הסמוראים

 הסמוראים – מעמד הלוחמים היפני

 

 

 

 

 

 

טיול ביפן עוסק מן הסתם בקודים התרבותיים המאפיינים את היפנים. כמה מהם שזורים זה בזה: הזן בודהיזם, טקס התה, האיקבנה (סידור הפרחים) ועוד. בתוך המארג התרבותי הזה תופסים הסמוראים מקום חשוב, גם בגל תפקידם המרכזי באתוס היפני של התקופה המודרנית.

 

הסמוראים של יפן המסורתית היו בין המאפיינים החשובים והמהותיים בהיסטוריה היפנית. לוחמים אלו, בעלי המוסר והערכים הגבוהים נטלו חלק בכל אחת מהמערכות המשפיעות ביפן וזאת עד תום תקופת יפן המסורתית (1800).

הסמוראים נהגו לכרות את ראשי אויביהם ומי שאסף יותר ראשים זכה לתהילה. הם רצחו גם נשים וילדים כדי שאלו לא יוכלו לנקום בעתיד. סמוראים שהפסידו בקרב נהגו לרטש את בטנם שלהם, כדי שלא ליפול בידי האויב. כך בא לביטויו אחד הפנים של החברה היפנית: הקנאות, האכזריות וההקרבה העצמית. הסמוראים באמצעות הכבוד שהפגינו, הנאמנות ללא סייג, ההתמדה והנחישות , זכו למקום כבוד בקרב הלוחמים הנערצים בעולם.

קוד ההתנהגות והלחימה, הדרך בה נוהל הקרב על ידם, היחס בינם לבין אדונם, היוו גורם חשוב בהיסטוריה הסמוראית. ללא הסמוראים, המאבק על הכוח וההשפעה והאחדות אשר קרמה עור וגידים על ידי אדון רב השפעה, יפן לא הייתה כפי שאנו מכירים אותה כיום.

 

 

תולדותיה של יפן רצופות במאבקים פנימיים בין משפחות חזקות על עמדות שליטה, כוח וקרקעות. המשפחות החשובות בהיסטוריה של יפן היו משפחת פוגיארה (Fujiwara), שכוחה עלה כבר בתקופה הקלאסית ומשפחות מינאמוטו 

(Minamoto) וטאירה (Taira) שהתחזקו בימי הביניים. מאבקים אלו הביאו לעלייתם של הלוחמים הידועים בשם סמוראים (Samurai).

מעמד הסמוראים מתגבש בעיקר בתקופה בה שלטו במדינה השוגונים לבית קאמאקורה. (1333-1185)[1]. תקופת קאמאקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868. בתוקפה זו נתגבש מעמד הסמוראים המחזיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חייבים לו, בדומה לפיאודליזם של אירופה בימי הביניים.

 

 

 

 

סמוראי (ביפנית: 侍 או לעתים: 士) הוא מונח מקובל לתיאור של בן מעמד האצולה הלוחמת ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל "סבוראו" – "לשרת".

הסמוראים נתנו צביון צבאי וחדש ליפן, מסורת של שלטון אנשי צבא מקצועיים. הם בעצם היו בעלי הכוח ביפן, שניהלו את המדינה מבלי לבטל את שלטון הקיסר ביפן. מי שמרד נגד הסמוראים נהרג בחרב הסמוראים. אך לצד ההכשרה המבצעית הייתה גם הכשרה רוחנית, טיפוח האופי. מבחינה חברתית, המעמד החשוב והשולט לא היה האצילים אלא הסמוראים ולכן הערכים ודרך חייהם הפכו להיות לדגל, למקור החיקוי של היפנים. ב- 1185 מתחילה התקופה הסמוראית של יפן שנמשכת עד המאה ה- 20, למעשה.  במהלך המאה ה- 12, נחלקה ההיררכיה הסמוראית ל- 3 מעמדות בסיסיים :

1. סמוראים רכובים – רק סמוראי בדרגה גבוהה היה מורשה להילחם כאשר הוא רכוב על סוס.

