חוויה וולקנית בקמצ'טקה

מסע בהרי הגעש של קמצ'טקה.

כתב: גילי חסקין; ‏15/08/2019

ראו גם באתר זה: הגיאוגרפיה של קמצ'טקה; תולדות קמצ'טקה;  תולדות סיביר ;

הרצאה על קמצ'טקה 

ראו גם:אלבום תמונות מטיול הרי געש בקמצ'טקה.

הזמנה לטיול בקמצ'טקה.  ; 

המשאית הצבאית לשעבר, קרטעה בערוצו היבש של הנהר, בדרך להר הגעש. דומה היה ואינה מפספסת אף אבן. הקפיצים החזקים של הקמאז (Kemaz), תוכננו לעמוד בקשיי הדרך. עצמותנו, פחות. אם לא די בכך, בחוץ ירד גשם זלעפות, מלווה ברוח סערה. כאשר עצרנו, ליד בקתות הלינה שלנו, חשנו את המשאית מתנדנדת מצד אל צד. מרחק של שלושים מטרים, הפך למשימת הישרדות. הרוח צלפה בפני, כמעט ובלמה את התקדמותי והגשם חדר את מכנסי הניילון. בכניסה לבקתה עמד מקומי, כמעט עירום, כל גופו מקועקע, כשרק תחתונים קטנים לחלציו. מצנן את גופו לאחר שהיית ייתר ב"באניה", הסאונה הרוסית.  חוויה קמצ'טקית.

הטיול לקמצ'טקה החל שבועיים קודם לכן.

המטוס המריא ממוסקבה לפאתי מזרח, אל המזרח הרחוק הרוסי; טיסה של שמונה שעות ומעבר של שמונה אזורי זמן. מספרים הממחישים את גודלה של רוסיה, ששטחה כמעט  כשטחן של ארצות הברית וקנדה גם יחד[1].

קמצ'טקה. מקום שדי באזכור שמו, כדי לעורר אסוציאציות של הרפתקה. בפי מטיילים ותיקים הוא מכונה "המקום האחרון" או "העולם האבוד". אולי משום שהוא סוער ופרוע, אולי משום שטרם נכבש ברגליהם של המוני תיירים. אולי דווקא משום שהיה סגור לכניסת זרים, עד להתמוטטותה של ברית המועצות ולקריסתו של הקומוניזם ב-1991. רוסיה, ששברה חזק ימינה, במישור הכלכלי, הבינה את הפוטנציאל התיירותי שטמון בחבל ארץ זה ופתחה את שעריו, תחילה לחוקרים ואחר כך למטיילים סקרנים.

בשל מיקומה הרגיש, לא הרחק מסין, במושגים רוסיים כמובן וקרוב לאיים הקוריליים, שהם שטח מריבה בין רוסיה לבין יפן, ראו הרוסים בקמצ'טקה, בעיקר נקודה אסטרטגית, ראש גשר למזרח אסיה, מול אלסקה. כמו כן, היתה קמצ'טקה, יעד לכריית מחצבים.  לא יותר מכך.

מקור השם "קמצ'טקה, במילה "קונצ'דאל" (konchachal) בשפת הילידים הקוריאקים (Koryaks), שהוראתה "האנשים מהקצה הרחוק". קמצ'טקה תמיד היתה רחוקה. גם עבור הרוסים. גם עבור תושבי סיביר, שהיא חלק ממנה. לכן זכה האזור לפיתוח מזערי, משום כך נותרה קמצ'טקה, נידחת ומרהיבה; מחוז כיסופים למטיילים שמוכנים להתאמץ, כדי לחוש מעט פראיים ובני חורין.

חצי האי קמצ'טקה, שוכן על "טבעת האש", כינוי שנתנו גיאוגרפים לקוו המגע בין האוקיינוס השקט, ליבשות המקיפות אותו. אזור בו מתרחשות מרביתן המוחלט של התפרצויות הרי הגעש ורעידות האדמה. זהו חבל ארץ שנודע זה מכבר, בפעילות געשית תוססת. יש בו שפע של גייזרים, תימרות קיטור ("פומרלות"), בריכות של מים חמים, בוץ מבעבע, חרוטים געשיים, מערות געשיות, אפר וולקני בשלל צבעים, זרמי בזלת שקפאו לא מכבר… חוקר הטבע והגאוגרף סטפן קרשניניקוב (Stepan Krasheninnikov), הצהיר כבר ב-1755: "ייתכן שאין שום אזור בעולם שבו ניתן למצוא כל כך הרבה הרי געש ומעיינות חמים, בתוך אזור כה קטן, כמו כאן בקמצ'טקה".

לא רק. בקמצ'טקה יש גם קרחונים, יערות עבותים, מפרצים, אגמים ומגוון גדול של בעלי חיים, ובהם עופות ענקיים, אילי צפון, שועלים, זאבים וידועים מכולם, הדובים החומים שצדים את דגי הסלמון. חוויה קמצ'טקית היא דג וורדרד מפרפר בין שיניו של דוב ענק. היא שני זכרים של שכווי נלחמים עד זוב דם, כדי לזכות בחסדיה של נקבה. קמצ'טקה היא טורפים ימיים במפרץ אווצ'ה, עופות דוגרים על מדפי סלע באי קומנדור, עיטם צ'סלר דואה ממעל….נוודים מובילים איילי צפון.

מבט החוצה מחלון המטוס, מבטיח גדולות ונצורות: הרי געש חרוטיים, כתמי קרח גדולים ובעיקר שממה. בשנת 2007 צורף המחוז הקוריאקי שבצפון, לחצי האי קמצ'טקה ומחיבור זה נוצר חבל ארץ ששטחו כ-400,000 קמ"ר והוא משתרע מחצי האי קמצ'טקה שבדרום ועד לים הקרח הצפוני. שטח גדול זה מיושב בדלילות ומונה רק 316,000 תושבים – מרביתם ככולם, חיים בשלוש ערים. כל היתר, ארץ בה מושלים הדובים, הסלמונים, השועלים וארנבות הצפון.

טיול לקמצ'טקה אינו חופשה מפנקת. אני מתקשה לחשוב על חבל ארץ אחר, בו המטייל נתון כל כך לגחמותיו של מזג האוויר. טיסות הליקופטר לעמק הגייזרים, או לאגם קוריל, מתבטלות לפרקים, שייט במפרץ אווצ'ינסקי מנוע מלצאת אל מרחבי האוקיינוס, או מופסק לעיתים בשל רוחות עזות מדי. טיול לקמצ'טקה מחייב לינה באוהלי סיירים בשמורות אחדות, או הסתגרות מאונס בבקתות עץ, במקום אחר, שכל שחרור דחוף של נוזלי גוף, מחייב התלבשות מכף רגל ועד ראש וריצה לתוך הסערה. טיול לקמצ'טקה מחייב נסיעות ארוכות ומתישות, התמודדות עם יתושי ענק…

אם מודדים טיול במונחים תועלתיים של ניצול זמן, ספק אם המאמץ כדאי, אבל אם לומדים לראות את כול אלו, כחלק מהחוויה, הם רק מעצימים אותה.

