שנה למותו של יגאל חסקין

‏יום שישי; אפריל 2022

כתב: גילי חסקין

תודה לאיילה לוינדר על ההערות.

ראו גם: הספד ליגאל חסקין. דברים שנשאתי על קברו.

על יגאל חסקין בבטאון תנועת המושבים

ראו גם: יגאל חסקין יוצא לגימלאות;  ברכות ליגאל חסקין, לגיל שבעים;  יגאל חסקין פורש מהובלת הטיולים; שבוע למותו של יגאל חסקין ; שלושים למותו של יגאל חסקין

ראו גם: גנטיקה של טיולים;

אבא יקר,

אנו ניצבים מעל קברך. שנה לאחר שעזבת את העולם.

הזמן עבר כל כך מהר וכל כך לאט. לא היית מאמין עד כמה אתה חסר. בכול מפגש אנחנו מצטטים את "החוכמות" שלך. מספרים וצוחקים. יותר מאשר עצובים.

אמא מספרת לי על השיחות הארוכות שלכם. מפיה למדתי אודותיך לא מעט, דווקא אחרי שהלכת. לא ידעתי שהיה לכם כל כך מעניין יחד. תמיד אמרת לנו שאף אחד לא יודע מה באמת קורה בין בעל לאשתו. גם לא הילדים.

אני מהרהר בך רבות ביני לביני.

דווקא החודשים האחרונים הולכים ומטשטשים. החודשים בהם היית מחובר לצינורות, כאוב וחסר אונים, הולכים ונמוגים.. באורח פלא, דמותך הזקנה הולכת ונשכחת ודמותך הצעירה דווקא מתבהרת ומתחדדת. כפי שאתה היית רוצה שנזכור.

אני  זוכר היטב את עצמי בגיל שלוש, בגן הילדים, שר בקול , את השיר "אמא יקרה לי". אני מתבונן בכם מצחקקים, משתאה ולא מבין מדוע. יחלפו שנים עד שאבין שמדובר בצחוק מלא גיל. אתה מקרין בפנס קסם על קיר ביתנו הישן, כשאני בן ארבע. מולנו מככבים דוב דובוני בן דוביים, מצחצח נעליים ואחריו שוליית הקוסם. אתה מדקלם את החרוזים בעל פה והכלב נובח בבהלה אל מול האורחים המרצדים על הקיר שממולו. אני כבר בן שש ואתה, רק בן 32, מברך אותי בחיוך ענק, בצאתי ליום הלימודים הראשון בבית הספר. שלום כתה א'.

אני יושב על כתפיך בצעדת ארבעת הימים. לצדנו, אחותך נורית, חיילת בנח"ל, נושאת את מימי על כתפיה. אתה חבוש בכובע 'טמבל', עטור במדליות, פוסע ברגל גאווה, מנופף לשלום לצופים המוחאים לך כפיים. הטבעת אז את המושג: "שמחת צועדים". אתה נפרד מאתנו בצעד מהיר ונחוש ולקראת ערב, אני שוב לצדך, משוטט במאהל שהוקם ביער חולדה. אתה לוחץ ידיים, מתחבק, טופח על שכם. כחתן בחופתו.

אני זוכר אותך מתבונן במפה. הופך סנטימטרים לקילומטרים. קווי הגובה מתרוממים לפניך, קווי האפיק שוקעים; הכתמים החומים הופכים להרים, הירוקים לעמקים והקווים הכחולים לנחלים. אתה עומד זקוף, כפייה לראשך, מצביע על הישובים בשטח, מדייק במיקומו של כל אחד מהם, ומספר עליו כמה מילים.

אני מתבונן ומאזין, מפנים את שפת הגוף, את הפאתוס, את הבדיחות שלך. כל אלו, מבלי משים עברו דרכי גם לבני, דור שלישי של מדריכים. עד היום, כשאני מדריך עם ותק של 45 שנים, אני ניצב על פסגת הר אלעזר, במדבר יהודה , אני מצביע על שביל הנחש ומצטט את יוסף בן מתתיהו, כאילו מגרונך. כמה שנים אחר כך, אתה מצרף אותי לטיולים, כשאני מביט בך מלהטט במיקרופון, מצטט פסוקים מהמקרא, או מכביר אמרות שפר, כמו למשל: "הבדואי אינו רק בן המדבר, אלא דווקא אבי המדבר". או את "חכם השביל מן ההולך בו". משפטים שמטייליך, שהיו אז נערים בגיל עשרה, ממשיכים לצטט גם כיום, שהם סבים לנכדים ולנינים. אני צעיר מכדי לזכור אותך, מעלה את בני נוער המושבים, בעזרת בחבלים, אל ראש מצדה. אך התמונות, הסיפורים והגעגוע, גורמים לי לראות את עצמי, בתמונה שכנראה בדיתי. יחלפו עוד כמה שנים וגם מימי תוביל אחריה מטיילים, בנתיב שפילסה לעצמה. בין לבין, אפרתי הדריכה טיולי יוד בית'ניקים ביוון. היינו ל"משפחת בנאי של הטיולים".

