תולדות מונטנגרו

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: חומר קריאה על מונטנגרו

להרצאה על מונטנגרו

תקציר

השם "מונטנגרו" ניתן למקום על ידי הוונציאנים, והוא תרגום של השם המקורי "Crna Gora"  שמשמעו "הר שחור". לאורך חלקים גדולים מההיסטוריה, מונטנגרו לא הייתה יחידה עצמאית, אלא חלק מסרביה השכנה. [האזור היה מיושב כבר באלף השביעי לפני הספירה. במאה השביעית לפני הספירה, התיישבו באזור האילירים, שבטים הודו-אירופאים]. הרומאים כבשו את האזור במאה השנייה לפני הספירה והפכו אותו לפרובינקיה.

במאה ה-6 לספירה פלשו לאזור שבטים סלאביים. בשנת 850 הוקמה נסיכות דוקליה, שנחשבת למדינה המונטנגרית הראשונה. במאה ה-11 הפכה דוקליה לממלכה עצמאית.

האימפריה העות'מנית כבשה את מונטנגרו בתקופת שלטונו של מחמת השני ב-1479  והשלימה את הכיבוש תחת שלטונו של בייזיד השני ב-1497. האימפריה הטילה מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, שהידוע שבהם הוא ה"דוושירמה" , היינו, מס נערים שאוסלמו ונלקחו לשורות הצבא היינצ'רי ואחדים מהם הוכשרו לפקידות העות'מנית . מעת לעת התמרדו המונטנגרים כנגד השילטון.

במאה ה-15 השתלטה משפחת צ'רניוביץ' על מונטנגרו. מ-1516 ואילך שלטו במונטנגרו הבישופים האורתודוכסים של צ'טינייה, שנקראו "וְלָדיקָה". משנת 1697 עבר השלטון למשפחת פטרוביץ' נייגוש. במהלך המאות ה-17 וה-18 נלחמה מונטנגרו נגד האימפריה העות'מאנית והצליחה לשמור על עצמאותה. ב-1799 הכירה האימפריה בעצמאות מונטנגרו. בקונגרס ברלין ב-1878 הוכרה עצמאותה של מונטנגרו באופן רשמי. בשנת 1910 הוכרזה מונטנגרו כמונרכיה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, איבדה מונטנגרו את עצמאותה והפכה לחלק מממלכת יוגוסלביה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה על ידי איטליה.

לאחר התפרקות יוגוסלביה בשנות ה-90, נותרה מונטנגרו באיחוד עם סרביה. ב-2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה בעקבות משאל עם, והתקבלה כחברה באו"ם.

כללי

השם "מונטנגרו" הינו חדש יחסית וניתן למקום על ידי הוונציאנים, שהפליגו בים האדריאטי והתייחסו ביראת כבוד להרים המאיימים ממעל. זהו למעשה תרגום של השם המקורי "Crna Gora", שמשמעו "הר שחור".

ראו באתר זה :  מונטנגרו – המלצות לקריאה 

ראו באתר זה: הרפובליקה הוונציאנית

לאורך חלקים גדולים של ההיסטוריה, לא היתה מונטנגרו יחידה עצמאית, אלא חלק מסרביה השכנה ועד היום קיים דמיון רב בדת, בשפה ובמאפיינים נוספים.

טיול במונטנגרו הוא קודם כול חוויה של נופים הרריים פראיים ועיירות חוף ציוריות. אולם, יש בה הרבה יותר מאשר יופי. בארץ הקטנה הלחוצה בין הים להרים יש לא מעט תרבות וכדי להבין אותה, כדאי להכיר מעט את תולדותיה.

ראו גם, באתר זה: טיול במונטנגרו – מסע להר השחור.; גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן

להרצאה על מדינות יוגוסלביה לשעבר (כולל מונטנגרו).

לאלבום תמונות מטיול למונטנגרו – סתיו 2009

לאלבום תמונות מטיול למונטנגרו – אביב 2011

האילירים

ישנן עדויות על ראשיתו של ישוב קבע באזור הבלקן,  כבר באלף השביעי לפני הספירה.

באלף הרביעי לפני הספירה התקיים בבלקן ישוב משגשג. כאשר מדברים על אזור הבלקן, מתכוונים בעיקר לשטח שלגדות נהרות הסאווה (Sava) והדנובה, ומהם צפונה למישורים ההונגריים של ימינו ודרומה, עד לים התיכון ובין הים האדריאטי במערב, לים השחור במזרח. שטח הכולל את המדינות המודרניות הונגריה, דרום רומניה, בולגריה, יון מקדוניה, אלבניה, קרואטיה, סרביה, בוסניה הרצגובינה ותרקיה הטורקית.

בסביבות 3500 לפני הספירה, החלו לחדור לאזור שבטים נוודים למחצה מאזור אוקראינה של היום. שבטים אלו עסקו במסחר של ענבר, זהב וברונזה) ונהנו מטכנולוגיה צבאית גבוהה יחסית. אחד השבטים הללו היה האילירים (Illyrians). הם היו חלק מקבוצת שבטים  הודו- אירופאים, שהתמקמו במאה השביעית לפני הספירה, בצדו המערבי של חצי האי הבלקני, והחדירו לאזור את עיבוד הברזל. ממשיכיהם הינם האלבנים ובמידת מה גם המונטנגרים של ימינו. המינוח "איליריה" שימש במשך ההיסטוריה להגדרת ישויות לאומיות עצמאיות ויחידות אדמיניסטרטיביות שונות, ובהתאם לכך השתנו גבולותיו ושטחו[1].

האילירים המקוריים היו שבט קטן, אולם היוונים השתמשו בשמם, כדי לציין את כול השבטים אשר ישבו לאורך חופי הים האדריאטי עד מישורי הונגריה, כולל הדלמאטים, הפנונים והליבורנים ( Liburni; שהיו עם קדום שישב בצפונה של איליריה מהמאה ה-11 לפנה"ס ועד למאה ה-1 לפנה"ס. נודעו כסוחרים ושודדי ים, וייתכן כי הגיעו לאזור מושבם מהמזרח, לקראת סוף האלף השני לפנה"ס. הליבורנים נטמעו ברומאים ונעלמו החל בסוף המאה ה-1). הרומאים הרחיבו את השימוש בשם "אילירקום" (Illyricum). לפיכך, המינוח "אילירים" מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים, אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם, היה העובדה כי דיברו שפות איליריות. עמים אלה שלא הגדירו את עצמם באופן משותף כ"אילירים", הקריבו קרבנות אדם וקברו את מתיהם בתלים, אליהם הכניסו חפצים שונים, שלפי אמונתם היו נחוצים למתים. עריה העיקריות של הממלכה היו ליסוס (כיום, לזה  Lezhë) ואפידמנוס (כיום, Durres) שבאלבניה.