נמל התעופה הבינלאומי של קמצ'טקה, נמצא סמוך לעיר יליזובו (Yelizovo), השוכנת לגדת נהר אווצ'ה (Avacha). העיר נוסדה בשנת 1848, כאוסטרוג (Ostrog), היינו מבצר של קוזאקים. במרחק של 32 ק"מ דרומה-מזרחה משם, נמצאת בירת קמצ'טקה, פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסְק-קַמְצַָ'טְסְקִי (Petropavlovsk-Kamchatsky).

המראה הראשון שנשקף לעיני היורד בכבש המטוס הוא הר הגעש קוֹרִיָאקְסְקִי (Koryaksky), זהו הר געש שכבתי פעיל, שפסגתו נישאת לגובה של 3,456 מטרים מעל פני הים והוא בולט כ-2,300 מטרים מהרמה שמצפונו ו-3,300 מהמישור שלדרומו. ב-9 דצמבר 2008 התפרץ קוריאקסקי, תוך יצירת עמוד אפר בגובה 6,000 מטרים. היתה זאת ההתפרצות הגדולה הראשונה מזה -3,500 שנים. סמוך לו נמצא הר הגעש אָוָוצ'ינְסְקִי (Avachinsky). זהו  הר הגעש המזרחי ביותר ברכס ההרים. פסגת ההר מגיעה לגובה של 2,741 מטרים מעל פני הים.

ביוני 1779, ארבעה חודשים לאחר שספינותיו של קפיטין קוק, 'רזוליישן' ו'דיסקברי', הפליגו מהוואי (שם נרצח קוק), הם הגיעו לקמצ'טקה. ב-15 לחודש, חזו חברי המשלחת בהתפרצות הר הגעש אווצ'ינסקי. בספר "יומן המסע האחרון של קפטן קוק" (Journal of Captain Cook's Last Voyage), תיאר ג'ון לדיארד (John Ledyard‏; 1789-1751), אמריקני שהשתתף במסע, את המחזה, כשהוא מתייחס להרי הגעש קוריאקסקי ואווצ'ינסקי בשמות "פיטר" ו"פול", שמות אניותיו של ויטוס ברינג וגם הפטרונים של בירת קמצ'טקה, פטרופבלובסק.

"ב-15 הוא המשיך להיות שקט עד הצהריים כאשר הוא כוסה עננים ונהיה שחור מאוד ואפל: שני ההרים פיטר ופול כוסו באטמוספירה כמחצית המרחק מפסגתם, בשעה שתיים חשנו ברעידת אדמה קלה, שמענו קול רעם חלול באוויר והאטמוספירה המשיכה להתעבות, נהיה אפל כמעט כמו בלילה, ופני המרום נראו פראיות מאוד:.. בין שלוש לארבע התפוצץ ההר פול תוך זעזוע עמוק שטלטל הכול מסביבנו. קול הנפץ שנלווה להתפוצצות היה חזק מאוד בתחילה, אבל נחלש בהדרגה עד שנרגע ונשמע כמו רעם הרוטן במרחקים" .

מאז השמיע ההר כמה פעמים את קולו, בעוצמות שונות. ההתפרצות האחרונה של אווצ'ינסקי התרחשה ב-2001.

ראו באתר זה: תופעות געשיות בעולם.

פטרופבלובסק היא עיר קרה, מנוכרת מעט, ללא חן, זרועה מונומנטים המנציחים משלחות מחקר כמו זו של ויטוס ברינג, שחצה את המצרים הקרויים על שמו, של צ'ארלס קלארק, שהוביל לכאן את אנייתו של קפיטן קוק, "רזוליישן", לאחר שהאחרון נרצח בהוואי. קלארק שגסס משחפת, כתב מכתב פרידה לג'וזף בנקס (Joseph Banks), נשיא "החברה הגיאוגרפית הבריטית" ופטרון המשלחות ומת כעבור ארבעה ימים, בגיל ,38 ונקבר מתחת לעצי הערבה שנטעו אנשי הצוות. הצארינה יקטרינה הגדולה היתה מעריצה מושבעת של קוק ואנשיו והורתה לבנות אנדרטה לזכרו.

משלחת פחות מפורסמת היתה זו של ז'אן פרנסואה דה לה פרוס (Jean-François de Galaup, comte de Lapérouse), שהגיע לקמצ'טקה ב-7 בספטמבר 1787 ונהנה מהכנסת האורחים של המקומיים. הוא הוביל את משלחתו לאוסטרליה וחקר את דרומה ואת איי האוקיינוס השקט, כמו למשל, ניו קלדוניה. הוא נעלם שנתיים מאוחר יותר, במרחבי האוקיינוס השקט.

פטרפבלובסק מצאה לנכון להנציח את פועלו.

מרבית האוכלוסייה בקמצ'טקה הם צאצאי המתיישבים הרוסיים שבאו במאות ה-18 וה-19. מיעוטה בני שבטים מקומיים, החיים רובם בצפון ובמערב קמצ'טקה

יצאנו לטיול בקמצ'טקה, בקבוצה בין לאומית, שארגנה חברה מקומית. חבורה של 17 מטיילים מנוסים, מיטיבי לכת, בטיול שכותרתו "טיול וולקנים" וככזה, כולל טיפוס על לא פחות מארבעה הרי געש. המדריך, מטפס מנוסה בשם ארטיום, בעל ידע וניסיון רב וקשיחות רוסית. חברו אליו לצוות, נהג זהיר בשם ז'ניה; עוזר המדריך, אולג שמו, שהוא  בחור קשוח בן 22, ואני צופה לו עתיד מזהיר. חשובה מכולם, המבשלת לריסה, שטרחה רבות על הכנת האוכל ועל ניקיון המטבח, אך לא הצלחתי לתפוס אותה מחייכת ולו פעם אחת. במקצועה הקודמת היתה מטראולוגית, אך חזותה מתאימה גם לקג"ב…

יצאנו לסיור בפטרופבלובסק.

המוזיאון העירוני מציג את התרבות החומרית של השבטים השונים. ילידי קמצ'טקה, היו ציידים -לקטים ולא הכירו את הברזל, או מתכות אחרות. הם גם לא הכירו את מלאכת הקרמיקה ובישלו בקערות עץ, שמולאו במים, אליהן הוכנסו אבנים לוהטות. בחלק הצפוני לגמרי, ישב שבט הצ'וקצ'י (Chukchi). עקב בידודם בצפון, לא נפגעו מהמגפות שהביאו עמם הקוזאקים וגם לא קיבלו על עצמם את הנצרות. אוכלוסייתם גדלה עם השנים לכ-13,000 איש.

מדרום לו, חיו הקוריאקים (Koryaks) ומדרום להם האיטלמנים (Iltmen). בתקופת הקרח האחרונה, כשמיצר ברינג יבש, חצו אבותיהם של האילטמנים, את המצר בחרבה והגיעו לאמריקה, משם החלו את דרכם הארוכה, במשך אלפי שנים, עד ארץ האש. האילטמנים שהאמינו בהישארות הנפש, לא ייחסו כל חשיבות לגופת המת, כשנשמתו עלתה השמימה והניחו לכלבים לאכול אותו עד תום.

באיי קוריל ובקצה הדרומי של חצי האי קמצ'טקה,, גרו בני האיינו (Ainu), שחיים גם בצפון יפן. הילידים גרו בבקתות חפורות באדמה, שגגן היה מכוסה בענפים ונאטם על ידי עורות.

