תולדות טיבט מהפלישה הסינית ועד ימינו

כתב וצילם: גילי חסקין

מאמר זה הוא המשך למאמר קודם: תולדות טיבט מראשיתה ועד לפלישה הסינית.

חומר קריאה זה חשוב מאד לקראת טיול בטיבט, אבל יביא עניין גם לפוגשים בטיבטים במקומות אחרים: בטיול לבוטן (בהוטן Bhutan), למונגוליה, בטיול לנפאל, להודו ול"דרך המשי".

בימינו, מרביתה של טיבט מנוהלת בידי הרפובליקה העממית של סין. פרט לה, גם הממשלה הטיבטית הגולה וגם הרפובליקה הסינית (טאיוואן) טוענות לחזקה עליה. ממשלת הרפובליקה העממית של סין והממשלה הטיבטית הגולה חלוקות בשאלה מתי הפכה טיבט לחלק מסין וכן בנוגע ללגיטימיות של הכללת טיבט בסין.

הפלישה הסינית:

הסיטואציה: בשנת  1949 מאו מכריז על עצמאות ומכריז כי סין תחזיר לעצמה את כל הטריטוריות. פולש לשינג'יאנג, מנהיגם נהרג בתאונת מטוס מסתורית לאחר שובו מוועידה בבייג'ין. באוקטובר  1950, שנה לאחר שמכוננים את המשטר הקומוניסטי בסין, תוך ניצול העובדה כי ההודים זוכים בעצמאות בשנת 1947 ולכן הבריטים כבר אינם באזור, פולשים הסינים לטיבט.

הסינים חפצו בטיבט בשל שלש סיבות:

א. הסיבה הביטחונית: גובה רב, מיקום אסטרטגי, חציצה בין סין להודו.

ב. סיבה כלכלית: מחצבים רבים, כולל זהב.

ג. פיזור אוכלוסין.

הכיבוש: כוח סיני עיקרי עלה מכיוון סיצ'ואן לצ'מבו; כוח אחר עלה משינג'יאנג' למערב טיבט. הדלאי למה הוביל כוח של 12,000 טיבטים בניסיון לעצור את הסינים, אך מכיוון שציודם היה עלוב הובסו בקלות, הצבא הטיבטי נכנע תוך שבועיים.

בפני הדלאי לאמה ה- 14, שהיה אז בן 17 שנים, עמדו שלש אפשרויות: לדון עם הסינים, להיאבק בהם או לברוח להודו. האפשרות הראשונה נבחרה, מתוך מחשבה שכניעה לסינים תציל כבעבר את בסיסי הקיום החומרי והתרבותי שלהם. (הדלאי לאמה לא לקח חלק פעיל במו"מ).

הסינים מכריזים על שחרור טיבט מהתיאוקרטיה המושחתת, מחתימים באי כוח טיבטים בבייג'ין, כמו, שליטה השבוי של צ'מבו , ,Ngapo Ngwaang Jigme על "הסכם 17 הנקודות", עבור "שחרור שלו של טיבט", במאי 1951.

בהתאם להסכם, אופשר לטיבט להישאר בשלטון עצמי תחת הדלאי למה, הובטח מנהל טיבטי אוטונומי, מעניק לטיבט אפשרות לנהל את חייה הפנימיים ללא הפרעה. אך סין תשלוט על כל ענייני החוץ והביטחון; כמו כן הובטח קיום מעמדם של הדאלאי לאמה והפנצ'ן לאמה. בפועל, הסטאטוס קוו לא ניזוק. הונהג חופש שפה ודת אך כל תביעה טיבטית בכיוון של עצמאות, סורבה.

ארגון מחדש: טיבט מחולקת לשלשה מחוזות היסטוריים: פוצאן (מערבי), אמבו (צפוני) וקהאם (מזרחי). ממונה שליט על כל מחוז והדלאי למה בן ה- 17 אחראי על הכול. הסינים מבטיחים שלא לפגוע במערכת החיים הטיבטנית. בטיבט של אז היו  5000 מנזרים, % 15 מהאוכלוסייה הם נזירים ומרבית האדמות בידי המנזרים.

דה פיאודליזם: הסינים מחליטים על מדיניות של קולקטיביזציה ושחרור. מתחילים בצפון ובמזרח שבינתיים לא נוגעים במרכז, במערב ובאזור להסה., החרמת אדמות, יישובים קולקטיביים, נישול המעמד הדתי מנכסיו.

התנגדות: הדבר מעורר התנגדות עזה של האוכלוסייה, מתחילים סכסוכים קשים, פעולות גרילה. השיא ב- 1954 הסינים מנסים לנשל את מנזר גדול במזרח טיבט. האוכלוסיה מתנגדת ואז הסינים מפציצים אותו ומוחקים אותו מעל פני האדמה יחד עם וכפרים רבים בסביבה. בעקבות כך, מתחילים להגיע ללהסה אלפי פליטים ממזרח טיבט. מיוסדת תנועת המחתרת – "שושו גונדו"- תנועת ארבעת הנהרות וששת הרכסים". בעצם, הרבה אבדות ללא הצלחה.