היחסים בין היוונים והמוקדונים לבין האיליריים, עמדו בסימן של קשרי מסחר ואיבה במשך מאות בשנים. הארגון ואורח החיים השבטיים היו מושרשים אצל האיליריים כה עמוק, עד שתקופה ארוכה נמנע מהם להתאחד וליצור מדינה חזקה, עד שהשבטים השונים אוחדו לממלכה..

ממלכת איליריה

המלך האילירי ברדיליס (Bardyllis), הפך את ממלכת איליריה למעצמה אזורית חזקה במאה הרביעית לפני הספירה. אלבניה רואה את עצמה כמולדת האילירים.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בעת העתיקה.

בשנת 358 לפני הספירה הביס פיליפוס השני ממקדוניה, את האילירים וכבש את חלקה הדרומי של ממלכתם, עד אגם אוחריד שעל גבול אלבניה ומקדוניה של היום. בנו, אלכסנדר מוקדון, הביס את כוחותיו של המלך האילירי קלטיוס (Celtus) בשנת 335 לפני הספירה וכוחות איליריים לחמו לצדו של הראשון בעת מסעותיו לכיבוש ממלכת פרס. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפני הספירה, קמו ממלכות איליריות עצמאיות שוב והמלך האילירי גלאוקיאס כבש את אפידמנוס בשנית.

בסביבות 300 לפני הספירה, חדרו לאזור גם שבטים קלטים. חלקם דחקו את האילירים וחלקם התערבב בהם.

לקראת סוף המאה השלישית לפני הספירה, השתרעה ממלכה אילירית שבירתה בשקודרה (Shkodra) – כיום שקודר (Shkodër), שבצפון אלבניה – על שטחים בצפון אלבניה, מונטנגרו ובוסניה של ימינו. בזמן שלטונה של המלכה האילירית טאוטה (Teuta) [2], תקפו האילירים את קווי המסחר הרומים בים האדריאטי וסיפקו לאחרונים עילה לפלוש אל הבלקן, אירוע שכונה ברומא "המלחמה האילירית הראשונה" (229-228 לפני הספירה). כמובן שגם לרומאים היו אינטרסים באזור. הם רצו לחדור לבלקן, כדי להביא ממנו ברזל, מתכות אצילות, עבדים ותוצרת חקלאית. מלחמה נוספת פרצה ב-219 לפני הספירה. כתוצאה מהישגיהם במלחמות, הצליחו הרומאים להסיר את האיום האילירי מעל הים האדריאטי ונוצר פרוטקטורט (שטח חסות) רומי באיליריקום. בשנת 180 לפני הספירה הכריזו הדלמטים על עצמאותם וניתקו את הקשר עם יתר הממלכה. בשנת 168 לפני הספירה פרצה מלחמה נוספת, בשל נטייתם של האילירים לפיראטיות. הרומאים הביסו את גנטיוס (Gentius), אחרון מלכי האילירים, סמוך לשקודרה, הביאוהו לרומא והממלכה חולקה לשלושה מחוזות.

אוקטביאנוס הרומאי ניהל מלחמות אחדות כנגד השבטים האיליריים, בשנים 33-35 לפני הספירה וסמוך לשנת 27 לפני הספירה, הפך את ארצם ל"פרובינקיה איליריקום". הפרובינקיה השתרעה מנהר דרין (Drin) באלבניה מדרום, עד איסטריה (Istria) בצפון ועד נהר הסאווה במזרח. בירתה הייתה בסלונה (Salonae) היא סולין (Solin) של ימינו, ליד ספליט שבקרואטיה. לאורך חופי הפרובינקיה שכנו מספר נמלים בעלי חשיבות אסטרטגית לרומאים ובה החלה ה"ויה אגנטיה" (Via Egnatia), אשר הובילה מרומא, דרך העיר דירכיום (Dyrrachium, אפידמנוס האילירית ודורס המודרנית) ועד ביזנטיון במזרח.

גבולותיה של הפרובינקיה הורחבו לאחר מלחמות הקיסר טיבריוס נגד הפנונים, בין השנים 12 ל-9 לפני הספירה, הידועות כ"מלחמות הפנוניות" (Bellum Pannonicum). בשנת 6 לספירה, מרדו שבטים פנונים ודאלמטים ברומאים (מרד בטו, Bellum Batonianum), וזה דוכא בשנת 9, לאחר שלוש שנות לחימה. האילירים היו האחרונים להיכנע. לאחר מרד זה חולקה הפרובינקיה אילריקום לשתי פרובינקיות נפרדות – פּאנוניה[3] ודלמטיה, והשימוש במושג "איליריה" דעך.

במאה הרביעית חולקה האימפריה הרומית לארבע פרפקטורות (נפות) פרטורייניות: איליריקום, גליה, איטליה ואפריקה ופרפקטורת המזרח (או אסיה). איליריקום הוקמה בשנת 318 וכללה את פאנוניה ומואסיה, אשר חולקה בהמשך לדקיה ומקדוניה. בירתה של הפרפקטורה נקבעה בסירמיום (Sirmium) (כיום סרמסקה מיטרוביצה בסרביה), ושטחה השתרע מהונגריה (פאנוניה) ואוסטריה (נוריקום) בצפון ועד לכרתים בדרום.

הרומאים פיתחו את האזור, סללו דרכים, חפרו תעלות מים, מתחו גשרים ובנו מבני ציבור בערים.

בשנת 272 לספירה פוצלה הפרפקטורה לשתיים, ועם פילוג האימפריה הרומית בשנת 395, הפך חלקה המזרחי לחלק מהאימפריה הביזנטית, בעוד שהחלק המערבי נותר בשליטת רומא. קוו החלוקה עבר במקום בו עובר כיום גבול אלבניה ומונטנגרו ולאורך נהרות הסאווה והדנובה. קוו שייצר חייץ תרבותי בעל השלכות מרחיקות לכת. האיליריים עברו רומניזציה מהירה (ולקראת סוף האלף הראשן פיתחו את השפה הדלמטית).

