יומן הטיול בסנגאל

כתב: גילי חסקין; ‏‏‏‏07-03-19

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאתי דיין ולאייל זיידוש עבור עצותיהם.

ראו באתר זה  : תולדות סנגל

ראו גם: טיול בזמביה,  ספארי בקניה,  ספארי בטנזניה,  זכרונות מאוגנדה, טיול לגאנה, טיול לבנין, טיול לטוגו שבמערב אפריקה , הפתעה בבורקינה פאסו, טרק בהרי סימיאן , במדבר  דניקיל ,  יומן  הטיול באתיופיה ההיסטורית , יומן הטיול בעמק האומו 

מצגות:   צפון סנגל   ;  דרום סנגל  ;   בסארי 

"אסיטן היתה רעיה מושלמת בנוסח המסורות האפריקאיות הישנות: צייתנית, כנועה, חרוצה. היא לא הרימה את קולה מעולם. לא היה לה כול מושג מה הן פעולותיו של בעלה או למצער, היא העמידה פנים ששכחה מה טיבן. תשע שנים קודם לכן, השיאו אותה לבכור לבית בקאיוקו. הוריה טיפלו בכול, בלי להיוועץ בה כלל. ערב אחד אמר לה אביה, שבעלה מתקרא סאדיבו בקאיוקו, וחודשיים לאחר מכן מסרו אותה לגבר שהיא לא ראתה מעולם. הנישואים נערכו במלוא הטקסיות הנחוצה במשפחתה משושלת עתיקה. אבל אסיטן חייתה עם בעלה אחד עשר חודשים בלבד […]  כעבור שלושה שבועות הביאה לאוויר העולם תינוקת. שוב, הנוהג הקדמון הכתיב את חייה: השיאו אותה לצעיר בבני בקאיוקו, איברהימה […] אסיטן המשיכה לציית[…] כנועה היתה לאיברהימה, כפי שהיתה כנועה לאחיו. הוא היה נוסע לימים, נעדר במשך חודשים, קרא תיגר על סכנות, זו היתה מנת חלקו כגבר, כאדון. משימתה כאשה היתה להסכים ולשתוק, כפי שלימדו אותה לנהוג"[1]. מתוך סיפורו של אוסמן סמבן, "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים", מצרפתית אביטל ענבר)[2]. הטיול שלי בסנגל לא התחיל כשרגלי נחתו בנמל התעופה בדקר ואפילו לא קודם לכן, כשהצמדתי את פני לחלון המטוס, בניסיון לראות את מדבר סהרה מתעורר. הטיול התחיל כשקראתי את הספר "חתיכות העץ הקטנות של אלוהים", בעריכת לין שלר[3], שמאגד שלוש יצירות מופת מסנגל. שלא כדרכי עשיתי את צעדי הראשונים בארץ אפריקאית מגוונת זו, דווקא בין דפי הספר.

בשלושת הרומנים יש ביקורת פוליטית. שלושתם עוסקים בעוולות ובחוסר שוויון. שלושתם קוראים לשינוי רדיקלי. שלושת הסופרים הושפעו בבירור מרעיונות מערביים, אך כול אחד מהם מקדם את תפישת עולמו האישית ומציג חזון ייחודי לחברה פוסט קולוניאלית. עבודותיהם חושפות את המורכבות של הקולות האפריקאים, הזועקים שינוי. אך הם לא ניתנים לקטלוג קל של תפישה פוליטית מסוימת.

הספרות הסנגלית מעלה את המורכבות של תולדות סנגל וחושפת את פירות השעתוק התרבותי[4] שהתפתח במפגשים שבין צרפת לבין אפריקה המערבית; בין האסלאם לנצרות; בין הדת לחילוניות, בין העיר לכפר, בין תרבויות של אליטה ותרבויות של פועלים, ובין זירות גבריות ונשיות ובעוד צמתים אחרים. הרומנים שנכתבו במחציתה ראשונה של המאה העשרים משקפים את הדיאלוג ואת הפשרות שנערכו בין האפריקאיות לבין התרבות הקולוניאלית, אשר הותירה את חותמה בסנגל, אולי יותר מאשר בכול מושבה צרפתית באפריקה. ברומנים הללו ניכר המאמץ, להפריך דעות קדומות אירופאיות בנוגע לציוויליזציות הקדם קולוניאליות. המסר ברור: אירופה לא באה ליבשת השחורה ב"שליחות מנחילת תרבות", כפי שהציגה ואולי האמינה. נהפוך הוא, היא הביאה עמה תוהו ובוהו וחורבן לעולם שהיה כבר מתוקן"[5]. כך למשל, קורא הסופר סמבן, תיגר על היסודות האידיאולוגיים של הקולוניאליזם, באמצעות חשיפת הסתירות בין השלטון הקולוניאלי להומניזם הליברלי המערבי. בספר נאמר על ילדה שהתחנכה בבית ספר צרפתי: "נכון שהיא היחידה בינינו שמסוגלת לקרוא את מה שכותבים הלבנים. אני לא יודעת לקרוא, אבל אני בטוחה, שבאף אחד מספרי החוק לא כתוב שמותר להמית ברעב ובצמא אנשים הגונים"[6].

אמנם, הקולוניאליזם גם תרם לפיתוחה של אפריקה, אבל סמבן הוא משורר, לא היסטוריון. הוא רוצה להשמיע זעקה וליצור חוויה ובכך הוא ללא ספק מצליח.

המקומיים מתגאים בהתנגדות לצרפתים, אך בו זמנית מקבלים את הצרפתים בעין יפה. צרפת יצרה זהות כלל סנגלית. הצרפתית היא ה"לינגווה פרנקה"[7] של סנגל. בזכותה הם יכולים לתקשר זה עם זה. צרפת גם גיבשה אותם כאומה. עצמאותה של אפריקה היא תוצאה של מפגש בין שני תהליכים: מצד אחד, השינויים באירופה והרצון לבנות עולם אחר, טוב יותר ומצד שני, התפתחותה של שכבת המשכילים באפריקה, אשר גיבשה תנועות אנטי קולוניאליות ונאבקה לעצמאות מהירה מעול הקולוניאליזם.

אפילו אינטלקטואלים צרפתיים ראו בקשר בין החזק (צרפת) המגן על החלש (אפריקה), קשר סולידרי, המגלם את פסגת ההומניות. עד אמצע שנות ה-50 דבקה צרפת במדיניות של חיפוש איזון חדש בין זעזועי המלחמה לבין רצונה לשמר את האימפריה. לכן החלטתה להעניק עצמאות למושבותיה בשנת 1960, באה בהפתעה[8]. גם חלק ניכר מדוברי הצרפתית האפריקאים ביקשו לאורך שנות ה -40 וה-50 שוויון זכויות במערכת הצרפתית. רעיון העצמאות גובש רק לאחר 1956, כאשר החל תהליך מואץ של דה-קולוניזציה. כמעט כול מושבותיה של צרפת, קיבלו עצמאות באותה שנה – 1960.

הנחיתה באפריקה היא תמיד חוויה מסעירה. כמעט מטלטלת. בבת אחת נזרקים לעולם אחר. הנשים הלבושות ססגוניים, הבחורות הצעירות שטרחו על החלקת שערן; המתעשרים החדשים היושבים במחלקת העסקים לבושים בחליפותיהם המחויטות. הריח החריף של הזיעה. אסוציאציות מסעירות על אקזוטיקה אפריקאית, קסמי הסוואנה, שפע הצבע ויחד עם אלו, מחשבות נוגות על הניצול האירופאי, על סחר העבדים ועל אפליית השחורים באשר הם.

השם "סנגל" (Sengal) נובע מנהר סנגל, שמהמדינה גובלת בו בצפון ובמזרח. מקור שמו זה, ממילה "Sunuu Gaal" בשפת הוולוף (Wolof) המקומית, שהוראתה "הסירה שלנו". יתכן גם שמדובר בשיבוש פורטוגלי של המילה Zenaga, שפה בֶרבֶרית שהיתה שגורה בפי התושבים שחיו באזור מאוריטניה. אולי יש קשר למילה Sanhaja, שהיה שמה של קונפדרציה צפון אפריקאית גדולה שהיתה קיימת במאה ה-12. שהייתה קיימת מתי ??. להבדיל ממרוקו ובמידה רבה ממאוריטניה,  שהן מדינות ערביות-ברבריות, כאן, בסנגל, מתחילה אפריקה השחורה.

אוכלוסיית סנגל מונה כ-13  מיליון תושבים.  WORDFACT של ה-CIA,  כ-70% מהתושבים חיים באזורים הכפריים, אך שיעור האוכלוסייה העירונית נמצא בעלייה. האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף, ובחלק המרכזי והמערבי של המדינה, ואילו האזור הצחיח בצפון-מזרח סנגל מיושב בדלילות.

מפת סנגאל     

כמעט כל התושבים בסנגל הם ממוצא אפריקאי, וכמו מרבית מדינות מערב אפריקה, האוכלוסייה מורכבת מקבוצות אתניות שונות המדברות בשפות שונות. הקבוצה הגדולה ביותר היא הוולוף (Wolof), שמונה כ-43% מהאוכלוסייה. אחריה בגודלן באות קבוצות אתניות שונות, שהחשובות שבהן הן פוּלה (Fula), המונה 24% וסֶרֶר (Serer), המונה כ-15%. כאחוז אחד מן האוכלוסייה הם ממוצא אירופי, בעיקר צרפתי, וכן יש מיעוטים קטנים של וייטנאמיים, שנותרו מהתקופה הקולוניאלית. אז גם הגיעו לסנגל לא מעט  לבנונים, אשר מהווים את עיקר מעמד הקמעונאים בדקאר. כמו כן, חיים כאן גם  מאוריטנים ויוצאי כף ורדה[9].

ב-1857 הוקמה העיר דקר, סמוך לקצהו הדרום-מערבי של חצי האי קאפ-ור (בצרפתית Cap-Vert, הכף הירוק), שלחופי האוקיינוס האטלנטי, בערך באמצע קו החוף של סנגל. שמו של האזור (במקור בפורטוגזית, "קאבו ורדה")[10] ניתן לו בגלל הצמחייה הירוקה המכסה אותו חלק מהשנה, בניגוד לחופים החוליים בסביבתו. קאפ-ור מהווה את הגבול הגאוגרפי בין רצועת החוף המכונה "החוף הגדול" (Grande-Côte) שמצפון לו, לבין הרצועה המכונה "החוף הקטן" (Petite-Côte) שמדרומו.

האירופאים הראשונים שהגיעו לכאן והראשונים  שנתנו לחצי האי את שמו היו הפורטוגלים, שבראשית המאה ה-15, החלו להתקדם דרומה, לאורך החוף המערבי של מרוקו והסהרה, כדי להגיע בדרך הים אל מקורות הזהב. השלב הראשון, הקשה, בהתקדמות הימית הסתיים בשנת 1445, כאשר עבר הספן הפורטוגלי דיניש דיאש (Dinís Dias) את האזור הצחיח והגיע לאזורים מיושבים, שם גדלה צמחיה ירוקה. הוא זה שהעניק למקום הזה את השם "הכף הירוק".

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי.

חצי האי סלעי ברובו, והוא נוצר מחיבורם של איים וולקניים אל לשון יבשה הפורצת  לאוקיינוס האטלנטי. צורתו משולשת, כשאורך צלעותיו כ-15 ק"מ כל אחת. נמל התעופה הבינלאומי של דקר שוכן בחלק הצפוני של קצהו המערבי של חצי האי[11]. המפרץ שבחלקו הדרום-מערבי מהווה נמל טבעי מצוין. מאז גילויו היווה הכף תחנה חשובה במסחר בין אפריקה לאירופה, ובכלל זה סחר העבדים[12].

ראו באתר זה: אנריקה הספן וגילוי העולם החדש.

התושבים המקוריים של חצי האי הם בני לֶבּוֹ, המונים כיום כ-90,000 נפש, ועסקו בעבר בחקלאות ובדייג. אך מאז שהוקמה דקאר, נהרו אליה תושבים מכול חלקי המדינה והיא מהווה ערב רב של שבטים. נמלהּ של דקר הוא בעל חשיבות מסחרית ואסטרטגית, ומשמש בסיס צבאי, ימי ואווירי של צרפת. דקר היא אחת מערי התעשייה והמסחר הגדולות באזור. בעיר ובסביבותיה מרוכזים קרוב ל-90% מכמות המפעלים בסנגל. בעיקר תעשייה קלה. בעיר ובסביבתה קמו מפעלי קמח, אריגים, רהיטים, ומפעלים לעיבוד שמנים, עורות, פוספטים ועוד.

רחובות העיר רחבים, ובמרכזה מרובים הבניינים הגבוהים, בהם גורדי שחקים[13]. דקר רחוקה מהשלווה האפריקאית. מרכז העיר צפוף, רועש והומה אדם. פקקי תנועה, צפירות, רעש. כיכר העצמאות עוצבה על ידי הצרפתים, בסגנון נאו קלאסי ונראית כלא-שייכת להמולה הרוחשת סביבה. ילדים ומבוגרים נעים בזריזות בין המכוניות, מנסים למכור סחורות: מטפחות נייר, מצתים ותפוזים כמה אנשים בעלי תספורת "אפרו", כמה "ראסטות". הרבה פרצופים שונים. מפינות שונות של העיר בוקעת מוסיקה. מקצבים סוערים שמרעידים את הנשמה.

דקר היא כרך בו חיים כיום באופן רשמי למעלה משני מיליון תושבים. טוענים שאם נמנה את תושבי הפרברים ואת המהגרים הבלתי רשמיים, נגיע ל-2.5 מיליון תושבים. חמישית מכלל תושבי המדינה.

באופן מפתיע, רמת הפשע נמוכה, למרות שיעור האבטלה הגבוה . לא נתקלנו בבעיות ולא חווינו תחושה של חוסר נוחות, למרות התנסות לא נעימה שאירעה ביום הראשון לטיול. גבר גבה קומה, התחיל להציק לי ומבלי שארגיש פתח את הפאוץ' שלי ועוד רגע חבילת השטרות תעשה את דרכה לכיסו. בדרך נס נפלה תעודת מורה הדרך על הכביש. משהו הפנה את תשומת לבי וביילה, מדריכנו, הופיע לצדו. ביילה צנום. קטן בהרבה מהגברתן שתחב אלי את ידיו, אבל משהו בחזותו הכפרית, של מי שגדל באזור הדוגון ההררי של מאלי, הבהיר לעבריין השכונתי, שעדיף לחתוך רווחים ולהסתלק.

תחילת הטיול הייתה בכיכר העצמאות, שעוצבה על ידי הצרפתים, שיצרו למעשה את סנגל והטביעו עליה את חותמם. מיד עם כיבוש סנגל, החלה צרפת להרחיב ולפתח את נמלה של דקר ובשנת 1902 העיר הפכה לבירה המנהלתית של אפריקה המערבית הצרפתית. העיר תוכננה כך כדי שתקדם את האידיאולוגיה ואת התרבות הקולוניאלית המודרניסטית. מאמצי העיור שנעשו בה, חיקו מאפיינים של נופים עירוניים אירופאיים – שדרות מוצלות, רחובות במתווה שתי וערב, ככרות מרכזיות ואדריכלות קולוניאלית, שנראו לי במבט ראשון כ"ויקטוריאנית", דבר שהצרפתים לא היו מקבלים…[14].

מראשית הפשיטות הצרפתיות על מערב אפריקה באמצע המאה ה-17, היה לסנגל מעמד של מוקד מסחרי, פוליטי ותרבותי, עבור הקולוניאליזם הצרפתי[15]. הצרפתים האמנו בעליונות תרבותם וראו בקולוניאליזם "שליחות מתרבתת". מכיוון שלשיטתם, צרפתי הוא מי ששפתו צרפתית. בתחילת המאה ה-19,  הם ניסו להפוך את האפריקאים צרפתים לכול דבר ולאזרחים שווי זכויות של צרפת עצמה. המונח בו השתמשו היה "אסימילציה" (טמיעה, הִדָּמוּת)[16].

צרפת ניסתה ליישם רעיון זה בסנגל, בארבע קהילות בלבד, שלתושביהן ניתנה אזרחות בתקופה שלאחר המהפכה הצרפתית. בשאר אזורי המושבה הם החילו את "חוק הילידים" ונשענו על בריתות והסכמים עם מרבוטים (Marabouts) [17]– חכמי דת שעמדו בראש מסדרים מוסלמיים מקומיים. הם לא היו רק מנהיגים רוחניים. המרבוטים בסנגל היו בעלי אחוזות עשירים, שריכזו בידיהם עצמה כלכלית. הם ארגנו ביעילות את פיתוח גידולי הבוטנים, בפיקוח צרפתי. למרבה האירוניה, דווקא בסנגל, שיועדה להטמעה, אפשרו הצרפתים, מידה רבה של המשכיות במערכות השלטון המסורתיות[18].

ראו באתר זה: קולוניאליזם.

תושבי ארבע הקהילות כאן היו כפופים לחוק הצרפתי וקיבלו כבר בתחילת המאה ה-20 ייצוג בפרלמנט הצרפתי. רובם הגדול של בני סנגל, לא עמדו בקריטריונים הנדרשים לצורך זכות ההצבעה (השכלה, ידיעת צרפתית) , אבל הקמתם של מוסדות מייצגים כ"ארבע הקהילות", ומתן אזרחות צרפתית לקהילה קטנה, אך רבת השפעה, של בני סנגל, עודדו יצירה של אליטה בעלת חינוך מערבי, שהיתה רוויה בתרבות צרפתית[19].

