פרשת גנדנוואלד

 

 

למעלה משלושים חודשים – מסיום המלחמה באירופה ב-8 למאי 1945 ועד הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות, ערבית ויהודית, ב-29 בנובמבר 1947 – הם תקופת המאבק החמור בין התנועה הציונית והיישוב העברי לבין השלטון הבריטי על גורלה של הארץ.

היו אלו שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי והמשכה של תקופה שזורת אירועים משמעותיים מאד בתולדות מאבק העם היהודי לעצמאותו. 'הספר־הלבן' ואכיפתו בעשור שבא אחריו, הוליד יחסי שנאה עמוקי אצל ישראלים רבים כלפי הבריטים, שישפיעו מן הסתם על ההסלמה בפעולות שיינקטו נגדם, הן על ידי היישוב המאורגן והן על ידי ה"פורשים"[1]

עוד בראשית 1944, כשהתחדשו פעולות הטרור של "הפורשים" כנגד הבריטים, הן זכו – בניגוד לפעולות האצ"ל שלאחר פרסום 'הספר־הלבן' ולפעולות לח"י בראשית המלחמה – לתמיכה ציבורית פסיבית נרחבת, שעוררה דאגה גם בקרב השלטונות וגם במוסדות היישוב[2].

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתמודדת כבר שנים לא מעטות בשאלה כיצד השפיעה השואה על היישוב היהודי בארץ-ישראל. אחד ההיבטים הוא ביחס לשימוש בכוח, מוצדק או לא מוצדק, על כך חלוקות הדעות. ההבנה שבאה בהדרגה, כי באירופה התרחשה קטסטרופה יוצאת דופן, היא כנראה זו ששנתה את הגישה הציונית ובפרט את זו הארץ-ישראלית, לשאלות העולות מהפעלת כוח כאמצעי לקידום העניין הלאומי. מתברר כי ההסלמה, שהובילה להחמרת פעולות האצ"ל והלח"י כנגד הבריטים, השפיעה גם על היחסים שבין הארגונים.

 

לקראת סוף 1946 הגיעה הסוכנות להכרה כי יש להירתם למשימה להחזיר את הסדר על כנו והפיקוד העליון של ה'הגנה' הודיע על הסתייגות מוחלטת מ"דרכם המופקרת של הפורשים"[3]. בשורות האצ"ל בארץ שררה חרדה מפני אפשרות חידושו של מסע מאורגן מצד המוסדות היישוביים נגד הארגון[4]. אולם ניכר שלא היתה בהנהגת הסוכנות או בפיקוד ה'הגנה' כוונה לחזור למתכונת ה'סזון'[5]. במסמך ששלח ישראל גלילי, ב-15 ביולי 1947, אל מפקדי ה'הגנה', הסביר שאין השעה כשירה לפתוח במלחמת חיסול נגד "הפורשים" וכל הכרוך בה. משום כך תפעל ה'הגנה' באמצעים למניעת השתלטותם בתחום היהודי. הוא הדגיש כי הפעולה תיעשה "בכוחות העם עצמו, בלי להסתייע בשלטון ומבלי לסייע לו"[6].

הכוונה היתה להכשיל כל פעולה של "הפורשים", מבלי לשתף פעולה עם הבריטים[7]. לשם כך הושם מעקב של הש"י, במיוחד אחרי אנשי לח"י[8]. פעולות נגד אצ"ל ולח"י בתקופה זו קיבלו אחר כך את השם "הסזון הקטן"[9]. הפעם, שלא כמו ב'סזון' של שנת 1944, האצ"ל לא הבליג וחבריו הגיבו על חטיפת אנשי אצ"ל, בחטיפות נגדיות ובהכאות של מפקדים ב'הגנה'[10]. כך למשל נחטף איש ה'הגנה' מרדכי גרוסמן, על יד האצ"ל ושוחרר בכוח על ידי ה'הגנה'[11].