המאבקים חסרי סיכוי. הדלאי למה מנסה לחיות בדו קיום, להשיג את המיטב מהשלטון הסיני, בהדרגה סמכויותיו, כמו המחוזות האחרים נלקחו ממנו.

"ירח דבש": הסינים פעלו למודרניזציה של הארץ; סללו כבישים ובנו בתי"ס, בתי חולים, ומעט תעשייה זעירה, באישור הדלאי לאמה . ב- 1954 ביקר הדלאי לאמה בסין, באותה תקופה בה מאו טסה טונג הכריז כי "דת היא רעל". בתחילה, הטיבטים קיבלו בברכה את הרפורמות אשר שברו את השיטה הפיאודלית, אך ירח הדבש לא ארך.

המשך האסון הטיבטי: הסינים קרעו חלקים מטיבט והעניקו לפרובינציות שכנות. אמדו  (Amdo)שבצפון צורף לצ'ינגהאי והפך לחלק מסין. כמו כן חלקים נכבדים מקהאם (Kham) במזרח סופחו לסיצ'ואן, גנסו ויונאן. קרקע של המנזרים הוחרמה, קרקעות שבטיות אוחדו, ומהר מאד עומתו הרעיון הסיני מול הטיבטי. דרכים שנסללו לא הוסיפו לטיבטים כפי שסייעו לתנועת הצבא הסיני.

רעב: הצפה במתיישבים סינים ובפועלים גרמו למחסור במזון. היבולים בטיבט, שעל פי הודעותיה של הממשלה הסינית עלו מאד בשל שיטת הקומונות, הובלו ברובם פנימה אל סין וגרמו לתמותה גדולה של טיבטים מרעב. נערכה טרנספורמציה סוציאליסטית והקומונות צוו לגדל חיטה (מזון סיני) במקום השעורה המסורתית. גידול המתאים למישורים נמוכים יותר, על פי קביעתו של מאו "להפוך את הגרעינים לחולייה המרכזית". הוטלו הגבלות חמורות על מספר ראשי הבקר שהותר לאיכרים לגדל באופן פרטי.

התמרמרות:

הטיבטים התקשו להתלהב הן מהרעיונות המאואיסטים והן מבניית תחנות הידרו- אלקטריות, חוות גדולות וכו'. התקוממות מזוינת פרצה ב- 1954-5. הגרעין הקשה של ההתקוממות היה באזור קהאם, ולאחר קרב קצר בו נטבחים אלפים מהטיבטים הם נכנעים. השלטון הסיני אינו מתחשב באוכלוסייה המקומית ובמיוחד לא בשבטים הנודדים ואחד מהטעויות הגדולות שלו היה לפרק את שבטי הקהמפה(Khampas)  מנשקם, דבר שהיה כאילו להפשיט אותם מבגדיהם. הסינים לא כל כך עשו חשבון גם לרגשות הדתיים העמוקים שיש לטיבטים ולא היססו לתקוף ולהחריב מנזרים שנחשדו כמתנגדים למשטר.

ב- 1956 ה- – PLA  צבא השחרור העממי  (People's Liberation Army) צר על מנזר ליטנג אשר התגונן בעזרת כמה אלפי נזירים ואיכרים. הסינים קודם לכן הזמינו את הנזירים ללקט את כל תכולת אוצרות המנזר, לצורך מיסוי. המנזר הופצץ על ידי חיל האוויר הסיני ויחד עמו הופצצו כפרים ומאהלים. מכיוון שכוחות גרילה החלו לפעול, לא ברור כמה נפלו בקרבות, אך נראה שמדובר במלחמה של ממש במזרח טיבט , כשמספר רב של זוועות סיניות דווחו על ידי זרם הפליטים שהציף את להסה. 15,000 משפחות קהמפה זרמו מערבה ללהסה וממנה דרומה ללהוקה (Lhoka)   ולוחמים מכל טיבט הצטרפו לתנועת הקהמפה.

התערבות הודית: הדלאי למה יוצא להודו ב- 1956, נפגש עם נהרו ראש ממשלת הודו, משתפו בהתלבטויות, כולל בקשת מקלט מדיני בהודו. נהרו מנסה להניא אותו, כחלק מאמונתו הנאיבית בשלום אסייתי, לאחר השחרור מהקולוניאליזם. נהרו מארגן פגישה עם צ'ו אן לאי. זה מודה שהם אכן קצת הגזימו במהירות שבה ניסו לשנות את טיבט ומבטיח שימתינו לתקופה מאוחרת יותר.