לימים שינו הצרפתים את עמדתם ופיתחו את רעיון האסוציאציה, אשר שם דגש על הפיכת תושבי המושבות לדמויי צרפתים, מבלי לעשותם לאזרחי צרפת. מדיניות התקשרות זאת אפשרה לצרפת להמשיך ולדגול בעקרונות השליחות המתרבתת מחד, מבלי להתמודד עם הצורך לקלוט מיליוני אפריקאים מאידך[20]. השפה הצרפתית היתה אפוא לשפה רשמית בבתי הספר, במסדרונות הממשל ומסחר בין המושבות ושימרה את מעמדה עד עצם ימינו אלו. צרפת נקטה במדיניות של חינוך ממלכתית ואליטיסטית. היא העניקה חינוך טוב למספר מצומצם של תלמידים.

מי שזכה להשכלה גבוהה גם נהנה מכול ההטבות הניתנות לאזרחי צרפת. האירופאים בכלל והצרפתים בפרט חשו כי פרשו את חסותם על האפריקאים, אולם עבור האחרונים, היתה זו הפקעה של ריבונותם. המשטרים הקולוניאליים, שהתגבשו לרוב בתנאים של שקט יחסי, מיסדו יחסי שליטה ותלות בין הכובשים הזרים לבין האפריקאים.

אם פעם, ה"בון טון", היה להיות צרפתי, לפחות בתרבות, הרי שבדור האחרון מטפחים ברחבי היבשת את הגאווה האפריקאית. במקומות רבים מציגים את הישגיה התרבותיים של אפריקה. לאופולד סדאר סנגור (Léopold Sédar Senghor; 1906-2001) , נשיא סנגל הראשון היה אחד ממייסדי התנועה הספרותית "נגריטוד" (Negritude), תנועה שמצאה כר פורה לרעיונותיה, בקרב הסטודנטים האינטלקטואליים של הגולה האפריקאית בפריז, בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים.

תנועה זו ביקשה "להשיב לאדם השחור את מקומו האוניברסלי", תנועה שביקשה להביט פנימה אל זהותו של הנכבש והנעשק, לא בעיניים עליונות ולא מתוך חנופה לקולוניאליסט, אלא ביקשה לגלות אמת פנימית ובעזרתה לגאול את המיוסר כאבו. כי כל כאב תחילתו בלב פנימה[21]. אף שהתנועה הושפעה בעיקר ממנהיגים שהגיעו מן האיים הקריביים, כמו אמה סזר (Cesaire) [22]: ולאון דמאס (Damas) [23], הנוכחות הסנגלית בתנועה, ובפרט נוכחותו של סנגור, היתה חלק חשוב במכלול[24]. סנגור נותר כל חייו חסיד לפרשנותו למושג "שחורות", שהצטמצם לזהות תרבותית כלל-אפריקאית שצבע העור לבדו מסמל אותה (על כך היו שהאשימו אותו בגזענות-נגד), זהות שלדעתו אינה עומדת בניגוד לצורך של האפריקאי להיטמע באירופאי[25].

ונחזור לחוויות הסיור – הדבר הראשון והבולט בדרך למרכז דקאר, הוא אנדרטת ההתנגדות האפריקאית העצומה, חמישים מטרים גובהה. אנדרטה המסמלת את המרי האפריקאי לאחר מאות שנים של עבדות וקולוניזציה. פסל הארד העצום שנחנך בסוף אוגוסט 2011, לציון  50 שנה לעצמאותה של סנגל מהשלטון הצרפתי, מעורר מחלוקת. עלותו מוערכת ביותר בכ-28 מיליון דולר, סכום עתק למדינה שאוכלוסייתה מתקשה לשרוד. יש הטוענים שאין זה נכון להגיב בכוחנות על כוחנות. שראוי היה מסר ברוחו של מרטין לותר קינג. הפסל פונה מערבה. אולי מצביע לעולם החדש, לשם נלקחו העבדים. הציניקנים טוענים שהפסל הוא של משפחה שתיאלץ להגר אם האבטלה והעוני יימשכו[26].

בקיץ 2018 נפתח בדקאר מרכז תרבות כלל אפריקאי, המנציח את הישגיה של היבשת השחורה (Museum of Black Civilizations); לייתר דיוק של "המוזיאון של התרבויות השחורות"[27] . מושג המתכתב היטב עם ה"כושיות". ניצניה של האידיאולוגיה הפאן אפריקאית מוצאם בארה"ב ובאיים הקריביים. על רקע אפליית השחורים, החלה לצמוח שם תנועה, שראתה באפריקה מולדת שיש לשוב אליה.

ראו באתר זה: תנועת הראסטאפרי.

אפשר לומר שמרכז התרבות הזה נועד להעצמת השחוריות שהוגדרה לעייל. הנושאים העיקריים שהכושיות  עוסקת בהם ודנה בהם גם כיום הם הצורך לגלות מחדש ולחשוף את העבר האפריקני, שכן אפריקה היא ערש המין האנושי[28].

חיפוש אחר קיום הרמוני עם העולם ולא אחר שליטת האדם בעולם; התקוממות נגד הסדר הקיים כפי שהוכתב על ידי הקולוניזציה ונגד דמותו של האדם השחור כפי שנוצרה על ידי האידאולוגיה השלטת. יחד עם זאת, בעצם ההתנגדות לגזענות ולהדרה, קידמו הוגי ה"כושיות" תיאוריות רבות עצמה על הבדלים גזעיים ועל גאווה, תוך הדגשת ערכם של העור השחור ושל תרבויות אפריקה[29].

בכניסה לשוק Kermel מופיע צעיר גבה קומה ומציע באנגלית לבקר בבית המלאכה שלו. הוא מציג בפנינו את בעלי הדוכנים. כולם, לדבריו, עובדים שלו, פועלים שלו, שותפים שלו. השם "עלי באבא", בה הציג את עצמו, העלה חשד שהוא מתחזה, כמו גם מספר האומנים שעבדו כביכול עבורו. חיש קל מתברר שהוא חי מעמלות, אנו מודים לו מקרב לב, נפרדים ממנו וממשיכים אל הקתדרלה שבנו הצרפתים, אל בית העיריה, הפרלמנט ולשאר הסממנים של עיר בירה.

סנגל היא רפובליקה דמוקרטית נשיאותית מתונה, שזכתה בעצמאות ב-4 באפריל 1960. סנגל היא בין המדינות המעטות באפריקה שמעולם לא אירעה בה מלחמת אזרחים או הפיכה צבאית, והיא עברה באופן חלק ממשטר ריכוזי למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי . הדמוקרטיה היציבה ביותר ביבשת אפריקה ניצבת בגאווה. חיה ונושמת. הדמוקרטיה היחידה באפריקה הקיימת מיום שקיבלה את עצמאותה. זה אולי נראה סביר לתייר האירופאי, אך באפריקה, אין זה חזיון נפרץ.

סנגל חברה לגמביה ליצירת הקונפדרציה של סנגמביה ב-1982. הרעיון לאחד את סנגל עם המדינה הזעירה שהיא חובקת היה מתבקש, שהרי מדובר במצב גיאוגרפי בו מדינה קטנה תקועה כטריז בתוך שטחה של אחותה, מה גם שהתושבים הם אותם אנשים. את ההבדל ביניהם יצר הקולוניאליזם.

איחוד שתי המדינות, שאחת מהן בולעת את השנייה (סנגל הגדולה והצרפתית את גמביה הקטנה והבריטית), קרם עור וגידים ב-1 בפברואר 1982. אולם לא האריך ימים. האינטגרציה של שתי המדינות מעולם לא בוצעה  למרבה ההפתעה, דווקא גמביה הקטנה והענייה יותר היא זו שהעדיפה לשמור על בדלנותה, עד שקצרה רוחה של סנגל והאיחוד התפרק כבר ב-30 בספטמבר 1989.

סנגל היא בין המדינות המעטות באפריקה שמעולם לא אירעה בה מלחמת אזרחים או הפיכה צבאית, והיא עברה באופן חלק ממשטר ריכוזי למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי . הדמוקרטיה היציבה ביותר ביבשת אפריקה ניצבת בגאווה. חיה ונושמת. הדמוקרטיה היחידה באפריקה הקיימת מיום שקיבלה את עצמאותה. זה אולי נראה סביר לתייר האירופאי, אך באפריקה, אין זה חזיון נפרץ.

הרחובות הצרים של ה"מדינה" (Medina), כך נקרא מרכז העיר, שקטים יחסית וגדושי מראות. מיניבוסים צבעוניים להפליא, שאשכול של אנשים תלוי עליהם. בפינות הרחוב ניצבים קולי בוטנים, דוכני בננות, שווקים זעירים של בגדים זולים, דוכני נעליים שידעו ימים יפים יותר הכול נמכר כאן, מזריחה עד שקיעה. המקומיים אינם נרתעים רק מהמצלמה המכוונת אליהם, אלא מצילום של הרחוב, דבר שנועד לתחושתם, להציג את הנחשלות של אפריקה ולהוציא את דיבתה רעה. החיים מתרחשים בפתחי הבתים, על המדרכות. עדר קטן של עזים משוטט בחזית בית. מישהי אחרת מגהצת, שניה מכבסת. הכול פתוח, הכול בפומבי. מסגד אל חאג' עומאר (El Hadj Umar Tall  קרוי על שמו של מנהיג סופי אנטי קולוניאליסטי. זהו מסגד גדול מאד. מזכיר בסגנונו מסגד מרוקאי. הכניסה לכופרים אסורה. רוב המוסלמים במדינה משתייכים לסופיזם – זרם מיסטי של האסלאם השם דגש על הדבקות בדת, על האמונה, על הרגש ופחות על ההלכה.

ברחבי העיר ניתן לשמוע חמש פעמים ביום קריאות לתפילה ממסגדים. אבל יחד עם זאת,  צעירות  רבות לובשות חצאיות ורוקדות במועדוני לילה, עד שעולה השחר. רבים שותים אלכוהול במסעדות וצעצועי סנטה קלאוס נמכרים לכבוד חג המולד, בדוכנים, בחנויות ובשווקים[30]. אך אפילו בסנגל, הידועה באסלאם המתון שלה; בכך שלא נפוצות אודותיה האשמות בגין הפרות זכויות אדם; השחיתות בה נמוכה באופן יחסי ומתחים אתניים לרוב לא מסלימים – פועלים אותם כוחות שהתירו לקיצונים לשגשג במדינות אחרות. הגורם המוביל הוא שיעור האבטלה הגבוה שממשיך לעלות, בפרט בקרב בני 20, ההופכים במהירות לחלק משמעותי מהאוכלוסייה. ענף החקלאות סובל, וגורם לתושבי כפרים לעבור לאזורים עירוניים או להגר בחיפוש אחר עבודה. המספר של ילדים הנרשמים לבתי הספר נמצא בעלייה, אך למבוגרים רבים אין שום השכלה. שיעור העוני נמצא בירידה, אך לאנשים רבים, בפרט באזורי ספר, כמעט ואין כסף כדי לכלכל את משפחותיהם.

במשך שנים, גם כאשר "בּוֹקוֹ חַרַאם"[31] וקבוצות אסלאמיסטיות אחרות במערב אפריקה כבשו שטחים, ביצעו פיגועי התאבדות, מעשי אונס וחטיפות, סנגל נותרה בטוחה מפני אלימות קיצונים. אולם ההסלמה בפעילות קיצונים מוסלמיים ברחבי העולם, לצד ההאשמות כי גורמים בסנגל קשורים לארגון בוקו חראם, הכניסו לעמדת מגננה את הדמוקרטיה שכמעט כל תושביה הם מוסלמים[32]. על רקע זה אמר מאקי סאל ,כי יש צורך לרסן חירויות, להדק גבולות ואפילו לאסור על נשים ללבוש בורקות, זאת משום שבסנגל אין מקום למוסלמים קיצונים.

הגברים הסנגליים בולטים בגובהם. נשים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה בולטות בתלבושתן המפוארת ובממדיהן השמנים. גודש של צבעים בבגדים. ירוק, אדום, צהוב, כחול, הכול במנות גדולות. לעורם הרבה גוונים של שחור, החל מחום כהה, בעל מראה ערבי, דרך גווני קקאו, קפה עם מעט חלב וקפה שחור. החל מהמאה ה-7 החלו לחדור לסנגל ברברים מצפון אפריקה ובעקבותיהם שבטים ערביים והתוצאה היא ספקטרום עשיר של גווני עור. פרצופים אירופאים כמעט לא רואים. פה ושם משוטטים קבצנים. ברקע נשמעת הלמות תופים.

בכפר האומנים שלחוף הים, ניתן לראות ריכוז גדול מאד של דוכנים והיצע רב מאד של עבודות יד: גלויות, מגנטים, פסלונים, מסיכות, שרשראות, מחרוזות, חולצות מודפסות, ציורים. בעיקר מה שמכונה "אומנות של נמלי תעופה". בכמה מקומות ניתן לראות חרשי עץ עומלים על פסליהם. מצליחים, בעזרת פטיש ואזמל, להפוך בול עץ ליצירת אומנות.

שוק הדגים של דקר הוא ריכוז של צבעים, במינון אפריקאי גבוה. נשים לבושות בגיבוב רעשני של גוונים, סוחרים נושאים דגים במריצות, סבלים מעמיסים דגים על משאיות, נערים, חבושים בכפפות גומי, מנקים דגים בקצב מהיר, גבר מזוקן נושא כריש על כתפו, כרישים קצוצי סנפירים מוטלים על הארץ. גברים, נשים, צעירים וזקנים, נראים כמו קן נמלים ענק, בשלל צבעים. את השוק מנהלות נשים המודעות לכוחן. 30 אחוזים מכוח העבודה בדגה הן נשים[33], דבר שלא היינו מצפים לראות במדינה מוסלמית. הן אינן לובשות חיג'אב וחיוך תמידי פרוס על פניהן. למעט הרגע בו הן מזהות מצלמה. הן לא מהססות להחליף קריצה עם מאן דהוא, לחבוט בו קלות על כתפו. הן יודעות את המלאכה, מכירות היטב את המסחר ואת הדגים. החוף שייך לנשים.

משם נוסעים לאורך החוף, מול האי מרליין (Ile de  Marline) . מהמצוק נשקף מראה יפה של הים, מסגד דיניטי (Dinity), על כיפותיו וצריחיו, בין החוף לבין ההר. תצפית על העיר, שיש בה עניין רב, אך מעט חן.

חוף נגור (Ngore) הוא מפלט נהדר מהמולת העיר. מקום נפלא לנפוש מהמולת הכרך הסואן. על כסאות נוח זוגות אוהבים, בבתי הקפה שותים קוקטיילים. החוף נקי באופן מפתיע. ממש מולו האי נגור, ובו ארכיטקטורה מעניינת והרבה שלווה. אי של חלום אפריקאי, מול הרעש, הלכלוך, הכיעור ואפילו הייאוש שאפריקה יכולה לנסוך על המטייל בה. בתמצית, זהו סיפורה של אפריקה – הייאוש והקסם.

הפלגה קצרה לוקחת אותנו אל גורה (Goree) המוכר יותר כ"אי העבדים". לאיים שסביב אפריקה היה תפקיד חשוב בתקופת העבדות. רבים מהם היו למחנות ריכוז בהם נכלאו העבדים, עד שהועלו כפותים לאניות והובלו לאירופה ולעולם החדש. האי הוא וולקני, גבב של בתים משוחים בצבעים עזים, סמטאות עזות, שפע של עצים. אין באי כבישים סלולים או תנועת מכוניות, רק מבני לבנים קולוניאליים עם מרפסות קטנות, מעקות מפורזלים ועציצים  ששיחי הבוגונוויליה שלהם גולשים מטה, לעבר הרחוב. מדריך מקומי מוביל אותנו בסמטאות הצרות, מראה לנו את הבתים שנבנו בדגם של אנייה, כדי לאחסן בהם את הסחורה האנושית, שהובאה מרחבי מערב אפריקה, כדי לעבוד במטעים של האמריקות. אני נזכר במשפטו האלמותי והנורא של המשורר האנגלי ויליאם גולדינג (William Gerald Golding) [34]: "האדם מייצר רשע, כפי שהדבורה מייצרת דבש". ואכן, כשמטיילים באפריקה או כשקוראים את ספרו המצמרר של סוון לינדקוויסט, "השמידו את כל הפראים"[35], מגיעים למסקנה שהאנושות אינה המצאה כה מוצלחת.

הפורטוגלים היו הראשונים שהחלו עם החרפה הזאת, הספרדים הצטרפו וכעבור דור, גם האנגלים, ההולנדים וכול מי שיכול היה. החל מ-1677, עת נקבעה בעלות צרפת על השטח הכולל את סנגל, החל להתנהל ממנו סחר ער בעבדים. טוענים שהפורטוגלים בסנגלגמביה, כפי שנקרא כאן האזור, היו מקבלים שנים עשר עבדים, תמורת סוס אחד.

גם כאן משמיעים את הסיסמא המוכרת מרחבי אפריקה: "נשבענו לסלוח, אבל לא לשכוח". אלא שכאן, בניגוד לארצות אחרות, מטילים את האחריות לא רק על הסוחרים האירופאים, אלא גם על הערבים וגם על המלכים האפריקאים, שגרפו זהב מהזוועה הזאת.

סחר העבדים הוא פרק מזעזע בתולדות האנושות. זהו פרק רווי סבל, יגון, חרפה ומוות של מיליוני אנשים. פרק אפל זה בתולדותיה של אפריקה, רצוף אירועים מחרידים שהחלו בפשיטות על כפרים שלווים, תפישת תושבים תמימים, מסע מפרך אל החוף, תחת שבטו של הנוגש. מבחני סבל שנועדו למיין את החזקים, שיעמדו בתלאות המסע טלטולים בבטן הענייה, מכירתם בשוק, כבני בקר ותנאים מחפירים של עבודה במטעים[36].

