כתב וצילם: גילי חסקין
הטיול לגאנה הפגיש אותנו עם נשימתה החמה והפועמת בחוזקה של אפריקה. בלב הארץ פגשנו תרבות מסורתית, דת ילידים אפריקנית, מנחשים, ידעונים ומלכים. טיילנו ביער גשם ופגשנו קופים מקודשים. התחקינו אחרי עקבות ממלכת האשטני וסחר העבדים הפנים אפריקאי.
פטיש בצפון גאנה
ראו גם: מצגת מגאנה
תודתי לרענן בן בסט ולגיתית מהחברה הגיאוגרפית, שאפשרו את המסע הזה.
מאמר זה חולק לשנים, מסיבות טכניות.
מרבית המבואות לגאנה, נמצאים בחלקו הראשון: אל חוף הזהב
גאנה שוכנת לחופי מפרץ גינאה, המהווה את גבולה הדרומי. היא גובלת בחוף השנהב במערב, בבורקינה פאסו בצפון ובטוגו במזרח. צורתה הכללית היא כעין טרפז שאורכו (מצפון לדרום) כ-670 ק"מ, ורוחבו המרבי כ-560 ק"מ.
פני השטח מישוריים ברובם וכמחצית משטח המדינה נמצא בגובה שאינו עולה על 150 מטרים. אפאדג'ה ((Afadja הוא ההר הגבוה ביותר בגאנה. ומתנשא לגובה של 885 מטר. מערכת מסועפת של נהרות זורמת ברחבי הארץ. נהרה הראשי של גאנה הוא הוולטה (Volta), שאורכו כ-1600 ק"מ והוא ויובליו מנקזים את כל מזרחה וצפון מזרחה של המדינה. במזרח המדינה שוכן אגם וולטה, האגם המלאכותי הגדול בעולם, שנוצר על ידי הקמת סכר אוקוסומבו (Akosombo)על נהר וולטה. מישור החוף בדרום הארץ פורה; הסוונה שלטת באיזור הצפון ומרכז הארץ מאופיין ביערות גשם. האקלים במדינה הוא טרופי. למעט הצפון שהוא מדברי למחצה.
באדיבות "מסע אחר" און ליין
האקלים של גאנה טרופי ומושפע משני גורמים: רוח יבשתית חמה ויבשה, המביאה עימה כמויות גדולות של אבק מן הסהרה שבצפון, ורוח ימית חמה ולחה, הבאה מן הדרום. אקלים זה מצטיין בכמויות גשם גדולות, ממוצע של יותר מ־2,000 מילימטרים גשם בדרום וקרוב ל־1,000 מילימטרים בצפון, שם רבה השפעתו של האקלים המדברי. העונה הגשומה בגאנה מתחילה במאי ונמשכת ארבעה חודשים. במשך חודשיים־שלושה לאחר שהיא מסתיימת השמים נקיים מאבק, אך השמש קופחת בעוצמה רבה. בשאר חודשי השנה ענן האובך הנורא מהסהרה , מכסה את גאנה, אך הטמפרטורות סבירות יותר.
אוכלוסיית גאנה מונה כ-24 מיליון נפש. מבחינה דתית, רוב האוכלוסייה (68.8%) הם נוצרים, הנחלקים לכנסיות פנטקוסטליות (ענף של הכנסיה האנווגליסטית) ופרוטסנטיות וכן לכנסייה הקתולית ולזרמים נוספים. הנצרות הגיע לגאנה בעקבות מגלי ארצות פורטוגזים במהלך המאה ה-15. כ-15.9% הם מוסלמים סונים. האסלאם הגיעה לגאנה מצפון אפריקה, המסגד הוותיק במדינה הוא מסגד לרבנגה שנבנה ב-1421. כ-8.5% הם עובדי אלילים. עוד כשבעה אחוזים לא לא מגדירים את עצמם כשייכים לאף דת, אבל ניתן לסווגם כמאמיני דתות "מסורתיות".