המרד:

פעולתם של הסינים לחיסול המורשת התרבותית הטיבטית עוררה התנגדות רבה בקרב בני הארץ. בשנת  1959 פרץ מרד אותו הובילו בני הקהמפה.

בעיתונות הסינית המרד תואר כך: "האימפריאליסטים ומספר אלמנטים ריאקציונרים, בהנהגת הקליקה השלטת בטיבט, לא יכלו להסתגל לשחרור השלו והחליטו להביך את ארץ האם. הכוחות הריאקציונרים פתחו במרד מזוין, מתעלמים מההסכמות ומנסים להפריד את טיבט מסין. בתמיכת האימפריאליסטים הם רוצים לחבל וליצור מהומות….. אבל בניגוד לתחזיותיהם, המרד נכשל וטיבט הוחזרה לדרך מוצלחת, דמוקרטית וסוציאליסטית, מהר מכפי שנחזה".

לטענת הטיבטים, ב-מארס 1959   לאחר מספר חודשים של מתח בלהסה, תקופה של חג דתי, התרכזו הרבה פליטים מקהאם, הרבה חיילים לשעבר בצבא הטיבטי. הדלאי למה (אז בן  23), הוזמן למופע תרבותי, ללא שומרי הראש שלו. אלפי פליטים ממחוז קהאם אשר שטפו את להסה החלו להתקומם ספונטנית, בהפגנת ענק נגד הסינים. הם התרכזו בעיקר בנורבולינקה ומחוץ לפוטלה. הוא ניסה להרגיעם אך לשווא. המנהיגים איבדו את השליטה בהמון.

המרידה מתפשטת, נמשכת שלושה ימים ודוכאה על ידי הסינים באכזריות רבה. במהלכה הסינים מפגיזים את קודשי הקודשים הטיבטים כמו הפוטלה הג'קונג והסרה, הטיבטים נתפסו להשתלהבות דתית ללא חשיבות אם הם חיים או מתים. כמה מקורות טוענים שמאו תכנן את המרידה הזו, כולל את בריחת הדלאי למה להודו, כדי להעמיק את אחיזתם בטיבט.

בריחת הדלאי לאמה:

הסינים מזמינים את הדלאי למה לבוא לפגישה במחנה צבאי, ללא שומרי ראשו. הטיבטנים חוששים שיש כוונה להעלימו, כפי שקרה לשליט שינג'יאנג', צרים על ארמונו ומכריזים שלא ייצא. הסינים הודיעו שאם תוך שלושה ימים לא ייצא, הם יפציצו את הארמון. הטיבטים מבריחים את הדלאי למה מחופש לחייל בלוויית שומר ראש ,משפחתו וחלק מהממשלה הטיבטית כעבור יומיים הסינים מפציצים את הארמון והמנזרים בסביבה, הסלמת המרד, הסלמת התגובות, תוך שבועיים 87,000 טיבטים נהרגים. הדלאי למה מגיע להודו, מלווה בהכרזה הסינית שמשטרו אינו חוקי, הסכם  17 הנקודות מבוטל, והם לוקחים את השלטון. הוא מכריז שהטיבטים יכירו רק בו כשליט.

ממשלה גולה:

בסוף 1959, בעקבות כישלון ההתקוממות, כ- 80,000 טיבטים ניסו לחצות את הגבול להודו ולנפאל בעקבות מלכם. רבים מתו במהלך החצייה. בהודו, הדלאי לאמה פרסם את "הסכם 17 הנקודות", שיגר בקשה לאו"ם והכריז על ממשלתו הגולה.

בהודו הקים את הממשלה הגולה של טיבט למען שחרור ארצו, והקפיד לשמר את התרבות והחינוך הטיבטיים בקרב עשרות אלפי הפליטים והגולים שליוו אותו. הדלאי לאמה הכריז על עקרונותיו ודרישותיו בפני הוועדה הבינלאומית למשפט הוגן בג'נבה  1959 ו-1960:

"עשרות אלפים מבני עמנו נהרגו, לא רק בפעולות צבאיות, באופן אינדיבידואלי , מבלי סיבה, מחשד שניסו להתנגד לקומוניזם, בשל כספם או בשל דעותיהם, או ללא כל סיבה. אך ביסודו של דבר הם נהרגו בשל ששמרו על דתם. הם לא רק נורו אלא הוכו למוות, נצלבו, הורעבו, נתלו, נשרפו חיים. ההוצאות להורג נעשו בפומבי. גברים ונשים הוצאו להורג בעינויים כאשר מחייבים את בני משפחותיהם להתבונן בקורה; ילדים קטנים הוכרחו לירות בהוריהם"[1]. הדלאי לאמה עצמו ורוב חסידיו מתגוררים במקלאוד גאנג' (McLeod Ganj), עיירה הנמצאת במעלה הרכס מעל דראמסלה, שלעתים קרובות מכונה "לאהסה הקטנה" בשל הריכוז הגדול של מאמיניו וחסידיו בתחומה.

