הגיאוגרפיה של אינדונזיה

כתב: גילי חסקין. תודה ליובל נעמן על הערותיו המועילות.

ראו גם:   מבוא לטיול בג'אווה,  באלי – כללי; האי סולאווסי

הרצאה על אינדונזיה – אחדות בתוך פירוד

להרצאה מוקלטת – לחץ כאן

טיול לאינדונזיה, הגם שנודע בעיקר בשל החוויה התרבותית שהוא מציעה, הוא מגוון להפליא מבחיה גיאוגרפית ומציע למטיילים שפע של נופים מגוונים.

מערכת האיים האינדונזית:

מיקום: ארכיפלג בדרום-מזרח אסיה; בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט.

הגדרה: מבחינה גיאוגרפית כולל המושג 'אינדונזיה', את כל מערכת האיים, שבין היבשות של אסיה ואוסטרליה, במזרח האוקיינוס ההודי ובדרום-מערב האוקיינוס השקט, שהיא מיושבת על ידי דוברי לשונות מלאיות.

מערכת זו כוללת:

1. איי סונדה הגדולים (בוריאו, סומטרה, ג'אווה).
2. איי סונדה הקטנים.
3. המולוקים.
4. קבוצות האיים שממערב וממזרח לסומטרה.
5. הפיליפינים.

הערה: לא כל האיים במערכת האיים האינדונזים שייכים למדינת אינדונזיה.

כללי:

אינדונזיה היא מערכת האיים הגדולה ביותר בעולם בשטחה, בפריסתה הגיאוגרפית, ובאוכלוסייתה; בעלת האוכלוסייה המגוונת ביותר והחשובה ביותר מבחינה כלכלית. היא מכילה שניים מן האיים הגדולים ביותר בעולם (בורנאו וסומטרה). צפיפות האוכלוסין של ג'אווה היא מהגדולות בעולם. לאינדונזיה חשיבות גיאו-אסטרטגית גדולה מאד. מכיוון שאוקיינוס הקרח הצפוני חסום לתחבורה במשך למעלה מחצי שנה, ולאורך חופי אסיה נמצאים מדבריות ומדבריות למחצה, גורמים לכך כי התחבורה בין אירופה וקדמת אסיה, לבין מזרח אסיה, עוברת ליד חופיה הדרומיים של אסיה. כך גם התחבורה בין הודו לבין סין. במצר מאלקה מתאחדים נתיבי השיט ומשם עוברים קווי תחבורה מעטים את המצרים. האיים משכו ספנים סיניים כבר לפני אלפי שנים בתורם אחרי עץ האַלְגֹּם ודונג דבורים. מאוחר יותר נלחמו ההולנדים על ארצות התבלינים. הכובשים ההולנדים ניצלו את אדמת הטוף הפורייה לגידול קפה, סוכר, טבק ועץ טיק. מבחינה מדינית מציינים בשם 'אינדונזיה', את מה שכונה פעם 'ארה"ב של אינדונזיה'. שני המושגים – הגיאוגרפית והמדינית, אינם חופפים זה את זה:

פיליפינים היא מדינה עצמאית. באי בורנאו, פרט לחלק האינדונזי שנקרא קַאלִימַנְטַן, החלק הצפוני של האי, על שטח של 200,565 קמ"ר, שייך למלזיה ומורכב מהמדינות סבה וסאראוואק. שתי מובלעות סמוכות בתוך האזור של מלזיה, בשטח כולל של 5,765 קמ"ר, על החוף הצפוני של האי, מהוות את המדינה העצמאית בְּרוּנֵיי, סולטנות נפט עשירה.

חלקו המזרחי של האי גינאה החדשה, הוא ממלכה עצמאית בשם פפואה גינאה החדשה,

וכן האי טימור המחולק בין המדינה העצמאית מזרח-טימור, ומערב טימור השייכת למחוז מזרח נוסה-טנגרה באיי סונדה הקטנים באינדונזיה.

