כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה מיוחדת ליובל נעמן על עזרתו.
ראו קודם, באתר זה: תולדות קוריאה בתקופת שלטונו הרודני של פרק
ראו גם: מבט על דרום קוריאה
טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24
לכתבה על סיאול באתר גו טרוול.
דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה
הגם שמרבית האירועים המתוארים כאן, אינם באים לידי ביטוי באתרים כאילו או אחרים, קשה לחוות טיול בדרום קוריאה, מבלי להכיר את הפרקים הללו בתולדות המדינה.
הרפובליקה החמישית
אחרי רצח פרק, עלו קולות בדעת הקהל כנגד שיטת הממשל הנוכחית. את הדעות הללו הובילו בעיקר מספר סטודנטים מתנגדים ונציגי העובדים. חודש לאחר ההתנקשות, קיבל על עצמו ראש הממשלה צ'ו קיו-הה (Choe-Kyu-ha), את תפקיד הנשיא של דרום קוריאה. צ'ו עורר ציפיות גדולות, אך אלו לא התממשו. הוא היה נשיא טוטליטרי ונחשב לנשיא השנוא בקוריאה. הוא ביטל את סעיף מס' 9 בחוקת יושין (Yusin) [1], שאסר על ביקורת נגד השלטון וחנן מאות אנשים שנעצרו על סמך סעיף זה. תקופת שלטונו היתה קצרה. כבר לאחר רצח פאק החלו שלושה גנראלים, בהנהגת צ'ון דו הוואן (Chun Doo-hwan), לסלול את דרכם לשלטון. צ'ון, שהיה ממונה על חקירת הרצח, היה האיש החזק ולאחר פרק מעבר, בו היה צ'ו, נשיא בתואר בלבד, מינה את עצמו צ'ון, בהפיכה צבאית, לנשיא החמישי של קוריאה[2].
טבח קוואנג'ו
בתחילת תקופת שלטונו נשלחו 40,000 איש ל ל"חינוך מחודש" במחנות מעצר. היו ביניהם עיתונאים, מורים, זונות ואחרים. בתחילת מאי 1980, נערכו הסטודנטים בסיאול להפגנות נגד השלטון, שבהן השתתפו בין 70,000 ל-100,000 סטודנטים. צ'ון הכריז על מצב חירום בכול המדינה, פיזר את האסיפה הלאומית, סגר את כל האוניברסיטאות. תוך זמן קצר נעצרו 26 מנהיגי האופוזיציה, ביניהם קים דיי-ג'ונג, ששוחרר זה עתה מהכלא והואשמו באיום על הסדר החברתי. מעצרים אלו, במיוחד זה של קים דיי-ג'ונג, ועוד יותר מזה, סגירת האוניברסיטאות, הביאו לתסיסה בעיר קוואנגג'ו (Gwangju), שבדרום-מערב חצי האי. יש לציין כי העיר קוואנגג'ו היא בירת מחוז צ'ולה (Jolla), הדרומי. למחוז זה נודעה חשיבות בהיסטוריה של קוריאה ומכאן יצאו משוררים וסופרים רבים ותנועת ההתנגדות ליפנים, אולם בשל המבנה הפוליטי של קוריאה, המתבסס על פוליטיקה אזורית, רק מעטים ממנהיגי המחוז הגיעו לתפקידים ממלכתיים.
ב-17 במאי 1980 החליטו פעילים בקוואנגג'ו להפר את האיסור על הפגנות ולהפגין נגד השלטון ומחו נגד סגירת האוניברסיטה. הממשל שיגר לעיר יחידות צבאיות מיוחדות שהתמחו בדיכוי הפגנות ואלו הפעילו כוח בלתי סביר מול המפגינים, שגם הם הצטיידו בנשק חם. עד מהרה החל העימות להתפשט ברחבי העיר והפך לפרעות שנמשכו תשעה ימים. הערכות מידיות הצביעו על מספר הרוגים שבין כמה עשרות ועד 2000 איש. לטענת תושבי המקום, הצבא עשה מאמצים רבים, להסוות ולהעלים את הגופות באמצעות שריפתן וקבורתן בקבר אחים. כיום מעריכים שנהרגו 606 איש.
