האינקה-דרכים וחקלאות(פרק 4 תרבות האינקה)

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

אימפריה רחבת ידיים, הנשלטת ממרכז אחד, זקוקה למערכת קשר מהירה ויעילה בין חלקיה השונים. האינקה לא היו מצליחים להשתלט על אימפריה כזו, ללא דרכים טובות, שאפשרו להם להעביר מידע, הנחיות או גייסות, במהירות גדולה. האינקה פיתחו בממלכתם מערכת דרכים ענפה, המזכירה מממדיה את זו של האימפריה הרומית, למרות הבעיות ההנדסיות העצומות שייצר השטח. צירי התנועה, בניגוד למקובל באירופה, היו קווי הרכס ולא הנהרות. (אם כי האינקה השתמשו בדוברות לצורך העברת מטענים בנהרות וייתכן מאד כי יצאו גם אל הים הפתוח). לאורך האימפריה נסללו ורוצפו שתי דרכים ראשיות מקבילות:

 

א.       דרך החוף:

ירדה מטומבס (TUMBES) שבגבול אקוודור, לאורך השטח המדברי השטוח, דרומה, לכיוון צ'ילה וקישרה בין כפרי הדייגים ונאות המדבר.

 

 

החשובה יותר, שעברה במקביל לדרך החוף. דרך זו נמתחה מגבול קולומביה – אקוודור, תוך "תפירת" השטח המבותר, עד קוסקו. מכאן  הדרך התפצלה: ציר אחד הקיף את אגם הטיטיקקה, ודרך דרום בוליביה הגיע לטוקומן (TUCUMAN) אשר בארגנטינה, פנה מערבה, למקום בו נמצאת היום סנטיאגו בירת צ'ילה, ופגש את הציר האחר, שעלה לאורך החוף הצ'ילני, חזרה לקוסקו. אורכה הכללי של ה"אוטוסטרדה" הגיע ל- 3500 ק"מ. דרך ההר דמתה לאידרה של דג, מכל צומת חשוב, התפצלו דרכים אל הג'ונגל ויבוליו הטרופים אשר במזרח ואל הים שבמערב. בעזרת הדרכים הללו, ניתן היה לעבור בקלות יחסית לאורך האנדים. [בראשית שנות ה- 80 של המאה העשרים, התפרסם סיפורן של שתי נשים אנגליות, אם ובתה, שעברו ברגליהן את כל דרך האינקה].

דרכי האינקה, שנועדו להולכי רגל בלבד (על שתיים או על ארבע), היו יכולות להיות לעתים צרות (ממטר אחד עד שלושה מטרים), ולעתים רחבות (עד עשרה מטרים). לעתים קרובות, בקטעים התלולים, היו בנויות מדרגות רבות, בדרך כלל מרוצפות באבנים עגולות, כשהן בוחרות תמיד את הנתיב והשיפוע הנכון (דבר המתברר מהר מאד למטייל המנסה לקצר את דרכו. בדרכי המדבר, הסתפקו האינקה, בנתיבים המסומנים על ידי מוטות התקועים באדמה ובאזורי ביצות התמשכו הדרכים על גבי סוללות בנויות עפר. בהרים הן התפתלו בזיגזגים, נחצבו בקירות סלע מעל תהומות עמוקות ואפילו עברו במנהרות. נושא למחקר בפני עצמו הם הגשרים שנמתחו על פני הקניונים המבתרים את האנדים, כשהם תלויים על כבלים עבים במיוחד שנשזרו מצמח מקומי, והגיעו לעתים  לאורך של ששים מטרים. חבלי התלייה נטוו כל שנתיים על ידי בני הכפר הקרוב  .(Mita) דרכים כאלה, בשטח מבותר כל כך, תוך מתיחת גשרים, סלילת מעלות ועידון מדרונות, דרשו עבודה עצומה ומיומנות גדולה מאד. כל כפר היה אחראי לתחזוקת הדרך שעברה בתחומו. לאורך הדרכים, במרחקים קצובים של ארבעה סימונים ( 28 ק"מ (?), היו פזורים טמבו  .(TAMBO) היו אילו תחנות, שנבנו בדרך כלל לצד מים זורמים, בהן רוכזו מזון ועצי הסקה, כך שגם צבא שהתנייע לאורך הדרך, לא פגע ביבול האיכרים. עד היום, משמשות הדרכים הללו, את הילידים הנוהרים לשוק המרכזי בימי א' או ה'  ואת המטיילים בהרים. עד היום נקרא, כל קטע שלהן, "קמינו דל אינקה"  –  (Camino Del Inca) מילולית: דרך האינקה. הקטע המפורסם ביותר הוא "שביל האינקה" מקוסקו למאצ'ו פיצ'ו, אך למעשה, קיימים בפרו ובבוליביה, קטעים מרשימים ומושלמים יותר.