ראו באתר זה – האיינו ילידי יפן.

השבטים שחיו לאורך החוף, התקיימו  מציד של יונקי ים – אריות ים, כלבי ים ולווייתנים. הצייד התבצע באמצעים פשוטים כמו צלצל וחוד של עצם מושחזת. בתוך היבשת חיו נוודים, שרעו את איילי הצפון. אלו סיפקו בשר למאכל, עורות לתפירת אוהלים והכנת בגדים, עצמות לכלי עבודה. כמו כן, היו אמצעי תחבורה, כשנרתמו למזחלות שלג. התופעות הגעשיות נחשבו בעיניהם כתופעות מקודשות. הם לא טיפסו על הרי הגעש ולא נכנסו למעיינות חמים. אלו היו עבורם טאבו. הדת היה אנימיסטית, היינו, ייחסו נשמה לעצמים דוממים ולכוחות טבע.  בטכסים דתיים אכלו צמחים מעוררי הזיה. בראש הפירמידה החברתית של כל כפר, עמדו שנים, הצ'יף, שהיה המנהיג הצבאי והמנהלי והשמאן, אותו נביא, מרפא עממי, שהמסכות והתרפים בהם השתמש, מוצגים במוזיאון.

במהלך המאה ה-17, הגיעו לאזור יחידות קוזאקים, בחיפושם אחר אזורי צייד לפרוות יקרות ערך (מינק, צובאל, לוטרות ים). הקוזאקים, שהוראת שמם "אנשים חופשיים" היו חלוצי ההתפשטות הרוסית מזרחה, אל סיביר. תחילה הם התקבלו יפה על ידי המקומיים אבל לאחר שהפולשים התנחלו בכפרים לאורך נהר קמצ'טקה, הם התחילו לדחוק באכזריות את השבטים המקומיים ואילצו אותם לשלם להם מס גולגולת ("יאסאק") בצורת פרוות. הם סכסכו בין השבטים ונלחמו עם אחרים. לילידים לא הייתה מנהיגות מגובשת והם לא היו ערוכים למלחמה כזאת.

במאה ה-18 שליטי קמצ'טקה הרוסים עשו במחוז ככל העולה על רוחם, כולל שוד וניצול ציני של האיטלמנים. הגירה רוסית גדולה, שכללה גם אונס המוני, הובילה להולדת בני תערובת רבים ולהקטנה משמעותית של האוכלוסייה, בעיקר אצל האילטמנים.

היו שבטים שנלחמו נגד הקוזקים. ההתנגדות העזה ביותר היתה של השבטים הקוריאקים שבצפון, למרות שהם נלחמו בנשק קר בלבד. הם נלחמו ברוסים כ 120 שנה, עד שנכנעו להם סופית.

על גבעה רמה, ניצבת כנסיה גדולה, חדשה, זהובת כיפות בצל, שממחישה את חזרתה של הדת לחיים ברוסיה. הכנסה הפרובוסלבית הרימה את ראשה לאחר שבעים שנות דיכוי. כמו ברחבי רוסיה כולה, הדת חוזרת לקדמת הבמה, בצעדים איטיים אך נחושים. מי יודע, אולי תשוב להיות אופיום להמונים.

בכיכר לנין ניצב עדיין פסלו של מנהיג המהפכה הקומוניסטית, הגם שתורתו כבר נשכחה. לא הרחק ממנו, ניצבת אנדרטה המנציחה את גבורת המקומיים במלחמת קרים, למרות שאנו נמצאים במרחק של כ-8,000 ק"מ מחצי האי שבים השחור, שהמלחמה נקראת על שמו. במהלך המלחמה, הגיעו כוחות צרפתיים ובריטיים אל מול  פטרופבלובסק, כחלק מהמערכה נגד הרוסים. ב-30 באוגוסט 1854, התחילו הכוחות הזרים להפגיז את העיר. אולם המפקד הכוחות הבריטים, דייוויד פרייס, התאבד מסיבות לא ידועות. מותו פגע קשה במורל החיילים הבריטים. ההתקפה על העיר פטרופבלובסק נדחתה, ולבסוף בוצעה ב-4 בספטמבר. כעבור שלושה ימי לחימה, נהדפו כוחות הברית ונסוגו והאנדרטה מזכירה את הניצחון שמהווה עד היום, כמושא לגאווה. ניצחון המעטים על הרבים.

הגיבור הגדול של העיר הוא מייסדה, מגלה הארצות הדני ויטוּס ברינג (Vitus Bering), שפעל בשירות הצאר הרוסי ומונה בשנת 1725, לעמוד בראש משלחת שמשימתה היתה למצוא  את הגשר היבשתי (שהאמינו שקיים בין רוסיה לאלסקה). מסעו של ברינג נמשך זמן רב, יותר משלוש שנים. בשנת 1728 שט דרך המצר שמפריד בין רוסיה לאלסקה (נקרא כיום על שמו, למרות שנתגלה כבר ב-1652 על ידי ספנים ספרדים) וכך בעצם הוכיח שאסיה ואמריקה הצפונית אינן מחוברות. הוא לא היה מודע לגודל התגלית, כי בגלל הערפל לא ראה יבשה בשני הצדדים. הוא הפליג עם שתי ספינותיו (פטרוס ופאולוס), מנמל אוחוצק (Okhotsk) למפרץ אווצ'ה ושם הקים נמל גדול והתיישבות קבע. במסע זה, מופה החוף של צפון אמריקה, כולל אזורים שעד אז נחשבו כ"כתמים לבנים" במפה. בשנת 1740 יצא שוב למסע לכיוון אלסקה וראה אותה מרחוק. בניסיונות להגיע אליה, נהדפה ספינתו על ידי הרוח, לשרשרת איים במיצר ברינג שם נאלץ לחנות. לכן האיים נקראים על שמו, "איי קומנדור" (קומנדור ברינג). במהלך מסעו זה, הוא הקים את פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסְק.

ברינג ציווה על האילטמנים, להעביר סחורות מכל רחבי קמצ'טקה, אל פטרופבלובסק, במזחלות הכלבים שלהם. כתוצאה מהמסע המפרך, מתו רבים מהכלבים יקרי הערך.  אך השבט, שנפגע קשות ,לא פוצה על כך. האיטלמנים הגיבו במרד, שדוכא ביד קשה על ידי ברינג ולמעשה השלים את ההשתלטות הרוסית על קמצ'טקה.

נמלה של פטרופבלובסק נחשב לאחד הנמלים הטבעיים הגדולים בעולם. היום, ה-28 ביולי, הוא יום חיל הים. מאות חיילים במדים מצוחצחים, ניצבו בגשם שוטף, סמוך לנמל, ליד פסלי פטרוס ופאולוס, הפטרונים של העיר וקיימו מסדר חגיגי, כשהם מאזינים למארשים חגיגיים ולנאומים נמלצים, בזים למטר הסוחף.