הסינים ארגנו את טיבט לפי מתכונת קומוניסטית, ושינו את הארגון הפוליטי שלה בצורה קיצונית, תוך שימוש בפאנצ'ן לאמה כשליט בובה מטעמם.

מעמד הפנצ'ן למה:

הסינים חפשו לגיטימיות לשלטונה, רצו להפוך את המנהיגות הטיבטית לאוהדת. הסינים תופסים את הפנצ'ן למה בגיל  15 ומנסים לחנכו. ב- 1964 מגיעים למסקנה שהוא כשיר למשימה, מביאים אותו ללהסה שם צריך לנאום נאום אוהד לכיבוש הסיני ולגנות את הדלאי למה כבוגד. הוא נואם כל מה שצופה, אך במקום להכריז על הדלאי כבוגד, הוא מברך אותו ומייחל לטיבט החופשית. הוא נעלם, עבר למחנה מעצר, נחקר באכזריות רבה, ולפי מה ששודר ברדיו הטיבטי הוא פעמיים ניסה להתאבד. זהו דבר חמור עבור בודהיסט (5000 שנה לא יוכל להתגלגל), אם הגיע לכך, סימן שאירע לו דברים חמורים.

הסינים ריסקו בכוח הזרוע את שכבת הנזירים, שבידה היה כל הידע שצברה האומה במשך הדורות. עם הסתלקותה, הסתלקה גם החוכמה. רק הפליטים בהודו יכולים היו לשחזר את החומר, לסדר את הכתבים העתיקים שהבריחו ולהדפיסם מחדש, בעודם נאבקים באותה עת לברא לעצמם קרקע, לסלול כבישים ולהקים בדונים; כמו אצלנו בשנות החמישים.

עידן חדש: מכאן מתחיל עידן חדש בטיבט. המחוז צ'ינגהאי מופרד ומוגדר כמחוז עצמאי, חלקי טיבט נקרעים ומוקם מחוז אוטונומי   טיבטי  ,(TAR)שבראשו עומד מזכיר המפלגה הקומוניסטית, שעד השנים האחרונות היה סיני. בינתיים עשרות אלפים בורחים. בהודו בלבד 120,000. ריכוזים קטנים יותר בנפאל, סיקים ובהוטן. מוקמת ממשלה גולה בדראמסללה וכמה שטחים מפוזרים לבנות קהילות ברחבי הודו. נכתבת חוקה.

צ'ו אן לאי מדבר על הדמוקרטיזציה של טיבט ממנה את הפנצ'ן למה, הסמכות הדתית השנייה במעלה, כיו"ר -חותמת גומי ופותח במדיניות בעלת מספר עקרונות:

א. ביטול הפיאודליזם.

ב. ביטול עבודה ללא שכר.

ג. ביטול הריבית.

הרס: המשמעות, נישול הממסד מנכסיו. מתחיל פירוק מנזרים, הריגת או הגליית ראשיהם לצ'ינגהאי. שם בונים סידרה של גולאגים, גרועים מאלה של ברה"מ, רבים מתו. עם בריחת הדלאי למה הסינים ביטלו למעשה את הממשל הטיבטי, למרות שהוקם ב- 1965ה" ,TAR-האזור האוטונומי הטיבטי", היה זה שם בלבד. הסינים הנהיגו פיקוח אדמיניסטרטיבי, פוליטי וכלכלי על טיבט והשפעתם של המנזרים בחייה של טיבט צומצמה מאד.

מודעות במערב: ב-1961 ידיעות ראשונות מגיעות למערב, וועידת משפטנים בינ"ל, מגיעה למסקנה שהסינים עושים ג'נוסייד (הגדרה משפטית, לא רק ערכית). הסינים אוסרים על כל צורה של פעילות דתית, עשרות אלפי ילדים טיבטים מועברים לסין לחינוך מחדש.

באותו זמן שלט בהודו נהרו, שהאמין בנאיביות, שעם סילוק האימפריאליזם, תקום באסיה אחדות פוליטית, מתעניין בטיבט ולבו נשבר, הבין שחלומו מתמוטט, משתדל לעזור ככל האפשר.

רעב: הסינים מנסים גם לשפר את המערכת הכלכלית. מערכת עדינה, שיווי משקל. הוא מופר בגלל הגירת סינים ובגלל ניסיונות לגידול חיטה במקום שעורה. הדבר מוביל לתקופות של רעב בשנים  1961-64 וב- 1968-72. מעריכים כי מתו 1.2 מליון, בתוכם אילו שמתו ברעב.

מעורבות אמריקאית: באותו הזמן ארה"ב שמנהלת מאבק בקומוניזם, מטפחים ומאמנים את המחתרת הטיבטית, מחנות אימונים בקולורדו ארה"ב ומחזירים לטיבט.