2. חיל רגלים

3.  Kenin, כלומר עוזרי בית, הם היו האדמיניסטרטורים או אריסים.

בשעת הקרב העדיפו הסמוראים להילחם אחד מול אחד, הלוחם נקב בשם משפחתו, מעמדו והישגיו ואחר-כך חיפש יריב בעל מעמד והישגים דומים. כאשר הרג הסמוראי את יריבו, הוא כרת את ראשו ובסיום הקרב הוצגו כל ראשי אויביו כהוכחה לניצחונו.

 

 

 

נזכיר כאן כי הסמוראים אינם מופיעים במאה ה-12 אלא הרבה קודם לכן: בשנת 646, במסגרת רפורמת טאיקה, אימצה יפן את דרכי הממשל הסינים. החוקים של אותה תקופה, קוד טאיהו, סיווג את פקידי הממשל לשנים עשר מעמדות, כאשר כל מעמד מחולק לשני תתי-מעמדות. פקידים במעמד 6 ומטה קיבלו את השם "סמוראי", והם אלה שעסקו בעניינים יום-יומיים. אמנם כאן מתייחסת המילה לפקידי ציבור ולא ללוחמים, ייתכן כי מקור המונח "סמוראי" הוא מהתקופה הזאת. הסמוראים הראשונים, שתפקדו כלוחמים,  היו בעלי קרקעות אשר התארגנו בהובלתם של בני אצולה במחוזות יפן הרחוקים מהבירה כדי להגן על אדמתם מברברים ושודדי ים.

בתקופת הייאן המוקדמת, הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם האמישי, עם ברברי שהתיישב בצפון האי הונשו, וכך הופיע תואר השוגון, מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה הקיסר לעזרתם של המטות (Clans) שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים פיאודליים, הדומים ליחסי אדון וסאל של אירופה הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר, ומרגע הזה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד, להבדיל מהחיילים הפשוטים.

החל מהמאה ה-10 מעמד לוחמים זה התחיל לצבור כוח ובמאה ה-12 תפס את השלטון ביפן, והחזיק בו עד לאמצע המאה ה-19. במהלך השנים השתנה אופי המעמד בהתאם לתקופה: בעוד שהסמוראים של המאה ה-11 היו לוחמים רכובים ממשפחות נבחרות שהצטיינו בשימוש בקשת, הסמוראים בסוף המאה ה-16 היו מעמד רחב שספג לתוכו לוחמים משכבות שונות של אוכלוסייה. החל מהמאה ה-17 איבד מעמד הסמוראים את תפקידו כמעמד לוחם, ולאחר חדירת השפעה מערבית ביפן והרפורמות של תקופת מייג'י בוטלו זכויותיהם של הסמוראים כאצילים בפועל.

 

 

המלחמה בין הטאירה למינאמוטו גיבשה את מערכת הערכים של הסמוראים, שנקראה תחילה "דרך הקשת והסוס" (קיוֹבָּה-נו-מיצ'י), שנודעה מאוחר יותר בשום "בּוּשידוֹ" (bushido), שהוראתה "אורחות הלוחם". הבושידו מתבסס על הקונפוציוניזם, אך בעוד שבתקופות נארה והייאן קיבל הקונפוציוניזם היפני אופי אריסטוקרט, הרי בתקופת קמקורה הוא קיבל אופי צבאי.  מאוחר יותר, במאה ה-16, הועלו דיני האבירות הללו על הכתב ככללים מוגדרים, בצורת קבצי דינים או אגב תיאורים היסטוריים – ספרותיים. תיאורים אלה נכתבו בשעה שמעמד הסמוראים כבר נטה לשקוע. הם לא הצטיינו ברמה גבוהה של ביקורת היסטורית, ואף הושפעו מחשיבה סינית, שלא עוכלה די צורכה, מפילוסופיה בודהיסטית ומנטייה חזקה לפוזה תיאטרלית (mie). משום כך אין לראות בהם מראה נאמנה לאורחות

האבירים ביפן המדיביאלית. אף על פי כן, השפיעו כתבים אלה מאד על דמיונו של העם היפני בכללו. גורמים שונים, ביניהם הקבוקי, העלו את הבושידו  למעין אידיאל לאומי. עם ראשית התקופה המודרנית ביפן, ב-1868 וביטול מעמד הסמוראים, הפעיל המשטר החדש את כל מנגנון החינוך הציבורי והתעמולה, במאמץ להפוך את הבושידו לאורח חיים לאומי ולא עוד מעמדי.