ב-15 ביולי פוצץ האצ"ל, כנראה בטעות, את הצינור שהוביל מים לקרית חיים, בעוד שמטרתו היתה לפוצץ את הצינור שהוביל נפט מבתי הזיקוק לנמל[12]. ה'הגנה' וחלק מן העיתונות, האשימו את האצ"ל בפיצוץ מכוון שימנע מים ביישוב עברי וראו בכך את ראשיתה של מערכה חדשה בתכניותיו של האצ"ל[13]. למרות שמפקדת האצ"ל התנערה מאחריות למעשה[14], המקרה הוביל לתגרות ידיים קשות בחיפה בין שני הצדדים והמכות ההדדיות נמשכו חודשים רבים, שכן פיקוד ה'הגנה' המקומי גמר אומר לשתק את פעילותו של אצ"ל בעיר[15]. המתיחות החריפה נוכח שיטה חריגה שננקטה נגד "הפורשים" – הרחקת מספר אנשי אצ"ל מן העיר. אחדים עזבו, שלושה נשארו ובאו על ענשם כפי שהוזהרו ואחד קיבל חסות מהמשטרה[16].

בחודשים מאי-יולי סכלה ה'הגנה' עשרים ושש פעולות של "הפורשים", בהם מניעת מיקוש ורצח מן המארב; שיבוש תעמולה; מניעת מעשי סחיטה ולפי הצורך – הגנה לנסחטים, הענשת הסוחטים והשבת השלל המוחרם לבעליו[17]. בפעולות סיכול ומנע אלו הוקדשו הרבה כוח אדם, אמצעים וזמן. בתקופה זו רבו המקרים של הכאת פעילי אצ"ל. המכים היו נקראים לפעולה מבין יחידות החי"ש שבאזור. היו מקרים בהם הותר לרוצים בכך לסרב ולא לקחת חלק בפעולות אלה[18]. אנשי אצ"ל התנפלו על מורים בחיפה, כדי להטיל מורא על מורים ותלמידים שאינם מסכימים למעשיהם ודעותיהם.

ב-14 ביולי פרצו כעשרים בחורים לביתו של מורה בהדר הכרמל, פצעו אותו קשה והכו את אשתו ההרה על פניה[19]. באותו לילה פרצו בריונים לאחת הדירות בנווה שאנן, שלושה מהדיירים הוכו קשות, אשה בחודש התשיעי להריונה הוכנסה בכוח תחת שולחן, איימו עליה בנשק ובעטו בה[20]. גם בחודש אוגוסט וספטמבר, אותה שנה, היו מקרים של אלימות פיזית, התבצעו חטיפות, פריצות לבתים ואף תגרות ידיים. החטיפות הפעם היו הדדיות, בעיקר מצד ה'הגנה', אך גם מצד האצ"ל[21]. בקיץ זה ניכרה הסלמה בהתכתשויות בין היישוב לבין הערבים, כמו ההתקפה הערבית על 'גן הוואי ב-10 לאוגוסט (ראה להלן) והתנגשויות בין יהודים לערבים בגבול יפו – תל־אביב ב-12 לאוגוסט והשתוללות של המון ערבי שיצא מאבו כביר ותקף כלי רכב יהודיים ופועלים מהסביבה. בתגובה הותקפו ערבים שנקלעו לתל אביב לרגל עסקיהם. בו בזמן נאלצו ראשי היישוב להתמודד עם הסתה מכיוונם של הפורשים, נגד אישים בתנועה הציונית וביישוב ובעיקר נגד גולדה מאירסון[22].

ב-19 באוגוסט החליט המטה הכללי של ה'הגנה' להגביר את הפעילות נגד "הפורשים", כולל פינוי ממקומות יישוב, הטרדה במקומות עבודה, מקומות מפגש ואימונים, איסור על הדבקת כרוזים, תעמולה נרחבת למניעת תרומות ותמיכה ציבורית. במהלך ה'סזון הקטן' נמשכו יחסי היריבות והחשדנות ההדדיים בין האצ"ל לבין הלח"י. במפקדת האצ"ל רווחו חשדות שמא מאחורי גבם נרקמה עסקה אפלה בין ה'הגנה' לבין הלח"י, ושמא גם הפעם, כמו ב'סזון' של 1944, יספוג ארגונם את עיקר הפגיעות. למרות שבפועל לא היה לכך בסיס, רצה לח"י לנער מעל עצמו את תווית משתף הפעולה והדגיש שהיו התנגשויות בין אנשי ה'הגנה' לבין אנשיו[23].  לפיקוד העליון של ה'הגנה' היה ברור כי מבחן הכוח העומד בפני המפעל הציוני בעתיד הקרוב הוא התמודדות עם האויב הערבי ולא הבריטי, כל זאת לקראת דיוני העצרת הקרובה של האו"ם בסתיו 1947.