מוקם בסיס מחתרת במוסטאנג אשר בנפאל, בסיס לפעולות גרילה, עם ההתקרבות לסין בשנות ה= 70 הם מסירים את תמיכתם, הצבא הנפלי פולש למוסטאנג ומגרש את הטיבטים.

המהפיכה התרבותית:

ההיסטוריה של טיבט מאז 1959 ועד ההקלות של  1979 מכונה   . “Not a  history, but a horror story".

המהפכה התרבותית הכתה בטיבט יותר מאשר בכל חלק אחר של סין. משלחות של המשמרות האדומים נשלחו במימון סיני והשתוללו. בניינים היסטוריים ודתיים, מנזרים וכל דבר אחר שהזכיר את התרבות הטיבטית נהרסו על ידי "המשמרות האדומים", בעידודם של השלטונות. ב- 1959 היו לפחות 1600 מנזרים פעילים בטיבט, אך ב- 1979 נותרו 10 בלבד. חלק מהנזירים הוצאו להורג והיתר נשלחו לעבודות כפייה. לא נשאר כמעט אף מנהיג דתי. כל המנזרים מפורקים, הטקסטים מוצאים, הפסלים נמכרים או מותכים. בשנת 1982 נמצאו בטיבט מאות טונות של פסלים; רק חלק קטן מוחזר.

נראה שחלק גדול מההרס בוצע על ידי משמרות אדומים טיבטים. חלק גדול מאוצרות האומנות של טיבט, ניצלו מידי המשמרות האדומים, על ידי משמרותיו של צ'ו אן לאי.

כל גינוני המנהגים הטיבטיים נאסרו כולל סחר החליפין המסורתי. הטיבטים חויבו לשנן פסקאות של מאו. אילו שסירבו נאלצו לעבור – Thamzing שיטת עינויים שעלולה להביא למוות). מספר גדול של טיבטים מתו במחנות עבודה ובבתי כלא. מקור אחד טוען ש- 10,000בני אדם מתו בשנים  1960-1965 בכלא DRAPCHI  אשר בלהסה.

* טיבטים צעירים הצטרפו לפלגי המשמרות האדומים, אך לא ידעו כלל את ההבדלים שבין הסיעות היריבות. הסינים נכנסו לעומק החיים הטיבטים. נציג סיני בכל שכונה, מעליו נציג רובע, מעליו נציג עיר וכד'. כל אדם שייך ליחידת עבודה, מותר לחקור אותו. אנשים לא ידעו במי לבטוח. לא חסרים סיפורים על אנשים שהלשינו על בני משפחותיהם. מערכת של טרור אישי עד רמת המחשבה. ב- 72 הטיבטים מנסים למרוד. 12,000 נהרגים בשבוע. קשה מאד לקבל פרטים מדויקים. מלחמת סיעות, אשר המשיכה עד  1969, יחד עם מחסור, גרמה להתקוממויות טיבטיות בחלקים שונים של טיבט, כנגד ה .PLA-מורדי קהמפה, מבסיסם אשר במוסטנג (נפאל) המשיכו לתקוף מעבר לגבול. ב- 1970, כאשר המשמרות האדומים נעלמו, המהפכה התרבותית עוד המשיכה. גל נוסף של מעצרים ורדיפות במסגרת קמפיין שנקרא "ניקוי מעמדות". כאשר האבק שקע בשנות ה- 70, עשרות מנזרים כבר היו הרוסים. סופות החול כיסו את השרידים והנוף נראה כבעבר, עבור העם, השיקום הוא עניין ארוך, כמעט בלתי אפשרי.

רפורמות 1979

השינוי במדיניות הסינית החל ב- 1979, שלש שנים לאחר מותו של מאו צה דונג ונפילת "כנופיית הארבעה".  מזכיר המפלגה הקומוניסטית הגיע לטיבט, מבין שנעשו טעויות, מבטיח לשנות. נעשו ניסיונות לרצות את הטיבטים. ב- 1979 גנראל רן רונג  ,(Ren Rong) מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP) בטיבט בעשר השנים שקדמו, הודח בהוראת בייג'ין. באותו זמן ניסתה הממשלה הסינית לפתוח בדו-שיח עם משלחות מטעם ממשלת הדלאי לאמה הגולה, עם ייפוי כוח מדראמסללה לבקר בטיבט. הסינים ציפו להתלהבות טיטית גדולה נוכח המחווה, אך הדיווחים של המשלחות לא החמיאו ואף אחד מהעיתונאים הזרים לא הורשה להיכנס לטיבט ב- 1979.

