מיתוס מצדה – חלק א' : הבניית המיתוס

מיתוס מצדה: עלייתו וקמילתו באתוס הישראלי

כתב: גילי חסקין, ‏20/03/2020

ראו באתר זה: אתוס ומיתוס. עיצוב הזיכרון הלאומי הציוני.

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה מיוחדת למולי ברוג, קודם כל על מחקרו המחכים ועוד יותר, על החניכה הסבלנית והשקדנית.

צילום אוויר של מצדה. באדיבות דובי טל וחברת 'אלבטרוס'

אתר מצדה, שהוכרז באוקטובר 2002 כאתר מורשת תרבות עולמי מטעם אונסק"ו, הוא מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בישראל. לפי "דן אנד ברדסטריט" (Dun & Bradstreet), ב-2012 דורג האתר במקום השני ברשימת אתרי התיירות בישראל. הנצחתה של מצדה ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, מבטאת את ערכה האוניברסלי היוצא מן הכלל הראוי להגנה למען האנושות. מצדה היא צוק הררי מבודד המהווה ביצור טבעי, המשקיף אל ים המלח בנוף בראשיתי מרהיב במדבר יהודה. היא מהווה סמל למלכות ישראל של סוף ימי בית המקדש השני ולחורבנה האלים והיא הייתה המעוז האחרון של לוחמי חרות יהודיים[1] מול הצבא הרומי בשנת 73 לסה"נ.[2].

ראו באתר זה: סיור במצדה: ראו גם: דיון במיתוס של מצדה.

מצדה היא הרבה מעבר לאתר ארכיאולוגי. מצדה היתה לסמל לאומי עוד זמן רב לפני שנחפרה. התיאור הדרמטי של אירועי מצדה, כפי שמביא אותם יוסף בן מתתיהו ובעיקר שיאם הדרמטי, בנאומיו של אלעזר בן יאיר ובהתאבדותם של המגינים, הם המקור ממנו צמח המיתוס. מצדה הפכה לסמל ומיתוס של גבורה, המושרשים עמוק בתודעת יהודי ישראל והתפוצות וגם לא-יהודים, העולים אל הר-מצדה מתפעלים לא רק מהנוף המרהיב ומהשרידים הארכיאולוגיים המרשימים, אלא גם מסיפור המצור וסופו הטראגי, מן ההשקעה האדירה של רומא בהכנעת הנצורים, מתושייתם של הנצורים ומהחלטתם להתאבד ולא ליפול חיים בידי הרומאים המנצחים.

מצדה – תצלום רחפן. באדיבות ויקיפדיה

סיפורם של אנשי מצדה עורר את הדמיון כבר לפני זמן רב. זיהויה של מצדה ראשיתו בשנת 1838, כאשר צפו הארכאולוג האמריקני הנודע אדוארד רוֹבִּינְסוֹן ועוזרו המיסיונר עלי סמית על ההר מראש מצפה עין-גדי, וזיהו אותו עם 'מסדה' של יוספוס. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1842, עלו המיסיונר האמריקני ס' ווֹלְקוֹט (S.W. Woott) והצייר הבריטי ויליאם טִיפִּינְג (William J. Tipping) להר ואישרו, ממראה עיניים, את הצעתם[3].

מצדה, שרטוט של קלוד קונדר עבור הקרן לחקר ארץ ישראל. 1883.

מיתוס מצדה הוא סיפור על קנאים, לוחמי חרות ישראל, אשר בסיומו של מרד רב גבורה נגד הרומאים, התבצרו שלוש שנים על ההר, תוך ביצוע פעולות גרילה נגד הצבא הרומאי הגדול. עד שנאלצו להתאבד. מיתוס מצדה חילן את ההתאבדות וגייס מעשה שנעדה מתוך קידוש השם, לקידושר הלאומיות.

מיתוס אינו היסטוריה. מיתוס היסטורי הוא פוליטי ובמיתוס מצדה נעשה שימוש פוליטי, במיוחד בימי המדינה שבדרך, במחצית הראשונה של המאה העשרים. דודי הולצמן, בעבודת המאסטר שלו, שהוגשה לאוניברסיטת בר אילן, מנתח כיצד סיפור מצדה התפתח מאירוע בלתי ידוע כמעט, בתחילתו, ועד לאחד המיתוסים המרכזיים של הישוב היהודי בשנות הארבעים של המאה העשרים[5]. כאשר התברר בשנת 1937, שמצדה לא תהיה כלולה בתכנית החלוקה של וועדת פיל, אמר ברל כצנלסון: "מצדה נמצאת במדבר יהודה, צופה על ים המלח, והיא איננה אובייקט להתיישבות. אבל הערך של מצדה בשבילנו אינה בכמות הנפשות העומדות להשתכן בנקודה זו, אלא בכוח המחייה. מצדה זו, שנגמרה עם הקץ הזה, שכול אחד מכיר אותו, כוחה המחייה והמחנך עבור כל הדור הגדל בארץ. ה"קושאן" על מצדה אולי לא יישאר בידינו, אבל מצדה כן"[6].

יחד עם זאת, לא מעטים – גם בהשקפות שונות בדרך כלל – מרגישים אי-נוחות מול הסמל, הן מפני שהוא מושתת על יחס חיובי לאנשים המאופיינים כשודדים ורוצחים למען מטרות פוליטיות; הן משום שהוא מושתת על התאבדות קולקטיבית ואכזרית, שראשיתה שחיטת הנשים והילדים וסופה שחיטה הדדית של הגברים על-פי גורל, עד אחרון הנצורים[7]  והן משום שתבונתו של המרד הגדול בכללו מוטלת בספק. כך למשל, דוד בן גוריון, שאמר לשמריה גוטמן, בתקופה שהאחרון הוליך את תנועות הנוער למצדה: "מה אתה עושה? אתה מחנך נוער לאיבוד לדעת? האם זו אידיאה"?[8]

צמיחת המיתוס

מיתוס מצדה נעשה מרכזי בתפישתם של הישוב היהודי והתנועה הציונית, על רקע של אירועים טראגיים והרואיים: המאורעות ומלחמת העולם השנייה. ההזדהות המלאה עם מצדה באה לידי ביטוי כאשר הישוב עמד בפני מצוקה נוראה מבחוץ, לנוכח התקדמות הצבאות הגרמניים לארץ ישראל במלחמת העולם השנייה, עד שלתוכניות של מפעל ההתבצרות בארץ מול האויב הנאצי קראו לימים "מצדה על הכרמל" (עוד מיתוס, שזה לא המקום לעסוק בו). כאשר קמה המדינה, הפכה מצדה לחלק מהאתוס הישראלי וההזדהות עם המיתוס ידעה עליות ומורדות לאורך השנים.

מטרתו של מאמר זה, היא לסקור כיצד הפך סיפור המצור על מצדה למיתוס של גבורה בתודעת היישוב לפני קום המדינה, ובמיוחד בקרב הנוער של תנועת העבודה, עד שהיה למיתוס ואפילו למרכיב חשוב באתוס הישראלי, החוצה אידיאולוגיות ותנועות פוליטיות[9]. כפי שנראה, המיתוס דעך במהלך השנים, עד שמצדה כמעט ונדחקה ממקומה ההרואי והפכה לאתר תיירות בלבד.

דודי הולצמן מציין, שאם מרד החשמונאים הוא "אירוע הפתיחה" של עצמאות ישראל בארצו בימי בית שני, הרי שמצדה הוא אירוע הסיום שלו  [10]. מצדה הייתה חלק ממה שמכונה המרד היהודי הגדול כנגד האימפריה הרומית בשנים 73-66 לספירה. היא היתה, למעשה, הפרק האחרון והטרגי בדיכוי המרד בידי הצבא הרומי.  לסיפור מצדה שני מקורות: כתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים עם הרומאים) והחפירות הארכיאולוגיות.

תיאור המצור אצל יוסף בן מתתיהו מפורט מאד, וחלקו העיקרי, והדרמטי מאד, הוא נאומו המפורסם – למעשה, שני נאומים – של מנהיג הסיקריקים, אלעזר בן יאיר, שבהם טוען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים:  "הן למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, ומן המוות לא ימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סירבו לבחור מוות בשעת הכושר… עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעזבנו את ארץ החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!…"

יוסף בן מתתיהו סיפר על ביצור מצדה ובנייתה בידי הורדוס. מתקופה זו השתמר רוב הממצא המרשים שנתגלה בהר, כולל מערכת אספקת מים מורכבת ומסועפת, שהתבססה על אגירת מי שיטפונות לתוך בריכות אגירה עצומות בחלקו הצפוני של ההר. תיאורה הפיזי של מצדה מפי יוסף בן מתתיהו, הוא מהימן לאור הממצאים הארכיאולוגיים. בשעתו, טענו רבים, כי אם מקבלים את דבריו אלה כמהימנים, נראה שיש להאמין גם לסיפור ההתאבדות. מה גם שאלפי אנשים היו עדים לאירוע, או לייתר דיוק לתוצאותיו, כך שלא יעלה על הדעת שבן מתתיהו יוכל להמציא סיפור כזה. מכל מקום, אף היסטוריון לא הציע הסבר אלטרנטיבי לסיומו של הקרב על מצדה, וכך נותר ההסבר בעינו. (כבר נקבע מזמן שהתיאורים הגיאוגרפיים והאדריכליים של יוסף בן מתתיהו נכונים, לאור הממצאים הארכיאולוגיים, אך הנתונים על התנהגות האנשים משני הצדדים, היא תעמולתית ואיננה האמת כפי שהייתה).

מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל הנחשפים לסיפור. התאבדות מנוגדת לחלוטין להלכה היהודית. אמנם, היו מקרים נוספים של איבוד עצמי לדעת בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא, כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. ( זה גם זה הם סיפורי יוספוס ואין כול הוכחה שאכן היו). יחד עם זאת, היקף ההתאבדות במצדה, גדול מאוד ביחס לתיאורים האחרים.

באוקטובר 1963, החלו חפירות מצדה בניהולו של פרופ' יגאל ידין.  ארכיאולוגים  רבים ומספר גדול מאד מתנדבים שהגיעו מרחבי תבל,  נטלו חלק  בחפירות שנמשכו עד אפריל 1965.  ידין נהג להכריז, בראיונות , בנאומים ובהרצאות: "מצדה היא סמל לגבורת ישראל".

השחקנית חנה רובינא קראה מעל פסגת מצדה את מנשר ההתרמה: "לא רבים הם בארץ האתרים השופכים אור כה דרמטי על גבורה כה מופלאה כמו מצדה. צוקי מצדה הפכו מקדש לדור החלוצים והלוחמים בישראל". אלפים נענו למנשר: ועדי עובדים, חברי תנועות נוער, אלפי אזרחים ואפילו המלחין הידוע איגור סטרווינסקי תרמו מאות אלפי לירות למימון החפירות.

בנוסף לבעיה ההלכתית, קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר כל ראיה ארכיאולוגית למעשה. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש את המבנים כשנפרצה החומה, אך כמעט ולא נמצאו שרידים כלשהם של גופות או של קברים (המדובר, כזכור, בקרוב לאלף איש, מספר רב של הרוגים על שטח קטן מאוד יחסית). נאום ההתאבדות הוא לב-ליבו של מיתוס מצדה. ללא הנאום וההתאבדות, ייתכן שמצדה היתה עוד אחד מאתרי המרד, לצד יודפת, גמלא וירושלים. ( אם כי תמיד הייתה האחרונה שהחזיקה מעמד וגם זה דבר בעל משמעות).

חפירות מצדה. באדיבות ביתמונה

"מצדה היא בראש ובראשונה סמל, מצבה לקדושי האומה, לגיבורים שהעדיפו מוות על חיי עבדות", כותב ידין בספרו. אולם זמן קצר לקראת סיומן של החפירות, תהו העיתונים הישראליים, שעקבו אחרי החפירות, מדוע אחרי אחד עשר חודשי חפירה, לא נמצאו באתר שרידי גופות המתאבדים. ב'מעריב', שהיה אז העיתון של המדינה, נכתב: "ורק תעלומה אחת עדיין מעיקה: להיכן נעלמו שרידיהם של 960 הקנאים אשר שלחו יד בנפשם במצוות מפקדם אלעזר בן יאיר. יגאל ידין ציפה לנס, הוא חפר מחוץ לשטחים הבנויים בתקווה לגלות את הקבר או את קברי האחים, אך לשווא"[11]. (למותר לציין כי "ציפה לנס" היא פרשנות יצירתית של הכותב). המיתוס הציוני הציע סיפֶּר (נרטיב) ששם דגש על נחישות והקרבה מול כיבוש אכזר, והתעלם מתפקידם המפוקפק של אנשי מצדה בהיסטוריה. הערעור על מיתוס זה הביא לבחינה מחודשת של סיפור המצור אצל יוסף בן מתתיהו.

הארכיאולוג מאיר בן דב, שהשתתף בחפירות מצדה, טוען כי עוד במהלך החפירות אמר לידין שאין פה סיפור גבורה. לדבריו, "הייתה התאבדות על המצדה, אבל היא הייתה כלום, שום דבר. זה לא מיתוס של גבורה. הם טבחו זה את זה. מה זה לקחת ילדים ולהרוג אותם? אפילו בשואה, כשהיה ברור שילדים הולכים לקראת מותם, הוריהם לא הרגו אותם. אנשים שמדברים על גבורת מצדה לא יודעים על מה הם מדברים. לא הייתה שם גבורה".

"העניין המחודש לו זכו, החל משנות ה-70 של המאה ה-20, סיפור מצדה והמיתוס שניבנה עליו, בקרב חוקרים מתחומים שונים, העלה מחדש את שאלת מהימנות עדותו של יוסף בן-מתתיהו כמסמך מדעי לידיעת העבר, וחידד את משמעותו של סיפור הזיכרון הקיבוצי כמקור אלטרנטיבי ללימוד ההיסטוריה[12]. ממחקרים אלה עולה, כי קיימים הבדלים ניכרים בין הכרוניקה של אירועי מצדה, שנכתבה לפני קרוב לאלפיים שנה, לבין ההבניה החברתית של 'מיתוס מצדה', אותה יצרו וטיפחו בישראל באמצע המאה העשרים"[13].

צילום אוויר מצפון דרומה. באדיבות ויקיפדיה

אתוס ומיתוס

טרם שנדון במיתוס של מצדה, נגדיר כמה מושגים רלוונטיים:

אתוס (Ethos) מיוונית: מוסר, מכלול המידות הטובות, של עם, גזע, או ציבור מסוים[14].  בשוני מזה – מיתוס הוא אופן של מתן משמעות והיא משתנה מתקופה לתקופה. המיתוס  מחזק, בזמן של משבר חברתי, את הסולידאריות החברתית. מיתוסים היסטוריים הם  סיפורים דרמטיים, אמתיים למחצה או אפילו שקריים, בעלי לקח ערכי; סיפורים שבאמצעותם קהילה מפרשת את זהותה ומנמקת את תפישתה ההיסטורית ואת התנהגותה.

ההיסטוריון מירון בנבנישתי תמצת את חשיבותם הפונקציונאלית של מיתוסים לזהות הלאומית: "המיתוסים הם אבני הבניין שמהם בונה עם את הזהות הקולקטיבית שלו. המיתוס הוא קריאת הקרב ושיר הערש, האיפור והגלימה, המסך והמשקפת, שבהם משתמשת החברה האנושית כדי להתגייס לפעולה, לשגות בחלומות, לטשטש תווים מכוערים, להתמודד עם מציאות קשה, לשאוב ניחומים ולתעל שנאות, לשאת ולטפח את הדימוי העצמי. המיתוסים אינם הזיות אלא בליל של אירועים אמתיים ואגדיים, שגובשו בדבק של חוויות הרואיות וטראומטיות. אלה אירועים קלים לספיגה ומשעה שהם נקלטים הם נעשים אמתיים יותר מהמציאות עצמה"[15]. תולדות מאתיים השנים האחרונות בדברי ימי העולם שזורות סיפורים מעצבים (נֵרָטיבים), מיתוסים לאומיים ופוליטיים (סוציאליסטיים או פשיסטיים), אשר יצרו תמונת עולם, עבר לאומי או מעמדי ובהתאם להם עיצבו זיכרון קולקטיבי של מציאות שלא התקיימה אלא בדמיונם של ממציאיה. את המיתוסים אפשר למיין למיתוסים היסטוריים, הקשורים לאירוע מסוים בעבר, ולמיתוסים גיאוגרפיים, הקשורים למקום מסוים. מצדה היא מיתוס גיאוגרפי והיסטורי כאחד.

הסוציולוג האמריקאי רוברט בלה (Robert Bellah)  הגדיר את הדת האזרחית כאמונה ופולחן המאפיינים מערכות סוציו-פוליטיות חילוניות. לפיכך, דת אזרחית היא מערכת מיתוסים, ערכים, טקסים וסמלים שמדינה או קבוצה פוליטית יוצרת עבור אזרחיה, כדי לאשר את חזונה ולהטמיע את ערכיה. למערכת הדת האזרחית ממד קדושה ויראה, והיא משלבת אלמנטים דתיים, ושאינם דתיים. להבדיל ממיתוס דתי, שהוא הסבר פרה מדעי על תופעות טבע או התנהגות אנושית, מנסח הסוציולוג מולי ברוג, את המיתוס הפוליטי, כ"עיצוב המציאות ההיסטורית כסיפר (נראטיב), שמעניק משמעות להווה, באמצעות תיאור העבר, כך שישמש מופת לעתיד "ומסביר כי "המיתוס ממלא את החלל בתודעה, בין מה שהיה לבין מה שהיינו רוצים שיהיה. ערכו התרבותי ועוצמת השפעתו של המיתוס, אינם תלויים במידת האמת ההיסטורית שבו, אלא בשימוש שעושה בו החברה להשגת מטרותיה ובדרך בה הוא מובנה כמציאות היסטורית. הבניית המציאות כמיתוס פוליטי מתאפיינת בהענקת משמעות סמלית רבת-פנים למאורע אקטואלי מסוים והצגתו כמציאות אותנטית, זאת בלוויית הלקח החינוכי והציווי ההתנהגותי המתחייבים מכך"[16].

כמעט בכול מהפכה ביקשו המהפכנים לבנות זיכרון קולקטיבי חדש, כדי לבסס את הלגיטימציה שלה והתנועה הציונית, שבצעה מהפכה בחיי היהודים ובדמות היהודי, אינה שונה בכך. "לעתים בהעדר ידע היסטורי מספק, נוטלים לעצמם מעצבי סיפור הזיכרון חופש לסלף אותו. בדרך של מיון העצמה וטשטוש, מוסיפים נתונים שאין עליהם עדויות; גורעים כאלו שלא נמצאו בהלימה עם התוכן המבוקש, ומדגישים או מערפלים עובדות אחרות"[17].