הגעת הסלאבים

השליטה הרומאית היתה קצרת ימים. כבר במאה השנייה פרצו עימותים צבאיים עם הגותים ואחריהם עם ההונים, הבולגרים והאוורים. התמוטטות האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 הותירה את מרבית הבלקן תחת השפעת ביזנטיון, אם כי לשלטון המרכזי לא היתה שליטה רבה על הנעשה באזורים מרוחקים אלו. אט אט הפך הבלקן להיות תחת השפעת השבטים הסלאביים, שבמאה ה-6 פלשו לדרום הבלקן ולחופי דלמטיה.

הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפייט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה. הרומאים והיוונים כינו אותם Venedi, אך רוב מה שידוע כיום על הסלאבים מגיע ממקורות של שבטים גרמניים ששכנו בשכנות אליהם. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ורבות גוונים לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה. מהשפה הסלאבית ניתן להבין, שהסלאבים קראו לעצמם בשם זה, משום שהם יכלו לדבר אחד עם השני (עד המאה ה-5 לספירה). באזכורים העתיקים ביותר מכנים הסלאבים את עצמם "סלובנים" (словѣне). "סלובו" (slovo) בשפות הסלאביות המודרניות אומר "מילה" והמשמעות הקדומה היא "שפה". משמע סלאבים הם "דוברי שפה" בניגוד ל NEMTZI – "אילמים" – עמים שאינם דוברי סלאבית או אדם זר (ברוסית:не мой), מונח שמשתמשים בו גם היום לתיאור הגרמנים (Němci בצ'כית, Немцы ברוסית) ולשם המדינה הגרמנית, בתחום הרוחני ניתן למצוא בין הסלבים המוקדמים השפעה רבה מהאמונות האיראניות. בתחום הגשמי ובעיקר הצבאי ניתן למצוא השפעה רבה מהגותים.

ההתפשטות הסלאבית

השבטים הסלאביים התארגנו במבנה חברתי של משפחה מורחבת שבראשה עמדו זקני העדה שניהלו את ענייני קהילתם בצורה דמוקרטית למדי. כל בית אב התיישב בתחום משלו, שנקרא 'ז'ופּה' או ז'ופאניה (חבל) וראשו נקרא זופאן (Župan). במקרים מסוימים התאחדו כמה זופאנים ויצרו זופאן גדול, או וליק זופאן  (Veliki Zupan), שהעומד בראשו הכריז על עצמו כמלך. בין הז'ופאנים ניטשו מאבקים ומריבות, בהם נכרכו לעתים גם ביזנטיון, בולגריה, הונגריה וונציה. רוב הז'ופאנים הכירו בריבונות ביזנטיון וסייעו לה במלחמתה בבולגרים. למאבק המדיני נלווה גם מאבק בין השפעות אורתודוכסיות מביזנטיון עם השפעות קתוליות מוונציה והונגריה. רק בשנת 626 החלה ביזנטיון לחדש את כוחה באזור. הקיסר הרקליוס (Flavius Heraclius Augustus) [4], כרת ברית עם הסרבים והקרואטים כבש שטחים בדלמטיה ודחק צפונה את האוורים והבולגרים.

נסיכות דוקליה

אחת הקבוצות הסלביות התקדמה מהאזור שבין מפרץ קוטור לנהר בוז'נה (Bojana), ובשנת 850 הקימו נסיכות בשם דוקליה (Duklja), שהשתרעה על שטחי מונטנגרו וצפון אלבניה (השם "דוקליה" מזכיר את דיוקליטיאנוס קיסר, שהגיע מהאזור הזה), זוהי למעשה המדינה הסרבית הראשונה. היא קיימה יחסים הדוקים עם ביזנטיון וסייעה להפצת הנצרות האורתודוכסית.  ותקפת הפריחה והשגשוג הגדולה ביותר בהיסטוריה של מונטנגרו.

ראו באתר זה: תולדות סרביה הקדומה

דוקליה, נסיכות סרבית אתנית קטנה, הייתה וסאלית של האימפריה הביזנטית. נסיך דוקליה סטפן ווז'יסלב (Stefan Vojislav), ניסה למרוד בביזנטים בעקבות כך נשבה על ידים, בשנת 1036, אולם הצליח לברוח משביו בקונסטנטינופול ב1037-8. הוא חזר לדוקליה והחל להתכונן למלחמה מול הביזנטים. בשנת 1040 נשלח צבא ביזנטי ראשון לדכא את המרד, אך הוא נסוג כדי לדכא מרידות אחרות בבלקן.
בשנת 1042 שוב נאסף צבא ביזנטי, באזור בר (Bar), בשטח מונטנגרו של ימינו. בראש הצבא הביזנטי עמד המצביא מיכאל אנסטסי (Michaelus Anastasii). לפי ההיסטוריון הביזנטי יואנס סקילצס ( John Skylitzes),  נכנסו סרבים למחנה הביזנטי, והחלו לספר על צבא סרבי גדול שהתארגן למלחמה מולם.

השמועות זרעו פניקה בצבא הביזנטי, שהחלו בנסיגה לילית חפוזה בליל השבעה באוקטובר 1042. הביזנטים צעדו בשטח העובר בין הרים. צבא דוקליה בפיקוד סטפן ווז'יסלב ארב להם במעברים הצרים. הקרב הסתיים בטבח איום של הצבא הביזנטי, שמוערך ב40-60 אלף חיילים. כמה היסטוריונים טוענים ששני שלישים מהצבא הביזנטי הושמד. לפי המקורות, ווזי'לב שלח 50 חיילים יוונים, שנותרו בחיים כדי שימסרו את הבשורה על השמדת הצבא הביזנטי במה שמכונה קרב בר.
כיום תאריך קרב בר הוא תאריך מרכזי בלאומיות המונטנגרית ו-7 באוקטובר נחגג במונטנגרו כ"יום הצבא".