ב-1980 ביקרו בטיבט ואן לי(Wan Li) והו יאובאנג ,(Hu Yaobang) מראשי המפלגה הקומוניסטית. בייג'ין הודתה כי נעשו כמה טעויות בקשר לטיבטים. יין פאטאנג  (Yin Fatang) איש צבא ליברלי למדי, התיר את המושכות; בניגוד לרבים מעמיתיו הוא דיבר טיבטית. בשניםשבאו אחר כך הורדו מסים, ניתנו סובסידיות, הקומונות בוטלו וניתן חופש לחקלאים לגדל כל מה שרוצים ולרועים להחזיק משק חי, לא על פי צווים ממשלתיים. מינזרים נפתחו מחדש ועברו שיפוצים, הפולחן הותר. יין פאטאנג פנה רשמית לדלאי למה ולטיבטים בגולה והציע להם לבקר בטיבט ואפילו להתיישב בה. ב- 1984 פתח את טיבט להשקעות טיבטים גולים והבטיח לממן את חינוכם בטיבט. הוויתורים הללו נתקבלו במרירות על ידי הממשלה הטיבטית הגולה. הדלאי לאמה הכריז: "מי שהוכש על ידי נחש, מפחד אפילו מחבל"… במו"מ שהתקיים ב- 1982 ביקרו חברי הקבינט של הדלאי לאמה בבייג'ין ודרשו את נסיגת הכוחות הסינים, הגדלת הגבולות של הטריטוריה הנוכחית, ותנאי אוטונומיה דומים לאלה שהוצעו לטאיוואן. הסינים שהתאכזבו מהראקציה הטיבטית, הכריזו שכאשר הדלאי לאמה ישוב, עליו לשכון בבייג'ין, למעט ביקורים בטיבט לפרקים. בביג'ין הוא יוכל להיות סגן יו"ר ה-  -NPC קונגרס העם הלאומי, חותמת הגומי הפרלמנטרית של סין; כדי לקבל לגיטימציה לשלטון הסיני בטיבט.

בראשית שנות ה- 80 מתחילים לשחרר להגיע זרים.  זרם מאסיבי שמגיע לשיא ב- 1986.  ב- 1987הפגנה בלהסה בנוכחות מערביים, עשרות נהרגים, פצועים לא מתקבלים לבתי חולים, התיירים טיפלו בפצועים ודיווחו למערב. מתחיל שלב של מודעות מערבית למה שקורא בטיבט. הסינים כתגובה אסרו לזרים את הכניסה לטיבט.

ראו גם: טיבט מסרבת להיעלם

מותו של הפאנצ'ן לאמה בשנת 1989 הביא למחלוקת נוספת ביחסים בין הדלאי לאמה לממשל הסיני, הפעם בעניין יורשו-גלגולו של הפאנצ'ן לאמה. על פי מסורת הבודהיזם וַאגְ'רַאיָאנָה של הטיבטים, בוחר הלאמה להתגלגל לגוף אחר. עם מותו של הפאנצ'ן לאמה, זיהה הדלאי לאמה את גלגולו ה-11 של הפאנצ'ן לאמה בילד בשם גנדן צ'ואקי ניאמה, בעוד שהממשל הסיני, בהסתמך על תקדים קיסרי מהמאה השמונה-עשרה, זיהה דווקא את הילד גיאנגאין נורבו, שגדל בבייג'ינג. בעוד שהאחרון מופיע מדי פעם בתקשורת, גורלם של ניאמה ומשפחתו לוטים בערפל מאז שנעלם. לטענת הסינים הם נמצאים תחת זהות בדויה למען פרטיותם וביטחונם, בעוד שגולים טיבטים טוענים כי הם נעצרו.

עמדת השלטון הסיני, בין אם האן או אחר, בין אם קיסרי, רפובליקני או קומוניסטי, לא השתנתה זה מאות שנים. עמדת הרפובליקה העממית של סין, השולטת בסין היבשתית מאז 1949, וכן עמדתה הרשמית של הרפובליקה הסינית, (ששלטה בסין עד 1949 ובכיום שולטת בטאיוואן), היא שטיבט הייתה להלכה חלק בלתי נפרד מסין מאז שושלת יואן לפני שבע מאות שנה, בדומה למדינות אחרות כגון ממלכת דאלי והאימפריה הטנגוטית, שגם הם הוכללו ב"ממלכת המרכז" ונותרו חלק מסין מאז. הרפובליקה העממית של סין טוענת שבהתאם לתיאורית הרצף המדינתי של החוק הבינלאומי, כל הממשלות הסיניות מאז (שושלות מינג וצ'ינג, הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית של סין) ירשו את שושלת יואן במימוש ריבונות להלכה ושליטה בפועל בטיבט.