למידע נוסף, גיאוגרפי, היסטורי ותרבותי על גאנה, ראו: טיול בחוף הזהב.
הגענו לגאנה מבורקינה פאסו, טיול בטוגו. לאחר כשבועיים של טיול באזור אקרה הבירה, טוגו, בנין ובורקינה פאסו, שבנו לגאנה, מכיוון צפון.
ראו באתר זה: טיול לבורקינה פאסו.
הצד של בורקינה פאסו עבר במהירות. החלפנו אירו ל-CD גנאי (2 CD = €) ו לאחר שלמדנו שנדפקנו כהוגן עם הפרשי השערים, עברנו לצד הגנאי. את פנינו קיבל פקיד בגלימה לבנה רקומה, שתמה, כמעט נעלב, מדוע אנו מסתפקים רק בביקור קצר יחסית. השפה המדוברת בפי כול היא אנגלית אפריקאית, עם מילים משלה ומבטא קשה להבנה. דומה והם שוברים את המילים, כפי שמדברים באיים הקריביים. בינתיים למדנו שיעור חשוב. כשהציעו לנו שער חליפין בגבול, שאלנו את איברהים אם השער סביר והוא השיב בחיוב. עם הזמן למדנו שלאפריקאים רבים יש בעיה לענות בשלילה. הם מעדיפים לענות תשובה שגויה ולא להיות מובכים באי ידיעה.
התחלנו לנסוע דרומה, בכביש אספלט. כעבור כמה רגעים, ראינו מימין, מאגר מים ובו גדלים נופרים רבים. במקום חיים קרוקודילים. לא הרחק משם, במרחק של הליכה קצרה נמצאת Sirigu – חורשה מקודשת ולידה בתים הדומים בצורתם ובעיטוריהם לבתי הגורוסי שראינו אמש בבורקינה פאסו. כעבור כ- 45 דקות נוספות של נסיעה, הציע איברהים ביקור נוסף. פניה ימינה מהדרך, נסיעה של 5 ק"מ, פניה נוספת ואנו ב-Tongo Zugu Hills , כפר מוזר בלב של אזור גרניטי. בולדרים ענקיים מפוזרים מכול עבר, עצי דקל ובאובב, הנראים כאילו מישהו הפך אותם ושורשיהם גדלים כלפי מעלה. במקום מרכז מבקרים, שהתברר כבלתי מאוייש. על קירותיו החיצוניים נראות תמונות מהפסטיבל שמתקיים כאן בכול שנה, בחודש מארס. התמונות לימדו שבעונת הגשמים, מקבל המקום כסות ירוקה והופך להיות יפה שבעתיים, אך גם לעונה היבשה יש קסם משלה. מדי פעם הופיע צעיר מקומי שהסביר שהוא אינו המדריך, עד שזה הגיע על גבי אופנועו והציג את עצמו, כבן שבט ה Talansi- ודובר את שפתו, ה-Talansi. ללחיו השמאלית צלקת מאוזנת ובימנית, פסים מאונכים. כשנשאל לדתו, השיב "מסורתית". יצאנו בעקבותיו לדרך. הכפר בנוי ממתחמים משפחתיים של בתים מעוגלים. לפני כל בקתה, פטיש מקומי ומקום להקרבת קורבנות. ריבוי הנוצות העיד שהמקום פעיל. ראשית כול, ביקרנו בביתו של הצ'יף המקומי, המקבל בדרך כלל ראשון את הבאים למקום. מהתמונות למדנו שמדובר בגבר גדל מידות, לבוש בגלימה אפורה, מעוטרת בפסים כחולים וחבוש בכתר אדום. למרבית האכזבה הוא נעדר, לרגל נסיעה. נכנסנו למקדש מאולתר, בכוך שנוצר מבולדר גדול, שהתגלגל לכאן לפני עידנים. בין הבולדר לבין סלע שטוח שיצר מעליו מעין תקרה טבעית, נתחבו בסדק עשרות גולגולות של חמורים, שהוקרבו כאן לטובת אלי הכפר.