 

 

האינקה נהגו להעביר ידיעות בשיטה מהירה של צ'סקי (CHASQUI), מעין "מרוץ שליחים", בו כל רץ היה מעביר ידיעה (תוך שינונה בעל פה) למרחק של בערך שבעה ק"מ. שם, ליד סימון מיוחד, המתין לו רץ אחר. שליח שעבד בשירות הממלכה היה מאומן היטב, מהיר, חזק, אחראי וכמובן נאמן. השליחים שנבחרו לכך מילדות, לבשו בגדים מיוחדים וחבשו כובע עטור נוצה, כדי שייראו למרחוק, והריעו בחצוצרה עשייה מקונכייה על בואם. הם הוצבו בדרך כלל בזוגות זוגות ועמדו בהיכון עשרים וארבע שעות ביממה. לעתים רחוקות פעלו לבד, ולעתים ברביעיות ואפילו יותר, לפי כמות הדואר שהיה עליהם להעביר. חילופים מתואמים ומהירים אילו, שנעשו בריצה, אפשרו לשליחים להעביר, ביום אחד, מסר למרחק של 300 ק"מ. בעזרת הדרכים הסלולות והרצים המיומנים ניתן היה להעביר ידיעה מקוסקו לקיטו (מרחק של  1,500 ק"מ), בעשרה ימים בלבד! בשיטה כזו, יכול היה המלך שישב בקוסקו, לאכול דגים טריים מן הים (ספק אם ניתן לעשות זאת בפרו המודרנית…).

 

 

כלכלתה של הממלכה התבססה על החקלאות ומרבית תושביה היו איכרים. החוקרים הרומנטיקנים כגון גרסילאסו דה לה לה ווגה (Gracilaso de la Vega), וודאי שהחוקרים הפרואנים החשודים במוטיבציה "פוליטית", מציגים את עבודת האדמה כמקור לשמחה, כדרך התקרבות לפצ'ה מאמא (PACHAMAMA) , היא "אמא אדמה". לטענתם, האינקה ייחסו לעבודת האדמה חשיבות החורגת מערכה המפרנס. הם ראו בעבודת האדמה פולחן של פוריות; פולחן המקום ממנו נוצרו הם ואבותיהם לפניהם ומקום אליו הם עצמם עתידים לשוב ("כי מעפר באת ואל עפר תשוב"…). השלטון עשה מאמץ עילאי להגדלת שטחי העיבוד, על ידי השקיה מלאכותית, דישון הקרקע, דירוג מדרונות, הקמת טראסות, ומילוין באדמה שהועלתה מהעמק. בני האינקה ואולי כבר בני תרבות ווארי-טיהואנקו שקדמו להם, עמדו על חשיבות טיוב הקרקע. מסלעי החוף ומן האיים הסמוכים, הביאו את הגוˑאנו (Guanu), לשלשת עופות הים, העשירה בזרחן, ונחשבת לדשן הטוב בעולם. האינקה, שהיו מודעים לערכו הרב, הטילו עונש מוות על כל מי שייפגע בעופות החוף.

 