האירוע הקשה, שנזכר בתודעה הציבורית הקולקטיבית כ"טבח קוואנגג'ו" ובארגון אונסק"ו מונצח כ"התקוממות הדמוקרטית של ה-18 במאי" (May 18 Democratic Uprising), נחשב לאחד המשברים המרכזיים בהיסטוריה המודרנית של דרום קוריאה, שמהווה פצע פתוח עד היום[3]. הסרט "חופשת הדמים מאי 18", בבימויו של קים ג'י-הון (Kim Ji-Hoon), שעלה לאקרנים ביולי 2007 מתאר את עיקרי ההתרחשויות בימי הטבח[4].
יש הטוענים כי עצם החסות שנתנה ארצות הברית למשטר בקוריאה וחוסר התגובה שלה נוכח השימוש המוגזם באלימות, גרמו לצ'ון להניח כי כל פעולה שיעשה להרגעת השטח, תגובה בשתיקה על ידי האמריקאים. אלו, מבחינתם, טוענים כי החשש מאי יציבות בדרום קוריאה, שהיה עלול להביא לתגובת צפון קוריאה, הגביל את יכולת התגובה שלהם. הנושא עדיין שרוי במחלוקת.
זעם הציבור על המקרה הוביל לתמיכה בממשל דמוקרטי ובפברואר 1981, התקיימו בחירות דמוקרטיות לכאורה בקוריאה הדרומית. צ'ון השתתף בבחירות כמועמד אזרחי וניצח. הוא הקים ועדת בחירות שתקבע את הנשיא והעמיד רק את עצמו לבחירה. בבחירות השתתפו 2,525 אנשים וצ'ון זכה רק ב-52524 קולות, עם קול פסול אחד כדי שלא יאמרו שזכה לב-100% מהקולות, כמו קים איל-סונג. במידה מסוימת הוא חזר על הדגם שהציב בשעתו פאק: גנרל המבצע הפיכה צבאית וכעבור כמה שנים מתמודד בבחירות לנשיאות כאזרח. טרם הבחירות הספיק צ'ון לעצור את הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וקצינים בכירים אחרים ולמנות קצינים בכירים מאנשיו, לעמדות מפתח בצבא ובכך מנע את האפשרות שהצבא יבצע הפיכת נגד. הוא כתב את החוקה החמישית, בה נקבע שתקופת הנשיאות תהיה למשך שבע שנים.
מדיניותו הריכוזית של צ'ון התבטאה גם בתחום הכלכלי. כך למשל, במסגרת תכנית החומש של 1982-1986, הוא הורה לתאגידים הגדולים לשנות את תכניות הייצור שלהם, בהתאם לאינטרסים של המדינה.
כנשיא פעל להגבלת פעולתם של הגורמים האופוזיציוניים למשטרו, כדי לשמור על הסדר הציבורי. היתה זו בעצם הפעלה חלקית של חוקת יושין, (אם כי, בחוקה החדשה הוגבלה כהונת הנשיא לשבע שנים והוא עמד במילתו).
הפלת המטוס הדרום קוריאני 1983
המתח בין קוריאה הדרומית לשכנתה מצפון, הוליד גם מתח מובן, בינה לבין ברית המועצות. בעיקר בתקופת "המלחמה הקרה" . ב-31 ביולי 1983, המריאה טיסה 007 של קוריאן אייר; מהעיר ניו יורק שבארצות הברית, לסיאול שבקוריאה הדרומית. הטיסה יצאה מנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי כשעל סיפונה 240 נוסעים ביניהם חבר בקונגרס האמריקני ו-29 אנשי צוות. לאחר תדלוק בנמל התעופה הבינלאומי אנקורג' ' שבאלסקה המריא המטוס לסיאול. בדרכו לנמל התעופה הבינלאומי סיאול-קימפו סטה המטוס מנתיבו וחדר למרחב האווירי הסובייטי. בשל טכנולוגיות הניווט שהיו בשימוש באותה תקופה בתעופה האזרחית, טעויות ניווט מסדר גודל דומה לא היו נדירות מאוד.
