על ידי ה"פורשים"' מביעה הנהלת הסוכנות את רגשי זוועתה ותיעובה נוכח הפעולה הברברית הזאת… ההגנה שמרה ותשמור תמיד על החוקים שנקבעו בג'נבה, שהסוכנות קיבלה אותם ללא הגבלות…יש לנהלה [את המלחמה] לפחות לפי חוקי המלחמה התרבותיים ובייחוד לשמור בקפדנות על זכויותיהם של האזרחים. [ארכיון אצ"ל. תיק כ4-10/ 5. "גינוי מעשי דיר יאסין" (פרסום בעיתון לא ידוע) 12.4.48].
[85] מתוך המברק: "…הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר-יאסין שבוצעה על-ידי ארגונים יהודיים "פורשים", והגדירה אותה כמעשה ברוטאלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים. הסוכנות היהודית התעלמה ממספר מעשים דומים שבוצעו על-ידי ערבים במשך ארבעת החודשים האחרונים וקבעה שמעשים אלה אין בהם, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק מעשי ברוטאליות מצד היהודים" ( י' הלר, לח"י: אידיאולוגיה ופוליטיקה, כרך ב', הוצאת כתר, ירושלים, עמ' 391). מברק ההתנצלות לעבדאללה התקבל כאומץ לב מוסרי של בן גוריון (מבלפור ועד בווין, עמ' 327).
[86] ג' יוגב (עורך), תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמבר 47 – מאי 48, ירושלים, 1980.
[87] בכרוז נאמר, בין השאר: "דיר יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות-ירייה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגענו, העולה על כמה עשרות, מלקוח הנשק שנפל לידינו וכן מספר ההרוגים העיראקים והסורים שהם חלק מן הצבא הסדיר שחנה שם … חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם: הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי, הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר… אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים, אך אין זו אשמת לוחמינו. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה…במחתרת, עמוד 276.
[88] באשר להאשמות ברצח טענו אנשי האצ"ל והלח"י בכרוז משותף: "טרם למדו העבדים הנרצעים, המתיימרים להיות מנהיגי העם, שאין לדבר עם כל אויב ופושע בשפתו הוא. בפני מי על העם העברי למסור דין וחשבון? בפני הבריטים והאמריקאים ושאר האומות ה"הומאניות" אשר עמדו על דם מיליוני אחינו באירופה, ולא זה בלבד שלא נקפו אצבע להצלתם, הם חסמו את הדרך היחידה להשמדתם?… והפורעים הערביים, אשר התעללו בגופות בחורינו שנפלו בידיהם, אשר נשאו בתהלוכותיהם ראשים ערופים וחלקי גוף מותזים. הפורעים הערביים אשר רצחו נשים וילדים; ואשר אנסו בתולות-ציון בחברון, צפת ומוצא – הבפניהם נצטדק?" [ניב, כרך ו', ע' 92].
[89] ארכיון אצ"ל. תיק כ4-10/ 5. עדות בכתב יד; פקודת מבצע לכיבוש דיר יאסין.
[90] מ"ז, עדות בן-ציון כהן וכן ראיון יהודה לפידות עם משה פינטו; אתר האינטרנט "בלהב המרד".
[91] ארכיון אצ"ל. תיק כ4-10/ 9. עדותו של "גיורא" בערעור נכי דיר יאסין 1953.
[92] ארכיון צה"ל. 922/1975-343. דו"ח על ביקור בדיר יאסין ביום 12.4.48.
[93] בספר "תולדות מערכות הארגון הצבאי הלוחם" מצוטט חייל אצ"ל באומרו: "ייתכן שפה ושם נמצא חייל אשר עבר את גבול המותר במלחמה כי הידיעות על התעללות הערבים בשבויים יהודים, בפצועים ובגוויות חיילים שנפלו לידיהם, עוררו זעם עצום בכל יהודי"ניב, שם, עמ' 90.
[94] דברי רענן בעניין השבויים: "העלינו את השבויים על משאיות ובארבעה או חמישה סיבובים הובלנו אותם, בדרך הקצרה ביותר, לשער יפו. בירושלים דיברו הכול על נפילת דיר יאסין ומשום כך קיבלו אותנו האנשים ברחובות בתשואות. מחווה זה של התושבים חרה להגנה ולכן החליטו אנשיה לנצל את העניין להשמצתנו (ארכיון אצ"ל. תיק כ4-10/ 2. א' מילשטיין "דיר יאסין", מוסף הארץ 30.8.68).
[95] עם השנים, אל"מ צה"ל ומפקד בית הספר לקצינים ולאחר שהשתחרר הפך להיסטוריון, לפובליציסט ולפוליטיקאי.
[96] אתר האינטרנט בלהב המרד. מעדותו של פעיל בראיון עמי, אפריל 2005, השתכנעתי שפעיל היה במקום!