אצ"ל ולח"י, לעומת זאת, ראו את חזות הכול בהמשך הטרור האנטי־בריטי ומיאנו להבחין באותות הספירה לאחור, לקראת יציאתה של בריטניה מארץ־ישראל[24]. האצ"ל ובעיקר הלח"י נצמדו לקונצפט שהתעלם לחלוטין מן הלאומנות הערבית ומעמדתן האנטי־יהודית המחריפה של מדינות ערב וקראו לערבים לשלב ידיים במאבק המשותף נגד הבריטים[25]. כל זה מבלי שיהיה להם פתרון מדיני לשותפות עם הפלסטינים. אם כי, לימים, הודה מפקד הלח"י, נתן ילין מור, שהנהגת היישוב צדקה בראיית העולם שלה[26].

בספטמבר 1947 נפגשו כמה מחברי הנהלת הסוכנות עם מנחם בגין ועם איש לח"י ישראל אלדד ודרשו מהם להפסיק את ההתקפות על הבריטים, עד סיום הדיונים בעצרת האו"ם. לח"י נענה לתביעה ואצ"ל סירב[27]. ההתנגשויות ההדדיות הוחרפו. במכתב מפריז ששלחו הילל קוק ואליהו לנקין, הזהירו את דוד בן גוריון, בפגיעה פיזית בגופם של חברי הנהלת הסוכנות[28]. היתה זו אפוא הסלמה של הטרור האישי: איום בפגיעה פיזית במנהיגים נבחרים!

היו אלה רגעי השיא של המאבק המדיני. מנהיגי הסוכנות ניסו להוכיח לאומות העולם שהיישוב העברי בשל להקמת מדינה שלא תחרחר מלחמות, ובאותו הזמן היה על היישוב להיערך במהירות למלחמה נגד הערבים. חברי הנהלת הסוכנות סברו שאין להניח למנחם בגין להחליט בעת ההיא מה טוב ומה רע לעם ישראל, הן מפני שסברו ששיקוליו מוטעים ובעיקר משום שלא היתה לו סמכות כזאת. נציגי מפלגות הפועלים במוסדות היישוב דרשו לבלום את האצ"ל בכוח, אולם שותפיהם ממפלגות הימין לא תמכו בדרישתם זו (כשם שפסחו על שתי הסעיפים בתקופת ה'סזון' הגדול). גם בן גוריון אמר שאין השעה כשרה לטפל בפורשים טיפול צבאי, אלא לחפש דרכים לנטרל את נזקם[29]. החשדות היו הדדיים. אנשי אצ"ל פחדו מהתקפות והכינו תכניות להתקפות נגד. הם חששו מפני החדרת סוכני ה'הגנה' לשורותיהם ומשום כך נערכו באצ"ל משפטים פנימיים והוצאו לפועל גזרי דין מוות[30]. בעקבות האשמות הנציב העליון כי מנהיגי היישוב מחפים על רוצחים, החליט וועד הביטחון להקים משמר עם יהודי ארצי, שימנע מעשי שוד ורצח נגד יהודים, אנגלים וערבים, ויהיה כפוף לוועד הלאומי[31].

 

 

ליחסים העכורים בין ה'הגנה' לבין הפורשים בתקופה שבין פירוק תנועת המרי והקמת המדינה, היתה כנראה השפעה על פעילותם באירופה, בעיקר סביב "הבריחה". אחד האירועים הקיצוניים היה "פרשת גנדנוואלד (נרשם בחלק מהיומנים כ"גרוונוואלד)" (Gnadenwald)[32], על שם המחנה באלפים האוסטרים כעשרה ק"מ צפונית מזרחית לעיר אינסברוק – בו שכנו פעילי ה"בריחה", החל משנת 1946. במצבה הגיאו־פוליטי של אוסטריה אחרי מלחמת העולם השנייה, הקים בה ארגון "הבריחה", נקודות אליהן היו מתנקזים הפליטים היהודיים, שם קיבלו סיוע בתחומים שונים כגון מזון, לינה, עזרה רפואית, הגנה ועוד. לאחר שהות, בדרך כלל קצרה, הועברו הפליטים הלאה לכיוון גרמניה ובעיקר דרומה, לאיטליה, שם רוכזו לקראת יציאתם בדרך הים לארץ ישראל ושם שכנה מפקדת המחנה בשעות הבוקר של יום שבת 27.9.1947[33], פרצה קבוצה של אנשי אצ"ל[34] למחנה והשתלטה עליו בכוח. מהלך ההשתלטות לווה באלימות וירי. כתוצאה מכך נורה למות איתן אבידב, אחד משליחי ה'הגנה' ושלושה אחרים נפצעו[35].