מיתוס מצדה – סיפור של גבורה וחירוף נפש – נבנה מתוך הסיפור ההיסטורי, תוך הוצאת האלמנטים הבלתי מתאימים. [18]. השימוש בביטוי "מיתוס מצדה", יכול לעורר בקהל הישראלי תגובות של חוסר נוחות ולעתים אפילו תגובות רגשיות של כעס. נראה כי תגובה כזאת עשויה ללמד משהו על הרקע התרבותי והחברתי שבו צמח מיתוס מצדה, וכיצד הוא הפך לאחד המיתוסים המובילים של החברה  הישראלית.

מצדה, שרטוט של הנרי בייקר טריסטראם משנת 1865.

התפתחות המיתוס על רקע התקופה

הסיפור ידוע רק מכתבי יוסף בן מתתיהו ולא נקלט במסורת היהודית. אין למצדה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד בבלי או תלמוד ירושלמי. הקווים העיקריים בסיפור – ההתאבדות והרג הנשים והילדים – היו זרים לרוח ספרים אלו (אם כי בדורנו, נמצאו להתאבדות זו הצדקות הלכתיות)[19]. אפשר גם שהפרושים, אויבי הקנאים, ראו את הפוטנציאל הטמון בסיפור ורצו לעקר את הדחף למרד. המופת והדוגמה של חז"ל נלקחו מרבן יוחנן בן זכאי, שברח מירושלים הנצורה ובברכת הרומאים הקים את המרכז היהודי ביבנה[20].

ספריו של יוסף בן מתתיהו לא שולבו במסורת הרבנית ולא ידוע אם היהודים היו חשופים אליהם, מה גם שהיו כתובים יוונית. רק במאה העשירית נזכר לראשונה סיפור מצדה, בחיבור "ספר יוסיפון"[21], עיבוד של כתביו, שנכתב על ידי יוסף בן גוריון והופיע באיטליה במאה העשירית  – עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). ספר שזכה לתפוצה רחבה יחסית בקהילות יהודיות .  בגרסת יוסיפון, שהלמה את ההשקפה הרבנית, מצאו הקנאים את מותם בקרב נואש נגד הרומאים ולא נטלו את חייהם במו-ידם. יהודי המאה ה-16 העריכו מאד את אמינותו של הכותב[22]. אולם הסיפור עצמו לא זכה לפופולאריות יתרה בספרות הרבנית. היו בו אלמנטים זרים לרוחה של היהדות המסורתית: הרעיון למות למען החירות ואף להמית אנשים, נשים וטף. היה זה רבי יוחנן בן זכאי, שטופח במסורת כמצילה של היהדות ולא אלעזר בן יאיר, שנשאר חיצוני לה.

נראה שסיפור מצדה היה מוכר בעולם הנוצרי, לפחות במאה ה-20 [23], והפך לסמל לקנאות עיוורת ונואשת, לפחות בתחילת המאה העשרים. כך למשל, ב-1943, כשהרמן גרינג השווה את החיילים הגרמנים בסטלינגרד למגיני תרמופילאי, התבדחו כמה מקציניהם, באופן פרטי, כי ההתאבדות במצדה מהווה תקדים הולם יותר[24].

מצדה, שהתגלתה לחוקרי העולם באמצע המאה ה-19, לא היתה אתר במסלול טיוליהם  של יהודי ארץ-ישראל בימי העלייה הראשונה והשנייה. לא קמו  אגודות ציוניות בשם זה, ובספרי-לימוד (ציוניים) רבים היא אף לא נזכרת. אמנם, מצדה הוזכרה בוויכוח הגדול בין אחד־העם למיכה יוסף ברדיצ'בסקי. אחד־העם העמיד את ייחודו של עם ישראל על סגולותיו המוסריות ומשום כך גם הסיק שייעודו הוא להיות לעם סגולה[25]. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – בר הפלוגתא החריף ביותר שלו – טען כי בתולדות עם ישראל היו תקופות שמוסר ה"בוז לכוח האגרוף" לא היה תקף בהן: למשל, תקופת המכבים או מרד בר כוכבא[26].  ברדיצ'בסקי הציב את דמותו של היהודי הלוחם והמורד כאידיאל, קידש את הקנאות והגבורה ולשם כך אימץ גם את מצדה[27].

מצדה מצפון, תחריט של וו. טיפינג. 1842.

אולם, עד שנות ה- 20 של המאה סיפור מצדה כמעט ולא היה חלק ממערכת סמלי הגבורה, שהתפתחו בציונות מאז ימי 'חובבי-ציון'.  המכבים, יוחנן מגוש-חלב, שמעון בר-גיורא ובר-כוכבא נתפסו על-ידי רבים מראשוני הציונים, כדמויות-מופת, שלאורן ועל-פיהן מן הראוי לחנך ולעצב את 'היהודי החדש' או את 'העברי החדש' – בניגוד ליהודי הגלותי, שנתפס כסביל, חלוש ואף פחדן, ובניגוד למסורת הדתית הנורמטיבית, שהעמידה בראש סולם הערכים את "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה" (זכריה ד') [28]

דן ביתן, כותב במחקרו "מצדה – הסמל והמיתוס"[29]  שאי אפשר להסביר את ההתעלמות ממצדה רק באי-ידיעה, אף שבשום מקור יהודי מסורתי לא מופיע, ולו ברמז, סיפור מצדה; וחוקרים התלבטו, ועדיין מתלבטים, כיצד להסביר זאת. 'מלחמת היהודים' של יוסף בן-מתתיהו – והפרפראזה עליו – ספר יוסיפון, שהוזכר לעייל – היו מוכרים ליהודים מבקשי השכלה חילונית וגם לשומרי מסורת רבים והיוו מקור-השראה לצעירים יהודים משכילים, שחיפשו לעצמם סמלים של גבורה ומופתים להערצה ולחיקוי[30].

גם אי-אפשר להסביר את ההתעלמות מצדה, בקושי הטכני להגיע אליה. כמה וכמה חוקרים נוצרים הגיעו לאזור מצדה ועלו על ההר עוד במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים: וכן גם יהודים, אמנם ספורים, שהשתתפו במשלחת-סקר לים-המלח מטעם ההסתדרות הציונית, שבדקה את האפשרות להשיג זיכיון כדי לנצל את אוצרותיו[31]. גם תודעת הטיול הלאומי להכרת הארץ ותולדותיה כבר היתה מושרשת למדי לפני מלחמת-העולם הראשונה.

מבט על הארמון הצפוני. צילום: גילי חסקין

שנית מצדה לא תיפול

מבחינה היסטורית, קל לראות כי מיתוס מצדה החל להיבנות ולטפס לגבהים בראשית המאה העשרים. החלוצים הציוניים שעלו לארץ נעזרו בסמלים מן העבר כדי לחיות את ההווה: התייחסות לתנ"ך, לאתריו ולגיבוריו, כדמויות שבדרכן יש ללכת, תוך התעלמות משנות הגלות[32]. התנועה הציונית בראשית דרכה שיוועה לסיפורי גבורה יהודיים. זאת בעקבות הצורך לסתור כמה מהסטריאוטיפים האנטישמיים שרווחו באירופה, וקשירת עברם של העולים עם ארץ ישראל. סיפור כזה, המספר על לוחמים ללא חת לפני 2000 שנה, הוא סיפור שקשה לעמוד מולו. סיפור מצדה הדגיש כי תמיד היו יהודים שהיו מוכנים להילחם "עד הסוף" עבור מולדתם. הזהות הציונית החילונית שעליה עמלו ושקדו ראשי התנועה הזדקקה לסיפורי  גבורה מסוג מצדה. עד שהפכה גם היא לחלק מהאתוס הציוני.

"החיפוש אחר סמלים יהודיים בעלי אופי אקטיבי, הובילו כבר את הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי-ציון", להציע עוד קודם לוועידת קטוביץ (תרמ"ה – 1884), להפוך את חנוכה לחגה הכללי של התנועה. המכבים הפכו סמל לדור התחייה, הן משום שסיפקו את המיתוס האידיאלי למאבקם של "הלאומיים" נגד "המתבוללים" – מאבק בו היו שרויים הציונים בגולה – והן משום שסיפורם הציג נרטיב של 'מרד וגאולה', שהדגיש שילוב הערכים חרות וגבורה ותאם את רעיון האוטואמנציפציה וסיסמתו הציונית: "אם אין אני לי מי לי". מוטיב זה נשאר כמאפיין סמלי קבוע של הגבורה היהודית לאורך עשרות שנים, והיה בעל ערך מיוחד עבור אלה שעלו ארצה ונאבקו בה יום-יום על קיומם הפיזי והאידיאולוגי. ביטוי לכך נתן אל"מ מרדכי בר-און, אז קצין חינוך ראשי לצה"ל, בהרצאתו בפני המועצה העולמית של יד ושם: "היינו דור שטרח להקים פה גבורה חדשה" הכריז "שתהיה שוב גבורה בעלת יכולת של התגשמות ארצית פשוטה ומובנת לכל אומה ולשון, גבורה של הגנה, גבורה של מלחמה ומעשה…של בר-כוכבא, של המכבים, של מצדה"[33].  היתה בחירה לראות את מצדה כחוליה בשרשרת שראשיתה ביהושע בן נון, המשכה בדוד המלך  ובהמשך המכבים. לימים, רמז יגאל ידין, על הקשר הרעיוני בין מצדה לבין המכבים.

בהתייחסו לקשר שבין מצדה למכבים, מסביר ברוג: "גבורת המכבים היתה בעלת אופי צבאי מובהק, אך במסורת זכתה למיצוי בנס טיהור המקדש וחידוש הפולחן בו, וחסרה על-כן דפוסים טקסיים שיפארו את משמעותה הלוחמנית, להם היתה זקוקה התנועה. לא בירושלים ולא בשדות הקרב האחרים של החשמונאים, נמצא פוטנציאל לשמש כ'אתרי פולחן' שיתאימו לרוח האקטיביסטית של היישוב באותם הימים. הבנייתה של מצדה כמעוזה האחרון של יהודה העצמאית והבניית אנשיה כ'סמל של הגבורה הגופנית-הנפשית ושל מסירות הנפש הלאומית לדורי דורות', בניסוחו של קלוזנר, השתלבו בעליה לרגל בימי החנוכה ואפשרו יצירת סיפור זיכרון שלא היה קיים עד אז, בו התמזגו שתי התקופות ההיסטוריות השונות לאחת ובה הפכו אנשי מצדה למכבים". [35] מולי ברוג מוסיף ומסביר: "לאנשי מצדה כ'מכבים' היו שלושה יתרונות מהותיים בבניית סיפור הזיכרון של מצדה. ראשית, הוסר בכך "איום" הקנאים על מעמד הבכורה של המכבים כסמל הגבורה; שנית, הובטח המשך קיומו של חנוכה כמועד הפולחן המרכזי של הגבורה; ושלישית, הוענק לקנאים מעמד רשמי של 'גיבורים', תואר השמור בדרך כלל למי שלחמו בשדה הקרב, אירוע שאינו נזכר בעדותו של פלביוס. גבורתם של הקנאים התפרשה איפה בשתי צורות, האחת על דרך החיוב – מלחמתם למען חופש, מולדת, דת, כבוד וכיוצא בזה, והאחרת על דרך השלילה – שמנעו מעצמם עבדות, עינויים, השפלה וכיו"ב"  […]. כך עולה גם מהשימוש הנפוץ כל-כך שעשו מנהיגי התנועה הציונית ואנשי הרוח שלה, בכנותם את הצעירים בני דורם "בני המכבים" ואת חיילי צה"ל "ניני המכבים". לסיכום, מסביר ברוג:" פרשנות זאת היא שהצדיקה בראייה היסטורית לאחור, אפילו מעשה קיצוני כמו התאבדות, שכן בחשבון אחרון, כך האמינו, הם השיגו את הניצחון, והצדק יצא לאור והר מצדה, שהיה אתר שכוח-אל במדבר יהודה, נעשה למוקד עליה לרגל המונית, והובנה כ"מזבח" המרכזי לפולחן 'מיתוס הגבורה והקורבן' הציוני "[37].

. את תחילת ההתייחסות הציונית למצדה ניתן לראות ב-1923. בשנה זו הופיע לראשונה, בהוצאת 'שטיבל', תרגומו העברי של י"נ שמחוני, ל"מלחמות היהודים" של פלביוס[38]. בפעם הראשונה מזה דורות רבים נחשף הציבור היהודי המשכיל לספר זה. חשוב יותר, משנה זו ואילך, כל קורא עברית יכול היה לקרוא את פלביוס בצורה פשוטה וברורה והחלו ללמוד את הסיפור בבתי הספר. תרגומו של שמחוני היה רהוט, מדויק ושלם, כלל הערות מאירות עיניים, מפתחות וגם מבוא מקיף, אשר היה כשלעצמו רווי מסרים לאומיים. דומה, ששימחוני עמל לתת במבוא, הכשר ליוסף בן-מתתיהו, ובאמצעותו – למרידות יהודה ברומאים ולפרשת מצדה: תרגומו של שמחוני הוא יצירה הנותנת לגיטימציה מחדש לקנאים, לגבורה האקטיבית למיתוס ההתנגדות והמלחמה, לאחר מאות שנים של שלילה מוחלטת לדרך זו. השיא בהתייחסות זו של המתרגם הוא, לדבריו, בקרב מצדה, סיום ספרו של יוסף בן מתתיהו: "ואולי גולת הכותרת של כתיבת יוסיפוס היא התמונה הדרמטית הנשגבה של מעמד מגני מצדה בראותם את האש בחומת-מעוזם והסיום הנערץ שלה"[39].

תחושותיו של שמחוני לגבי המרד והקנאים בכלל, ומצדה בפרט ברורות מאד; אין ספק שזו הייתה האווירה שבה פעל שמחוני, ומן הסתם נפל התרגום עצמו על אוזניים קשובות ועל צורך קיים. בתקופה ההרואית של העלייה השלישית היה תרגום זה דבר בעתו. היה בו משהו מן המזון הרוחני הדרוש לקהל הרעב למסרים שיקשרו אותו לעברה של הארץ, ובמיוחד לסוכני ההשפעה על תודעת הדור בכלל ועל תודעת הקבוצות החלוציות בפרט – מורים, מרצים נודדים, פובליציסטים, עסקנים, סופרים ומשוררים.

בשנים 1923- 1924 פרסם המשורר יצחק למדן , פרקים ראשונים של הפואמה 'מסדה', וב – 1927 היא התפרסמה במלואה. למדן עלה לארץ מרוסיה אחרי הפוגרומים שהתרחשו באוקראינה בעקבות המהפכה הבולשביקית. כמה מבני משפחתו נהרגו בפרעות האלה, ותחושתו היתה כמי שנס אל המפלט האחרון:

וַאֲנִי –

בְּעוֹדִי מְחַשֵּׁק אֶת נַפְשִׁי הַמִּתְפּוֹרֶרֶת

בְּחִֹשּוּקֵי-אֹמֶץ אַחֲרוֹנִים

בָּרַחְתִּי עִם חֲצוֹת לִסְפִינַת גּוֹלִים

לַעֲלוֹת מַסָּדָה.

הֻגַּד לִי:

נֵס-מֶרֶד אַחֲרוֹן הוּנַף שָם .

"מסדה" של יצחק למדן, שהיתה כמובן רק משל לתקומה העברית, הובנתה לסמל ממשי והפכה מחלום לציווי חינוכי. חלקים מן הפואמה הוכנסו לתכנית הלימודים ובטקסים המרגשים שהתקיימו על מצדה, הושמעו בפאתוס, ציטוטים נרחבים ממנה. מפואמה זו הושאל הביטוי  הכה מוכר :"שנית מצדה לא תיפול" סביר להניח, כי פרסום מסדה היה גורם מכריע בהפיכת מצדה לחלק מהאתוס הציוני. :

"מְדוּרוֹת-אֵשׁ בְּלֵילוֹת-זְוָעָה הֵאִירוּ חֲלוֹם-מַסָּדָה מֵרָחוֹק,

בִּמְדוּרוֹת-אֵשׁ נָאִיר עַתָּה ֹשִבְרוֹ פֹּה מִקָּרוֹב…

מְדוּרוֹת-אֵשׁ עַל חוֹמַת מַסָּדָה – נֵרוֹת גְּדוֹלִים הֵן

לְנִשְׁמַת מִשְׁכְּנוֹת-יִשְֹרָאֵל שֶׁהֹעֲלוּ בִּמְדוּרוֹת-אֵשׁ".

למדן הציג את מצדה כחוט מקשר בין עבר והווה, כסמל לארץ ישראל שאליה נדחקים יהודים חלוצים בעמל מכל הגולה. הוא השתמש במסדה כסמל לגאולה, כמשל לארץ-ישראל, אשר אליה עולים בעמל וייסורים, חלוצים מארצות הגולה. מסדה[40] הוצגה כמפלט אחרון, שאליו נחלצים הפליטים. 'מסדה' של למדן היא  חוויה מתקנת של 'מצדה' – מבצר אחרון, שהוא בבחינת סיכוי אחרון: "פה הגבול…מעתה ספר-בראשית חדש נפתח על החומה… חזק חזק ונתחזק". למדן מחזק תחושה זו בשורה של מטאפורות המזכירות את מצדה הריאלית: לוחות-סלעים, שרידי מצודה הרוסה, חומות, תהומות, לוחמים, קרב, והשורה הידועה: "שנית מסדה לא תיפול", שאחריה הוא מוסיף : "…בן-יאיר שוב יתגלה, הוא לא מת, לא מת"[41]. חוויה חוזרת – כן, אך גורל שונה: השלשלת נמשכת, וחוליותיה מחברות את חלוצי ההווה לגיבורי העבר המפואר, שקמים לתחייה בדמותם. זהו צדה האופטימי של 'מסדה', שבאמצעות ההזדהות עם 'מצדה' וגיבוריה קורא למעשים גדולים של התגברות, גבורה וכיבוש. אמנם, המסר של הפואמה, אם מעיינים בה בשלמותה, איננו חד-משמעי. בצד האופטימיות, יש בה גם "פרקים שלמים של אי-אמונה בעצם הניסיון לרפא את הריסות ההיסטוריה היהודית…", כפי שכותב שמעון הלקין, במבוא לספרו של למדן[42]. עם זאת, דומה שרוב הקוראים התמקדו בפרקים האופטימיים, שהפכו למסכתות של תנועות הנוער, ללחנים של שירים וריקודי- הורה ('לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת…"). והתעלמו מן הספקות הקשים, הגובלים בייאוש, של שורות ופרקים אחרים[43].