הדת המקומית היא ענף של היורובה (Yuruba) המוכרת מבנין. זוהי ככל הנראה הדת האפריקאית בעלת מספר המאמינים הגדול ביותר (למעלה מ-34 מיליון). חברת היורובה נשלטת על ידי אחווה חשאית, שמינתה את הנציג הגבוה ביותר של הסמכות הציבורית (המלך). חברי המועדון הסגור הזה מדברים בשפה שאינה מובנת לחילונים ועוסקים בצורות שונות של אומנות פולחנית, שאינן נגישות לשאר חברי הקהילה. היא דומה לדתות אפריקה האחרות בכך שהיא מאמינה ביישות עליונה. זהו אל שאינו נוכח אקטיבית בפולחן ומכונה על ידי האנתרופולוגית "אל אדיש" (deus otiosus), שפרש מעולמם של בני האדם. כמו כן, היא מתאפיינת בניחוש (divination) כפול. הן על ידי התחברות עם רוח הנבואה והן בשיטות שונות של גיאומנטיה (ניבוי על פי חופן עפר או נקודות מקריות), שמקורה כנראה אצל הערבים. בתפישת עולמם שני יסודות: העולם הבסיסי במצבו הכאוטי, שנקרא אילה (Ile) והשמים, כעקרון מארגן, שנקראים אורון (Orun. כתוצאה מהתערבותו של אורון בנעשה באילה, נובע אייה (aiye), שהוא העולם המיושב. שוכניו של האורון הוא האל האדיש אולורון (olorun) , שאין לו פולחן וישויות המכונים "אוריסה" (orisa). האלה ימוג'ה (Yemoja), הופרתה על ידי בנה שלה – אורונגאן (Orungan) וכתוצאה מגילוי העריות הזה, נולדו אלים רבים. המידע שצברנו כאן, נוסף למה שקלטנו בפולחנים שבבנין ושופך אור על הקנדומבלה של ברזיל. כאן מבינים מאין באו אולורום, ימנז'ה וייתר האורישס הברזילאים.
ראו באתר זה: טיול לבנין. הדת האפריקאית בברזיל.
התחלנו לטפס לכיוון המקדש, עד שכפכפים שהושלו לצד הדרך סימנו לנו שהמקדש תפוש. מישהו מקריב שם קורבנות. המתנו. יש קדימות מובנת לבאים לצורך פולחן. כעבור כעשר דקות הופיעו שלושה גברים, חשופי גו, אוחזים בפרגית מפרפרת, אותה התכוונו להעלות לקורבן. בעקבותיהם הגיע גבר מבוגר, לבוש בעור של אנטילופה. רק לאחר כחצי שעה של המתנה, ניתן האות והתחלנו לעלות למקדש עצמו. כעבור כמה מטרים הונחיינו לחלוץ את נעלינו ובהמשך, גם לקפל את מכנסינו עד למעל הברך ולהוריד את חולצותינו. סיגל רצתה להישאר כשרק גוזיה לגופה, אך נאמר לה שעליה לחשוף כליל את פלג גופה העליון. היא סירבה ונותרה מאחור. המשכתי לטפס, כשאני מותיר מאחורי גם את משקפי השמש, להידחק בין הסלעים, עד מדרגת סלע ענקית, המכוסה בבולדר גדול ממנה. במקום ריכוז גדול של סלים, בהם הובאו העופות אל דרכם האחרונה ובתוך כוך, ליד ערימה גדולה של נוצות ודם, ישב לו הכהן וקיבל את הבאים. כמו במקומות אחרים שהיינו בהם, כל מבקר שוטח בפניו את צרותיו, מקבל ממנו הנחייה מה להקריב, מבקש בקשה, מבטיח תמורה ושב לביתו. לימים, כאשר יזכה להחלמה או למילוי המשאלה, ישבו ויגשים את נדרו. שבנו לכפר, נכנסנו למתחם נוסף, בין דגל דום גדול לבאובב ענקי. בכניסה מספר מעגלים בנויים מבטון. חלקם קברים וחלקם מתחמים מקודשים. טיילנו בין הבתים. בכל מקום ניצב לראווה פסלו של הפטיש, בכול מקום מרוכזות נוצות, זכר לקורבן. בכול מקום היו תלויות על הקיר, מעל למשקופי הדלתות עצמות של פרה ולחיי חמור. המדריך הראה לנו את הבקתה של המייסד הראשון של המתחם, את הבית בו חי הצ'יף עם אשתו הראשונה (מבין 19 נשותיו) ואת המקום בו בוחרים את הצ'יף החדש, לאחר שנועצו כמובן באלים. כמו כן ראינו את המקום בו מבשלים את בשר הקורבנות.