ראייה היסטורית: הסינים והטיבטים מפרשים את תולדות האזור בצורה שונה: הטיבטים טוענים כי במשך תקופה ארוכה היתה ארצם מדינה עצמאית בעלת שפה משלה, דת וספרות ייחודיים וכי למעשה מעולם לא נכבשה על ידי סין. לדידם של הסינים האזור הוא חלק בלתי נפרד מסין, אם כי ראיותיהם מגוחכות. הסינים טוענים כי סין וטיבט קיימו דו קיום לאורך 1300 השנים האחרונות והיו קשורות בקשר תרבותי. כהוכחה הם מצביעים על על נישואי הנסיכה ואן צ'אן, בתו של הקיסר הטאנגי טאיצונג, למלך טיבט סונגסטן גמפו, בשנת 641. למעשה, הנסיכה ואן צ'אן היתה רק אחת מחמש נשיו. הסינים מצטטים את הריאיון האישי שנתן הקיסר לדלאי לאמה כדי להוכיח כי הטיבטים תמיד הכירו בשלטון הסיני. באולם של הדלאי לאמה החמישי מצביעים על פרסקו המתאר את פגישתו בבייג'ין עם הקיסר המנצ'ורי ב- 1652. מורי הדרך בארמון הפוטאלה מצביעים על פרסקו המראה על ביקור הדלאי לאמה ה- 13 בבייג'ין כדי לבקר את הקיסרית האלמנה צ'ו שי ואת הילד פו.

הסינים ראו את כיבוש טיבט כשחרור סוציאליסטי של ארץ שסבלה מתיאוקרטיה נוראה ומאלף שנות פיאודליזם. הטיבטים מבחינתם, למעט מסעות ראשוניים, היו מעוניינים להישאר בבידוד.

הרפובליקה העממית של סין מצביעה על המדיניות האוטוקרטית והתאוקרטית של טיבט לפני 1959. היא גם מצביעה על ויתורה של הממשלה הטיבטית הגולה על ארונצ'אל פראדש, שסין רואה בו חלק מטיבט תחת כיבוש הודי, ועל קשריה עם הודו ומדינות זרות נוספות, וטוענת כי לממשלה זו אין לגיטימציה לשלוט על טיבט

נוסעים ומגלים:

עד  1979 ביקרו בטיבט רק   1200 זרים, כולל ה- 600 שפלשו יחד עם ינגהזבנד בפלישה של  1903-4. מעט מאד הצליחו להגיע ואילו שנשארו כתבו רבי מכר.

המקום היה עבור המערב מעין "חור שחור". המערבי הראשון שנכנס לטיבט היה כומר ישועי, פורטוגזי בשם אנטוניו דה אנדראה שעשה דרך ארוכה וקשה מדלהי עד ל- Tsaparang בירת מערב טיבט (ממלכת גוגה), ליד  Zanda  של ימינו. בדרכו סומא על ידי בוהק השלגים ועל ידי מחלת גבהים שלא היתה נודעת. בשנה אחר כך שב כדי להקים מסיון, אשר נבזז על ידי מלך לדאק. מסיון אחר שהוקם בשיגאצה נאבק מהתחרות שבין אדומי וצהובי המצנפת ונעזב. ב- 1661 הישועים הראשונים הגיעו ללהסה (בדרכם מפקינג לרומא). היו אילו הכמרים ג'והן גרואבר אשר אחר כך מת בהודו ואלברט דה אורוויל אשר חזר לרומא והיה הראשון שראה את הפוטלה וכתב דו"ח על חיי הטיבטים. הוא דיווח, כנראה לאחר שימוש בסמים, כי הפוטלה נוצר מצואת הדלאי לאמה. במהלך המאה ה- 18 הגיעו עוד מספר כמרים בניסיון לייסד מיסיונים. שם ידוע הוא איפוליטו דסידרי  ( (Ippolito Desideri כומר קפוצ'יני, שידוע בדיווחיו למערב. ספרי ההיסטוריה מדווחים על מאבקי כוח פנים קפוצ'יניים וב- 1733 היו בטיבט שבעה מנזרים כאלה. נוסע הרפתקן, הולנדי בשם  Samuel Van De Putteחצה את טיבט פעמיים בשנים 1725-35, בשיירות מלדאק, דרך להסה לפקינג ובחזרה. מפת טיבט פורסמה בפאריס ב- 1733, כחלק מאוסף על סין, כחלק מסקר שביצע הלמה לפי הזמנת קיסר סין. במפה זו השתמשג'ורג' בוגל, איש חברת הודו המזרחית בניסיונה לסחור עם סין ולקנות מחצבים (זהב) בטיבט; ניסיון שנקטע על ידי המנצ'ו. בוגל קיבל הודעה מהפנצ'ן לאמה, שאף "פרינגי" (fringy), היינו,  זר,  לא יורשה להיכנס לטיבט. הוא הגיע לגיאנצה, הקשיב לדרשת הפנצ'ן למה, סורב להיכנס ללהסה. בשנות השמונים של המאה ה- 18, עם התחזקות הקשר הסינו-טיבטי, נסגרה גם טיבט כמו מרבית סין. ב- 1793 כוחות סינים הוצבו בלהסה, שיגאצה, שגאר  (Xegar) ו.Phari- אף אדם לבן לא הגיע ללהסה במשך למעלה ממאה השנים הבאות למעט תומס מנינג. הוא נחשב לאחד הנוסעים התימהוניים של זמנו הוא בכלל רצה להגיע לבייג'ין מקנטון וניסה מזלו דרך הודו. הוא בכלל לא התכוון להגיע ללהסה אשר נקרתה לו בדרך. הוא שנא לטייל, לא היה לו כסף ולא ציוד. מנסיעתו השתמרו מכתביו. קיבל שם של ידען בנושא סין למרות שלא פרסם הרבה יותר מאוסף בדיחות סיניות מתורגמות.