הטרסות המטופחות, מעשה ידי האינקה, מעטרות את הגבעות סביב העמק הקדוש ומוסיפות נופך חקלאי מרהיב לנוף ההדור בלאו הכי של האנדים. נושא הטרסות מוכר לנו היטב, גם ממקומות רבים אחרים בעולם. המתיישבים הראשוניים באזורים הרריים החלו בברוא הצמחייה המדרונות, מה שגרר סחיפת הקרקע. הפתרון היעיל – דירוג המדרונות. החקלאות ההררית הגיעה לשיא שכלולה באזורים ההרריים הלחים. האקלים שם יציב למדי ובני האדם יכולים לרכז את מאמציהם בעיבוד אדמה רצוף. במקרים רבים עליהם לבנות טראסות מאבן. לפעמים אילו חריצים אופקיים, הנראים ממעוף הציפור כסימון של קווי גובה במפה טופוגרפית, לפעמים מדרגות שנחצבו בסלע, ולפעמים היו אלה מדפים בעלי קירות אבן שגובהם מטרים אחדים. הטראסות הופכות את צלע ההר לגרם מדרגות הבולם את הסחיפה ומגדיל את שטח העיבוד. במרבית הטראסות מתקינים גם מערכות השקיה מפולסות, ומימיהם של פלגי ההרים יכולים להשקות את חלקות האדמה בדרכם מראש ההר למרגלותיו. הטראסות עשויות גם לספק חמימות כשהן בנויות בזווית מתאימה לקרינת השמש. [לעתים המדרון ניתב לקרינה והן מתפקדות כקולטי שמש; הן קולטות את קרני השמש בזווית רחבה יותר מאשר המדרון המקורי. גם מי ההשקיה עשויים לשמור על חום מסוים ויכולים להגן מן הקרה, לכן בני אדם יכולים לעסוק בחקלאות שלחין בגובה רב מזה שאפשר לעסוק בו בחקלאות בעל. דוגמא טובה כיצד פרנסת האדם יוצרת נוף מלאכותי המשתלב בסביבה. לא פוגעת בנוף אלא משתלבת בו.

ד"ר צבי רון, שחקר את הנושא, כתב:: "תרבות המדרגות החקלאיות התפתחה והגיעה להישגים ניכרים, כאשר השתלטות האדם על הנוף נעשתה אגב השתלבותו בו, תוך ניסיון ליצור שיווי משקל אקולוגי חדש, במקום שיווי המשקל הטבעי שהופר עקב פעילותו של האדם בנוף"…."המדרגות החקלאיות מהוות שמורות תרבות ונוף, והן מלמדות על התפתחות החקלאות ועל התפתחות ההתיישבות באזורים הרריים במרוצת הדורות. למדרגות החקלאיות, גם כשאינן משמשות עוד שימוש חקלאי כלשהו, חשיבות רבה במניעת הסחיפה ובשימור תרבות חקלאית קדומה ומסורתית"[2].

 

 

יש ארכיאולוגים הסבורים כי הטרסות נבנו במדרגות סחופים כדי לאגור קרקע; מה שלא סביר כי דרושים אלפי שנים ליצירת קרקע מחדש. יש הסבורים כי העלו קרקע מתחתית המדרון, מה שלא נראה לרבים, אך מתועד במקורות של עמים שונים[3]. רון שולל את האפשרות שבני אדם העלו קרקע מקרקעית המדרון אל המדרגות. אך הכרוניקנים הספרדים, מתארים בפירוש את האינדיאנים מעלים את האדמה על גבם, בניגוד למסקנותיו של רון. (גם בטנריף ובמדירה, ואולי אפילו בשווייץ, אנשים עמלו בפרך בנשיאת אדמה דשנה אל הטראסות). הגיאוגרף אלן צ'רצ'יל כינה זאת "חקלאות של ייאוש". אם כי אפשר לראות זאת גם כ"חקלאות של תקווה ואמונה". גידול האוכלוסיה, אף הוא גורם, כשהוא דוחק אנשים, בלית ברירה לעבד את המורדות ההרריים. יש חקלאות מדרגות מפותחת בהרי ירושלים, בפרו, בג'בל עסיר שבתימן וידועות מכולן טראסות האורז בלוזון שבפיליפינים. הן התפתחו בתנאים דומים ומתוך צורך לענות לבעיות ולצרכים דומים ברחבי העולם. אין צורך לחפש השפעות הדדיות. ההכרח הוא אבי ההמצאה. במרבית המקומות בעולם, אין צורך בארגון מרכזי, לא ביידע מתמטי מפותח לשם בניית טרסות וקיום חקלאות מדרגות. כאן יש בהחלט מקום לעבודה משפחתית או כפרית לניצול שטח מוגבל. לבניית הטראסות דרוש כמובן יידע טכני, אך רק לעתים רחוקות, מחייבת בניית הטרסות מיומנות הנדסית, ארגון ושתוף פעולה בעמל בן עשרות שנים, כפי שרואים באנדים הפרואנים. ההבדלים בין הטרסות השונות נובעים בעיקר מהתנאים הטבעיים השונים כמו הבדלים בסוג הקרקע, ובאקלים. קיימים גם הבדלים תרבותיים ארכיטקטוניים הבולטים בעיקר במדרגות המרשימות ביותר. בוני המדרגות המסורתיים הותירו רווחים בין אבני הגוויל, כדי לנקז את עודפי המים ולמנוע התמוטטות כתוצאה מלחץ המים. ההיגיון מחייב לכאורה הקדשת המדרגות לגידולים יקרים. בים התיכון גידלו שם "גידולי קופה" כגון זית וגפן ואחר כך גם נשירים; בארצות טרופיות יש מקומות המגדלים במדרגות פרג או תבלינים, אך במרבית המקומות את הגידול הבסיסי ביותר- באסיה אורז ובאנדים דגנים, תירס ותפוחי אדמה.