המשכנו אל בית ספר שאולתר בין סלעי גרניט. בשנת 1960 החל הארגון האמריקאיCRS ללמד במקום 15-20 ילדים ומתחת לסלע נוסף להגיש להם אוכל, אחרת לא היו מגיעים לבית הספר. ב-2006 חדלה הפעילות במקום והילדים עברו ללמוד בבנין מודרני יחסית. שבנו לרכב והתחלנו בנסיעה ארוכה דרוצה. לצדי הדרכים דוכנים רבים בהם מוכרים פירות, בעיקר אבטיחים מתוקים להפליא ומלונים זעירים שמקורם במאלי. עברנו את נהר הוולטה (Volta) השחור. חצינו כדי להתבונן בזרם החום ובשולים הירוקים של הצמחיה שלגדותיו. הנהר זורם כאן בשלושה ערוצים: שחור, לבן ואדום. בהמשך הדרך חצינו גם את הזרם הלבן והזרם האדום, אך למען האמת התקשיינו להבחין בין הגוונים. חלפנו על פני טמלה Tamale, העיר השלישית בגודלה במדינה. ההשפעה המוסלמית ניכרת קודם כל בקווי המתאר של העיר. בכול מקום נראים מסגדים גדולים, עטורי צריחים גבוהים. בשוק המקומי, האנשים נראים שונים מאלו שראינו עד עתה. הרבה מהם מזוקנים, לבושי גלימות לבנות וחבושי טורבן קטן. השוק צפוץ מאד, רועש, הומה אדם. המון פרצופים "דורשי צילום", אלא שהתגובות למראה מצלמתי הנשלפת היו אגרסיביות למדי, גם מאלו שלא היה להם קשר לאובייקט. לכאן מגיע ציר המטיילים הבאים מ-Kara אשר בטוגו הסמוכה. עצרנו לאכול שיפודים משובחים ומתובלים כהלכה. לא פשוט לאכול בשר באיכות טובה ולראות את מבטי הילדים ננעצים בבשר.
למרבה הצער לא בקרנו בשמורת מולה (Mole), שהיא שמורת הטבע הגדולה והחשובה בגאנה. בשמורה חיים כ-700 פילים, אנטילופות למיניהן, בבונים וקופים ירוקים. כמו חן חיים שם שבעה מיני נחשים ארסיים. המפורסם שבהם הוא הקוברה היורקת. נחש זה, שגודלו כגודל צפע, יורק ארס לעיני קורבנו וגורם למותו בייסורים קשים
ראו באתר זה: הפיל
התנועה ברכב בתחום השמורה כמעט בלתי אפשרית, ולכן מסיירים בה בעיקר ברגל, בלוויית פקח המצוייד ברובה, שאינו יעיל כנגד פילים. מניסיוני בשמורות אחרות, מבט בפילים במהלך הרחצה, הינו חווית טבע מרגשת להפליא והוא אחת החוויות המרתקות שצלם טבע יכול לאחל עצמו. הפילים הצעירים צוללים במים, ורק חדקיהם מזדקרים כמו שנורקל ארוך במיוחד. את השהות במים הם מנצלים גם לשעשועי מלחמה. את רוב השטח מכסים עצים וצמחים עשבוניים, היוצרים סבך בלתי עביר, גם לא להולכי רגל. אפשר לצעוד רק בשבילי החיות, שהפכו גם לשבילי הציידים. מי שסוטה מן השביל עלול לאבד את הדרך. למעשה, אופיה של השמורה מאפשר לסייר רק בקצותיה; שאר השטח ריק מאדם. זהו שטח ענק ולא מוכר, המהווה "כתם לבן במפה".
