הנמר

כתב:
גילי
חסקין

 

קובץ
זה, יכול לשמש את המטייל בספארי בקניה, טנזניה, דרום אפריקה, בוטצואנה ואוגנדה.
כמו כן, יכול להתאים גם לטיול בהודו, בנפאל, בדרום מזרח אסיה, בסיני ובארץ ישראל.

כתבות:

טיול
בטנזניה; ספארי
בקניה; ספארי
בטנזניה

, אנטילופות,
האריה, הפיל, גנו, הקרנף, הצבוע, הג'ירף

 

הנמר
(שם מדעי: Panthera
pardus)
הוא מין במשפחת החתוליים (Felidae) בסוג פנתר. הוא הפנתר הקטן בסוגו.

צילם: גילי חסקיןמבנה
גוף

אורך
גופו: 1.20-1.60 מ'. זנבו: 60-100 ס"מ. משקל: 25-90 ק"ג. הנמר הזכר גדול
מן הנקבה. גופו שרירי. הרגליים לא ארוכות, האוזניים מעוגלות, שחורות מאחור עם כתם לבן.
האישון עגול. לנקבה ארבע פטמות. הזנב עולה באורכו על מחצית אורך הגוף והראש, וקצהו
שחור בחלקו העליון. הצד התחתון של קצה הזנב לבן וכך הוא מובלט, כי בהליכה מרים אותו
הנמר בדרך כלל כלפי מעלה.

גופו
של הנמר מכוסה פרווה. צבעו צהוב, מנומר בשחור. נחשב ליפה שבחתולים. הגב וצדי הגוף בגוון
צהוב ועליהם כתמים שחורים וטבעתיים רבים ואילו הבטן והחזה בהירים. הצבע הבסיסי של פרוות
הנמר צהוב למעלה ועובר ללבן בצדדים ובגחון. על הירכיים ועל הצדדים מסודרים הכתמים בטבעות,
ועל הגרון – בפסי רוחב. במרכז הכתם אזור לבן או צהוב. גוני פרוותו מסווים את הנמר וקשה
לגלותו בעודו מסתתר בסבך הצמחייה.

ביערות
הגשם שבאסיה מופיעים לעתים פרטים כהים (מלניניסטיים), להם עודף צבע (פיגמנט) על
רקע הפרווה השחורה בולטות הנקודות המקובצות בצורת פרח (רוזטה), האופייניות לנמר.
לנמרים כאלו קראו "פנתרים". מוטציה כזאת שוררת רק במקומות בהם סבך היער
מאפשר לנמר שחור כזה לארוב לטרף מבלי להתגלות. לא קיימת במרחב שלנו.

הנמרים
באזורים צפוניים וקרים גדולים יותר מבני מינם החיים במדבריות (כלל ברגמן)[1] והאיברים
הבולטים מגופם (אוזניים, רגלים וזנב) קצרים יותר משל  אלו החיים באזור קר (כלל אלן)[2]. פרוות
נמרים החיים בסביבות לחות כהה מפרוות נמרים החיים באזור יבש (כלל גלוגר)[3].
צילום: גילי חסקין

הנמר
הוא אחד המינים המוצלחים במשפחת החתוליים. על כך מעידה תפוצתו הרחבה באסיה
ובאפריקה. מדרום מזרח סיביר ועד אינדונזיה. נמרים חיים בקוריאה, סין, ווייטנאם,
לאוס, בורמה ועד איראן. מזרח אפריקה ועד לדרומה. גמישותו האקולוגית מאפשרת לו לחיות
ביערות גשם טרופיים, יער ממוזג, סוואנות, ביצות, מדבר, פני הים, הרים מבותרים.

הנמרים,
שתפוצתם משתרעת על פני שטחים גדולים באסיה ובאפריקה, חשופים ללחצי ברירה טבעית,
השונים במקומות החיות הרבים: אקלים, תחרות עם טורפים אחרים ומזון שונה; מכאן השוני
הגדול בין האוכלוסיות השונות, המתבטא בצבע הפרווה, בגודל הגוף ובהתנהגות. הנמרים
בכול העלום שייכם לאותו המין, מסוגלים להתרבות ולהוליד צאצאים פוריים.