(טיסות קוריאן אייר כבר חדרו בעבר למרחב האווירי הסובייטי ללא אישור. באפריל 1978 ירה מטוס קרב סובייטי על טיסת קוריאן אייר 902, לאחר שזו חלפה מעל חצי האי קולה. כתוצאה מכך נהרגו שני נוסעים והמטוס נאלץ לנחות נחיתת אונס על אגם קפוא. חקירת אירוע זה הייתה מורכבת בעקבות הסירוב הסובייטי לשחרר את רישום נתוני הטיסה של המטוס).
כאשר נכנס המטוס הקוריאני למרחב האווירי הסובייטי הוזנקו מטוסי קרב מסוג סוחוי 15 ו-מיג-23 ויירטו אותו בטיל אוויר-אוויר יחיד. המטוס התרסק אל הים וכל האנשים על סיפונו נספו. תמלילי הקלטת רשת הקשר מתא הטייס הצביעו על כך שהצוות לא היה מודע לסטייה מהמסלול ולחדירה למרחב האווירי הסובייטי – 500 ק"מ מערבית למסלול המתוכנן[5]. הסובייטים לא הודו מעולם שברשותם רישום נתוני הטיסה, ועובדה זו נחשפה רק בתקופת שלטונו של בוריס ילצין ברוסיה העצמאית. החקירות הסיקו שהסטייה לתוך מרחב האווירי הסובייטי נעשתה עקב טעות אנוש של הטייסים[6].
ברית המועצות הצהירה שלא ידעה שהמטוס הוא מטוס אזרחי, ורמזה שהמטוס נכנס למרחב האווירי הסובייטי כהתגרות מכוונת לבחינת יכולת התגובה שלה. הפלת המטוס עוררה סערת מחאה ברחבי העולם, במיוחד בארצות הברית.
העד הקרוב ביותר לתקרית – טייס הקרב הסובייטי אשר שיגר את הטיל – הודה מאוחר יותר שלא פעל לפי הנהלים הבינלאומיים לביצוע יירוט ושעל פי הוראה מהקרקע לא ירה לאזהרה לפני הירי על המטוס עצמו. הטענה הסובייטית הרשמית הייתה שבוצע ניסיון ליצור קשר רדיו עם המטוס, אך הוא לא השיב. טענה זו נסתרה מכיוון שמערכות ניטור קרקעיות שעקבו אחר תדרי החירום לא קלטו ניסיונות אלה.
נשיא ארצות הברית רונלד רייגן גינה את הפלת המטוס ב-5 בספטמבר וכינה אותה "טבח קוריאן איירליינס "פשע נגד האנושות [ש]לא יישכח" ו"פעולה של ברבריות… [של] ברוטליות לא אנושית"[7]. התקרית דחפה את היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות לשפל חדש.
ההתנקשות בבורמה 1983
באוקטובר של אותה שנה, העפיל המתח בין סיאול לפיוניאנג, לשיא חדש:
ב-9 באוקטובר 1983, קיים צ'ון דו-הוואן, נשיא קוריאה הדרומית, ביקור רשמי בראנגון בירת בורמה. במהלך הביקור, תכנן הנשיא להניח זר באנדרטה לזכר הגנראל אונג סן, "אבי האומה" של בורמה העצמאית, אשר נרצח בשנת 1947. בשעה שחברי הפמליה של הנשיא וחברי ממשלתו החלו להגיע לאזור האנדרטה לשם ארגון האירוע, התפוצצה פצצה אחת מבין שלוש פצצות שהוסתרו על גג המתחם, הרגה 21 אנשים ופצעה 46 [8].
בין ההרוגים נמנו ארבעה בכירים בממשלת קוריאה הדרומית: שר החוץ לי באום-סאוק; שר האנרגיה סו סאנג-צ'ול, השר לתכנון כלכלי וסגן ראש הממשלה סו סוק ג׳ון, ושר המסחר והתעשייה קים דונג ווי. כמו כן, נהרגו 14 יועצים, עיתונאים, ואנשי ביטחון דרום-קוריאנים, וכן ארבעה אזרחים בורמזים, ביניהם שלושה עיתונאים, נהרגו אף הם[9].
