טיול במוסקבה – מורשת הצארים

טיול בעיר של כיפות הבצל

כתב: גילי חסקין; 17 מארס,2017

ראו באתר זה: טיול לרוסיה

מוסקבה (ברוסית: Москва), היא אחד היעדים האטרקטיביים באירופה ומושכת אליה מבקרים רבים. מוסקבה  היא בירת רוסיה, העיר הגדולה באירופה והתשיעית בגודלה בעולם. העיר צלחה מלחמות, מהפכות ושנויים חברתיים עמוקים. כיום היא מקום בו משתלבים העבר וההווה, הזיכרונות המרים ותקופות הזוהר ויוצרים עיר רבת קסם.  היא הייתה בירתה של ברית המועצות ושל נסיכות מוסקבה, לפני מעבר הבירה לסנט פטרבורג, עד ששבה אליה ב-1918. מוסקבה, נמצאת במרכז החלק האירופי של רוסיה. היא אחת משלושת הערים הפדרליות של המפעלים והחברות הפועלות בעיר מייצרים חלק ניכר מהתוצר הלאומי של המדינה. אם סנט פטרסבורג היא הבירה המלכותית, מוסקבה היא המרכז הפיננסי, היצרני, התרבותי, המדעי והפוליטי של רוסיה. אנשים מוכשרים יותר ופחות, נוהרים אל מוסקבה ומיישמים בה רעיונות חדשים, תכניות, ואירועים תרבותיים. דומה ויש הסכמה כוללת כי מוסקבה היא אחת הערים החשובות בתבל.

בקתדרלות הקרמלין חיו והוכתרו כל הצארים והצארינות. חומות הקרמלין ראו כובשים רבים: פרשים מונגוליים, חיילים פולנים וליטאים, צבאו של נפוליאון ב-1812; ואת הצבא הנאצי שנבלם במרחק של 23 ק"מ משערי העיר, בשנת 1941. אך תושבי מוסקבה הגנו בגבורה על עירם והיא לא נפלה. מוסקבה היא אחד השיאים של טיול ברוסיה.

מוסקבה היא לבה ההיסטורי, הדתיף הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של רוסיה (האחרות הן סנט פטרבורג וסבסטופול) והיא העיר המאוכלסת ביותר ברוסיה ואירופה[1]. בנוסף להיותה בירת רוסיה, מוסקבה היא המרכז המנהלי של מחוז מוסקבה. אך מאחר שלמוסקבה ניתן הסטטוס עיר פדרלית, היא מופרדת, מנהלית, מהמחוז ולעירייה מעמד של ממשלה. במוסקבה מתגוררים 11.5 מיליון תושבים בשטח של כ-2,500 קמ"ר. מכאן יוצאת דרך הברזל, היינו, מסילת הרכבת הטרנס סיבירת, אלפי ק"מ מזרחה, עד לוולדיווסטוק שלחוף האוקיינוס השקט.

ראו גם, באתר זה: תולדות מוסקבה.

הכיכר האדומה של מוסקבה, עם כיפות הבצל סביב סביב; עם חומות הקרמלין ממעל, משתרעת כמעט מאופק עד אופק. נראית כהתגשמות החלומות הקשורים ברוסיה. לו הייתי מתבקש לבחור במקום אחד בעיר הענקית הזאת; במקום אחד באימפריה העצומה הזאת, סביר להניח שהייתי בוחר בכיכר המרהיבה הזאת. שמה הרוסי "קראסניה פלושד", נגזר מהמילה הרוסית העתיקה "קראסני", שהוראתה "יפה" וגם "אדום". כך קרה, שהכיכר שעוצבה במאה ה-15 ככיכר שוק ונועדה להקהיל סוחרים וקונים ועם הזמן גם כמקום הוצאה להורג, הפכה במאה ה-17, ל"כיכר היפה" ובתחילת המאה ה-20 ,ל"כיכר האדומה". להבדיל מהכיכרות הענקיים שנבנו בהשראתה בבייג'ין, בהאנוי ובהוואנה, היא השכילה לשמר, למרות גודלה, ניחוח רומנטי וקסם אירופאי עם יותר מקורטוב אסייתי. הכיכר ההדורה הזאת מקבלת משנה קסם לקראת הערב, כשקרני שמש אלכסוניות מטילות אור רך על המבנים ומעניקה להם גוון אדמדם, כשמה של הכיכר. לאט לאט נדלקים האורות, בכל רקע מאירים עוד כמה, עד שהכול נשטף בנגוהות של אור.

הכיכר שעברה לא מעט שינויים במהלך השנים, שרדה אותם ואפילו את הגחמות של יוסיפ ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטלין, איש הפלדה מגרוזיה, שרצה לפרק את הכנסיות והשערים שמסביב ואף הצליח לממש חלק מתכניותיו. למרבה המזל טרם הספיק להקים את בנייתו של בנין בן חמישים הקומות שרצה להציב במקום. הכיכר היא אתר התיירות הראשי של מוסקבה ודומה שאין ולו תייר אחד שלא יראה לעצמו חובה לפקוד אותה. היא משמשת גם לאירועים גדולים, כמו קונצרטים המוניים או פסטיבלים. באוגוסט 2016, בפסטיבל תזמורות צבאיות מכל העולם, ייצגה את ישראל תזמורת צה"ל עם "הבה נגילה", "לו הייתי רוטשילד" ו"הבאנו שלום עליכם", לקול תשואות הקהל[2]. בחורף היא הופכת למגרש החלקה ענקי על קרח, שחמש מאות מחליקים יכולים לגלוש בה בו זמנית. פעם רעמו כאן המצעדים הצבאיים, שורות של חיילים שצעדו בסך וכתפו נשקיהם מול גדולי האומה, שעמדו על בימת הכבוד, מול המאוזוליאום של לנין.

מצד אחד של הכיכר שוכן המוזיאון ההיסטורי הלאומי, בארמון מרשים שצבעו אדום ובצד השני נמצאת קתדראלת קזאן, שפוצצה על ידי סטלין, כחלק ממלחמתו בעולם הבורגני והדתי הישן, ונבנתה שוב בשנות ה-90. אני נזכר מה עולל העריץ הזה לאוצרותיה של מוסקבה, רוסיה ולאנשיה ותוהה איך איש המנגנון האפור השתלט על נעצמה כה גדולה ועל תרבות כה עשירה. ההיסטוריה הועידה את "בנו מחוטט הפנים של סנדלר גרוזיני", כפי שהגדיר אותו ההיסטוריון האמריקאי בוריס טננבאום, לתפקיד הרוסי הרם ביותר. רוסיה ידעה מושלים מסוגים שונים, החל באיבן האיום, שהיה פסיכוטי צמא דם וכלה בפטר הגדול שהנהיג מהפיכה תעשייתית. אך דומה ששמה התקשר יותר מכול, בקצב הפרנואיד בעל השפם העצום. אולי אני מחמיר מדי עם האיש שהכין את רוסיה למלחמת העולם השנייה והצליח להנהיג אותה בשעתה הקשה ביותר. זווית אחרת שלו הציג וינסטון צ'רצ'יל, שאמר כי "סטלין קיבל את רוסיה עם מחרשת עץ והחזיר אותה עם פצצת אטום".

ראו באתר זה: סטלין – איש הברזל מגרוזיה.

בצד הדרומי – מערבי של הכיכר מזדקרות חומות הקרמלין. מכוניות השרד הממשלתיות נכנסות מן הכיכר האדומה, היישר אל מצודת האבן המרשימה. מעל השער, מגדל השעון המפורסם, שהופיע בעבר בכול שידור ממלכתי מרוסיה. לחשוב שעד לפני כמה עשורים, מכאן נשלטה, לא רק רוסיה, אלא עוד 14 רפובליקות בברית המועצות, בנוסף להן, מדינות מזרח אירופה, אותן כינינו "גרורות" ובמידה רבה גם מקומות אחרים של העולם הקומוניסטי, כמו למשל קובה, ובמדה פחותה בהרבה, גם וייטנאם ולאוס.

מרבית המבקרים נכנסים מצפון, משער התחייה. שם נמצא עיגול פליז גדול, המסמן את נקודת אפס, ממנה מודדים את המרחקים אל המקומות החשובים ברחבי רוסיה. המוני תיירים, בעיקר רוסים מצטלמים ליד העיגול המפורסם. דומני שהם מתגעגעים לימים שרוסיה היתה אימפריה. ברחבה שלפני הכניסה ניצב פסלו של גיבור מלחמת העולם השניה, מרשל גאורגי ז'וקוב. במקומות רבים בעיר מזכירים את הימים האפלים הללו, של המלחמה האיומה ואת הניצחון שהושג בייזע, דמעות והרבה דם.