בעבר
הגדירו בעולם 27 תתי מין של נמרים, מתוכם בארץ חיו שנים: נמר הגליל ונמר
המדבר.  במחקר חדשני מ-1996 אוחדו כל 12
תתי המין של אפריקה לתת מין אחד וכך גם כול תתי המין של אסיה. הנמר המצוי ביותר בגני
החיות הוא הנמר הפרסי החי באיראן.

הנמר היה נפוץ ברחבי
אפריקה, פרט לסהרה ובכול אסיה, למעט אזורי הטונדרה הארקטית. הוא הושמד כמעט בכול
צפון אפריקה ובאזורים מושבים בדרום אפריקה ובאסיה. הוא עדיין קיים באיראן והיה
קיים בדרום-מערב תורכיה, אך הושמד שם לאחרונה. 

 

צילום: גילי חסקין
אורח חיים

בעוד
האריות נוהגים לחיות בלהקות וקלים יחסית לאיתור ותצפית, הנמר, הטיגריס (באסיה) והיגואר
(בדרום אמריקה), חיים את חייהם בבדידות כמעט מוחלטת. וכדרך מי שחי לבדו וצריך לסמוך
על עצמו בלבד, מבלה הנמר את רוב ימיו במסתורים ונע בין עצים. המקום היחיד שהוא מרשה
לעצמו לבלוט הוא על צמרות העצים, לשם לא מגיעים כלל הצבועים ורק לעתים רחוקות
מגיעים האריות, שהם אויביו העיקריים. לכן קשה יותר לראות נמרים. וזאת למרות ההערכה
שיש יותר נמרים באפריקה מאשר אריות – כ-50,000 נמרים לעומת כ- 23,000 אריות.

הנמרים
הם בעלי חיים טריטוריאליים (בעלי נחלה) וסוליטאריים (יחידאים). הנמר חי בבדידות. נוטה לחיות בתחום מחייה מוגדר שגודלו כמה עשרות
קמ"ר.  גודל הנחלות במזרח אפריקה הוא
30 קמ"ר. קיימת חפיפה בתחומי המחיה של הנקבות. לא כך אצל הזכרים. כול אחד
שומר על תחום משלו. הנמרים מסמנים את תחום המחייה שלהם על ידי שתן, על ידי הפרשת
חומר ריחני מבלוטות פי הטבעת וכפות הרגלים וכן על ידי שאגות. הסימון בשתן נעשה על
ידי השתנה על גבי עצמים שונים כגזעי עצים וסלעים, או על ידי השתנה לתוך גומה הנחפרת
על ידי הנמר ברגליו אחוריות. לעתים קרובות מטיל גללים לתוך הגומה. שיטת סימון אחרת
היא על ידי שריטות גזעי עצים בעזרת הטופרים. סימון זה הוא ויזואלי, אך ייתכן שהוא
גם אולפקטורי, כי ידוע על קיום בלוטות המפרישות ריח בכפות רגליהם של טורפים שונים.

הנמר
ניזון בעיקר מיונקים בגודל בינוני, מעופות ומזוחלים. אוכל כל דבר המכיל פרוטאין
מחיפושיות קטנות ועד אנטילופות במשקל כפול משלו. אוכל גם נבלות.

בעת
מרדף אחרי טרפו, יכול הנמר להגיע למהירות של כ-60 קילומטרים לשעה. במקרים רבים
מורט הנמר בפיו את שערות הטרף או את נוצותיו. כמו ייתר החתולים הגדולים, הוא נוהג
להרוג טרף גדול בשלוש דרכים: 1. נשיכה בגרון. 2. חניקת הטרף. 3. תפיסת הראש ושבירת
המפרקת.