את ההתנקשות ניתן לראות בעשר הדקות הראשונות של פרק ראשון בסדרה "צייד עירוני"[10].
הנשיא צ'ון עצמו ניצל הודות לעובדה שמכוניתו התעכבה בפקקים, כאשר הפיצוץ התרחש דקות ספורות בטרם הגיעו למקום. לפי הדיווחים, הפצצה הופעלה מוקדם מדי עקב סימון שגוי בדבר הגעת הנשיא למקום, כמה דקות בטרם מועד ההגעה הנכון.
משטרת בורמה זיהתה שלושה חשודים במעורבות בפיגוע, קצין ושני סמלים בצבא קוריאה הצפונית. חקירה משטרתית העלתה כי הם הגיעו לבורמה באמצעות סירה שעגנה בנמל ראנגון, והשיגו את חומרי הנפץ באמצעות משלוח דיפלומטי ישירות מקוריאה הצפונית. שניים מהחשודים, ביניהם הקצין הצפון-קוריאני קאנג מין-צ׳ול, ניסו להתאבד זמן קצר לאחר הפיצוץ באמצעות רימון יד, אבל שרדו ונעצרו על ידי המשטרה הבורמזית, אף שאחד מהם איבד יד כתוצאה מהניסיון. החשוד השלישי ניסה להימלט, אבל אותר בהמשך על ידי כוחות מצבא בורמה, ובמהלך חילופי האש נורה למוות, לא לפני שהספיק להרוג שלושה חיילים בורמזים.
במסגרת חקירתו, הקצין מין-צ'ול הודה במשימתו, ובאחריות של משטר קוריאה הצפונית לפיגוע, והודות למידע שמסר, גזר דין מוות שהושת עליו הומר במאסר עולם[11]. החשוד הנוסף במעורבות בפיגוע נמצא אף הוא אשם והוצא להורג בתלייה. בתגובה, וחרף ההוכחות שנמצאו בחקירה, קוריאה הצפונית הכחישה בפומבי כל קשר לפיגוע[12]. בעקבות הפיגוע, השעתה בורמה, באופן מידי, את היחסים הדיפלומטיים עם קוריאה הצפונית (השעיה שנמשכה עשרים שנה)[13].
בשנת 1994, נציג קוריאה הדרומית בעצרת הכללית של האומות המאוחדות טען כי הפיגוע בראנגון ב-1983, כמו בטיסה 858 של קוריאן אייר בשנת 1987 (ראו להלן), מומנו והוצאו לפועל בהוראה ישירה של המשטר הצפון-קוריאני. בעקבות זאת, ובשל אירועים נוספים בהם עלה חשד למעורבותה, הוכנסה קוריאה הצפונית לרשימת המדינות המממנות ןהמבצעות טרור החל משנת 2008 ועד לנובמבר 2017[14].
לקראת סוף תקופת שלטונו של צ'ון התעוררה מחאה ציבורית, שעוררה תנועת מרי פרו-דמוקרטית, שקיבלה ביטוי בתקשורת הבינלאומית. הצהרת הנשיא על הדיון בנושא שינוי החוקה, מוות בעינויים של סטודנט, בתחנת משטרה ותקיפה מינית של סטודנטית בחקירה משטרתית, גרמו להלם בקרב מעמד הביניים הגבירו את המחאה. תמיכתה השקטה של ארצות הברית במשטר, גרמו להלך רוח אנטי אמריקאי בדרום קוריאה ולהתגבשות של אגודות נוצריות שקראו להפלת המשטר. כנראה בהשפעת האירועים בפיליפינים, שם נפל המשטר של פרדיננד מרקוס, על ידי שיתוף פעולה של תנועות עממיות עם התאגדות הכנסייה הנוצרית[15]. ניסיונו של צ'ון למנות את יד ימינו לנשיא, החריף את המחאה וגרמה ללחץ אמריקאי לקיום בחירות דמוקרטיות. בשל הביקורת הציבורית הקשה על השחיתות והעריצות של תקופת שלטונו, החליט צ'ון לפרוש למנזר בודהיסטי למשך שנתיים – פעולה מיוחצנת של בקשת סליחה מהציבור. כמות המהומות היומיומיות ועוצמתן, ומנגד איום על קיום האולימפיאדה, הביאו את צ'ון לפרסם מפי סגנו ויורשו נו טה-וו את הצהרת שמונה הנקודות שעיקרן הוא מעבר לדמוקרטיה.