אני זוכר אותך לבוש מדים, חובש לראשך בגאווה כומתת שריון שחורה. יוצא בחדווה למילואים, לחוויה גברית, אפופה תחושה של חשיבות. אוהב להתחכך באנשי צבא, למגינת לבה של אמא, מכיר את מרביתם והם אותך. הרבית לספר על תחרות הניווט אליה גויסת במיוחד, ואיך למרות שהיית איש המילואים היחידי שהשתתף במרוץ, הגעת שלישי מכל גייסות השריון. לאחר מלחמת ששת הימים, אנחנו באים לבקר בבסיס צבאי בצפון סיני. חיילים מספרים לנו שיש לנו אבא נהדר ואתה, שלא כהרגלך, נצרת את פיך ונמנעת מספר לנו אודות המשימה שנשלחת אליה, על ידי האלוף ישראל טל. רק שנים רבות אחר כך, כשקדחת מחום, תוך כדי הזיות, שמענו מפיך על רימונים מתפוצצים וירי של מקלעים. הייתי נותן הרבה כדי לדעת מה היה שם, אבל אין כבר את מי לשאול.

כעבור שנתיים, אתה שוב לובש מדים, ראש מדור ידיעת הארץ של צה"ל, תפקיד שכאילו נתפר במיוחד למידותיך. צוות הכתבים והצלמים של בטאון 'במחנה', תיאר בהתלהבות איך אתה מדלג מעל הערוצים, במלוא קומתך הארוכה. למרות שאתה כבר… בן 38… ממש קשיש….

אחרי מלחמת יום הכיפורים, אתה חוזר ל'תנועת המושבים'; מתעל את הצער על נפילתו של אפרים , לעשיה קדחתנית. מקים בהתלהבות נעורים את המדור לידיעת הארץ, כפי שיצרת יש מאין, 17 שנים קודם לכן, את חוג המטיילים המיתולוגי של נוער המושבים, שהוריהם כינו אותך "המשוגע מכפר ביל"ו", יותר בחיבה מאשר בכעס. הם המשיכו לשמור לך אמונים, למרות  שהלכו והתבגרו, הלכו והזדקנו, יחד אתך. שערך האפיר ואחר כך הלבין, משקפי קריאה הופיעו על אפך, אבל נותרת מנהיג כשהיית. כריזמטי להפליא. משוח בשמן. המדריכים שהעסקת, סיפרו שניתן היה לכוון את השעונים, לפי האוטובוסים שתפעלת. עשרה אוטובוסים עולים יחד לירושלים, כל קבוצת מטיילים מתפצלת לעיסוק בנושא ספציפי, בהובלת מדריך מומחה, ואתה מנצח על התזמורת כולה. בהפסקת הצהרים, אתה משוטט ביניהם, מחליף מילים וקריצות, ודי במבט אגבי, כדי שתקבל תמונה מדויקת של מצב הטיול לאשורו.

בין לבין התחלת לנסוע ולחו"ל. דומה והארץ שאהבת כל כך, הפכה לקטנה עליך. התחלת לפרוץ נתיבים בקפריסין, יוון, יוגוסלביה ועד למזרח הרחוק הגעת. הנהגים המקומיים מתפעמים מכושר ההתמצאות שלך. עשרות מטיילים פוסעים בעקבותיך משנה לשנה, מיעד ליעד. לא היית מומחה לגיאולוגיה, ארכיאולוגיה או בוטניקה, אך ידעת לעשות טיול, להפוך מסלול לוויה, ציבור של אנשים, לקבוצה מגובשת.

עוד כמה שנים יחלפו ועמן התחלפו היוצרות: אני מדריך ואתה מודרך. גם בגיל שבעים, גם כמטייל מהשורה, אתה בחלוץ, שובל של מטיילים אחריך והילה של כריזמה מעל לראשך. לידתך בארגמן. אתה מתיישב באופן טבעי בספסל הראשון, רואה אותי מתקרב ומיד עובר אחורנית, במבט מלא גאווה.

היו לך אמרות שפר, שלא כולן היו פילוסופיה מחודדת, אבל מלאו הומור ושמחת חיים. לימדת אותנו שעדיף לחזור מטיול עם הצלחה מאשר עם הסבר; שעדיף שיקנאו בך מאשר שירחמו עליך. ואכן, כך חיית. לימדת אותנו שבחיים אפשר להיות קורבן ואפשר להיות מלך. תמיד היית מלך. כך נשארת חקוק בזיכרוני, כשכתר מלכות דמיוני מעל ראשך.

שלך

באהבה וגעגוע

גילי