הנמר
הוא המתגנב האולטימטיבי מבין הטורפים. הוא מתגנב עד למרחק של 5 מ' מהטרף ורק אז מסתער
כדי להכריע. המרדף אצלו לא יהיה אף פעם יותר מ- 50 מ'  אם ההתגנבות התפספסה. המהירות הגבוהה ביותר שלו יכולה
להגיע ל- 60 קמ"ש, אולם הוא אינו מנצל אותה למרדפים ארוכים. לכן מרדף ביום הוא
בעל סיכוי זעום עבור הנמר. בסרנגטי מתוך 64 ניסיונות של טריפה במשך היום, 61 נכשלו.
גם בלילה אחוז ההצלחות שלו אינו מדהים אך הוא גבוה בהרבה מאשר ביום. לכן החיבה המיוחדת
שלו לחיות מחמד, אותן ניתן להשיג בקלות יחסית סביב מעונות האדם (עין גדי).

הנמר
שוכן ביערות, בערבות, בהרים ובשטחים סלעיים. הוא מיטיב לטפס על עצים, כושר קפיצתו מרשים
למדי, תגובותיו זריזות וריצתו מהירה. הנמר משחר לטרפו לקראת הליל. בימי חורף
מעוננים וקרירים הוא פעיל גם ביום. הוא מיטיב לטפס ולשחות. יש שיאכל מן הטרף במקום
הציד ואחר יסתיר את השיירים לארוחה נוספת ויש שיחוש אי ביטחון ויעלה את טרפו למרומי
עץ, מפני שיריביו העיקריים, הצבוע וזאב טלוא אינם מטפסים על עצים. מבין שבעת הטורפים
הגדולים באפריקה, הנמר נמצא מבחינת חוזקו במקום לפני האחרון, מקדים רק את הצ'יטה. זאת
למרות שהזאב הטלוא קטן ממנו אולם בגלל העובדה שהם נמצאים בחבורות כל הזמן הם הופכים
להיות חזקים. זה מסביר את התנהגות תליית הטרף על ענף מרוחק של עץ. במקום בו הנמר הוא
הטורף הגדול היחידי, אין התנהגות כזו.

בכמה
מקומות, כמו באגם מניארה שבטנזניה ובאגם נאקורו שבקניה, החלו אריות צעירים ולביאות
לשכלל את מיומנויות הטיפוס שלהם, ועיתים מוצאים הנמרים את עצמם על העצים נאבקים מאבק
חסר סיכוי מול לביאה שהגיעה אליהם כדי לתבוע את השלל.

הנמר
הינו בעל יצר קטילה חזק ביותר והוא צד בעלי חיים גם כאשר איננו רעב. מפאת היותם בעלי-חיים
לא חברותיים, אין הם לומדים האחד מהשני להיזהר מפני רדיפות האדם. הם גם אינם יודעים
להיזהר מטורפים אחרים או ממלכודות, ולכן קל יחסית להשמידם. נצפו נמרים הורגים גורי
אריות ונצפה אריה המשים עצמו כישן למרגלות עץ שעל ענפיו ישב נמר. ברגע שהאחרון
ירד, חיסל אותו האריה.

צילום: גילי חסקין

מלבד
מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר קצרצר בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה וזאת
בעונת הרבייה בלבד. הייחום חוזר בממוצע כל 45 יום, אך במדבר יהודה היה המרווח בין
מחזורי הייחום קצר יותר – שבועיים עד חודש. במהלך הייחום מגבירה הנקבה את פעילות
הסימון ובדומה לחתוליים אחרים היא מתפלשת על גבה לצורך מריחת חומרי ההפרשה על
גופה. במהלך הייחום מזדווגים בני הזוג פעמים רבות, במשך ימים אחדים. בנחל צאלים
נצפה ב-1982 זוג נמרים שהזדווגו 200 פעמים במשך שלושה ימים. בסיום ההזדווגות הם
משמיעים שאגות. בתום פרק זמן זה ואחר ההזדווגות, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה
בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם. לעתים
קורה ונקבה מזדווגת עם כמה זכרים.