בניגוד לתרבויות רבות, כולל בתרבויות הפרואניות של ימינו, בהן נעשית בניית הטראסות ביוזמה מקומית, הרי במקרה דנן  ניבנו הטרסות בהתאם לתכנון מדויק שנעשה בידי המהנדסים החקלאיים של האימפריה. הכרוניקנים הספרדיים מצביעים על שלושה שלבים בבניית הטרסות:

א.       בניית חומת אבן.

ב.       מילוי החלל שנוצר באבנים.

ג.        העלאת אדמה מהעמק.

 

הטרסות הינן צרות בדרך כלל ( 1-1.2 מ') וגבוהות ( 2-3 מ'). אילו אינן כמובן מידות קבועות. אלו פועל יוצא של תלילות השיפוע. בחלקים מסוימים של האנדים, מכוסים המדרונות בכמאה טרסות ויותר. הגישה אל הטרסות היתה דרך גרמי מדרגות אשר שימשו הן לצורך גישה אל הטרסות והן כתעלות ניקוז להזרמת עודפי המים מהטרסות העליונות אל הנמוכות יותר, כפי שאנו רואים בירידה מה'מצודה' של פיסאק (Pisac) אל הכפר. הטרסות המרשימות, ששוקמו ושופצו במהלך השנים, מוסיפות למראה רב ההוד של אתרי האינקה ומשמשות את כפריי האנדים עד היום. ההשקייה המלאכותית התפתחה כבר בזמנים קדומים, אך האינקה ביכולתם המקצועית והארגונית, החל מתקופתו של האינקה השישי אינקה רוקה  ,(INCA ROCA)  הביאו אותה לשיא. האמונה העממית מספרת, כי טכניקת ההשקיה הינה פרי מוחו היצירתי של האל וירהקוצ'ה’ שהצליח לגרום למים לזרום מתוך הסלעים. יש לציין שבאגדה זו האמינו גם אירופאים כגון סיאזה דה לאון  (Cieza de Leon)  המתארים זאת בסקירותיהם.

האינקה, שבדומה לאצטקים, חיו באזור יובשני למדי (בעונת החורף לפחות), פיתחו טכניקה של חפירת תעלות ובניית אמות, להעברת מים מההרים אל כל נקודה בשדה. בני האינקה היו מובילים את המים למרחקים גדולים בתעלות בנויות אבן, במנהרות תת קרקעיות ובמקרה של שטחים בעלי מבנה טופוגרפי בלתי אחיד, גם באקוודוקטים. כך למשל, תעלת לה קומברה  (La Cumbre)  הובילה מים מנהר צ'יקאמה (Chicama) שמצפון לטרוחיליו של ימינו, למרחק של יותר ממאה ק"מ. אורכו של  האקוודוקט של אסקופה (Ascope) שבפרו, כ- 1.5 ק"מ וגובהו כ- 15 מ'. הם נהגו לבנות תעלות אבן על גבול שדות השלג  ,(Snow line) כדי לנצל את מי הפשרת השלגים לאורך השנה. סידורי ההשקיה והשמירה עליהם חייבו תכנון מקיף של שטחים גדולים, עבודת המונים ותיאומה, ארגון העבודה וחלוקתה על פני אזורים מרחבים, וויסות חלוקת המים לנזקקים להם. את תעלות המים המשיכו בצינורות תת קרקעיים  מתחת לרחובותיהם של הכפרים, שם הגיחו והשקו את המזרקות ואת מרחצאות האינקה, שייתכן ושימשו לפולחן המים. המחרשה לא היתה ידועה. לעיבוד הקרקע שימש מוט עץ חזק, שבסמוך לקצהו התחתון היה קשור מקל אופקי, כדי לאפשר לעובד ללחוץ על המוט ולהחדירו לתוך הקרקע. הנשים היו מסייעות לגברים בכך שהיו מפוררות בידיהן את רגבי האדמה, חופרות גומות בקרקע, מטמינות את הזרעים ומכסות אותם ברגליהן. בהמות עבודה לא היו ידועות. בעמק הקדוש, ליד הכפר פיסק, הוטה מסלולו של הנהר שהתפתל בקרקע הפורייה, אל תעלה שנחפרה בצלע ההר, ופינה את מקומו לאדמות מעובדות באינטנסיביות. המשק החקלאי היה מעורב להפליא; אותו כפר גידל תפוחי אדמה, פלפלת, שעועית, דלועיים, עגבניות, אננס תירס, טבק, קוקה, ששימש כנגד "מחלת הגבהים", צמחי תבלין, שהמוכר בהם הוא הפלפל האדום, וקינואה  (Quinoa) – צמח דמוי דגן עתיר ויטמינים, הפופולארי באנדים עד ימינו[4]. צמח הקינואה היה קדוש לבני האינקה, והם כינו אותו "אם הדגן" (Chisaya mama), ובאופן מסורתי קיסר האימפריה היה זורע את הזרעים הראשונים כל שנה. צמח הקינואה שימש כמנחה בפולחן אלי האינקה.