אני מנסה לדמיין את האפריקאים, שהגיעו מכאן ברגל, או דרך הנהר, קשורים בצווארם זה לזה. כאשר הסוחרים יורים בנחשלים. מי שניסה לברוח, עונה באלימות והוצא להורג.  למען ייראו וייראו. מכאן יצאו העבדים בדרך "אל חזור" אל יבשת אמריקה. כאן מונצח בסמטאות ובפסלים כיעורו של המין האנושי. מכאן, כמו מחוף השנהב, גאנה, טוגו, בנין, חוף השנהב ועוד, יצאו משך מאות בשנים ספינות כשבבטנן, מתחת לסיפון, קשורים אנשים. חלקם  נאנסו באכזריות, חלקם התייבשו או חלו והושלכו למצולות. מאכל לכרישים. רבים מהם מתו מרעב, ממחנק או מקרה. אלו ששרדו נשלחו לעבודת פרך. רבים מהעבדים שהובאו לעולם החדש מתו ממחלות ומעבודה קשה ואולם, את מקומן תפשו חיש קל אחרים שהובאו אף הם מאפריקה. היה זה פרק קודר ומזוויע בתולדות המין האנושי. אפריקה לא שוקמה מהאסון והסיוט הזה עדיין נוכח. הפצע העמוק שנושאת עמה יבשת אפריקה מאז התקופה של סחר העבדים, רחוק מלהגליד. זיהויו של האדם השחור עם נחיתות, פיגור וניצול, עדיין חרות בתודעתם של מערביים רבים וכנראה גם בתודעתם של האפריקאים עצמם. זכר לתהליך האכזרי של הפיכת האדם השחור לסחורה. חפץ עובר לסוחר[37]. לסחר העבדים ניתנה הצדקה היסטורית: כך היה מאז ומתמיד. מעבר לכך, ניתנה לו הצדקה דתית: שעבוד אפריקאים הוצג כמעשה של חסד, שהרי ניתנה לפרא השחור הזדמנות לשמש כעבד בחברה נוצרית ועל ידי כך להינצל מחטא עבודת האלילים של החברה האפריקאית.

ההיסטוריון עלי מזרואי מדגיש, בנוסף לאכזריות הפיזית, את ההשפלה, שלבשה צורה של ביזיון חברתי ופסיכולוגי. היא התבטאה זיהוי של אדם עם חפצים. השפלה יכולה ללבוש גם צורה של בידוד שיטתי, של שמירת מרחק, של זיהוי עם מקור של זיהום חברתי. במובן זה אפשר להתייחס אל האפריקאים ואל צאצאיהם כאל המושפלים ביותר בהיסטוריה המודרנית[38].

מחירם הנמוך של העבדים האפריקאים באותה תקופה נבע מפתיחת החוף של אפריקה המערבית למסחר בידי הפורטוגלים. היצוא הקבוע של זהב ושנהב ממערב אפריקה לאירופה והתפתחותה של פורטוגל כמעצמת מסחר גדולה באסיה, הפכו את הקשרים במסחריים בין מערב אפריקה, לאירופה, לסדירים וזולים. יעילותם של סוחרי העבדים בנתיב האטלנטי, מהימנות האספקה ויציבותה מחירים, גרמו כבר במאה ה-16, לזיהוי מוחלט של עבדות עם שחורים אפריקאים[39].

הסיבות לבחור דווקא באפריקאים היו הקרבה הגיאוגרפית לשווקים שבעולם החדש. אבל סיבות חשובות יותר לכך שהאפריקאים נחשבו למתאימים יותר לעבדות היתה הפער התרבותי שבין החברות, שגרם לכך שהאפריקאים נחשבו בעיני האירופאים פרימיטיביים בדרגה שהלמה עבדים. סיבה שלישית היתה הפער הגזעי בין האדון הלבן לעבד השחור. מכיוון שלבן ושחור הם שני הקצוות בספקטרום הפיגמנטציה, תהליך הדה הומניזציה והשעבוד של מי שרחוק ממך, הוא קל יותר[40].

יש איזו סתירה בין הסיפורים המצמררים על העבדים שחרותם נגזלה, עונו ונאנסו, לבין האווירה הרגועה, הגינות, העציצים, הבתים הציוריים, הגגות האדומים, דוכני המזכרות, הנוף היפה והאוכל הטעים שהמקום מציע.

סנגל, מדינה לא גדולה במונחים אפריקאים. שטחה 192 000 קמ"ר, אך כמעט ולא מציעה נופים מרהיבים. היא שוכנת בסאהל (Sahel), אותה רצועה מישורית שבין הסהרה בצפון, ליערות הגשם שבדרום רצועה המשתרעת מסנגל ומאוריטניה במערב ועד סודאן ואתיופיה במזרח. המונח "סאהל" הוא מונח גאוגרפי במקורו ומתייחס לאותה רצועת קרקע שבה כמות המשקעים נעה בין 75-450 מ"מ בשנה. "סאהל" בערבית פירושו חוף. ניתן לדמות את המדבר לים של חול ומכאן כינויו של הגמל "ספינת המדבר" לפיכך, ניתן לראות בערים שקמו בסאהל, נמלי חוף. ערים אלו שימשו צומת מסחר, מרכז פוליטי ולימים גם מוקד להתפשטות האסלאם. הסחר באזור הסהרה עמד על חילופי מלח בזהב. סוחרים ברברים וערבים הביאו את המלח בשיירות גמלים, ממקורותיו בסהרה ועד לגבול המדבר. משם ועד למקורות הזהב בפנים היבשת פעלו סוחרים אפריקאים, שהשתמשו בחמורים ובשוורים כבהמות משא. על גבול המדבר נפגשו שתי מערכות סחר ובאוזר אסטרטגי זה קמו ערי הממלכה הראשונות[41].

במרחק של שעתיים נסיעה מדקר, לכיוון מזרח-צפון-מזרח נמצאת טובה (Touba). זוהי עיר קדושה, בעלת חזות שמרנית. ברחובות נראות נשים רבות מכוסות מכף רגל ועד ראש ורעולות. בגדי הנשים פחות צבעוניים ולא נראות תסרוקות מודרניות. מסתר שבמסעדות שבעיר לא ניתן לרכוש בירה. יש באווירת העיר משהו כבד, רציני, כמעט קודר. מנהיגי הדת נקראים כאן "מאראבו", ולמנהיגים אלה יש חשיבות עצומה בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. עד כדי כך, ששום מנהיג אינו יכול להיבחר ללא תמיכתם.

האסלאם הגיע למערב אפריקה במאה התשיעית, באמצעות סוחרים מוסלמים מצפון אפריקה, שפעלו בסהרה. סוחרים אלו באו במגע עם צפון היבשת, שהתאסלמה כבר בסוף המאה השביעית. הסוחרים המוסלמים פרצו דרכים חדשות ברחבי אפריקה. אולם הסוחרים תרמו לתפוצת המוסלמים באפריקה, יותר מאשר להפצת האסלאם. מי שהחדירו את האסלם לחברות האפריקאיות המקומיות, היו אנשי דת מוסלמים, מחצי האי ערב, שליוו את הסוחרים בדרכי השיירות, החל מהמאה העשירית  התיישבותם בערי הסחר, האיצה את תהליך ההתאסלמות. הם שימשו כמורי הלכה וכנושאי משרות דתיות ויצרו קשרים על שליטי הממלכות האפריקאיות. וכך, ביוזמת אנשי הדת, נוצר חיבור רב עצמה, בין סוחרים ואנשי דת מוסלמיים לבין הממלכות האפריקאיות ושליטיהן.

ההיסטוריון המוסלמי אבן ח'לדון[42] טען, שלוש מאות שנה מאוחר יותר, בהתבססו על מסורות מקומיות, שאסלומה של אפריקה קרה בהשפעתה של תנועת המוראביטון (נודעה באירופה בשם (Almoravides, שצמחה במאה ה-11, באי על נהר סנגל, התפשטה גם צפונה למרוקו ועיכבה את הרקונקיסטה בספרד.

אלו שקיבלו את האסלאם היו בעיקר בני האליטות השלטוניות, בניגוד למרבית נתיניהם שהמשיכו להחזיק בדתות המסורתיות. השליטים עצמם התפללו כדרך המוסלמים וחגגו את חגי האסלאם, אך שלחו גם קורבנות לבמות הפולחן המקומיות וקיימו חגים פרה אסלאמיים. למרות שנעזרו בשירותיהם של אנשי הדת המוסלמיים, לא הזניחו את קשריהם עם כוהני הדתות המסורתיות.

גליה צבר[43], מדגישה בספרה "בראשית היתה אפריקה", כי האסלאם חדר למערב אפריקה באורח איטי והדרגתי אל תוך המסגרות המקומיות ועיצב דפוס של אסלאם סובלני, מתון ופשרני, שהמחזיקים בו הכירו ברלוונטיות שלה דתות המסורתיות ובחשיבותן לאורח החיים של האוכלוסייה האפריקאית המקומית.

כמו כן, אימוץ האסלאם, קירב את השליטים  האפריקאים לנציגי הדת החזקה בעולם והקל בכך על חיזוק הקשרים הכלכליים עם העולם שמצפון לסהרה.

הסיבה העיקרית לבקר בטובה היא המסגד הענק, שנבנה בלבה, שהמינרטים שלו נראים מוכל מקום. זהו המסגד הגדול ביותר במדינה והמפואר שבה. המסגד נבנה ברציפות מאז 1936. מעין גרסה מקומית של ה"סגרדה פאמיליה" שבברצלונה. זהו מבנה מרהיב, עתיר צריחים וכיפות, שעל עיטוריו שוקדים אמונים ממרוקו, שמעניקים למבנה קורטוב אנדלוסי. בפינה של המסגד יושבים כמה מאמינים בחברותא, בכוכים קטנים מצטופפות כמה מתפללות. מדריך מקומי מוביל אותנו לפינות חמד במסגד, ומכוון אותנו לזוויות צילום מעניינות.

זהו מרכזה של הטריקה הצופית המורידית (Mouride). כאן חי במאה ה-19, מנהיגה הרוחני שייח' אמדו במבה (Amadou Bamba).שדיוקנו בשחור ובלבן, מופיע על הרבה קירות, שלטי חנויות,  חולצות T ומכוניות בדקאר. הוא ללא עוררין הדמות האיקונית ביותר באסלאם הסנגלי. מדי שנה באים למסגד הענק  עשרות אלפי עולי רגל ואולי יותר, מכל רחבי המדינה . שייח' אמדו במבה נולד בשנת 1850. הוא היה קרוב משפחתו של מנהיג שבט הוולוף Lat Dior וחבר במטה העשיר של Mbacke. אבל מלכתחילה ויתר על כיבודים אלו ובחר להקדיש את חייו לדת. הנאומים שלו משכו קהל גדל והולך של חסידים. הוא הפך למנהיג רוחני, הוביל התנגדות לקולוניאליזם הצרפתי, הוגלה מארצו ב-1895,חזר ב-1907 והחל במשא ומתן עם צרפת. שנים רבות לאחר מותו ב-1927, השפעתו של במבה רק הולכת וגדלה.  הצופים הסנגלים, המכונים גם "מורידים", מסבירים לחסידיהם כי אינם צריכים לטרוח על גאולת נפשם.  שכן אנשי הדת מבטיחים להם את חלקם בעולם הבא. הם פטורים אפילו מלהתפלל. פועל יוצא של דאגת הנזיר לחסידיו, שהם אמורים לדאוג לקיומו.

בנו של שייח' אבו במבה, הקים בכספי הנדבות שאספו חסידיו את המסגד הגדול של טובה, שעלות בנייתו נאמדה במיליארדי דולרים.. זו היתה אחת ההשקעות הגדולות במדינה[44]. הוא זה שהתחיל בבניית המסגד.

הסיבה שהאווירה בעיר שידרה משהו אחר, קשורה בכך שהסובלנות הדתית שהביא עמו האסלאם, באה אל קיצה בסוף המאה השש עשרה. בתקופה זו עלו קבוצות לוחמניות, שדרשו לשרש מן האסלאם את אותם יסודות מקומיים שהשתלבו בה והדגישו דווקא את אופיו הלוחמני, האדוק והטהרני של הדת החדשה.. נושאי דגל הג'יהאד היו לא פעם מוסלמים, בני מערב אפריקה, ששהו תקופות מסוימות במרכזי האסלאם האורתודוכסי שבצפון היבשת והחליט בשובם ליישם את מה שתפשו כאסלאם האמתי" ולצאת נגד מוסלמים הסוטים מ"דרך היישר". הם טענו שיש לשרש מהאסלם האפריקאי את היסודות המקומיים אליהם הסתגל במשך מאות שנים. אסלאם שנאמר עליו כי הוא דומה לנחל מים, חסר צבע כשלעצמו, אך משקף את צבע הקרקע, שהוא זורם עליה[45].

היחידים שהצליחו לבלום את עוצמתם של מנהיגי תנועות הג'יהאד ואפילו להדוף אותם, היו צבאותיהם של המעצמות הקולוניאליות. למרות זאת, דת האסלאם עצמה, גילתה יכולת שרידות מרשימה נוכח הכיבוש הקולוניאלי וניסיונות הניצור שהביא עמו. הנצרות במערב אפריקה הצליחה להתפשט רק במקומות שהאסלאם לא הגיע אליהם. בתקופה הקולוניאלית, היו האסלאם ותנועות הג'יהאד, ביטוי של תגובת נגד, לחדירה האירופאית לאפריקה ולרעיונות שהביאו עמם השליטים הלבנים.

דרומה מזרחה מטובה  נמצאת העיר קאולוק (Kaukock). מכיוון שהעיר יושבת בצומת דרכים חשוב, הוקם בה שוק מקורה ענק, מן הגדולים ביבשת. באפריקה, כמו באפריקה, את השוק חוצה עדר בקר, המונהג על ידי כמה רועים. מראה סוריאליסטי של מכוניות, אופנועים, דוכנים וזרם גועה של פרות. הפתעה נוספת היתה מסעדה טובה (כבר נאמר שהאוכל בסנגל מפתיע באיכותו) שמנהל אדם לבן, שבעורקיו זורם דם צרפתי ולבנוני. מאובן חי. שריד לקולוניאליזם שהיה ואיננו.

בלב העיר בולט מסגד גדול ומרשים, בסגנון צפון אפריקאי. ניכר פער גדול בין פשטות המבנים של העיר, לבין הפאר של המסגד. זו מדינה שנקרעת בין תהליך מודרניזציה לבין מרכזיותה הגוברת והולכת של הדת, בעיקר באזורים הכפריים, שם מגיעות רוב המחלוקות להכרעת מנהיגי דת. 90 תוך כדי נסיעה, ראינו מסגדים חדשים בכפרים קטנטנים שנראו דלים למדי. השאלה ראשונה היא מאיפה הכסף ומי בוחש בקדרה הזאת של הדת. אני משער שמדובר בגורמים סעודיים.

נסיעה ארוכה ארוכה מזרחה. הסאהל הוא מאות ק"מ של ארץ צחיחה, שגבולה הצפוני הוא נהר סנגל. אזור שמתפרסם מעת לעת בשל הבצורות התוקפות אותו לפרקים והרעב הכרוך בהן. דעת הקהל העולמית נסערת מעת לעת בשל טבח כזה או אחר. אירועים כמו התמרדות של רב סמל בליבריה, שרצח את נשיא המדינה ושבעה שרי ממשלה, או מעשי אונס שבוצעו בקונגו, מושכים את תשומת הלב, למרות שבעייתה הגדולה של אפריקה היא גוועי המחלות והרעב. חלק ניכר מאוכלוסייתה אזור הנמתח בין אתיופיה וסודן במזרח, לבין סנגל ומאוריטניה במערב, חי מזה שנים, במצב של תת לזונה; אם לא רעב, פשוטו כמשמעו. רעיית הייתר והשינויים האקלימיים מאיצים את תהלכי המדבור המאיימים על תושבי הסאהל. התהליך מלווה בהתייבשות מאגרי מים ובהצטמצמות של מגוון הצומח והחי באזור. המדבר שימש כחיץ בין מדינות הים התיכון של צפון אפריקה, לבין אפריקה "השחורה", אולם, משנמצאו אמצעי התעבורה המתאימים לקשיים ולסכנות (שיירות גמלים), הוא הפך לגשר. בעקבות הכיבוש הערבי של צפון אפריקה במאה השביעית, התרחב הסחר בסהרה[46]..

כמה מאות ק"מ מדרומה, לכיוון קו המשווה, מתחיל האזור הלח, מוכה המלריה, של היערות הטרופיים. ק"מ רבים צפונה לכאן, מרחק של ימי רכיבה רבים על גבי גמל, נמתח ים החולות של הסהרה.

לאורך ההיסטוריה רוב אנשי הסאהל היו נוודים למחצה, המעבדים את הקרקע ומגדלים בקר באופן שבו הם נודדים עם העדרים אחר הקרקע הפורייה לפי עונות השנה. זוהי כנראה השיטה היעילה ביותר לנצל את משאבי הסאהל. בעשרות השנים האחרונות, נוצרו עימותים בין ישובי הקבע, שהלכו ורבו לבין רועי הבקר המסורתיים הנוודים.

הסאהל אינו מספק כאמור נופים מרהיבים, אבל אפריקה אינה יכולה להיות שגרתית. בדרך, עצירה בכפר קטן. כמה בקתות קש, עיזים וחמורים רועים ביניהן ותושבים מסבירי פנים. כאן אישה מכבסת, כשהיא מפגינה גמישות לא מובנת בייחס לגילה, גבר שואב מים וילדים סקרנים. שקשוק הכלים ושכשוך המים מעירים את כולם לחיים. הילדים הגיחו מבקתות הבוץ ומתפנים לארוחת הבקר, שהיא בדרך כלל חתיכת לחם או בננה. אוכלים את מה שיש. בדרך כלל הילדה הבוגרת במשפחה דואגת לחלוקה שווה של המזון. זהו עולמם של ילדים. חצי מאוכלוסיית אפריקה הם בני חמש עשרה ומטה. ילדים עובדים בשדות, קוני ומוכרים בשוק ודואגים לאספקת המים. הילדים אינם בוכים. בניגוד לחברה המערבית, הם לא נמצאים בפוקוס. המקום החשוב שמור לזקנים. בשנת 2000 נחקק חוק חינוך חובה, אך רבים מהילדים באזורים הכפריים עדיין אינם הולכים לבית הספר, כי אינם יכולים לקנות עיפרון ומחברת. למרות שהרעב הוא שגרה מתמדת בחייהם של ילדים אלו, הם אינם מבקשים כסף או לחם, אלא עיפרון STILLO , אולי משום שהם משתוקקים לכתוב, או אולי משום שלמדו שלמבקר המערבי יותר קל להעניק מתנה חינוכית מאשר נדבה. מכול מקום, וכשנותנים להם עט או מחק, הם שומרים עליו כמו על אוצר.