כמות המשקעים בקמצ'טקה מגיעה ל-2,700 מ"מ בשנה. כמות זו גדולה מהרבה מזו של מזרח רוסיה. הסיבה לכך היא הרוחות המערביות המנשבות מים אוחוצק, צוברות לחות, שגדלה במגעה עם הטופוגרפיה הגבוהה של חצי האי והתוצאה היא גשם. הקיצים קרירים והחורפים משופעים בסערות. החורף ארוך וקר ובחלקים מסוימים בחצי האי הטמפרטורה יכולה להגיע ל 40- מעלות. למרות שקמצ'טקה נמצאת ברובה בקוו רוחב של סקוטלנד, רוחות קרות מסיביר, בשילוב עם זרם המים הקר של ים אוישיו (Oyashio sea current), גורמים לחצי האי קמצ'טקה, להתכסות בשלג מאוקטובר ועד סוף מאי.

בשנים האחרונות, התחילו להגיע לקמצ'טקה מטיילים גם בחודשי החורף. הם באים לטיולים במזחלות הרתומות לכלבים, באופנועי שלג, או לסקי אתגרי במסלולים תלולים, אליהם הם גולשים ממסוקים.

ביום המחרת התחלנו בנסיעה הארוכה צפונה. חצינו את אפיקו של נהר אווצ'ה (Avacha), שהעניק את שמו למפרץ אליו הוא נשפך ולהר המתנשא מעליו. השם "אווצ'ה" הוא שיבוש של השם האילטמני Suacho, שהוראתו סלמון. האילטמנים היו ממתינים לדגים השוחים במעלה הנהר, צדים אותם בקלות, אוכלים אותם לשובע ואת היתר היו משמרים במלח.

הכביש התחלף בדרך עפר. אוטובוס רגיל אינו מסוגל להתמודד עם דרכיה המשובשות של קמצ'טקה. נסענו במשאית מסוג "קמאז" (Kemaz), מצוידת בגלגלי ענק ובעלת הנעה משולשת, 6X6 עבירותה יוצאת מן הכלל, חסרונה, נוחות מינימלית, כדרכם של הרוסים, שלא ייחסו חשיבות גדולה להנדסת אנוש. אולם המרחק, הקשיים והאתגר הקשור בהם, הם חלק מחוויית הטיול במקום ובכל מקרה, הנופים העוצמתיים והטבע הבראשיתי מעניקים תמורה הולמת למאמץ הכרוך בהגעה אליהם.

חלק ניכר מהזמן, פילסנו את דרכנו ביער עבות, מרביתו של עצי שדר (Birch), "בריוז'ה" בפי הרוסים. עץ שבשל גזעו הלבן, מתורגם לעתים, בטעות כ"לבנה". בין עצי השדר נראו לא מעט עצי ארזית (Larix) ועצי אלמון (Alder), עגולי עלים. מרבית עצי השדר שונים מהמוכרים לנו מערבותיה של רוסיה. הם לא בעלי גזע ישר וזקוף, אלא שולחים כמה ענפים (Stone Birch). כאשר נפגע אחד מהם, מרפא העץ את עצמו על ידי שרף מיוחד. הילידים, מכינים מהשרף משקה משתן, שמסייע לבעיות בכליות. הילידים היטיבו להכיר את צמחי היער. כך למשל, פרח צהוב, שעליו כעלי קנאביס, העשיר את טעם המרק, והעניק לו נגיעה של בשר כבש. צמח הארטמיסיה מעורר הזיות ואולי שימש את השמאנים המקומיים. מכול מקום, זוהי הטייגה, שבחלקה הדרומי גדלים עצי שדר רכי עלים ובחלקה הצפוני עצים מחטניים. זאת רצועת יער שממדיה קוסמיים כמעט. שמונת אלפי קילומטרים, שאנו בקצה המזרחי שלה. מעת לעת ראינו טביעת כף רגל של דוב או גללי אייל קורא, שנעלמו מכאן לפני דורות וב-1970 הוחזרו לכאן, מחבל הקוריאקים שבצפון קמצ'טקה.

ביער שוכנים לבטח היתושים הידועים לשמצה של קמצ'טקה, שלועגים לתכשירים דוחי היתושים שהבאנו עמנו ומצליחים להסתנן לכול מקום אפשרי.  פתרון חלקי שימש כובע מרושת, אך בסך הכול, מדובר במטרד. עם הזמן, למדנו שהם נמצאים בעיקר באזורים המיוערים וכמעט נעלמים בקור וברוח. נחמה פורתא. חצינו את אפיקו של נהר סטודיונה (Studyonaya). מילולית: "הר מים קרים". בימים יפים, ניתן לראות ברקע, את הרי הגעש המושלגים, אבל ימים יפים באמת, כאילו שמאפשרים להנציח את האזור בתמונת "פוסטר", נדירים בקמצ'טקה.

חצי האי קמצ'טקה נמתח לאורך 1,200 ק"מ, מצפון-צפון-מזרח, לדרום-דרום-מערב. נסענו בעמק הנהר קמצ'טקה (Kamchatka River), הזורם לאורך 758 ק"מ, בין הרכס המזרחי לרכס המרכזי, הנמתחים לאורכו של חצי האי. את עמק הנהר ואת הבקעה המרכזית שבחצי האי מְאַגְּפוֹת חגורות געשיות  גדולות ובהן 160 הרי געש מהם 29 עדיין פעילים. כאן עובר הכביש היחידי בקמצ'טקה. יתר הדרכים בחצי האי הן בדרך כלל דרכי חצץ לא סלולות, ורק רכבי שטח יכולים לנסוע בהן.

מפעם לפעם ראינו נחל שוצף, מעל לעת שטחים מוצפים מים, שהעצים השתקפו בהם. לא הרבה. ג'ני, שהגיעה לטיול עם בנה ודודה, טענה שהיא מוצאת יתרון בהמתנה האיטית למשהו שיגיע, בניגוד לחיים האינטנסיביים שלה באנגליה. גמרתי אומר לנסות ולאמץ את גישתה. בינתיים הרהרתי במגלה הארצות הרוסי וְלָדִימִיר וָאסִילִיֶיבִיץ אָלְטָסוֹב (Vladimir Vasilievich Altasov), קוזאק למחצה, מעורב בבני שבט היקוט (Yakut) הסיבירי, שבשנת 1695 חצה את חצי האי קמצ'טקה במו רגליו,  נאבק בנחלים שוצפים, יער צפוף וענני יתושים. בשנים 1697 – 1699 הצליח אלטסוב לחקור כמעט את כל חצי האי, טרם שנסע למוסקבה, כדי לדווח על תגליותיו. הוא שבה יפני בשם דמבי (Dembei), שניצל מספינה טרופה. הוא הביא אותו לסינט פטרסבורג, שם הביא לידיעת פטר הגדול, מידע חשוב על יפן.

אלטסוב לא היה הראשון. כבר בשנת 1639 חצה מגלה הארצות הרוסי אִיוַון מוסקביטין (Ivan Moskvitin) את סיביר והגיע לים אוחוצק שבצפון-מערב האוקיינוס השקט. אלו שניסו לבוא אחריו סבלו מהיעדר כישורים, מחסור בציוד מתאים לבניית ספינות והעוינות של בני שבט הקוריאק  הלוחמניים. בכול זאת, כעבור כמה שנים, לאחר מסעו ההרואי של  מוסקביטין, נכנסו הרוסים לקמצ'טקה מכיוון צפון.

החל משנת 1644, שטו משלחות מחקר רוסיות בנהר הקולימה (Kolyma), עד לשפכו בים הארקטי ועברו דרך ים ברינג, עד לקמצ'טקה. הם לא יצרו שם התיישבות קבע.