תושבי דוקליה התנצרו כמו ייתר העמים הסלאבים בזכות פעילותם של האחים הקדושים קיריליוס ומתודיוס, שהגיעו מתסלוניקי, בהוראת הקיסר מיכאל השלישי. כדי שהנצרות תהיה אפקטיבית, המציא קיריליוס כתב המבוסס על הכתב היווני ומותאם לטונציה הסלאבית.  לשם כך נעזר בשבטים סלבים שחיו במקדוניה. כתב זה נודע לימים ככתב הקירילי.

מכיוון שהרעיונות הנוצריים לא היו זרים לתושבי האזור, שמיסיונרים פעלו בקרבם מזה זמן רב, ומכיוון שכתבי הקודש תורגמו לשפתם, ההתנצרות היתה מהירה. הכתב הקירילי נעשה אחד המאפיינים הבולטים של הסרבים, להבדיל משבטים סלאבים אחרים, כגון הקרואטים והסלובנים הפולנים והצ'כים, שאימצו את האלפבית הלטיני וקיבלו על עצמם את הדת הקתולית. הממלכה הסרבית הראשונה החלה לאבד שטחים לטובת הממלכה הבולגרית, הממלכה המקדונית ולבסוף לביזנטיון. המלך הידוע ביותר של דוקליה היה ג'ואן ולדימיר (Jovan Vladimir).

הצאר הבולגרי שמעון, כבש את דוקליה ואסר את וולדימיר, אבל בתו התאהבה בו, הוא חיתן אותם והחזיר אותו בתור ווסל. הוא נחשב לשליט של שלום וצדיק, רחום ורחמן.

וולדימיר הקדוש

שנתיים אחר כך, לאחר התבוסה הנוראית של הבולגרים, לצבאו של בסיליוס השני, שעיוור את עיניהם של החיילים שנפלו בשבי, ברח ולדימיר לפרספה, שם מת משברון לב. ראשו של ולדימיר נערף בכנסייה בפרספה (Praspe), הוא נחשב לקדוש אצל הנוצרים האלבנים. החל מ-1995 השרידים מוחזקים בטירנה (Tirana). הצלב שבו החזיק בעת שנערף ראשו נחשב קדוש ומוחזק בכפר במונטנגרו. הוא הקדוש הסרבי הראשון והפטרון של העיר בר (Bar) שבמונטנגרו. וולדימיר נערץ גם במקדוניה, יש כנסיות על שמו ואגדות מספרות שהוא מגיע בליל סערה עם אור וראשו בידו.

הנסיך סטפן ויויסלאב  (Stefan Vojislav) מרד בביזנטים ונחל הצלחה גדולה כנגד כוחות של נסיכויות נאמנות לביזנטים בקרב Tudjemili, בבאר (Bar) של ימינו. אם כי לאחריו שבו הביזנטים והשתלטו על האזור. בשנת 1054, בעקבות הסכזמה (פיצול) הגדול בעולם הנוצרי, נותרה דוקליה בצד הקתולי.

ב- 1077 דוקליה קיבלה עצמאות והפכה מנסיכות לממלכה. האפיפיור גרגוריוס השביעי הכיר בה כמדינה עצמאית. מעמדה עלה מבישופות לארכיבישופות, שמרכזה ב-Bar. עם הזמן השתרש השם "זטה" ( Zeta – בסלבית: "הקוצרים") בו כינו הביזנטים את האזור. במאה ה-11 שלטה זטה על רשקה (Raška) (כיום בסרביה) ועל בוסניה והפכה להיות המדינה הדרום סלאבית הראשונה בהיסטוריה.

הכיבוש העות'מני של הבלקן

האימפריה העות'מנית החלה לכבוש שטחים באירופה בשנת 1354. למעשה הבלקן היה יעדם הראשון של העות'מניים, טרם שהשתלטו על אנטוליה. אחת המטרות היתה גיוס כוח אדם, שלימים היווה את השדרה הצבאית והאדמיניסטרטיבית שלהם. כבר השולטן אורחן, בנו של המייסד עות'מן, הקים את בירתו בבורסה (פרוסה הביזנטית), ובכך סימן את מגמת ההתפשטות – מערבה. השם הכולל לבלקן היה "רומֵלי", שהפכה להיות ה"אוּץ'", היינו, אזור הספר, לשם מביאים את האיסלם. רומליה היתה הלב הכלכלי והצבאי של הממשל העות'מני בשנים שתבואנה וראש הגשר לאירופה. כבר ב-1354 כבש השולטן אורחן את גליפולי. ב-1362 עלה לשלטון השולטן מוראד הראשון והוא העביר ב-1369 את בירתו לאדירנה, היא אדריאנופוליס, שממערב לבוספורוס, בחלק האירופי. הקרב החשוב שסימן את החדירה הטורקית לבלבן היה קרב מריצה (Marirsa), בפיקודו של מוראד (Murat) הראשון, כנגד הכוחות הסרבים בהנהגת ווקשין מרנווצ'ויק ( Vukašin Mrnjavčević ) . בעקבותיו ובעקבות כיבושים נוספים, נכנסו מתיישבים רבים מאנטוליה לרומליה וקנו להם אחיזה בבלקנים.

כוחותיו של מורד הראשון התקדמו באין מפריע לכיוון הכוחות הסרביים. ביוני 1389 התעמתו כוחותיו של מורט עם הכוחות הסרביים בהנהגת לזר, בקוסובו של ימינו. הסרבים נחלו מפלה איומה. מספרים שלזר מת כשבפיו האמרה "טוב למות בקרב מלחיות בחרפה". למרות התבוסה, הפך קרב קוסובו לאירוע מכונן בלאומיות הסרבית. הקרב הפך לימים להיות לסמל לאומץ ולהקרבה סרבית והוא הונצח בשירים ובסיפורים רבים. בלילה שלאחר הקרב התגנב לוחם סרבי  – הגיבור מילוש אוביליץ'.- לאוהלו של מורט הראשון והרגו בדקירת פגיון. השולטן נקבר בשדה הקרב[5]. לא רחוק מקברו, ניצבת אנדרטה לזכר הנופלים בקרב[6].