הפוליגמיה חוקית ונפוצה מאוד בכפרים, אבל בערים היא פוחתת והולכת, בעיקר מסיבות כלכליות אך גם משום שהנשים בנות הדור החדש נחשפות לעולם הרחב ומתנגדות לה. קשה להכליל. המנטליות משתנה מאזור אחד למשנהו, ויש לכך קשר הדוק לקבוצות האתניות השונות המתגוררות במקומות השונים ולמידת הדתיות המשתנה ממקום למקום.

בהמשך הדרך, שוק שבועי. מיניבוסים שעל גג כל אחד מהם צמח מגדל של סחורות, שגובהו גדול מזה של הרכב עצמו, דוכנים המציעים מכול טוב וכמו תמיד, קליידוסקופ של פרצופים וחגיגה של צבע. חבורה של רוכלים מקיפה אותי ומציעה את מרכולתה: מסרק, ביסקוויטים, סיגריות ועוד דברים שאיני צריך. למרות זאת הם מקיפים אותי. אולי משום שאין להם דבר יותר טוב לעשות. אנחנו מחליפים מבטים. בין הסוחרים והקונים נראות נשים עתירות בשר, לבושות בבגדים רועשי צבעים ולראשיהן מטפחת בד גדולה וצבעונית ומניפות זרועות בשרניות כלפי מעלה.  מזכירות להפליא את ה"נאנא באנץ" – הסוחרות בנות שבט היורובה שחיות בגאנה ובניגריה, שתמר גולן כינתה "ספינה ענקית, המיטלטלת על פני הגלים"[47]. אסור לטעות בתנועותיה המגושמות ובצחוקן המתגלגל. הן סוחרות זריזות, המגלגלות סכומי כסף גדולים. מאחורי החזית של רוכלת פשוטה מסתתר פעמים רבות מוח היודע לחשב אחוזים ורווח. האוטובוס פותח את דלתותיו והם נדחקים פנימה, בדרכם לעיר הגדולה. כל מי שיצליח לתפוש מקום ישיבה, צריך להביא בחשבון שבמשך השעות שלאחר מכן לא יוכל להזיז אפילו את כפות רגליו. קשה מכול היא ההמתנה בתוך הרכב הלוהט, ללא משב רוח, עד שיגיעו כול הנוסעים. החיים יפים יותר ברכב 4X4 ממוזג.

לרוב באי השוק  אין עיסוק מוגדר, משלח יד קבוע, או משרה מסודרת. הם מוכרים משהו, מוצאים עבודה זמנית כסבלים או שומרים. הם פנויים לתת שירות לכול דורש. הם עושים את עבודתם, מקבלים את שכרם הדל ונעלמים מבלי להשאיר עקבות. לאחר שהצליחו לצבור כמה פרוטות, הם שבים הביתה, לכפר או לבני משפחותיהם. המקומיים בוחנים אותנו בסקרנות. אדם לבן הוא אטרקציה כאן כמו חייזר מכוכב אחר.

כל עצירה, סתמית ככל שתהיה היא סוג של חוויה. דוכן לשתיית קפה, בו צעירה יפהפייה, צחורת לבוש, מזוגת את המשקה השחור בזריזות מפתיעה. במקום אחר, דוכן קטן, שם אנו יושבים על ספסל עץ חורק, מול וקרוב לכירת גז קטנה או פרימוס. אשה ממקומית מטגנת עבורנו חביתה עם בצל. היא מורחת על הבאגט כמות נדיבה של מיונז, קורטוב של רוטב חריף. אני מוסיף עגבנייה שקניתי באחד הדוכנים ואנו סועדים ארוחת מלכים.

במקום אחר אנו מזהים כובסות בנהר. נכנסים לכפר קטן, יורדים אל הנהר. תושבי הכפר הזה הם בני מזל. המים קרובים. כל מה שצריך לעשות הוא לגלוש אל הנהר. כמה נערות ממלאות את מיכלי הפלסטיק ואת כלי המתכת שלהן במים, מסייעות אשה לחברתה  כדי להציבם על ראשיהן ועתה הן פוסעות על הכפר ומשוחחות זו עם זו. הילוכן גאה. השמש כבר עלתה וקרניה מרצדות על הנהר. המים מנצנצים ככספית. כמה מהן לוכדות את המים אשר במיכלים. אלו נוצצים גם הם. עשרות כובסות טובלות במים עד ברכיהן, לחלקן תינוקות קשורים לגבן, כמה מהן עירומות למחצה. גוף חטוב ומחושל, חזה זקוף וחשוף, שצילום שלו נחשב ל"לגיטימי". אגן, אקזוטי להפליא. בדיחה ישנה אומרת שבלונדית עירומה מצלמים עבורי "פלייבוי" ושחורה עירומה ל"נשיונל גאוגרפיק".  יש הטוענים שתמונות כאילו תורמות לזיהוייה הפרימיטיבי של אפריקה. לא יכולתי שלא להיזכר בשירו של סנגור: "אשה עירומה, אשה שחורה/ עוטה צבעך שהוא חיים, גזרתך שהיא יופי!/ גדלתי בצילך; עדנת ידיך/ תיעתעה בי./ והנה, בלב הקיץ וצוהרי היום, אני מגלה אותך/ כארץ מובטחת ממרומי צוואר הרים רם ומפוחם/ ויופייך הולם בלבי כהבלחת מעוף/ הנשר". ובהמשך: "אשה עירומה, אשה כהה/ שמן ששום משב רוח לא יעלה בו אדווה, שמן רוגע על ירכי/ האתלט, על ירכיהם של נסיכי מאלי/ אילה שמיימית, פנינותיך הן כוכבים על/ ליל עורך""

הן מתבוננות בנו באדישות, עד שמזהות מצלמה ואת המבט המתעלם מחליפות תנועות ידיים עצבניות, אפילו מאיימות. הרמה אינסטינקטיבית של המצלמה זוכה לקללות ולעתים אפילו לאבן, שלא מתכוונת לפגוע, אבל בהחלט להרתיע.  הכי נכון, להניח למצלמה, להתעלם מהדחף להנציח, לחדל לחשב את האור ואת ארגון התמונה ולהתבונן בשקט בנערות היורדות אל המים כשלראשיהן סלים עמוסי בגדים, באשה החובטת את הבדים הצבעוניים על אבן, לתינוק הקשור לגב ואינו מוציא הגה  ובעיקר בזמן הרב המוקדש למלאכות פשוטות, יומיומיות, שאצלנו תופסות כל כך מעט אנרגיה, בזכות המכשור החשמלי שטרם הגיע לכאן. בכפר עצמו, אנשים לבושי ססגוניים, אשה נאה וחטובה מטופלת בכמה תינוקות, עדר כבשים המעניק לכול חזות תנ"כית כמעט. שגרה אפריקאית. אדמה (זהו באמת שמו) נהגנו מזהה תנועה חשודה בצד הדרך. אנו עוצרים על גשר, למרגלותינו גוף מים. משהו בשלולית גדולה ללגונה. ביער שמביבה, להקה של עשרות בבונים, הרצים במהירות ומדלגים על העצים.

שמורת הטבע  ניקולה קובה ((Nikolo –Koba, זוכה לסופרלטיבים במדריכי הנסיעות ובברושורים לתיירים. אבל היתה מאכזבת למדי. מיותרת למי שטייל בשמורות שבמזרחה ובדרומה של היבשת. הביקור בשמורה כולל נסיעה ארוכה ביער דליל למדי, פרטים רבים של חזירי יבלות, מעט אנטילופות כאלו או אחרות. כמה קופים. ארוחת צהרים ב-Lion Camp  הצופה אל נהר הניקולו (Nikolo), זורם לו לאיטו, בדרך לנהר גמביה. משם יזרמו המים עד לאוקיינוס האטלנטי. כמה תנינים לשפת הנחל. כמו בדרך כלל, מטיילים אחרים מדווחים בהתרגשות על אריה, אבל באופן כללי, שום דבר לכתוב עליו בהתרגשות הביתה.

חוויה מפתיעה זומנה לנו בביתו של המדריך המקומי איברהים, שבבעלותו מחנה מאולתר למטיילים, בפתח השמורה ממש. מדובר בכמה בקתות פשוטות מאד, עם מאוורר ישן וחורק, מקלחת עם דלי מים קרים ושוב, ארוחת ערב טעימה ומושקעת. יחד עם זאת, מצאתי הרבה חן בישיבה סביב המדורה, אגב לגימת תה מועשר בעשבי תיבול. ההפתעה לא היתה קשורה לאוכל או לבקתות, אלא לעשרות צעירים שהתארגנו למסיבה שיזם. כמה מתופפים, מוזיקה רעשנית מרשמקול  ישן ועשרות צעירים מפזזים בקצב אפריקאי. הנערות נכנסו בזוגות למרכז המעגל, כשהן מכופפות את גבן ומרעידות את אחוריהן בשליטה מרשימה. חיות את המוזיקה בכול מקום. לא רק באוזניים. כל איבר בגופן מגיב למוסיקה באופן עצמאי. לא יכולתי שלא להיזכר בקצב הברזילאי שנקשרו לו כתרים רבים ולהבין שוב מאין הגיע.

בשעת בקר מוקדמת, טרם זריחת החמה, האיר השחר בצבע כתום עז ועצי המנגו נראו כעיטורים שחורים על פני שמיכה רחבה שכיסתה את האופק.

15 שעות נסיעה מפרידות בין דקאר לאזור בסארי (Bassari) שבפינה הדרומית מזרחית של סנגל. בין גיניאה למאלי. אזור גבוה יותר, 400 מ' לערך, מבותר יחסית. זהו האזור ההררי היחידי בסנגל ואידיאלי לטיולי הליכה.  אזור המשלב גבעות ירוקות, שכבות אבן חול, ערוצים צרים, מצוקים ומפלי מים. האזור נקרא על שם שבט הבסארי ומשמר תרבות אנימיסטית ייחודית.  משום כך הוכרז על ידי אונסק"ו, כאזור מורשת עולמית. טיול רגלי בו משול לצעידה בעולם של פעם. בעיר קדולו (Kedouguo)  אין הרבה. יצאנו בדרכי עפר, כדי לחפש מדריך מקומי ידוע ושמו אלפה (Alpha), לאחר שהתברברנו מעט ברשת דרכי העפר, הוא כיוון אותנו למדריך אחר. יצאנו אל הכפר Dindefelo, שם פגשנו מדריך בשם אידי, שלמרבה המזל מדבר ספרדית. עם הזמן התברר שמרבית המטיילים כאן הם ספרדים. בניגוד לאלפא שהתמסחר במהלך השנים וגבה לבו, אידי חביב , צנוע ושירותי להפליא.

בכפר מהלכות נשים כשכדים גדולים על ראשיהן, בדרכן להביא מים. מים הם תנאי הקיום החשוב ביותר באזורים הטרופיים. מכיוון שבדרך כלל אין כאן צנרת, צריך להביא את המים ממרחקים. הטכנולוגיה המודרנית באה לעזרת הכפריים האפריקאים והעניקה להן את מיכל הפלסטיק הקל והזול, שחולל מהפכה בחייהם. במשך מאות שנים הובאו המים במיכלים כבדים עשויים מחומר. בהיעדר אמצעי תחבורה ותעבורה, נשאו נשים את מרבית המשאות על ראשיהם. אחד היתרונות של מיכל הפלסטיק שהוא חוסך מהאדם את העמידה בתור בשמש הקופחת. כלי החומר היה יקר מכדי להותירו ללא השגחה ולהסתתר בצל. הוא היה יקר מדי. כעת, במקום תור של בני אדם, נראות ברחבי אפריקה שורות של מיכליי פלסטיק. יצאנו בשביל המתפתל בין עצי קאיסדרה (Caisedra) גבוהים, בעלי נוף ירוק רחב וכעבור כחצי שעה הליכה ביער, לגדת נחל, מצאנו עצמנו מהלכים בקניון מרשים ובקצהו מפל מים שגובהו כמאה מ'. המפל ששמו Junde, מושך אליו את המטיילים המעטים שמשוטטים באזור ואילו נהנים לצנן את עצמם בבריכה הטבעית שיצר. צורת הקניון כשל פרסה והוא עשוי כולו שכבות אבן. האזור זרוע כפרים קטנים. חלקם מוסלמים, שעדיין משמרים מנהגים דתיים אפריקאים. לאורך הדרך פוסעים אנשים שבגדיהם מוכתמים מבוץ. מן הסתם פועלים במכרות הזהב הסמוכים. בשנת 2005 החלו החיפושים אחר זהב לשאת פרי ובמרץ 2009 הותך מטיל הזהב הסנגלי הראשון, באזור סאבדולה שבמזרח המדינה. אזור זה נחשב לאחרונה עשיר בזהב וחברות בינלאומיות רבות פועלות בו בצד הגבול של מאלי עם עתודות כרייה בסנגל

פה ושם נראים נערים לבושים בחלוקים בצבע חום בהיר, המלמדים שלפני כמה ימים עברו את טקס ברית המילה. זו אגב, קיימת גם אצל השבטים האנימיסטיים ומקורה באפריקה. היא נועדה להדגיש את הזכריות, על ידי הורדת העורלה, שיש בה שריד נשי. מאותה סיבה מתקיימת מילת נשים, שנועדה להרחיק מאיבר מינה את השריד שנתפש כגברי. מילת נשים אסורה על פי החוק בסנגל, אך היא מתקיימת במחתרת.

מרבית הכפריים כאן אנימיסטיים. המילה "אנימה", הוראתה נשמה. המאמינים מייחסים נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותו. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף . היות שהאנימיזם מאמין שבגופים דוממים יכולות להיות נשמות שהתגלגלו בו, אזי הוא מאמין שלצמחים ועצמים דוממים טבעיים, כגון אבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעיתים אף יכולת תנועה. היות שכך, הוא מבקש את קרבתם של גופים דוממים אלו, רואה בחלקם את מקום גלגולם של נשמות אבותיו או של שליטים גדולים אמתיים או מיתולוגיים. כך נוצרת הירארכיה בתוך עולם הדומם וחלק ממנו הופך לאלים שיש לעבדם ולכבדם. בצורה כזאת נוצרו יסודות הדת. הכרה זו ברוח הנמצאת בדוממים מסוימים היא הכרה מעורפלת, לא ברורה למאמין עצמו, אמונה בעיקרה רגשית ולא שכלית. את קיום הנפש הוא יכול להסביר בדרך בלתי רציונלית. את קיום רוח החיים בדוממים שונים בטבע הוא חש רק רגשית, אינו יכול להסביר את היווצרותה. האפריקאי הוא אדם מאמין. כל דבר הקשור בדת וברוח, בכוחות על טבעיים, בלתי נראים ובלתי מוחשיים, מעורר הערכה מידית. תשומת לב, כבוד ומורא. אמרה ישנה אמרה פעם שבאפריקה יש שליש נוצרים, שליש מוסלמים ושליש עובדי אלילים… המילה "עובד אלילים" היא מילה שיפוטית, הנובעת מעולם הערכים הנוצרי- מונותאיסטי (כאילו שהנצרות היא מונותאיסטית טהורה). המונח הנכון יותר הוא "דת מסורתית". זה לא רק ענין של תקינות פוליטית. זה מדויק יותר. האפריקאי מאמין בקיומה של השגחה עליונה. זו הבוראת ושולטת. זו המציבה אותו מעל לבעלי החיים, הצמחים והעצמים הדוממים. משום כך הוא מכבד כל כך אנשי דת. בשל קשריהם עם ההשגחה העליונה, בין אם הם נוצרים, מוסלמים, או פגניים.

נושאי התפקידים בדת האפריקאית אמונים בדרך כלל על פתרון בעיותיהם של אנשי קהילתם והם עושים זאת בעזרת דיאלוג עם הכוחות האלוהיים. בעלי התפקידים הללו מצויים בכול חברה אפריקאית. קל וחומר במעוזים של תרבות מסורתית, כמו כאן. בין היתר, ניתן למנות עמם את מורידי הגשם, המרפאים, המדיומים, המנחשים והקוסמים. מרביתם גברים. הנשים הנכללות בקבוצה זו הן מיילדות ומדיומים. אנשים אלו צברו מוניטין של בעלי יכולת והבנה עמוקה יותר מאשר לאחרים על הקיום האנושי. הם יודעים להילחם ברוע, במחלות ובסבל ולצורך כך הם משתמשים בטכניקות שונות ובעזרים מגוונים. הם יודעים לעוץ עצות מעשיות כיצד לנהל אורח חיים נכון ומורים כיצד לשמור על הקשרים הנכונים בין חברי הקהילה ובינם לבין האל[48].

לאופולד סנגור הטיף לחקר התרבות האוראלית של אפריקה. ידועה מאד קריאתו: "אנשים לבנים, לכו לישובים האבודים של ארצי וקחו עמכם את מכשירי ההקלטה והמצלמות. תאספו את סיפורי השאמאנים, המספרים, הזקנים; השומרים האחרונים של היסטוריה אנושית ארוכה שנמסרה רק לקולותיהם. כשהם ימותו, יהיה הדבר, כאילו עבורכם, בתרבותכם, נשרפו הספריות כולן".