הבושידו הוא אורח חיים המדגיש את המידות הגבריות, הצבאיות והסטואיות של האדם: התמחות בדרי לחימה, אומץ לב; נכונות להקרבת החיים ללא היסוסים; כושר לסבול עינויי גוף וייסורי נפש ללא תלונה; מסירות מוחלטת במילוי החובה; נאמנות גמורה לממונים עליו.

אלה שבע המידות הטובות המגדירות את המקיים את הבושידו:

1.      ג'י (義) – יושרה

2.      יו (勇) – אומץ.

3.      ג'ין (仁) – נדיבות

4.      רי (礼) – הוקרה

5.      מאקוטו (誠) – יושר

6.      מאיו (名誉) – כבוד

7.      צ'וגי (尽忠) – נאמנות

 

 

 

הערך העליון בבושידו היא הנאמנות (צ'וּ). הסמוראים נדרשו שלא להילחם בצורה עצמאית אלא כחלק מהמערכת. הסמוראי חייב בנאמנות מוחלטת, לאל סייג, לאדונו, שלו הוא חייב את חייו ובאת מעמדו.זאת איננה נאמנות לרעיון מופשט כמו אלוהים או מדינה, אלא תחושת חובה כלפי אדם מסוים. הנאמנות היא אישית ומשפחתית. הבנים ממשיכים להיות נאמנים לאדון של אביהם וכאשר הוא מת, הם ממשיכים להיות נאמנים ליורשו. בניגוד לסין, שם הערך העליון הוא הנאמנות למשפחה, הרי ביפן, החובה לאדון קדמה לכול נאמנות אחרת.

כמו כן, על הסמוראי להיות אמיץ בצורה קיצונית, לדעת לסכן את חייו, להיות נאמן בצורה קיצונית ולהיות מוכן למות בכל עת למען האדון. סיסמתו של הסמוראי הייתה: "החיים קלים כמו נוצה, החובה כבדה כמו הר" הבעיה היא לבצע את המוטל עלייך, למלא את חובתך". הכבוד הוא ערך מרכזי אצל הסמוראים, אם אתה מנצח ומקריב את עצמך אתה זוכה לכבוד. עדיף היה להסתער מאשר להתגונן; למות מחץ שפגע בלב מאשר מחץ שפגע בעורף. הסמוראי זלזל בחיי עצמו ובחיי זולתו. הגישה כלפי הפצועים היתה כי מוטב שימותו כגיבורים מאשר יחיו כנכים. האמונה הבודהיסטית סייעה בטיפוח הגישה הזאת: אם החיים הם הבל הבלים, עדיף לסיימם בכבוד בשדה הקרב. באופן זה הפך הבודהיזם, שבמקורו שלל כול אלימות, לדת המטפחת את ערכי הלוחם.  משאת נפשו של הסמוראי היתה לזכות בכבוד ובתהילה. כאשר הסמוראי הסתער, נהג להזכיר את שמו וייחוסו, כדי שייזכרו את גבורתו כשימות.

הבושידו הדגיש את הכנות (מאקוטו). לא במובן המערבי של אמירת כל דבר שאדם חושב, אלא במובן היפני של ביטול עצמי והזדהות עם התפקיד, כך שתוכו יהיה כברו. הסמוראי היה צריך להמעיט בדיבור ולא להפגין את רגשותיו. ערך חשוב היה הנחישות (גמאן): החזקת מעמד, דבקות במשימה והתגברות על כול קושי, מבלי לוותר או להתלונן.

כמו כן,כלל הבושידו – בדומה לערכי האבירות באירופה – גם מידות חברתיות, כגון חוש מפותח לצדק, צנע, דרכי נימוס, אדישות לעושר ובוז לפעולות המכוונות לצבירת הון. אמנם, הללו היו אידיאל שלא תמיד בא לכלל מעשה, אולם  השפעת החינוך לבושידו ניכרת בבני האומה היפנית בגבורה פיסית מופלאה, בכושר סבל גבוה ובנכונות להקריב את החיים למען הנאמנות והכבוד. יחד עם זאת טיפח הבושידו קשיחות נפשית  ודחף את היפנים לקנאות ולמעשי אכזריות.