הרפובליקה השישית
ב-1987 נבחר רו תי- וו (Roh Tae-woo), לנשיא בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה. חוק הבחירות לנשיאות משנת 1987 קבע שבחירתו של הנשיא תהיה בהצבעה ישירה וחשאית. הנשיא נבחר לתקופת כהונה של חמש שנים ומכהן פעם אחת בלבד, אם הנשיא מסיים את תפקידו לפני תום תקופת כהונתו, בתוך שישים יום ייבחר נשיא חדש, ועד אז ימלא את תפקידו ראש הממשלה או שרים אחרים כפי שנקבע בחוק. בתקופת כהונתו מתגורר הנשיא במעון הרשמי הנקרא "הבית הכחול", והוא חסין מפני כל אחריות פלילית (למעט עבירות חמורות).
רו תי-וו היה האחרון בשרשרת הגנרלים ששלטו בדרום קוריאה. הוא היה שותפו לדרך של צ'ון, השתתף בהפיכה הצבאית שהעלתה את צ'ון לשלטון והיה שותף לו באחריות לטבח קוואנגג'ו. בתקופת שלטונו של צ'ון מלא כמה תפקידים בממשלה, שהמרכזי שבהם היה תפקיד שר הספורט והיה אחראי על הכנת המשחקים האולימפיים בסיאול, בשנת 1988. נו זכה בבחירות עקב פיצול האופוזיציה, שלו הייתה מאוחדת הייתה זוכה לכפול קולות ממנו. הוא טרח לבזר את הכוח בין זרועות השלטון ופעל לבסס את כוחה ועצמאותה של הרשות השופטת, מול ההשפעה המסורתית של גורמי הצבא ומוסדות הביטחון וצמצם את ההגבלות על אמצעי התקשורת. במישור הבינלאומי הוא ניצל את המשחקים האולימפיים כדי להציג בפניה עולם את הישגיה של דרום קוריאה ולהביא להכרה בינלאומית בצדקת מאבקה כנגד הצפון. הוא נרמל את היחסים עם מדינות מזרח אירופה, בהמשך עם ברית המועצות וכונן יחסים דיפלומטיים עם סין, כדי להפשיר את היחסים עם צפון קוריאה. האסטרטגיה של נו גרסה, כי יצירת קשרים עם הגוש המזרחי תרחיב את השווקים הפוטנציאליים של התעשייה הדרום קוריאנית ותיתן לה אמצעי השפעה עקיף על צפון קוריאה, בשל מערכת היחסים ההדוקה בין צפון קוריאה לבין סין וברית המועצות.
טיסת 858
הטרור הצפון קוריאני לא חדל. אירוע חמור ביחסים בין הקוריאות ובין קוריאה הצפונית לייתר מדינות העולם היה טיסה 858 של קוריאן אייר הייתה טיסה מנמל התעופה הבינלאומי בגדד עם חניות ביניים בנמל התעופה הבינלאומי אבו דאבי שבאיחוד האמירויות הערביות ונמל התעופה הבינלאומי דון מואנג שבבנגקוק, תאילנד ויעדה נמל התעופה קימפו (Gimpo ) בסיאול שבקוריאה הדרומית. הטיסה, שהמריאה ב-29 בנובמבר 1987 הסתיימה בפיצוץ מעל הים, כשכל נוסעיה נספו.
