תולדות קובה מעצמאותה ועד למהפכה

כתב: גילי חסקין; פברואר 2000

ראו גם: קובה: המלצות לקריאה

להרצאה על קובה:

לאלבום תמונות מ-2016.

לסרטון על קובה.

בטיול לקובה אנו נתקלים ללא הרף באנדרטות ובסיפורים הקשורים בתולדותיה.

ראו קודם: מאבקה של קובה לעצמאות. ראו גם: קובה מזווית אישית, קובה, צ'ה גווארה וחינטראס,  קובה – סיור בארץ מתעוררת. תולדות קובה מאז משבר הטילים ועד ימינו 

להרצאה על קובה: מדיכוי קומוניסטי לחרות טראגית.

ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה  Tomás Estrada Palma) לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.

ארה"ב יצרה באמריקה התיכונה פריפריה כלכלית חשובה, בה כל אחת מן המדינות משמשת לייצור תוצר אחד או שניים הנמכרים לשכנה הצפונית במחירים מגוחכים. ארה"ב שלטה ברוב הקרקעות, בנמלים, ברכבות, ולעיתים גם בכוח הייצור הזול. כדי שלא יפריעו לה בביסוס כלכלתה על חשבון הלטינים, היא יצרה מערך של שליטי בובות, אשר נתמכו על ידה ועל ידי חברות הסחר בעלות העניין.  כך נולדו "רפובליקות הבננות" המפורסמות, כך גם נוצרו הפערים האדירים בחברות של מדינות מרכז ודרום היבשת.  האוליגרכיות חברו לממשל הפיקטיבי, ניצלו עד תום את בני עמם ושמרו על רכושם ועל מעמדם.

הממשלה הקובנית הראשונה הורכבה ב-1909 על ידי מנהיג המפלגה הליברלית יוסף מיכאל גומז (Jose Miguel Gomez) וצבא ארה"ב יצא מקובה באותה שנה.  ב-1910 פרצה מרידה על רקע גזעי, שכן התושבים השחורים של מזרח האי טענו ששללו מהם זכויות אזרח. חיילים אמריקאים נחתו שנית בקובה והחזירו את הסדר, וב-1911 מרדו מקומיים בנשיא וגומז נאלץ לברוח. ב-1913 נבחר, בהשפעה אמריקאית, הנשיא מריו מאנוקאל (Mario Menocal), איש המפלגה השמרנית וכאשר התקומם נגדו הנשיא לשעבר גומז, פלשו לאי שוב חיילים אמריקאים הם נשארו באי עד 1922.

קובה העתיקה את המשטר הנשיאותי של ארצות הברית, אך הוא היה מושחת. חוקת קובה היתה דמוקרטית, אך דמוקרטיה לא היתה בה. השלטון היה בידי קבוצה קטנה של פוליטיקאים מקצועיים, שטובתם האישית היתה לנגד עיניהם, והארץ סבלה משחיתות, אי יציבות בממשל, מרידות ואלימות בין הגזעים. ב-1924 הסתכמו השקעות ארצות הברית בקובה ב-1.2 מיליארד דולר. 66% מיבואה קיבלה קובה מארצות הברית ושלחה שמה 83% מיצואה, בראש ובראשונה סוכר.

ראו באתר זה: קנה הסוכר – מקורות ושימושים.

שגשוג הכלכלה, כתוצאה ממיכון מודרני בהשקעות הון מארה"ב, החריף את הקיטוב המעמדי: רבים מבעלי המטעים הספרדיים, שלרובם היו גם בתי חרושת קטנים לזיקוק סוכר, יצאו מקובה, או שמכרו את תוצרת מטעיהם לבתי חרושת גדולים שהקימו חברות אמריקאיות; אחר כך השתלטו חברות אלו גם על האדמות, והחקלאים הפכו לשכירים. כל עוד כלכלת הסוכר שגשגה, המשטר היה יציב, אולם בעקבות המשברים בשנות העשרים, צמחה תנועה מהפכנית בראשות סטודנטים, שדגלה במאבק לעצמאות ולניקיון כפיים. כמו מרביתם של רודני אמריקה הלטינית, גם אלה של קובה החלו דרכם כליברלים וסיימוה כעריצים, עם שהם משלימים תוך כדי כך עם ההגמוניה של ארצות הברית.