באמצע המאה ה-17, בין 1648 ל-1654, הוביל מגלה הארצות הרוסי פדוט אלקסייביץ' פופוב, (Fedot Alekseyevich Popov), את משלחת המחקר האירופאית הראשונה אל מצרי ברינג. שנה קודם הוא  הפליג לאזור בראש משלחת של חמישים איש, אבל הם נאלצו לשוב על עקבותיהם, כי הדרך היתה חסומה בקרח.  הוא החליט לנסות שוב, הקיף את הקצה הצפוני-מזרחי של אסיה, נפצע בקרב עם הילידים הצ'וקצ'ים. בסביבות ה-10 באוקטובר, נקלעה ספינתו לסופה ואבד הקשר עמו.

סיימנו את היום בכפר הקטן קוזיירבסק (Koayeveresk), שנראה כמו שורת צריפים מתוחה לאורך רחוב. התאכסנו בבית הארחה צנוע, עם כמה בקתות עץ, שירותים בחצר, אבל לפיצוי, "באניה" – סאונה סיבירית. בכפר חיים 900 בני אדם והם נאלצים להתמודד עם טמפרטורות קיצוניות בחורף (40-) ועם דובים משוטטים בקיץ. פרנסתם על חקלאות ובשנים האחרונות גם מתיירות.

למחרת, ציפו לנו 60 ק"מ, של נסיעה עד ליעדנו. הערכתי שמדובר בשעה שעתיים של נסיעה. ארטיום חייך בקול רם. "עוד תראה". כך אמר. חיש קל הבנתי במה מדובר. הרכב קיפץ וקרטע כמה שעות, כמערבל בטון, כשמעת לעת אנחנו יורדים כדי לחלץ עצמות, טועמים גרגרי יער כחולים ונמלטים לרכב מאימת היתושים. לצד הדרך, נראה נחשול ענק של בזלת, שמקורו בהתפרצות של 1975. התפרצות שארכה 72 ימים והרימה חרוט געשי שגובהו 275 מ'. החומר הוולקני התפזר בשטח של 45 קמ"ר ועוביו מגיע ל-80 מ'. מזל הוא שהאירוע התרחש בחורף, כך ניצלו שטחי יער גדולים משריפה.

לאחר שעה קלה היער נעלם והגענו למדבר שחור. מרחבים גדולים המכוסים בחלקיקים וולקניים, כמו שטיח שחור, שפה ושם מנוקדים בירוק, צהוב, או ורוד. פרחים שהגיחו לחודשיים, בטרם האזור יתכסה במעטה של כפור.

לערב רב של החומרים הנזרקים בהתפוצצות קוראים חומר פירוקלסטי (מילולית: חלקיקי אש).  חומר זה איננו ממוין והוא מכיל שברי סלע, אבק, טיפות  לבה שהתמצקו וגבישי מינרלים גם יחד. הוא מכיל מרכיבים בגדלים שונים, ממטרים ועד חלקי מילימטר. פעמים נזרקים פירורים דמויי חלוקים הנקראים לאפילי (lapilli). לחומר פירוקלסטי דק קוראים טוף (tuff). בניגוד לבזלת, הזורמת למרחקים, הטוף נוחת בדרך כלל סמוך למקום ההתפרצות.

הגענו למחנה מאולתר ובו בקתת שומר הפארק ועוד בקתה, ששמשה את לריסה, לבישול האוכל, ואותנו, כחדר אכילה. מסתבר בעבר היה כאן לודג', שנשרף עד תומו, בהתפרצות של 2013. חיש קל הקמנו אוהלי סיירים, שהפכו לביתנו לארבעה לילות. יתדות ברזל רגילות נעלמות בקרקע הלפילי הרכה. לשם כך, דאג הצוות ליתדות שחטב מגזעי עצים. לקראת חשיכה התבהרו השמים ומעל לרכס בלט וולקן טולבצ'יק (Tolbachik), זהו הר געש צעיר יחסית, בן 10,000 שנה, שהתפרץ מתוך הר געש קדום הרבה יותר.

לטולבצ'יק שתי פסגות: הנמוכה יותר מתנשאת לגובה של 3085 מ' ונקראת "פלוסקי" (Plosky) ומשמעה "שטוח" . זהו למעשה וולקן מגן, שנוצר מלבה נוזלית, וקיבל צורה המזכירה מגן של לוחמים בעת העתיקה. השנייה, מזדקרת לגובה של 3,682 מ' והוראתה "חד". זהו הר געש העשוי משכבות של בזלת וטוף זו על גבי זו. כמו מרבית הרי הגעש המפורסמים בעולם, פוג'י שביפן, מאיון שבפיליפינים ואוסורנו שבצ'ילה.

למחרת בבקר, כמה רגעים של חסד. קרני שמש חביבה, שטפו את המאהל וצבעו את הטוף שמסביב בגוונים עזים. עלינו לגבעה הצופה אל המחנה ובאופק ראינו הר מחודד להפליא, בשם בולשוי אודינה (Udina), שהזדקר בתלילות מעל הסביבה, בלט בגונו הצחור על רקע השחור שמסביב, אך למרבה הצער, חיש קל נעלם בערפל. למרות שהשמש ניתנה במשורה, יום זה היה יום של חגיגה וולקנית. חרוטי אפר בצורה ובצבע שונים זה מזה, לועות געשיים בגודל וצורה שונים; זרם של לבה שקפא והותיר "חבלים" וצמות" של בזלת, מנהרות וולקניות שהזדחלנו לתוכן, גושים גדולים של זכוכית וולקנית.

ביולי -1975 ההר התפרץ. זרם לבה רותחת ניגר מלועו וחלקיקי האש יצרו חרוטים וולקניים סביב סביב. ההתפרצות נמשכה ברציפות עד 1976. ארטיום לא חדל מלספר על חוויית ההתפרצות של נובמבר 2012. התפרצות זו לא יצאה מלועו של ההר, אלא מסדק שנפער למרגלותיו. הזרימה המשיכה עד ספטמבר 2013. סקרנים מרחבי רוסיה כולה ומחוצה לה, הגיעו לכאן במיוחד, בקור העז, כדי לצפות ביורה הרותחת, בחומר ההיולי ממנו מורכב כדור הארץ, מתנחשל החוצה כנהר של אש. הלכנו לאורך זרם הלבה, מתפעמים מהצמות שצרה בתנועתה. כשהר געש מתפרץ, אין הרבה מה לעשות נגד נהרות הלבה, גשם האבנים הלוהטות וענן האפר האדיר הנפלטים מהם, אך בניגוד לרעידות אדמה יש לא פעם סימנים שעשויים להעיד מראש על התפרצות מתקרבת.

מאוחר יותר, ספונים במשאית, צפינו בסרט של ההתפרצות. דומה שאת התיאור הטוב ביותר של תהליכי התגעשות, אפשר למצוא דווקא במקרא (שמואל ב', כ"ב  8):

"ויתגעש ותרעש הארץ מוסדות השמים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו. עלה עשן באפו ואש מפיו  תאכל גחלים בערו ממנו. ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו וירכב על כרוב ויעוף וירא על כנפי  רוח. וישת חושך סביבותיו סוכות, חשרת מים עבי שחקים. מנוגה נגדו בערו גחלי אש. יראם מן  שמים ה' ועליון יתן קולו. וישלח חצים יפיצם פרח ויהמם. וייראו אפיקי ים ויגלו אפיקי ים ייגלו  מוסדות תבל, בגערת ה' מנשמת רוח אפו."