השם:

השם 'אינדונזיה' למערכת האיים הזו הוצע על ידי ההולנדי אדולף באסטיאן (Adolf Bastian) ב- 1889 ונתקבל בספרות ובמדע. השם גזור מן המלים היווניות אינדו (הודו) ונסוי (איים). כינויים נוספים הם 'הארכיפלג המלאי' ו'איי הודו המזרחית'. לאחר קבלת העצמאות, ניתנו לאיים רבים שמות אינדונזיים. כך למשל, בורנאו, הפך לקאלימנטן, סומטרה ל- Sumatera (בחוסר הצלחה), יאווה לג'אווה, סלבס ל'סולווסי'; 'איי סונדה' הקטנים לנוסה-טנגרה (Nusa Tengera) איי מולוקה (Muluca) למאלוקו (Maluku).

מיקום:

דרום-מזרח אסיה, מערכת האיים האינדונזית. בין קוו רוחב º6 צפון ו- º11 דרום. בין 94º ו- 141º אורך מזרחי. בצפון מתקרבים האיים האינדונזיים, למרחק של 100 ק"מ מהאי מינדנאו שבפיליפינים. במערב מפריד מצר מאלקה הצר, בין הארץ לחצי האי המלאי. יבשת אוסטרליה נמצאת במרחק של 500 ק"מ.

בירה:

ג'קרטה, הנמצאת בחופה הצפוני של ג'אווה. מכונה גם ,Ibu Kota כלומר, 'עיר האם', שמה הקודם: בטוויה .(Batavia)

שטח:

שטח יבשה – 1,919,317 קמ"ר. כמעט מאה פעמים ישראל ופי שמונה גדולה מבריטניה. זוהי המדינה הרביעית בשטחה מבין ארצות אסיה, אחרי סין, הודו וערב הסעודית. אינדונזיה הינה שרשרת איים המשתרעים על פני 6,400 ק"מ (בחלק מהמקומות מצוין 5,120 ק"מ), מרחק המקביל למרחק בין מלונדון לטהרן, שזה פעמיים המרחק מלונדון ועד מוסקבה. באינדונזיה 13,677 איים, זוהי מדינת האיים הגדולה ביותר בעולם. מהם רק ל- 6,000 יש שמות ורק- 992 מיושבים. הגדולים שבהם הינם: סומטרה, ג'אווה, קאלימנטן (בורנאו האינדונזי), סולווסי ואיריין-ג'איה. המדינה משתרעת משני צדי קו המשווה, לאורך 1,700 ק"מ. ארבעת איי סונדה הגדולים תופסים %70 משטחה: קאלימנטן (%28), סומטרה (%25), סולווסי (%10), ג'אווה (%7). איריין-ג'איה תופס כ-%20 משטחה; איי סונדה הקטנים, המוכרים כיום כנוסה-טנגרה ואיי מאלוקו (מולוקה) מורכבים מהמון איים קטנים, שכולם יחד תופסים כ-%10 משטח אינדונזיה. שטח ים – 3,272,160 קמ"ר.

רוב שטח המדינה הוא מים. האינדונזים מכנים את ארצם,"Tanah Air Kita" מילולית: 'ארצנו ומימינו'. בעוד ששטחה הכולל של אינדונזיה הוא כ- 5 מיליון קמ"ר, גדול משטחה היבשתי של אוסטרליה, הרי שטחה היבשתי של אינדונזיה הוא 1.9 מיליון קמ"ר, כשטחה של קווינסלנד בלבד. יש לציין כי אינדונזיה הגיעה לגודלה הנוכחי רק לאחר שסיפחה לשטחה את איריין-ג'איה שבגינאה החדשה.

איי אינדונזיה הם שרידי יבשה גדולה, שחיברה בעבר הגאולוגי בין אסיה ואוסטרליה, ושקעה בים בתקופת השלישון. חלקים מאינדונזיה נמצאים מעבר לקו ואלאס, הקו המפריד בין אזורי תפוצת בעלי החיים שמקורם באסיה, לבין אזורי תפוצת בעלי החיים שמקורם באוקיאניה; מבחינת היבשות, מערב איריאן הוא חלק של אי אוקיאני וכל המחוזות שממערב לו הם מחוזות אסיאתיים. כך, כמו טורקיה ורוסיה, היא מדינה המתחלקת בין שתי היבשות.