 

 

פעילי "הבריחה" אמורים היו לפעול ללא זיקה מפלגתית, פוליטית. ואכן, בתחילה פעלו בקרב העולים חיילי הבריגאדה ו"המרכז לגולה" שהוקם על ידם. פעולות חיילי הבריגאדה בקרב הפליטים נעשו בדרך כלל מתוך רוח אחדות ללא מחיצות מפלגתיות. עם הזמן, הגיעו נציגי המפלגות, שנשלחו מהארץ למלא את מקומם של החיילים. עם הגעת של האחרונים נכנס לפעילות גם הגורם המפלגתי שגרם לעתים לקשיים בפעילות "הבריחה"[36]. עד שנת 1947, הצליח ארגון "הבריחה" לשמור על ניטרליות ושליחי התנועות השונות פעלו יחדיו. עם הזמן, מערכת היחסים העכורה שבין "ההגנה" לאצ"ל בארץ, עברה לאירופה[37]. מטה האצ"ל לגולה טען, כי "משרתי הבריטים" ("ההגנה" וחיילי הבריגאדה) במסגרת פעולתם בגולה, משתדלים לגזול את זכות העפלה מכל מי שחשוד בעיניהם כלוחם חופש (איש אצ"ל)[38]. בעקבות הרגשת הקיפוח וההפליה, החלו אנשי האצ"ל לארגן נקודות "בריחה" משלהם, באותם מקומות בהם לא היו שלוחות של ארגון "הבריחה" הרשמי. בעקבות כך הלכו והחריפו היחסים, דבר שהביא בהמשך הדרך להתנגשות בגנדנוואלד[39].

במקביל לפעילות "הבריחה" הרשמית, נעשו גם פעולות "בריחה פרטית" על ידי מבריחים שגבו תשלום ואף סחטו כספים ודברי ערך מהפליטים, אותם העבירו את הגבולות. אנשי "הבריחה" הרשמית בקשו למנוע את ניצולם של הפליטים על ידי אותם מבריחים. גם תנועות נוער חלוציות ובתוכם ארגוני הפורשים, עשו ניסיונות של משלוחים פרטיים מתוך רצון להעביר חלק מאנשיהם בנוסף למכסה המוסכמת ושיתופם בפעולות "הבריחה" הרשמית[40]. כל משלוח שלא היה של מרכז "הבריחה" – נחשד כמשלוח פרטי או שייך לאצ"ל או בית"ר[41]. מטה "הבריחה" נתן הוראה מפורשת למנוע פעולות בריחה פרטיות[42]. אנשי ההגנה באזור אינסברוק בפיקודו של סמי לוי, השתדלו למנוע משלוחים אלה ולעיתים הצליחו בכך. בקיץ 1947, אזור גנדנוואלד הפך למרכז "הבריחה  השחורה"[43]. יתכן שמטרתם של מפקדי אצ"ל באוסטריה, או מפקדים מקומיים באזור אינסברוק הביאה להשתלטות על המחנה, כדי שזה ישמש כנקודת מעבר עיקרית של האצ"ל לאיטליה[44]. יתכן כי לצורך מימוש תוכנית זו השתמשו אנשי האצ"ל באמתלה שברצונם לשחרר את חבריהם, שנעצרו בגנדנוואלד על ידי אנשי "ההגנה" בפיקודו של סמי לוי, מספר ימים קודם לכן[45].

בשבת, 27 בספטמבר 1947[46], בשעה שבע בבוקר[47], פרצה קבוצת שמנתה כמאה איש[48], רובם חמושים באקדחים, אל המחנה בגנדנוואלד.

לאחר מעשה התברר שהיתה זו חבורה של אנשי אצ"ל, ביניהם גם מיכאל דקל, לימים סגן שר הביטחון. לדבריהם התקיפה באה כנקמה על מעצר שני מורי דרך של האצ"ל, שהעבירו אנשים מחוץ לתור, תמורת תשלום (כולל שיני זהב), לאיטליה. בפועל היה זה ניסיון להשתלט על תחנת האלחוט ומכוניות ה'בריחה'.

