הפינה שלי – הגלבוע

כתב : גילי חסקין

ראו  באתר זה גם : טיול לפריחת האדמוניות בהר הילל ;  הפינה שלי – הכרמל ;

רמות מנשה באביב

המקום שלי הוא הגלבוע. לאו דווקא הגלבוע של שבתות האביב, עם האירוסים הנפלאים ועם שורת המכוניות המטפסות, פגוש בעקבות פגוש, אל השבילים העמוסים לעייפה במטיילים. אלא דווקא הגלבוע של שלהי הקיץ, כשהוא בולט במדרון המיובש שלו, שכמו מזכיר את קללת דוד: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן".

דרומה לכאן, בגבולו הדרומי של ההר, כינס שאול את צבאו, בבזק, ואדי שובאש של היום.

קרוב יותר לכאן,  בשונם, שלמרגלות גבעת המורה, התקבצו הפלישתים להילחם בישראל.  שאול קבע את מחנהו למרגלות ההר ושלושת אלפי שנה אחר כך, עורר את חמתו של אורד וינגייט, שבא לכאן כדי ללמד את בני יהודה קשת.

ראו באתר זה: סיור בעקבות שאול המלך.

שאול יצא משם בלילה, ולבו כבד עליו, וחצה את הגבעות שממול בדרך אל עין דור, כפי שכתב מעריץ ידוע שלו, המשורר שאול טשרניחובסקי: "…ובחשכת הליל בלי קשת ושלח, על סוס קל עין-דורה בא שאול המלך…".

שאול היה הגיבור האולטימטיבי של ילידי הארץ, שבניגוד ליהודי הגולה, שהעריצו את הישגיו הצבאיים של דוד, נמשכו אל הפאן האידיאולוגי והרומנטי באישיותו של שאול. שאול חזר מעין דור בלב כבד, כדי לחזור ולעמוד בראש צבאו, בידעו שזה לו הקרב האחרון. גבר במיטב שנותיו, אבל לשלושה גברים לוחמים, יוצא לקרב בראש צבאו: "וַיִּפֹּל פַּחַד-יְהוָה עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד.  ח וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק; וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף." (שמואל א', י"א, 7).

בעיני רוחי אני חוזה בו משוטט בגבעות הירוקות הללו, איש טראגי, דמות מופת, צנוע מדי. "ויזכור המלך את גבע ועלומיו, אביב חלדו, טרם יקדרו עוד שמיו".  אולי משום שהיה ראוי ואולי לא מספיק מוכשר, השוו בני דור תש"ח את דמותו הטראגית לזו של יגאל אלון, שהיה איש מופת וגיבור מלחמה, ולא השכיל להימשח למלכות.

מבין זיכרונות הילדות, אלו שמלווים אותי זה העשור השישי לחיי, אני מעלה באוב את הטיול עם אבא, להר שאול, שם שהעניקו ילדי עין חרוד בהשראת מחנכם משה כרמי, להר הקרח, שמתנשא מעל קיבוצם. אבא, גבר צעיר בהרבה ממה שאני היום, מצביע לעבר הצללית האפלה של הגלבוע ומספר לי על אנשי יבש גלעד, שזכרו לשאול את חסד עינם האחת ויצאו בפעולת הקומנדו לחלץ את גוויית שאול מחומות בית שאן:

" וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם" (שמואל ', ל"א, 11-12)..

אהבתי להגיע לשם עם ילדי ולספר להם את סיפורו של שאול, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי, כפי שהסבירו לנו חז"ל.

על ההר הזה ממש, במרחק של שתי גבעות, נבנה מצפה דובי וערן שמיר. אב ובנו שנפלו על משמר המולדת. עוד זיכרון של ילדות. דובי בן קיבוץ שדה אליהו, בעמק בית שאן שלמרגלותינו, נשא לאשה את הדסה גנץ, שכנתנו בבית הצמוד, בשנה שגרנו בשכונת "חבצלת". דובי נפל במהלך אימון ההקמה של חטיבת הנ"ט ובנו ערן, סגן מפקד סיירת צנחנים נפל בקרב בלבנון.

על ההר חקוקים בסלע, לצד שיריהם של אלתרמן ושלונסקי, גם שיריו של יוסף שריג, בנו של נחום שריג, המפקד המיתולוגי של חטיבת "הנגב", ואחיו של צחקי, המדריך מ"הנוער העובד" בקן חבצלת. כולם מקיבוץ בית השיטה, בעמק חרוד.

יוסף נפל במלחמת יום הכיפורים. אחד מאחד עשר נופלי הקיבוץ.

כמה העניקו בני העמק עבור תקומת העם בארצו.

ראו באתר זה: פרידה מנחום שריג

מעת לעת, בסיומו של יום הדרכה, בערבו של יום קיץ לוהט, אני נוהג להתבונן בשמים המאדימים, ולהרהר ביוסף שריג, בדובי וערן שמיר, במשה שטורמן שאף הוא, כמו אביו חיים ובנו חיים, נפלו בהגנתם על ישראל. שלושתם מעין חרוד הושט היד וגע בו. "השכול מהלך בגננו כחרב", כתב משה טבנקין, בן קיבוצם.

מחשבותי נודדות לשאול, הקורבן הראשון של הגלבוע. על מה חשב באותו רגע, כשהוא עומד לבדו, רק נערו עמו, רק נער מבית עמלק, והוא צופה בעמק ובתמרורי חייו? יבש וחם, יבש וחם, בקיץ בעמק.  שמואל מת, דוד חורש מזימות, פלישתים סביב סביב. אולי היה אז חם, אולי זו היתה שעת שקיעה, אולי שקיעת זהב, כמו היום באותה השעה.