האיים העיקריים:

ממערב למזרח (פחות או יותר), הם סומטרה, ג'אווה, קאלימנטן (האי בורנאו, המשותף גם למלזיה ונסיכות ברוניי), סולווסי, ואיריאן-ג'איה (החלק המערבי של האי גיניאה החדשה). ביניהם פזורים מספר שרשראות איים כגון איי מאלוקו ואיי נוסה-טנגרה. נפט נמצא בתפר של רצועה הררית זו, בבורנאו ובסומטרה. ההרים עוברים דרך סומטרה, ג'אווה, סראם, בורו וסולווסי. בסומטרה וג'אווה, שם הם נמצאים בחלק הדרומי והמערבי של האיים, בהתאמה, ויוצרים טופוגרפיה שמשתפלת בתלילות מערבה (בסומטרה) ודרומה (בג'אווה), ובעדינות לכוון השני, לכוון ים ג'אווה. האי קאלימנטן הוא בחלקו הדרומי, בעיקר מישורים וביצות; סולווסי בעיקרו הררי: משום כך תושבי רצועת החוף שם, מקסאר ובוגין, הם יורדי ים בעיקר. איי הסונדה הקטנים ואיי מאלוקו הם בעיקרם הרריים, וההרים הגבוהים ביותר באינדונזיה נמצאים, כאמור, באיריאן-ג'איה שבמזרח.

ליבה של אינדונזיה הוא ג'אווה, שהוא גם האי המיושב ביותר. בו נמצאת גם הבירה ג'קרטה. הג'אוונזים הינם הקבוצה הדומיננטית ביותר באי, מבחינה תרבותית, פוליטית וצבאית. המרחק בין האיים ומכשולי התחבורה, יצרו הבדלים ברורים בין אי לאי ואף בין חלקיו השונים של אותו אי.

גבולות:

אורך כללי – 2,602 ק"מ. עם מלזיה – 1,782 ק"מ; עם פפואה ניו גיני – 820 ק"מ ועם מזרח טימור כמה עשרות ק"מ. אורך קוו החוף – 54,716 ק"מ.

מחוזות:

אינדונזיה מחולקת ל-27 פרובינציות, כולל שלושה מרכזים אדמיניסטרטיביים הנקראים ,Propinsi הנשלטים על ידי שליט ((Gubernor. הפרובינציה מחולקת ל-3 עד 29 מחוזות בכל פרובינציה (ס"ה 242), הנקראים Kabupaten.

מבנה:

שרשרות ההרים של אינדונזיה שייכות למערכת הרי סונדה הגדולה. מבחינה גיאולוגית, אינדונזיה מורכבת משלושה אזורים:

האי גינאה החדשה היה, באופן דומה, חלק מאוסטרליה.

מבחינה גיאולוגית, גרעינה של אינדונזיה הוא טבלת סונדה. זהו שטח בין שני מיליוני קמ"ר, רובו מתחת פני הים. רק האי קאלימנטן מזדקר מעל פני המים, כעדות לכך כי שטח זה התקיים לפנים כיבשה. האיים התהוו לפני 15 מיליון שנה בערך. לימים, בתקופות הקרח, המרחב הזה היה שפלה והיה חיבור יבשתי בין אינדונזיה לאסיה. עקב המסת הקרח הוצף השטח מחדש.

בניגוד לגוש היבשה העתיק והיציב של בורנאו, משתייך מרחב האיים שמסביבו לאזוריו הגעשיים של כדור הארץ, לייתר דיוק ל"חגורת האש" הסובבת את האוקיינוס השקט ובה מספר הרי געש רבים. ניתן לדבר על קשת וולקנית מסומטרה, דרך ג'אווה, איי נוסה-טנגרה, דרך מאלוקו לסולווסי. זוהי בדיוק נקודת המפגש בין הפלטות, (ראו באתר זה: וולקניזם). החוף של האיים הללו צונח בתלילות לעומק של 7,000 מטר. בתוך הקשת, לעומת זאת, הנוף של מדף סונדה מצטיין בעומק ים רדוד יותר ובנוף מתון יחסית. האיים הרריים ברובם, בעיקר איריין-ג'איה, צפון מרכז קאלימטן, ורוב סולווסי. הפרשי הגובה משקע Weber למרומי הר Jaya הם 12,470 מטר.

מיקום האיים על הלוחות הטקטוניים גורם לרעידות אדמה וגלי צונאמי תכופות.

באינדונזיה כ-300 הרי געש; 200 מהם פעילים (לפחות היו פעילים בתקופות היסטוריות). הרי הגעש, על התפרצויותיהם ההרסניות תופסים מקום נכבד גם בסומטרה, באלי, ג'אווה, נוסה-טנגרה ועוד, לא רק בנוף אלא גם בתרבות. מאידך גיסא, אדמתם הפורייה מפרנסת מיליוני בני אדם.