חלק מהתושבים  מדברים בשפה מקומית שנקראת בדיק (Bedik) וחלקם Malinke שהיא דומה לשפתם של בני הדוגון אשר במאלי. אבות הדוגון היגרו לכאן ממאלי לפני כמה מאות שנים בגלל מלחמה. הכפר אנגל (Angel) הוא מקבץ של בקתות קש עגולות. הכפר אינו ניצב לצד הדרך ויש לטפס לשם בשביל המתפתל בין בולדרים גדולים. לאורך הדרך ירדו לעומתנו נשים היורדות להביא מים..

ראו באתר זה: מסע בשבט הדוגון אשר במאלי.

הפתגם מקומי אומר: "האדמה באה מן המים. האור בא מן המים וגם הדם". תושבים בני שבט הבדיק. חלקם נוצרים, חלקם אנימיסטיים. למרבית הנשים תחוב מקל לבן באפן. כיום זה נחשב לקישוט. מי יודע, אולי נועד בעבר להרתיע את סוחרי העבדים?

בלב הכפר כיכר פולחנית. שם, בצלו של עץ גדול, יושבת מועצת הזקנים. ליד אחת הבקתות מפוזרים מקלות בעלי כוח מאגי. הפטיש בהתגלמותו.

פטישיזם (fetishism) הוא אמונה ושימוש בחפצי פולחן, שהותקנו בדרך כלל לצרכי כישוף ומאגיה. מצרפתית: fétiche, דרך הפורטוגזית: feitiço, ובמקור מן הלטינית: facticius – מלאכותי) היא נטייה לייחס תכונות מדומות לעצמים, ובייחוד לעצמים מעשה ידי אדם. עצם המהווה מושא לפטישיזם מכונה פֶטיש.

המונח החל להופיע בשיח האנתרופולוגי במחצית השנייה של המאה ה-18: הפֵטיש נתפס כאובייקט מאגי שרוח שוכנת בו. זהו עצם חומרי המהווה מוקד לסגידה ולפולחן. את המונח במשמעותו הפולחנית טבע הסופר הצרפתי שארל דה-בּרוֹס (Charles de Brosses) ב-1757, במסגרת השוואה בין אמונות דתיות במערב אפריקה לבין האספקטים המאגיים של הדת במצרים העתיקה. לשם כך שאל את הכינוי שהעניקו ימאים ומיסיונרים פורטוגלים לחפצי כישוף שבזזו ממערב אפריקה. אלו שהגיעו לאפריקה המערבית במאה ה-16 וכינו "פטיש", את חפצי הפולחן המאגיים שבשימוש הילידים. רוב הפטישים באפריקה המערבית הם חלולים וכוחם המאגי טמון בחומר המוכן על פי מתכונת סודית והמוכנס לתוך הפטיש. הפטיש נפוץ באפריקה, גם בקרב נוצרים ומוסלמים[49]. האנתרופולוג קלאם-גריוול (Calame-Griaule) הגדיר את בני הדוגון, דבר הנכון גם לגבי קרוביהם כאן: "המקומי מחפש את השתקפותו בכל המראות של יקום אנתרופומורפי, שבו כל גבעול של עשב, כל זבובון, הם נושאי ה'מלה' – דבר האל".

כאן מבצעים את טקס ההתבגרות. הנערים שהגיעו לגיל המתאים, מתישהו בין 15 ל-16, מביאים תרנגול, כל אחד, תרנגול ממשפחתו. השמאן מבתר את התרנגול ומתבונן בקרביו. אם הצבע לבן, הפטיש חיובי. אם הצבע שחור, הדבר מנבא מזל רע. הנער לא יוכל לבצע בשלב זה את טקס ההתבגרות. בני הבדיק, שומרים על המבנים החברתיים העתיקים. כך למשל, משפחות המתייחסות לאב המייסד Keita אחראיות לטקסים ולשימור המסורת. אלו המתייחסות ל- Camera אחריות לטקסים אחרים ומשפחות Keta לחקלאות. לא הצלחנו לברר עד הסוף על מה אחראית כל משפחה, אבל ניכר הוא שלהם הגבולות ברורים.

הדת האפריקאית היא דת של מסורת; היא נמסרת מדור לדור, בדרך כלל בעל פה. הילד מקבל את דבר המבוגר ללא עוררין. אם אי אפשר לסמוך על הזקנים, אי אפשר לסמוך על שום דבר אחר. מה שמוסרים הזקנים הוא מה שקיבלו הם מפי הזקנים שלהם וכן הלאה. אבל בו זמנית, המסורת קולטת וסופגת גם יסודות חדשים במהלך הדורות. לא מדובר בזמן שקפא. אין חברה שלא עוברת תהליכי השתנות. כך שאם האמונות והמנהגים של ימינו אינם זהים בדיוק לאלו שרווחו לפני מאה שנה, אין פירוש הדבר, כי בא הקץ על המסורת.

מהכפר Didefelo טיפסנו כ-45 דקות, בשביל תלול אל הרמה. מראש ההר, תצפית על הערוץ בו הלכנו שלשום אל המפל. לאורך הדרך נופים יפים של אבן חול. סלעים מזורים מבצבצים מן המישור כמו פטריות אבן. ב-Dande נראים הסלעים כמו שיניים ענקיות, המשכנו לאשדות המפלסים דרכם בין סלעי אבן החול, אגב יצירת נקיקים מרשימים,. ירדנו בשביל נסתר לצניר טבעי שהבלייה חצבה בסלע. שם נחצבה מערה סודית שנועדה לשמש כפתח מילוט ללוחמי גרילה בגיניאה הסמוכה בשנת 1964. המשכנו רגלית לראש המפל בו טיילנו שלשום והתבוננו אל המצוק המרשים. סמוך לכפר Deourde, בנוי כפר זמני, המשמש את נערי השבט בתקופה של טקס ההתבגרות. הם מורחקים מהמשפחות לחצי שנה. לומדים לשרוד בטבע, לצוד את מזונם ביער. להפוך לגברים. האימהות יכולות להביא להם מזון, אך מנועות מלראות אותם. זו כנראה הדרך להכשירם לשרוד בתנאים הקשים. בעת שהותם במחנה המרוחק, הם עומדים במבחנים שונים ולומדים את המסורות של שבטם. לבסוף הם שבים אל כפרם, כגברים המסוגלים ליטול חלק בכול פעילות הקהילה.

שנה מאוחר יותר, מגיעים לכאן נערים ונערות. מקיימים יחסי מין חופשיים. הנערה שנכנסת להיריון, נישאת עם מי שבחרו לה. לא בהכרח אבי העובר שבבטנה. גם בני שבט הבסארי קרובים יותר לשבטים החיים במאלי ובגיניאה, מאשר לסנגל. במקום מסוים ראינו נשים לבושות ססגוניים, אבל לא בצבעים מבריקים כפי שראינו בשווקים, אלא צבעי מאט, שחיים בשלום עם צבעי הסביבה. אלו בנות ה- Fula שהגיעו מניז'ר ברגל. נשים נודדות, תינוקותיהן בידן והן מתפרנסות ממכירת עשבי מרפא. הלינה בכפרים מאד מאד בסיסית. בקתה קטנה, בדרך כלל ללא מקלחת, ללא מאוורר. אבל קרוב מאד לטבע ולתושבים המקומיים.

בכל מקום נתקלים בצעירים המשחקים כדורגל. זה יכול להיות במשטח צר בין הבולדרים בכפרים של חבל בסארי, זה יכול להיות על גבי מגרש ירוק בו נקבעו שני שערים ומתחרות שתי קבוצות מקומיות. למשחקים מגיעים ילדים רבים, נערות צעירות המפגינות את יפי נעוריהם, צעירים הבאים לחזר וכולם מהופנטים לקורה על המגרש. כמעט כל צעיר שפגשתי, בעיר או בכפר נידח, הפגין בקיאות בנבחרת הכדורגל הלאומית הידועה בכינוייה "האריות של טרנגה"[50]. בשנת 2002 הדהימה את האלופה צרפת במשחק הפתיחה בניצחון 1:0 והגיעה עד לשלב רבע הגמר. באותה שנה השיגה נבחרת סנגל הישג משמעותי נוסף כאשר העפילה עד למשחק הגמר של גביע אפריקה לאומות בכדורגל. 16 שנים לאחר הופעתה הקודמת במונדיאל, הצליחה סנגל להעפיל למונדיאל 2018.

אזור קאזאמאנס (Casamance) הרצועה בדרום-מערב סנגל שבין גמביה לגינאה ביסאו, נמצא בדרום מזרח המדינה. זהו אזור טרופי, ירוק, מיוער בדלילות לח ומנוקז ברובו לאוקיינוס האטלנטי, על ידי נהר קאזאמאנס. בכול מקום נראים פלגי מים, החורצים את המישורים ויוצרים איים קטנים, נטועי אגוזי קוקוס וקשיו. באזור זה,  מתקיימת מאז 1982 לוחמה בלתי רציפה בין הממשלה לבין כוחות בדלניים. המורדים, בני הקבוצה האתנית ג'וֹלה (או דיולה), טוענים לקיפוח מצד הוולוף, הקבוצה הדומיננטית במדינה. נוסף על ההבדלים האתניים, גם המורשת הקולוניאלית הבריטית והפורטוגלית הקיימת באזור הנהר קאזאמאנס, מפרידה בין האזור לשאר המדינה. על אף הסכם שלום שנחתם ב-2004 עם חלק מארגוני המורדים, נמשכות התקריות האלימות בחבל.

המקום המעניין ביותר באזור הוא Ossouye . גם כאן הלינה היא ב"מלונות" מאולתרים, "ג'יפה" בלשון העם. חם מאד בצהרים. גם בימי החורף. התרבות המקומית, אנימיסטית אף היא; מכונה תרבות ה"דיולה" (Diola), או ה"ג'ולה (Jola), על שם השבט המרכזי. הם מחזיקים בדתות המסורתיות, כולל אלו שהמירו דתם לנצרות או אסלאם. יש להם אל מרכזי שהם מקשרים אותו עם תופעות טבע כמו שמים, גשם וחילופי העונות. האל מכונה Ata Emit ומשמעו "בעל השמים" או "אדון העולם". הם מאמינים שהרוחות הנקראות כאן Bakin או Eneerti  יכולות לשמור על נשמותיהם, כפריהם ושדות האורז שלהם. כמו כן, ישמרו עליהם מפני המרה לאסלאם או נצרות.

כולם מאמינים בפטיש. הפטיש מייצג רוחות טבע. כוחות אלוהיים טמירים, המיוצגים בצורות שונות. בשולי הכפר יש פטיש השומר על הסביבה. לאחר שאשה יולדת, הדבר הראשון שתעשה, תטחן דוחן, תערבב אותו עם מים ומוהל דקלים ותתפלל, כדי שהפטיש ייקח  אחריות  על הילד. אם חלילה העולל מת, תחזור לכאן המשפחה, ותחזור לפטיש, לספר לו על האובדן. מכיוון שכולם מאמינים בגלגול נשמות, אחרי המוות, יש להביא לכאן חפצים שהמת אהב ולהשאיר כאן, לשימושה של הרוח. לא הרחק משם תוף טם טם מאורך, המשמש להעברת מסרים. רק מי שעבר טקס -חניכה רשאי לתופף. את הקול שומעים עד למרחק של 8 ק"מ ובאמצעות התוף מעבירים מסרים. כך למשל, יש מנגינה מסוימת המבשרת על מותו של אדם. אחרת, מודיעה על תחרות היאבקות וכך הלאה. לא ברור איך מכינים את התוף. זהו סוד השמור אצל זקני הכפר. במרכז הכפר כיכר מרכזית, כאן מתאספים הזקנים לקבל את ההחלטות. כאן מתקיימות תחרויות היאבקות. בלב הכיכר עץ קאפוק (Ceiba) , שמקורו בדרום אמריקה. את העץ נטעו אבותיהם, כדי לשמור על בתיהם. כשהיו יוצאים למלחמות, היו מרכזים כאן את הנשים והילדים. לא הרחק משם, מעגל עשוי מקנים, המכונה "פטיש הגשם". פטיש זה התפרסם בשם כומר צרפתי בשם Gifoe. הוא לחם כנגד הקולוניאליים שאילצו את המקומיים לגדל בוטנים. הם רדפו אותו, ברח ליער ולאחר שאותר, נלקח לצרפת ובדרך נעלם. סמוך לו, פטיש חתונות. משפחתו של החתן המיועד שוחטת כאן חזיר ומודיעה על חתונה.

הדיולה מתייחסים ברצינות תהומית לטקסי הקבורה. רק הקפדה עליהם תאפשר לנשמת המת להתחבר עם אבותיו. הם מאמינים שיש לחיות באופן מוסרי בעולם הזה. שנשמות החוטאים יענשו בעולם הבא. הנפש החוטאת לא תזכה לכבוד מנשמות אחרות.

אחת השאלות המעסיקות את החוקרים היא אם קיימת באפריקה דת אחת, או שמא מדובר באלפי דתות שונות. הוויכוח טרם הוכרע. אבל מרבית האנתרופולוגים מסכימים כי קיימת באפריקה דת מסורתית אחת, אשר לה מופעים שונים ברחבי היבשת. אותם מופעים עוצבו במהלך השנים על ידי מאפיינים סביבתיים והיסטוריים ייחודיים ומשום כך הם שונים בכול קבוצה וקבוצה ביבשת. כפי שהגדיר לורנטי מגסה (Meessa), חוקר הדתות האפריקאי: "הדת האפריקאית היא האחדות שברב גוניות" (A unity in diversity). הדת עוברת מדור לדור באמצעות הטקסים השונים ובסיועם של אנשים שלהם ידע מיוחד המאפשר להם לעוץ עצות, לשמור על הסדר החברתי הנכון ולפקח הן על קשר טוב בין האדם לאל והן על קשרים תקינים בין אדם לחברו.  מערכת הריטואלים נסובה סביב חיי הפרט מלידה ועד מוות[51].

יצאנו לבקר את המלך של הדיולה. לאחר שביקשנו רשות, נכנסנו לחצר, שם המתנו כחצי שעה, בחברת אחת מנשותיו. לייתר דיוק, האשה הראשונה. גבר גבה קומה ובריא בשר, לבוש בגלימה אדומה יצא לקראתנו בהילוך רב חשיבות. הוא לא מוריש את תפקידו לצאצאיו. כל מלך נבחר בתורו על יד שלוש משפחות. המלך הנוכחי עלה לכס בפברואר 2000. נבחר לכול ימי חייו.  עומד בראש  ממלכה קטנה, אחת ממאות ואולי אלפים, שהיו קיימות בעבר באפריקה. אין לו סמכות פורמלית, אלא מקומית, מסורתית. תפקידו בעיקר לייעץ, לפתור בעיות ולדאוג לקיום הטקסים. מדי שנה, בחודש ספטמבר, בתום הגשמים הטרופיים מכבדים את המלך בשבוע לשל ריקודים והיאבקויות טקסיות. לסיומו של היום, חתונה מסורתית. נשים לבושות מחלצות, הגיעו, קבוצות קבוצות, בבגדים אחידים לכול קבוצה והפליאו במחול, לקול הלמות קצבית של תופים, שהאזור כה מצטיין בה.

התגודדות באחד הכפרים משכה את עינינו. עשרות נשים וילדים מתגודדים סביב הבאר ומעלים מים. מישהי מושכת בחבל, מישהי אוחזת בכד ומוזגת למכלי הפלסטיק. כולם ממתינים בסבלנות אפריקאית. איש דת שלגלימתו צבע אינדיגו מתבונן במעשה מחויך. ילדים בחיק אימותיהן. אווירה דינאמית ושלוה כאחד.

בכפר Mlomp בית דו קומתי מאורך, בנוי כולו מעץ ואדמה. נבנה בתקופה הקולוניאלית על ידי פסקל ג'ולה, שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, הושפע מהסגנון האירופאי ובנה כאן בית בסגנון אקלקטי, יפה, מוזר, המשמש כמוזיאון מאולתר לתרבות הדיולה (case à impluvium). במקום מוצגים פטיש שונים. פטיש לפריון האשה, פטיש נגד גניבות, פטיש לחתונה ופטיש למלחמה. כמו כן, מוצגים שם מגינים מעור של היפופוטם ומלכודות לדגים.

לכפר(Elenkine)  הגיעו אנשים מכול אפריקה, כדי לעבוד בדייג. כך שהוא מעין מגדל בבל מודרני. אדמה, הנהג שלנו, היטיב לזהות מהיכן האנשים. יש שם בתים צבועים בכחול, רחוב ססגוני שוק לדגים מומלחים, מספנה ונמל של סירות דייג ססגוניות, שילדים שחו ביניהן, טיפסו עליהן וקפצו מהן. שטנו כחצי שעה לאי קראבנה (Karabne) הנמצא בשפכו של נחל קאזאמאנס. אי רגוע ששימש כתחנת המסחר הצרפתית הראשונה באזור (1836-1900). החוף כאן שלו ושקט. לא קסום במיוחד. ילדים קטנים משחקים בכדור. יודעי דבר מספרים שניתן לצפות מכאן על דולפינים השוחים בים, קרוב לחוף.

במקום נותרו כמה שרידים היסטוריים לתקופה כמו הכנסייה הגדולה שנבנתה בסגנון ברטוני, בית המושל  והמיסיון שמשמש כיום כמלון. לבד מאלו ומחופי הרחצה, יש באי תזכורות אילמות לימים האפלים של סחר העבדים. לכאן ריכזו עבדים מרחבי אפריקה, כלאו אותם בתאים צרים וצפופים ושינעו אותם לאמריקה, לעבוד בשדות הטבק וקני הסוכר.