סיפור מצדה מייצג אצל למדן, את רוחה של העלייה השלישית, החלוצית, שהותירה אחריה את עולמה במזרח אירופה הרוס, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת האזרחים והפוגרומים שנלוו אליה, ובכלל הרס זה גם האכזבה הקשה מהמהפכה. ארץ ישראל, מסדה, שהפכה ל"חוף אחרון", כהגדרתו של למדן, התגלתה כארץ חמה, שוממה וקשה, שאין בה עבודה ומקור קיום, לכאורה – מצב ללא סיכוי: אין לאן לחזור, ואין להמשיך; מיתוס הגאולה הישן והמסורתי נכשל, עם אמונתו; כאן קם מיתוס חדש, שהמשיך הלאה, למרות הכול, כאשר הוא יונק מהמסורת שלפניו, אך גם יוצר יצירה חדשה לגמרי. אין ספק שהשפעתה של הפואמה הייתה רבה מאד, והיא הפכה לסמל של הדור, וקיבעה את מצדה כמיתוס מרכזי.

לקראת סוף שנות ה-20, הפכה אפוא 'מסדה' של למדן, לאחד הגורמים החשובים להשרשת מצדה כסמל וכמיתוס. אולם דומה, כי בכך נקבע גם קו שלעתים היה אופייני למופת המגייס של מיתוס מצדה: התעלמות מסיפור ההתאבדות ומתיאורו המוחשי, המהווים חלק בלתי-נפרד ממצדה של יוסיפוס. המסר של שמחוני וחציו האופטימי של המסר של למדן, הם שנקלטו ואומצו בתודעת רבים מבני הדור.

העיסוק במיתוס מצדה, כביפור של מרד, היה שייך יותר לחוגי הימין, לאב"א אחימאיר ולאורי צבי גרינברג. בתנועת העבודה לא עסקו רבות במרידות של ימי בית שני, שכן אלו היו מנוגדים לאתוס הדפנסיבי, למוטיב הבניין וההתפתחות ששלטו בה.

ב-1932 חיבר זאב ז'בוטינסקי את המנון בית"ר וכלל את מצדה באתוס הבית"רי: "ביתר הנשגבה, יודפת מסדה, תרמנה בעוז ובהדר". עדיין, למרות שמצדה הפכה להיות לחלק מהסוציאליזציה של הציבור הישראלי  ולמרות מסעות חניכי הגימנסיה "הרצליה" למקום בשנות העשרים, נראה שמצדה לא הותירה רישום ניכר על חוויית הנוער. מיתוס הגבורה המקובל ביישוב היה תל חי. היה זה סיפור גבורה מתאים יותר": גבורה המשלבת אומץ לב אידיאלים, היתאחזות בקרקע, שוויון ואחווה.  התיישבות עם עבודת כפיים, לאומיות עם סוציאליזם[44],  מיתוס שאומץ כסמל, הן על ידי הימין והן על ידי השמאל, כשכול צד מדגיש בו יסודות אחרים.

תצפית ממצדה מזרחה. צילום: גילי חסקין

הטיולים למצדה

נראה, שהטיול הראשון למצדה, של קבוצת מטיילי אגודת ההתעמלות "מכבי", התקיים עוד בשנת 1912. אביעזר ילין (בנו של דוד ילין), יצא עם ה'מכבים' – בהם גם אלעזר ליפא סוּקֶנִיק (אביו של יגאל ידין) – למסע בן אחד-עשר יום, אשר נשא את הכותרת המקראית 'הנגבה'[45]. אולם, התמסדות הטיולים לאזור החלה עשר שנים מאוחר יותר. רק בשנים 1925-1922 התקיימו הטיולים המאורגנים הראשונים לים-המלח וסביב חופיו, שאחד מיעדיהם היה הטיפוס על הר-מצדה. דומה, שהראשונים היו 'קבוצת המשוטטים' של מורים ותלמידים של הסמינר למורים 'מזרחי' בירושלים, ובעקבותיהם באו תלמידי הכיתות הגבוהות של גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, בהדרכת מנהלם, ד"ר חיים בוגרשוב, ששילב תכנים לאומיים בהוראת הגיאוגרפיה, ומורם צבי נשרי, שלימד התעמלות , ברוח סיסמתו של מקס נורדאו, על הצורך להקים לתחייה את 'יהדות השרירים'.

"ראשי מערכת החינוך העברי בא"י, שהחלה להתפתח בשלהי המאה ה- 19, הבינו שהישיבה המחודשת על אדמת המולדת מחייבת ביטוי מיוחד לקשר בין האדם לנוף. "התרחקנו מעל אדמתנו ומעל הטבע ואין מבין לצלילי השירה הנפלאה, שירת המולדת, העונים לקראתנו מהמקורות". כך כתב חיים בוגרשוב, מראשוני המורים בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, במאמרו משנת 1934, "ידיעת ארץ ישראל – על פי המקורות העבריים", וסיכם אותו בשורות הללו: "הדור הבא שלנו, ההולך לפנינו… מטרתו וחובתו הלאומית היא לתור ולמצוא לנו, לעם, מקום בארץ. עלינו, איפה, להכשירו למטרה זו" [46]. בתי הספר ראו בטיול ערך ציוני ויישובי. הוא היה חלק מתכנית הלימודים. המסר היה שהארץ תהיה של מי שדורך בשביליה. היו מחנכים, כמו דוד ברש מכפר יהושע, שראו במטייל, משרת את העם והמולדת, כמו הלוחם. בתי הספר הם שבחרו את מסלולי הטיול. התנ"ך היה חלק מציוד החובה שנלקח לטיול ושרבים ראו בו מעיין "קושאן" על ארץ ישראל. הגיאוגרפים שכתבו את ספרי ידיעת הארץ ואת חוברות ההדרכה, ניסו לזהות את מצדה עם המצודות אליהן ברח דוד מפני שאול. כך יכלו התלמידים לקבל רושם שמצדה היא אתר מקראי. כמו חצור או מגידו. מצדה הרי הוא "שם עברי מתקופת בית ראשון" טען הגיאוגרף והמחנך יוסף ברסלבסקי[47]. ' "ידיעת הארץ' היתה ל'כיבוש הארץ', הן במשמעות האידיאולוגית-חינכית של המושג והן במובנו התנ"כי, הארוטי. רוצה לומר, היודע את הארץ הוא בעליה ואדונה. ארץ ישראל הובנתה בתודעה, כמתחם מקודש, אתרים טעוני איכות סמלית לאומית היו ל"מוקדי הפולחן" והטיולים – למסע צליינות. בדרך זו, הסביר ברל כצנלסון, היתה מצדה "מקום קדוש לעולי רגל יהודיים"[48]. ואכן, גם בקרב תנועות הנוער החילוניות, הפכה ארץ ישראל למקום קדוש.

טיול האלף עם מנשקה הראל למצדה. צילום: רענן גלילי. באדיבות ביתמונה

המסעות נחשבו כיעד לאומי עליון ובתי הספר ראו בטיול יעד ציוני ויישובי. בהעדר דרכי-גישה נוחות הסתייעו המטיילים בסירות-מנוע, שהפעילו ערבים בים-המלח ואשר אפשרו להקיף את הים בקלות יחסית. הטיולים נמשכו כמה ימים, ובכל יום סיירו התלמידים בקטע אחר של החוף. רפאל סוורדלוב, אחד ממורי הגימנסיה, תיאר את תחושותיו, שמזכירות חווייה של עליה לרגל: "הפלגנו באוויר שקט… בכל דרכנו זו עינינו נטויות אל ההר הבודד הגאה. אל ההר סבה, הוא מצדה (מסדה). המבצר האחרון ללוחמי חופש עמם, המבצר האחרון ליהודה… אל הר זה שאפנו במשך כל מסענו: אימתי יבוא היום ותדרוך כף רגלנו על אדמת קודש זו? לב מי מאתנו לא רעד לגורל מצדה וגיבוריה? ומי לא שפך דמעות, בקראו את הטרגדיה האיומה, טרגדיית מצדה. שאין כדוגמתה ליגון ולגבורה"[49]. מסלול העלייה, כפי שתיארו סוורדלוב, הוא זה שיאפיין את רוב הטיולים עד שנות ה- 50: הגעה מן החוף, הקפת ההר מצפון, לאורך הדייק הרומאי ועליה להר מכיוון מערב. דרך הסוללה . הגימנסיה הפכה את מצדה ליעד ראשון במעלה לטיוליה וההיא נתנו לו לא רק את הפן של התגברות על קשיים, אלא גם את הצד האידיאולוגי חשיבות העצמאות המדינית מעבר לחייו של היחיד.

נראה, שעד קיץ 1927, לא היה קושי מיוחד להגיע לפסגת ההר מכיוון הסוללה. אך מאז ועד שנות ה-40 הפך השלב האחרון למבצע של ממש, בגלל רעידת-האדמה שהתרחשה ביולי 1927, אשר מרכזה היה מצפון ליריחו. ברעש צנח ראש הסוללה אל מתחת למפלס הפרצה בחומה המערבית, דרכה נהגו המטיילים להיכנס לפסגה. ראשוני המטיילים למצדה לא היו חברי תנועות הנוער. אלה התחילו אמנם להתארגן ולפעול בשנות העשרים, אך דומה שחסר היה להם הכושר הארגוני, ואולי גם האמצעים והגיבוי הכספי למבצע. לגימנסיה שהיתה גוף ממוסד, היתה יכולת גדולה יותר לשאול אוהלים ממחלקת העלייה, לשכור אוטובוסים כדי להגיע לים-המלח וסירות כדי להפליג בו. תלמידי הגימנסיה התרשמו עמוקות מהסיורים למצדה ולימים, כשחלקם יהיו פעילים מרכזיים ומנהיגים של תנועת 'המחנות העולים', הם יזמו טיולים נוספים – פרטיזניים וממוסדים – בשנות ה-30 וה-40.  בשנות ה-30 לא נערכו עדיין טיולים ארציים של תנועות הנוער למצדה. תלמידי גימנסיה 'הרצליה' המשיכו את הטיולים סביב ים-המלח, אך במצוות מוריהם לא ניסו להגיע לפסגה. ב-1934 נהרגה אחת התלמידות, ומאז נפסקו טיוליהם לים-המלח ולמצדה; שכן בית-הספר לא יכול היה להרשות לעצמו סיכונים כאלה. שמריה גוטמן, מקיבוץ נען, שהיה אז מדריך בתנועת 'הנוער העובד' בירושלים, סייר במקום באחד מטיוליו "סובב ים המלח". ליד שפך נחל ארנון לים המלח, פגש חברים מירושלים שערכו שם שיט. הם הציעו לו לחצות את הימה ולהביאו לכיוון מצדה, למרות שלא ידעו את מיקומה המדויק. בטיול זה הצליח שמריה וחבר נוסף למצוא את מצוק מצדה. הם חיפשו דרך לעלות להר. הם קראו בספרו של בן מתתיהו, על שביל נסתר העולה להר אבל לא ידעו את מיקומו ולכן טיפסו להר בדרך הקשה בואדי מצפון למצדה, כך גם נתקלו לראשונה בבריכות המים של מצדה ולבסוף הגיעו לסוללה הרומית ממערב למצדה[50].

שמריהו גוטמן במצדה.

שמריהו גוטמן טיפס אל ראש הר מצדה כמעט מכל צד אפשרי, עד שגילה את שרידי 'שביל הנחש', שהיום הוא משוחזר ומשופר (שלא לדבר על הָרַכֶּבֶל, שהחליף אותו לימים). ראשון של שמריה בתקופה זאת כבר היה עטור רעמת שיער מלבינה ובלבה, קרחת שזופה ונוצצת וכך סיפר ליהודה זיו: "באחד החיפושים אחר שביל הנחש טיפסנו, אני עם עוד חבר מקיבוץ נען, כשאנו נאחזים בזיזי סלע. כבר היינו סמוכים אל ראש ההר, ואני ביקשתי להיאחז בסלע שמעלי כדי להוסיף ולעלות, ופתאום פגעה בראשי אבן חצץ. מיהרתי להצמיד את ראשי אל קיר הסלע, אך בכל פעם שהרמתי אותו, כדי לחפש נקודת אחיזה חדשה ולהוסיף לעלות, שבה ופגעה בו עוד אבן חצץ. הרמתי קולי וקראתי שוב ושוב: 'חבר'ה, תפסיקו לזרוק אבנים, יש אנשים למטה!', אך רק בהגיענו אל הפסגה נתברר העניין: בשולי ההר ניצבו שני עורבים, ואחד מהם נטל מדי פעם אבן חצץ במקורו, המתין בסבלנות עד שארים את ראשי ושמט עליו את החצץ, בּוּל במטרה..[51]."

גוטמן השתכנע, לפי עדותו, שמצדה היא ערך וסמל, שעליו יש לחנך את הנוער למשימות הלאומיות ולנכונות להקרבה הדרושה כדי לממשן[52].  גוטמן שהיה הראשון ששילב מחקר מצדה וטיולים לאתר, נחשב ל"אבי מיתוס מצדה". בעידודו שופץ האתר, נחקר ו"נכבש" על ידי מאות בני נוער. הסוללה הייתה חסומה בסלע גדול שניתק מההר ברעידת האדמה של שנת 1927 . סיור ראשוני זה של שמריה נתן לו את הדחיפה הראשונית. אבל רק בשנת 1940 כאשר היה מזכיר תנועת הנוער העובד, החליט שמריה להפוך את מצדה ליעד לטיולי תנועת הנוער וסמל לדבקות במטרה. הוא פנה לאישי ציבור במטרה לאסוף מעט כסף לסיור מקדים. יצחק בן צבי לא תמך. דוד בן גוריון בסוכנות היהודית שאל אותו איזה מסר אתה מבקש להביא לבני הנוער "התאבדות" כך נראתה מצדה בעיני רבים מהיישוב אז. למרות הקשיים מצא שמריה תקציב קטן ובסוכות שנת 1941 יצאה קבוצה של עשרה מטיילים לסיור מכין, בהם היה הזואולוג מנדלסון וחברי תנועת "הנוער העובד". הם יצאו מירושלים באוטובוס לחברון ומשם ברגל לכיוון מצדה. הפעם היו מצוידים במפות במזון ובחוברת הדרכה של מורה הדרך ברסלבסקי. המשלחת הגיע עד לסוללה, ממנה עלו להר. במשך שלושה ימים רשמו ותיעדו את השבילים, הכשירו עם יתדות וחבלים מקומות קשים ומִפו את המבנים והשרידים על ההר[53].

היו גם יוזמות נוספות. החשובה שבהן, מבחינת היקפה, התקיימה ב-1934. ארבעה-עשר בחורים מהכשרת 'המחנות העולים' בנען, יצאו לטיול-מסע של שנים-עשר יום, שבו הקיפו את ים-המלח ממזרח למערב. בגלל מחסור במים (וכנראה גם חוסר-ניסיון), הגיעו למצדה כשהם תשושים וצמאים. אמנם הם טיפסו אחד על כתפו של השני והגיעו לפסגה, אך הציפיות למאורע הגדול לא התממשו. כוחם פשוט לא עמד להם להתרגש, והם מיהרו וירדו[54].

טיולים ממוסדים וארציים של תנועות הנוער למצדה לא נערכו בשנות ה-30, ובוודאי לא בשנות המאורעות, אך צעירים, בהם בוגרי המחנות העולים, הגיעו למצדה, במיוחד מירושלים וממפעלי ים-המלח, שבצפון ובסדום. מתברר, שעד המאורעות שימש אזור ים-המלח מעין שטח-אימונים וניסויי-נשק, שאליו יצאו לעתים קרובות לסוף השבוע – במכוניות למפעל האשלג שבצפון ים-המלח ובסירות המפעל לאזור סדום. לעתים התאמנו בסביבת מצדה, וייתכן שמדי פעם עלו להר.

טיול למצדה. צילום רענן גלילי. באדיבות ביתמונה[/caption]

מצדה בשנות השלושים

שנות השלושים היו שנים של צמיחה מסחררת, אך גם של עננה כבדה: עליית הנאציזם והאנטישמיות ומאבק מתמיד מול הערבים. זו גם תקופה של מאבקים קשים בין זרמים בישוב, ושלאידיאולוגיות "טוטאליות" מימין ומשמאל ('ברית שלום' מצד אחד ו'ברית הבריונים' מצד שני). תקופה כזו היא כר פורה לצמיחת מיתוסים, סמלים וטקסים רווי פאתוס. זו גם תקופת הפריחה של תנועות הנוער, נושאות הדגל של המיתוסים, של פולחן הנוער ושל הטיולים[55].

זאת ועוד, בתקופה זו, אל אזור ים המלח, הופנה זרקור של התעניינות מחקרית ופעילות התיישבותית: הטיולים למצדה בתקופה זו הוסיפו למגמה הזאת, ערך חינוכי. ב-1933 התפרסם מחקרו של החוקר הגרמני א' שולטן, שנחשב לגדול המומחים לצבא הרומי. רק כשלושים שנה אחרי שהחל לתכנן את מסעו, הצליח להגשים את שאיפתו ולצאת למצדה, בראש משלחת מחקר מצומצמת. כחודש ימים שהה באוהלו לרגלי ההר ויצא יום-יום לחקור את מחנות הצבא הרומי שצר על מצדה.

. מחקרו, שפרסומו קיבל תהודה בינלאומית, תורם מידע על מהלך המלחמה במצדה, בעיקר מן הצד הרומי. במאי 1934 יהודה קופלביץ', לימים אלמוג, מספר בספרו "חבל ים המלח", על הקמת הקיבוץ הדרומי בסדום, בבמאי 1934, על ידי קבוצת המייסדים, שהגיעה לשם במאי 1934.  בקיץ 1934 נוסד הישוב קליה בצפון ים המלח.

על הקמת רבת אשלג, ראו באתר זה: ישובי המפעל.