בלבה של הכיכר נמצאת במת אבן עגולה, מקום ששימש את השליטים להכריז הכרזות ולהעביר מסרים. כאן ממש, במאה ה-16, עמד איבן הרביעי, ה"האיום", וביקש מנתיניו סליחה על השריפה שנגרמה בעטיו. לא חלף זמן רב עד שהתברר כי איבן ההפכפך, שרכש בדין את כינויו, הוציא כאן, להורג, לעיני כול, מאתיים מיריביו. קשה לדמיין איך היופי וההדר הזה שימשו זירה להוצאות להורג בעינויים נוראיים. קשה גם לדמיין כיצד פטר הגדול, איש העולם, מעריץ תרבות המערב, נוקם את נקמתו בגדודי הסטרלצים (קלעים), על המרד שלהם, שחווה 16 שנה קודם לכן. פטר העביר את הבירה לעיר שנקראה על שמו – סנט פטרסבורג, אך הכיכר עדיין שמשה לאירועים ממלכתיים ובעיקר דתיים. לאחר שהבולשיביקים עלו לשלטון הם החזירו את מעמד הבירה למוסקבה ובכך השיבו עטרה ליושנה. הם בטאו את יחסם לעיר ולכיכר בכך שהציבו בה את המאוזוליאום של ולדימיר איליץ' לנין. אמנם כבר לא משתרך אותו תור אדיר של רוסים, שבאו לתת לו כבוד ובכל זאת, חלפו כבר כמעט תשעה עשורים מאז מותו ועדיין מבקרים רבים עוברים על פניו מדי יום, כדי לראות את האיש שהביא את המהפכה לרוסיה. מי שהביא לכאן את בשורת שחרור העמלים. הם עדיין באים לבקר אותו, מסתובבים כשהם אוחזים שקיות ניילון ובהן החפצים שהביאו אמם. אני תוהה עד כמה באמת השתפרה איכות חייהם. במהפכה של 1917 ובמהפכה שכנגד, ב-1991. טוענים שעלות שימורה של הגופה, מגיע למיליון דולר בשנה. אם כי הלשונות הרעים מלחשים שזו לא גופתו האמתית, אלא חיקוי שעווה שלה.

ברצועת הגן הצרה, שבין המוזוליאום לחומת הקרמלין, קבורים רבים מגדולי האומה. שורה של מצבות , עם כיתוב בזהב ועליה פסל ראש. ליד אנדרטת הנופלים במלחמה ניצבים זוגות נישאים בבגדיהם ההדורים ומניחים זר על המצבה, תחליף חילוני לטקס שבכנסיה. שריד לתקופה שהקומוניזם ובעיקר אמא רוסיה, היו תחליף לדת.

אין ספק כי גולת הכותרת של הכיכר היא ללא ספק קתדרלת פוקרובסקי המצועצעת, הנמצאת מצדה הדרומי. זוהי כנסיית כיפות הבצל המפורסמת ביותר בעולם כולו. כמבנה המדהים והאקסטרווגנטי הזה הוקם בהוראתו של איבן האיום, לזכר נצחונו על הטטריים, בקזאן שעל הוולגה. לקתדרלה שמונה קפלות. ארבע גדולות וארבע קטנות יותר, המסמלות את שמונת החגים, בהם נערכו הקרבות הראשיים במלחמה על קזאן. על כל אחת מקפלות מכסה כיפה. כיפות נוספות מקרות את מרכזה של הכנסייה וכיפה נוספת ניצבת בראש מגדל הפעמונים. מספרים שלאחר השלמת הבנייה, הורה איבן האיום לעוור את עיני האדריכל, כדי שלא יוכל לבנות עוד מבנה כל כך מרשים. סיפורים כאילו מסופרים בעוד מקומות בעולם וסביר להניח שזו אגדה, אך אין כאיבן האיום, אדם מתאים כלהיות מושאן של אגדות זוועה. שלושים שנה מאוחר יותר, הורחב המבנה הוא הקיף קבר של אדם תימהוני שנהג לשוטט בכיכר ולהתנבא. מכיוון שבעיניה עם נחשב לקדוש, קיבלה הקתדרלה את שמה העממי – כנסיית ואסילי הקדוש. הכול עמוס וגדוש. עד שקל לפספס את האנדרטה שוקמה לזכרם של קוזמה מינין ודימיטרי פוז'נסקי, מובילי המלחמה נגד פולין בשנת 1612.

ממערב לכיכר האדומה ניצב הקרמלין (ברוסית: מבצר), שהיה בעבר מקום מושבם של המלכים, אחר כך מבצרם של המנהיגים הקומוניסטים וכיום ביתו של נשיא רוסיה ומוזיאון ענק. זהו לבה הפוליטי של מוסקבה מזה שנים רבות, ומכאן נוהלה בעבר הלא רחוק, ברית המועצות כולה. המתחם ממוקם על גבעת בורוביצקי (Borovitsky) שמעל נהר מוסקבה, ומוקף חומות ומגדלים שנבנו במהלך המאה ה-15. המתחם כולו הינו אתר מורשת עולמי של אונסק"ו.

הקרמלין מגלם בארמונותיו וחומותיו את האימפריה הרוסית. ידועים במיוחד קתדרלת העלייה השמימה  זהובת הכיפות, שכבר במאה ה-14 היתה הכנסייה החשובה ביותר במוסקבה. בה הוכתרו נסיכים ונקברו פטריארכים של הכנסייה האורתודוכסית. הכנסייה הנוכחית נבנתה במקומה של הכנסייה הקדומה יותר. לאחר שהגרסה הראשונה שלה התמוטטה, בשנות ה-70 של המאה ה-15, החליט איבן השלישי, "הגדול", לבנות קתדרלה מרשימה עוד יותר ולשם כך הזמין את האדריכל האיטלקי אריסטוטלה פיוראבנטי, לבנות יצירת מופת רחבת ידיים ושטופת אור, ברוח הרנסנאס. פנים הכנסייה מרשים ביותר, ובו ציורי קיר מהשנים 1943-1642. כיום זו אינה קתדרלה פעילה, כי אם מוזיאון. מגדל הפעמונים של איוואן הגדול (Ivan Kolokolnya Ivana Velikogo) חולש על קו הרקיע של הקרמלין במגדליו עטורי הכיפות המוזהבות. ליד המגדל ניצב פעמון הצאר (Tsar kolokol) העצום שמשקלו 202 טון. פעמון זה, שהוא הגדול בעולם, מעולם לא הגשים את ייעודו ולא השמיע אף צלצול. לגורל דומה זכה תותח הצאר (Tsar pushka) הסמוך שמשקל לועו כארבעים טון ואורכו 5.34 מטרים, אך הוא מעולם לא שימש לירי.

יש להקדיש יום שלם כדי להבין ולעכל את המבנים השונים: ארמון הפטריארך שנבנה להזמנתו של הפטריארך ניקון במאה ה-17 וכיום משמש כמוזיאון לאמנות שימושית, קתדרלת המלאך הראשי, מגדל השילוש הקדוש, ארמון טיירם  (terem) שנבנה בהוראת הצאר מיכאיל רומנוב ולו גג משובץ ו-11 כיפות צריח מוזהבות, שצלבים קבועים בראשיהן, ארמון הקרמלין הגדול ונשקיית המדינה, שנבנתה ב-1844-1851, על ידי קונסטנטין טן, כמבנה תואם לארמון הקרמלין הגדול. כיום שוכנים בה הקרן הלאומית ליהלומים, שעושרה עולה על כל דמיון וכן מוזיאון מרהיב לאמנות דקורטיבית ושימושית.

כבר במאה ה-5 לפני הספירה הוקם כאן ישוב, סמוך למפגש הנהרות מוסקבה ונגליניה (Neglinnnaya). בסביבה המיוער של אז, הנהרות היו נתיבי התחבורה היחידים כמעט. בשנת 1147 הקים הנסיך יורי דולגורוקי, את המבצר הראשון. בהיעדר מקורות ראשוניים לא ברור מה קרה עם התושבים הקודמים. אפשר אולי לנחש מהאגדה, המספרת על קבוצה של בויארים (אצילים), שחלמו על עיר של כיפות זהב, שברחובותיה קשורים בשלשלות אלפי אנשים, המובלים לחבל התלייה. האגדה אינה בהכרח עובדה היסטורית, אבל מלמדת על רוח התקופה.

ראו באתר זה: תולדות רוסיה הקדומה

המונגולים שהופיעו פתאום בדהרה משום מקום, שרפו את מבצר העץ  ואת העיירה שהוקמה סביבו, אבל נסיך מוסקבה הצליח לתמרן דיפלומטית מול השליטים שבאו מן הערבות ומוסקבה דווקא עלתה במעמדה תחת שלטונם. כבר במאה ה-14 הוקפה המצודה החדשה בחומה וכאשר הנסיך, איבן השלישי, הצליח להשתחרר מעול הטטרים, החלה בנייתו של הקרמלין מחדש, הפעם כבירה של החשובה שבנסיכויות רוסיה. בשנות ה-70 של המאה ה-15 פורקו כנסיות האבן הראשונות ובמקומן נבנו הקתדרלות המרהיבות של ימינו.

ראו באתר זה: רוסיה תחת השלטון הטטרי

למקום נהרו בעלי מלאכה ואומנים מרוב חלקי המדינה. בנאים, פסלים, נגרים וחרשי נחושת וכן בעלי מקצוע איטלקיים. נכדו, איבן הרביעי, ה"איום" המשיך את הבניה בייתר שאת והקרמלין היה זירה לרציחות מתנגדיו. לאחר תקופה ארוכה של אי סדרים, המכונה בהיסטוריוגרפיה הרוסית "תקופת הצרות", נכבש הקרמלין מחדש על יד האצולה הרוסית ובשנת 1612 נבחר מיכאל כצאר הראשון של שושלת רומנוב והחל שושלת שתמשול ברוסיה כ-330 שנה. בשנת 1812 פלש נפוליון למוסקבה ומשנכשל בניסיונו לכבוש את רוסיה, פוצץ את הקרמלין מרוב תסכול.