אחת התופעות המרשימות היתה יער של ארזיות, יבש כולו. מסתבר שרעלים שיצאו עם האפר הוולקני, חלחלו לקרקע הטוף ושטפו ברעלים את עצי הארזית. הרעלים והטוף שחנק את העצים גרמו למותם והשאירו מציבה אילמת ליער שהיה כאן.

נחשול הבזלת מרגש במיוחד. נהר שחור, מנוקד בכתמי שלג לבנים. אנו רגילים לדבר על גיאולוגיה, כלומר, על תהליכי יצירת הנוף של כדור הארץ, במונחים של עשרות או מאות מיליוני שנים. 50 מיליון, נחשב ל"צעיר" במונחים גיאולוגיים. בוולקנולוגיה, מדברים פעמים רבות במושגים שונים לחלוטין, של עשרות אלפי שנים, כפי שמוכר לנו ברמת הגולן. כאן , לעומת זאת, מדובר בנחשול שהתאבן רק לפני שש שנים ועד לפני שלוש שנים, ניתן היה לחוש את חומו.

סרטון: התפרצות הר הגעש טולבצ'יק

אחד משיאי הטיול, ביופי ובקושי, היה הטיפוס את וולקן טולבצ'יק, שפסגתו המושלגת הציצה לעת לעת מבעד לעננים.  12 ק"מ של עליה לא קלה, על פני נחשולי לבה, בשלג טובעני, בבוץ, תוך התמודדות עם שיפוע חד ועם רוח קרה. כעבור שש שעות מרוכזות של מאמץ, שהלך וגבר עם העליה בגובה, ירידת כמות החמצן ועליית עוצמת הקור, הגענו לקלדרה (Caldera) גדולה, מכוסה בקרח. הנוף היה מכוסה מעננים, כך שנבצר מאתנו ליהנות ממראה הוולקנים סביב סביב, אך יכולנו להתפעם מיופייה של הקלדרה האובלית, ומהלובן המעטר אותה, כמו עוגת שוקולד, מכוסה בשכבות נדיבות של קצפת.

המילה "קלדרה", נשמעה הרבה בטיול בקמצ'טקה. זהו שקע רחב ידיים בראשו של הר הגעש, הגדול בהרבה מהלוע המקורי. המילה "קלדרה" הושאלה מן האיים האזוריים; שם הוגדרה לראשונה והוראתה בפורטוגלית היא "קדרה" (מקורה כנראה במילה העברית "קדרה", בה השתמשו יהודי המקום, כשתיארו את התופעה).

בהתפרצות הר געש קיימת העברה של חומר מכיס המגמה, שמתחת לפני השטח, להר הגעש ההולך ונבנה על פני השטח.  כלומר, הלחץ בתוך תא המגמה הולך ופוחת ואילו משקל הסלעים הנערמים ממעל הולך וגדל. על כן קורה לעתים שהר הגעש קורס תחתיו ומתמוטט לתוך כיס המגמה שלו. הקלדרה יכולה להתמלא לאחר מכן במים, או לחזור ולהתמלא בחומר וולקני שחזר ופרץ מן המעמקים.

הדרך חזרה לאורך ערוצו של נהר סטודיונה, היתה קשה לא פחות. מלבד הירידות, המכות בעצמה בברכיים, נאלצנו להתמודד עם החלקה בבוץ ועם עם הגשם שהפך את השלג לטובעני, כשאיננו חדלים מלשקוע בו עד לברכינו ולעתים גם למעלה מזה.

לאחר יום נוסף של שממה וולקנית רבת הוד, יצאנו בנסיעה ארוכה, עם תצפיות חטופות על הרי הרכס המזרחי המכוסים שלג, עד לכפר אסו (Essu), המונה 900 תושבים בלבד, שחיים ב"קצה העולם שמאלה". בתי הכפר מטופחים להפליא והגינות נראו כאילו יצאו מביטאוני גננים ברחבי העולם. נעים לשוטט ולראות את מגוון הפרחים ועושר היצירה. במרכז העיירה, בריכת ענק של מים מינרליים, מוקפת יער, תחת כיפת השמים, המאפשרת לא רק טבילה, אלא שחיה של ממש.

המלון באסו נראה כחזיון תעתועים. אחרי ארבעה לילות באוהלי סיירים, היה נחמד להיכנס לחדרים מחוממים ולהתמסר למקלחת חמה, כמו גם מבריכת שחיה המוזנת ממים מינרליים. המוזיאון המקומי עוסק בעיקר בילידים משבט ה-Evens, שהגיעו לכאן מסיביר עצמה, במאה ה-19. בניגוד לשבטים הקודמים, הם הגיעו ספוגי השפעה רוסית, הכירו את המתכות, השתמשו בכלי חרס והיו מצוידים בנשק חם. הוראת השם "אסו" בשפת האוונים, היא  עץ האשוחית. מעץ זה הם מתקינים כלים רבים.. המוזיאון ממוקם במבנה מגורים תת קרקעי, עם כניסת קיץ נמוכה וכניסת חורף מהגג. נשות האוונים היו אחראיות על מלאכת הליקוט ועבודות הבית. הגברים עסקו ברעיית איילים ובצייד. הם השתמשו במזיפה של לוויתן , אותה לשו אותו עם שמן חיות והניחו כפיתיון. בעלי חיים שאכלו ממנו, נקרעה קיבתם.  עם הזמן, התפתחו מלכודות משוכללות.

ב"מתנ"ס" המקומי, מוצגת הופעת פולקלור, תיירותית להפליא, אך מעניקה למבקר מושג טוב לגבי המלבושים, המחולות ואפילו המסכות ששימשו את השמאן. זוהי דרך לא רק לבדר את האורחים, אלא גם לשמר משהו מן העבר.

בבקר, תצפית מרהיבה על ערוצו של נהר ביסטרייה (Bistreya), שהוראת שמו "מהיר זרם" ונסיעה ארוכה דרומה, דרך כרי דשא זרועי פרחים. המדרונות הירוקים זרועי פרחים בשפעת צבעי כחול, צהוב, לבן, וורוד וכתמים אדומים גדולים של רודודנדרום קמצ'טקי, אנדמי למקום.

הרוחות המנשבות מהאוקיינוס מורידות את הטמפרטורה. לכן עצים כמעט ולא גדלים בקטע הדרך הזה, למרגלות עצים מדוכאים של אורן ההרים (Pinus Pumila). לא ראינו הרבה בעלי חיים, למעט צנפות של שכווי ענק ועצמות של ארנבות ארקטיות, חסרות מזל, שנאכלו על ידי שועל או דוב.