 

 אחד ממפקדי הפורצים למחנה, נאם ביידיש בפני העובדים, שרוכזו באיומי נשק בחדר האכילה. הוא הודיע להם שהמחנה עובר לרשות בית"ר, שאנשיה כבשו אותו וישלטו בו. על פי העדויות, כאשר העובדים החלו להתווכח עם הנואם, הם הוזהרו כי כל התנגדות תתקל בירי בו במקום[49]. שני אנשים שהשתייכו לבית"ר, שהיו בעבר מעובדי המחנה, הדריכו את הפורצים ברחבי המחנה וגם הובילו כמה מהם אל הבניין בו התגוררו שליחי "ההגנה". כנראה שכוונתם הייתה לתפוש את סמי לוי, כדי לנקום בו על מאסר אנשיהם והכאתם[50], אך הוא לא היה במחנה באותו לילה[51].

בשני חדרים סמוכים בקומה השנייה בבניין, ישנו ארבעה שליחים: שמשון לוצין ואיתן אבידב. האחרון היה בנו של יאני אבידב, שהיה מראשי מערכת ה'בריחה' (מאוחר יותר, היה ממונה על פעילות 'המוסד' בצפון אפריקה. יחיאל אדמוני, והנהג מרדכי גרבצקי (שכינויו היה "כבד"), שהביאו למקום, ישנו בחדר הקדמי, ממנו ניתן היה לצאת אל מסדרון הקומה[52]. בערך בשעה שבע ועשרים בבוקר, אנשים חמושים. אחד מהם דרש לקבל את מכשיר הקשר שהוחבא בחדר האחורי. אחד החמושים דרש על פי הוראת מפקד הפורצים, באיומי אקדחים החלו להעביר את אדמוני (לאחר שהוכה) ואת גרבצקי לכיוון החדר האחורי[53]. בשלב זה, אבידב שהופיע בפתח שבין שני החדרים, קפץ על ידו של מי שכיוון אקדח אל אדמוני, כנראה בכדי להוציא מידו את האקדח[54]. בעל האקדח – מליצקי, ירה באבידב[55]. נורו מספר יריות (לפחות שלוש), כנראה על ידי מספר אנשים: קליע פגע בסנטרו של אבידב ויצא מעורפו, הוא נפל ומת במקום[56], קליע שרט את גלגלתו של גרבצקי, קליע נוסף שרט את רגלו של גרבצקי ופגע בשתי רגליו של לוצין. בנוסף על הירי בחדר השליחים, נורו מספר יריות על ידי אנשי האצ"ל, תוך ניסיונם להשתלט על המהומה שפרצה בחצר המחנה, מהן לא היו נפגעים[57]. תוצאות הפעולה והמהומה שפרצה במחנה גרמה לאנשי האצ"ל לעזוב את המקום[58].

 

ראה גם: מיומנו של הגידעוני יחיאל אדמוני

ועדת החקירה קבעה כי הפולשים לא תכננו לרצוח את אבידב, לכן אין לדבר על רצח בכוונה תחילה אלא על הריגה. אולם אין הדבר מנקה את אנשי האצ"ל מאחריות להריגה מתוך כך שאנשיהם היו מצוידים בנשק כאשר השתלטו על המחנה[61]. אבא גפן כתב כי הייתה זו פעולה של חמומי מוח, יש להניח שהמתנפלים לא התכוונו מלכתחילה לרצוח ולאחר הרצח ודאי הצטערו על המעשה[62].

האירוע התקבל בארץ בצורה קשה ביותר. היו שדרשו להגיב כנגד האצ"ל על פעולתו בגנדנוואלד. כך לדוגמה אברהם הרצפלד, שדרש תגובה על הרצח באינסברוק[63]. שמואל דיין שהספיד את איתן אבידב, אמר כי "מאז רצח ארלוזורוב לא היה עוד מעשה שפל וזדוני כרצח שליח אומה צעיר זה במחנות אירופה"[64].

שני הצדדים (מוסדות הישוב מצד אחד והפורשים מהצד האחר) השתמשו בהתרחשויות סביב פרשת גנדנוואלד, לצורכיהם הפוליטיים ובכדי לנגח האחד את השני. הדבר בולט בפרסומי העיתונים המתייחסים לפרשה וכן בספרים שנכתבו על ידי אנשי התקופה ו'ספר תולדות ההגנה'. הספרים השונים העוסקים בפרשה מציירים תמונה שאינה בהכרח נאמנה למציאות, אלא נועדה כפי הנראה לשרת קו פוליטי אליו השתייך הכותב.