כמה חודשים אחרי המהפכה הקומוניסטית, השיב לנין את השלטון הרוסי לקרמלין, לאחר שנעדר ממנו כ-200 שנה לטובת סנט פטרסבורג. סטלין הסתגר מאחורי חומותיו ושעריו ננעלו בפני זרים. רק ב-1955, שנתיים לאחר מותו, נפתח הקרמלין לציבור, באופן חלקי.  אל המקום הזה, ממנו נימלט נפוליון בעור שיניו, ניסה להגיע צבא הוורמכט, שנבלם הודות לקרב הגבורה של העם. לא רק העם הרוסי. אלפי חיילים מהרפובליקות של אסי התיכונה מסרו את נפשם עבור מוסקבה. בעיר נמצא מוזיאון ענק ממחיש את זוועת המלחמה ואת תהילת הניצחון. בכל פעם שאני רואה את אחד המונומנטים המפארים את עמידת הגבורה הסובייטית, איני יכול שלא להיזכר במשפט האלמותי של הגנרל מומיש אולי ב"אנשי פנפילוב: "אתה חסמת אותה ולבבך נמס. ברחת. סבור אתה, שעזבת את הדרך? לא, אתה הסגרת את מוסקבה".

למרות הטראומה שעבר הקרמלין בתקופת נפוליון, הוא נותר מכלול ארכיטקטוני רב עצמה ובו מבנים שנבנו החל מהמאה ה-17 ועד ימינו. בחלק מהמבנים העתיקים, הוקמו מוזיאונים מרשימים של אוצרות האימפריה. המצודה המרשימה, המזדקרת מעל הנהרות, מקפלת בין חומותיה, ארמונותיה וכנסיותיה, את האתוס הרוסי במלוא הדרו. את קסמו ועצמתו של המבנה היטיב לתאר הסופר מיכאיל לרמונטוב, בשנת 1831: "מי שראה את הקרמלין בשעת בוקר זהובה, כאשר ערפילים מכסים את העיר ובין הקתדרלות, בפשטות גאה, מבהיק, כמו מלך, צריח אדיר".

מול היכל הקבר של לנין ניצבת חנות הכול- בו הענקית "גום", שהוקמה כאן כבר ב-1890, לאחר שהשוק שעמד כאן קודם לכן, עלה באש. בית הכל-בו שהולאם במהפכה, מכר רק סחורות שיוצרו בגוש הסובייטי, אבל עם הפרסטרויקה, חזר להיות בית כלבו ברמה בינלאומית. גם המחירים בהתאם. הקנה הכדאי ביותר היא גלידה הנמכרת בגביעים מוכנים וטעמה שמימי.

מהעבר השני של הכיכר האדומה, נמצא האזור העתיק קיטאי גורוד. באזור זה יש כנסיות ומנזרים רבים, בהם מנזר ההתגלות (Bogoyavlensky Monastyr), כנסיית השילוש הקדוש של ניקיטניקי (Tserkov Troitsy Nikitnikakh), כנסיית גיאורגיוס הקדוש (Tserkov Georgiya), קתדרלת כל הקדושים על הקולישקה (Khram vsekh svyatikh na Kulishkakh) ועוד.

מוסקבה התפתחה סביב סביב מצודת הקרמלין. רחובותיה המתפתלים מספרי את סיפורה של עיר שהתפתחה תוך כדי מלחמות, שריפות ובנייה בלתי פוסקת. היא מוזיאון פתוח ומתנה לחובבי אדריכלות. כמו עוגה אדריכלית, שבה השכבות ההיסטוריות, אינן מסודרות אופקית, זו מעל זו, אלא ניצבות זו צמוד זו – מהמאה ה-15 עד המאה ה-21. מבקרים רבים המגיעים לעיר מופתעים לטובה מההיצע העשיר והמגוון של הארכיטקטורה בעיר, שמאז ומתמיד התאפיינה בחדשנות. באסכולות האדריכלות של נובוגראד, של יארוסלאב ושל פסקוף, פיתחו בימי הבינים, כמה מהמאפיינים של כנסיות מוסקבה, כמו כיפות הבצל, או גמלונים במתכונת עגולה למחצה, או בסגנון של קמרון עוקצני, המזכיר במראהו בצל חצוי לאורכו. בנוסף לקתדרלות המרהיבות ולארמונות שופעי העושר, יש בה כנסיות קטנות ומושקעות, פתי מידות שאכלסו בעבר את הבויארים, בתי אחוזה מרשימים בסגנון ניאו קלאסי, כמה אתרים מהתקופה הקומוניסטית שנבנו ברוח קונסטרוקטיבית וגורדי שחקים בסגנון סטליניסטי. המגוון עצום: כנסיית התחייה בקאדאשי, שנבנתה הסגנון בארוק ובראשה חמש כיפות בצל, שפעם היו צבועות בירוק וכיום הן מוזהבות; קתדרלת קאזאן, ששופצה בתקופה שקדמה למהפכה, ברוח נאו פטריוטית; בית פאשקוף, בעיצוב נאו קלאסי האוניברסיטה העתיקה של מוסקבה, בסגנון נאו קלאסי, המוזיאון הפוליטכני, שהוא דוגמא מצויינת לאדריכלות התחייה הרוסית, שיונקת את השראתה מאדריכלות העבר של רוסיה. כל מבנה, בין אם הוא מנזר, כנסייה או בית מגורים, מעיד על אירועים הדרמטיים וקשור לאישים בולטים בהיסטוריה של רוסיה.

אלכסנדר פושקין כתב ביצירתו "יבגני אונייגין" (בתרגומו של אברהם שלונסקי):

"סוף סוף קרבו, עיני השתיים.

כבר בכיפות קדומים רואות

יקוד צלבים מזהב פרווים

של עיר מוסקבה לבנת חומות.

אחי! מה ששתי בהופיע

בחצי-גורן, במפתיע,

בתי-יראה, פעמונים,

היכלי תפארת וגנים!

ובעיתות פרידה מכאבת,

בגלותי הגורלית,

מוסקבה ראש הגותי היית!

מוסקבה… ארשת מה נשגבת

בצליל הזה ללבב רוסים!

כמה זיכרונות כמוסים".

 המאפיין הגיאוגרפי הבולט ביותר של העיר הוא ארבעה כבישי טבעת סבוכים, המקיפים את העיר מטבורה כלפי חוץ, ופקקי התנועה המזדחלים לאורכם כל שעות היום. מי שמתבונן במפה של העיר יגלה שהיא תוכננה בצורה של טבעות., שקוטרן גדל והולך, ככל שמתרחקים מהקרמלין. בין הטבעות מקשרים רחובות הניצבים להן ומאפשרים מעבר מכול צד של העיר אל מרכזה. הטבעת הקיצונית ביותר היא כביש הטבעת של מוסקבה, שאורכה 109 ק"מ. זהו כביש רחב ידיים ובו עשרה נתיבי תחבורה ומחלפים, המאפשרים זרימה נוחה של מכוניות, במהירות של 100 קמ"ש. הטבעת הפנימית ביותר היא טבעת הכיכרות המרכזיים, המקיפה את הקרמלין ואת קיטאי גורוד (Kitai Gorod), הרובע העתיק של מוסקבה. הצמוד לקרמלין. אל הטבעת הזאת, מתחברים במאונך, הרחובות החשובים ביותר של העיר, הרחוב הראשי של מוסקבה, רחוב טברסקיה (Tverskaya ulitsa), נמשך מכבישי הטבעת ועד לכיכר האדומה. לאורכו שזורים משרדים גדולים, חנויות יוקרה, בתי קפה ותיאטראות. בחלקו התחתון נמצא בניין בו משרדי ראש העיריה. מולו ניצב בגאון פסלו של יורי דולגורוקי, מייסד העיר. במקום בו ניצב הרחוב עם שטברסקוי בולוור, ניצב פסלו של פושקין, כשהוא נושא את עיניו, כמה אירוני, לסניף המקדונלד'ס הראשון בעיר.

הודות לפריחה הכלכלית של תחילת המאה, השתנו פניה של מוסקבה לבלי היכר. היא הפכה למרכז עולמי חשוב, אליו נוהרים זרמים פיננסיים גדולים שהפכו אותה לעיר החיה חיים שונים מאלה שבשאר חלקיה של רוסיה. קל להסתנוור מהזוהר החדש הזה. לא מעטים נשבים בקסמו. אחרים חשים כלפיו דחייה ואפילו אימה. מוסקבה נראית לעתים כהגשמה של פנטזיות, לעתים כחלום בלהת. משנה באופן תדיר את דמותה ואת אורח חייה, אבל מצליחה לשמר את לבה הפועם, לאורך כל השינויים החדים שפוקדים אותה.

כבר תשע מאות שנה, שמוסקבה ממצבת את עצמה על מפת הערים הגדולות של העולם. היא עושה זאת בצורה שקטה או רועמת. בהפגנת כוח מופרז או באירועים גרנדיוזיים, המותירים את הצופה בהם, פעור פה. דומה והקיצוניות היא שם המשחק העושר צורם והעוני מצער. לעתים מדכא. אוצרות אומנות מוזנחים במרתפים לחים ופסאודו אומנות מוצגת בחלונות ראווה. בכול פינה צצות כנסיות חדישות ובין הפנינים הארכיטקטוניות של מוסקבה המדייוואלית צצים גורדי שחקים, המתהדרים בארכיטקטורה מודרנית של ברזל ופלדה. מוסקבה אינה דומה לאף עיר אחרת. לא מזרח ולא מערב. עיר שמאופיינת בכיפות בצל מוזהבות, אך רבים בה צריחי הבטון והברזל. ברחובותיה פוסעים ושועטים מיליוני בני אדם, בני עמים רבים. יש בה שילוב מרתק של אירופה ואסיה של סלאבים וטטרים, עם קורטוב של ויקינגים. ברחובותיה פורצות ההשפעות המערביות המודרניות ובו זמנית עולה געגוע למקורות הרוסיים.