פאלמה הנהיג את קובה בשנותיה הראשונות, ואף ניצח שוב בבחירות שנערכו במדינה ב-1906. ניצחונו לווה בטענות על שוחד וזיופים, והמדינה הייתה על סף הפיכה צבאית בהנהגתו של הגנרל אנריקה לוינאס דל קאסטיו. פאלמה  (Enrique Loynaz del Castillo‏)- שבמקורו היה אזרח אמריקאי –  ביקש את עזרתה של ארצות הברית, וזו שבה לשלוט בקובה בשלוש השנים הבאות, עד 1909. ב-1908 שוב נערכו בחירות. לתפקיד נבחר חוסה מיגל גומס מהמפלגה הליברלית, שהחל לכהן ב-29 בינואר 1909. בשנים הבאות נהנתה קובה מיציבות פוליטית יחסית. מפלגות השלטון אומנם התחלפו כמעט בכל מערכת בחירות, ואולם חילופי השלטון היו כתוצאה מבחירות דמוקרטיות. ב-1913 נבחר מריו גארסיה מנוקל מהמפלגה השמרנית, ב-1921 אלפרדו סיאס מהמפלגה העממית, וב-1925 חרארדו מצ'אדו Gerardo Machado  מהמפלגה הליברלית.

קובה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה כשהכריזה מלחמה על גרמניה ב-7 באפריל 1917, יום אחרי שעשתה זאת ארצות הברית. היא לא נטלה חלק פעיל בקרבות, אך שימשה כבסיס למלחמה בצוללות הגרמניות שאיימו על איי הודו המערבית. קובה גייסה 25 אלף חיילים, אך בסופו של דבר המלחמה הסתיימה מבלי שנזקקו להם.

ההשקעות האמריקאיות בקובה נמשכו ביתר שאת גם לאחר העצמאות. הוואנה וורדרו הפכו ליעדים תיירותיים מועדפים על אמריקאים רבים, והוקמו בהן בתי מלון, בתי קזינו ומועדוני חשפנות. כדי להבטיח שקובנים רבים ככל האפשר ייהנו מפירות ההשקעות הזרות, חוקקה קובה חוקים שקבעו שיעורי העסקה מינימליים של קובנים במקומות העבודה השונים.

השפל הכלכלי בארה"ב, גרר שפל כלכלי גם בקובה. ממשלת הרברט הובר (Hoaver) האמריקאית הטילה מסים גבוהים שפגעו ביצוא הסוכר הקובני והדבר גרם להחרפת היחסים עם ארה"ב. בשנים 1933-1925 השליט מצ'אדו משטר רודני, שגרם לתסיסה חמורה.  המצב הקשה גרר התקוממויות. האיכרים חסרי האדמה, ה"גואחירוס" (Guajiros), המועסקים במטעי הסוכר, מרדו ב-1931, בתמיכת האיגודים המקצועיים שהחלו להתארגן באי.

המרד דוכא ונלווה אליו טרור שאין לתארו, ומשטרת הביטחון, ה"פורו" (Porro) שלטה בכל מקום. ב-1933 הסתיימה כהונתו השנייה של הנשיא מצ'אדו, ועל פי החוקה הקובנית, נאסר עליו להתמודד על כהונה שלישית. מצ'אדו לא השלים עם רוע הגזירה, והחליט להישאר על כסאו. ארצות הברית סירבה להתערב, חרף האפשרות שהייתה לה לעשות כן בהתאם לתיקון פלאט. באותה שנה בוצעה מהפכה על ידי סמלים וסטודנטים בתמיכת ארה"ב ושמה קץ למשטרו וזה נאלץ להימלט לחו"ל.   הוא נחשב לרודן האחרון מן הסוג הישן, ליברל לשעבר כמובן.

כאשר פרנקלין רוזוולט נכנס לתפקידו, כנשיא ארצות הברית ב-1934, פלשו היפנים לתוך חבל ג'יהול שבסין ולמחרת התבסס שלטונו של אדולף היטלר בבחירות החופשיות האחרונות בגרמניה. רוזוולט היה ער להתפרקותו של הסדר החברתי הישן, אבל דעת הקהל הבדלנית כמעט ולא הותירה לו מרחב תמרון. גם משבר השפל העולמי הגדול שכנע אותו שעליו לרכז את מרצו

בענייני פנים. מזכיר המדינה של ממשל רוזוולט, קורדאל האל, שהסתייג מלאומנות כלכלית, הטיף להסכמי הדדיות. הוא קיווה שהמדיניות המסחרית החדשה, תקדם את ההבנה הבינלאומית. למעשה, לא הצליחו הסכמים אלה להביא לתוצאות כלכליות חשובות, אך יצרו אווירה טובה של רצון טוב מדיני. חלק מזה היה ההכרה בברית המועצות ב-1933. כמו כן, ביקש רוזוולט לחסל התחייבויות אמריקאיות בתחום המדיניות העולמית. הוא הכריז על מדיניות "השכן הטוב", שנעשתה שם נרדף לנכונותו של רוזוולט להתנער מכוונת ארצות הברית להתערב בענייני הפנים של מדינות אמריקה הלטינית. ב-1934 הסכימה ארצות הברית לבטל את תיקון פלאט ולוותר בכך על זכותה, להתערב כראות עיניה, בענייני קובה. באותה שנה פינתה גם את אחרוני הנחתים מהאיטי.