 

 

כבר התרבויות שקדמו לאינקה בייתו את תפוח האדמה ובתהליך קפדני ממושך, מיינו אותו לשמונה מינים שונים (ראה קובץ:גידולים טרופיים) ולמעלה ממאתיים זנים שונים. תפוח האדמה, שמקורו באזור שסביב אגם הטיטיקקה היה המקור העיקרי לפחמימות. הספרדים התלהבו מאד למראה הירק החדש. המסורת המקומית גורסת  כי פיזרו הוא ממציא הצ'יפס.  המאכל החדש התפשט ברחבי העולם הישן ותוך פחות ממאה שנה הפך למצרך מרכזי בסל המזון של בני אירופה. את תפוחי האדמה גידלו בטרסות מיוחדות שלא היו בנויות מאבנים כמו הטרסות המדורגות המפורסמות אלא היו חפורות ותחומות על ידי רצועות צמחייה שסייעו במניעת הסחף. הטרסות האלה נקראו פטה פטה  (PATA PATA) ומכאן כנראה  מקור השם "בטטה". על מרכזיותו של תפוח האדמה בחיי האינקה ניתן ללמוד מכך שיחידות הזמן אצל האינקה נמדדו לפי משך הבישול והגידול של תפוח האדמה. האינקה פיתחו שיטה מיוחדת לייבוש תפוחי האדמה המקובלת עד היום בכפרי האנדים. על ידי דריכה, ייבוש, קפיאה, הפשרה וחוזר חלילה, מצטמקים תפוחי האדמה לכדי 1/10 ממשקלם. בשלב זה הם נקראים "צ'וניוס" ( Chuňos), קלים לנשיאה ויכולים לשמש למאכל אדם גם כעבור ארבע שנים ואפילו יותר. קרקעית העמק, בגובה של  3000 מ' מעל פני הים, שם נמצאת הקרקע הפורייה ביותר, נשמרה עבור גידול התירס. כמו אצל המאיה באמריקה התיכונה, מספרת המיתולוגיה האינקאית, כי התירס הוא מזון שניתן במתנה על ידי האלים. ייתכן שהעמק הפורה בקרבת קוסקו נקרא "העמק הקדוש", על שום גידול התירס שתפס את מרבית שטחו. על פי החוקר קוק (Cook) גידול התירס החל בתקופה שקדמה לאינקה במאות רבות של שנים. למעלה מעשרים זני תירס נמצאו בקברים, חלקם איננו מוכר כיום. המשקה החריף של אז ושל היום הוא הצ'יצ'ה (CHICHA) המוכן באנדים מתירס מותסס; המהדרין נותנים לסבתות ללעוס קודם את גרעיני התירס, מה שמשפר את איכות הצ'יצ'ה. לשתיית הצ'יצ'ה נודעה משמעות פולחנית והיא היתה חלק בלתי נפרד מהחגיגות (פייסטות) הדתיות. בתקופת האינקה כנראה שהקפידו על שתייה במידה, עובדה היא שבשפתם, הקצ'ואה, לא קיימת מילה מתאימה עבור המושג "שכרות". כיום לעומת זאת, כשפוסעים בכפרי האנדים, מבשרות מטליות בד המונפות על מוטות מעל הבתים על הימצאות צ'יצ'ה חדשה, ומראה אינדיאנים שיכורים, עד כלות החושים, הוא חזיון נפרץ. התירס המתוק יותר, שגדל במקומות הגבוהים, שימש בעיקר להכנת הצ'יצ'ה ואילו התירס שגדל במקומות הנמוכים, שימש להכנת מרק, שהיה המזון הבסיסי. תחילת מחזור גידול התירס וסיומו צוינו בטקסים מיוחדים שהונחו על ידי האינקה עצמו. בפתח עונת הזריעה, המלך היה מפלח את התלם הראשון באדמה. את סיום האסיף היו חוגגים במשך שלושה ימים ושלושה לילות רצופים, שלוו בפולחנים דתיים מרכזיים שקיימו הכוהנים בראש חוצות ובטקסי פולחן ביתיים, שחלקם נראה בכפרים שבאזור הוארז (Hoaraz) גם כיום[5].