רומנטיקנים השוו את מוסקבה לצארינה יפה ומפתה אך גם יהירה, מתנשאת ולעתים זועמת. היא משדרת עוצמה ומעוררת סקרנות, לעתים גנדרנות ואפילו פינוק. יש המרחיקים לכת בפנטזיות הרומנטיות שלהם  ומשתפכים בתיאורה כגבירה שאינה מתמסרת בקלות לתייר המערבי, אלא נגלית בהדרגה. מבחינה זאת, מוסקבה היא מיקרוקוסמוס של רוסיה כולה ועלולה להישאר בלתי מובנת. היא מסמלת את רוסיה יותר מכול, אבל בו זמנית אינה בדיוק רוסיה. אי אפשר להשוות את עוצמתה והדרה לערים אחרות ברוסיה. היא כמדינה בתוך מדינה, עומדת בפני עצמה ומתנהלת על פי חוקים משלה. מוסקבה איננה משאירה אף מבקר אדיש. היא מלהיבה ומקוממת אותו בקשת ניגודיה הלפותים אלה באלה. זו עיר שניתן להמשיל לגבירה יפה אך קפריזית, מפנקת ומרושעת, שגורמת למבקר לא רק להתפעל, ללמוד, ליהנות, ולחוות, אלא לבחון מחדש את מערכת ערכיו. מוסקבה היא עיר של פרדוכסים וניגודים חריפים. כנסיות מצועצעות לעומת שיגעון גדלות סטליניסטי, חומות עתיקות וגורדי שחקים מזכוכית, מיליונרים חדשים ומוצרי צריכה לאלפיון העליון, לעומת קשישים עניים ומקבצי נדבות ברחובות, דירות יוקרה המשכנות אוליגרכים, לצד שיכוני ענק, המכונים "סטליניסטים", למרות שמרביתם נבנו בידי ניקיטה ח'רושצ'וב.

את העיר חוצה נהר מוסקבה, שהעניק לה את שמה. הנהר שהוא חלק מגליל המים של הוולגה, מגיע לעיר, לאחר שהתפתל בשטחי היער העצומים שמסביבה. בטיילת שלגדת הנהר, מתאספים בסופי השבוע ציירים, המציגים לראווה את יצירותיהם ומציעים אותן למכירה. מעל הנהר, מאחורי גן הפסלים, ניצב פסל ענק של פטר הגדול, על ספינת מפרשים ובידו מגילה. הפסל המונומנטלי הזה, המתנשא לגוב השל 94 מ', נחשב לאחד הפסלים הגדולים בעולם. למרות שעבד במספנות באירופה, פטר הגדול לא היה מעולם אדמירל. המקור היה זה פסל של כריסטופר קולומבוס, שהכין האמן זוראב צרטלי, בשנת 1992, כמתנה לארצות הברית, לציון 500 שנה למסעו המיתי של קולומבוס לעולם החדש.

שיט בנהר, מתחת לגשרים המתוחים עליו, הינו עוד דרך לטעום משהו מטעמה של העיר. הסופר אייל מגד היטיב לתאר בספרו "איך לחיות", את תחושות העצב המתוק שהמקום מעלה: "דווקא העיר שאותה חוצה הרחוב הראשי הארוך והקר, שקט ודליל להתמיה, עם השוק הקטן בצד, והמוכרות, מהן איכרות קשישות מגושמות, מחזרות ומשדלות באורך רוח שנשאר מהעולם הישן, מהן צעירות יותר וכחושות, קצרות רוח, סופרות את העודף כשהן יורות פקודות חדות: הִנֵה! תראה! קח! ומהערפל שעל שפת הנהר מבליח ארמון הרפאים הסובייטי האפור – פארו של נמל שאבד עליו הכלח; ועל הכול שוֹרה עיקשות של הישרדות, שתכליתה להמשיך לזרום, לא לקפוא, לא לוותר, או במלה אחת: לחיות".

הצלם הרוסי סרגי ברטקוב המשיל את מוסקבה לאוהל קרקס, אומנות שהרוסים הביאו לשיא: "קרקס זה  לוליינים אמיצים, נערות גומי יפיפיות, ליצנים ומפלצות מכוערות. . כולם עושים כמיטב יכולתם לזכות במחיאות כפיים כשהם תלויים על בלימה ולעיתים קרובות, צחוק מסתיים בדמע: "באוהל הקרקס כולם ממתינים לפלא ונס. במוסקבה – סיכון ונס מצויים בריכוז גבוה במיוחד. אלפי אנשים המגיעים לעיר כל שנה מצפים שיקרה להם נס. זוהי עיר מיתולוגית שבה אפשר להתעשר, להתחתן עם נסיכה או להכניע דרקון יורק אש. זהו מקום בו יופי ועושר, דרים בשכנות צפופה לכיעור ועליבות, והם שלובים אלה באלה. בקרקס מוסקבה יש סיכוי שאריה יטרוף את המאלף והלוליין יתרסק. כשהקהל מפסיק לצחוק כנראה שזהו הזמן להחליף את מנהלו או לשלוח את הקרקס לדרכו".

מוסקבה, בעבר קרקע פורייה למהפכות היסטוריות והבירה הבלתי מעורערת של המעצמה הסובייטית, היא כיום תפאורה לסרטים הוליוודיים על המלחמה הקרה וביתם של האוליגרכים של רוסיה. על אף שחלפו יותר מעשרים שנה מאז נפילת הקומוניזם, מוסקבה היא עדיין עיר שחיה בין עבר לבין הווה. רצה קדימה אך בו זמנית דומה שנתקעה במנהרת הזמן. רבים טוענים כי השלטון הרוסי כלל לא נפטר מסממניו הטוטליטריים, מבנים אפרוריים רבים ניצבים ברחבי העיר והבבושקות עודן מתמקחות בדוכני השוק. בכול מקום בו עשויה לדרוך רגלו של התייר, ניצבים דוכנים, שבלא מעט מקומות, הפכו לשוק מזכרות מפותח. שם ניתן לפגוש אמני רחוב מחופשים לדמויות מוכרות מן ההיסטוריה, או לבושים בבגדים מהודרים, בסגנון רומנטי. הם שרים, רוקדים, קופאים על מקומם בתנוחות אילמות ובעיקר מפתים את התייר להצטלם בחברתם, תמורת תשלום, לא פעוט.

המזכרת המיוחדת ביותר והמאפיינת את רוסיה היא המטריושקה, שיש המכנים אותה גם "בבושקה". זוהי בובת עץ חלולה ולה פני אשה רוסיה עגולת פנים וורודת לחיים, לבושה בסרפן מסורתי. הדמות הזו היא מעשה ידיו ופרי רוחו של סרגיי מולטין, שעצב אותה באחוזתו של פטרון האמנויות סאבה איוונוביץ' ממונטוב. לבובת העץ ניתן של רוסי עממי – "מטרנה", שעם הזמן הפך ל"מטריושקה". בתוך הבובה הוכנסה סדרה של שבע בובות זכר ונקבה, המתחלפות ביניהן לסירוגים, כשהאחרונה שבהן היא בובת ילד ובתוכה בובה זעירה של תינוק. כיום ניתן למצוא מטריושקה בכל ציור מרכזי. מעניינת במיוחד היא המטריושקה עם דמותו של פוטין, בתוכה בובת ילצ'ין ואחריה לפי סדר, הולכות וקטנות, בובות של גורבאצ'וב, צ'רניינקו, אנדרופוב, ברז'נייב, ח'רושצ'וב וסטלין.

במשך מאות שנים שימשה מוסקבה, שימשה מוסקבה, לא רק כבירת המדינה הרוסית אלא כלב לבה של התרבות הלאומית. דווקא כשבירת המדינה הועברה על ידי פטר הגדול לסנט פטרסבורג, היתה מוסקבה להתגלמותה אופי הלאומי של המדינה. בעיר זו למדו או רכשו השכלה, סופרים רוסיים רבים, כך למשל אלכסנדר פושקין, מיכאל לרמונטוב, אלכסנדר גריבויידוב, ניקולי גוגול, לב טולסטוי. ורבים אחרים. לרמונטוב הלל את יופיו של הקרמלין ופושקין, ביצירתו "יבגני אונייגן", את יופייה של מוסקבה ויפי נערותיה. בתיהם של כמה סופרים הפכו למוזיאונים, שהמבקרים רואים בביקור בהם עליה לרגל ספרותית, כך למשל ביתו של טולסטוי, הבנוי בסגנון מסורתי ומנציח את חיי היום יום של מחבר הרומן רב ההיקף "מלחמה ושלום".

ראו באתר זה: טיול בעקבות טולסטוי.