מאז הסרבים לא שבו עוד לקוסובו, אולם האוכלוסייה האלבנית, שעד אז היתה נוצרית, נשברה רוחה ורובה התאסלמה. בעקבותיה גם האוכלוסייה הבוסנית. אירוע שנחשב בעיני הסרבים לבגידה גדולה. כך החל הסכסוך שנמשך כבר 600 שנה. לאחר תבוסת הסרבים בפני העות'מנים בקוסובו (1389), נמלטו שוחרי חופש סרביים אל האזורים ההררים של זטה, ובשעה שהעות'מאניים השתלטו בהדרגה על הבלקן, שמרו תושבי זטה על עצמאותם. ב-1459 השלים מחמת השני את כיבוש סרביה והפך אותה לפחווה עות'מנית. זטה ההררית לבדה שמרה על עצמאותה. האימפריה העות'מאנית כבשה את שטחי אלבניה בשנת 1385, בולגריה ב-1396, סרביה ב-1459, יוון ב-1460, בוסניה ב-1463 והרצגובינה בשנת 1482.

קרבות בין סרבים וטורקים התחוללו עד שנית 1459, עד השלמת תהליך הכיבוש. הכיבוש העות'מני של הבלקן לא היה תהליך חלק וקל. מנהיגים סלאבים לא נכנעו ללא קרב. האימפריה העות'מנית כבשה את מונטנגרו בתקופת שלטונו של מחמת השני ב-1479  והשלימה את הכיבוש תחת שלטונו של בייזיד השני ב-1497.

אם כי, לפחות בשלב הראשון, לא הכריתו הכובשים את השליטים המקומיים מתוך נחלותיהם, אלא ניסו לשלב אותם בממשל החדש. זו היתה מערכת מעין ואסלית: תמורת שבועת אמונים, מס עובד והתחייבות להילחם בשורות הצבא העות'מאני, נתנה לבני האליטה הנכבשת, האפשרות לעבד את אדמותיהם ולהמשיך לשלוט באנשיהם. היתרונות במצב זה, מתבטאים בצמצום החיכוך עם האוכלוסייה המקומית והיעדר הצורך בהשקעת משאבים אנושיים וחומריים רבים על ידי השלטון (אם כי שלב זה לא שימש אלא כפתיח לשלב השני, בו נטלו הכובשים את ההנהגה מידי האליטה המקומית והפקיעו את אדמותיה). במרכזו של כל אזור עמד אדם שהיה אחראי על איסוף המסים והניהול מטעמו של השולטן והחזיק כוח צבאי לשם כך. כל המוסלמים היו שייכם לקהילה של נאמנים (Ummah), אליה יכול היה להצטרף כל אדם, לאחר שהתאסלם. הנוצרים נדרשו לשלם מסים גבוהים יותר מאשר המוסלמים, אך לא גבוהים בהרבה מאלו ששלמו טרם הכיבוש. מי שהמיר את דתו, היה לכול לטפס במדרגות השלטון, עד לדרגים הגבוהים ביותר. העות'מנים נהגו לגייס לשורותיהם צעירים בלקניים בשיטת ה"דוושירמה" (devşirme). מרביתם אוסלמו והפכו לחיילים בצבא הייניצ'רים והמוכשרים שבהם, נשלחו ללימודים באיסטנבול והעפילו לעמדות חשובות באדמיניסטרציה העות'מנית, עד למשרת הווזיר הגדול.

פעמים רבות ניסו העות'מנים לכבוש את מונטנגרו ושלוש פעמים כבשו את בירתה (ב-1623, 1687, 1714) . אך מעולם לא הצליחו להיאחז בכולה, בשלהשטח המבותר והעקשנות של תושביה.

חלק ממונטנגרו של היום, שנקרא Sandžak (שלא היה חלק היסטורית ממונטנגרו עד 1912), היה בשליטה עות'מאנית ישירה מ-1498 עד 1912, בעוד שהחלק המערבי ביותר של חופי מונטנגרו היה בשליטה ונציאנית ושאר מונטנגרו הייתה אוטונומית מ-1516.  ולדיקה ואווילה ( Vladika Vavila) נבחר לשליט מונטנגרו, על ידי החמולות שלו וברישיון האימפריה העות'מאנית. מונטנגרו הפכה למדינה תיאוקרטית. רק מרכזי עיירות קטנים כמו צ'טינייה ( Cetinje) ונניגושי  (Njegusi) נשלטו על ידי העות'מאנים, אך האזורים הכפריים היו אוטונומיים ונשלטו על ידי כמה חמולות מונטנגריות, שהיו חברות לוחמות. העות'מנים התקשו לכלכל צבא גדול בהרי מונטנגרו והתושבים נקטו בשיטה של מלחמת גרילה. לעתים כמה חמולות. שילמו מס מיוחד לאימפריה העות'מאנית

שלטון בית בלסיק במונטנגרו (1427-1356).

זטה שגשגה ופרחה תחת שלטונם של המלכים הראשונים לבית בלסיק (Balsic). ערי החוף נהנו מאוטונומיה רבה יחסית והמסחר התפתח. במדינה שרר שלטון מרכזי, אך בפועל שלטו ראשי שבטים. ניהול ה"מדינה" התבצע בצלן של שתי המעצמות הגדולות של התקופה: האימפריה העות'מנית והרפובליקה הוונצינית. במהלך התקופה הזאת התקיים קרב קוסובו שהוזכר לעייל, בו הביסו העות'מנים קואליציה של מדינות אורתודוכסיות. שושלת בלסיק גוועה בשנת 1427 ומונטנגרו הופכת להיות אבן מריבה בין וונציה למלך הסרבי, שהיה בעצמו ווסל עות'מאני.

שלטון משפחת צ'רנוז'ויק (Crnojevoc)

לאחר התפוררותה של שושלת בלסיק בשנת 1427, עבר מרכז הכוח וההתנגדות לטורקים, לסביבות אגם סקדר (Skadar), שם, קפיטן בשם סטפן צֶרְניוֹביץ' ((Crnojevoc) הקים לעצמו מעיין אוטונומיה. באותה תקופה מונטנגרו היתה מחולקת בין אויביה הטורקים, הוונציאנים ובתוכם אפשר לכלול את הסרבים (שהיו ווסלים של העות'מנים). בברית זו הוסכם שסטפן יהיה שליטה הבלתי מעורער של מונטנגרו, אבל שלטונו יהיה בחסות הוונציאנים ובתמורה הוא יעמיד את צבאו חודשיים מדי שנה, לרשות הוונציאנים. הסכם זה היה הישג צבאי בעיקרו והוא אפשר לסטפן להזיז את צבאו מאזור החוף, שהיה תחת שלטון וונציה, לעבר הגבול עם הרצגוביבה והגבולות הדרום מזרחיים של הממלכה. מפחד הטורקים קבע איוון צ'רניוביץ' את מושבו בכפר ההררי צ'טנייה וייסד שם בישופות ומנזר. הרפובליקה הוונציאנית התרכזה סביב קטרו (Cattaro) שבמפרץ קוטור, ושלטו שם מ- 1420, עד הכיבוש הנפוליוני של וונציה בשנת 1797. במשך 400 שנה היה האזור חלק מוונציה האלבנית, שנקראה Albania veneta.