"באותה שנה התקיימה גם פעילות טיולית באזור, כמו למשל, 14 מטיילים של קבוצת החוגיסטים, שהקיפו את ים המלח סביב סביב. כל אלו בקרו גם במצדה". מולי ברוג, במאמרו "ניסיון לרכישת מצדה בשנת 1934 " [אריאל, 100-101 (1994), עמ' 123-132], כתב שם לראשונה , על ניסיונה של קק"ל לרכישת מצדה ב-1934:  "לשם כך פנתה קק"ל , לסוחר טקסטיל יהודי, ממוצא יווני, בשם יצחק יהודה כהן, לו היו קשרים הדוקים עם הפטריארך היווני ועם משפחת המלוכה ההאשמית. קשרי המסחר שלו הובילו אותו למפגש עם שייח' בדואי, שטען לבעלות על הקרקעות סביב מצדה והיה מוכן למכור אותם ליהודים, בעסקה חשאית.  קשרי המסחר שלו הביאו אותו למפגש עם שייח' בדואי, שטען לבעלות על הקרקעות סביב מצדה והיה מוכן למכור אותם ליהודים, בעסקה חשאית. לשם רישום האדמה בטאבו, היה צורך במפה מדויקת, המגדירה את גבולות החלקה, שלא היתה בנמצא. היה זה תהליך ארוך ומסובך של מדידה, הכנת מפה, החתמת השכנים על הגבולות המוסכמים ועוד. לא ברור מה מנע את מימוש התכנית. כך או אחרת, העניין נסחב, עד המרד הערבי שפרץ באפריל  1936 . ב-1939 יצא "הספר הלבן", מצדה נכללה באוזר האסור להתיישבות יהודים והנושא ירד מעל הפרק".

ב-1937 פרסמו יוסף קלויזנר וחיים בר-דרומא, ספר בשם "מצדה וגיבוריה" והחלה מגמה לשלב את סיפור מצדה בסיפורי ילדים. אף על פי כן, הסיפור טרם קיבל ממדים מיתיים ולא היה לערך חינוכי. במסעות למצדה, שערכו לעיתים חניכי תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת, שימשו בערבוביה אהבת הארץ והשאיפה לגלות את המדבר, אתגר המסע בארץ לא נושבת וקשייו, אהבת ההרפתקנות והחוויה הקולקטיבית. לא ניכר בתקופה זו מאמץ מיוחד להקנות ערכים היסטוריים הקשורים למקום. מצדה היתה יעד קשה לפיצוח, שעיקר החוויה בו היתה עצם ההגעה לפסגתו והתלהבות מהנוף שנפרש למרגלותיו. ניסיונות לקרוא את הקטעים הריטואליים מתוך "מסדה", נכשלו בדרך כלל, נוכח עייפות המטפסים[56].

באותה שנה, הוקם בעמק הירדן, דרומית לכנרת, קיבוץ מַסָּדָה על ידי חניכי תנועת הנוער הציונית "גורדוניה" מרומניה, כיישוב 'חומה ומגדל'. הקיבוץ נושא את שמה של הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, שאחד מנושאיה הוא האומץ והגבורה במצדה בתקופת המרד הגדול. (הקיבוץ הוקם בשיתוף עם גרעין מפולין, והוקם ביום אחד יחד עם הקיבוץ השכן, שער הגולן)[57]. [ב-18 במאי 1948, אחרי ארבעה ימים שבהם היו נתונים להתקפות הצבא הסורי, נטשו חברי שער הגולן ומסדה את יישוביהם. חמישה ימים שהו בקיבוצים השכנים אפיקים ובית זרע. בזמן הכיבוש נהרסו קיבוציהם, הוצתו ונבזזו. ב-24 במאי שבו החברים ליישובים ההרוסים והחלו בשיקומם. הדין נחרץ עוד בטרם נתבררו אף מקצת העובדות. תגובה ראשונה הופיעה בעלון הפלמ"ח בטרם חלפו שבועיים מהאירוע. העלון האשים את חברי שני המשקים בהפקרת הנכסים הלאומיים שנמסרו להם: '"…אלה אשר בידיהם הופקד השער לגולן, חייבים היו לעמוד בשער; אלה שנשאו את השם מצדה, לא נאמנו לסמל החרות על דגלם". קולו של עלון הפלמ"ח הושמע בנשימה אחת ככתב אשמה וכפסק דין", כותב אגין, ומוסיף: "חודשים אחדים מאוחר יותר חזרה ההאשמה מעל בימת תיאטרון ('הבימה') במחזה 'בערבות הנגב' (מאת יגאל מוסינזון) [58].

לקראת סוף שנות ה–30, החלה המגמה ה"דפנסיבית" בתנועת העבודה להשתנות, בעקבות המרד הערבי הגדול של 1936-1939 והעוינות הגוברת של הערבים, ובעקבות מסקנות ועדת פיל שהביאו את הכרה שבריטניה לא תעמוד בהתחייבותה במסגרת המנדט. החל להיווצר אתוס חדש במחנה העבודה, אתוס אופנסיבי[59]. כך למשל, בוויכוח על ההעפלה שהתקיים בין האקטיביסטים למתונים, בקונגרס הציוני הכ"א (אוגוסט 1939), דיבר הרב שלמה גולדמן מארצות הברית, בזכותו של רבן יוחנן בן זכאי וכנגד רבי עקיבא, ממנהיגי מרד בר כוכבא. משה שרתוק, אדם מתון בדרך כלל יצא נגדו והתריס: "אם נגזר על מדינתנו להיחרב על ידי רומא, טוב שהיא נחרבה אחרי מרד. תבורך ההיסטוריה שלנו שנתנה לנו את הכבוד הזה, את הגאון הזה"… לעדות שאנו עם אשר לא ייכנע ללא מלחמה, עם המוכן לשפוך את דתו על עצמאותו"[60].

הירידה לבור המים. צילום: גילי חסקין

בשנות ה-30 בפעולותיהן ובפרסומיהן של תנועות 'הנוער העובד' ו'המחנות העולים,' מופיעה מצדה לצד תל-חי, כסמל מרכזי, שלאורו יש לחנך ולהגיב על המאורעות. 'מסכת מצדה' המורכבת מקטעים של 'מסדה' ושל יוסף בן מתתיהו, תפסה מקום של קבע בתכניות ההדרכה וגרסאות שונות שלה השתלבו בפעולות ובטקסים. גם 'הגדת החירות', שהוכנה בתנועת המחנות העולים לפסח תרצ"ט (1939), כוללת קטעים כאלה. דומה, שמתחילת המאורעות ומאז הצעת החלוקה של ועדת פיל, ב-1937, הוגבר השימוש בסמלי מצדה בפעולות העיוניות והטקסיות של שתי תנועות אלה. אלה מקרב תנועת העבודה שהתנגדו לחלוקה וצידדו בארץ-ישראל השלמה, ביקשו לחזק את הקשר עם מצדה כדי לאושש את טיעונם.

חשוב לציין גם חוברת על מצדה שפרסמה הקרן הקיימת לישראל ב-1937, במסגרת הסדרה 'לנער'. בחוברת נכלל מאמרו של יוסף קלויזנר, "מצדה וגיבוריה", שהתפרסם תחילה בקובץ מאמריו, "כשאומה נלחמת על חירותה". קלויזנר השתייך אמנם לימין הרביזיוניסטי, אך בזכות היותו היסטוריון וחוקר הספרות העברית, התקבל פעמים רבות גם על ידי חוגי תנועת העבודה[61].

"בתקופה זו כבר תפשה מצדה מקום חשוב באתוס הישראלי והרעידה את הלבבות. במאי 1937 שטו לאורך חופי ים המלח, מנחם אוסישקין, ד"ר גרנות, פרופ' בונדהיימר ואשתו ויוסף וייץ, בסירתו של משה נובומייסקי (מייסד מפעלי ים המלח). יוסף וייץ כתב לבנו רענן: מעל פסגת ההר [מצדה], ניבטו אלי שרידיו של אחד המגדלים… אני חושב שמן ההרים האלה באה לעמנו רוח העקשנות, ברוח ובחומר, שהוא מחונן בה לעמוד בפני כל נחשול ולשמור על מצפונו ואלוהיו. נדמה לי שמעשה הקנאים במצדה, אין כמוהו ליופי, לשגב, לאמונה ב'אני' הלאומי שלנו…". אוסישקין ציפה להר מרשים הרבה יותר ואף נתן ביטוי לאכזבתו,, נאנח ושאל רטורית: מתי נגאל את מצדה שלנו"[62]?

אליעזר ילין מספר על ראשית הטיולים למצדה

מצדה בשנות הארבעים

בשנות ה-40, עד מלחמת העצמאות, התפתח מיתוס מצדה בהדרגה לסמל הגבורה המרכזי של היישוב. העדות העיקרית לכך הם הטיולים והמסעות למצדה שהפכו להיות ממוסדים, מאורגנים על-ידי מרכזי התנועות החלוציות והפלמ"ח, והמוניים, למרות חוק הטיולים המנדטורי משנת 1943, שאסר טיולים לאזור ים-המלח (כמו גם לנגב).

באותן שנים, שולבו קטעים ממאמרו על מצדה בחומר-הדרכה של 'השומר-הצעיר'. קלויזנר מדגיש את גבורת הנצורים ומבקש להצדיק את ההתאבדות, שהעמידה את הרומאים על כך, 'שאומה כזו אין מנצחים'; 'שמם וזכרם יחיו לעולמים ויהיו סמל של הגבורה הגופנית-נפשית ושל מסירות הנפש הלאומית לדורי-דורות'[63]. אולם קלויזנר האריך גם בסוגיה אחרת: טיהור שמם של הסיקריים, על- ידי תיאורם כלוחמי-חירות ללא פשרה וכאיסיים אקטיביסטים שרצו הן בחרות, הן בדתיות צרופה והן בצדק סוציאלי[64]. דוגמה נוספת להשתרשותו של מיתוס מצדה הוא סמלו של 'כופר הישוב' – מגבית הביטחון של היישוב כולו (למעט הרוויזיוניסטים), בתקופת המאורעות – שכלל צורה סכמטית של הר-מצדה[65].

משהתקין שמריה גוטמן, באותן שנים, חבלים ויתדות, בעזרת סמינר הנוער העובד, (היו כנראה גם בתי ספר תיכוניים, כגימנסיה 'הרצליה', שהביעו עניין לחדש את הטיולים למצדה, אחרי שהוסר איום המאורעות, אך קיבלו על עצמם את איסורה של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, שלא רצתה להפר את החוק ואף חששה מפני סכנות הטיפוס על ההר[66].

סדר הטיולים, העדויות עליהם וניתוח נסיבותיהם מצביעים על כמה מן הגורמים שהשפיעו על עריכתם ועל התרחבותם. חברי 'המחנות העולים', שהתיישבו בסמוך למפעל האשלג הצפוני והקימו את בית-הערבה ב- 1939, קיימו בחנוכה תש"א (דצמבר 1940), טיול רגלי, שיצא מקליה לעין-פשחה, עין-גדי, מצדה וסדום. מן העדויות ברור, שעלייתם למצדה היתה בסימן סמלי הגבורה של מיתוס מצדה ('מלחמות היהודים' של יוסף בן- מתתיהו, היה הספר הראשון בספרייתם, והם למדו ממנו על 'גבורת הנלחמים על אדמת ארצם')[67]. נוכח איימי השואה והכיבוש הגרמני הצפוי של ארץ-ישראל, הגיע רגע האמת בו נדרש היישוב לחדול מחשבונות של כדאיות ולהתייצב פנים אל פנים נוכח הגורל היהודי. בראשית 1941 הופיע ספר הגבורה, שהיה הספר הראשון בהוצאת הספרים של ההסתדרות – "עם עובד", ביוזמתו של ברל כצנלסון ובעריכתו של ישראל היילפרין.

מצדה (סבה), ציור של אדוארד ליר (Edward Lear), 1858

ברל כצנלסון, שהיה העורך של ההוצאה החדשה, בחר באנתלוגיה שהנושא שלה היה הגבורה היהודית. הן מן המבואות של היוזם והעורך והן מתוכנו של הספר ברור, שכוונתם היתה להוכיח לנוער וליישוב בכללו, כי גבורה יהודית היתה בכל דורות הגלות. בהקדמתו לספר כתב ברל: "הגבורה היהודית מאז החורבן, היא גבורה ללא סיכויי ניצחון. גבורת מאמינים, אשר אלוהים הסתיר פנים מהם"[68]. ברל סיים את דבריו בניסיון להבחין בין הגבורה הטרגית, המאפיינת את היהודי בגולה, מול  הגבורה המנצחת, נוסח תל חי, בארץ ישראל, שגם אם היא מפסידה מערכה, סופה לנצח במלחמה. אבל ספק אם מסקנה זאת נשמעה אמינה בצוק העיתים[69]. הספר נפתח בפרשת מצדה ומגיע עד המאה ה –20, כשהוא מביא בפירוט רב מקורות המשקפים גבורה משני סוגים – הן גבורה לוחמת עם נשק ביד והן גבורה של קידוש השם. את שתיהן, ולא רק את הגבורה הלוחמת, מן הראוי להעריץ, גם אם מאז החורבן שתיהן 'גבורה מנוצחת' ומצדה היא הדגם לשתיהן. ישראל גלילי יחס חשיבות רבה ל"ספר הגבורה" והגדיר את הנושא של הספר כ"מסדה בכול הדורות".  הוא גרס שיש בו ערכים מחינוכיים חשובים, על רקע התקופה "ולקראת הימים הבאים" [70].

ספר הגבורה

רעיון קידוש השם, שהובא בספר הגבורה, הבליט את החולשה וחוסר הישע היהודי ומשום כך, בניגוד למסורת של אחימאיר וגרינברג וחניכיהם, לא עורר אמפטיה בקרב הנוער של תנועת העבודה. המפעל הציוני לא היה אמור להיות עוד ניסיון הרואי כושל של משיחיות שקר, אלא מפעל בניה, שאמנם יונק את חיוניותו מהתלהבות מיסטית, אך משתמש בכלים רציונליים. נצירת הכוח ואי הקרבתו במערכות אבודות, היה ערך מרכזי במערכת האידיאיות של תנועת העבודה. לעומת זאת, למצדה היו את כול המרכיבים הדרושים לחינוך בתנועת הנוער: אתר מרהיב, מרוחק מכל מקום יישוב, ההגעה אליו דורשת מסע רגלי מפרך; סיפור המעשה, שעניינו לוחמים המעדיפים למות ולא להיכנע. זהו מיתוס גבורה ארצישראלי, ארוג ושזור בתוך נוף הקדומים של מדבר יהודה, ומעורר אין ספור אסוציאציות לסיפורי המקרא[71].

התעניינותם של היסטוריונים, ארכיאולוגים, סופרים ומשוררים, הביאה אמנם לעניין גובר במצדה, אך מה שהוביל להבנייתה כסמל הגבורה הציונית, אומר ברוג, היתה האנלוגיה שערכו ביישוב בין מצבו האקטואלי ב-1942, מצב של חרדה קיומית בעקבות הצלחותיו הצבאיות של הצבא הגרמני בצפון אפריקה, למצבם ההיסטורי של ה"קנאים" הנצורים על ראש מצדה.

הוא מוסיף שם ש"סיפור מצדה התאים לשמש כסמל למצב המצוקה החדש, כיוון שהציג מודל המדגיש את חשיבות ההתנהגות הקולקטיבית כביטוי למימושו העצמי של האינדיבידואל. אידיאל הגבורה לא מוקד כאן במעשיה של דמות מסוימת הראויה לחיקוי, אלא באירוע ההיסטורי ובלקח החברתי שנגזר ממנו. בתנאים אלו, היה נח להשתמש בעושר הדימויים שקשר המשורר למדן ל"מסדה", לארץ-ישראל, לדחוס אותם אל סיפור מצדה ולהציגם כמסר האותנטי של זמנם. כך הפכו אירועי הלילה האחרון על מצדה לחלק ממסכת מובנית של חוויה מאחדת בין הלוחמים של אז ושל היום, ולחוליה המקשרת בין מה שהוצג כעבר ההרואי להווה הציוני. "במצדה ראינו מלחמת שחרור, מלחמת גבורה, מלחמת מעטים מול רבים, מלחמת נאמנות לארץ, מלחמת נאמנות לעם", ניסח זאת עזריה אלון, מסיירי הפלמ"ח[74].

בחשוון תש"ב (1941) הוביל שמריה גוטמן קבוצת מטיילים למצדה, לאחר שלא ביקר בה מאז 1933. אולם בעוד שבשנות ה-30 היתה מצדה עניינם של משוגעים לדבר, הרי עתה נעשה ניסיון מודע להפוך אותה ליעד של תנועות הנוער, "לשם אימוץ המגע בין הנוער העברי והמצודה, אשר לערכו החינוכי אין ערוך"[75]. בעקבות הטיול הוגש תזכיר, שבו תובעים העשרה מן המוסדות הלאומיים, להתקין את המעלה ממערב לעליית קבוצות גדולות, ליזום חפירות ארכיאולוגיות, לרכוש את מצדה ולהקים בה מרכז התיישבותי וחינוכי[76].

המוסדות הלאומיים לא נענו לדרישות הספציפיות, אך חודשים ספורים מאוחר יותר – בינואר 1942 – ארגן "הנוער העובד", סמינר לימודי של חמישה ימים, על מצדה עצמה, שבו חקרו 46 משתתפיו, רובם חברי תנועה זו ומיעוטם חברי 'המחנות העולים' ו'השומר הצעיר', את מצדה וסביבותיה, אך גם רקדו, שרו וקראו בכתבי יוספוס ולמדן. בניגוד למסעות הקודמים, שם הושם הדגש על התגברות על הקשיים והסבל, הפעם הודגשה מצדה עצמה, על עתיקותיה. בין השאר הם גילו מחדש קטעים משביל הנחש – בחלקו העליון והתחתון – ושמעון פרסקי[77] שהתנדב ראשון לעלות בו, כמעט הידרדר לתהום, כאשר ניסה לקצר את הדרך בין פיתולי השביל ושקע כשהוא שוכב על המדרון הלא-יציב, עד ששמריה גוטמן חילצו.

שמעון פרס הצעיר על ראש מצדה. מאמרו של מולי ברוג ב"הארץ", פברואר, 1996

יעדו של הסמינר היה להכין את משתתפיו להדרכת טיולים נוספים של תנועות הנוער, ולשם כך גם הכשירו את השלב האחרון של הטיפוס בדרך הסוללה, שנהרס ברעידת האדמה של 1927, לעלייה של קבוצות גדולות, באמצעות יתדות וחבלים שהושארו במקום[78]. המסע נתפס כמסע היסטורי. דובר על כך, ש"המטיילים הביאו את בשורת מצדה", כשהמסר העיקרי היה "כי לא נותקה עוד שלשלת מצדה". פרפרזה על פסוקו של למדן. היה זה הצעד הראשון, בהפיכת העלייה למצדה, למסורת בתנועות הנוער[79]. שמריה גוטמן השפיע יותר מכל אדם אחר על חשיפת שרידיה ושחזורם והפיכתה לסמל.