כך גם ביתו של מקסים גורקי, הידוע בוויטרז'ים המרהיבים שמעטרים אותו. זוהי יצירת מופת בסגנון הארט-דקו שנבנה ב-1900 על יד האדריכל פיודור. מרגש במיוחד הוא הבית בו חי אלכסנדר פושקין, במשך שלושת החודשים הראשונים לנישואיו לאשת החברה היפהפייה נטליה גאנצ'רובה, שלימים, כך ריננו רכילאי התקופה, ניהלה פרשיית אהבים עם הקצין הצרפתי דאנטה וגרמה לפושקין לצאת לדו קרב שהיה אמור להשיב לו את כבודו, אך נטל ממנו את חייו. גם בתחום זה, יש למוסקבה הרבה מה להציע. בין בתי הסופרים שהפכו למוזיאונים, אפשר למנות גם את מוזיאון ביתו של צ'כוב ואת מוזיאון ביתו של בולגאקוב.

ראו באתר זה: טיול בעקבות צ'כוב

מוסקבה היתה לבה של היצירה הספרותית המהפכנית האדירה: הרצן, בלינסקי, דוברוליובוב, צ'רנישבסקו, מיכאלובסקי, לברוב – ענקי הרוח של עולם המחשבה הרוסי של המאה ה-19. למרות ההבדלים העמוקים במנטאליות, בתקופה ובדרך הפעולה שבין הרצן לצ'רינישבסקי למשל, היו כמה קווי אופי משותפים למורים רוחניים אלו: נקודת המוצא של הסוציאליזם שלהם היתה אמונה עמוקה באדם, ביחיד, בזכויותיו וביכולתו. היה זה סוציאליזם אוטופיסטי[3] ששורשיו בהומניזם רחב אופק, באהבת האדם. הסוציאליזם הזה דיבר לנפש הנוער משום שפנה למיטב שבנפש האדם, לתחושות של צדק ועוול. העיוותים והשפלת צלם האדם בלטו לעין במבנה הכלכלי, החברתי והפוליטי של רוסיה, עמדו בניגוד משווע להכרה המוסרית העמוקה, שצמחה בקרב חוגים נרחבים של האינטליגנציה הרוסית, שהוגי דעות אלה היו לה לפה.

סופרים רבים התייחסו בכתביהם לדמותה של מוסקבה, לתפקידה ההיסטורי ולמסורות הלאומיות שעצבו את ההווי הייחודי שלה. לב טולסטוי היטיב לתאר את האצולה הקרתנית, את ארוחותיה ונשפיה ואת האופוזיציונרים המקומיים שגלגלו מהפכו בהבל פה. הוא צייר בספרו, "מלחמה ושלום", בצבעים ריאליסטיים וקודרים ,את השריפה הענקית שפרצה בעיר עם נסיגת צבאו של נפוליון ב-1912, שרטט ברומן שלו את דמותה של העיר, גם בעתות שלום. ניקולאי גוגול תיאר את מוסקבה בדמות נקבה, לעומת דמותה הזכרית של סנט פטרסבורג. אם אנשי סנט פטרסבורג מייצגים במהותם שאפתנות, רדיפה אחר כסף וקרייריזם, הרי המוסקבאים מתוארים כרגשנים יותר, רחבי לב ומרושלים. אלכסנדר אוסטרובסקי, שהיה מחזאי בולט, בן המאה ה-19, תיאר במחזותיו את החברה המוסקובית על טיפוסיה. על הבמה הוא העלה סוחרים ממולחים וקמצנים מושבעים המתעמתים עם בניהם המשכילים. לצדן גבירות משועממות שמצטיירות בצביעות כחסודות ושמרניות, אך למעשה תרות אחרי הנאות הגוף. הוא תיאר עיתונאים חצופים, פקידים מושחתים וגנרלים בדימוס, שמהווים סטריאוטיפים של דמויות מוסקבאיות. במאה ה-19, במיוחד לאחר ייסוד התיאטרון האמנותי של מוסקבה, הפכה העיר לסמל לחיים נאורים, בעלי משמעות ואופקים נרחבים. ידוע במיוחד מחזהו של אנטון צ'כוב, בו חוזרות שלוש האחיות, הגיבורות הראשיות, על המילה "למוסקבה". בספר "מוסקבה ואנשיה", מתאר העיתונאי ולדימיר גילארובסקי, את החצר האחורית של העיר. לא רק את השדרות הרחבות ואלת אולם התיאטרון, אלא דווקא את השווקים, בתי החרושת, המסעדות, הווי הסוחרים, שיחותה גנבים, חיי העגלונים, האמנים הבוהמיינים וקבוצות נוספות המתוארות בכישרון ובצבע. גוגול הנציח בפואמה שלו "נפשות מתות", את הסטראוטיפים של החיים הרוסיים. הפסל אנדרייב הציב לזכרו אנדרטה בלב מוסקבה, סמוך לתחנת המטרו ארבטסקיה. בה הוא נראה כשהוא יושב מהורהר, כשהפסל היטיב לאצור בדמות מאבן, את כעוצמת רוחו של הסופר. מיכאיל בולגקוב, טיטאן ספרותי בסדר גודל של גוגול, היה קשור כמותו אל מוסקבה וזו קיבלה ביטוי רב ביצירותיו. הוא חקר את העיר בשנות העשרים של המאה העשרים, הלך בכול פינותיה, וחזה אותה מושכת תיירים ועטורה בגורדי שחקים.

בשנים האפלות של מלחמת העולם הראשונה נכתבה מחרוזת שירים על מוסקבה, בה מתארת המשוררת מרינה צוואטאייבה את העיר, כהתגלמות של הנשמה הרוסית. למרות שיר ההלל שהיא שרה לכנסיות, לצלצולי הפעמונים, לגנים המטופחים, לחיילים היוצאים לקרב, היא חוזה את המהפכה המתקרבת. הסופר והמחזאי בולגקוב, שיקף ביצירותיו את התמורות שחלו בעיר שהפכה לבירת המדינה הסובייטית. הוא תיאר בכישרון רב את רוח הזמן החדש, את הלך הרוח המגוחך ולעז לאנשים חסרי ההשכל שהפכו למעמד מועדף. במחזה "סיפורי מוסקבה" הנציח יורי טריפונוב, את הווי החיים של תושבי הכרך, משנות השלושים ועד שנות השישים, ואת המציאות הסובייטית בה הם שקועים. הוא השכיל לרדת לנבכי נפשם של המשכילים הנקרעים בין חוקי המשחק המקובלים, מאבקי הכוח ודרישות המצפון. את העשור האחרון של המאה העשרים חתמו שינויים דרמטיים בסדר היום העולמי.

בדצמבר 1991 הגיע לקיצו עידן המהפכה הרוסית של 1917. זעזועים פוליטיים אלו השפיעו לא רק על מקומה של רוסיה במערכת העולמית, אלא זעזעו מערכות שלמות בחיי העיר ובדמותה. לקריסת האימפריה היתה השפעה גדולה על הכלכלה, החברה והפוליטיקה, ברוסיה ומחוצה לה. אחת התוצאות של המעבר לכלכלת שוק, היה תחייתם של מופעי הרחוב, שגוועו בעידן הקומוניסטי. לעתים זהו נגן קלרינט, לעתים להטוטן, מתעמל או מאלף דובים. אי אפשר שלא להיזכר ביצירה "פטר הראשון", של טולסטוי, בה תוארו חיי הרחוב של המאה ה-18 ואת האמנים הנודדים שגדשו את כיכרות העיר בימי החגים הגדולים. בין דוכני המזון שהיו נפתחים בירידי הענק, היו סובבות קבוצות גדולות של סקמורחים (Skomorokhs), שהיו ספק אמנים, ספק בעלי מלאכה, ביניהם בובאים שהיו מפעילים תיאטרון בובות עממי, מספרי בדיחות ומעשיות, מבצעי תעלולים ועוד. הם נהגו להתלבש בבגדים ססגוניים מאד, בסגנון צעקני משהו, ובכך לעדו לבעלי האמצעים והכוח. הם לא רק שעשעו את הקהל, אלא היו לו גם לקול. הם בטאו באופן מבודח את התרעמותו של העם נגד הסדר החברתי הקלוקל, עיוותי השלטון ושחיתות הכנסיה. הם אמרו בבדיחות את מה שהעם לא העז אפילו  ללחוש ברצינות כיום הם בעיקר מצטלמים עם תיירים תמורות מעות לא מעטות. במקומות רבים ניצבים בפינות הכיכרות או סמוך לפתחי הכנסיות, אנשים באים בימים, המנסים לקושש פרנסה, על ידי נגינה נוגה. אין ביניהם דבר משותף עם הסקומורחים של פעם. הם לא ניצבים בעליבותם כדי להחיות מסורת, אלא מפגינים את עונים, מעוררים רחמים ומבכים את הסדר הישן שהתפרק לבלי שוב. אנשים אלו אינם מחדשים את התרבות של פעם מתוך גאווה לאומית או מתוך דחף אמנותי שאינו בר כיבוש, אלא מתוך הזדקקות נואשת להשלמתה כנסה לעת זקנה. קבוצה שונה של אנשים שהולידה קריסת האימפריה אלו האוליגרכים, שהשכילו להתעשר כתוצאה מניצול משאביה של המדינה וקרבתם למקומות הנכונים.. הם משוטטים בעיר, במבט בטוח, בשולי חליפתם אוחזות נערות בלונדיניות יפות מראה ומכוניות הפאר שלהם בולטות בחניות שלצד הכביש. אי אפשר שלא להשוות אותם לבויארים (אצילים) של רוסיה בימי הביניים, שהתלבשו בפאר, אבל רובם היו בורים שהתנהגו בגסות. נכון לשנת 2008 היו במוסקבה כ-75 מיליארדרים עם הון עצמי ממוצע של כ-5.9 מיליארד דולרים (יותר מאשר בעיר ניו יורק בה התגוררו בשנת זו 71 המיליארדרים)[4].