לפי הרשויות הדרום קוריאניות, המטוס, מסוג בואינג 707, המריא מאבו דאבי וטס לבנגקוק בדרכו לסיאול. שני נוסעים שהחזיקו בדרכונים יפניים מזויפים ירדו מהמטוס באבו דאבי והשאירו בתא במטוס פצצת זמן, מקלט רדיו של פנסוניק שהיה מלא בחומר נפץ פלסטי, ובקבוק ליקר שהכיל חומר נפץ נוזלי . אלה התפוצצו כשהמטוס היה מעל ים אנדמן, סמוך לתאילנד. בעת הפיצוץ אבד הקשר עם המטוס.
כל 11 אנשי הצוות ו-104 הנוסעים במטוס נהרגו, עובדה שהפכה את האירוע לפעולת הטרור הקטלנית ביותר נגד קוריאה הדרומית מאז סיום מלחמת קוריאה
.
באדיבות Wikipedia
כפי שהתברר, היו אלה שני סוכני מודיעין צפון קוריאנים שהטמינו את הפצצה במטוס וניסו להימלט לקוריאה הצפונית דרך בחריין זמן קצר לאחר הפיצוץ, אך נעצרו על ידי הרשויות בבחריין. אחד הסוכנים, קים סון-גיל, התאבד בעזרת גלולת רעל ואילו הסוכנת השנייה, קים יון -הוי, נתפסה לפני שההצליחה להתאבד. לאחר מכן הועברה לידי קוריאה הדרומית. היא סיפרה לחוקרים שהפיצוץ היה בהוראה מבנו של קים איל-סונג, קים ג'ונג איל. יון- הוי נידונה למוות אך זכתה בחנינה, ואף פרסמה ספר אודות קורותיה. ספר שאת הכנסותיו תרמה לקורבנות האסון. היום היא חיה במסתור ובהגנה בקוריאה הדרומית.
נשיא ברית המועצות, מיכאיל גורבאצ'וב, שאף לחלץ את ארצו מהבעיות הכלכליות החומרית שנקלעה אליהן, ראה את הפוטנציאל הטמון בסחר עם דרום קוריאה ושאף לקבל ממנה סיוע כלכלי, כתחליף לסיוע מיפן שהושעה בשל משבר האיים הקוריליים (Kuril Islands)[16]. דרום קוריאה, מצדה, הניחה כי סיוע כלכלי לברית המועצות יפתח בפניה צוהר להשפעה במאבק מול צפון קוריאה. המפגש בין מנהיגי רוסיה, שלאחר התפוררות ברית המועצות ודרום קוריאה, ביוני 1990, היה הישג מרשים של נו. נוסף על פתיחת שווקים כלכליים בפני דרום קוריאה, הביאה ההכרה מצד ברית המועצות (היתה הפטרונית של צפון קוריאה מאז הקמתה), לצמצום יכולת התמרון של צפון קוריאה, בין סין לברית המועצות. הדבר הביא גם הביא לקבלתה של דרום קוריאה לאומות המאוחדות (ביחד עם קוריאה הצפונית) ב-1991.
עד מותו של מאו דזה-דונג, היו לסין יחסים הדוקים – מדיניים, כלכליים וצבאיים – עם צפון קוריאה, שנבעו מן הקשר האידיאולוגי ביניהן ומין המאבק בין המעצמות, שהגיע לשיאו בתקופת המלחמה הקרה. עם עלייתו של דנג שיופינג לשלטון בסין, הוא ערך רפורמות כלכליות ופוליטיות בארצו ובניגוד לקודמיו, הביא בחשבון, שיקולים כלכליים במדיניות החוץ שלו. הרפורמות שערך אפשרו להגמיש את היחס הסיני לדרום קוריאה. המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ומיסדו סחר ישיר ביניהן. נו פעל למנוע את גינויה של סין באסיה, בעקבות מהומות טיאנאנמן ב-1989.