בפסח תש"ב (אפריל 1942), קצרו שמריה גוטמן וחבריו את פירות יוזמתם. 120 חברי הנוער העובד הגיעו ברגל דרך הרי-חברון ומדבר-יהודה ולנו על ההר; בעקבותיהם באו 160 חברי השומר הצעיר. בהמשך מסעם חנו חברי 'השומר הצעיר' ליד עין-גדי, אך בשבתם סביב מדורה התפוצץ רימון שהיה קרוב מדי לאש. שמונה חברים נהרגו, והביקורת בחוגים שונים ובעיתונות ('הארץ', למשל) היתה נוקבת. תנועת 'השומר הצעיר' הגיבה בהוצאת חוברת-זיכרון, שבה אנו מוצאים הזדהות פתטית עם מצדה וסמליה[80].

"חניכי תנועות הנוער ולוחמי הפלמ"ח – הצברים "המיתולוגיים", שהיו אז בשיא פריחתם, החלו לצאת בהמוניהם למסעות במדבר יהודה "מעפילים אל פסגתה [של מצדה] הנשגבה בעוז, באהבה וברטט של קדושה" ונשבעים על נכונותם להילחם להגנתה עד מוות ובלבד, ש"שנית מצדה [א"י] לא תיפול"[81].  עליות לרגל אלו למצדה, היו הזרז היעיל ביותר להתפתחותו של מיתוס נוסף באפוס הגבורה הציונית – מיתוס מצדה.

מאז היו המסעות שלהם למצדה מוקדשים לזכרם של החללים, כשהם משננים את הסיסמא האלמותית ,שהוצמדה לאירוע ובדרך עקיפה התאימה גם לרוח מצדה: "והמסע לא עמד מלכת". במסע 'גורדוניה' ב-1945, התנפלו שודדים ערביים מזוינים, הרגו נערים ושדדו רכוש. כתגובה, אסרה מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית, את העלייה למצדה בפסח של אותה שנה, דבר שהוליד מחאות עזות ונתקבל אצל החניכים כפגיעה בכבוד הלאומי. ככל שחלף הזמן, נהיה הפאתוס להרואי יותר. בחוויות של מטיילים אפשר למצוא ביטויים לחוויות אמוציונאליות עמוקות, שמקורן בהזדהות עם גיבורי מצדה והרומנטיקה ההיסטורית של המקום[82].  באותה מידה היה חשוב ה"יחד", ה"צוותא", הדינאמיקה של חברת הנוער הפועלת במתח גבוה כשהיא נדרשת לעמוד למבחן. היתה זו החוויה התנועתית שדחפה גם את תנועות הנוער המתונות יותר לאמץ אף הן את מצדה כיעד טיולים. לא היתה תנועת נוער שיכלה לעמוד כנגד מגנט חברתי זה.

מן הרגע הראשון, נחבאה דו ערכיות במסר החינוכי של מצדה: זהו סיפור על ההוד של מות הגבורה. של העדפת המוות על חיי עבדות. עם כל הרומנטיקה שבדבר, היה זה מסר שתנועת נוער התקשתה לחנך אליו. לכן כבר בהתייחסויות הראשונות למצדה ולעליה אליה דובר, לצד גורלם של מגיני מצדה ולצד המאבק העולמי נגד כוחות הפשיזם שהיהודים הם מקורבנותיו הראשונים, גם על תקווה. במעלה, ביטאון "הנוער העובד" הכריז: "מצדה מדברת אלינו גם כיום, כי כול הארץ היתה לנו למצדה אחת". היתה זו פרפרזה על הניב שטבע ברל כצנלסון : "כל הארץ היא לנו תל חי, תילים חיים" (בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ היתה בארץ היתה נטייה להדגיש את הסימביוזה של חורבן ותחיה על ידי צירוף המושג "תל" מקום ישוב ששמם, עם מושגים כמו "אביב" או "חי").  בדרך זו הוסבה מצדה מסמל של חורבן לסמל של קשר בין העבר המפואר לבין העתיד המזהיר. בעליית בני הנוער להר, הכריז הכרוז: "מחנה מצדה יחשל את כוחנו לחיי עבודה, הגנה ולחיי חירות. שנית מצדה לא תיפול"[83].

מאז 1943 היו מצדה ותל חי לשני המוקדים החינוכיים בנוער העובד. תל חי הפך מסמל ההגנה האיתנה על הקרקע לסמל של גבורה סתם, הדרושה במערכה לרכישת מולדת. למצדה, לעומת זאת, היה גם ניחוח של מאבק לעצמאות לאומית, שנעדר מן המסורות הצנועות של תל חי בשעתו. מצדה ותל חי העבירו את המסר האקטיביסטי: מוטב למות מאשר לחיות חיי עבד.

הטון הגבוה שלט בכיפה. המליצות סייעו לטשטש את אי בהירותו של המסר פסוקו של י"ח ברנר, "אחרונים על החומה", שהתייחס בשעתו לאחרוני הנאמנים לשפה העברית, שויך בתקופה זו למגיני מצדה. צעירי הנוער העובד דימו את עצמם ל"אחרונים על החומה", אלא שלא ברור מהי החומה שהם ניצבו עליה. הם ניסו למזג את מסר הגבורה העולה מחזיתות המלחמה עם מסורת מצדה. היה זה לדידם מיתוס של גבורה ותו לא. היסוד של מות גבורה נואש, שהיה כנראה בהכרת יוזמי הטיפוח של המיתוס דווקא ב-1942, לא אומץ על ידם[84].

טיול סביב ים המלח, מצדה ברקע שנות 20. באדיבות ביתמונה

מצדה שעל הכרמל.

בשנים 1941-1944 ריחפה סכנת מלחמה גם על ארץ-ישראל: הצטרפות איטליה למלחמה בים התיכון; הפצצות על חיפה ותל אביב; סוריה ולבנון בשלטון צרפת הווישאית, הפכו למדינות אויבות לבריטניה; מרד פרו-נאצי בעיראק; חדירת הגרמנים למצרים, עד אל-עלמיין, והתקדמות הגרמנים מאוקראינה, לכיוון הקווקז.

לקראת אביב 1942 החלו להתפשט שמועות, שמקורן בערביי הארץ, על מתקפת האביב הממשמשת ובאה. מתקפה אשר תביא, לדעתם, לשחרור הערבים מעול בריטניה והיהודים. האפשרות שהבריטים ייסוגו עד עיראק נוכח נסיגתם בצפון אפריקה ונוכח התקדמות הגרמנים בדרום רוסיה, נראתה כאפשרות ריאלית. אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות למדו על הלך רוח של בהלה שפשטה בשורות הצבא הבריטי. ימי ראשית יולי 1942, ייזכרו בתולדות היישוב כימים של אימה גדולה. דומה שמעולם לא הבינו היהודים עד כמה הם זקוקים להגנת הבריטים כמו בשעה זו, כשהיו עלולים להינטש על ידם. הנהגת היישוב החלה להיערך לפלישה אפשרית, שמן הסתם תלווה במרד ערבי מחודש. הרעיון של פינוי היישוב כולו או חלקו, היה בלתי ריאלי: בתנאי נסיגה חפוזה, איש לא היה מקדיש את האמצעים הלוגיסטיים הדרושים לכך. הוכנו תכניות לגיוס כללי של היישוב וכן עלו כמה תכניות ערטילאיות להתבצרות היישוב סביב הכרמל[85]. בקרב גרעין המנהיגות האקטיביסטית שהתרכז בהנהגת מפא"י, צמרת ה'הגנה' ו'הקיבוץ המאוחד' החלו להופיע רעיונות בדבר הגנה נואשת, "קרב אחרון" שאין תקווה לנצח בו, ושתפקידו להבטיח שזכר גבורתו של הישוב, ישמש ליהודים במרוצת הדורות, כמקור של גאווה לאומית. בדיון הדרמטי שהתקיים בקיבוץ המאוחד בראשית יולי, בו אנשים חששו להביט זה בעיני זה, דיבר ישראל גלילי על שאיפתו "להוות בארץ איזה מוסא דאג אחד (Musa Dağ) [86], מצדה אחת… לגלות כבוד עברי, לא לכלות בחרפה"[87]. יצחק שדה ופרופ' יוחנן רטנר גיבשו את 'תכנית הצפון', שעוצבה בשיתוף עם הבריטים, להתגוננות היישוב, במקרה של נסיגה בריטית, בסיוע החיילים היהודים מהצבא הבריטי, שלא ייסוגו אל מחוץ לאזור, אלא ישולבו בתכנית[88]. המצב הגאו-פוליטי בו היתה הארץ נתונה אי של שקט שהסערה עומדת להגיע אליו, ותחושת חוסר האונים והחידלון, הביאה למחשבות על "מצדה שנייה". התכנית נודעה כ"מצדה על הכרמל"[89] וגם היא מתגלית כמיתוס בפני עצמה[90]. ההנחה של "תכנית הצפון", שכונתה גם "מוסה דאג", "טוברוק" (Tobruk) , [91] היתה שיש לרכז את היישוב סביב הכרמל, עם נמל חיפה כמוצא לים ועם עמק יזרעאל כעורף חקלאי. אולם התכנית נתקלה בספקנות רבה בקרב מנהיגי היישוב[92]. לאחר שהבריטים הצליחו לייצב את הקו שלהם באל-עלמיין, נרגעו הרוחות.

תכנית הצפון – מצדה שעל הכרמל.

ימי מלחמת העולם השנייה, הפכו את מצדה למיתוס המוביל. בין היהודים (טבנקין, גלילי ועוד) רווחו דעות שיש להילחם עד לאיש האחרון על הארץ, כאקט אחרון, שישאיר רושם בל-יימחה. היה בכך שינוי מתפיסת מצדה המקורית. איש בישוב לא שאף להתאבד.

בצלה איום, הפכה מצדה מאתר התאבדות במרד מימי בית שני, להשראה מעשית, לקראת יום פקודה.  המטאפורה של למדן וסיפורו של יוסף בן-מתתיהו, הצטיירו כגורל מוחשי אפשרי, לרבים מאלה שדימו את עצמם לצאצאי המכבים, הקנאים, נצורי מצדה ותל-חי, ואשר הכריזו כי אם יהיה צורך, ימותו על משמרתם בגאון, בניגוד ליהודי אירופה. לא ייפלא אפוא, כי כאשר ראשי המחנות העולים תכננו, באוקטובר 1942, כינוס של מאות בוגרים במטרה להמריצם להתגייס בהמוניהם לפלמ"ח, לקראת המבחנים הקרובים מתמיד, הם בחרו לקיימו בחנוכה ולשלב בו עלייה למצדה[93].

אולם ימים לפני חנוכה, נודעה בציבור אימת השמדתם של יהודי אירופה, ולפני שדיברו על הגיוס (בעין-גדי) הזדהו עם הגולה בכנס של אבל על מצדה ונשבעו "אם אשכחך גולה"[94].  אפשר לדמיין  את עוצמת הרגשות של המשתתפים בכינוס, שהתבוננו בנוף הדרמטי והרהרו במצור ובסופו הטראגי, כשברקע מגיעות הידיעות מאירופה וקיים חשש כבד לגבי גורלם שלהם.

סמינר מצדה 1942. מצבה שהקימו משתתפי סמינר מצדה בגמר חקר המקום. באדיבות ביתמונה

כפי שנסקר כאן קודם לכן, בתחילת מלחמת-העולם השנייה, מיתוס מצדה כבר היה מושרש בתודעת רבים. אבל דומה שעתה, במקביל להתקדמות הגרמנים בכל החזיתות ולהגעת הידיעות על הריגת המוני יהודים, הפך המיתוס לרלוונטי יותר[95]. כך למשל כותב אהרון (מגד?) בטבת תש"א (סוף 1940), ש"בימי עברה וזעם תועות העיניים ומבקש הלב אחר משען-כוח, יתד הצלה… – אבני אמונה'. הוא מוצא את כובשי כנען, את 'דור המכבים', את הקנאים, ובגולה "זעיר-פה זעיר-שם" את מקדשי השם ו"יהודים מגינים על עצמם גם בכוח", אבל 'שיא של אותה גבורה – בעמידת מסדה"[96]. זו גם משמעותם של ביטויים כגון "כל הארץ היתה לנו למצדה אחת"[97].  או "מצדה היא לבה של ארץ-ישראל. היא הלב הקשה, החם, הבודד הזקוף והמבוצר של ארץ-ישראל. מצדה היא סלע הנשמה שלנו"[98].

מצדה וגטו ורשה

במאמרו "מראש מצדה עד לב הגטו – המיתוס כהיסטוריה", שהוזכר לעייל, מסביר מולי ברוג כי: "באמצע שנות ה 40', עוצבו שני סיפורי-זיכרון שהשפיעו רבות על אנשי היישוב: סיפורה של מצדה – הקרוב להם במקום והרחוק בזמן, וסיפור המאבק בנאצים בגטו ורשה – הקרוב להם בזמן והרחוק במקום". החיבור בין השניים אינו מובן מאליו, פרט לכך שעבור הציבור החלוצי בארץ הם ייצגו סמלים של גבורה יהודית מיוחדת. ברוג מציג ניתוח היסטורי-תרבותי של הקשר ביניהם, לפיו סיפור מצדה השפיע על האופן בו עוצבה התנגדות היהודים בגטו ורשה כ'מרד' ומעשי הגבורה של הלוחמים בגטו העניקו לצעירי היישוב מודל אקטואלי למיתוס מצדה. חיבור מיוחד זה היה לגורם ראשון במעלה להצלחת המיתוס. לדבריו, בבסיס הקשר התרבותי בין השנים עמדו שני גורמים: האחד, האנלוגיה שערכו ביישוב בין מצבו האקטואלי ב- 1942, מצב של חרדה קיומית בעקבות הצלחותיו הצבאיות של הצבא הנאצי בצפון אפריקה, למצבם ההיסטורי של הנצורים על ראש מצדה. והשני, הצורך המידי שעלה אצל מנהיגי היישוב לאמץ את לוחמי הגטאות אל חיק ההיסטוריה הארצישראלית שלהם. הן משום שתגובתם היתה גילוי של גבורה יוצאת דופן: "כל אחד מאתנו ידע למסור את הצוואה הזאת מיהודי ורשא: ככה לוחמים שם, כך צריכים גם אנו להילחם", כדברי יעקב זרובבל והן משום שמבצעיו היו, כמותם, חברי תנועות הנוער הציוניות שהוכיחו ש"הלחימה בגיטו היתה שלילת הגלות העקבית ביותר", כדברי יצחק שדה. על כן, ממשיך ומסביר ברוג, הצעד הבא שעשו סוכני החינוך הציוני ביישוב, בראשם שמריה גוטמן, במטרה לחבר בין שני האירועים, היה הצגתם כמקבילות היסטוריות: את המאבק בגטו עיצבו כמעין שחזור של המרד הגדול ברומאים, ועל כן קראו לו 'מרד גטו ורשה' ולא, למשל, 'קרב גטו ורשה', ובלוחמיו הציונים – אחים לנשק לגיבורי מצדה הקדומים, ובמשתמע גם לעצמם".

הביטויים הציבוריים לדימוי הזה הופיעו מיד עם פרסום הידיעות על גורל גטו ורשה, מדגיש ברוג ומביא כדוגמא את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (16.5.43) שהכריזה: "מצדה של וורשה נפלה – הנאצים הציתו את שרידי גטו וורשה" וגם את דברי יו"ר הוועד הלאומי, יצחק בן צבי, בכנס של ההסתדרות: "לא נעלמה מאתנו עמדת הגבורה הנואשת של מגני הגטו, אשר אין דומה לה בהיסטוריה מאז ימי מצדה. מלחמת גבורה זו עוררה התלהבות עצומה בלבם של כל אנשי היישוב ובייחוד – בלב הנוער ובלב חיילנו היוצאים לחזית והעומדים על משמר הביטחון בארץ, והוא משמש מקור לתנחומים וגאון לכל האומה כולה". בהמשך, כותב ברוג: "דימויו של הגטו כמצדה היה אמנם המקובל ביותר על הדוברים, אך לא הכול הסכימו עמו. למשל, מנהיג 'השומר הצעיר' מאיר יערי, התנגד לאנלוגיה בתוקף ובאותו הכנס השיב לבן-צבי: "אנו איננו לוחמים בוורשא את מלחמת מצדה. מצדה – היתה שלהבת אחרונה, הפרפור האחרון של העצמאות היהודית לפני יציאה לאלפי שנות גולה. הפיקדון הזה שנמסר לידנו [לשמור על העם והישוב בא"י. מ.ב] – אוסר עלינו מחשבת-מצדה וקו של מצדה. אנו איננו לוחמים את הקרב האחרון. אנו לא נברור לנו מיתה יפה ולו גם מיתת-גבורה יפה. לא נמות, כי אם נחיה!" [100] .

מעניין לציין, מדגיש ברוג, כי: "אנשי גטו ורשה לא ראו בו מעין 'מצדה' ובעצמם לא ראו 'מורדים'. אחרי קריאה מדוקדקת בעשרות גיליונות של עיתונות מחתרת וגם ב"ספר המרי והמרד בגטו וארשא", קובץ תעודות ויומנים ממקורות יהודיים ופולניים לתיאור החיים בגטו עד לחורבנו, לא מצאתי בהם או ב- 440 עמודי הספר, ולו פעם אחת, אזכור לשם מצדה. עובדה זו נכונה גם לגבי ספרו של חיים לזר-ליטאי "מצדה של  ורשה" (1963), בו נזכרת מצדה רק בשם הספר. בין כל ארגוני המחתרת היהודיים שפעלו בזמן השואה, היה רק אחד בשם "מסדה" (בגטו שאבלי בליטא) שניקרא כנראה על-שם המבצר במדבר. יתר על כן, שעה שהקימו הניצולים את ביתם בארץ, בשנת 1949, וקבעו לדורות את דמותם ההיסטורית בנוף ישראל, קראו לו קיבוץ 'לוחמי הגטאות', כפי שהיו והרגישו בוורשה הבוערת, ולא 'מורדי הגטאות' כפי שעוצב אז בארץ זיכרונם, ברוח מיתוס מצדה".[101].

לסיכום, מצביע ברוג על כך ש: "מלחמות ישראל, שהיו מבחנו של המיתוס כדגם מחנך, הוכיחו שמרד גטו ורשה שימש עוד שנים רבות, יחד עם מיתוס מצדה, כסמל לגבורה ציונית בארץ. במלחמת העצמאות, "כאשר הקיבוץ [כפר דרום] כולו כבר היה באש… המצרים התקרבו ואנשינו סרבו לצאת מן התעלות…[אהרון] דוידי התלבט כיצד לפעול ולבסוף צעק: 'גיטו ורשה!' הצעקה הזאת גרמה לכולם לצאת…והם הצליחו להדוף את ההתקפה. "[102]. ובמלחמת יום-הכיפורים, "כאשר דיין הורה לארדינסט, מפקד מעוז המזח, בתעלת סואץ, – אתה תחליט אם להיכנע או לא […] מישהו לידינו אמר: 'שלא ייכנע, שילמד את מצדה, את גיטו ורשה. !"[103].