המבנים במוסקבה מרשימים והמוזיאונים רבי עניין. הנסיעה ממקום למקום היא דרך המטרו המפורסם של מוסקבה, שהוכרז כפרויקט בניה עממית" ותחנותיו הראשונות נפתחו ב-1935. הרעיון להקמת רכבת תחתית במוסקבה עלה לראשונה בשנת 1902 ונדחה על ידי העיתונות. מאמר מערכת מפורסם הגדיר אותו כ"פלישה חצופה להפליא לכול אותם דברים היקרים ללבם של הרוסים, בעיר מוסקבה". בניגוד למערב, התחנות לא נועדו רק למעברים פונקציונליים ממקום למקום, אלא גם כמקלט רב ממדים לעתות מלחמה ולא פחות חשוב, כלי להאדרת השלטון. עבור המקומיים זהו כלי תחבורה יעיל ומהיר ועבור התיירים, זוהי חוויה אמנותית.

תחנות רבות נבנו ארמונות של ממש וכונו "ארמונות סוציאליסטיים לפועלים", כסמלי שגשוג של המעצמה הסובייטית. הארמונות שנבנו מגרניט ומשיש, מעוטרים בפסלים רבים, נברשות זכוכית ויצירות פסיפס. סיבה מיוחדת לעצור בהן ולהתרשם מן היופי. כך למשל האולם הראשי בתחנת בלארוסקיה (Belourusskaya), מכוסה בפסיפסים המתארים את חיי הכפר של רוסיה ומרוצף בדוגמא דומה לזו של שטיח בלארוסי. בתחנת קייפאסקיה (Kievskaya), מעטרים את קירותיה פסיפסים ובהם סצנות המהללות את הידידות בין רוסיה ואוקראינה וכן שיר הלל לחקלאות הסובייטית. פסל ראש גדול של הסופר, המשורר, המחזאי והאמן המהפכני ולדימיר מאיאקובסקי, מעטר את תחנת מאיאקובסקיה (Mayakovskaya), הנקראת על שמו. באזורים שקועים בתקרת התחנה מתוארות בפסיפסים, תמונות של מטוסים ופעילות ספורטיבית. .

אחד המבנים המרשימים בעיר הוא קתדרלת ישו המושיע, שנבנתה בהוראת  הצאר אלכסנדר הראשון, כדי להודות על ניצחון הצבא הרוסי במלחמה נגד נפוליון. עם שוך הקרבות הכריז הצאר כי בכוונתו לבנות קתדלרה "שתציין את הכרת תודתנו להשגחה העליונה שהצילה את רוסיה מהחורבן שאיים עליה ולאובדן שחווה העם הרוסי". ב-1817 אימץ אלכסנדר את תוכניתו של האדריכל אלכסנדר ויטרברג למבנה. התוכנית, בסגנון נאו-קלאסי, כללה מוטיבים רבים מארגון הבונים החופשיים.

ב-1825 עלה לשלטון אחיו של אלכסנדר, ניקולאי הראשון, שהיה פטריוט ואדוק מאוד באמונתו, ולא את תוכניתו הנאו-קלאסית של ויטרברג שאישר אחיו. הוא הזמין מהארכיטקט קונסטנטין טון עיצוב חדש, בהשראת כנסיית איה סופיה באיסטנבול. התוכנית החדשה של טון, שהייתה בסגנון נאו-ביזנטי, אושרה ב-1832. את האיקונות שעל קירותיה צייר האמן אנדריי רובלוף, שנחשב לטוב מסוגו. הקמת הקתדרלה ארכה כמעט  40 שנה. הבנייה הסתיימה  בשנת 1881 והכנסיה נחנכה בשנת 1883, ביום הכתרתו של ניקולי השלישי. שנה קודם לכן, נערכה בכנסיה השמעת הבכורה של "הפתיחה 1812". יצירתו הפטריוטית של צ'ייקובסקי.

עד מהירה היתה הכנסייה לאחד המרכזים החשובים שלה כנסיה האורתודוכסית. בשנת 1931 הורה סטלין לפוצץ את המבנה, שכונה "פטריית רעל על פניה של מוסקבה", כדי לבנות במקומו את ארמון המועצות. היה זה פרויקט מגלומני, שיהווה שיר הלל ליכולת הסובייטית. ארמון המועצות המיועד היה אמור להיות גורד שחקים בגובה של 415 מ' ובלבו ארמון שאולמו המרכזי יקלוט 21000 איש. בראש המבנה תוכנן להציב פסל של לנין, בגובה של 100 מ' ובראשו הענק, למקם ספריה… ב-1992 חודש חופש הפולחן ברוסיה ובוריס יילצין חתם על צוו להקמתה מחדש של הכנסיה, שנחנכה בשנת 2000.

את המשאבים שיועדו להקמת ארמון המועצות, הפנה סטלין להקמת שבעה גורדי שחקים, שדומה והם נמשכים לשמים בתנועה עיקשת ולכן כונו "הגותיקה של סטלין" . ביניהם אוניברסיטת מוסקבה, מלון אוקראינה, משרד החוץ. בניני ענק אלו נבנו בין השנים 1947–1953, בסגנון אדריכלי משולב של בארוק רוסי וסגנון גותי. המבנים מדורגים ויוצרים צורה המאפיינת את "סגנון עוגות החתונה", שאפיין מספר גורדי שחקים בניו יורק ובאירופה. סטלין  רצה להוכיח לעולם כולו, כי גם באדריכלות מונומנטלית, כולל גורדי שחקים, עצמתה של ברית המועצות אינה נופלת מזו של המערב. עוגות החתונה הסטליניסטיות מקיפות את מוסקבה בטבעת של אצבעות המזדקרות אל על.

מדרום מערב למרכז העיר, נמצא מנזר נובודביצ'י (Novodevichy Monastyr) , שהוא מהיפים במנזרי מוסקבה. המנזר נוסד ב-1524, על ידי ואסילי השלישי לציון כיבושה של סמולנסק מידי ליטא מתקופה ובמאה ה-17 התווספו אל המבנה המקורי בניינים נוספים בהוראתה של הצארינה סופיה, העוצרת של  שאחיה, פטר. לאחר שהתבגר ונהיה ל"הגדול", הדיח אותה מהשלטון וכלא אותה במנזר לכל ימי חייה. בלב המתחם ניצבת קתדרלת סמולנסקי (Smolensky Sobor), שהינה גרסה מוקטנת של כנסיית הבשורה שבקרמלין. מעליה נישאים חמישה מגדלים עם כיפות בצליות בזהב ובכסף. פנים הקתדרלה מפואר ומעוטר בפרסקאות ואיקונות. במתחם יש מספר כנסיות נאות, מגדל פעמונים ותצוגות שונות, והוא מוקף חומות וצריחים.

בית העלמין נובודביצ'י, הצמוד למתחם המנזר, משמש כמקום מנוחתם האחרונה של כמה מידועני מוסקבה, פוליטיקאים, סופרים, אמנים ומלחינים: צ'כוב, סטניסלבסקי, גוגול, ראיסה גורבצ'וב, קרילוב, סרגיי פרוקופייב, אייזנשטיין ועוד. המנהיגים ניקיטה ח'רושצ'וב ובוריס ילצין קבורים כאן ולא בחומת הקרמלין, משום שמתו כאנשים פשוטים.

בעיר מוסקבה 96 פארקים ו-18 גנים ציבוריים (בהם שני גנים בוטניים). נוסף על הפארקים והגנים המוסדרים, בעיר 450 קמ"ר של שטחים ירוקים ו-100 קמ"ר שטחי יער. אחד האתרים המוזרים והמרהיבים שבעיר הוא "הפארק המרכזי לתרבות ולמנוחה" כאן עיצב סטלין תערוכה חקלאית כלל סובייטית שהיוותה מעין סיור באוטופיה הקומוניסטית וכללה מאות מבנים, מרביתם בסגנון הבארוק, עם אלמנטים של ארכיטקטורה לאומית. בכיכרות קושטו במזרקות מפוסלות, בדומה לאלו שבוורסאי. הפסלת ורה מוחינה יצרה פסל קולוסאלי של "הפועל ואשת הקולחוז". בכניסה התנוסס שער אדיר ממדים ובמרכז הכיכר הגודל הניצבת מזרקת אחוות העמים, המורכבת מ-16 פסלים. בשנת 1932, ארבע שנים לאחר הקמתו, הוענק לו שמו של הסופר מקסים גורקי.