בהיות הגורים בני 10
ימים. האם עוזבת אותם לראשונה במאורתה, בצאתה לציד, היכול להימשך כמה ימים. היא
אינה משאירה את הגורים זמן ממושך במקום אחד ומדי כמה ימים היא מעבירה אותם ממקום
למקום. בהיותם קטנים היא נושאת אותם בפיה וכשהם גדלים הם הולכים בעקבותיה ממקום
למקום. הנקבה מטפלת בצעיר חודשים ארוכים. בקניה נמצא כי הנקבה מביאה מזון לבתה בת
השנתיים, עד שהתעברה שוב. השהייה נעשית בדרך כלל במערות או במקומות מוצלים וסבוכים.
אויבי הגורים במרחב המזרח תיכוני הם בעיקר צבועים, העלולים לטרוף גורים שנותרו
לבדם במאורה. באפריקה,
כל אחד מהטורפים האחרים שמסתובב בקרבת המאורה מזהה את הגורים, וממהר לחסל אותם לא כדי
לטרוף אלא כדי להוריד את מספר המתחרים הפוטנציאליים על המזון לעתים זכרים זרים פוגעים בגורים. האם מלמדת את צאצאיה לצוד. נצפתה
נמרה שצדה שפן סלעים בסמבורו. הרפתה ממנו והניחה לבנה לתופש אותו שוב. הצאצאים
מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים-שלוש

בשבייה ממליטה הנמרה
כל שנה.

צילום: מולה יפה 

הנמר נזכר במקומות
רבים בתנ"ך: "וקלו מנמרים סוסיו" (חבקוק, א', 8); "ממעונות
אריות מהררי נמרים (שיה"ש, ד', 8); "היהפוך כושי עורו ונמר
חברבורותיו" (ירמיהו, י"ג, 23); "נמר שוקד על עריהם" (ירמיהו,
ה', 6) ; ו וְגָר
זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו
וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו, י"א, 6);  ועוד. הנר
היה סמל לאורב בדרכים טורף: וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר(הושע,
י"ג, 7). במשנה הוא מוזכר כסמל
לגבורה ולאומץ: "הווי עז כנמר (פרקי אבות, משנה כ'). בספר דניאל מסמן הנמר
כנראה את יוון. פרוותם
של הנמרים היא בעלת ערך, ובאפריקה מוערך כי בכל שנה ניצודים באופן בלתי חוקי אלפי נמרים
בעבור פרוותם. היות שציד נמרים עשוי לסכן את קיום המין – אסור המסחר בפרוות נמרים על
פי הסכם שיזם הארגון הבינלאומי לשמירת הטבע (I.U.C.N) אשר עליו חתומות מדינות רבות, בכללן ישראל.

צילום: גילי חסקין

הנמר
האפריקאי (שם מדעי: Panthera pardus pardus) הוא התת-מין הנפוץ ביותר של הנמר, ואחד היחידים
שאינם מצויים כלל בסכנת הכחדה. גודלו ומשקלו של הנמר האפריקאי הזכר רב
יותר מאלו של הנקבה. צבעו אינו אחיד ומשתנה על פי מקום המגורים והמאורות בהם הוא חי.
קשת צבעי פרוותו נעה מגוון חום אדמומי ועד לצהוב כהה. הנמרים האפריקאים מכוסים אף בנקודות
שחורות, שהפכו לסימן ההיכר שלהם.

 תזונתו של הנמר האפריקאי מגוונת וכוללת מינים של
חרקים, מכרסמים, זוחלים ואף יונקים גדולים. ככלל מיני הנמרים, גם הוא חיה לילית, והוא
צד את טרפו בחשכה, על אף שהוא מסוגל להסתגל גם לאור בשעות הצורך. הנמר האפריקאי צד
בחשאיות. לרוב הוא הורג את טרפו בכך שהוא תופס את גרונו של הטרף ונושך אותו בעזרת שיניו
החדות. הוא כמעט שאינו נזקק לשתייה, כיוון שאת מרבית נוזליו הוא מקבל מהטרף אותו הוא
צד.