סטפן הצליח להרים מערכת פוליטית – שלטונית יציבה, עם דגל וסמלי מדינה חדשים ולבסס את היסודות לשושלתו. החרות הזו היתה משמעותית לתושבי האזור שהיו מוכנים להקריב את הכול, כולל חייהם, למען החרות. . מאותה תקופה ואילך, "מונטנגרו" היה שם נרדף וסמל לחופש ועצמאות; מעין מבצר בלתי חדיר, שעומד אפילו בפני האימפריה העות'מנית הבלתי מנוצחת. שינוי הגבולות השפיע מן הסתם על החלוקה הדתית של האוכלוסייה.  עד סוף המאה ה-14, הדת הדומיננטית היתה קתולית, במיוחד לאורך החוף, בהשפעת וונציה, בעוד השפעת הכנסיה האורתודוכסית מצטמצמת לאזור החוף. צ'רנוז'ויק הביא למונטנגרו את מכונת הדפוס הראשונה בשנת 1476 (מבין הראשונות באירופה והראשונה שבעמים הדרום סלאביים). הדבר סייע לחדירת כתבים מקומיים ולא מקומיים לאזור.

העות'מנים ניסו פעמים רבות לכבוש את מונטנגרו ושלוש פעמים השתלטו על בירתה (1623, 1687, 1714) אך מעולם לא הצליחו להיאחז בכול מחוזותיה בגלל אופיו ההררי של השטח ובשל אומץ הלב של תושביו. חצי משטחה של מונטנגרו של היום היה בידי העות'מאניים, בתחומו של סנג'ק סקוטרי (שמרכזו בסקודרה) בעוד שהחלק האחר היה בתחומו של סנג'ק בוסניה. ב-1514 השולטן בייזיד השני, הפך את מונטנגרו העות'מאנית לסנג'ק חדש וזה נשלט על ידי סקנדברג (Skanderbeg), האחרון בשושלת מלכי צ'רנוז'ביץ' (Crnojević), שהתאסלם, חזר להנהיג את הכוחות הנוצריים ושלט עד 1518.

ראו בהרחבה: אלבניה בתקופה העות'מנית

אולם למרות אכזריותם הנודעת, העות'מאניים לא הצליחו להיאחז ממש במונטנגרו. הם התקשו לכלכל צבא גדול באזור ההררי הדל במשאבים ותושבי מונטנגרו פעלו נגדם בשיטה של לוחמה זעירה. עיסוקו העיקרי של כל גבר היה מלחמה והעבודה נחשבה לפחיתות כבוד. בית האב שמר על מעמדו כתא חברתי בסיסי ובין בתי האב ניטש מאבק מתמיד. מנהג גאולת הדם ורצח על רקע כבוד המשפחה היו נפוצים.

מ-1516 ואילך שלטו במונטנגרו הבישופים האורתודוכסים של צ'טינייה (Cetinje) שנקראו "וְלָדיקָה" (Vladika). משנת 1534 ואילך, אין יותר אזכור של השם "צ'רנוז'ביץ'", לאחר שהמלך האחרון בשושלת התאסלם. צאצאים אחרים עברו לוונציה והשליטה עברה, כאמור לבישופים של צטנייה. נוצר מעמד חדש, של נסיך-בישוף. הזיקה בין הכנסייה לשלטון, אומץ בהתלהבות על ידי העם והביא לרגיעה בצמרת השלטונית החיבור לאנשי הדת הביא לעלייה ביוקרת השלטון, דבר שמנע חיכוכים ותככים בקרב שליטים מקומיים והוציא מכלל אפשרות ברית עם הטורקים. נאמר אז" "הוולדיקה הוא מונטנגרי ומונטנגרי בלבד ואינו יכול להיות אלא אדם שנולד במונטנגרו, לאחת המשפחות המונטנגריות". הם שלטו בתוקף כוחם המוסרי, כוח שכנוע ותפילה. אופי שלטוני מיוחד זה, היה הבסיס לעצמאותה של מונטנגרו, שדמתה לאי בלב ים של מעצמות המאיימות להטביעה.

בתקופה זו נבנה מנזר אוסטרוג (Ostrog)

במהלך המאה ה-17 היתה שרויה מונטנגרו במאבקים מתמידים כנגד העות'מנים. שלושה גורמים מסבירים את הצלחת המונטנגרים כנגד העות'מנים:

1.כוח הלחימה המיוחד של האוכלוסייה.

2.תוואי השטח ההררי הקשה לתנועה. המונטנגרים נהגו לומר על שטחם המבותר, כי "צבא קטן יובס בו וצבא גדול ימות מרעב".

3.כשרון ביחסים הדיפלומטיים עם וונציה.

הוולדיקס נבחרו תחילה באספות עם, אך מ-1697 ואילך, דנילו פטרוביץ' (Petrović) תפש את השלטון ושינה את המצב. התפקיד עבר בירושה במשפחת פטרוביץ' נייגוש (Petrović-Njegoš), בדרך כלל אל בן האח משום שלבישוף (להבדיל מכומר) אסור להינשא. מסורת זו נמשכה עד שנת 1852. שושלת פטרוביץ' נייגוש שלטה במונטנגרו עד סוף מלחמת העולם הראשונה, בצורה כמעט רצופה. שנות שלטונם היו בצל האיום הטורקי ממזרח, שהיה סכנה מוחשית ותמידית.

שלטון הוולדיקס במונטנגרו מנע את חדירתם של רעיונות זרים ותואר על ידי היסטוריונים כמקבילה האירופאית לטיבט: תיאוקרטיה הנשלטת על ידי הכנסיה האורתודוכסית, שנבחרת מקרב בני שבט נייגוש, אשר חיו בעמקים המסולעים, למרגלות הר לובצ'ן.