 

 

 

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבפנימו.

וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים… כאשר בוחנים את דמותם, נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּ‏ן בוּ‏ ריוֹ‏ דוֹ‏" (文武両道), מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה – שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק.

הסמוראים היו מעמד משכיל, עם הערכה גדולה לידע, ולכן אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הסמוראים היה גבוה מאוד. עם זאת, יש לציין כי גם בשכבות האחרות של האוכלוסייה היו אחוזי אוריינות גבוהים יחסית. הנזיר פרנסיסקו חאווייר, אשר הגיע ליפן באמצע המאה ה-16, מציין את הנאורות של האוכלוסייה היפנית ומתאר את מערכת החינוך המקומית: לפי כתביו, הסמוראים שלחו את ילדיהם למנזרים בודהיסטים בגיל 8, ושם הם התלמדו עד גיל 19-20.

הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי, שהעריכו ידע ויופי. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאמנויות המסורתיות של יפן, כגון איקבנה וטקס התה. ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין". מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.

 

 

 

על סמוראים אלו היתה אהובה מאוד שירת הֵייקוּ, וזו היתה אפילו מרכיב בטקס ההתאבדות המסורתית, סֶפּוּקוּ.  אחת המטלות של אלו שנדרשו לכך, היה לחבר שיר הייקו אחרון.

הֵייקוּ היא שירה אותה מנחים כללים נוקשים במיוחד. כל שיר הוא בן שלוש שורות, חמש הברות בשורה הראשונה, שבע בשניה וחמש בשלישית, שבע עשרה הברות בסך הכל. וזהו מן הסתם השיר הקצר בעולם. תכליתו של השיר לציין בדייקנות רגע, תחושה, מקרה, התרשמות, של דברים שקשורים בטבע ובעונות השנה, אך לא רק. (כיום אפשר למצוא שירת הייקו מודרנית שמדברת על מכוניות, מטוסים והחיים בצל הטכנולוגיה). ה"קמצנות" במילים, השימוש רק בהכרחי, מכוונים ליצור התמקדות בלב לִבה של החוויה, דיוק מוחלט של הרגע הזה. את מה שנרמז והוסתר, ישלים הדמיון והרגש של כל קורא באשר הוא. יש מי שיראה בהייקו גיבוב רֵיק של מילים, יש מי שיישב תחתיו ויקרא שיר אחד שילווה אותו יום שלם, ולאן שלא יביט ינסה לבחון ולצייר במוחו את הגלוי בשיר ויותר את הנסתר בו. הקשר בין הסמוראים לצורת שירה זו, הוא מחויב המציאות מבחינת האופי שלהם.

דרכו של סמוראי, העושה שילוב בין הפילוסופיה של קוֹנְפוּצְיוֹס וזֶן, ממנה גם מושפעת השירה הזו, דוגלת בכמה עקרונות לא מופשטים. מחשבה צלולה, מוח טהור, דרך יחידה, והתמקדות אך ורק בהווה. "מלבד תכליתו היחידה של הרגע הזה – דבר לא קיים. חייו של אדם הם שרשרת של רגעים. אם ישכיל להבין את הרגע הזה, לא יישאר לו דבר לעשות, לא יישאר לו עוד לאן לחתור, כלומר שהוא השיג את ההבנה והמטרה של חייו.

 

 

 

הם היו אנשים שֶכְּמוֹ קוֹרצוּ מחומר אחר. הם לא הרגישו כאב, לא סבלו מקור, לא פחדו משום דבר, ומעל הכול, הם לא פחדו מהמוות. מבחינתם היה רק דבר אחד שנלקח בחשבון: המטרה, והמוות כלל לא היה בגדר שיקול. (הסיבות והנימוקים לא זו הרשימה לפרטם). ולא רק זה, בראש מורם הם תָּרוּ וחיפשו אחרי המוות שהיה עבורם גאווה. אם יצווה עליהם אדונם להתאבד, הם יעשו זאת ללא אומר, ובהרגשה שזכו בדבר הגדול ביותר שיכול ליפול בחלקו של אדם במהלך חייו. במילים אחרות, יש למען מה למות, המטרה, ולא מוות חסר תכלית כאותו כלב. למעשה אפשר לומר, שהסמוראים חיו כדי למות בכבוד.