ראו באתר זה: תופעות געשיות ; מבוא לוולקניזם

ההתפרצות של קרקטאו

הר הגעש קרקטואה (Krakatoa; באינדונזית: Krakatau) הנמצא במצרי סונדה, סמוך לחופו המערבי של ג'אווה, התפרץ ב-1883. למעלה מ-70% מהאי קרקטואה נעלם ואיים בסביבה קרסו לתוך הקלדרה. 36,417 נהרגו.

כתוצאה מהפיצוץ הועפו רסיסי סלעים לגובה של כ-30 קילומטר. כעשרים קילומטרים מעוקבים של סלעים הפכו לאבק שהועף לאטמוספירה. הדבר הביא להחשכת אור היום בקרקטואה למשך כשבוע. רעש ההתפוצצות הגיע למרחק של כ-5,000 קילומטר ונשמע בפרת' שבאוסטרליה מדרום, ובאי רודריג (Rodrigues) שבמאוריציוס ממערב. ההתפוצצות יצרה מכתש גדול אליו זרמו במהירות מי האוקיינוס. כתוצאה מזרימה זו נוצר גל צונאמי אדיר, וגלי מים שגובהם מוערך ב-30 מטרים נעו מן האי אל הים. מהצונאמי נהרסו כ-300 כפרים באיים הסמוכים שבארכיפלג המלאי. 18 ק"מ מעוקב של חומר פירוקלסטי. העשן והאבק באזור קרקטאו גרמו למותם של צמחים ובעלי חיים רבים באזור. האבק הרב שהתפרץ מהר הגעש נישא בזרמי האוויר, גרם למותם של צמחים ובעלי חיים. והקיף את כל כדור הארץ.

בעקבות התפרצות זאת נחזו במשך שנים לאחר מכן בכל רחבי העולם דמדומים ושקיעות מרשימים. תופעה זו דווחה גם בעקבות התפרצויות געשיות אחרות, אך זו של קרקטאו הייתה חסרת תקדים בעוצמתה.

עוצמת הפיצוץ הכוללת באירוע מוערכת כשקולה ל-200 מגהטון TNT, פי ארבעה מזו של פצצת המימן הגדולה ביותר שהופעלה אי פעם. עוצמת הקול של הפיצוץ השלישי בסדרה, במרחק 100 קילומטר, מוערכת ב-180 דציבל. מעריכים כי העוצמה באזור הפיצוץ הייתה כ-310 דציבל, וזהו הרעש החזק ביותר שנשמע באירוע כלשהו שתועד בהיסטוריה האנושית.[1]

איי נוסה-טנגרה, סולווסי, ומאלוקו, נמצאים על רכס תת אוקייני נפרד. רכס הרים ארוך, שהוא המשך של מערכת הרי ארקן (Arakan) שבמיאנמר (הנמשכת מהרי ההימאליה) ואיי אנדמן וניקובר ההודיים, נמשך מצפון מערב לכוון דרום ומזרח אל סומטרה, ואז, מזרחית לג'אווה ואיי סונדה הקטנים. אגב כך, נחצית מערכת ההרים לשתי שרשרות ומערכות איים, המתמשכות במקביל זו לזו. טורי ההרים מתעקלים בים בנדה שבמזרח, אל כיוון צפון-מערב, ונפגשים בסולווסי עם מערכת הרים אחרת, החוצה את האי. משהן מתאחדות נמשכות שתי מערכות ההרים לעבר הפיליפינים ולעבר קשתות האיים של אסיה המזרחית.

הצונאמי באוקיינוס ההודי ב-26' בדצמבר 2004, גרם לנזק רב באי סומטרה. בסוף מאי 2006 פגעה רעידת אדמה במגניטודה 6.3 בג'אווה וכתוצאה נספו כ-5,800 בני אדם ורבבות נפצעו מהרעש ומקריסת בתים. באפריל 2012 ארעה רעידת אדמה במגניטודה 8.6 כ-430 קילומטר מסומטרה.

קרקעות

באזורים בהם הורבד אפר וולקני עתיר מינרלים, הקרקע פורייה מאד. מכיוון שהן עמידות מאד, ניתן לעבד אפילו מורדות תלולים. אדמות אבן החול של צפון סומטרה ואדמות אבן הגיר שבבורנאו, הן דלות.