נערה במצדה. באדיבות ביתמונה

מצדה ודמותו של העברי החדש.

באמצע 1943 החזית התרחקה מארץ ישראל, הפחד מכיבוש נאצי, הוסר, והפלמ"ח ניצב בפני קושי גדל והולך לגייס חברים לשורותיו ולייצבן. זאת בשל התסכול, שנבע מחוסר התכליתיות של מעט האימונים, שקיים הפלמ"ח, בהשוואה לגיוס לצבא הבריטי. יתכן כי המסעות של הפלמ"ח למצדה – מאזור ירושלים או חברון, או לנגב ומשם לסדום ומצדה – והטקסים שנערכו למרגלות ההר ועל ראשו, היו סוג של פיצוי: היה זה שילוב של מסע מפרך, שכלל גם משמעת-מים ברוח התקופה, הכרה של שבילי ההר והמדבר, ובנוסף, גם אימונים משמעותיים בנשק, שמיעטו להתנסות בהם במקומות אחרים בארץ, אך היו אפשריים באזור סדום[107].

אין בכך כדי להפחית ממשמעותה הסמלית של מצדה לבאים במרומיה, או להטיל ספק בהזדהות רבים מהם עם התנהגות הנצורים הניכרת היטב בעדויותיהם. אבל, כמו במקרים של מיתוסים אחרים, המיתוס לא נוצר מעצמו. הוא זקוק למשהו שיטפח אותו. כך פעל שמריה גוטמן בשנים 1942-1941, כך נהגו ראשי תנועות הנוער בעקבותיו וכך עשו גם מפקדי הפלמ"ח. 'העברי החדש', הנוער שגדל בארץ ואלה שניסו להידמות לו, לא נטה לקבל את דעת מפרסמי 'ספר הגבורה'.  משתתפי  סמינר 'הנוער העובד' במצדה  חרתו על הסלע "עוד לא נותקה השלשלת".  הם והעולים לרגל בעקבותיהם, התכוונו להכריז בכך, כי הגלות ניתקה את השלשלת, ואילו הם, ממשיכיהם של  אנשי 'השומר' ומגיני תל-חי, מחברים אותה מחדש. גם תגובתם השלילית והמתריסה של רבים וטובים ביישוב – בקרב הנוער אך גם בקרב ההנהגה – למה שנתפס כהליכת יהודי הגולה 'כצאן לטבח', מעידה על כך. מאוחר יותר ראו במרד גטו וארשה את מימושם של סמלי מצדה ותל-חי בידי טובי הנוער בגולה, שלא קיבלו את דרך כלל היהודים הגלותיים[108]. באותם ימים לא הבינו שעצם השמירה על צלם אנוש בתופת של הגטו, בזמן המלחמה, אף היא היתה מעשה גבורה.

על אף היותו של המיתוס מושרש, עדיין חשו צורך לתרץ כמה מן הקשיים שהוא מעורר. שמריה גוטמן אמנם חזר והדגיש תמיד, שלא עסק בשאלת ההתאבדות משום שלא בה ראה את מופת מצדה; אולם דן ביתן צבר מספיק עדויות המצביעות על כך, ששאלה זו הטרידה את מטפחי המיתוס[109]. המעיטו להתייחס לאכזריות של שחיטת המשפחות,  ומאידך גיסא חזרו והדגישו – במאמרים, בספרות-ילדים ובחומר-הדרכה של תנועות הנוער – את עדיפות המוות כבני-חורין, על-פני חיי העבדות והעינויים שהיו צפויים, לו נכנעו הנצורים כולם, או לו נפלו חלקם בשבי, לאחר קרב אחרון[110].

ובכל זאת, דומה שבגלל ההתאבדות, ואולי גם בגלל מהותו של מיתוס מצדה כסמל של גבורה נואשת וחסרת-סיכוי מלכתחילה, התנגד מנהיג כבן-גוריון לראות במצדה את מקור כוחה של הציונות. בדבריו במרכז מפא"י ב-1946 , התפלמס בן גוריון, עם פשרנים ואקטיביסטים כאחד בטענה 'לא וישי ולא מצדה'. מאידך, לא היה כמעט דיון בפרשת מצדה על רקע המרד בכללותו: כלומר, ניסיון להתמודד עם שאלת סבירותו של המרד בכללו, ופרשת מצדה בסיומו, בנסיבות של המאה הראשונה לספירה[111].

היו, כיצחק בן-צבי למשל, שאימצו את יחסו השלילי של יוסיפוס לנצורים בגלל זיהוים כסיקריים, כלומר שודדים ומפעילי שיטות-טרור נגד מתנגדיהם. אך בין מאמצי מיתוס מצדה בשנות ה-40 לא היתה כמעט התייחסות לשאלה זו.  שמריה גוטמן, לעומת זאת, התייחס לשאלה זו לא מעט, על-ידי שניסה להוכיח, כי אין להבין את ההשקעה העצומה של הרומאים בחיסול מצדה, אם רואים במצדה רק מקום-מפלט מבודד של פחות מאלף מורדים. כבר בשנות ה-40 ראה גוטמן קשר בין שלושה המבצרים הנזכרים אצל יוסף בן-מתתיהו – הרודיון, מצדה ומכוור – וסבר, שהם שימשו, גם לאחר חורבן הבית, מוקדים לאזור מרדני שהשתרע משני עברי הירדן לדעתו, לא יכלו הרומאים להכניע סופית את המרד, בלא לחסלם[112]. למצדה יש חשיבות רבה, בהיבט הרחב שלה, כאתר מקלט באזור שהיה מאז ומתמיד מקום מפלט לכול הנמצאים במצוקה[113].  מכאן חשיבותה הפוליטית של פרשת מצדה, החורגת מעבר לגלוי ולמפורש שבגרסת יוספוס[114].

עדויות רבות על המסע המפרך אל ההר הנישא, הטיפוס הקשה והטקסים – משמעותם שחוויית רבים מההולכים למצדה היא כשל עולים-לרגל למקום-פולחן קדוש, שישרה עליהם מהודו ומגבורת גיבוריו וינסוך בהם את הכוחות הטמירים, להם יזדקקו ביום-פקודה. שלוש סיסמאות מרכזיות הלקוחות מ'מסדה' של למדן שימשו את עולי מצדה: "שנית מסדה לא תיפול', 'עוד לא נותקה השלשלת', 'פתחי מסדה שעריך ואבואה הפליט'. דומה, ששלושתן מעידות על הלך-רוח זה, שסיכומו התמציתי הוא "העלייה למצדה היא עלית הנשמה, שממנה צריכה לבוא עליה בחיי תנועתנו"[115].

אנשי הפלמ"ח, ממשיכי דרכן של תנועות הנוער ערכו אף הם טקסים על המצדה. זהו הבסיס לטקסי ההשבעה של צה"ל, שנערכו על ההר. גם כאן, מדובר בטקס רווי פאתוס, לאחר מסע רגלי ארוך. השואה, מרד הגטאות, והאיום של הגרמנים והערבים על הקיום היהודי בארץ, הביאו לשיא את "רוח המיתוסים" בארץ[116].

במלחמת העצמאות שימש מיתוס מצדה, אך מעט כסמל המצוי במרכז מעייניהם של היישוב, מנהיגיו ולוחמיו. האווירה השתנתה ו'הגבורה המנוצחת' פינתה את מקומה לתחושה, שהיישוב עומד לפני פריצת הדרך ההיסטורית של 'גבורת מנצחים'. אחד המקומות היחידים שבהם נזכרה מצדה במפורש במלחמת העצמאות, היה, מטבע הדברים, גוש-עציון[117]. שם אמנם היתה חוויה ממשית של "אחרונים על החומה", בלא מוצא. לפי עדות אחד הלוחמים, אמר מפקד הגוש, מוש (משה זילברשמידט), כי "ייתכן והקרב הבא יהיה הקרב האחרון…קרב מצדה – תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים"[118].

ידין מארח את נשיא המדינה, זלמן שז"ר, במצדה

מצדה לאחר קום המדינה

קום המדינה, אירוע המסמל תקווה, ולא ייאוש, הקטין את עוצמתו של מיתוס מצדה. בשנות ה – 50 , מיתוס מצדה לא היה עוד מרכזי כבעשור הקודם. הקמת מדינת ישראל במלחמת העצמאות והניצחון במלחמה, שנתפס כניצחון אדיר של מעטים נגד רבים, מחקו במידה רבה את יכולת ההזדהות השלמה עם גבורה חסרת-סיכוי. אך מיתוס מצדה לא נעלם. וטופח בשלושה אמצעים עיקריים:

א. תנועות הנוער החלוציות המשיכו להגיע למצדה. אמנם, את רוב הדרך עשו החניכים במשאיות שהגיעו מדרום, תחילה בדרך העפר מסדום ואחר-כך בכביש שנסלל עד עין- גדי (שקמה תחילה כהיאחזות נח"ל, וב- 1956 כקיבוץ). אך העלייה לפסגה היתה עדיין חוויה מרגשת ללא תחליף, גם בזכות חשיפת כל נתיבו של שביל הנחש ב- 1953 ותחילת השימוש ההמוני בו. אף חומר ההדרכה לא השתנה הרבה משנות ה- 40, ועל-כן שמרה מצדה בחוגי התנועות, על מקום של כבוד בין מיתוסי הגבורה האחרים של הציונות.

ברוג מוסיף ומסביר כי: "במהלך השנים הבאות, ובעיקר משלהי שנות החמישים, העדיפו רוב תנועות הנוער, לעלות למצדה בחנוכה (גם בשל מזג האוויר המתאים בעונת החורף). האבוקות והלפידים של החג, שהיו המרכיב המרכזי באווירה הדרמטית של הטקסים שנערכו על פסגת מצדה, הפכו מעתה לחלק בלתי-נפרד מתיאור מצדה כסמל, והשתלבו במוטיב ה'אור' ו'מדורות האש', בהם הרבה למדן להשתמש בפואמה שלו. […] מטבעות הלשון הנפוצים ביותר לתיאור מצדה בשעות אלו היו: "מגדלור", "לפיד אש" או "לפיד בוער", כפי שהסביר גם הארכיאולוג יוחנן אהרוני,  בחוברת מיוחדת שהוציא צה"ל על האתר: "לנוער העברי הפכה מצדה לסמל של גבורה ומסירות אין-קץ וללפיד הבוער של חירות ישראל הזוהר מאז ימי המצור הגדול עד ימינו.  חג החנוכה הפך גם למועד שכיח להוצאת ספרים וחוברות הסברה על האתר. השוואה דומה ערך גם משה גלבוע, בגיליון חנוכה תש"ט (1948), של ביטאון הגדנ"ע  – "ניב עלומים" בין המכבים של אז – "צבא ההגנה של ישראל הקדום" לאלו של היום,  וסיים בהבטחה כי "שנית מצדה לא תיפול", מדינת ישראל תגשים את חזון נביאיה ובוניה" וכמו אמר שהמכבים החדשים, הגדנ"עים, הם שיגנו על מצדה [א"י] לבל תיפול שנית."[119]

ניכר אפוא, שהדגש ששם יגאל ידין בחפירותיו, על הממצאים הקשורים למרד, בתוספת דמותו הציבורית של ידין, הוסיפו עוד נדבך למיתוס, שכבר החל לשקוע. בזכות החפירה והשחזור המרהיבים נוצרו אפוא ערב מלחמת ששת הימים התנאים להפיכת מצדה לאתר תיירות עממית, תנאים שהושלמו בעקבות המלחמה על-ידי הכביש מצפון ים-המלח והרכבל. בכך קיבל מיתוס מצדה 'זריקת-חיסון', שתעמוד לו עוד ימים רבים, אם כי במקביל, עקב נגישותם של אתרים אחרים, בעלי משמעות לאומית, כמו הכותל המערבי ומערת המכפלה, הורידו אט אט את מקומה של מצדה באתוס הישראלי.

דומה שמשקלו של מיתוס מצדה בתודעת היהודים בכלל ויהודי ישראל בפרט מותנה באופן שבו הם תופסים את האיום על קיומה ובטחונה של ישראל. כך, למשל, היה לו, כנראה, משקל חשוב בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים, ואולי יש לו משקל כזה גם לאחר-מכן, כל עוד מושרשת התודעה, כי ביסודו של דבר ,מדינת ישראל היא מבצר נצור.

 האירוע לעומת המיתוס

מחקרים סוציולוגיים בדקו את תנועות הנוער העיקריות בישראל והאופן שבו מצדה הוצגה שם. נבדק סיפור מצדה בתנועות המחתרת טרם קום המדינה; סיפורה של מצדה בצבא הישראלי, ובספרי הלימוד של בתי ספר יסודיים, תיכוניים, ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות. נבדק גם האופן שבו הוצגה מצדה בעיתונים בתקופת חפירות מצדה (בתחילת שנות השישים); נבדקו מדריכי וספרי תיירים; סיפור מצדה, כפי שעולה מהבדיקה התרבותית הזו שונה לחלוטין מסיפורו של פלביוס, והוא אכן מה שאנו מכנים מיתוס מצדה. נתונים אלו מאפשרים שרטוט ברור, על בסיס עובדתי, של המיתוס כפי שהוא נראה בתרבות שלמה.

יש לציין כי כמה מהמרכיבים העיקריים מסיפורו של יוסיפוס נשמרו במידה מסוימת בסיפור המיתי:

א.       מורדים יהודים אשר השתתפו במרד הגדול כנגד הרומאים הגיעו בסוף המרד למצדה.

ב.       הצבא הרומי צר על מצדה כדי לכובשה ולתפוס את המורדים.

ג.       כאשר המורדים הבינו שאין יותר סיכוי לנצח או לעמוד מול הצבא  הרומאי, הם בחרו להרוג עצמם, מאשר להיכנע ולהפוך לעבדים בזויים.

פרטים אלו מצויים כמעט בכל הצורות המיתיות של סיפור מצדה. ואכן, כאשר מסתכלים על הסיפור המיתי של מצדה בצורה שכזו – קל מאוד להתרשם מגבורתם של המורדים. אולם, פרטים אחרים, לא פחות חשובים, מהסיפור ההיסטורי המקורי של יוסיפוס, הושמטו בדרך כלל לחלוטין מהסיפור המיתי. יתרה מזו, השמטות אופייניות אלו לוו לעתים תדירות בתוספות דמיוניות ועובדתית בלתי מבוססות:

העובדה כי אירוע מצדה היה אקט אחרון בדיכוי מאוד מוצלח של המרד היהודי על ידי הצבא הרומאי, ומכאן אי אלו מחשבות אפשריות על היגיון ההחלטה למרוד ועל ניהול המרד פשוט נעלמו. כמעט ולא נוהלו דיונים של ממש במצב הצבאי, הגאו-פוליטי, בהערכת הסיכויים להצלחת מרד שכזה לעומת המחיר של מה אפשר היה להפסיד. בנוסף להשמטה זו, נמצאו מוצאים ברוב המקרים סיפור מיתי אשר בו מופיעים מורדי מצדה במבצר לאחר חורבן ירושלים. סטייה זו מהאמת ההיסטורית מייצרת תדמית של "הגיבורים" אשר לחמו כה קשה בירושלים, בקושי מילטו עצמם מהעיר, ומשהצליחו להגיע למצדה המשיכו משם בפעולות המרד. כך נוצרת תדמית של לוחמים עקשנים העשויים ללא חת ומוכנים להתעמת עם הצבא הרומאי. בחלק מהתיאורים המיתיים מציינים בעלי הדמיון, כי מצדה הייתה למרכז לוחמה נגד הרומאים, שממנו פשטו המורדים והציקו לרומאים. ל"השערה" זו אין כל בסיס עובדתי.  הסיפור המיתי איננו מציין מי היה על מצדה. הביטוי "סיקריים" כמעט לא נזכר בו. הביטוי הנפוץ יותר הוא "קנאים", כמו כן נמצאו ביטויים כמו "לוחמי מצדה" או "מגיני מצדה" וכו'. מבחינת המרד הגדול, הקנאים מצטיירים כדמויות הרבה יותר חיוביות מאשר הסיקריים. בספרו של ידין על מצדה, המילה "סיקריים" איננה מוזכרת ולו פעם אחת[120].

בסיפור המיתי, חבורה של טרוריסטים, מרצחים פוליטיים של יהודים ומבצעי מעשה השוד והטבח בעין גדי, הופכת מ"סיקריים" ל"קנאים". הפשיטות שעשו הסיקריים ממצדה על יישובים סמוכים ובעיקר הפשיטה הרצחנית על עין גדי, פשוט נעלמים מהסיפור המיתי, כאילו לא היו ולא נבראו.

(מי יודע? אולי באמת לא היו והם רק המצאות של יוספוס?).

אורך המצור הרומאי על מצדה, שנמשך לפי פלביוס, מספר חודשים, הפך בפי המספרים ובעטם, למצור של שלוש שנים. "הארכה" זו של משך המצור הפכה את גבורת נצורי מצדה ולחימתם למרשימה יותר. מכייון  שפלביוס איננו מתאר כל קרבות מסביב למצדה בעת המצור, השלימו יוצרי המיתוס (אם כי לא  הארכיאולוגים) את הסיפור כך שיהיה הירואי עוד יותר. סופר ונכתב על קרבות, שניטשו מסביב למצדה בין הצבא הרומאי ובין הנצורים. היואפילו תיאורים שסיפרו על  "פשיטות" של הנצורים על הצבא הרומאי, על "חבלה" במכונות המלחמה שלו וכו'.

היו גם  ניסיונות להתעלם מההתאבדות. המילה "התאבדות" הוחלפה בביטויים כמו "מות גיבורים", או בהדגשת העובדה כי הסיקריים הרגו זה את זה (טכנית, לכאורה, הדבר איננו מוצג כהתאבדות). העובדה שהסיקריים היססו, וכי אלעזר בן יאיר נאלץ לשאת שני נאומים כדי  לשכנע את אנשיו להרוג זה את זה, בדרך כלל מוצנעת. ברוב הסיפורים המיתיים לא מוזכר כל היסוס, ולבן-יאיר מיוחס נאום אחד. כאשר מייצרים מיתוס של גבורה, פשוט יותר לתאר את הגיבורים בוחרים באופציה של המוות ללא היסוס.  הבחירה שעמדה בפני הבצורים במצדה מוצגת כאחת משתיים: או להפוך לעבדים או להרוג זה את זה. אפשרויות אחרות אינן מוזכרות, כמו למשל הריגת הכוח הלא לוחם, ויציאת הכוח הלוחם למלחמה ברומאים עד האחרון שבהם (בנוסח "בררת שמשון"), או לחלופין, ריכוז הכוח בנקודה מסוימת ומתן אפשרות  לבריחת חלק מהנצורים. גם אם אפשרויות כאילו נראות כבלתי מציאותיות.