אתר נוסף במקום הוא בית קברות צרפתי ובו קברו של קצין חיל הים Aristide Protet,  נורה ב-1836 על ידי מתנגד לקולוניאליזם על ידי חץ מורעל ונקבר בעמידה מול הים, בהתאם לצוואתו. זהו אירוע חריג למדי. הדה קולוניזציה במערב אפריקה היתה שקטה לאין ערוך מאשר זו של מזרח אפריקה, למשל קניה[52].

דימברינג (Diembering) הוא כפר יפה, שעצי קפולק רחבי נוף גדלים בין בתיו. לעצים שורשים חיצוניים מייצבים, המעניקים לכפר רושם עז. מגמת פנינו היא מסגד פשוט ובאר קדושה. האמונה העממית גורסת כי הגיע לכאן אחד החברים מ"סוחבה" של מוחמד. עולי רגל מגיעים לכאן כדי להתפלל קצרות במסגד, שאינו יותר מאשר כוך פתוח לשמים ולטבול במים הקדושים.

בחוף של קייפ סיקירינג (Cap skiring)  חופים רחבי ידיים ואתרי נופש יקרים. רובם חסרי חן. לרצועת החוף שמכאן ועד סאלי (Saly) מגיעה עיקר התיירות. צרפתים שבעבורם סנגל היא חופים עטורי דקלים, חול לבן ורך וכמובן דגים משובחים. הם באים כדי לספוג מעט חום טרופי בזמן שבאירופה קפוא ואנשים מתעטפים בשכבות רבות של בגדים. הם לא מטיילים בסנגל ואפילו לא טועמים ממנה. אלא מסתגרים להם בבועה אירופאית מנותקת. חומה מפרידה ביניהם לבין הארץ על צבעיה, צליליה וניחוחותיה.

בדרכנו צפונה, עלינו לעבור בשטחה של גמביה. תור ארוך במעבר הגבול. בכניסה לגמביה היה עלינו לשלם סכום גבוה יחסית עבור אשרה. לאחר שביקשתי קבלה, הסבירו לי השוטרים, באנגלית רהוטה, כי אני נדרש לשלם עבור אישור נוסף. הבנתי את הרמז והנחתי לדרישתי. גם התייר האופטימי ביותר נתקל מתישהו בשחיתות של אפריקה. שחיתות קטנה ויומיומית של הדרגים הנמוכים, שאינה מאפיינת את כול מי שנתקלים בו, אבל רווחת מאד. מטרידה מאד.  יתכן שהאשמה היא באלו שקבעו את משכורתם הנמוכה, מתוך הנחה שיוכלו להשלים את החסר במתנות שוחד.

גמביה היא אחת המדינות העניות בעולם. מעט בוטנים. מעט דיג. לא הרבה תיירות. רוב התיירים כאן באים מאנגליה. רובם ככולם מגיעים דרך האוויר. המדינה הקטנה ביותר ביבשת הענקית חודרת כמפרץ לתוך סנגל.  שני מיליון איש בסך הכול. שוכנת כולה על גדות נהר הגמביה, למעט רצועה צרה של חוף שנפתח אל האוקיינוס האטלנטי.

בדרך צפונה, אנו חוצים  את נהר גמביה. זהו אחד מן הנהרות הגדולים במערב אפריקה. הנהר זורם לאורך 1,130 ק"מ מצפון גינאה ועד בנג'ול, בירת המדינה גמביה, שם הוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי. מקורותיו של הנהר ברמת פוטה ג'לון (Fouta Djallon) שבצפון גינאה. משום הוא זורם צפונה-מערבה לכיוון סנגל. הוא זורם בשטחו  של פארק הלאומי הענק "ניוקולו קובה", ממנו הוא מתפתל מערבה, אל המדינה גמביה, הנקראת על שמו. כמעט כל שטחה של גמביה מתפרס סמוך לגדותיו, עד לאוקיינוס. במאה הקילומטרים האחרונים מתרחב הנהר בהדרגה עד לרוחב של עשרה ק"מ בשפך. בשל פני השטח הנמוכים באזור גמביה, מי-ים מלוחים מתערבבים במי הנהר[53]. על גדת הנהר פעילות רוחשת של דייגים ומעליהם עופות מים. לעיתים ההצגה האמתית לא מתרחשת באתרים אלא בדרך אליהם.

למעבורת על נהר הגמביה יצא שם רע, אך זוהי הדרך היחידה להגיע מקסמנזה, לכיוון דקר, שלא מהאוויר או מהים. כאן נעמדים בתור. כל השאר הוא עניין של מזל. איש אינו יודע מתי תגיע המעבורת. כמה כלי רכב יוכלו לעלות עליה. ובעיקר מתי היא תצא, דומה שאני היחידי שמוטרד מכך. האפריקאים מתבוננים בים במבט בוהה. הם רגילים להמתין. איש לא מסתובב כמוני חסר מנוחה ואיש אינו מציץ בעצבנות בשעונו. אחרי המתנה ארוכה מורגשת תכונה. המעבורת מגיעה. מהמעבורת גולש זרם צפוף של אנשים. המון אדם עם מטלטלים בידיו. לרבים מהם סחורות על ראשם  אחדים דוחפים מריצות או גוררים עגלות עמוסות לעייפה. נשים, גברים, זקנים וילדים. בזרם אילם כמעט. אדמה נהגינו יודע להשתחל אל ראש התור. המעבורת ניתקת. נהר הגמביה בשיא רוחבו. מים מלוחים עושים דרכם במעלה הנהר, פולשים אל היבשה.

נסענו משם צפונה בדרך חתחתים. דרך עפר. מלאה סלעים. בורות, שיש צורך בכישרון של לוליין, שלא ליפול לתוכם. אחרי נסיעה שדמתה לחוויה של מכונת כביסה, הגענו לאסטואר של הנהר סלום (Sine-Saloum) . להבדיל מ"דלתה", שהיא שפך נהר שצורתו כמשפך – מין משולש שבסיסו כלפי הים וקדקודו במעלה נהר. דלתה נוצרת מפעילותם של מי הנהר וגלי הים אשר שוחקים את גדות הנהר הקרובות אל אזור השפך ובמהלך הזמן מרחיבות אותו מעת לעת. במקרה של אסטואר, מדובר במאזן סחף שלילי. מתרחשת באזורים בהם הגאות והשפל חזקים והנהר אינו מסיע די סחף ליצירת דלתא. בנוסף לכך נוצר גבול בתוך הים כתוצאה מהשפך הבנוי מאיים וגבעות תת-ימיות. זהו נוף מרהיב של איונים בהם גדלים מנגרובים צפופים. התמקמנו בלודג' מפנק, סוף סוף, ויצאנו לשיט קרוב לצמחים המוריקים החיים במים, כשהם שולחים החוצה שורשי אוויר הנראים כחבלים חומים, כשאנו מחפשים מקומיים השולים בהם צדפים. השייט שלנו הוביל אותנו פנימה, בין המנגרובים, כשאנו מתפעלים מהצפיפות, מהשורשים הגלויים ומשפע הירק. ביקרנו בכפר סיפו (Sipu), שאבותיהם של תושביו היגרו לכאן ממאלי בתחילת המאה ה-20 והם מתפרנסים כיום מגידול תירס, שעועית וחזירים. המשכנו משם רגלית, דרך סבנה, שם ראינו לא מעט עופות, בעיקר פרנקולין וקלאו כאשר מולנו כפריים מובילים חמורים רתומים לעגלה. כעבור כחצי שעה הגענו ל"קמפמנטו" (משהו בין קמפינג ללודג'), שנראה כמקום מושלם לשהות בו. קצה העולם ממש. אקולוגים שמו לב שמספר הדגים ומספר מיני הדגים ירד פלאות בשנים האחרונות ולכן פתחו בהגבלת הדייג ובסגירת אזורי רבייה בפני דייגים. אחר הצהרים יצאנו לאי שכולו צדפים ובו עצי באובב ענקיים ומרשימים להפליא. סירות מגיעות לכאן כדי לצפות בבעלי הכנף, המתארגנים על הענפים הגבוהים ללינת לילה. היו כאן בעיקר אנפות וקורמורנים. דומה ושיא הטיול היה השיט חזרה בשעת השקיעה, כאשר השמים הצטבעו באדם עז והצלליות של עצי הבאובב, הנראים מלרחוק כאילו הכפר הפוכים, יצרה מראה סוריאליסטי.

העיירה ג'ואל פאדיוט (Joal-Fadiouth) שוכנת בקצה הדרומי של Petite Côte – רצועת החוף שמשתרעת מכאן ועד דקאר. בפניה לכפר נראה עץ באובב ענקי. הגדול שראיתי בחיי, שהאנשים החוסים בצלו נראים כחגבים. החיים בכפר האפריקאי מתרכזים בצל העץ. במקום בו גדל עץ, סביר להניח שנפגוש בני אדם. בשעות הבקר הרחבה מתחת לעץ ריקה. למעט מקרים בהם משמש העץ ככיתת לימוד. ילדי הכפר מתרכזים מתחת לעץ. אין חלוקה  לפי גיל או מגדר. הילדים משננים את התורה בעל פה. בדרך כלל אין להם כלי כתיבה. אפריקאים, המורגלים בחיי שיתוף, מתכנסים מרצון מתחת לעץ כדי לדון בבעיות המשותפות לכלל, לקבל החלטות חשובות, כמו הקצאת אדמות או מים. את המחלוקות והסכסוכים מיישבים בצוותא. באירועים אלו רבה הפטפטת, שהרי תפקידם אינם רק פונקציונאלי, אלא גם סוציאלי. ההחלטות אינן מתקבלות בהצבעה, אלא על ידי שכנוע או ויתור. הצבעה מכריעה בבירור, אבל גם חושפת קונפליקטים.

עם רדת החשכה, מתכנסים תחת העץ נשים, זקנים וגם ילדים סקרניים. הם מבעירים מדורה, שופתים תה. נרגעים משאון היום.

ג'ואל פאדיוט, שהוא בעצם שילוב של שני כפרים. ג'ואל נודע כמקום הולדתו של הסופר ונשיא סנגאל לאופולד סנגור (Léopold Sédar Senghor). גשר עץ ארוך ומרשים מוביל אל האי בו שוכן הכפר פאדיוט. לפני כן, שטנו בסירה לאורך הנחל, כדי לראות את המקומיים שולם צדפות במי האפסיים. מתכופפים בזווית ישרה לגמרי, תוחבים את ידיהם עמוק בבוץ, כשברקע צריחי כנסיה ומינרטים של מסגד. עצרנו באסמים לאחסון דוחן, הבנויים על גבי עמודים, במקום בו הקרקע מוצפת לפרקים והמשכנו לבית הקברות המפורסם, בו המצבות הוקמו על גבי הר של צדפות ושלדים של בעלי חיים ימיים. על הגבעה גדלים עצי באובב  ומוסלמים שוכנים בקברם סמוך לאלו של הנוצרים.  לאחר שחצינו את גשר העץ, הגענו לכפר שתושביו מתגאים בסובלנות שלהם. מוסלמים, נוצרים ובני דתות מסורתיות חיים אלו לצד אלו.

נסיבות הקמתו של הכפר שנויות במחלוקת. יש הטוענים כי ראשיתו בבני שבט הסרר (Serer), שבמאה ה-11 נדחקו ממושבם שלגדת נהר סנגל, על ידי המורביטון, שהוזכרו לעייל. דעה אחרת טוענת שמדובר בכלל בבני שבט ה- Guelowar, שהיגרו לכאן מממלכת Kaabu, שהייתה האימפריה של בני ה- Mandink, שפרחה בשנים (1537–1867) בסנגל-גמביה של ימינו. שתי התיאוריות מבססות את טיעוניהם על שמות המשפחה של התושבים.

בראשית המאה ה-17, עד 1635 היתה כאן קהילה של סוחרים יהודים ממוצא פורטוגלי, שסחרו עם מערב אפריקה, פורטוגל והולנד. הם נשמרו על ידי הצ'יף המקומי והורשו לקיים את מנהגיהם הדתיים. זו היתה אחת מתחנות הסחר החשובות ביותר בתקופה הקולוניאלית. הדבר גרם לניסיונות חדירה בלתי פוסקים של המיסיון, החל מראשית המאה ה-17. הניצור נתקל בהתנגדות של התושבים, עד שלבסוף הוקם כאן מיסיון ב-1850, שפעל עד 1885. בעת מסעו של El Hadj Umar Tall, מורה דת צופי ומנהיג צבאי, שהקים אימפריה קצרת ימים במאה ה-19, הוקם במקום מסגד גדול.

בכול מקום נראית פעילות שמניסטית. אשה יושבת על שרפרף, מוקפת חזירונים, אתר פולחן מסורתי ליד הכנסייה. זהו כפר ציורי עם סמטאות צרות, בתים ססגוניים דוכני מזכרות ושוב חצייה של גשר העץ, בניסיון לעכל את כולה יופי. המדריך המקומי, המדבר אנגלית גמבית, בניב ניו יורקי לוקח אותנו לבית בו חי הנשיא הראשון של סנגאל. בקרנו בביתו הצנוע, ראינו את פיסלו ותמונות הקשורות בחייו ובפעילותו הציבורית.

נשיאה הראשון של סנגל, לאופלד סדאר סנגור, שהוזכר לעייל, לא היה רק פוליטיקאי, אלא גם  מדינאי, משורר, מסאי והוגה דעות.

השם הפרטי סדאר, משמעותו בשפה סררה "מישהו שלא ניתן להשפילו". השם הפרטי הנוצרי לאופולד, הוענק לו על ידי האב לזכר לאופולד אנגראן (Leopold Angrand), סוחר מולאטי אמיד שהיה פעם מעבידו. בגיל 22 עזב לראשונה את מולדתו ב ונסע ללמוד בצרפת, שם הגיע בשנת 1928. לדבריו זו הייתה תחילת "שש עשרה שנות החסד" שבחייו. סנגור היה השחור הראשון שהתקבל לאקדמיה הצרפתית.

בתום המלחמה כתב בשירו החזק "תפילה למסכות": "הנה דועכת לה אפריקה של הקיסרויות – אלה הם פרפורי גסיסתה/ של נסיכה אומללה/ וגם אירופה שאליה נקשרנו בחבל הטבור". בהמשך הוא קורא לעזרת המסכות האפריקאיות, המסמלות את רוחות האבות הקדמונים: "מקדו נא את עיניכן המקובעות בילדיכן הסרים לפקודה/ המקריבים את חייהם כאביון המוסר את מלבושו האחרון./ או-אז נוכל לקרוא 'אנחנו כאן!' בהיוולד עולם חדש/ שאנו לו שמרים להם זקוקה עיסת הקמח הלבן".

סנגור נבחר ב-5 בספטמבר 1960 לנשיא הראשון של סנגל. הוא כתב את מלות ההמנון הלאומי הסנגלי, "האריה האדום". כשנה לאחר שנבחר לנשיאות, בשנת 1961, ביטל סנגור את שאר המפלגות בסנגל וכונן משטר חד-מפלגתי שהבטיח את המשך כהונתו עד פרישתו.

הוא אסר את מתנגדיו והגביל את התקשורת; דיבר על אחדות אפריקה, אבל דחף להיטמעות באירופה; והנהיג "סוציאליזם אפריקאי" אבל דחה את ברית המועצות והפנה עורף לקובה. אולם, ב-1976 הנהיג את הרפורמה הרב-מפלגתית ופרש  ב-1980 (בכך, אגב, היה לשליט האפריקאי הראשון בהיסטוריה המודרנית שפרש מרצונו החופשי). גם מתנגדיו ציינו לזכותו את היחס הבלתי מפלה שלו למוסלמים, שהיו הרוב בסנגל, על אף שהוא עצמו היה נוצרי מאמין[54].

לצד פעילותו הפוליטית הוריש  סנגור אוצר פואטי מן היפים שנכתבו בשפה הצרפתית במאה ה– 20 , שירה שעליה שקד במשך ימי חייו. בשירתו שובר סנגור את הכללים הנוקשים של השפה והפיסוק הנהוגים בצרפתית, לשון המשמשת לו כלי ביטוי ושאותה הוא "מַשחיר" כדי לשבור את הקֶצֶב הצרפתי המקובל והמוכר, ולהנהיג את הריתמוס האפריקני. לצורך זה הוא משתמש במילים ובדימויים אפריקניים טיפוסיים, ומעל הכול בקצב השחור. [55].

סנגור חי ונשם כל רגע מחייו על התפר שבין צרפת הקולוניאלית שבה חי רוב שנותיו, לבין סנגל הקולוניה,. הוא היה איש של ניגודים קיצוניים. מצד אחד הוא ביקש לכונן זהות שחורה כלל אפריקאית המבטלת כלפי חוץ את ההבדלים הגזעיים, השבטיים, הדתיים והלאומיים, ברוח ה"כושיות" עמה הא מזוהה. הוא היה ממייסדי "הארגון לאחדות אפריקה" ופעל להפצת האפריקניות, ואף אלוהים היה שחור בעיניו, כמו בשיר "ניו יורק": "די רק לפקוח עיניים לקשת בענן אפריל/ ואוזניים, בעיקר אוזניים, לאלוהים שבצחוק של/ סקסופון ברא את השמים והארץ בשישה ימים./ וביום השביעי הוא נם את שנתו הגדולה, השחורה".

אך מצד שני היה סנגור צרפתי ברוחו ובנשמתו. הצרפתיות היתה יסוד באישיותו, לא פחות מה"כושיות"[56]. הוא נודע כמי שתיאר את השפה הצרפתית בתור "שפת חן ונימוס… שפת האלים"[57]. הוא סגד לתרבות הצרפתית והאירופית, שהעניקה לו בתמורה השכלה עילית, אזרחות צרפתית, חברות בפרלמנט, את מדינת סנגל העצמאית ולבסוף חברות במוסד היוקרתי מכל – האקדמיה הצרפתית[58].