סיומה של המלחמה הקרה, תהליך התפוררותה של ברית המועצות והתחזקות השיקול הכלכלי במדיניות החוץ הסינית, הביא לשינוי אסטרטגי במעמדה של צפון קוריאה בחצי האי. על רקע זה ניסה רו להביא לחידוש השיח עם צפון קוריאה. השינויים שהתחוללו בזירה הבינלאומית כמו פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, נשיאותו של רונלד רייגן בארצות הברית, סיום המלחמה הקרה, הפרסטרויקה ופירוקה של בריתה מועצות, גרמו לתמורות במעמדן האסטרטגי של שתי הקוריאות. בדצמבר 1991 חתמו נציגי שתי המדינות על "הסכם של פיוס ושיתוף פעולה" והתחייבו לפתור כל סכסוך ביניהן בדרכי שלום. אולם, הישג זה, כמו קבלת שתי המדינות כחברות שוות זכויות באו"ם, לא הביא לפריצת דרך ביחסים שבין המדינות .
ב-1993 נבחר קים יונג-סאם לנשיא והיה לאזרח הראשון ב-30 שנה שנבחר ראש המדינה, מאז יון פו סון (Yun Posun ) ב-1960[17].
להמשך קריאה ראו: תולדות דרום קוריאה, מראשית הדמוקרטיה ועד בחירתה של פרק גון-היה
הערות
[1] . חוקה שעיצב הרודן פאק צ'ונג-הי, ב-1972, בה הועצמו מאד סמכויותיו של הנשיא.
[2] "Chun Doo Hwan". Encyclopædia Britannica. 2009. Retrieved 2 November 2009.
[3] Sallie Yea, "Rewriting Rebellion and Mapping Memory in South Korea: The (Re)presentation of the 1980 Kwangju Uprising through Mangwol-dong Cemetery," Urban Studies, Vol. 39, no. 9, (2002): 1556–1557
[4] https://www.ateamas.com/archives/3491
[5] What happened to KAL 007 when the missile exploded? How do the tapes help us to understand?, באתר Rescue 007
[6] https://en.wikipedia.org/wiki/Korean_Air_Lines_Flight_007
[7] בפעולה שהפתיעה רבים בקהילת המודיעין האמריקנית, המשלחת האמריקנית לאו"ם השמיעה הקלטות קול של תקשורות שנקלטו בין טייסי מטוס הקרב הסובייטי ובקרת הקרקע שלהם (אף על פי שלא הוצהר על כך בפומבי, ככל הנראה תקשורת הרדיו הרוסית הייתה מקודדת, וצעד זה חשף יכולות אמריקאיות מתקדמות).
[8] Historical Abstracts, EBSCOhost (1983). "Materials on massacre of Korean officials in Rangoon". Korea & World Affairs 7 (4): 735.
[9] תיעוד של הפיגוע באתר יוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=OpOGmFQOpy4
[10] https://www.asia4hb.com/view/city-hunter/ תודה ליובל נעמן על ההפנייה
[11] https://www.cia.gov/library/readingroom/docs/DOC_0000408056.pdf
[12] https://en.wikipedia.org/wiki/Rangoon_bombing
[13] כמו כן, סין העממית, אשר זמן קצר לפני הפיגוע קראה לקיום ועידה משותפת עם קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית וארה״ב לשם שיכוך המתיחות בחצי האי, נזפה במשטר הצפון-קוריאני בפומבי באמצעות כלי התקשורת במדינה. פקידים רשמיים סינים סירבו לפגוש או לדבר עם פקידים צפון-קוריאנים במהלך מספר חודשים לאחר מכן. https://news.walla.co.il/item/1099696
[14] Trump Returns North Korea to List of State Sponsors of Terrorism (The New York Times)
[15] https://www.yuval-naaman.com/travel/articles/S_koria_Democracy.htm
[16] ארבעה איים בצפונה של יפן, אשר נכבשו במחטף של ברית המועצות בשלהי מלחמתה עולם השנייה. כיום בריבונות רוסית. יפן דורשת את החזרתם, כתנאי לנורמליזציה מלאה בין ה מדינות.
[17] . יון פו-סאן (1897 –1990) היה מדינאי קוריאני שכיהן כנשיאהּ השני של קוריאה הדרומית מאוגוסט 1960 ועד מרץ 1962. החליף בתפקיד את לי סינג-מן, וכיהן עד שהוחלף על ידי פאק צ'ונג-הי, כתוצאה מהשתלטותו על המדינה במאי 1961.