דרכו של הסמוראי במוות יסודה. חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום. "בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי".

 

 

הייתה תהילה של המוות היפה. לא תמיד מצליחים למות בקרב ולעיתים מפסידים. השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי.

אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו. אם לא עלה בידו של הסמוראי למות בקרב כגיבור כבודו מוטל בסכנה איומה. לפני שסמוראי נופל בקרב לידי האויב הוא צריך להתאבד. כמו הנפילה בקרב, נחשבה ההתאבדות למוות יפה וקצרה שבחים. לוחם שנפל בקרב, או התאבד, כאשר הוא צעיר ויפה, הושווה לפרח הדובדבן הנושר בשיא פריחתו. התאבדות היתה מוצא מכובד ממצב משפיל. היא נועדה להוכיח כי הסמוראי מכיר באחריותו למה שקרה ושיש לו אומץ להטיל על עצמו את העונש הכבד ביותר. היא הוכיחה כנות, כיפרה על כישלון ומחקה את הבושה. היו סמוראים שהתאבדו בעקבות מותו של האדון, כדי למלא את מצוות הג'ונשי, שהוראתה: "ליווי האדון למוות". היו שהתאבדו כדי למחות על התנהגות מבישה של האדון.

 הדרך להתאבד היא טקסית. ההתאבדות באה כעונש מכובד במקום מאסר וכו'. התאבדות נקראה הארקירי (בקריאה הסינית: סֶפּוּקוּ Seppuku), ריטוש הבטן. מכיוון שההנחה הייתה שהנפש והאישיות נמצאים בבטן. במקרה של עונש בוצע ההארקיקי בנוכחות ידיים ונציגו של האדון. הוא כלל חיתוך הבטן מימין לשמאל ואחר כך מלמעלה למטה, ומיד כיפוף הגב לבל יתיז הדם הצידה. ביצוע ההראקירי הצריך שליטה עצמית כבירה, ולא כולם ניחנו בה. כדי למנוע מהמתאבד את הבושה של אי יכולתו להשלים את המעשה, היה על ידידו הטוב, שהמתין בצד עם חרב שלופה, להניף את חרבו ברגע הנכון ולכרות את ראשו של המתאבד במכה אחת, אבל כדי שלא יתגלגל על הארץ בצורה מבישה, היה צריך לכרותו כך שיישאר תלוי על פיסת עור. ביצוע שהצריך שליטה עצומה.

צורה אחרת של ענישה עצמית היתה פרישה והצטרפות למנזר, עד סוף ימיהם. סמוראי שגילח את ראשו, ויתר על מעמדו ורכושו וניתק את עצמו ממשפחתו וידידיו, דמה למי שמת בעודו בחיים. כאשר הפך לנזיר, קיבל שם וזהות חדשה. הוא עבר לחיי עוני ופרישות והתפלל לפיוס נשמותיהם של האנשים שהרג.

 

 

יחד עם זאת, היו סמוראים שמצאו את עצמם מחוץ למסגרת, לרוב בעקבות מות אדונם והמשיכו לחיות על חרבם כשודדים. סמוראים אלו נקראו רוֹנין ("אנשים צפים") וקיומם מוכיח כי היה קיים פער בין האידיאל לבין המציאות. לא תמיד המילה "רונין" באה בהקשר שלילי. לעתים "רונין" הינו שם נרדף לסמוראים. יעיד על כך "סיפורם של 47 הרונין", במוכר גם בשמות "47 הסמוראים"[2]. הינו אב טיפוס לסיפור יפני. הסיפור תואר על ידי מלומד יפני כ"אגדה לאומית", המתארת את המקרה המפורסם ביותר הכרוך בקוד הכבוד של הסמוראי, בושידו.