החל משנות ה-60 של המאה ה-19, מתחיל "דור החוקרים". ינגהזבנד פרנסיס אדוורד: (Younghusband: 1863-1942), דיפלומט ואיש צבא בריטי, חוקר ומגלה ארצות. נולד בהודו למשפחת קציני צבא. לאחר מספר שנות שרות צבאי, יצא לחקר אסיה התיכונה. ב- 1887 יצא במסע גדול לפקינג דרך מדבר גובי ובקעת טארים עד קשגאר ומשם לקשמיר. בסוף שנת 1903 נשלח לטיבט בידי מושל הודו, הלורד קרזון, על מנת לכונן קשרי מסחר עמה. מאמצים אלו נועדו להקדים ניסיונות רוסיים בעניין זה. היות שהדלאי לאמה סירב לשאת ולתת עם הבריטים, הייתה דרכו של יאנגהאזבנד ללהסה עקובה מדם. בשנת 1904 הגיעה המשלחת לעיר להסה, לאחר מספר קרבות שבהם השמיד את מתנגדיו הטיבטים, אשר היו נחותים ממנו בהרבה בציודם הצבאי. בלהסה הוכרחו הטיבטים לחתום על הסכם מסחרי, והבריטים כוננו שם נקודת אחיזה צבאית. בהמשך הדיונים נקבע עוד שמלך סין יהיה באופן נומינאלי שליט טיבט, שיוקמו נקודות מעבר לשיירות מסחריות, וכי הטיבטים יוותרו על שליטתם בשטחים מסוימים במזרח אזור הרי ההימלאיה. יאנגהאזבנד לא מצא בטיבט כל זכר לרוסים. במהלך המסע השתמש במפות שהוכנו עבור הבריטים על ידי נאין סינג ארבעים שנים קודם לכן. ב- 1904 חתם על חוזה מדיני עם טיבט ובאותה הזדמנות מיפה את דרום טיבט. לאחר פרישתו משרות היה נשיא החברה הגיאוגרפית הבריטית.

סוון אנדרס הדין: .(Hedin: 1865-1952)

חוקר ונוסע שוודי, שהתפרסם במסעותיו באסיה. סופח כמתרגם לנציגות השוודית בטהרן וממנה יצא למסעות שונים ביניהם שינג'יאנג' וטיבט. סקרן ורודף הרפתקאות. בין השאר חצה את מדבר החולות של טאקלה מקאן, שם מתו ארבעה ממלוויו וכל בהמות המשא שלו. מיפה בדייקנות מפתיעה, גורמים גיאוגרפיים במרכז אסיה. חקר גם את התרבות של עמי מרכז אסיה, בייחוד בטיבט. ב-1927 והוא בן  62, יצא למסע בן שבע שנים לצורך מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים וארכיאולוגיים. חקר במיוחד את "דרך המשי" בשליחות ממשלת סין. כתב ספרים מפורסמים כמו: "דרך מדבריות אסיה; מסעי אל ארץ טיבט"; "בדרך היבשה אל הודו"; "תעלומות גובי"; חיי כחוקר"; "טראנס הימליה" ועוד. נתן ביטוי עז לרשמיו העמוקים גם בארץ הקודש. כתב ספר בשם "ירושלים". אהדתו לתרבות הגרמנית הביאה אותו להזדהות עם תורת הגזע, מה שגרם לגופים מדעיים לנער חוצנם ממנו.

יהודים:

היהודים שהתיישבו בטיבט בימי הבינים  נקלעו לשם אגב מסעות מסחר בין איראן לנתיב המשי הדרומי וסין. הנוסע הערבי אבו דולף מסער אבן אל-מהליל, שיצא למסע לסין באמצע המאה ה- 10 מעיד על מציאות יהודים בטיבט. בנימין מטודלה מזכיר את "ארץ טובות" (כנראה טיבט). והודו בין הארצות שהיו כפופות לראש הגולה אשר ישב בבגדאד. כיום אין יהודים בטיבט.