'הסכם הסחר ההדדי' אסר על קובה להטיל מכסים ומכסות על שורה ארוכה של מוצאי יבוא מארצות הברית וכגמול, ערב "חוק ג'ונס קוסטיגן" לקובה, כי ארצות הברית תרכוש את יבול הסוכר שלה במחירים נדיבים. נשיא "החברה האמריקנית לזיקוק סוכר", ארל בסט, הגדיר את ההסדר: "צעד בכיוון מדיניות קולוניאלית נכונה".  כך קרה שהתלות הכלכלית של קובה בארה"ב דווקא הלכה וגדלה משום שארה"ב קנתה את הסוכר במחיר גבוה יותר מאשר בשוק הבינלאומי.  תלותה של קובה בארה"ב היתה גם מדינית ובאה לידי ביטוי בשתי מלחמות עולם, בהן הצטרפה קובה למלחמה לצד ארה"ב, אם כי לא השתתפה בפועל בלחימה.

תקופת בטיסטה

זמן קצר היה השלטון בידי רדיקלים, בהנהגת גראו סאן מרטין (Grau San Martin). בתקופתו נוסחה מחדש החוקה של קובה, והייתה לאחת מן המתקדמות בזמנה בכל הנוגע לזכויות אזרח וזכויות עובדים. בין היתר, נכללו בה הוראות בדבר רפורמות אגרריות, חינוך ציבורי ושכר מינימום.  אך בהיעדר ניסיון בניהול המדינה התמוטט השלטון: בהעדר מנהיגות מוסכמת עבר הכוח לצבא. בספטמבר אותה שנה התארגנה קבוצה של אנשי צבא זוטרים, וביצעה הפיכה צבאית שכונתה "הפיכת הסמלים". בראשות פולחנסיו בטיסטה (Fulegencio Batista, בן תערובת שהיה סמל בצבא, שנתמך על ידי ארצות הברית והיה הדמות המרכזית בקובה ב-25 השנים הבאות.

ניסיון לסכל את ההפיכה אירע ב-4 בספטמבר, כשכ-300 אנשי צבא התבצרו בהוטל נסיונל בהוואנה, ואולם אנשיו של בטיסטה הצליחו להשתלט על המלון. כמה מהמתבצרים הוצאו להורג. בטיסטה עצמו לא כיהן כנשיא, אלא כרמטכ"ל, ואולם בפועל שימש כמנהיג המדינה, והנשיאים הרבים שכיהנו לאורך שנות ה-30 סרו למרותו. בתקופה זו דוכא באכזריות כל ניסיון להתנגד למשטרו. בשנת 1940 התמודד בעצמו בבחירות לנשיאות, וניצח.

בטיסטה זכה לתמיכת האמריקאים, שהעדיפו אותו על יריבו באותה העת, ראמון גראו, שהיה בעל נטיות סוציאליסטיות. לבטיסטה היו קשרים ענפים עם ראשי המאפיה, וכמה מראשיה, ובהם מאיר לנסקי ולאקי לוצ'יאנו, העתיקו את מקום מושבם להוואנה. באותן שנים פרחו בתי הקזינו בעיר, והמועדונים ובתי המלון שבעיר שגשגו.

בטיסטה היה איש העם במשמעותו האמתית: אמרינידי ("אינדיאני" ) למחצה, בן לפועל במטעי- הסוכר ואף בעצמו הספיק לעבוד שם. תחילה שלט בטיסטה באמצעות נשיאים עושי דברו.  הוא היה רדיקל קיצוני.  השגריר  האמריקני סאמנר וֶלְס היה בדעה שמשטרו "קומוניסטי בגלוי" והמליץ על שיגור אניות קרב אמריקניות. המנהיג הקומוניסטי בְלָאס רוקָה ראה בו את אבי החזית העממית, "העתודה המפוארת של הדמוקרטיה הקובנית", "אליל העם, האיש הדגול במערכת הפוליטית שלנו".

במטרה לזכות בתמיכה עממית הנהיג בטיסטה חוקי עבודה מתקדמים. ב-1940 פורסמה חוקה חדשה, דמוקרטית ביותר, ובה הובטחו חירויות הפרט, חופש העיתונות וההתאגדות, עצמאות הרשות השיפוטית וביטוח סוציאלי. בטיסטה נבחר בתמיכת הקומוניסטים וכיהן כנשיא מ-1940 עד 1944.

מנהיגי תנועת הסטודנטים חזרו לשלטון ב-1944, בהנהגת יריבו גראו סאן מרטין  Ramón Antolin Eulogio Grau San Martín), איש המפלגה ה"אותנטית" (Autentico). אולם תקופתם הצטיינה בשחיתות ובהתארגנות של קבוצות מחתרת אלימות, שהחלישו את המשטר הדמוקרטי.  גראו נתגלה כנוכל, אדם חלש שנשלט על ידי פילגש תאוות בצע. סגנון ממשלו כונה: "דברו עם פאולינה".