[97] עדות פעיל מה-10 במאי 1971, את"ה, 176/15, עדות לאתר האינטרנט Deir Yassin Remembered ב-11.12.1996, שם הוא חוזר בייתר תוקף על טענת הטבח. אם כי קשה להפריד בין פעיל העד לפעיל ההיסטוריון והפוליטיקאי.
[98] "בכלל היו לנו [לאצ"ל] סכסוכים רבים עם ה'הגנה' על רקע ההחרמות…העניינים הגיעו לידי איום הדדי בכוח הנשק ורק התערבות מלמעלה מנעה שפיכת דמים". ארכיון האצ"ל, תיק, כ4-10/ 1. עדותו של גיורא (ללא תאריך גביה).
[99] ארכיון אצ"ל. תיק כ4-10/ 2; א' מילשטיין, "דיר יאסין", מוסף הארץ, 30.8.68.
[100] ארכיון צה"ל. תיק 922/1975-343. דו"ח על ביקור בדיר יאסין ביום 12.4.48.
[101] .אתר האינטרנט "בלהב המרד"
[102] א"צ. תיק 5254/1949-372. פעולת האצ"ל בעת הובלת שבויי דיר יאס[102] ארכיון צה"ל. תיק 922/1975-343. דו"ח על ביקור בדיר יאסין ביום 12.4.48
ין.13.4.48
[103] מ"ז. תיק כ4-10/ 4. כרוז של האצ"ל.
[104] ארכיון אצ"ל, תיק כ4-10/ 5. הודעת ההגנה על פרשת דיר יאסין.
[105] ארכיון אצ"ל,תיק כ4-10/ 4. כרוז של האצ"ל והלח"י.
[106] בהקשר לשיירת השבויים פורסם דו"ח פנימי ב"הגנה, בו נכתב: "יש לנצל תוכן זה [של הדו"ח] לפעולות הסברה לערער את האמון ב"פורשים" גם מבחינת יכולתם הצבאית וגם מהבחינה המוסרית, "ארכיון אצ"ל. תיק כ4-10/ 2; א' מילשטיין, "דיר יאסין", מוסף הארץ 30.8.68.
[107] בן גוריון שלט בהסתדרות הציונית באמצעות קואליציה שהכילה את מפא"י, 'הציונים הכללים', 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי'. שני האחרונים, היינו הכוחות הימניים בקואליציה, לחצו על בן גוריון להגיע להסכם עם האצ"ל והלח"י.
[108] קוממיות ונכבה, עמ' 302
[109] החלטות הוועדה הפוליטית של מפ"ם ב-15 ביוני 1948 [אקבה"מ, חטיבה 13, מכל 4).
[110] ראה: פעיל ויורמן, עמ' 327-336
[111] לח"י, כתבים, ב, עמ' 397. בנאומו בוועידה הארצית של 'מפלגת הלוחמים', בשלהי מארס 1949, השמיע ילין-מור דברים נוקבים: "שאלו אותי על דיר יאסין. דעתי היתה שלילית, וכתבתי את הדברים הללו לאחראי על סניף ירושלים [בסניף לח"י] אז… אינני יכול להשלים עם טבח זה" (בצאת לח"י מהמחתרת, עמ' 122). לימים כתב ילין מור בזיכרונותיו "סלדתי מן הניסיון להציג את דיר יאסין כנקודת-מפנה מכוונת במהלך קרבות תש"ח ומן הניסיון להצדיק את ריבוי הקורבנות בתוצאות שבדיעבד: בריחת הערבים מיישוביהם. סלדתי מההתפארות במעשה, שהיה מכל הבחינות, מדינית ואנושית, מצער ומעורר רחמים… אכן יודע אני שבסערת הקרב קורים דברים כאלה. הלוחמים אינם פועלים אז לפי תכנית ערוכה מראש. הם הורגים, כי חבריהם נפצעו ונהרגו לנגד עיניהם. הדם קורא באותו רגע לנקמה. זה קורה בקרב עמים וצבאות שונים. אך אין מעלים מקרים כאלה על נס". [ילין מור, לח"י עמ' 472]
[112]. ילין מור הסביר כי אלמלא ההסתה שניהלו מצד ה'הגנה' נגד המחתרות ואלמלא מכתב התנחומים שנשלח למך עבדאללה, היה קורא למכרז לח"י לפרסם הודעת הסתייגות ממה שנעשה בדיר יאסין שם, עמ' 470-472.
[113] "….מבטאת את הצורך להפוך את ירושלים ל"נקודה הארכימדית למהפכה העברית… ובלי דיר יאסין לא היה כל סיכוי למדינת ישראל.."[מעשר ראשון, עמ' של"ד- של"ה]. אלדד לעג לילין מור על התנגדותו לפעולה וייחס אותה לחששו של מפקדו שאז, שמא האירוע יבאיש את ריח הלח"י בעיני רוסיה ולעצם השתתפות יחידת לח"י ללא אישור מהמרכז.