 

 

האינקה היו כנראה הראשונים שהכינו מפולי הקקאו את משקה השוקולדה[6]. הם גידלו אננס, טבק, דלעות מזנים שונים ו-צ'ינקה (Chinca), צמח ארוך אדמדם, שמפירותיו הקטנים יצרו ממרח מתקתק המזכיר בטעמו דבש פירות. כמקור לבשר שימש הקביה (או השרקן), המכונה אצלנו "חזיר ים". הקביה, "קוי"  (CUY) בפי המקומיים, בוית על ידי האינדיאנים טרם הופעת האינקה. הוא גדל כמעט בכל בית מקומי, על פי רוב בתוך המטבח, ובשרו העדין נאכל באירועים חגיגיים בלבד. מפעם לפעם הוקצבו לכל משפחה, בשר וצמר לאמה, שהיו אגב, רכוש הממלכה.

בהמות הבית היחידות היו היאמה (לאמה) והאלפקה, בעלי חיים מבייתים ממשפחת הגמליים. [מעניין הוא שילידי אמריקה, שבייתו מינים כה רבים של צמחים, המרכיבים כמעט חצי מסל המזון שלנו, בייתו רק שלושה מיני בעלי חיים: קביה, יימה ואלפקה][7]. הלאמה ששמשה לעבודה, מאכל ולבוש, וכמו שאר בשרה הרחוק, הגמל, מילאה את מרבית צורכי מגדליה. למעשה, מילאה את התפקידים שמילאו באירופה הסוס, העז, השור והכבש. בממלכת האינקה סיפקה הלאמה את כל צרכי היום יום: צמרה שימש ללבוש, עורה לסנדלים, שומנה לתאורה, שערותיה הארוכות לשזירת חבלים, גלליה לדלק, וחלבה למשקה ולגבינה. היימה היתה לאינדיאני כמו הגמל לבדואי, כמו אייל הצפון ללאפי, כמו היאק לטיבטי וכמו הסוס למונגולי. בשרה (הדל בכולוסטרול) עלה רק על שולחן המלך והאצולה ואילו לבני העם היתה הלאמה אסורה באכילה. אדם שפגע בלאמה היה חייב מיתה.

 

האלפקה (Alpaca שימשה רק לצמר משובח, עבור האצילים. לצמר האלפקה נודע ערך רב בשל יופיו (ברק) ובשל חוזקו. הוא גם דוחה מים וכושר בידודו גבוה. המלך עצמו לבש מחלצות ארוגות מצמר הויקוניה (Vicuňa)  – בעל חיים קטן יותר, בלתי מבוית, אף הוא ממשפחת הגמליים, שצמרו המבריק הטעה את הספרדים לחשוב, שהאינקה לובש בגדי משי (שכמובן לא היה מוכר בעולם החדש). כפריי ההר היו שולחים אנשים אל החוף ואל הג'ונגל, למספר חודשים, כדי לגדל מה שלא יכול לצמוח בהר, ולשוב בסוף העונה עם התוצרת. באותה שיטה השיגו מתכות, כשכל קבוצה שלחה את אנשיה לכרות את מה שנחוץ להם. כל כפר היה מתכנן את כח העבודה, כך שלא תשארנה תקופות מתות או בטלות. כל כפר שלט על למעלה מ-40 מחזורי גידול באזורים שונים, מה שחייב שיתוף פעולה וריכוז כוח עבודה. כל כפר היה מגדל מגוון רב של גידולים, באזורים גיאוגרפים שונים זה מזה מבחינת טיב הקרקע, הטופוגרפיה והאקלים, מה שמלמד על יידע חקלאי עצום, ויכולת שיתוף מרבית.

 

להמשך קריאה, ראה: קובץ (בהכנה).