הסיפור מתאר קבוצת סמוראים שנהיו לרונין, לאחר שהדאימיו (daimyo) שלהם אולץ לבצע התאבדות טקסית עקב התקפה שערך נגד הקוֹ‏זוּ‏קֵה-נוֹ‏-סוּ‏קה (בעל תפקיד בחצר השלטון) בשם קִירָ‏ה יוֹ‏שִינָ‏אקָ‏ה. לאחר המתנה סבלנית של שנה ותכנון ממושך, נקמו הרונין בקירה בשם כבודו של הדאימיו. בהתאם לחוקים שהיו ידועים לרונין מבעוד מועד, אולצו אף הם לבצע ספוקו עקב הרצח שביצעו. הסיפור זכה לפופולאריות בתרבות היפנית כסמל לנאמנות, הקרבה, התמדה וכבוד שעל אנשים הגונים לשמר ולקיים בחיי היום יום. בתקופת המודרניזציה המהירה של תקופת מייג'י, שיוועו בני יפן לשורשים תרבותיים והפופולאריות של הסיפור הכמעט מיתולוגי התעצמה.

 

 

 

כמו האבירים באירופה, רכבו סמוראים בכירי על סוסים, בעוד שהאחרים היו חיילים רגליים (אשיגארוּ). בצאתו לקרב חבש הסמוראי שריון קשקשים, עשוי מלוחיות פלדה המצופות לכה ומחוברות זו לזו בחבלים צבעוניים. השריון, שהתאים ללוחמה על גבי סוסים כונה אוֹ‏-יוֹ‏רוֹ‏י.

על שריונו נשא הסמוראי את סמל משפחתו, מצויר בתוך עיגול. סמל זה (מון), סייע להבחין ביון אויב לידיד בסערת הקרב. הסמוראי חבש לראשו קסדת מתכת מקושטת בקרניים. בניגוד לבגדיו האזרחיים שהיו פשוטים מאד, הקפיד הסמוראי ללבוש בגדים ססגוניים כדי להרשים אויבים כמו ידידים. הסמוראי נהג להתבשם ולהסתרק טרם היציאה לקרב, כדי שראשו ייראה מכובד אם ייכרת. על מצחו היה קושר הַצ'ימאקי – מטפחת לבנה שתפקידה למנוע מהזיעה לחדור לעיניים. מטפחת זו משמשת עד ימינו כסמל של נחישות וגבורה.  כמו כן נשא הסמוראי מניפה שבעזרתה צינן את פניו. היו מטפחות בעלות שולי מתכת חדים ששימשו גם ככלי מלחמה.

מבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. הסמוראים התמחו בכמה כלי נשק: הרומח והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. כלי הנשק העיקריים של הסמוראים היו הקשת והחרב. הקשת היתה עשויה ממקלות של עץ ובמבו המלופפים יחד ואורכה היה כשני מטרים, יותר מגובהו של הלוחם. החצים, באורך של כ-90 ס"מ היו עשויים מבמבו ומצופים בראשי מתכת ונישאו באשפות החיצים שעל הגב. הסמוראי חגר שתי חרבות: חרב ארוכה, שהלהב שלה היה באורך של כ-75 ס"מ וחרב קצרה, עם להב באורך של כ-50 מס"מ. כך היה מוכן לטווחים שונים של לחימה. החרבות היו מעוקלות במקצת ונישאו מצד שמאל, כשמחציתן בולטת קדימה. החרב הארוכה היתה כבדה ולכן החזיקוה בשתי ידיים. משום כך לא נשאו הסמוראים מגן בידם השמאלית, כפי שעשו אבירי אירופה. החרב הפכה לכלי הדגול ביותר של הסמוראים, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.

כבר בגיל חמש קיבל ילד של סמוראי חיקוי של חרב אותה היה נושא על החגורה. בעת טקס הבגרות, ביחד עם קבלת השם שלו, הנער היה מקבל את הנשק האמיתי – צמד של קטאנה  (katana) וואקיזאשי (wakizahi), המכונה ביפנית דאישו (大小, מילולית "גדול וקטן"). הוקיזאישי היה נשקו הפרטי של הסמוראי, אותו אף פעם לא הורידו מהחגורה. אפילו כשהסמוראי התבקש להוריד את הנשק שלו בכניסה לבית, הוא היה רשאי להשאיר את הוקיזאשי על החגורה.