במאה ה-17 פעל בבלקן משיח השקר שבתאי צבי וב1676 נאסר במבצר אולצ'יני שבמונטנגרו של ימינו.

ראו באתר זה: שבתאי צבי

דעיכת השלטון העות'מאני

במאה ה-17 הצטמצמה ההתרחבות הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית, דבר שצמצם את הצורך בצבא הייניצ'רים. מכיוון שאלו החלו לאבד את ייעודם, הם חיפשו לעצמם קרקע ומשרות בכירות. דעיכת האימפריה הפסיקה את זרימת השלל הרב שהגיע בעקבות הכיבושים וכדי להשלים את הכנסותיו, נאלץ השולטן להכביד את עול המיסים, בעיקר בקרב האוכלוסייה הנוצרית, דבר שהביא להתמרמרות ולמרידות כנגד השלטון, במיוחד באזורים הצפוניים של הבלקן, שם אחיזת השולטן היתה חלשה יותר וגדודי הייניצ'רים פחות ממושמעים. המרד הגדול ביותר התרחש בשנת 1690, כאשר הסרבים תמכו בפלישה אוסטרית, בעקבות המצור העות'מני הכושל על וינה. מרידה נוספת התרחשה ב-1739. המרידות הללו לוו בתגובה קשה של הטורקים, גם צבאית וגם כלכלית, היינו, הכבדה בנטל המסים, דבר שהביא לגלי התאסלמות גדולים. במקביל, רבים ברחו מנקמת הטורקים, תהליך שהביא לנטישת ופינוי אזורים טובים לחקלאות, לטובת מתיישבים מוסלמים, בעיקר אלבנים. כזה הוא המצב בקוסובו עד היום.

המונטנגרים ניצלו את המלחמה הטורקית הגדולה (המלחמה העות'מנית-פולנית) ב- 1683-1699 – שהיתה סדרה של קונפליקטים בין כוחות אירופאים לאימפריה הנחלשת[7] – כדי להדוף את העות'מאנים ממונטנגרו. היו בין אנשי מונטנגרו שקיבלו על עצמם את האסלאם ואף שיתפו פעולה עם הטורקים. בחג המולד של 1703 נרצחו כל המוסלמים שבמונטנגרו, ביזמתו של הבישוף דנילו הגדול (שלט בשנים 1737-1696). מרבית הקרבות כנגד העות'מנים, התאפיינו בייחס כוחות של מעטים נגד רבים. כך למשל, ביולי 1712, הובס צבא עות'מני, שמנה 50,000 חיילים בידי 8000 מונטנגרים. בקרב נהרגו 20,000 חיילים עות'מנים ו-300 מונטנגרים.

בתקופתו של דנילו הראשון חל שינוי בייחסי הכוחות באזור. ניכרה היחלשות וונציה והאימפריה העות'מנית מחד והתבססות רוסיה האזור, כפטרון רב עצמה. דנילו ביקר בסנט פטרבורג וקשר קשרים עם פיוטר הגדול. כתוצאה מכך הזרימו הרוסים כספים למונטנגרו וזו שתפה עמה פעולה במלחמה כנגד העות'מנים.

הוולדיקה פטר הראשון (שלט בשנים 1830-1782) הביס את העות'מאניים והרחיב את שטחי ארצו. ב-1799 הכירה טורקיה בעצמאות מונטנגרו. התפוררות האימפריה העות'מנית אפשרה למונטנגרו לחזק ולבסס את הזהות האורתודוכסית המונטנגרית. עם הזמן, אימצו הקתולים שחיו באזור, את הזהות הקרואטית.

בסרביה, התכנסה בשנת 1805 אסיפה של ראשי הסרבים, בהנהגת אדם בשם קאראג'ורג'ה (Karađorđe), היינו, "ג'ורג' השחור" ששלט גם על השטח הכולל את מונטנגרו. הם שלחו לשולטן רשימת דרישות שבראשן סוג של אוטונומיה. השולטן דחה את הדרישות ושלח כוח גדול שדיכא את המרידה והרג חלק גדול מההנהגה הסרבית.

בשנת 1812, נוכח הסכנה הנפוליונית, חתם הצאר אלכסנדר הראשון, על אמנה עם הטורקים, בניגוד למדיניות הרוסית הקודמת, שתמכה בסרבים הנוצרים. דבר זה חשף את האוכלוסייה המקומית לשרירות לבם של הטורקים.

ב-1815, לאחר קונגרס וינה, הבלקן נותר תחת שלטון העות'מנים, למעט מונטנגרו. יחד עם זאת, בעקבות מרד בסרביה, ובעיקר הודות להסרת האיום הצרפתי ולשובם הרוסים לתמיכה בסרבים, החלה תהליך כינונה של המדינה הסרבית העצמאית, שהושלם ב-1829.

הלאומנות הסרבית היתה חזקה ביותר ומכאן נולד הרעיון של "סרביה הגדולה"[8].

שליט מונטנגרו, פטר הראשון, איחד את החוף עם ההרים וחיבר לארצו ספר חוקים, אם כי לא הצליח לשרש את מנהג גאולת הדם. לפטר השני, ששלט בשנים 1851- 1830, היתה הצלחה גדולה יותר בעניין זה. פטר השני – פטרוביץ' נייגוש ( Petrovič Niegoš) הוא המפורסם מבין השליטים של השושלת. קושר קשרים עם רוסיה וייצר את מוסדות המדינה. כך למשל, הקים לראשונה ממשלה שחבריה נמנו בקרב ראשי השבטים. כמו כן הקים, לראשונה בהיסטוריה, מערכת לאכיפת תשלום מסים. הוא ייסד בתי ספר וחידש את בית הדפוס הקדום שנהרס בידי הטורקים. הוא ייבא מכונת דפוס חדשה (ו-18 שנה מאוחר יותר, ציווה להתיך אותה, כחלק ממאמצי המלחמה בעות'מאנים). הוא סלל דרכים כדי לשפר את התעבורה מאזור לאזור ושלח 16 צעירים ללמוד בחו"ל. השבעה שחזרו, היו מבין המעטים במדינה שידעו קרוא וכתוב.