כאשר חזר בטיסטה ונטל לידיו את התפקיד ב-1952 כבר היה הנזק לעובדה, והוא עצמו נשאב לתוך ביצת השלמונים. וכמוהו למעשה כל אחד בחיים הציבוריים. ב-1952 תפס בטיסטה את השלטון במהפכה, ללא שפיכות דמים. הימים ימי המלחמה הקרה והדבר השפיע על היחסים בין תנועות הפוליטיות השונות בתוך קובה. ארגון הפועלים (c.t.c.) עבר טיהור רחב ומרבית המנהיגים הקומוניסטים הורחקו מן התפקידים. בתמיכת בטיסטה נסגרו העיתונים ותחנת הרדיו של מפלגה זאת. בטיסטה שלט כדיקטטור צבאי, אולם חלק גדול מן האוכלוסייה תמך בו בשל השפע הכלכלי שבני המעמד הגבוה והבינוני נהנו ממנו.

המעמד הנמוך היה ממורמר. [מאז תקופת "היובש" בארה"ב (1919-1933), כשהונהג שם איסור על אלכוהול הפכה קובה למקום משיכה להנאות: שתייה, מסעדות פאר, הימורים, מועדוני לילה ובתי בושת. תיירות זו, בהשתתפות העולם התחתון של ארה"ב גרמה לשגשוג רב אך ממנו נהנו רק מעטים]. ההון הזר שלט במשק.  בטיסטה ניגש לתכנית הרפורמה התעשייתית שהחלו בה קודמיו, ואף תכנן להפוך את הוונה לעיר תיירות.  הדבר גרר קרע בין העובדים בענפים העירוניים לבין אלו של העובדים החקלאיים, שאיש לא דאג לשיפור מצבם הירוד.  כך הפך משטרו של בטיסטה למשטר של דיכוי דרישות האחרונים והדבר הביא לירידת הפופולריות שלו בקרב האוכלוסייה הכפרית.  פער המעמדות והשנאה של חלק מהציבור לבטיסטה הוליד התנגדות. משטרת הביטחון בפועלה בשיטות שהזכירו לתושבי האי את פעולותיה של ה-"Porra" בימי הנשיא מצ'אדו, שנגדה התקומם בטיסטה. אחרי 1945 הצטמצמה אט אט השליטה האמריקנית בכלכלת קובה.  אבל גם בשנות החמישים היה השגריר האמריקני בהוואנה, כפי שהעיד אחד מהם, "האיש השני במעלת החשיבות בקובה, לפעמים אפילו חשוב יותר מן הנשיא".

תקופת כהונתו השנייה, פיתח עוד יותר את תעשיית ההימורים בהוואנה. הוא קבע כמדיניות כי ממשלת קובה תשתתף בהוצאות הקמתם של בתי מלון הכוללים קזינו, אם הושקעו בהם למעלה ממיליון דולר, ביחס של דולר אחד על כל דולר שהושקע. מדיניות זו נשאה פירות, וקובה ידעה בתקופתו שגשוג כלכלי.

במהלך מלחמת העולם השניה מלאה קובה תפקיד חשוב בגיבוש מדיניות אחידה למדינות אמריקה הלטינית. כתוצאה ממלחמת העולם השניה, שפרצה באירופה ב-1939, נתכנסו בפנמה נציגים מכול 21 המדינות של אמריקה הלטינית ושל ארצות הברית. הוועידה הקימה ועדת נייטרליות בינ-אמריקאית, שנועדה למנוע את היסחפות הרפובליקות למלחמה. ב"הצהרת פנמה", שנוסחה בוועידה, נאסר על אניות מלחמה להתקרב כדי 300 מיל מחופי היבשת האמריקאית. בוועידת הוונה שהתקיימה ביולי 1940, זמן קצר לאחר שהגרמנים כבשו את הולנד ואת צרפת, התקבלה "החלטת הוונה", בה נאמר כי הרפובליקות האמריקאיות רשאיות ליטול לידיהן ולנהל את ענייניה של כול מושבה אירופאית, בתחום היבשת האמריקאית, אם נשקפת לה סכנת כיבוש.

המצב הזה, בו קובה הינה גרורה של אמריקה, בה שכבה דקה של מקורבים מתעשרת והעם שרוי בעוני, היה בלתי נסבל עבור אנשים רבים. מראה האמריקאים הרואים בקובה מפלט מס ומנצלים אותה, היה קשה מנשוא עבור הצעירים שכינו אותה "בית הזונות של אמריקה". האוויר היה טעון באדי בנזין. פידל קסטרו היה רק הגפרור.

להמשך קריאה: מהפכת ה-26 ביולי.