בדרך כלל הסמוראים נתנו שמות לחרבותיהם כי האמינו שהחרב מהווה שלוחה אמיתית של תודעת הלוחם שבתוכם. ואכן, החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה. את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו.

החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר. הסמוראי ראה גם בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי – החייל הנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיסי.

כאן המלחמה היא בין שתי מצבי תודעה ולא בין שתי גופים. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומתיימרת מתוך ים של שלווה פנימית. עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק, ההתקדמות והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו בנתיבו אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.

 

 

 

 

השימוש בחרב הייתה אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת יכול היה לקחת חודשים רבים. בתקופת קמקורה הגיעה הטכנולוגיה של ייצור החרבות לרמה גבוהה. החרבות היפניות נחשבו לטובות בעולם והיה להן ביקוש גם בסין ובקוריאה. כדי ליצור את החרב הראויה פותחו שיטות היתוך משוכללות בכבשנים של פחם עץ, שבהם הגיע החום לאלפי מעלות. את הברזל החם היו רוקעים ומחשלים עד שהתקבלה הפלדה המעולה של החרב.

יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאינספור רבדים דקים של פלדה. אזי לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי בחרב. ברוח הזן, מבטל הסמוראי את אישיותו, כך שהיא הופכת להיות חלק מהחרב (כפי שהקרטיסט מבטל את הכול והופך להיות חלק מהמכה). "אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".

תחילה עסקו בכך נזירי ההר (ימאבּוּשי) ומאוחר יותר – משפחות שהתמחו במקצוע זה. טרם שניגשו חרשי החרב למלאכתם היו מטהרים את עצמם ולובשים בגדים של כוהנים שינטואיסטים. שני יצרני החרבות הידועים ביותר של יפן היו מָסָאמוּנֶה במאה ה-13 ותלמידו מוּרָמָאסָה במאה ה-14. עד היום נחשבות חרבותיהם כיצירות מופת. האגדה מספרת כי השניים ביקשו לבדוק חרבו של מי טובה יותר. תחילה הכניס מורמאסה את חרבו לנהר. היא היתה כה חדה, עד שחתכה כול עלה שחלף על פניה. אך משהכניס מורו מסמונה את חרבו למי, זז הצידה כל עלה שהתקרב אליה. מסאמונה ניצח כי החרב הטובה ביותר היא זו שמרתיעה מבלי שיהיה צורך להשתמש בה.

 

 

 

החברה הסמוראית היתה חברה של לוחמים, ולכן לנשים, שלא השתתפו בלחימה, היה מעמד נחות. היו מקרים שבהם נשים יצאו לסייע לגברים בהגנה על מבצר, כשהן חמושות בחרבות שנקראו נָג'ינָאטָה.

אשתו של סמוראי, אוֹ‏קוּ‏סָ‏אן (מילולית: "זאת שנשארת בבית"), דאגה לילדים וניהלה את המשק של הסמוראי בזמן שהוא יצא למלחמות, והייתה אמורה גם להגן עליו במקרה הצורך. לכן מרבית הנשים הסמוראיות למדו להשתמש בנגינטה ובפגיון. החוקים הקונפוציאניים הורו לאישה להיות כנועה לבעלה. אי לכך, מעמד האישה בחברה תמיד היה נמוך בהרבה מזה של הגבר; על הנשים נאסר גם להשתתף בפוליטיקה. למרות זאת, היו נשים בהיסטוריה של יפן אשר צברו כוח ושלטו דרך בעליהן או במקומם. כך אשתו של השוגון אשיקאגה יושימאסו שלטה בפועל במקומו, כאשר זה איבד עניין בפוליטיקה, ופילגשו של טויוטומי הידיושי עמדה בפועל בראש משפחת הידיושי לאחר מותו.