כעבור שלוש שעות של נסיעה הגענו לקינטאמפו (Kintampo) . מצאנו מלון ברמת תחזוקה גרועה וברמת אוכל גרועה עוד יותר. כנראה שיש להימנע מלינה מחוץ לאתרי התיירות.
ב-07:30 בבקר כבר במפלי קינטמפו. האתר נפתח רשמית בשעה 08:30, אבל לחשיבה האפריקאית יש גם יתרונות. איברהים איתר מדריך מקומי ומישהו הזעיק את השומר לבוא לקראתנו. הנחל זורם ביער של עצי טיק ונופל בשלוש מדרגות. המדרגה הראשונה, מפל קטן יחסית, אם כי יפה. את המדרגה השניה אפשר לראות רק מלמעלה ואילו המפל השלישי מרהיב ממש ונשפך במניפה רחבה. יורדים אליו במדרגות תלולות ומתבוננים ביופי. המשכנו לנסוע דרומה, בנוף שהלך ונהיה ירוק מרגע לרגע. כעבור 20 ק"מ פנינו שמאלה, היינו, מזרחה ונסענו לאתר שנקרא Boabzeng, כדי לראות את הקופים שהמקום התפרסם בזכותם. מדריך קטן קומה, חייכן, קירח ורב דיבור בשם אדמונד, הוביל אותנו ב-Kafodidi trail ביער עבות. זהו יער גשם טרופי לכול דבר, עם עצים גבוהי צמרת. ראינו פיקוס גדול שציפורים הנביטו אותו על עץ אחר, עד שחנק את "מיטיבו" ועץ ששמו בפי המקומיים Kytnkyen (שם מדעי: (Antiaris Toxicaria, שהמתיישבים הקדמונים השתמשו בקליפתו להכנת בגדים ועץ מהגוני שקליפתו משמשת להכנת תרופות. בובקר העיד שכך טופל בילדותו. היער יפה אבל הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא הקופים. במקום חיים שני מינים: קולובוס שחור-לבן, ביישנים מאד, ניזונים מעלים ירוקים בלבד וחיים על העצים בלבד (ארבוליים). המקומיים מאמינים שכשהם צועקים ביום, זו עדות לגשם מתקרב. כאשר הם צועקים בלילה, זה סימן בדוק, שמישהו עומד למות בכפר.
ראו באתר זה: הקופים.
המין הנפוץ יותר וגם נגיש יותר הוא ה-Mona. הם אומניבורים (אוכלי כול) שבדורות האחרונים התרגלו לפסולת של בני אדם. המסורת מספרת שצייד מבני הכפר יצא לצוד ומצא שם פטיש והקופים סביבו. בראותם את הצייד, ברחו. הוא לקח עמו את הפטיש ומצא שהקופים המשיכו אחריו אל הכפר. הפטיש השיב לדורשים בעצתו, כי מי שייפגע בקופים, יישלם בחייו. וכך הפכו למקודשים. הכפריים מחביאים את מזונם מפניהם, אבל אינם מגרשים אותם והם משוטטים בחופשיות בכול מקום בו יחפצו. המקומיים מאמינים שהתושבים באים לכפרם כדי למות בו. מכול מקום הם מצווים לקבור את הקופים בבית קברות מיוחד, בתוך ארונות מיוחדים עשויים מעץ .