ב-1948 הוא כותב: "שְחוֹרוּתו של השיר איננה רק עניין תמאטי והיא מתאפיינת פחות בנושא מאשר בסגנון ובחוֹם הרגשי המפיח רוח חיים במילים…"[59]. מדברי המבקרים עולה כי סנגור לא רק הפליא לעשות בתוך הצרפתית כראשון הצרפתים, אלא שהוא הרכיב אותה על תבניות ומקצבים אפריקאים ובכך היה למחדש גדול.

מבור (Mbor) היא עיירה שמציעה חופים יפים, מקומות נופש חינניים בהרבה מאלו של קייפ סירלינג ובעיקר, שוק דגים מרהיב. יצאנו לקראת שקיעה אל חוף הים, רק כדי לראות רצועת חוף ארוכה ממול, קרוב מאד לחוף עגנו בצפיפות, מאות דייגים סירות וסבלים פרקו מהן את שללן. נמל אין ומזח גם. רק שורה ארוכה וצפופה של סירות דייג, מרקדות בקלילות על הגלים. רבות מהן משוחות בצבעי אדום וצהוב וירוק, צבעי הדגל המקומי.

אומרים שיש בסנגל 33,000 סירות דייגים. בישראל, לשם השוואה, רק 300. יש בה 100,000 דייגים פעילים. מד שנה מוציאים כאן מן הים 500,000 אלף טון דגים. בסנגל, כמעט כל הדיג מתבצע בשיטות מסורתיות. עם כוח אדם כל כך זול ועם זמינות כזו של דגה, אין  טעם להשקיע  בספינות גדולות, ממוכנות, סונארים. למעט המנוע הקטן והרועש, הם ממשיכים להוציא את לחמם מן הים, ממש כפי שעשו אבות אבותיהם.[60]  סירות הדייג מרימות את חרטומן המחודד אל הרקיע, כשהן מתחככות בחול. חיש קל חוזרת אחת מהן אל הים ומפנה את מקומה לאחרת, שזה מכבר שבה מן הדיג. דייגים שחורי עור וספוגים במי מלח וזיעה מורידים את הדגים אל זרועותיהן החסונות של נשים מקומיות, ש מורידות את הדגים אל החוף בדליי פלסטיק צבעוניים. סוסים רתומים לעגלות פסעו במים עד ברכיהם, כשהם גוררים החוצה, כמות גדולה של דגים.

לאורך החוף פרוסות שורות צפופות של מוכרי דגים. על הדוכנים מוטלים דגי חרב נקיים, כרישים, דיונונים, סרטנים ושלל דגים. החוף מתנהל כמו כוורת עצומה. רוחשת ושקטה. רובם המכריע של הדגים נמכר באותו ערב בחוף. בלי מקרר ובלי קרח  על הרצפה נראו חלקי דגים מבותרים, בשולי השוק, על ערימות של צדפות, ישבו כמה נשים צעירות, עטויות בכסיות מגומי וניקו דגים במהירות. נשים אחרות חיפשו חלקי דגים למאכל. שילוב של צבע ועליבות.

צפונה משם, יער סינדיה (Sindia) ובו ריכוז מרהיב של עצי באובב. עצים ענקיים, מונומנטליים ממש. פורשים את זרועותיהם למרחוק. בולטים כמו הפילים בין ייתר היונקים. שכמו ושייכים לעידן אחר. שמורת בנדיה (Bandia ), מרכזת בעלי חיים שהובאו לכאן מרחבי המדינה וגם כמה שנעלמו ממנה לפני זמן רב וכמה שלא היו בה מעולם. זהו יצור כלאיים בין שמורה לבין גן חיות, אבל מקום משובב נפש. עצי הבאובב, מקווי המים, תאואים היורדים לשתות, להקות הבבונים, האנטילופות הענקיות האנדמיות לסנגל  וכמובן בריכת התנינים. טיול יפה, אבל לא ספארי.

אחת האטרקציות המפורסמות של סנגל היא אגם רטבה (Retba), המוכר יותר כ"אגם הוורוד" (Lac Rose)  שמצפון לדקאר. ליד האגם, מעל המישור האדמדם, מתרוממות דיונות צהבהבות בהן הסתיים בעבר המרוץ המפורסם "ראלי פריז-דקאר".

את צבעו הוורוד העז מקבל האגם מאצות הנקראות Dunaliella salina. מרחוק האגם נראה בעל צבע רגיל ומאכזב. המקומיים מסבירים שצבעו הוורוד מתגלה בשיאו בתקופה החמה והיבשה, בחודשים מארס – מאי. אולם לפני שהספקנו להתאכזב, יצאנו לשיט במי האגם, ותוך כמה מטרים, הפכו המים הכחולים- אפורים לוורודים-אדמדמים. המים ידועים בשיעור המלח הגבוה שבהם – 40%. דבר המושך לכאן כורי מלח, שהם האטרקציה העיקרית במקום. זהו חזיון סוריאליסטי, גן עדן לצלמים. סירות קטנות קרובות זו לזו וליד כל סירה, אדם הטובל במים עד חזהו ומעמיס עליה מלח. הסירות העמוסות לעייפה נדחפות לעבר החוף. נשים צעירות ומבוגרות, ילדות וזקנות, נכנסות למים המלוחים כשסלים על ראשיהן. הן ממלאות אותן ופוסעות זקופות כדי לשפוך את המלח לערימות גדולות, שעם הזמן גובהות לגבעות קטנות. שם ממלאים אותם בשקים ומשווקים הלאה. הם עמלים במלאכתם הקשה 6-7 שעות ביום. ניצבים בשמש הקופחת שעוצמתה מוכפלת על ידי בוהק המלח. על עורם הם מגינים ב- beurre de Karité – אותה הם רוקחים מאגוזי שלה (הנקראים גם vitellari ). המלח משמש את הדייגים הסנגלים לשימור דגים . דג מומלח הוא מרכיב חשוב במאכל הלאומי שכולל בנוסף לדג גם אורז ורוטב חריף ונקרא thieboudienn.

החיזיון ציורי להפליא, גוף מים אדמדם, שורת עצים באופק, ערימות של מלח צחוק ופועלים שחורי עור מטפסים עליהם. מן הסתם הם אינם סבורים שהמראה שלהם "פוטוגני". חשתי שלא בנוח מול ההנאה שאני מפיק מעבודתם הקשה. מכך שעמל מייסר של אדם אחד נתפש כציורי בעיני אדם אחר, כמו בציוריו של ואן גוך. נזכרתי בשיר יפה, "נשים עובדות בשדה", שכתבה רות נצר:

אוּלַי פַּעַם אֶכְתֹּב עַל נָשִׁים כְּפוּפוֹת

בְּפַּסְטוֹרָלָה שֶׁל שְׂדֵה מִילֶה, כִּבְדוֹת גּוּף

מְחֻתָּלוֹת צִבְעוֹנִין, מְלַקְּטוֹת בֻּלְבּוּסִין

לִתְמוּנַת וַן־גּוֹךְ.

וְהָאָשָׁם עַל רֶגֶשׁ אֶסְתֶּטִי הַנּוֹלָד

מִגַּב מִתְבַּקֵּעַ

שֶׁל נָשִׁים כְּפוּפוֹת בַּשָּׂדֶה.

צפונה משם, אנו פונים מערבה לכיוון לומפול (Lompoul). בדרך, הנוף הצחיח משהו, משובץ בכתמי ענק ירוקים, גני ירק ענקיים שמושקים במי תהום עליונים. משהו משובב נפש במשבצות ירוקות בתוך השממה החומה-צהובה. מעת לעת חולפות על פנינו עגלות רתומות לסוסים, עמוסות לעייפה. כעבור מן מה, אנחנו נתקלים בתחנה האחרונה בדרכו של גן הירק: שוק ענק של ירקות. עשרות רוכלים יושבים צפופים, זה לצד זה, כשהם מציעים את מרכולתם הססגונית. השוק הרוחש נראה כפנטזיה של גוונים. שלל צבעי הקשת. המטפחות המשובצות של הרוכלים, הכתום של הגזר, הסגול של החצילים, הלבן של השומים, החום של הבצלים, אדום של העגבניות והרבה הרבה גווני ביניים של ירוק.

באזור של ה-Grande Cŏte , היינו, החוף הגדול, כפי שנקרא האזור שמצפון לדקאר, אפשר היה לצפות לחופים רחבי ידיים. לא לדיונות מדבריות. לטבע יש כאן רצונות משלו, דיונות גבוהות שמשתרעות מן החוף, פנימה לתוך הארץ. עצרנו ליד מסגד קטן ומולו דוכנים למכירת תכשיטים. המוכרות הקיפו אותנו והפצירו בנו שנרכוש משהו. "רק לראות" התחננו ומשכו אותנו בידיהן. משלא קנינו, לא הסתירו את אכזבתן.

טנדר נהוג בידי אנשי הלודג', הסיע אותנו לעבר החולות. לאחר כמה אגני ניקוז יבשים, נגלו  ונפרשו לעינינו דיונות חוליות צהבהבות. אמנם, ראיתי דיונות מרשימות מאילו. אבל המראה של האוהלים החבויים בחמוקי החוליות היה מרנין. על הסהרונים טיפסו גמלים שהצללית שלהם נראתה יפה בקוו הרקיע. ארוחת ערב היתה משובחת, הלמות תופים, ריקודים בקצב אפריקאי. אגלי הזיעה של המחוללים נצצו, חיוכים צחורי שיניים, פנטזיה סנגלית.

התחנה הבאה בדרכנו צפונה היתה סן-לואי (Saint-Louis du Sénégal) שבצפון, לגדת נהר סנגל, שבגבולה הצפוני של המדינה. מגלה הארצות הפורטוגלי דיניש דיאש  (Dinís Dias),  הגיע תחילה לשפך הנהר סנגל וכתב ביומנו בהתלהבות על המקום. התושבים שפגש, ספרו לו שנהר הזה, "הגדול ביותר בעולם הגיע מעמק הנילוס. זהו כנראה אחד הנהרות הגדולים בעולם ונובע כנראה מגן העדן".

העיר המוגנת על ידי Lagngue de Barbarie, היא ללא ספק אחת הערים היפות באפריקה. החלק העתיק של העיר שוכן על האי סן-לואי הממוקם בנהר סנגל, כ-6 ק"מ צפונית לשפכו אל הים. צורת האי היא כשל מלבן כמעט מושלם באורך של 2.5 ק"מ וברוחב של 350 מטר. היא התפשטה מעבר לאי המקורי בה שכנה תחילה. חלקה העיקרי של העיר – המודרני יותר – הוא רובע "סור" (Sor) הנמצא על אי אחר בנהר, ממזרח לאי סן-לואי. בין שני האיים מחבר גשר פדרב (Pont Faidherbe),[61] שאורכו 506 מטר, המורכב משבע קשתות מתכת, אשר הוקם בסוף המאה ה-19. ממערב לאי סן-לואי משתרעת לשון יבשה ארוכה ברוחב של כ-300 מטר בלבד המכונה "לשון ברברי" (Langue de Barbarie). זו חוצצת בין נהר סנגל לבין האוקיינוס האטלנטי והיא מכוסה בדיונות, למעט האזורים הבנויים. לשון היבשה קרויה כך על שם השודדים הערבים שהיו מגיעים מאוריטניה, פושטים על סנגל וחוטפים ממנה אנשים לעבדות.

עיר זו היתה האחיזה הצרפתית הראשונה באפריקה. הבתים הקולוניאליים דומים לקפסולה של זמן. שמורה היסטורית של ממש. התמקמנו במלון קולוניאלי  La Poste , מלון שהוא בעצמו אתר היסטורי, נמצא סמוך לגשר, בו השתכן הצוות שהסריט את "הנסיך הקטן" משום כך תמונות מהסרט מעטרים את הקירות. העיר שמרה במידה רבה על אופייה הקולוניאלי ועל המבנים והרחובות שנבנו בה לפי תכנית מתאר של שתי וערב במשך המאה ה-19. אלה, יחד עם רציפיה ומיקומה על אי בשפכו של נהר, הביאו את ארגון אונסק"ו להכריז עליה בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית[62].

האי של סן-לואי לא היה נושב לפני הגעת האירופים, והחל במאה ה-15 פקדו אותו מגלי ארצות פורטוגזים, ונציאנים והולנדים. אלה עשו מספר ניסיונות להקים יישוב בסביבה, בעיקר במאה ה-17 וב-1659 בחר לואי קולייה (Louis Caullier) את האי, כאתר להקמת מעוזה המבוצר של חברת הסחר "קאפ ור" (compagnie du Cap-Vert) הצרפתית. הוא קרה לאי "סן-לואי די פורט" (Saint-Louis-du-Fort) לכבודו של לואי ה-14, מלך צרפת.

היישוב הלך והתפתח אף על פי שחברות המסחר שניהלו אותו התחלפו מפעם לפעם. סן-לואי רכשה לעצמה מעמד של מרכז לסחר בגומי, עור, זהב, שנהב, דגנים וכן הייתה מרכז לסחר עבדים בדרכם לאמריקה.

העיר זכתה לתנופת פיתוח חסרת תקדים עם מינויו של לואי פדרב (Louis Faidherbe) למושל המושבה ב-1854. פדרב יזם מפעלי בנייה בהיקף גדול, ובין היתר נחנך קו טלגרף בין סן-לואי לדקר, הוקמו מערכת לאספקת מים וגשרים, ונוסדו מוזיאון להיסטוריה, לאתנוגרפיה ולתעשייה, בית דין שרעי, בתי ספר ומוסדות ציבור נוספים. ב-1872 הייתה העיר לבירת המושבה של סנגל, והגיעה לשיאה ב-1895 כאשר הפכה לבירת אפריקה המערבית הצרפתית. בתקופה זו הייתה סן-לואי לעיר המובילה באפריקה שמדרום לסהרה ולמרכז של אומנות ושל תרבות.

אף ששגשוגה של העיר נמשך, ב-1902 היא חדלה מלשמש כבירת אפריקה המערבית הצרפתית (Afrique Occcidentale Francaise)    וחשיבותה ירדה. הקמת מסילת רכבת בין העיר לדקר ב-1885, גרמה לירידת חשיבותו של נמל סן-לואי, אשר בלאו הכי התקשה להתמודד עם גודלן של ספינות הקיטור המודרניות. ב-1957 איבדה סן-לואי את מעמדה כבירת המושבה, ודקר זכתה בתפקיד. אף שמספר התושבים הכללי המשיך לגדול, העיר הפכה ממרכז לישוב ספר ונקלעה לקיפאון כלכלי ותרבותי.

סנט לואי היא מקום שמצליח לשמר קסם קולוניאלי. הסיור נעשה בדרך כלל ברגל, או עדיף, בכרכרות רתומות לסוסים. שוטטנו ברחובות כשאנו מנסים לדמות את הגבירות הצרפתיות לבושות ההדר, יוצאות לשוח אחר הצהריים, כשעל משק ביתן מופקדים משרתים רבים. החיים כאדונים באפריקה היו נוחים הרבה יותר מאשר בצרפת.

השטח המוכרז כאתר מורשת עולמית מקיף את מרכזו של האי, ארבעה רחובות עוברים לאורך האי מצפון לדרום, והם נחצים על ידי סמטאות קצרות רבות המוליכות ממזרח למערב ומקשרות בין הרציפים שלאורך שני יובליו של הנהר. המבנים באי הם מבנים קולוניאליים בני שתיים או שלוש קומות, ומתאפיינים במרפסות עץ ובמעקות ברזל. קירות הבתים משוחים בצעי פסטל דהויים הגגות עשויים מרעפים אדומים, לחלונות ולדלתות מסכי עץ. המדריך מקומי עצר את הכרכרה והסביר על תולדותיו של כל בית, כשהאווירה השלווה והעצלה הופרעה על ידי מיניבוסים עמוסים לעייפה, שאשכולות של נוסעים נתלו עליהם ועל גגותיהם עמדו צעירים וחצצרו או הלמו בתופים, כהכנה רועשת לחגיגה דתית .

סמוך לכיכר, מצידה המזרחי, נמצא ארמון המושל (Hôtel du Gouvernement) שירש את קירותיו מהמצודה העתיקה שבה החל היישוב במקום. בארמון שוכנים משרדי הממשל האזורי של סן-לואי. הקתדרלה, שלה חזית נאו-קלאסית שוכנת מיד מדרום לאזור הממשל. היא נבנתה ב-1828 מתרומות התושבים, והייתה הכנסייה הראשונה במערב אפריקה. היא העניקה לאזור את כינויו "קרטיאן" (Kertian) [שיבוש של המילה הצרפתית "קרטיאן" (chrétien), היינו נוצרי]. המסגד הגדול (Grande Mosquée) שנבנה החל ב-1838 בסגנון המגרב שוכן ברובע הצפוני של העיר.

גשר Mustafa Malik Gaye  מוליך אל חצי האי שממול, שמה חיה בצפיפות קהילת דייגים. כבר מהגשר נשקף משטח רחב ידיים של סירות מחודדות, חרטום נושק אל חרטום, רצף של צבעים בוהקים. אנו פוסעים בסמטאות הצרות, ההומות ילדים ועזים. עוני רב. אני חש תחושת מבוכה של "סלאמינג (Sluming) , תייר המוצא את העוני ציורי. דומני שכמה תוהים, אפילו מקשים בעיניהם, מי לי התייר, שלן במלון קולוניאלי מפנק, שסועד במסעדה משובחת, שהגיע לכאן בג'יפ, מה לי, שכיסי גדושים בממון שיכול לרכוש כמה מבתיהם הדלים, משוטט להנאתי ביניהם.  אני מסיט את עיני כדי שלא לפגוש את המבטים הצורבים. ממשיך אל חוף הים. גברים מתקנים רשתות דייגים, נשים יושבות באפס מעשה, ילדים משחקים כדורגל. ההליכה נראית כמו סרט מטורף. כל פרצוף, כל אירוע, נראה כפוסטר סוריאליסטי ממש. כעבור כמה מאות מטרים הגענו לבית הקברות של הדייגים, שרבים מהם, מן הסתם, מצאו את מותם במצולות. שוק ירקות צפוף, כמה נשים מושחות את צבעי הדגל הלאומי, ירוק, אדום וצהוב, על אחת הסירות. כמה נערים בוהים במתרחש. ילדים מקפצים מסירה לסירה. "ספינת אוטובוס" מפליגה ממול, פרצופים סקרניים מתבוננים דווקא בנו. גודש עצום של מראות . דומה שהבמאי הגזים.