בתקופה הסובייטית, היתה תערוכת ההישגים הכלכליים של ברית המועצות, אחד ממוקדי התיירות של העיר, שלימים הוסבה למרכז התערוכות הפאן רוסי. בכניסה לפארק ניצב שער מונומנטלי ועלי דמויותיהם של איכרה ונהג טרקטור, מאושרים בקולחוז ומציגים לראווה אלומת שיבולי חיטה. זהו מקום מרתק ללמוד על אדריכלות רוסית שכולה תעמולה. בתחום הפארק פזורים עשרות מבני תערוכה גדולים ומרשימים ובלבו ניצבת "מזרקת הרפובליקות", המעוטרת בפסל של אלומות דגן, מצופה בעלי זהב. סביבה ניצבות חמש עשרה דמויות של נערות לבושות בגדים מסורתיים, המייצגות את הרפובליקות של מה שהיה פעם ברית המועצות. מהמזרקה פורצים סילוני מים לגובה של 24 מ'. אמא רוסיה השקיעה הרבה משאבים כדי להזכיר לאזרחיה כמה טוב להם. לא הרחק משם, מזדקרת אנדרטת החלל, כאצבע המופנית בהתרסה לעבר השמים. זהו אובליסק מודרני, שהוקם ב-1964, ונועד להנציח את טיסתו ההיסטורית של יורי גאגין לחלל, שלוש שנים קודם לכן, שבר שעשה אותו לאחד מגיבורי התרבות של ברית המועצות בעת החדשה. על האובליסק חקוק שיר ברוסית האומר: "והפרס על מאמצינו, הניצחון על הדיכוי והחושך, חישלנו כנפיי אש לאומה ולעידן שלנו!". מתחתיו באותיות קטנות כתוב: "אנדרטה זו נבנתה כדי לחגוג את ההישגים הבולטים של העם הסובייטי בחקר החלל". מתחת לאתר נמצא מוזיאון החלל ובו מנציחים את הישגיה של ברית המועצות במאבק היוקרתי מול המערב, בתקופת ח'רושצ'וב. מוצג כאן דגם של הלוויין "ספוטניק 1", ששוגר לחלל ב-1957 ושל "ספוטניק 2" ובו הכלבה לייקה, שלא שבה בחיים. כמו כן, מוצג כאן דגם של וודסטוק 1, תא החלל הקטן, שבו הקיף גאגין, במסעו המיתי, את כדור הארץ. תכנית החלל הרוסית, הגם שנוצחה לבסוף על ידי האמריקאים ב-1969, כשהחללית "אפולו 11", נחתה על הירח, שימשה כלי תעמולה משכנע בידי השלטונות הסובייטים, כדי להוכיח שמדינתם עומדת לעבור בהישגיה המדעיים את המערב.

יש במוסקבה כמעט מאה מוזיאונים. כל מבקר יוכל למצוא במוסקבה מוזיאון שיעניין אותו, החל מציור ותולדות התיאטרון וכלה בחיי הבויארים, המוזיאון הלאומי להיסטוריה של רוסיה, מוזיאון מדע, מוזיאון המהפכה הרוסית, מוזיאון החלל, מוזיאון המלחמה . מפורסם במיוחד המוזיאון לאדריכלות הרוסית הממוקם מערבית לקרמלין וקרוי על שם אלכסיי שצ'וסב שהיה האדריכל הראשי של ברית המועצות. המוזיאון מציג את ההיסטוריה של האדריכלות הרוסית וגם דגמים של מבנים רבים. בנוסף נמצא בו מכון לחקר האדריכלות ותכנון ערים.

קיימים בעיקר מוזיאונים לאומנות, שבהם מוצגים איקונות דתיות מיוחדות במינן לצד אוספים מרהיבים של אומנות רוסית, כמו מערבית. הבולטים שביניהם: מוזיאון על שם פושקין לאמנות מערבית ובו יצירות מופת של בוטיצ'לי, רובנס ורמברנט, לצד אחד האוספים העשירים ביותר בעולם של אמנות אימפרסיוניסטית. מהמוזיאון קיבל פרסום נוסף לאחר שהחל להציג את אוצרות הנריך שליימן, הארכיאולוג הגרמני שחפר בטרויה וגנב את אוצרותיה ואלו נגנבו על ידי הצבא האדום, הוחבאו וכעבור עשרות שנים התגלו שוב. מרבית התיירים מוצאים שהשיא המוזיאוני של מוסקבה הוא הנשקייה הצארית ואוסף היהלומים אשר בקרמלין. אני סבור שמוקד העניין המרכזי הוא גלריית טרייטיאקוב לאמנות רוסית, המכיל את האוסף הגדול בעולם של אמנות רוסית. ריכוז מרהיב של יצירות מהמאה ה-12 ועד ימינו. האוסף הפרטי של התעשיין פבל מיכאלוביץ' טרטיאקוב (1898-1832), הפך לאוצר ענק של אמנות רוסית. הוא לא היה רק אספן מוביל של יצירות אמנות, אלא גם איש מפתח בעולם האמנות הרוסית. טרטיאקוב עמד בקשר עם רוב אמני זמנו, עודד ודרבן אותם וניסה לתמוך בהם ככל האפשר.

מבנה תוכנן על ידי האדריכל ואסנצוב בתחילת המאה העשרים בסגנון טירה בויארית. בבעלות המוזיאון 160,000 יצירות אומנות, אם כי בכל רגע נתון מוצגות רק חלק מהן. האמנות הנפלאה של רוסיה היא אחד הצדדים המרתקים של ארץ זו. מדובר במסורת עמוקה, רבגונית ומורכבת, שכמעט ואינה מוכרת במערב. אוסף האיקונות של הגלריה מכיל כמה מתמונות האיקונה היפות והחשובות ביותר מבחינה היסטורית, בעולם כולו, כך למשל "גבירתנו מוולדימיר", שהובאה מקונסטנטינופול, בראשית המאה ה-12, או "הטרנספיגורציה" של תיאופנס היווני, שהגיע לרוסיה במאה ה-14 והשפיע רבות על הסגנון של תקופתו. יצירות המאה ה-18 המוצגות בגלריה משקפות את המהפכה שעשה פטר הגדול. מציור איקונות, שהוא למעשה ציור דו ממדי של נושאים דתיים על לוח עץ, עברה האמנות הרוסית לציור תלת ממדי על בד. היתה זו מהפכה אמתית. אמנים רבים נהרו לרוסיה ממערב אירופה. צרפתים, איטלקים, גרמנים והולנדים יצרו תמונות דיוקן. דרך היצירות המוצגות בגלריה, ניתן לעקוב אחרי ההשתפרות ההדרגתית של ציור הדיוקן הרוסי, הן ברמה הטכנית והן ביכולת של הצייר לחדור לנפש נשואי ציורו, באמצעות הדגשת ניואנסים עדינים. אחת התמונות המפורסמות ביותר בגלריה היא "ישו נגלה לבני האדם", יצירתו המונומנטלית והיחידה של אלכסנדר איוונוב, עליה עמל במשך 20 שנה, תוך כדי החלפת דמויותיה המוצגים לצדה. במחצית השנייה של המאה ה-19 קמה קבוצת "הנודדים", קבוצה של ציירים רוסים שציירו בסגנון ריאליסטי, שהיתה גם בעלת אג'נדה חברתית. הקבוצה, שבראשה עמד איוון קרמסקוי, מרדה במוסכמות החברתיות, לפיה הצייר הוא משרת האצולה והחלה לצייר תמונות מחיי היום יום ברחבי רוסיה, כשהם רואים לעצמם שליחות להביא את האומנות אל העם. יפה במיוחד היא תמונת הנערה עם האפרסקים, של ולנטין סרוב, המישירה מבט חודר אל הצופים בה. אחד הביטויים העזים ביותר של הציור החברתי הוא "טרויקה" של וסילי פרוב, תמונה מצמררת של שלושה ילדים עניים הגוררים מזחלת בקור המקפיא[5].

פארק הניצחון מציין את הדברתם של כוחות הרשע במלחמת העולם השניה, המכונה בפי הרוסים "המלחמה הפטריוטית הגדולה". בנייתו הושלמה ב-1995, בתזמון מושלם לחגיגות היובל לסיום המלחמה. במרכז הפארק ניצב עמוד ניצחון שגובהו 142 מ', שתוכנן על ידי זוראב צרטיילי לכבודה של ניקה, אלת הניצחון מהמיתולוגיה היוונית. מוסקבה אולי אינה מאמינה בדמעות, אבל מאמינה באנדרטות ובסמלים. מאחורי האנדרטה  נמצא מוזיאון המלחמה הפטריוטית ובו מצגות תלת ממדיות, דגמים, מפות וכלי נשק, המציגים בצורה משכנעת את המלחמה מנקודת מבט סובייטית. למותר לציין שאין אף אזכור של הסכם ריבנטרופ -מולוטוב ולביתורה המשותף של פולין בידי גרמניה וברית המועצות.

אחד האתרים החשובים והבולטים במוסקבה הוא תיאטרון בולשוי, שהוא ביתה של אחת מלהקות הבלט הוותיקות ביותר בעולם ואולי המפורסמת שבהן. בתיאטרון, שנחנך לראשונה ב-1780, הוצגו אופרות וקומדיות משעשעות. לאחר שנשרף, נבנה מחדש ונשרף שוב, הוקם מחדש ב-1856, בידי האדריכל אלברט קאבוס, ששמר על מאפיינים אחדים של המבנים הקודמים והוא שב לתפארתו כבעבר. "בולשוי" היא מילת קסם עבור חובבי בלט ברחבי תבל. הוראתו ברוסית היא "גדול", או "עצום". ואכן מדובר בלהקת הבלט הגדולה בעולם הכוללת כ-240 רקדנים, רובם בוגרי אקדמיית מוסקבה לבלט קלאסי. יש לו סגנון ייחודי, המשלב וירטואוזיות אמתית, עם נוכחות בימתית רבת עצמה. הבולשוי, כמו היצירות הספרותיות החשובות של המאה ה-19, ממחיש, יותר מכול הצהרה של מנהיג , כי לרוסים יש נפש רומנטית וחוש ליופי. אין צורך לדעת את השפה כדי להעריך את האמנות של להקת בולשוי. למרות השינויים החדים שעברו רוסיה והעולם כולו, הופעות בלט שנוצרו במאה ה-19, כמו למשל "אגם הברבורים", עדיין שובות לב. מעצם היותו תיאטרון לאומי, עבר הבולשוי שינוי דרמטי בעת התמוטטות ברית המועצות, אך גם רוסיה החדשה השכילה להבין עד כמה הוא חשוב לתרבותה. בכול 240 שנותיו, כל מופע נמשך רק ערב אחד ולעולם לא יחזור על עצמו בדיוק. כל צופה רואה את הבולשוי שהוא רק שלו. 