אדמונד קנה בננות ונכנס עמנו אל הכפר. התושבים, הביטו בו בחיוך. עבורו הקופים הם אטקרציה ועבורם מטרד. קוף קטן הציץ אלינו מן הגג וחטף בננה מידיו של אדמונד. תוך זמן קצר הגיעו רבים אחרים. המשכנו אל היער, ראינו את הפיקוס הגדול שניטע כאן על ידי המייסדים, כדי שיישמש כמקום התאספות. העץ הענק, הנקרא Cola Gigantia מיוצב על ידי שורשי אוויר רבים מספור. הם מלאים בחתכים. המקומיים משתמשים בשרף להכנת דבק, בעזרתו מהם צדים עטלפים. כמו כן הם מכינים ממנו כדורים למשחק. המשכנו לבית הקברות לקופים. לוח עץ מודיע איזה קוף קבור היכן . בנוסף לקברי הקופים, קבורים שם שני גברים, שרצו להיקבר ליד הקופים, בני הפטיש וכן נערה בתולה, ששמרה על הכפר מצרות. לאחר סיור של שעה וחצי, נסענו משם דרומה, בלבה של החגורה הירוקה, הטרופית. לאורך הדרך נמכרו בננות, אננס, קוקוס. חשנו את השינוי האקלימי היטב. חם יותר ובעיקר לח יותר.
קומאסי (Kumasi) היא העיר השלישית בגודלה וידועה בפקקי התנועה שלה, המשתקים אותה לפרקים. נכנסנו לארמון של מלכי אשנטי (Ashanti), שנבנה לאחר שקודמו נהרס על ידי הבריטים. האחרונים הציעו להם את הארמון הנוכחי כפיצוי, אבל הם עמדו על זכותם לשלם. לא רצו טובות מהבריטים שהרסו את ארמונם הקודם.
ממלכת האשאנטי הינה ממלכה של אזור בשם זה, ששטחו 67000 קמ"ר. זו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בגאנה, הכוללת 12 מיליון נתינים הסרים למרות המלך ולמוצא פיו. האשנטים נחלקים לשבטים מרובים. הם ידועים באומץ לבם ובחוסן גופם ועוד טרם שבאו האירופאים לארצותיהם, הגיעו לרמה של תרבות חומרית ורוחנית, שהיתה גבוהה בהרבה מזו של שכניהם. הם הצטיינו בקדרות ובחרושת ברזל, בייחוד בהתקנת חרבות ובצריפת זהב. טרם בוא הבריטים הם נהגו להקריב קורבנות אדם. ממלכת האשנטי נוסדה ב-1719 על ידי אוזאי טוטו (Osei Tutu) ואוקמפו אנוקיה (Okomfo Anokye) משבט האקן )(Akan. הם הקימו כוח צבאי משמעותי שבעזרתו השתלטו על שטחי גאנה וחוף השנהב של ימינו. כמו בממלכת דהומיי (בנין של היום), הקימו השליטים יחידות חמושות בנשק חם, ששוגרו למסעות כיבושים, במטרה לצוד עבדים, או לכפות על הנכבשים, מכסה לאספקת עבדים רצופה. חברות הסחר האירופאיות שגשגו גם בזכות העובדה שמלכים, שליטים וסוחרים אפריקאיים גילו נוכונות לשתף פעולה עם האירופאים ונהנו מהרווחים שהופקו בשל כך. בתמורה לסיוע זה, קיבלו השליטים והסוחרים האפריקאים שעסקו בכך, מותרי מותרות נחשקים. חשוב מכך, החברות האירופאיות ציידו אותם בנשק חם ששימש אותם לציד העבדים, שהלך והתתרחב לאזורים מרוחקים יותר, ככל שהדרישה לעבדים גברה וככל שהידלדלו מאגרי כוח האדם שבאזורים הסמוכים. מרבית השבויים השחורים שנמכרו לעבדות היו גברים צעירים (עד גיל 35) חזקים בגופם. נשים וילדים נדרשו פחות. הם הובאו לחוף על-ידי שוביהם האפריקנים כשהם קשורים זה לזה בצוואר ברצועות עור, והסוחרים האירופים קנו אותם לפי גילם, מצב בריאותם, תקינות שיניהם וממדי גופם. לאחר מכן הוטבע בגופם חותם הנושא את סמל המדינה או סמל החברה הקונה, באמצעות ברזל לוהט.