[114] שיירת הדסה, ובה בעיקר רופאים ואחיות מביה"ח הדסה ומדענים מהאוניברסיטה העברית. בקרב נפלו 77 אנשי לוחמים ואנשי סגל [קוממיות ונכבה, עמ' 125].
[115] תשעה קבין, עמ' 197; פעיל ויורמן, עמ' 336, זכרונות עבדאללה א-תל, עמ' 27-28.
[116] אפילו לאחר התנקשות בשייח' אחמד יאסין בשנת 2004, היו שהשוו את ההרג, המיותר לדעתם, לטבח דיר יאסין [ כך למשל, עוזי בנזימן, "עוד חיסול ועוד גימיק", הארץ, 28/03/04].
בדיעבד אם כל האכזריות שאנו נחשפים אליה היה הרבה יותר מועיל לו השמידו או גרשו את כל האוכלוסיה הערבית של אותם הימים ואז הינו חוסכים מאיתנו את כל הרעות שיש היום במדינה מצידם של הפלסטינאים שחיים בישראל
גילי ידידי,
א. ספרי, "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור" יצא לאור ב-2007 וזכה בפרס ז'בוטינסקי למחקר.
ב. כוונותיי הנסתרות, אינן ממין העניין במחקר, כי אין דרך לבסס אותן. לגופו של עניין אני סבור שאתה טועה בנקודה זאת. אכן "ניפצתי מיתוסים" כשהבאתי ביסוסים שאינם אמת. כחוקר עליך להפריך את הביסוסים שלי ולא לנתח את אישיותי.
ראה תגובתי למאמרו של אורי מילשטיין
ראה תגובתי למאמרו של אורי מילשטיין !
היכן אפשר לקרוא את התגובה
לגילי: למאמרו של מילשטיין "הטבח שלא היה". הגעתי דרך מאמרך הנ"ל ראה תגובתי שם. ובנוסף לכך אם אתה ממשיך לעסוק בנושא פנה אלי לפי האימייל שלי.
יתכן שתוכל גם לקבל מידע נוסף מאחי (הגר בבלגיה) שהיה בין "נערי הגדנ"ע"
טלפן אלי. בבקשה אבי זלינגר 052-8010967
"נזק לשמו הטוב של הישוב"?
אתה בטח מתכוון לפרשת עין-זייתון?!
כיבוש דיר-יאסין היה נקודת שיא ראשונה אחרי השפל של "השיירות".
לוחמי ירושלים מכל המחתרות יחד ( לא המפקדים הבכירים – הפוליטרוקים) היו אלה שניצחו את המערכה בדיר יאסין וההד התקשורתי וגלי ההדף – ניקו את הפרוזדור מכפרים ערביים.
מצאתי בכמה מאמרים רשמיים על מאורעות תרפ"ט (1929) איזכור של כפר יאסין. לפי דברים אלו תושבי כפר יאסין הם הטיפו לרצח יהודים והיו הרוצחים העיקריים בפרעות ירושלים. ככל מטילים על תושבי דיר יאסין את האחריות לטווח בירושלים.
אולי יש קשר בין העובדה שכפר יאסין טווח ביהודי ירושלים – ולכן טווחו בו?!
בנוסף מרדכי מקלף הוא ניצול יחיד ממשפחתו שנרצחה בתרפט בירושלים, ולימים ב1952 התמנה למטכל צהל?!
האם יש לו קשר לדברים, למרות שנכתב שהוא היה קצין בחטיבת כרמלי, שכנראה לא היו קשורים לארוע?!
כשרחבעם זאבי, הלא הוא "גנדי", הוזמן לקיבוץ רביבים הוא טען, לפני פיקודיו לשעבר בפלמ"ח, כי הסיפור על דיר יאסין הביא לבריחה המונית של הערבים וכך הציל חיי לוחמים יהודים.
למיטב ידיעתי מאז הוא לא הוזמן לרביבים.
תמונת הטבח צולמה בכלל לאחר סברא ושתילה..
הטבח היה מתוכנן. מציע לעיין בספרו של אליעזר טאובר, שאף שטוען שגם אם נהרגו ילדים, נשים וזקנים, וגם אם הועמדה לקיר ונורתה משפחה שלמה, אין מדובר בטבח. אבל הוא אסף נתונים מאוד מעניינים, גם אם נכשל מתודולוגית. הוא טוען למשל שאלתיאל הציע לטרוריסטים היהודים להתקיף את עין כארם או קלאנידא, שתושביהם היו מעורבים בקרבות, אבל הם העדיפו את דיר יאסין כי היה קל יותר להשתלט עליו ובגלל שהם ידעו מה יהיה האפקט הפסיכולוגי. טאובר, בטעות או לא, הוא בין הבודדים שהצליחו להוכיח כוונה.
לטעמי זה לא ברור מספר זה שהטבח היה אכן מתוכנן. אני סובר אחרת. אבל תודה על כך שהבאת את דעתך