לאשה לא היה חלק בירושה והיא היתה תלויה בגבר ונתונה למרותו של ראש המשפחה. בתור ילדה היה עליה לציית לאביה; כאשר נישאה היה עליה לציית לבעלה; ואם נתאלמנה היתה כפופה למרותו של בנה הבכור. מעמדן הנחות של הנשים התבטא גם בשפה: גבר היה פונה לאישה בלשון שבה פונים לילדים ולמשרתים, ואלו אשה היתה פונה לגבר בשפה בה פנו לאיש רם מעלה. עד היום חייבת האשה היפנית להשתמש כלפי הגבר בשפה נימוסית יותר מהשפה שבה הוא משתמש כלפיה. כאשר סמוראי הלך עם אשתו, היה עליה לפסוע ארבעה צעדים מאחוריו, כשהיא נושאת על גבה או בידיה את המיטלטלין, קשורים במטפחת רחבה. הסמוראי היה צריך להיות מוכן להקריב את טובת אשתו וילדיו אם התפקיד דרש זאת, אולם האשה היתה חייבת בנאמנות לבעלה בכול הנסיבות. לעתים כאשר סמוראי ריטש את בטנו בהאראקירי, התאבדה אשתו בדקירת סכין בצווארה.

 

 

סמוראי היה אמור לשאת לאשה בת מעמדו או בעלת מעמד גבוה יותר. בעוד שכלל זה היה עבור סמוראים בכירים, לסמוראים הזוטרים הותר לשאת לאישה גם נשים פשוטות. הכלה הביאה איתה נדוניה, אשר שימשה להתחלת חיים חדשים; לפעמים הסמוראי שהיה חייב כסף לסוחר עשיר התחתן עם ביתו כדי למחוק את חובותיו. הסוחרים, מצידם, השתמשו בנישואים כאלה כדי לקדם את מעמדם בחברה. מכיוון שלנישואי סמוראי היתה משמעות פוליטית וכלכלית, ההחלטה עליהם היתה בידי ראשי המשפחות וטעונה את אישורו של האדון.

בניגוד לאצילי היאן, שאצלם נחשבו החיזור והאהבה לפעילויות מכובדות, חונכו הסמוראים לרסן את תשוקותיהם ולהסתירן. סמוראי היה צריך לשמור על ארשת מכובדת והיה לו מותר להפגין אהבה רק כלפי חברו לנשק או כלפי אדונו. בניגוד לתדמיתו הרומנטית של האביר האירופאי, בקרב הסמוראים נחשבו רגשנות כלפי נשים וחיזור אחריהן, לסימן של רכרוכיות.

הסמוראי גם יכול להחזיק פילגש, אך הרקע שלה נבדק בקפידה על ידי סמוראי בדרגה גבוהה יותר. אם לפילגש היה נולד בן, הוא היה יכול להיות סמוראי.

הסמוראי יכול היה להתגרש מאשתו מסיבות שונות, אך גירושים היו אירוע נדיר. הסמוראים נמנעו מגירושים כדי לשמור על כבודם, אבן הפינה של בושידו. בנוסף, בעת הגירושים היה הסמוראי חייב להחזיר את הנדוניה. אשת סמוראי שבעלה התגרש ממנה יכלה לבצע גִ'יגָ‏אי, ספוקו של נשים, כדי לשמור על כבודה.

 

 

 

שוּ‏דוֹ‏ (衆道) זוהי מסורת של קשרי אהבה בין סמוראי מנוסה לבין סמוראי צעיר, בדומה לפדרסטיה ביוון העתיקה. בצורה כזאת הועברה המסורת הסמוראית מדור לדור, ולשודו מקום חשוב ומרכזי בתרבות הסמוראים. כתבי בושידו מסוימים, כגון "חגאקורה" של מינאמוטו צונטומו, מפרטים בדיוק את האופן הנכון של ניהול הקשר. הכתבים האלה מפארים את אהבת שודו, אשר לטענתם היא מלמדת את הסמוראי הצעיר ליושר, נאמנות וחוש אסתטי. המאהבים היו נאמנים מאוד אחד לשני, ומחזות על חיי הסמוראים עוסקים לא פעם במחלוקת של הסמוראי בין הנאמנות לדאימיו לנאמנות למאהב.