הבריטים באו במגע עם האשנטי, לראשונה ב-1807 ונתרקמו ביניהם יחסים, שבהם התחלפו כמה פעמים, במהלך המאה ה-19, הסכמים מדיניים ומסחריים במלחמות דמים. תוך כדי כך ערכו האשאנטי מסעות כיבושים בצפון. כדי להשקיט את הארץ, ערכו הבריטים מסע מלחמה משלהם והחריבו את קומאסי. ב-1895 הצליחו הבריטים, לאחר מלחמות מרובות, להטיל את מרותם על בית המלוכה, ששלט באשנטי ושהוא שולט בה להלכה עד היום. ב-1901 סופחה אשנטי למושבת "חוף הזהב" והחלה בה התפתחות כלכלית ותרבותית.
בסיור מתעכבים על כול הפריטים האישיים של המלכים והמתנות שקיבלו. לא מרשים במיוחד, אבל נותן תמונה סבירה על התקופה ועל אופייה של ממלכת אשנטי. ניצבו שם בובות שעווה בגודל טבעי, בדמויות המלכים ומלכות האם (המלכה האם ממלאת את התפקיד השני בחשיבותו בהיררכיה של בית המלוכה). הריהוט פשוט, פרקטי, מלא אבק ומוזנח. לעומתו, בארונות הזכוכית המאובקים טמונים אוצרות של ממש: תכשיטי בית המלוכה, סנדלי יום ההכתרה של המלך, אפיריון ותופים מיוחדים ליום ההכתרה ולאירועים מיוחדים; קערת היריקה המלכותית המוזהבת, הדום לרגלי המלך, כדי שהן לא ייגעו באדמה, וחרב להוצאה להורג, את מי שסר חינו בעיני המלך.
השרפרף המקודש. באדיבות ויקיפדיה
במקום מוצג צילום, בצבעי שחור־לבן, של שרפרף הזהב הקדוש – הסמל המפורסם ביותר של גאנה. כס המלכות בגאנה הוא שרפרף לבן, שלאחר מותו של המנהיגף נצבע בשחור ובו נחה לעד רוחו של המת. לכל שושלת שרפרף מושחר משל, שהוא גם מקדשם של האבות הקדמונים. המיתוס המקומי מספר כי, בזמן אסיפה של כל הצ'יפים, מהפלגים השונים של האשאנטי נחת מן השמים, שרפרף הזהב הקדוש היישר אל ידיו המושטות של אקומפו אנוקיי, חברו הטוב של הצ'יף של קומאסי אוסיי טוטו. אקומפו אנוקיי אסף מהצ'יפים השונים ומנשותיהם, קווצות שיער וחתיכות ציפורניים, ערבב עם חומרים נוספים, ואת התערובת מרח על השרפרף. את הנותר דרש מהמנהיגים לשתות – וכך חדרה נשמתם לתוך השרפרף. פירוש הדבר הוא שנשמת האומה כולה אצורה בו. זו היתה תחילתה של אומת האשאנטי. הרס השרפרף יביא, לכן, להרס האומה. ההתנגשות האחרונה בין האשנטי לבין הבריטים אירעה ב-1900, בעקבות דרישתם של הבריטים למסור לידיהם את "שרפרף הזהב", שהיה – לפי אמונת האשאנטי – מקום משכנה של נשמת אומתם. הבריטים רצו שעל השרפשף ישב נציגה של המלכה ויקטוריה, כסמל לשלטונו באזור. הם כנראה לא ידעו שמדובר בטאבו. שאפילו מלך האשאנטי אינו יושב על החפץ הקדוש. מנהיגי האשאנטי נעלבו, זעמו ויצאו למלחמה. לאחר שהפסידו בקרב, התחכמו, החביאו את השרפרף הקדוש וונתנו לבריטים רק העתק שלו. מספרים ששרפרף הזהב האמיתי עדין מוחבא אי־שם בארמון. ממתין לימים טובים יותר.