מימין לדרך, בלט ביופיו, הר הגעש ייליצ'ינסקי (Yilichinski), שצורתו חרוטית להפליא ולו פסגה מחודדת ומיתמרת כאצבע אלוהים, לגובה של 2175 מ'. ההר התפרץ לאחרונה לפני 3000 שנה. למרגלות ההר הוצבו שלושה עמודי עץ מפוסלים. אלו הם ה"גאמולה" (Gamule), השדים השוכנים בהרים ואולי הם הגורמים לחרון אפם.  הילידים האילטמנים האמינו שהם אלו שיצרו את הקלדרות. הם גם טלטלו את האדמה ויצרו את רעידות האדמה בחצי האי. לפי האמונה המקומית, שדי האדמה הללו, היו צדים לזוויתנים בים וצולים אותם על זרמי הלבה שהיתה פורצת מההרים…

נסיעה לא ארוכה אותנו לבקעת קרימשינה (Karimshina), השוכנת למרגלות הר הגעש מוטנובסקי (Mutnovsky), שאדי הקיטור שהיתמרו מלועו הבטיחו חוויה מעניינת.

התארגנו באוהלי סיירים, במחנה ספרטני יותר מזה של טולבאצ'יק. לא היתה כאן בקתת מטבח, אלא רק אוהל והתחליף היה מדורה. פחות נוח, אך יותר רומנטי.

מוטנובסקי, שמנשא לגובה של 2,322 מ', הוא אחד מהרי הגעש היותר פעילים בקמצ'טקה. הוא נמצא במרחק של 70 ק"מ מפטרולבלובסק ובימים יפים הוא נראה ממפרץ אווצ'ה, משמאל לוולקן ייליצ'ינסקי (Vilyuchinsky. בראות טובה אפשר אפילו לראות משם את אדי הקיטור העולים ממנו. מכאן הוא נראה כאפוף כולו בעשן.

הטיפוס להר היה קל יחסית. בדרך ראינו לא מעט מרמיטות ביישניות, שמיהרו להימלט למאורותיהן עם בואנו ואפילו חמוס אחד שצבעו חום בהיר. המרמיטות מתארגנות כעת לשנת החורף (ריברנציה) שתימשך שבעה חודשים, לכן הן נראות למרחוק כמו כדורי שומן וככאלו, הן חביבות מאד על דובים ושועלים.

השביל עובר דרך כמה לועות שאדי קיטור מיתמרים מהם ומעניקים תחושה מוזרה, שאפשר לכנות כ"גיהנום". לא בטוח שהגיהנום, אם קיים, בכלל נראה כך, אבל קשה לחשוב על דימוי הולם יותר למים רותחים, לבוץ מבעבע ולמעיינות של גופרית. ה"גיהנום" הזה, יש לציין, הוא לא רק חם, אלא גם יפה, שכבות של טוף בשלל צבעי אדום וכתום, מפוספסות לעתים בשחור, הגופרית זוהרת בצהוב, בהמשך אגם קטן, עגול להפליא, שצבעו כחול עז. אגם גדול יותר, שהיה כאן, נסתם באחת ההתפרצויות, יבש וכעת גדל לאיטו, משנה לשנה. הלוע האחרון פעיל להפליא. מכל עבר עלו ענני גופרית בצבעים שונים. התבוננו משתאים במחזה, מנסים לנשום, משתעלים, כמעט נחנקים, כשאנו מסננים את האדים הרעילים בעזרת מטפחת. לאחר כחצי שעה מרוכזת של יופי, התכסה הר בעננים ואת המכתשים האחרים, חצינו בערפל. המטיילים שהגיעו להר שעה אחרינו, נאלצו להסתפק בערפל לבדו. הכול עניין של תזמון והרבה מזל. החזרה למשאית היתה מהירה. אך קשה היה לנו לעכל את כול היופי, לכן העדפנו לחזור רגלית, שעה וחצי הליכה, על גבי משטחי קרח, דרך כתמי ירק מנוקדים בפרחים ומול הוד של טבע פראי ולא נגוע.

הטיפוס להר גוראלי (Gorely) היה קשה הרבה יותר, למרות שגובהו רק  1829 מ'. להר שיפוע תלול להפליא. עליה בערפל כבד שלא הותיר מקום לתקווה. תמי, שהגיעה כמה דקות לפני, בישרה לי באכזבה מרה, שהטיפוס היה לשווא. "חוסר מזל" קוננתי באוזני ג'ניפר שטיפסה לידי. "אולי יתבהר עוד מעט. חשוב חיובית". אמרה. הבטתי בשמיכת העננים העבה שאפפה אותנו, אך בטרם הספקתי לגחך, נקרע בשמיכה חלון כחלחל של שמים וכעבור כמה רגעים, נחשפה לפנינו הקלדרה כולה ובלבה אגם סגלגל שצבעו טורקיז עז. המראה משובב הלב השכיח באחת את קשיי הטיפוס. היופי היה מזור לשרירם הדואבים. לא נותר לי אלא לנוד בראשי, לאותם מטיילים קצרי אמונה, שירדו מראש ההר, לפני דקות אחדות והחמיצו את המראה הנדיר. סמוך לקלדרה, נפערה קלדרה שכנה, שהוציאה מתוכה תימרות עשן וטמנה בחובה אגם קטן. ארטיום, מדריכנו הקשוח, חשש שמא נגיע מוקדם מדי למאהל והוביל אותנו סביב סביב. נדרשו כשעתיים של הליכה לא קלה, בעליות ובירידות, כדי להשלים את הסיבוב. לאחר ירידה תלולה ומהירה, נסענו כרבע שעה, לקניון אפסנה (Apasne) העמוק שנפער במדרונו של ההר ואפשר לנו להתבונן במבנהו: שכבות של בזלת וטוף לסירוגין, שהעניקו לו את ההגדרה: "הר געש שכבתי". עמדנו על המצוק, התבוננו בתהום שנפערה למרגלותינו והבנו מדוע הוא נקרא בשם שהוראתו "מסוכן". במצוק התוחם את הקניון, זרם מפל, ממש מולנו והוסיף לדרמה של המחזה..

ראיתי בימי חיי, מפלים גדולים יותר, גם קניונים עמוקים יותר. אבל סך כולה של החוויה גדול מסכום כל חלקיה. מראה ההר רב ההוד, ההרים המושלגים סביבי סביב, הקרחונים הקטנים שנראו מכול עבר ובעיקר התחושה הפראית, של מקום ריק, כמעט ולא נגוע, המאפשר להאזין לרחש הבריאה.

סוג אחר של חוויה קמצ'טקית היה טיפוס במדרגות עץ, ביום סגריר, בתוך יער עבות, תוך זהירות מפליגה, שלא לגעת בעליהם הצורבים של סירפדי הענק , עד לבריכת מים טבעית, להיכנס למים החמים, להניח לזרם החם לעסות את השכמות, להתבונן בשפע הירק סביב סביב. להרגיש קמצ'טקה. משפחה שהגיעה למקום, חצי שעה לפנינו, סיפרו שנתקלו בדובה עם שלושת גוריה. מפגש שיכול להיות אלים להפליא. למזלם הם היו רחוקים דיים והדובה חשה שצאצאיה בטוחים. גם זו חוויה קמצ'טקית.

לאחר לילה במלון אשר ביער, נסענו להר הגעש אוו'צינסקי. הרוח שרקה בקול, הגשם ניתך בעוז והסופה שתוארה לעייל, הפכה כל יציאה מהבקתה, למבצע חילוץ של ממש. לא היה מה לדבר על טיול, או על גיחה כלשהי, למעט צרכים ביולוגיים הכרחיים. .