כמובן שאי אפשר להסתפק רק בשכיות החמדה הארכיטקטוניים ובאוצרות האמנות של העיר ויש לחוש גם את לבה הפועם. המדרחוב החשוב במוסקבה הוא אראבט, שהיה בעבר אחד הרחובות הראשיים שהובילו אל לב הבירה. כאן התגוררו סוחרים וכאן אכסנו את סחורותיהם. במאה ה-18 הגיעה העדנה אל הסמטאות שמסביב לרחוב. המשכנות הדלים התחלפו במסעדות אופנתיות ובבתי קפה והשכונה הפכה ללבה הפועם של האינטליגנציה והבוהמה של העיר. סופרים, מלחינים ובמאים ישבו בבתי הקפה, שוחחו, התקוטטו, התחרו ויצרו. המהפכנים הקומוניסטיים ראו בשכונה סמל לכול מה שהמהפכה התנגדה לו. רבים מהבתים הנאים של הבורגנים הוחרמו מבעליהם וחולקו לדירות קטנות, עבור משפחות פועלים. האומנים לא פרחו עוד, אלא נאלצו ליצור בהוראת השלטונות, את האידיאליזם הסוציאליסטי. הסופר אנטולי נאומוביץ ריבקוב, מתאר בספרו "ילדי אראבט", את חייהם של תושבי השכונה, בימי הדיכוי של סטלין. בימי חרושצ'וב נסלל רחוב מקביל לארבט, שחייבה פינוי והרס של עשרות מבתיה הציוריים של השכונה. במקומם של בתי האצילים הוקמו בתי דירות רב קומתיים ומרכזי קניוץ. בשנת 1980 הפך ארבט למדרחוב ולאחר התמוטטות בריתה מועצות הפך הרחוב למוקד משיכה לצעירים רוסים, למטיילים ולמוסיקאים מתחילים. עוררה תקווה שארבט ישוב להיות מקום בו תפרח היצירה, אולם המסחור לא פסח על המקום. המדרחוב של מוסקבה כבר אינו מלא בבתי קפה בהם יושבים אינטלקטואלים מתדיינים בבעיות העומדות ברומו של עולם. במקומם קמו חנויות של מזכרות, צייר רחוב, נגנים שהגיעו מדרום אמריקה, מזללות פסאודו איטלקיות וצרפתיות. ועדיין, כדאי להגיע לכאן, כדי לראות את הדירות שנותרו בסמטאות שמסביב, שכמעט כל אחת מהן מוזכרת ביצירה ספרותית כזו או אחרת.

ולסיום, אי אפשר ללא הנקודה היהודית.

בית כנסת הכוראלי של מוסקבה, שנבנה בסגנון הנאו קלאסיציזם, נחשב לאחד מבתי הכנסת היפים במוסקבה. בית כנסת שפעל לאורך כל התקופה הסובייטית, מושא סיפורי "שלח את עמי" מתקופת הסירובניקים.

בשנת 1881 פנתה הקהילה המקומית לאדריכל האוסטרי סיימון איבושיץ (Simon Eibuschitz) לצורך תכנון הבניין. הבנייה החלה ב-27 במאי 1887 אך היא הופסקה בשנת 1888 וחודשה רק בשנת 1905 תחת הנחיות של האדריכל רומן קליין (Roman Klein) . בית הכנסת נפתח למתפללים בשנת 1906.

עד פרוץ מהפכת אוקטובר, פעלו ברוסיה חוקי "תחום המושב", שנחקקו בסוף המאה ה-18, על ידי יקתרינה הגדולה. ראשיתה של קהילת מוסקבה בקנטוניסטים יהודים, שהורשו להתגורר מחוץ לתחום המושב באמצע המאה ה-19. בעקותיהם הגיעו אנשי עסקים, סוחרים, בעלי מלאכה ומשכילים. לאחר הפוגרומים של 1881-1882 בדרום רוסיה, שכונו "סופות בנגב", החלו לפעול בעיר חוגים של חובבי ציון. יהודים מילאו תפקיד חשוב בפיתוח הבנקאות, המסחר והתעשייה. הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' גירש כ-20000 מיהודי מוסקבה בסוף המאה ה-19, בתואנה שכך הוא מגן עליהם. לאחר מותו ב-1905 יהודים הורשו שוב להתיישב במוסקבה.  יהודי מוסקבה תרמו לא מעט להתפתחותה תרבות הרוסית. די אם נזכיר את ניקולאי רובינשטיין שהקים את הקונסרבטוריון של מוסקבה ומארק שאגאל שלימד בה רישום ויצר תפאורה לתיאטראות. בשנת 1920 החלו צעדי הדיכוי נגד היהודים. בשנת 1943, בעיצומה של המלחמה הפטריוטית הגדולה הקים שלמה מיכאליס את הוועד היהודי האנטי פשיסטי, שהתרים בארה"ב סכומי עתק לטובת המלחמה.

לאחר קום מדינת ישראל, עמדה גולדה מאיר בראש צירות ישראל במוסקבה. כאשר אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית, לבית הכנסת, בחודש ספטמבר 1948, נערכה להם קבלת פנים לבבית, מפורסמת מאוד התמונה של גולדה מאיר עומדת בחזית בית הכנסת בראש השנה תש"י (1949 ) אם כי אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראליים.

ב-1952 החל סטלין ברדיפה גלויה של היהודים הוא פיזר את הוועד האנטי פשיסטי ורצח את מיכאליס שעמד בראשו. בתום משפט מתוקשר, 120 חברי הוועד נעצרו, מתוכם 13 הוצאו להורג. הדבר הנחית מכת מוות על תרבותה יידיש. ב-1953 פתח סטלין במרדף אחרי הרופאים היהודים. בעיתון "פראבדה" הופיע מאמר שכותרתו "מרגלים ורוצחים שפלים עוטים תחפושת של פרופסורים-רופאים". רק מותו של סטלין הציל את הרופאים הללו מכלייה. החל משנות ה-60 החלה התעוררות תרבותית של יהדות מוסקבה, אך למרות ההקלות התבצעו מעצרים של פעילים יהודים רבים. שמותיהם של מסורבי עליה כמו נתן שרנסקי, אידה נודל, יאשה קזקוב, ויקטור בריילבסקי ויולי אדלשטיין שילמו בחירותם על העניין שגילו בשורשיהם התרבותיים ובמדינת ישראל. החל מ-1987, בתקופת הפרסטרויקה, הפכו חיי הציבור היהודיים לחוקיים, אם כי האנטישמיות לא פסקה. עם הרמת מסך הברזל שטף החוצה זרם של יהודים שחיפשו עתיד דמוקרטי וקפיטליסטי בישראל או בארצות הברית.

בית הכנסת שופץ לאחרונה בסיוע כספי העיריה ונראה. בסמוך אליו "יד ושם" לזכר הנספים בשואה ובפעולות טרור וכותל דמעות דמוי הכותל בירושלים.

הערות

[1] איסטנבול שנמצאת גם היא באירופה מאוכלסת מעט יותר אך חלק משטחה נמצא באסיה

[2] איתמר אייכנר, "תזמורת צה"ל כבשה את הכיכר האדומה",  Ynet   , 31.08.16

[3] המושג "סוציאליזם" בהקשר להוגי הדעות המהפכניים הרוסיים, עד שלהי המאה ה-19, בעייתי. האסוציאציה המיידית של המושג "סוציאליזם" היא עם ההשקפה המרכסיסטית. מיכאל באנקומין ופיוטר קרופוטקין האנרכיסטים. גם מנהיגי 'נארודניה ווליה' והוגי דעות כמו ניקולי צ'רנושבסקי, אלכסנדר הרצן, לייב טולסטוי , לא היו סוציאליסטים מרכסיסטיים {ראה בהרחבה: מ' קונפינו, "האינטליגנציה הרוסית בעיני עצמה", בתוך א' אורבך ומ' קונפינו (עורכים), קבוצות עילית ושכבות מנהיגות, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 78-80 ). המרכסיזם חודר לרוסיה רק בסוף המאה ה-19 ואין זה מקרה שהמפלגה המרכסיסטית הראשונה ברוסיה, בראשותו של גרגורי פלכנוב מוקמת ב-1898. ביחס להוגי הדעות באירופה יש להבחין בין סוציאליסטים אוטופיסטים כגון פרודין, סן סימון ומשה הס, לבין הסוציאליזם המרכסיסטיים.

[4] בשנת 2009 חלה ירידה, ובעיר התגוררו 27 מיליארדרים בלבד (לעומת 55 מיליארדרים בעיר ניו יורק).

[5] אלון קליבנוב, "האמנות הרוסית" בתוך: טליה וולקוביצ'ר (עורכת), מטרופוליס מוסקבה, ארץ הצבי, תל אביב, 2010 , עמ'  '50-59.