אקלים

אקלימה של אינדונזיה, המשתרעת קרוב ומשני צידי קו המשווה, הוא אקלים טרופי מובהק, חם ולח, ובשטחים רבים הוא בעל אופי משווני. חלקים ניכרים מאינדונזיה הינם מה שהקלימטולוגים מכנים: "אקלים מונסוני משווני". זוהי הגדרה כללית מאד למגוון גדול יחסית של סוגי אקלים. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 2,000 מ"מ, אך יכולה להיות גם גדולה פי שתיים או קטנה פי ארבע. סמוך לקוו המשווה כמעט אין עונות של ממש. ככל שמתרחקים מקוו המשווה, העונה היבשה ברורה יותר. לעומת זאת קיימים אזורים יבשים פחות ויבשים יותר. ניתן לטוס מעיר בה כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 5,000 מ"מ בשנה, לעיר שכמות המשקעים היא 500. הטמפרטורה, לפחות בגובה פני הים, היא קבועה למדי.

בתולדותיה של אינדונזיה מתועדות כמה סערות עם מספרי שיא של 802 מ"מ גשם ביום אחד, 3,220 מ"מ ב-13 יום, ו- 80 מ"מ ב- 30 דקות.

אינדונזיה היא ארץ משוונית והיא מתאפיינת בשתי עונות עיקריות: העונה הגשומה – מנובמבר עד אפריל; והעונה החמה – ממאי עד אוקטובר. מובחנים שני מונסונים (מקור המושג 'מונסון' מערבית או מ'מאוסם' ההודי, ומשמעו 'עונה'). המונסון הצפוני-מזרחי מנשב מנובמבר – דצמבר ועד פברואר – מרץ ומביא עמו את הגשמים. המונסון הדרום-מערב מנשב מיוני לאוגוסט – ספטמבר, ויוצר את העונה היבשה. יחד עם זאת, קיימות דוגמאות רבות המשבשות את החלוקה הזאת. יש לקחת בחשבון אפקטים של רוחות מקומיות, גובה טופוגרפי ועוד, המשפיעים על כמות המשקעים. לדוגמא: פאלו (Palu) שבסולווסי, נמצא על אותו קוו רוחב של פאדאנג (Padabg) שבחוף המערבי של סומטרה. בפאלו יורדים 530 מ"מ גשם בשנה ובפאדאנג 4,500. במזרח אינדונזיה אקלים שונה מאשר במערבה. האקלים שם מושפע משני מונסונים: המונסון המזרחי מנשב מדצמבר למרץ ומביא עמו גשמים. זהו המשך של המונסון הצפוני, המשנה את כיוונו לאחר חציית קוו המשווה. ההבדלים בין העונות השונות אינו רב: העונה הגשומה קצת יותר רטובה, והעונה החמה קצת יותר חמה. מזרחית לג'אווה, ככל שמתקרבים לאוסטרליה, העונה החמה יבשה יותר, ובטימור, האי הדרומי ביותר, העונה היבשה נמשכת כ- 7 חודשים בשנה. אולם בסומטרה וקאלימנטן, הנמצאות על קו המשווה, אין עונה יבשה ממש. הלחות (%75 בממוצע ברוב ימות השנה) והטמפרטורות (º28 מעלות בממוצע שנתי) גבוהות בכל עונות השנה, וקרירות באה רק עם העלייה בגובה: פסגות בגובה 5,000 מטר באיריאן-ג'איה שבמזרח, עטורת שלגים במשך כל השנה. הגשמים הטרופיים באים בדרך כלל בשעות אחרי הצהריים בעונה הגשומה, ובתפזורת גם בעונה היבשה: מערב ג'אווה, למשל, זוכה ב- 3,000 מ"מ גשם בממוצע בשנה, והתקופה הגשומה ביותר היא ינואר ופברואר. בתקופה זאת דרכים רבות הופכות לעיסות בוץ, והים הגלי מקשה על תחבורה ימית. המשקעים הרבים גורמים, באופן פרדוקסאלי, לבעיות בחקלאות. השילוב של מים רבים וטמפרטורות גבוהות גורם להמסה רבה של מינרלים חיוניים לצמחיה ולמרקם הקרקע. כתוצאה מכך, הקרקע ברוב האזורים היא קרקע חרסיתית כבדה שאינה יכולה לשאת גידולים חקלאיים, אלא רק צמחיה המספקת את מזונה לעצמה, כגון צמחיית יערות הגשם. סומטרה, למשל סובלת מקרקע דלה מסוג זה, ולכן גם במקומות בהם הצליחו לגדל אורז בטרסות, אין אפשרות לייצר מספיק כדי להאכיל אוכלוסיה גדולה. גם מערב ג'אווה סובלת מאותה בעיה. אולם מזרח האי התברך בשילוב מוצלח של מספר גורמים פיזיים: ריבוי האפר הוולקני, ביחד עם חשיפה לרוחות יבשות מאוסטרליה, שמעניקה לאי עונה יבשה מוגדרת, המאפשרת ייבוש הקרקע. כתוצאה מכך ישנה אפשרות לשלוט במידה רבה יותר על הקרקע והמים, ועל ידי יצירת טרסות האורז המפורסמות הקרקע והמינרלים החיוניים שבה נלכדים ונשמרים. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא º25-º27 מעלות, והתנודות בין גבולות אלה הן קטנות ביותר במשך כל השנה. ההפרש בין היום והלילה הוא º6 מעלות בלבד. הפרשים גדולים ניכרים רק בהרים. האקלים הטרופי יוצר את יער הטרופי הענק, שלישי בגודלו רק לאלו של ברזיל וקונגו. ב-1983 פרצה בקאלימנטן שריפה שארכה תשעה חודשים וחיסלה 30,000 קמ"ר של יער. החוף המזרחי של סומטרה, החוף הדרומי של קאלימנטן, והחוף הצפוני של ג'אווה, הוא ביצתי ומכוסה במנגרובים.