פארק הציפורים הלאומי של דג'ודג' (צרפתית Parc national des oiseaux du Djoudj) שוכן על הגדה הדרום-מזרחית של נהר סנגל ובתחומי הדלתה שלו, כ-60 ק"מ צפונית-מערבית לסן-לואי. נמצא על נתיב  נדידת הציפורים באפריקה המערבית ונחשב לאזור קינון חשוב ולביתם של כשלושה מיליון עופות ימיים. זהו באגן רחב ידיים, בין ערוצי הנהר. בתחומי הפארק ערוצי מים, בריכות ואגמים רבים וכן ימה, המכסה כרבע משטחו. הדלתה של הסנגל מועדת להצפות ומערכת של מחסומים מלאכותיים סוכרת את המים המתוקים בתחומי האגן , למשך תקופות ארוכות יחסית, דבר המועיל לעופות הימיים החיים במקום.

המקום חשוב כנקודת עצירה הכרחית לעופות נודדים, להם הוא משמש כמקור מים ראשון לאחר מעוף של כ-200 ק"מ מעל מדבר סהרה. בכל שנה בין ספטמבר לאפריל, חולפים במקום כשלושה מיליון עופות נודדים. יצאנו לשיט. ראינו שלדגים, פרפורים, קורמורנים, שישבו במספרים גדולים על העצים, שקנאים שהתפתלו במים בלולאות מרהיבות, ברווזים, כפנים, נחשונים, חופמאים למיניהם ולהקה גדולה של פלמינגו שחגה מעל במעוף מסחרר.

האטרקציה העיקרית היתה אי השקנאים, שם נראו מאות של שקנאים בוגרים, שצבעם צחור ומקורם צהוב ועופות צעירים, שצבעם עדיין שחור. כולם יחד צרחו בקול. מעת לעת המריא משהו מתך הלהקה ואחרים נחתו בה. קשה היה להסיט את העיניים מהדרמה שהתחוללה במקום. לא ראינו תנינים ולא את תחש הנהרות האפריקאי, אבל ראינו לטאות ענק, שאורכן כמטר, שגם הן הלהיבו אותי, כמו את המבקרים האחרים.

אחר הצהרים נסענו לשמורה נוספת, הפעם מדרום לסן לואי. La Langue de Barbarie .  מדובר בשלוחה חולית ובלגונה של מים מלוחים. לא היו הרבה עופות מים, למעט שחפים ממינים שונים ולא מעט אנפות. אבל המראה של הלגונה החלקה כראי, המוקפות חוליות והנשים שדידו במי האפסיים ושלו צדפות, היה חזיון מרהיב.

אחרי הסמטאות הצפופות שבכפר הדייגים, אחרי הגודש של השוק, אחרי ההתגודדות סביב הגשר בסן לואי, המיניבוסים העמוסים בחוגגים נלהבים, היה במקום משהו שקט, מרגיע כמו שרק כחול יכול לעשות, מלטף כפי שרק חול לבן יודע ומלא חיים של אנשים ובעלי כנף.

סוף המסע. תם ולא נשלם. רשימת הדברים שעוד רצינו לראות, אינה קצרה. אשרי הסקרן תמיד. אני עולה למטוס, העומד להחזיר אותי לעולם המערבי, כשאני נזכר בשירו של סנגור "כי אני עייף", שירו של איש הנמצא בחיפוש מתמיד: "ואני עייף, לא נואש אבוי! אבל עייף/ לנסוע לשום-מקום בעודי נקרע לגזרים בתשוקת המסע".

הערות

[1] מָריימָה בָּה, אוּסמָן סֶמבֶּן, שייח חמידוּ קֶן, חתיכות העץ של אלוהים, עמ' 201.

[2] הספר יצא בהוצאת אחוזת בית, תל אביב

[3] לין שלר, מנהלת מרכז אפריקה על שם תמר גולן. ,

[4] שִׁעְתּוּק (או "שיצור"; באנגלית – reproduction) בסוציולוגיה הוא מונח שמבטא העתקה של מבנה חברתי מסוים מדור אחד לבא אחריו. מבנה ריבודי, קבוצות חברתיות, מבנה של יחסים חברתיים – כל אלה יכולים להיות משועתקים.

[5] Bernth Lindfors, “Politics, Culture and Literary Form”, inTejumola Olanyan and Ato Quayson (Ed.) African Literature: an Anthology of Criticism and Theory, Oxford, 2007, PP 22-30

[6] חתיכות העץ של אלוהים, עמ' 258

[7] לינגואה פרנקה (מאיטלקית: Lingua franca) היא שפה המשמשת לתקשורת בין אנשים שאינם מדברים באותה שפת אם, בעיקר לצורך מסחר בינלאומי, דיפלומטיה או מפגשים בין תרבויות שונות. כאשר נפגשים שני אנשים שאינם מדברים אותה שפה והם צריכים לקיים דו־שיח ביניהם, הם ישתמשו בשפה המוכרת לשניהם, ובדרך כלל תהיה זו שפה של עם דומיננטי באזור או בתרבות שהם חיים בה. פעמים רבות משפיעה הלינגואה פרנקה על השפות המקומיות, גם באוצר המילים וגם בדקדוק.

[8] "צרפת נאבקת עם עצמה", סקירה חודשית, יוני-יולי, 1958, עמ' 21-25ץ

[9] לאתר WORLDFACT שך ה CIA..

[10] אין לבלבלו עם איי כף ורדה, השוכנים כ-560 ק"מ מערבית לו.

[11] כיום נמל התעופה נמצא ברופיסק. מדברים על חזרה לנמל התעופה הישן, לאחר שיפוצו

[12] https://www.gilihaskin.com/%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%9F-%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9/

[13] ליאורה ביגון, יצירת דקר האימפריאלית: היסטוריה וארכיטקטורה, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2014.

[14] Patrick Manning, Francophone Sub-Saharan Africa 1880-1995, Cambridge, 1998, p. 38

[15]  לין שילר, "אחרית דבר", חתיכות העץ הקטנות של אלוהים, שלוש יצירות מופת מסנגל, הוצאת אחוזת בית, תל אביב,  2012, (להלן: אחרית דבר), עמ' 550.

[16] תמר גולן, הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי, אתר האינטרנט toldot : https://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7744

[17] בסנגל פעלו מסדרים שונים. מרבוטים תיג'יאנים, קאדרים ומורידים.

[18] נעמי חזן, נורית השמשוני-יפה, אלה קרן, קולוניאליזם ודה קולוניזציה באפריקה, בתוך: צמיחת במדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב(להלן: קולוניאליזם ודה קולוניזציה), עמ' 101.

[19] . גליה צבר, שם.

,[20] תמר גולן, שחור-לבן, לבן-שחור, ראשי פרקים באפריקה של ימינו, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת מודן, בן שמן, 2015, עמ' 89-90.

[21] סמי שלום, שטרית, "ביום השביעי נם אלוהים את שנתו הגדולה, השחורה", הארץ, 06/09/11

 [22] אמה סזר- יליד האי מרטיניק (1913), משורר, מחזאי, מסאי ולשעבר חבר האסיפה הלאומית מטעם המפלגה הקומוניסטית, פעיל פוליטי שהחרים בשנת 2006 את ביקורו של שר הפנים הצרפתי סרקוזי במרטיניק. בשונה מתפיסתו הפילוסופית-פואטית המודגשת של סנגור, סזר רואה בשחורות מושג יותר פוליטי, השזור במאבק עולמי נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם הקפיטליסטי על פי התזות המרקסיסטיות. אחד מתלמידיו הבולטים של סזר ובן מולדתו הוא פרנץ פאנון, מחבר "עור שחור, מסֵכות לבנות" ו"מקוללים עלי אדמות" שראו אור בתרגום לעברית.

  [23] . לאון דמאס   (Leon-Gontran Damas 1978-1912) משורר בן המושבה הצרפתית גוויאנה באמריקה הדרומית. דמאס נואש מן התרבות המערבית שאותה הגדיר "צבועה" ודחה את המחשבה שלשחורים ניתן להתמזג באמת בעולם הלבן.

[24] אחרית דבר, עמ' 551.

[25] סמי שלום שטרית, שם

[26] אליס רסלובסקי, "בסנגל נקרעים בין מודרניזציה לבין מרכזיותה הגוברת והולכת של הדת", הארץ, ה-9/1/11

[27]  לאתר המוזיאון של התרבויות השחורות: https://www.smithsonianmag.com/smart-news/sprawling-museum-black-civilizations-opens-senegal-180970976/

[28] . לעתים משתמשים בתואר "ערש הציוויליזציה". שם מוטעה.  ציוויליזציה באה מהמילה CIVIL – חברה מאורגנת בעלת קודי התנהגות וערכים אין לערב ציויליזציה והמין האנושי.

[29]  Seldon Gellar, Democracy in Senegal: Tocquevillian Analytics in Africa, New York, 2005,Pp.  61-63

[30] בכנס של מומחים לביטחון וללוחמה בטרור שנערך בסנגל, בשלהי 2015, הצהיר נשיא סנגל מאקי סאל: "האסלאם שלנו מתון וסבלני".

[31] . בּוֹקוֹ חַרַאם או בשמו הרשמי ג'מאעת אהל א-סונה ל-דעוה ואל-ג'יהאד ("קבוצת אנשי הסונה לדעוה ולג'יהאד"); הוא ארגון טרור וג'יהאד אסלאמיסטי קיצוני סוני, מבני שבט האוסה. בשנת 2009 החל הארגון במרד מזוין נגד ממשלת ניגריה, שהתרחב בהמשך גם לשכנותיה. שם הארגון "בוקו חראם" משלב בין המילה הערבית "חראם", שמשמעותה "אסור", והמילה בשפת ההאוסה "בוֹכּוֹ", שפירושה המקורי הוא "זיוף" ,אך במשך הזמן קיבלה משמעות נוספת והפכה בקרב דוברי ההאוסה לכינוי לחינוך מערבי. שם זה ("חינוך מערבי הוא אסור") משקף את העיקרון למענו נלחם הארגון, לפיו: "השפעה מערבית היא חטא" ו"ספרות זרה היא עוון". בהתאם לעיקרון זה פועל הארגון למניעת ה"התמערבות" – חדירת תרבות המערב, לאזורים בהם הוא פועל. פרט לניגריה, הארגון החל לתקוף את קמרון בשנת 2012 ואת צ'אד וניז'ר בשנת 2015. הארגון הכריז על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשליטתו עם הצלחות רבות-משמעות בהשתלטות על שטחים ויישובים. בינואר 2015 השיג ארגון הטרור שליטה רחבה על שטח של כ-50,000 קמ"ר (כשטחה של בלגיה) וכפה את שלטונו על כ-130 ערים וכפרים. ב-7 במרץ 2015 הכריז ארגון בוקו חראם, באמצעות סרטון שפורסם באינטרנט, כי הוא נשבע אמונים למדינה האסלאמית. מאז מכונה הארגון גם "מחוז מערב אפריקה של המדינה האסלאמית" (מתוך ויקיפדיה).

[32] . דיאון סרסי, "נווה מדבר של יציבות; אחרי שנים של שקט, סנגל המוסלמית חוששת מחדירת קיצונים", הארץ, 14/12/1015

[33] גיל ססובר, חופים לבנים

[34] ויליאם ג'רלד גולדינג (1911 –1993) היה סופר, מחזאי ומשורר אנגלי, חתן פרס נובל לספרות.

[35] הוצאת עם עובד, תל אביב, 1917.

[36] מבוא להיסטוריה של אפריקה, עמ' 94.

[37] בראשית היתה אפריקה עמ' 60-65

[38] עלי מזוראי, אפריקה – שקיעת גן העדן, הוצאת מפרש, תל אביב, 1985, עמ' 151-155. עמ' 52-54

[39] הרברט קלייו, "עבדות באמריקה": ניתוח השוואתי", בתוך: מירי אליאב פלדון (עורכת), בעקבות קולומבוס: אמריקה, 1492-1992, תשנ"ז, עמ' 357-386.

[40] עלי מזוראי, אפריקה – שקיעת גן העדן, הוצאת מפרש, תל אביב, 1985, עמ' 151-155.

[41]  נחמיה לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה, יחידה מס' 1, האוניברסיטה הפתוחה תל אביב,   1980 (להלן: מבוא להיסטוריה של אפריקה), עמ' 49

[42] עבד א-רחמן אבן ח'לדון  נולד בתוניסיה בשנת 1332  למשפחת אריסטוקרטיה מוסלמית שהייתה מצאצאי מנהיגי כיבוש ספרד. למד תיאולוגיה, משפט וספרות ערבית. השתלם גם בפילוסופיה, בהיסטוריה, במדעיה החברה ובגיאוגרפיה. לאחר שהשלים את לימודיו שימש בשירותם של שליטים מוסלמיים בתוניסיה, מרוקו וגרנדה. פעל כפוליטיקאי, יועץ, ואף מדריך לשליט צעיר (מוחמד החמישי בגרנדה). משלא נחל הצלחה רבה בכל אלה פנה לעסוק בתחום שעניין אותו יותר מכול, מדע ההיסטוריה. במהלך שהות בטירה מבודדת בהרי אלג'יריה בשנת 1377 החל אבן ח'לדון לכתוב את יצירת המופת שלו, "אקדמות למדע ההיסטוריה", או בקיצור ה"מוקדימה" ("אקדמות"), אותה המשיך לכתוב בעיר תוניס (שאליה עבר לשם עיון בספרים שנדרשו לו להשלמת הספר). ספר זה נועד להיות חלק מאנציקלופדיה האסלאמית ראשונה למדעי ההיסטוריה, אבל אבן ח'לדון השלים רק את כרך ה"מוקדימה" "אקדמות" שהפכה למפורסמת ביותר (ראו בהרחבה: עבד אל רחמן אבן ח'לדון, אקדמות למדע ההיסטוריה ("מקדמה"), הוצאת מוסד ביאליק, 1966, הדפסה שנייה 2002). אחרי פרוץ מגפה בתוניס עקר למצרים ב-1383מאז ועד מותו בשנת 1406 שימש אבן ח'לדון בתפקידים שיפוטיים שונים בעיר קהיר,. כמו כן, לימד במכללת אל אזהר.

[43] . ספרה של גליה צבר "בראשית הייתה אפריקה הוא מסע מרתק בנבכי ההיסטוריה הפוליטית, החברתית, האתנית והתרבותית של אפריקה – היסטוריה מורכבת, ייחודית, מסקרנת ולפרקים מפתיעה. את הספר חותמות תובנות חשובות על מצבה המורכב של אפריקה כיום ועל מקומה של היבשת בזירה הקפיטליסטית הבינלאומית. פרופ' גליה צבר היתה ראש המסלול ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה עוסקים ביחסי דת ומדינה באפריקה, בהיבטים סוציו-פוליטיים של מגפת האיידס ובקהילת מהגרי העבודה האפריקאים בישראל. "בראשית הייתה אפריקה" נכתב בגישה, שהמחברת מגדירה כ"אפריקניסטית" לדבריה, גישה זו "מסתייעת בשיטות מחקר מגוונת, תוך כך שהיא מבקשת להתחקות אחר ההיסטוריה של אפריקה מימי הממלכות הגדולות ועד ימינו אנו".

[44] רנה דיומון, אפריקה השחורה, זינוק ומכשולים, ספרית פועלים, עמ' 116-117

[45] R. Caillie, Travels Through Central Africa to Timbuktu and Great Desert to Morocco; Performed in the Years 1824-1828, London, 1830

[46] נחמיה לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, עמ'48-50

[47] תמר גולן, אפריקה אפריקה, הוצאת מעריב, תל אביב, 1988, עמ' 99-101

[48] בראשית היתה אפריקה, עמק 29

[49] . האנציקלופדיה של הרעיונות http://haraayonot.com/people/ %D7%9E%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94/

[50] . הדירוג הנוכחי של נבחרת סנגל ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-24 בעולם, נכון ל-7 בפברואר 2019

[51] בראשית היתה אפריקה, עמ' 25-26

[52] ו' עזריה, "תנועות מרי באפריקה הקולוניאלית", המזרח החדש, כרך כ"ב, חוברת 3, תשל"ב, עמ' 290-306.

[53] ב-70 הק"מ האחרונים שלו בעונה הגשומה וב-250 הק"מ האחרונים בעונה היבשה

[54] סמי שלום שטרית

[55] ראובן מירן, צומת הלבבות השבורים: http://www.text.org.il/index.php?book=0603111

[56] סמי שלום שטרית, ביום השביעי נם אלוהים את שנתו הגדולה, השחורה", הארץ, 06.09/2011.

[57] Stephanie Newell, West African Literature: Ways of Reading, Oxford, p. 26.

[58] סמי שלום שטרית

[59]   ראובן מירן, אחרית דבר, "השחורות משחררת "מובאות מהספר צומת הלבבות השחורים: מתוך המבוא מאת רחלין דרעי; שירים מאת סנגור; אחרית דבר מאת ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים

[60] . גיל ססובר, חופים לבנים, קוקוס ולוקוס: מסע בסנגל וגמביה, הארץ, 28.05.18 (להלן: חופים לבנים)

[61] קרוי על שם הגנרל הצרפתי לואי פדרב (Louis Faidherbe) שהיה מושל אפריקה המערבית הצרפתית, החל מ-1854.

[62] ויקיפדיה "סן לואי"