כך, מבנה סיפור הגבורה של מצדה, באופן שיהיה קל יותר לעכל אותו ולחנך לאורו, על ידי שמירת חלקי סיפור והדחקת אחרים. בניגוד למה שכתבו כמה סוציולוגים, איני בטוח שהדבר מנעשה באופן שיטתי ומכוון. כך או כך, אין  הרבה קשר בין הסיפור -החדש  ובין הסיפור המקורי ( ואולי המזויף על ידי פלביוס). ראוי לציין כי מיתוס מצדה, כסיפור גבורה, לא היה סיפור של שולחנות עגולים בקפיטריות. הוא סופר על פסגת המצדה בין החורבות העתיקות, ולעתים תוך קיום טקס דרמטי ורב רושם, שפעמים רבות נערך בסיומו של מסע ארוך אל ההר, כתובות אש, צפייה בזריחה והצגה דרמטית. חיל השריון השביע את  טירוניו על מצדה במשך זמן רב בטקס מסוג זה. שיטה זו, שבה צורף הצד החווייתי עם הביקור במצדה, תוך כדי דרמטיזציה של סיפור היסטורי, עזרה למנוע הליך של פקפוק ואי אמונה, וכמובן סייעה להנחיל את המיתוס מדור לדור.

צילום: גילי חסקין

  שימוש פדגוגי במיתוס מצדה

מצדה נתפסה באופנים שונים, על ידי גופים פוליטיים שונים: הגורם החשוב והמשפיע ביותר בתקופה הנידונה היא "ארץ ישראל העובדת" של הציונות הסוציאליסטית, יצירתם של אנשי העלייה השנייה והשלישית. מנגד, ניצבה התנועה הרביזיוניסטית שבחרה להדגיש  את הגבורה, ההדר, הכבוד. בהמנון בית"ר מופיעה השורה "למות או לכבוש את ההר, יודפת, מסדה, ביתר". גורם אחר שהעצים את המיתוסים היו תנועות הנוער, בעיקר מהשמאל. הפעולות, הטיולים, הטקסים, ההגשמה ההתיישבותית. כל אלה נתנו, אולי, את הדחיפה החזקה ביותר ליצירת מיתוסים.

במהלך השנים עובד סיפורה של מצדה, כך שיתאים למיתוס מכונן.  התאבדות טראגית הפכה ללחימה עד האיש האחרון. גם דברי  יוסף בן מתתיהו לא נמסרו במלואם. היו צדדים שהודגשו, בעוד צדדים אחרים הוצנעו. אפילו חוקרים כמו גוטמן וקלויזנר הסיקו מסקנות שלא בהכרח כתובות שם  מיתוס מצדה, שהגיע לשיאו בשנות הארבעים, דמה יותר ל"תמות נפשי עם פלשתים" של שמשון[121].

בתנועת 'הנוער העובד והלומד' היה סיפור מיתוס מצדה דומיננטי ביותר. ב-1964 עמדה תנועה זו מול מצב אפשרי קשה. החשש היה מה יקרה אם החפירות הארכיאולוגיות שנערכו אז במצדה, יפריכו אז הסיפור המיתי על מצדה, כפי שהאמינו בו חברי התנועה. בביטאון התנועה "במעלה", משנת 1964, כתוב: "בזכות כל החוויות האישיות והחברתיות הקשורות בשמה – הפכה מצדה לאמת אנושית!… העיקר לא לאבד חוש מידה ולא להשתעבד להרגלי שלטון בסמכות: כי עם כל הכבוד לארכיאולוגיה יש דברים הגדולים גם ממנה…[122]". צריך לקרוא היגד זה כמה פעמים כדי להבין כי הכותב מציע, שאם הממצאים הארכיאולוגיים יסתרו את אמונת חברי תנועת 'הנוער העובד והלומד' – אז יש להעדיף את האמונה על פני המדע

ביטאון תנועת מחנות העולים "במבחן", נהג לפרסם מדי פעם מכתבי קוראים, שתיארו חוויות מטיולים למצדה. כך למשל, פורסמה חוויה שכתבה דוד מורי, חניכה מצפון ת"א , בשנת 1950; שנות  שיא של מיתוס מצדה: "בודד ניצב הצוק, קודר ומשמים הוא מעוז הגיבורים. מצדה, הנה בנייך פוקדים אותך, באים להתייחד עם זכר גיבורייך, אחזנו הרטט בראותנו אותך כה איומה וקודרת. מדוע תאלמי, מדוע תאצרי בקרבך את רוב הכאב והמרי – פרצי בשאגת  אדירים ותבוא הרוח ותשרק בין הריסותייך, ויצאו היקום, המדבר ובנייך במחול השחרור… אל תאלמי!"[123]. זהו טקסט פואטי מאד, מליצי משהו ובעיקר מביע רגשות בעצמה גדולה.  קטע מאוד אופייני לתיאורי החוויה במצדה באותן שנים.

המחקר הארכיאולוגי הישראלי-מקורי של מצדה החל מתפתח, כחלק מהלהט שאיפיין את הארכיאולוגיה באותם ימים לא רק לחשוף את העבר, אלא גם להוכיח קשר ישיר לאבותינו הקדומים. תחילה נערך חקר מצדה בידי החובבים ההולכים ומתמקצעים של 'הקיבוץ המאוחד' ופריפריה של חברי קיבוצים אחרים ומתנדבים מקרב תנועות הנוער. גם הדיווחים הרציניים עליו התפרסמו ב'מבפנים', ביטאון הקיבוץ המאוחד, קודם שזכו לאכסניה מדעית ב'ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה'. בשנים 1956-1955 נערכו שתי חפירות קצרות ראשונות – רשמיות, ממוסדות ואקדמיות. שמריה גוטמן השתתף כמובן ותרם את חלקו, אך נראה שמעתה התחילה מצדה לצאת מחזקתה של 'ארץ-ישראל העובדת' והופכת נכס לאומי, שהגילויים בו מגיעים אל הציבור הרחב דרך העיתונות הכללית וספרות ארכיאולוגית פופולארית, מאוירת בשלל תצלומים[124].

בתקופת כהונתו של משה דיין כרמטכ"ל, הפכה מצדה לאתר השבעה של טירוני חילות שונים של צה"ל.  ראשון היה חיל השריון  להשביע על מצדה ולמרגלותיה ובעקבותיו השבעות של יחידות אחרות. גם טקס סיום המסלול של חיילי סיירת מטכ"ל התקיים על פסגת מצדה[125]. אלה הם טקסים מרשימים: מאות חיילים עולים בטור ארוך במעלה שביל הנחש ובדרך-כלל מושבעים במסדר לילי, לאור לפידים[126].

הנה כי-כן ראינו כיצד מיתוס מצדה נבנה על גבי הסיפור ההיסטורי-מיתוס של גבורה וחירוף נפש, שבא לשרת את צרכיה של החברה הישראלית הנבנית.

שקיעת המיתוס

שנות השישים, שראשיתן בחפירות במצדה והפרסום העולמי שקיבלו, ליבו את המיתוס, אך גם ראו את התחלת דעיכתו. מלחמת ששת הימים הסירה את תחושת המצור שהזינה את המיתוס. חלו שינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית כלכליים, פוליטיים, חברתיים וערכיים, והם יצרו תהליך אשר בו איבדה מצדה את משמעותה וחשיבותה כאתר קדוש בפנתיאון הגבורה של הציונות החילונית. אם כי צה"ל השביע טירוני שריון על פסגת המצדה במשך שנים רבות. כיום מצדה היא "אתר חובה" ברצף אתרי התיירות בארץ, אך עבור הנוער היא אתר להופעות רוק בפסטיבל ערד. מצדה עצמה היא היום אתר המשמש בעיקר תיירים: רק אחד מתוך שבעה מהמבקרים במצדה הוא ישראלי. הפיכת מדינת ישראל ממדינת חזון מגויסת, לחברה בעלת ערכים יותר אינדיבידואליסטים, גרמה לכך שמערכות הערכים והמחשבה שהניעו את גלגלי המהפכה הציונית נעשו לא רלוונטיות. העליה לאנדרטה שפסלה בתיה לישנסקי , לזכרם של מגיני חולדה במאורעות תרפ"ט, נשכחה[127]. ראו באתר זה: סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט.

יגאל ידין במהלך החפירות

סיכום

המיתוס נוצר כדי לענות על צורך מסוים של קישור הציונות המתחדשת לעבר. בתקופה זו של בניית אומה נוצר צורך להוכחת קיומו של עם ישראל בארץ כבר מימי יהושע; להדגשת רציפות הישוב היהודי כאן, מאז ומתמיד. כמו כן, נוצר צורך לביסוס דמותו של היהודי החדש, הממשיך את מסורת יהודי הארץ, החקלאים הלוחמים בזמן העתיק – בניגוד לתכונות שנתפשו כמאפיינות את היהודי הגלותי. העם השב לארצו ובעיקר הדור הצעיר לא יכול היה להסתפק בדמותו של יוחנן בן זכאי, גם אם זה הציל את היהדות בשעתו. ברוח דבריו של ברדיצבסקי, לצורך בניית אומה היה צורך במה שנורדאו כינה "יהדות השרירים". לא לחינם נקרא ארגון השמירה הראשון על שמו של המורד שמעון בר גיורא ולא לחינם אומץ שירו של יעקב כהן, "הבריונים" כלבו של האתוס החדש. זה מסביר מדוע תנועות הנוער הציוניות, גם השמאליות שבהן התרפקו על דמותו של בר כוכבא, הגם שבני דורו ואחריהם, הוקיעו אותו. על הצורך הזה, של קישור הציונות לעבר, "הלבישו" את סיפור מצדה, תוך התאמות ושינויים, לפי הערכים שרצו לחנך אליהם.

במקביל, כדי "להקל על העיכול" של המיתוס, חלה בו "הסטה": ממיתוס ההתאבדות ללא קרב, המעורר תמיהות ותהיות, מבחינת המעשה עצמו ומשמעותו ה"יהודית", עבר מטמורפוזה לסיפור של קרב ומאבק מעין "תמות נפשי עם פלשתים", גטו וארשה או סטלינגראד[128]. גם המערכת החינוכית וגם המחקר, ראו בסיפורה של מצדה, משום מופת לדורות הבאים.

מיתוס מצדה נולד בשנות העשרים של המאה העשרים, כמעט 1900 שנה לאחר האירוע. המיתוס התעצם בשנות השלושים והארבעים, מעט עומעם לאחר קום המדינה, קיבל חיזוק עם החפירות הארכיאולוגיות של שנות השישים ודעך בשנות השבעים. סך הכול, תפש מקום חשוב באתוס הישראלי, כחמישים שנה.

למרבה האירוניה, בשנת 1997 ביטלו בתי ספר תיכוניים ביקור במצדה, מסיבות מוצהרות של התנגדות לכל מה שמצדה מייצגת. אחד מהם, היה תיכון "דנמרק" בירושלים. השני, התיכון לערכי תנועת העבודה[129]. למרבה הצער, מי שהחליט כך, שם את הדגש לאופי הסיקריים, כפי שתואר על ידי יוסף בן מתיתיהו ועל ההתאבדות ולא על הקנאות לחרות, לא על החיבור למדבר ולא על כך שהרומאים ראו במקום, גרעין ליהודה עצמאית.

ראו בהרחבה: דיון במיתוס של מצדה.

הערות

[1] יש התלבטות כיצד לקרוא למתבצרים על מצדה. האם לוחמי חרות, או "סיקריקים",  שהם חבורת רוצחים ושודדים?  פרופסור גדעון ביגר מעלה בעל פה דעה אישית, שכלל לא היו סיקריקים וכל זה המצאה של יוסף בן מתתיהו. האם יש הוכחות לכך שאכן היו? אכן נמצא חרס עם שמו של מפקד מצדה "אלעזר בן יאיר". ביגר שואל: מי קבע שהוא היה רוצח יהודים בחג הסוכות פרט ליוסף בן מתיתיהו ?

[2] "מצדה- אתר מורשת עולמית" – אתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה.

[3] יהודה זיו, אתר האינטרנט "עונג שבת": http://onegshabbat.blogspot.com/2013/12/blog-post_16.html

[4] קצין בצי האמריקני וחוקר ארץ ישראל. הוא היה הראשון ששרטט מפה מדויקת ומפורטת של נהר הירדן וים המלח.

[5] דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר – מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן

[6] ראו דבריו של יהושע כהן, "מצדה כבעלת כוח מחייה", בתוך: פנינה הילמן ואמנון מגן (עורכים), יום עיון: מצדה כערך חינוכי, יד טבנקין, אפעל, 1986 (להלן: מצדה כערך חינוכי), עמ' 16.

[7] יוסף בן-מתתיהו, מלחמת היהודים ז, ח-ט [להלן: יוסף בן-מתתיהו, מלחמות].

[8] שמריה גוטמן, "סקירה היסטורית", בתוך: פנינה הילמן ואמנון מגן (עורכים), יום עיון: מצדה כערך חינוכי, יד טבנקין, אפעל, 1986 (להלן: מצדה כערך חינוכי), עמ' 10.

[9] הנושא נחקר בהרחבה על ידי דן ביתן. ראה: ד' ביתן, "מצדה – הסמל והמיתוס", בתוך: מ' נאור (עורך), ים המלח ומדבר יהודה : 1900-1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר , יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1990.

[10], דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר – מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן. מרד בן כוכבא, הינו אקורד אחרון לתקופת הבית השני. מרד זה, שגם הוא ביטוי לעצמאות יהודית, כבר שייך לתקופה אחרת.

[11] ידין אמר אז בתגובה, שחיל המצב הרומי העלה באש את הגופות ופיזר את אפרן לכל עבר.

[12] .

 [13]  מולי ברוג, "מראש מצדה עד לב הגטו: המיתוס כהיסטוריה", בתוך: דוד אוחנה ורוברט ויסטריך (עורכים), 1996, מיתוס וזיכרון: גלגולה של התודעה הישראלית, מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד (להלן: ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו). עמ' 227-203.

[14]  ראה: ר' אלקלעי, לקסיקון לועזי-עברי חדש, כולל ניבים ופתגמים, רמת גן, 1967, עמ' 58; א' אבן שושן, המילון החדש, ירושלים תשמ"ח, כרך א', עמ' 90.

[15] מירון בנבנישתי, "האיפור והגלימה", הארץ, 6/11/2000, ב4.

[16]  ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו

[17] ברוג, שם. מיתוסים פוליטיים רבים נחשבו לעובדות היסטוריות מוצקות, שהשפיעו על מהלכים שחרצו גורל עמים ואומות. לעניין זה ראו בהרחבה: Henry Tudor, Political Myth, Macmillan, 1972  , ושם פרק 5, עמ' 121-140; עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים, עם עובד 1988. בייחוד "מיתוס דתי ומיתוס לאומי: קדושת ירושלים". עמ' 120-85; Richard E. Friedman. Who Wrote The Bible? Summit Books, N-Y.1987, Introduction, p.15- 32.  הרשימה מצוטטת אצל ברוג. על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, ראו בהרחבה: יואב גלבר, היסטוריה, זכרון ותעמולה, עם עובד, תל אביב, עמ' 303-314

[18] חוקרים אחדים, כמו מאיר בן דב וספי בן יוסף, סבורים שסיפור מצדה כלל לא אירע. יש טענה שכלל לא התרחש מאבק צבאי בין הנצורים לרומאים, וכי הרומאים עלו למצדה כחלק מתרגיל צבאי שנועד לחזק את המורל של הלגיון הרומי.

[19] שלמה גורן, "גבורת מצדה לאור ההלכה, מחניים פ"ז, תשכ"ד, באתר דעת

[20] דליה מרקס, "מיתוס עתיק בשירות ההווה: יציאת רבן בן זכאי מירושלים והקמת יבנה"  באתר המרכז לפלורליזם יהודי.

[21] . "ספר יוסיפון" תורגם לעברית מתרגום של ספר מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו ללטינית, שנערך במאה השנייה לספירה, תוך עיבוד וקיצור, לבד התרגום לעברית נעשו בעריכת ספר יוסיפון מאמצים להתאים את תיאוריו של יוסף בן מתתיהו לדברי חז"ל.

[22] . ד' קנז, צמח דוד לר' דוד גנאז, חלק א',  תתכ"ט

[23] למשל: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017.

[24] אנטוני ביוור, Stalingrad: The Fateful Siege: 1942-1943. הוצאת פנגווין, 1998. עמ' 430.

[25] אחד־העם, "מדינת היהודים וצרת היהודים", כתבים, ב' עמ' כ"ט; ב' קורצווייל, "היהדות כגילוי רצון החיים הלאומי הביולוגי", ספרותינו החדשה – המשך או מהפכה, תל־אביב. 1995, עמ' 190-224

[26] רמז לראייתו של אחד העם את מטרת הציונות.

[27] מ"י ברדיצ'בסקי, "שינוי הערכין", בדרך, ב' ,ליפסיה (לייפציג), תרפ"ב, עמ' ע"ז.

[28] למשל, בספרו של אליעזר בן-יהודה, קצור דברי הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם, ירושלים תרנ"א. זאת אף-על-פי שבן-יהודה היה ציוני-מדיני לוחמני, שפיאר את דמויות המופת שהוזכרו, כדי להכין את הנוער למלחמת-כיבוש.

[29] דן ביתן, "מצדה – הסמל והמיתוס", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עידן 74, ים המלח ומדבר יהודה, 1900-1967, יד בן צבי, ירושלים, תש"ן, עמ'222

[30] . משל, ב"צ דינור, בעולם ששקע, ירושלים 1958 , עמ' 40. האם השפיע סיפור מצדה – בגרסת יב"מ או בגרסת יוסיפון (שבה שוחטים הגברים את נשותיהם וילדיהם, אך נלחמים עד האחרון ברומאים) – על מעשי קידוש השם וההתאבדויות הקולקטיביות של היהודים בימי הביניים? בשום עדות או התייחסות של בני הזמן אין אזכור מפורש של מצדה, ר' למשל יצחק בער במאמרו 'גזרות תתנ"ו', ב'ספר אסף', ירושלים תשל"ג, עמ' 126- 141. בכל זאת מצויים חוקרים המעלים את האפשרות שהיתה לפרשת מצדה השפעה כזו: כך למשל מנחם שטרן המנוח במאמרו 'התאבדותם של אלעזר בן יאיר ואנשיו במצדה, "הפילוסופיה הרביעית" ', ציון, תשמ"ב, חוברת ג, עמ' 398-367 ; כך גם רוברט חזן בספרו 'היהודים ומסע הצלב הראשון' (אנגלית, 1987 ).