התקופה הנוחה ביותר לטיול ברוב חלקי אינדונזיה היא מאפריל עד אוקטובר, תקופה פחות חמה ופחות גשומה יחסית, כאשר מאי עד אוגוסט הם החודשים הקרירים ביותר (יחסית). היוצא מכלל זה הוא איי מאלוקו, שם העונה הגשומה היא מאפריל עד יולי, ולכן העונה המועדפת כאן היא מספטמבר עד מרץ.

מגוון: לאינדונזיה מגוון גיאוגרפי, אתני ותרבותי עצום. המוטו האינדונזי הוא Bhinneka Tunngal Ika בתרגום חפשי: "אחדות תוך גיוון". משום כך קשה לדבר על ארץ אלא על ארצות. לב לבה של המדינה הם האיים באלי וג'אווה, המהווים %60 מהאוכלוסייה ותופסים רק %7 מהשטח. קיימת חלוקה בין האיים המטרופוליטנים, הפנימיים, ג'אווה, מדורה ובאלי והחיצוניים, שזה כל היתר. זוהי חלוקה בסיסית בין ליבה (Core) לבין פריפריה, בכל המובנים החשובים: כלכליים, פוליטיים, תרבותיים והיסטוריים. ג'קרטה אשר בג'אווה היא מרכז העצבים ותרבותה של ג'אווה משפיעה באופן דומיננטי על כל האומה. האנתרופולוג קליפורד גירץ טען שאם ישנו זנב המכשכש בכלב, ג'אווה היא הזנב ואינדונזיה היא הכלב…

הגיוון הגיאוגרפי מרשים לא פחות: ניתן למצוא כמעט את כל סוגי הנוף בין הקרחונים של אירייאן-ג'איה לבין הביצות של סומטרה וקאלימנטן. שתי צורות הנוף המקובלות והמוכרות ביותר הן יערות הגשם הטרופיים וטרסות האורז. האחרונות הן אקוסיסטמה ביולוגית מלאכותית, המפרנסת לפחות אלף איש לקמ"ר. יערות הגשם הינם אקוסיסטמה טבעית, אליה כמעט לא נכנסים חקלאים ורועים ובה חיים פחות מעשרה איש לקמ"ר. כמובן שגם היערות של האזורים הגבוהים יותר הם אקוסיסטמה מגוונת.

הערות

[1] סיימון וינצ'סטר, היום שבו התפוצץ העולם – התפרצותו ההרסנית של הר הגעש קרקטואה, דביר, תרגום: עמנואל לוטם, 2009