משם, הלכנו רגלית, לשוק העירוני, הגדול ביותר במערב אפריקה. זהו באמת שוק ענק, עם המוני אדם, כול טוב וטובין. המון רעש, צפיפות וצבע. ראינו שם נעלים משומשות וחדשות ובגדים תוצרת סין, כלי עבודה וכלי בית ובעיקר המון אדם שנע מהר לכל עבר, נדחק, נדחס, השתחרר, יצא ונבלע בהמון שוב. כמו זרמים של נהר שהשתלבו זה בזה ונפרדו שוב.
קאנטה
המשכנו רגלית עד למלון, מתפעלים מטורי המכוניות שדחוסים שם. שמחים שאנו בחוץ ולא בפנים. הגענו עייפים למלון Vienna. הפקידה החשדנית סירבה להכניס אותנו לחדר, עד שבובוקר לא ישלם את הכסף במזומן, מראש. מוקדם מכדי לקבוע ומסוכן להכליל, אבל יש משהו שונה בגאנה מאשר בארצות דוברות הצרפתית שסביבה. משהו כבד יותר, חשדן יותר, מרובע יותר. המסעדה היא בעצם פאב שכונתי, בסגנון קצת אמריקאי. שולחנות ביליארד, מסכי ענק המקרינים רגעי מתח במשחקי כדורגל, מוסיקה ובאר.
באדיבות ויקיפדיה
צפונית-מזרחית ודרומית לקומאסי פזורים המבנים המסורתיים של האשנטי והם מהווים את השריד החומרי האחרון לתרבותם, שהגיעה לשיאה במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. המבנים ערוכים סביב חצר מרכזית, ובנויים מסדרה של עמודי עץ, קירות אדמה, חיפוי מחזרן וגגות קש מחודדים. רצפתם עשויה מעיסת חרסית, וחזיתם הקדמית צבועה בלבן ומחופה בתבליטים עשירים מבוץ, המודבקים על יריעות העץ. בעבר שימשו בתים דומים גם למגורים וכמחסנים. העיטורים כוללים צורות גאומטריות דוגמת ספירלות וערבסקות, עיטורים מעולם הצומח, ודמויות אדם ובעלי חיים. העיטורים קשורים אל סמלי האדינקרה (Adinkra) המסורתיים, שלהם נודעת משמעות דתית ומסורתית, והם הועברו מדור לדור.
בחזית המבנה קבוע מעקה ולעתים גם חלון שבו סורג מסוגנן. מרבית כפרי האשנטי חרבו במהלך המלחמות שהתחוללו בינם לבין הבריטים, בין השנים 1806 ו-1901; וכיום שרד מספר מועט של מבנים מסורתיים, רובם בני לא יותר ממאה שנים, החבים את קיומם לעובדה ששימשו כמקדשים. המבנים רגישים לפגעי הזמן. הגשמים והלחות האופייניים לאקלים הטרופי, כמו גם פגיעת הטרמיטים מקשים על שימור המבנים; וברובם הוחלף גג הקש בגג מתכת, ואחרים השתמרו באופן חלקי. המבנים הוכרזו בשנת 1980 כאתר מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. ועד המוזיאונים ומונומנטים של גאנה (The Ghana Museums and Monument Board) מתחזק את האתרים.
באדיבות ויקיפדיה
יש לקומאסי עוד מה להציע, במיוחד בתחום המלאכות. יש בה בתי מלאכה לבאטיק, לגילוף עץ, לעיבוד מתכת ועוד. יש בה גם מרכז תרבות ומוסיקאים. בקומסי נמצא השוק הגדול ביותר במערב אפריקה, אליו מגיעים סוחרים מכל האזור ואף ממדינות שכנות. אולם משהו בעיר עייף אותנו והחשש מפקקי התנועה הבריח אותנו החוצה, דרומה משם, בשעת בקר מוקדמת, אל חופו של האוקיינוס האטלנטי, אל מצודות העבדים וכפרי הדייגים.
להמשך קריאה, ראו: גאנה: סיור בחוף הזהב