[31] א' אהרנסון, צמח עבר-הירדן, א, זיכרון יעקב, 1934, עמ' 62-61.

[32] דן ביתן, "מצדה, הסמל והמיתוס", אתר האינטרנט של מט"ח.

[33]   ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו. פרוטוקול המועצה השישית העולמית של יד ושם. מושב ראשון 16.2.69,עמ' 12 . מצוטט אצל ברוג, שם. וראו גם: ברל כצנלסון, מבוא, בתוך: ישראל הלפרין  ספר הגבורה. (עורך), עם עובד, תל-אביב, תש"י. עמ' י"א-י"ב. מצוטט אצל ברוג, שם.

[34] . הערה בוטלה.

[35]    ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו. י.קלוזנר וי. בר-דרומא. מצדה, "לנוער" – ספרות א"י לקרן הקיימת לישראל, הוצאת אמנות, תרצ"ז – 1937, תל-אביב. עמ' 33. מצוטט אצל ברוג, שם.

[36]   הערה בוטלה.

[37]  ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו.

[38] יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגם י"ג שמחוני), 1923 . לרשות המעוניינים עמדו אמנם תרגומים של כתבי יוסיפוס מיוונית ללשונות רבות, וקלמן שולמן פרסם עוד ב-1862 תרגום של 'מלחמות' לעברית. אך הוא היה מליצי ולא-מדויק.

[39] . שם. עמ' כח.

[40] . מסדה בס', לפי ההיגוי הלועזי. רק בשנות ה-30 חזרה והופיעה כ"מצדה", רוצה לומר מבצר.

[41] שם, עמ' 50.

[42] שם, מבוא, עמ' טז.

[43] דן ביתן, מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 113

[44] א' שפירא, חרב היונה, עם עובד, תל-אביב, 1992 (להלן: חרב היונה), עמ' 154.

[45] יהודה זיו, ‏'לכבוש את מצדה': ראשוני המעפילים אל ההר, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 144-115

[46] . ד' לוין (עורך), החינוך, שנה ז' חוברת א', כסלו תרפ"ד, תל-אביב. עמ'  15-11. מצוטט אצל ברוג, מראש מצדה עד לב הגטו.

[47] . יוסף ברסלבסקי: מצדה, הקבוץ המאוחד, תל-אביב  1944 , עמ' 13. מצוטט אצל ברוג, מראש מצדה עד לב הגטו.

[48] .  דברים בקונגרס הציוני ה- 20, 16-3 באוגוסט 1937. בתוך: כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל תש"י. כרך י"ב עמ' 364; אהוד פרוור, דרכו של הטיול ל"ידיעת הארץ"-  תרמ"ח-תרע"ח. עבודת גמר לשם קבלת תואר מ.א באוניברסיטה העברית ירושלים, 1992. על הציונות כ"דת אזרחית" ראה: C.S Liebman & E.Don-Yehya: Civil Religion In Israel. University of California 1983.  מראי המקומות מצוטטים אצל: ברוג, מראש מצדה עד לב הגטו.

[49] . ר' סוורדלוב, ים-המלח, תל-אביב, תרפ"ח, עמ' 58-57. מצוטט אצל ברוג, מראש מצדה עד לב הגטו.

[50] נדב מן, "הטיול הראשון של תנועות הנוער למצדה", ישראל היום, 28.03.2014

[51] יהודה זיו, "על דעת המקום: העולים אל מצדה", בבלוג "עונג שבת", 16 בדצמבר 2013

[52]  ש' גוטמן, עם מצדה, תל-אביב 1964, עמ' 9-8; הנ"ל. מצדה כערך חינוכי (ימי עיון בפרשיות היסטוריות ובעיות יסוד, יד טבנקין, חוברת נו). תל-אניב 1986, עמ' 11.

[53] נדב מן, הטיול הראשון

[54] ר' טהון, הקפנו את ים-המלח ברגל, תל-אביב 1978,  עמ' 91-89.

[55] דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר – מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן

[56] י' ברסלבסקי, "אחרית מצדה ועקבותיה", מבפנים, ינואר 1942 (להלן: ברסלבסקי); המחנות העולים, בבריתך, עמ' 61.

[57] אתר קיבוץ מסדה

[58] לדיון מפורט בנסיבות שהובילו לפינוי שער הגולן ומסדה, ראו: אסף גגין, "המערכה לבלימת הפלישה בעמק הירדן-מאי 1948, עבודת גמר לתואר מ"א, שהוגשה לאוניברסיטת חיפה, 2001, עמ' 123-174. ראו גם: אלי אשכנזי, "לא התאבדנו למען המולדת, אז מה?", אתר האינטרנט של הארץ.

[59] על צמיחתו של האתוס האופנסיבי, בעיקר בתנועת העבודה, ראה בהרחבה, חרב היונה, עמ' 299 – 376

[60] דברי שרת בקונגרס הציוני הכ"א, ז'נבה, 21/8/1939. מובאים אצל י' הלר, במאבק למדינה: המדיניות הציונית בשנים 1936-1948, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 270.

[61] מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 225.

[62]  יוסף וייץ, יומני ואגרות לבנים, מסדה, תל-אביב, כרך א', תשכ"ב, עמ' 95. מצוטט מתוך: מולי ברוג, "ניסיון לרכישת מצדה בשנת 1934, אריאל, 100-101 (1994), עמ' 113-123. ראו גם: אתר האינטרנט של דודי הולצמן:

[63] . י' קלויזנר, מצדה וגיבוריה, תל-אביב 1937, עמ' 33-31

[64] שם. עמ' 29-26.

[65] מיכה לבנה, מעוז אחרון, הסיפור של מצדה ואנשיה, משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמ' 196

[66] ארכיון גימנסיה 'הרצליה', תיקי טיולים, 1934

[67]  במבחן, 5 בדצמבר 1940.

[68] ברל כצנלסון, ,עם הספר", טבת תש"א, כתבים, ה', תל אביב, תש"ז, עמ' 334.

[69] אניטה שפירא, חרב היונה, הציונות והכוח 1881-1948, עם עובד, תל אביב, 1992, עמ' 425.

[70] . דף מס' 18, מפנקסו של ישראל גלילי, 18/4/1941, ארכיון הקיבוץ המאוחד (אק"מ), ארכיון גלילי

[71] חרב היונה, עמ' 426.

[72]  "לאחים יקרים בתפוצות" – ספר התעודות תרע"ח-תש"ח, של הוועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ-ישראל. מהדורה שניה מורחבת, ערך משה אטיאש. ירושלים, תשכ"ג 1963. מסמך מספר רע"ד-א', מיום 19.9.43,עמ.348. דברים בכנוס פועלי א"י לענייני הצלה של ההסתדרות הכללית בין ה- 7-5 למאי 1943, ארכיון העבודה. תיק: 213.IV.29. עמ' 27. ראו: מראש מצדה, אל לב הגטו.

[73] דברים בכנוס פועלי א"י לענייני הצלה של ההסתדרות הכללית בין ה- 7-5 למאי 1943, ארכיון העבודה. תיק: 213.IV.29. עמ' 27. ראו: מראש מצדה, אל לב הגטו.

[74] . "  ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו. "שיח סיירים" אצל מרדכי נאור, עורך: ים המלח ומדבר יהודה 1900-1967. ירושלים: יד יצחק בן-צבי. סדרת עידן, 14, 1990. עמ' 243. מצטטט אצל ברוג, שם.

[75] . חוזר של קבוצת חברים מנען ואחרים, 1942, אק"מ, חטיבה 8, מיכל 6, תיק 7. ראה גם ברסלבסקי, שם.

[76] . במעלה, 27 בפברואר 1942

[77]  הוא שמעון פרס. במסע זה, ראה פרסקי, מזכיר הנוער העובד, את הפרס הדורס וממנו קיבל את ההשראה לשמו המעוברת.

[78] . במעלה, 27 בפברואר 1942.

[79]  ראה "במצדה ובנגב", חוברת בהוצאת הנוער העובד, מארס 1944, ארכיון מפלגת העבודה, 213 IV, תיק מס' 49. ראה גם איגרת לחברי מרכז הנוער העובד, מס' 7, 10/2/1942, ארכיון ציוני מרכזי, S32/1138.

[80] . "כי עלינו למצדה" (השומר הצעיר). תל-אביב, 1942 .

[81] .  ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו. זאב וילנאי. מדריך א"י: ירושלים, יהודה ושומרון. "תור", תש"ג-1942. עמ' 436. מצוטט אצל ברוג, שם.

[82] . כך לדוגמא צביה (כצנלסון), "באין ניגון", מבפנים, ינואר, 1946: "הכול נושם פה עמם".

[83] . "הפקידי מצדה, שומרים על חומותייך" במעלה, 31/3/42

[84] . "דבר מצדה", במעלה, 17/4/1942.

[85] ראו בהרחבה: . חביב כנען, מאתיים ימי חרדה, ארץ ישראל מול צבא רומל, הוצאת מול ארט, 1974.

[86]  על שם ההר בצפון הלוונט, סמוך לאנטקיה, בו התבצרו הארמנים מוב הטבח הטורקי ב-1915.

[87] דברי ישראל גלילי במועצת הקיבוץ המאוחד בעין חרוד, 05/07/1942, אק"מ, חטיבה 5, מיכל 6, תיק 7.

[88] דובר על ריכוז של שלושים וחמישה גדודי חי"ש, יחידות חבלנים, כמה יחידות טכניות ויחידות עזר (כגון חיל רפואה), ו"סולל בונה" יבנה ביצורים ארעיים ומבנה בטון מוגנים כנגד אש ארטילרית. (עדות יוחנן רטנר, תיק עדויות, את"ה; י' רטנר, חיי ואני, עמ' )315-324. על תכנית "מצדה של הכרמל" ראה בהרחבה: י' גלבר, מצדה – ההגנה על ארץ־ישראל במלחמת העולם השנייה, רמת גן, 1990 (להלן: גלבר, מצדה), עמ' 44-58; חביב כנען, 200 ימי חרדה, 1975;  א' ברנר, נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ-ישראל, בשנות 1940-1942, מחברות מחקר ד', אפעל, 1981.

[89] השם "מצדה בכרמל", נולד מאוחר. הוא נועד להעניק ל"תכנית" ממד ארץ-ישראלי מתאים. יואב גלבר הוא שעמד על כך שכאשר הסתיימה המלחמה, היה בסיפור "מצדה בכרמל" כדי "לאזן" במשהו את סיפורי הניצולים ואת המבוכה (אף שלא היה לה בסיס היסטורי מוצק), של אלה שלא יכולים היו להסביר מדוע לא נחלצו לעזרה (י' גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית 1939-1942, תולדות ההתנדבות, כרך א', ירושלים, 1979, עמ' 521-522, 516-517),

[90] יואב גלבר, מצדה – הגנה על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1990.

[91]  על שם העמידה בריטית מול האיטלקים והגרמנים, בצפון אפריקה בשנים 1940-1941.

[92]  גלבר, מצדה, שם. מוטי גולני, המכנה את הפרשה "אגדת מצדה בכרמל", טוען שבניית ביצורים בכרמל היתה משימה כבדה מדי ליכולתו הכלכלית והארגונית של היישוב בשנות הארבעים, מה גם שלא היה בסמכותו לעשות זאת. הסיפור האמתי מתחיל ומסתיים בבריטים שהתבוננו בהתקדמותו של רומל מהמדבר המערבי לארץ ישראל ולכנגדה הכינו את תכנית "המבצר האחרון" (The final Fortress), על פיה בנו שורה של ביצורים בקוו שנמתח מהכרמל לכיוון דרום-מזרח אל הגלבוע, ומשם בשולי בקעת הירדן, עד יריחו. "המבצר האחרון" נועד לבלום התקדמות גרמנית מצפון לכיוון תעלת סואץ [מ' גולני, מלחמות לא קורות מעצמן, בן שמן, 2002  עמ' 68 ]. טענתו של גולני מבוססת על מחקרו של גלבר (גלבר, מצדה) – אם כי גולני מתבטא בלשון יותר נחרצת – בו הוא מביא את המסמכים החיוניים הרלוונטיים ומוכיח כי הנהגת היישוב לא ידעה את התכניות הבריטיות לאשורן ואפילו לא הבדילה בין הצבא הבריטי, שעסק בתכניות ההגנה על ארץ-ישראל לבין ה-SOE , היחידה של המשרד הבריטי ללוחמה כלכלית שתפקידה היה להכין אוכלוסיות תחת כיבוש, לתפקידים של מודיעין וחבלה. טענותיו של גלבר במחקרו הנ"ל ובספרו על תולדות ההתנדבות, עוררו התנגדות בקרב ההיסטוריוגרפים של ה'הגנה והפלמ"ח והם הציגו בתגובה מחקר הדבק בסיפור הישן (ש' דגן, תכנית הצפון, תל אביב, 1994).

[93] . במבחן, 16 בנובמבר 1942.

[94] . שם, 27 בדצמבר 1942 : י' כפכפי, שנות המחנות העולים, ב, תל-אביב תשמ"ה. עמ'  334-332.

[95] מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 229

[96] . אהרון, 'הגיונות', במבחן, כ"א בטבת תש"א, עמ' 1.

[97] . 'דבר הנוער העובד למחנות מצדה', במעלה, 31 במרס 1942

[98] . כי עלינו למצדה (השומר הצעיר), תל-אביב 1942, עמ' 13

[99] ברוג, מראש מצדה עד לב הגטו,. עמ' 227-203.

[100]  ברוג, מראש מצדה עד לב הגטו,.

[101]   י. גרינבויים. נאום באסיפת נבחרים ב 9.5.44. בימי חורבן ושואה ,לעיל. מצוטט אצל ברוג: מראש מצדה עד לב המיתוס.

[102]  ברוג: מראש מצדה עד לב הגיטו. יהושע כהן. "מצדה כבעלת כח מחייה". מצדה כערך חינוכי, יד טבנקין 1986, עמ' 18. מצוטט אצל ברוג, שם.

[103] אברהם זוהר. "איך להיבהל ממיתוס", לעיל, עמ' 23. מצוטט אצל ברוג: מראש מצדה עד לב המיתוס.

[104] . יעל זרובבל. "מות הזיכרון וזיכרון המוות". אלפיים 10, 1994, עמ' 55.מצוטט אצל ברוג: מראש מצדה עד לב המיתוס.

[105] . חיים לזר-ליטאי. מצדה של ורשה, מכון ז'בוטינסקי, תל-אביב, 1963.מצוטט אצל ברוג: מראש מצדה עד לב המיתוס.

[106] . ראה דבריו של דב לוין בסימפוזיון לרגל 40 שנה למרד גטו ורשה, ופורסם ב ילקוט מורשת, חוברת ל"ה, אפריל 1983. עמ' 24-23.

[107] . ספר תולדות ההגנה, תל-אביב 1972, ג, חלק 1, עמ' 407-406.

[108] . ראה, למשל: י' וייץ, 'היבטים ביחס היישוב בארץ אל שואת יהודי אירופה, 1943-1942; נורית גרץ (עורכת), נקודות תצפית – תרבות וחברה בארץ-ישראל, תל-אביב 1988, עמ' 83-82.

[109] מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 229

[110]  דוד כהן, "בשורת מצדה", אשר שמעתי וסיפרתי, תל-אביב 1947, עמ' 92-85: אלומות (בטאון השכבה הצעירה, 'המחנות העולים', מחנה ירושלים), א (תש"ב), עמ' 16 ; בני מדבר, תכנית הדרכה לשכבת העמלים ( המחנות העולים, מחלקת ההדרכה), תל-אביב תש"ז, עמ' 11-10.

[111] דן ביתן, מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 221

[112] ש' גוטמן. עם מצדה, תל-אביב 1964 עמ' 75-50.

[113] בחזרה למצדה, עמ' 147

[114] . ש' גוטמן. עם מצדה, תל-אביב 1964 עמ' 75-50.

[115] . אבשלום, 'על ראש מצדה', במעלה, 27 בפברואר 1942.

[116] דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר – מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן

[117] מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 231

[118] . ד' קנוהל (עורך). גוש עציון במלחמתו, ירושלים תשי"ז, עמ' 409

[119] .  ברוג: מראש מצדה עד לב הגיטו.

[120] . יגאל ידין, מצדה, בימים ההם – בזמן הזה , ספריית מעריב, תל-אביב, 1966.

[121] דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר – מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן

[122] . במעלה, חוברת 23; כרך 64)

[123] במבחן, מאי ,41 עמ' 15

[124] . כך למשל, ספרם של הארכיאולוג יוחנן אהרוני ושל הצלם בנו רוטנברג, בעקבות מלכים ולוחמים, תל-אביב 1955

[125] . א' שור, צוות איתמר, כתר, ירושלים 2003, עמ' 116-117.

[126] מצדה – הסמל והמיתוס, עמ' 231.

[127] ראו באתר זה: סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט.

[128] דודי הולצמן, תקציר עבודת מאסטר – מיתוס מצדה, באתר הבית של דודי הולצמן

[129] – ב-1997, החליט אריה ברנע, מנהל בית ספר דנמרק בירושלים, להפסיק לשלוח את תלמידיו לטיולים במצדה. הוא השווה בין הנצורים במצדה לאנשי חמאס וטען שהסיקריים לא היו לוחמי חירות אמיצים אלא חבורת סכינאים שלא היססו לטבוח ביהודים. "חמאס, שדוגל ברצח ובהתאבדות, יכול לראות בהם מופת", הוא אמר. "אנחנו חייבים להציג בפני בני הנוער שלנו דמויות מופת כלוחמי גמלא, שלחמו והתאבדו אבל לא רצחו אחרים. הסיקריים היו רוצחים, שודדים וליסטים. בהחלט לא קבוצת מופת. שמריה גוטמן בחר בהם כקבוצת מופת בלי לברור יותר מדי. הם לא מתאימים להיות דגם של היהודים מפני שהתאבדות איננה חלק מהיהדות. החלטתי אז, ואני סבור גם היום, שהקבוצה ההיא לא תהיה מופת לילדינו".