את חציו הראשון של יום המחרת, העברנו בבטלה נעימה סביב האח. אחר הצהרים פסק הגשם, מבין העננים הציצי כמה קרני אור חיוורות. היתה זו סיבה מספקת לצאת לשוטט, להכיר את הסביבה. מישהי הצליח לצלם שועל אדום שהתקרב למאהל. מן הסתם בא כדי לטעום את אחד מסנאי האדמה ששוטטו בכל מקום. הם למדו שלא לפחד מבני האדם ומתקרבים אליהם, כדי לקבל מנת אוכל. יצאנו לטיול רגלי, על קרקע טוף בגווני שחור ואדום, לכיוון הר בעל שתי קרניים, שהזכירו לי את קרני חיטין ולמקומיים, הזכירו דבשות של גמל בקטיארי ולכן הוא מכונה כך: "הר הדבשת". מפסגת הדבשת ניתן היה לראות באופק את מפרץ אווצ'ה ולקוות לטוב.

התחזית הבטיחה יום בהיר. לפחות החל משעות אחר הצהרים. בשעה 07:00 בבקר יצאנו לעבר וולקן אווצ'ינסקי, לבושים היטב במעילי גשם ובמכנסי רוח. חצינו אזור מיוער ובסופו, עצרנו ליד אנדרטות שהנציחו את הנופלים בדרכי ההר, רובם בקפיאה. פתיחה אופטימית משהו. אווצ'ינסקי הוא הר געש שכבתי, שמצטיין בצורתו המחודדת. מהר מאד הבנו את המשמעות הפיזית של היופי הוויזואלי הזה. החלנו לטפס בשיפוע של 35 מעלות, כשמפעם לפעם אנחנו מחליקים או שוקעים בטוף, אך זוכרים לברך את מעלתו העיקרית, שאינו הופך לבוץ.

ככל שהעפלנו בגובה, כך גברה עצמת הרוח. בשלב מסוים לא ידענו מה מתיש יותר, השיפוע התלול או הרוח המקפיאה. משמאלנו ראינו את הר הגעש קוֹרִיָאקְסְקִי, ושהבחנו בו כבר מחלון המטוס. זהו הר חרוטי מושלם, שחלקו העליון מושלג. מדרונות ההר חרוצים בערוצים עמוקים, ועל המדרון המזרחי שלו, יש שני קרחונים גדולים למדי. ראשו היה בעננים, אך קיווינו שעוד מעט יתבהר. מימיננו ראינו את מפרץ אווצ'ינסקי, את חיבורו לאוקיינוס ואת שלושת הרי הגעש שהכרנו לפני מספר ימים. במרכז ייליצ'ינסקי, מימין מוטנובסקי ומשמאל גוראלי. מי המפרץ בהקו, הודות לקרני שמש ששטפו אותו מעת לעת ויצרו מחזה מרהיב.

בגובה של 1,800 מ' לערך, נכנסנו לענן. שדה הראייה היה מוגבל, הרוח שרקה בעוז ואנו השתדלנו להיצמד זה לזה כדי להתגונן מהקור ומהרוח. ארטיום הזכיר שהשמים אמורים להתבהר בשעה 15:00, היינו בעוד ארבע שעות. גם אז, אולי לא. החלפנו מבטים זה בזה, כמו גם ובענן שאפף אותנו, תוהים אם יש טעם בעלייה. חצי מהקבוצה ואני בתוכם החליטו לוותר ולשוב למחנה. נראה היה שאין טעם להתאמץ כל כך, רק לשם האתגר. לאחר שירדנו כ-200 מ', יצאנו מהענן והצלחנו לראות את צדו הצפוני של ההר – מרחב גדול של חרוטים געשיים, מכוסים בשלג עולמים. צביטה של אכזבה ואנו גולשים מטה. כמו בדרך כלל, אני מוצא את הירידה קשה מן העלייה. הברכיים נחבטות, הבהונות נלחצות. השתאינו כמה גדול המרחק שעברנו. בכול זאת, עלינו מגובה של 800 מ' לגובה של 2,000 מ'. הרהרנו בחברינו המטפסים במעלה ההר, לגובה של 500 מ' נוספים.

ככל שירדנו ראינו עוד ועוד קבוצות של מטפסים ובהמשך גם משפחות, זוגות ובודדים. במגרש החניה נראו עשרות כלי רכב בעלי עבירות גבוה. נראה היה שתושבי פטרופבלובסק לא יחמיצו סוף שבוע שמשי יחסית, מבלי לצאת לטייל.

לריסה המתינה לנו עם תה חם, התחממנו בשמש הנעימה, התבוננה בהר הגעש שכוסה והתבהר חליפות ונפרדנו מהר הגעש האחרון שלנו בקמצ'טקה.

למרבה ההפתעה, לא חזרנו למלון ה"סובייטי" באופיו בפטרופבלובסק. חברת הנסיעות החליטה להפתיע אותנו. במקום לנסוע לעיר, נסענו לאתר המרחצאות החמים בפרטונקה (paratunka), הנמצא כ-50 ק"מ דרומה-מערבה לבירה. זהו מלון אחר, שתוכנן עבור רוסיה אחרת. ביתנים מטופחים ומוסקים כהלכה, שרצפתם עץ, בריכות מים חמים ומדשאות. לצד הבריה ישבו כמה גברים בחלוקים, שניכר עליהם שאינם פועלים קשיי יום ולגמו בירה.

לאחר מנוחה, יצאנו לחווה המרוחקת כעשר דקות נסיעה משם, השמש כבר שקעה, אך ניתן היה להבחין בבירור בהרי הגעש, שזהרו בלובנם על רקע השמים הכחלחלים – אפורים.

במקום, אוהל גדול ובו מתבצעת הופעה שמאניסטית של בני הקוריאקים. תיירותי אמנם, אך אמין למדי. בעיקר פותח צוהר לתרבות השמאניסטית של קמצ'טקה בכלל ושל סיביר בפרט.

ביום האחרון לטיול, חזרה לפטרופבלובסק, סמוך לעיירה יליזובה (Yelizovo), ניצב מונומנט שכול תייר חש צורך לעצור לידו ולהצטלם. מול הרי הגעש המתנוססים מזדקרת אנדרטה, עליה שלושה דובים עשויים ברונזה, שאחד מהם נועץ את שיניו בדג סלמון.  ממעל מתנוססת כותרת בומבסטית המכריזה: "קמצ'טקה- המקום בו רוסיה מתחילה". .

חזרה לפטרופבלובסק. לאחר 18 יום, קיבלה את פני עיר שונה לחלוטין. השמים היו כחולים, בתי העיר היו שטופי שמש והשתקפו בימי האגם הקטן, הסמוך למפרץ, לחופו ניצב פסלם של הקדושים פטרוס ופאולוס. הכול נראה אחרת ביום יפה. מפרץ אווצ'ה זהר בצבע כחול כסוף ונופשים רבים השתזפו לחופו, או דגו במימיו. מגבעת ניקוליסקאיה (Nikolskaya), הזרועה מונומנטים היסטוריים, נראה נוף מרהיב של המפרץ ושל הרי הגעש שהשתקפו במימיו.

[1]  שטחה רוסיה 17 מיליון  קמ"ר. שטחן של קנדה וארצות הברית יחד קרוב ל 20 מיליון קמ"ר.