מלבד היותו בישוף ומדינאי הוא היה פילוסוף, ואיש רוח. נחשב כיום למשורר הלאומי של מונטנגרו. וכותב פואמות כמו "עטרת ההר" או "האור של המיקרוקוסמוס". הוא מהמשוררים הגדולים בשפה הסרבית, ולכבודו הוקם מאוזוליאום בהר לובצ'ן (Lovčen).

היותו משורר לא הפכה אותו לאדם רך. נהפוך הוא, פטר נחשב לקשוח ולאכזר ביותר מבין מלכי מונטנגרו בכול הזמנים. כך  למשל, המונטנגרים, שמאז ומתמיד התנגדו לתשלום מס לשלטון המרכזי (לא רק לעות'מנים), התגרו בו והתריסו כנגדו שהוא מוזמן לקחת בעצמו את המס. פטר שהבין שמדינה מודרנית אינה יכולה להתקיים ללא מערכת מיסוי, פעל ביד קשה וגבה את המס בכוח ולעיתים באכזריות. לפטר היו תכניות רבות ורפורמות רבות, אך מחלתו הקשה הכריעה אותו בשנת 1851, טרם שהגשים רבות מתכניותיו.

דנילו השני (שלט ב-1851 -1860) ויתר על הכהונה והפך את מונטנגרו לנסיכות חילונית. באותה תקופה גדלה השפעת אוסטריה במונטנגרו והאחרונה קיבלה את עצתה שלא להשתתף לצד רוסיה במלחמת קרים. למרות זאת, כאשר תמכו מונטנגרו וסרביה במרידות שפרצו בבוסניה הרצגובינה, והיה בכך משום הכרזת מלחמה כנגד טורקיה ב-1876, התערבה רוסיה לטובתן.

ב-18 ביולי 1876 התרחש קרב ב- in Vučji Do, בסנג'ק הרצגובינה (Herzegovina) בין כוחות מונטנגרים, ושבטים ממזרח הרצגובינה, כנגד הצבא העות'מני, בהנהגת הווזיר הגדול אח'מד מוכתר פאשה (Ahmed Muhtar Pasha). הכוחות המונטנגריים-הרדגוביניים היכו את הצבא העות'מני ושבו שנים ממפקדיו.

ראו באתר זה: תולדות בוסניה

בקונגרס ברלין ב-1878 הכירו המעצמות בעצמאות מונטנגרו, שטחה הוגדל והיא זכתה בנמל באר שבים האדריאטי.

עם עצמאותה של מונטנגרו לאחר שנים ארוכות של שלטון ע'תמאני הפכה צ'טניה לבירת המדינה. תנופה של בנייה עברה על העיר. הוקם הארמון לנסיך ניקולה הראשון. מבנים מודרניים רבים שנועדו לקונסוליות זרות נבנו בשל כינון יחסים עם מדינות שונות באירופה. הבניינים של הקונסוליות הצרפתיות, רוסיות, בריטיות, איטלקיות והאימפריה האוסטרו-הונגרית נחשבים כמפוארים מבין כולם.

השנים 1880-1912 היו שנות שגשוג ושלום. הנסיך ניקולס (Nicholas), ששלט מ-1860, זכה למעמד בינלאומי חשוב, בין היתר על ידי חיתון שש מתוך תשע בנותיו, עם בתי מלוכה חשובים באירופה. ב-1905 נחקקה חוקה פרלמנטארית למונטנגרו ובפרלמנט ישבו 62 נציגים נבחרים ו-12 ממונים על ידי המלך. ניקולס שאף להקים מדינה מודרנית, כשהוא מושפע מהנעשה במדינות אירופאיות אחרות, בעיקר מרוסיה. הוא הקים מערכת משפטית, ניסח חוקה, שיפר את מערכת התחבורה והתקשורת ובתחילתה מאה העשרים החלו להופיע במונטנגרו מפעלים תעשייתיים קטנים.

בשנת 1910 הכריז הפרלמנט על מונטנגרו כמונרכיה קונסטיטוציונית ועל ניקולס כמלך. עם הפתיחות והמודרניזציה היחסית, החלו לחדור רעיונות זרים, שלא תמיד עלו בקנה אחד עם צורת השלטון של ניקולס. סטודנטים מונטנגרים שלמדו בחו"ל, שבו עם השקפת עולם שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם חשיבותו של ניקולס. וסדקים ראשונים נבקעו בחזות המונטנגרית המלוכנית האחידה והגאה, אך הגרוע ביותר היה עתיד לבוא.

במלחמת הבלקן הראשונה ב-1912 – 1913, בעקבות הדיכוי הטורקי של מקדוניה, נלחמה מונטנגרו לצד סרביה, בולגריה וייוון נגד טורקיה ובעקבותיה זכתה להגדלה של שטחיה. מונטנגרו סיפחה אליה שטחים בדרום: אולצ'ין, פודגוריצה, ועוד…

סמוך מאד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם ניקולס על הסכם עם הממשלה הסרבית, במטרה להשיג שיתוף פעולה וערבות הדדית בין סרביה למונטנגרו. הוא עשה טעות גורלית בכך שאפשר לגנרלים סרבים לפקד על הצבא המונטנגרי, ומאוחר יותר התברר שהם פעלו לטובת האינטרסים הסרביים במלחמת העולם הראשונה

מונטנגרו נכבשה על ידי אוסטריה –הונגריה ואילו הכוחות המונטנגרים, בפיקוד סרבי, ברחו ליוון דרך אלבניה. במסמך ארבעה עשר הסעיפים המפורסם שפרסם הנשיא האמריקאי ודרו וילסון, נתבע פינוין של רומניה, סרביה וכמובן מונטנגרו. אולם עם תבוסת האוסטרים, תפסה סרביה את השטח, "עד שהמצב יתייצב". המלך ניקולס ברח ממונטנגרו לצרפת ולא זכה לשוב למולדתו לעולם. ניקולס מת ב-1923 כשעצמותיו וכן אלו של אשתו ושלש מבנותיו, חזרו למולדתם רק בשנת 1989 .

בזמן מלחמת העולם הראשונה, איחוד מונטנגרו עם סרביה היה חלק מחזונם של הסרבים, ששאפו יצור "סרביה גדולה". מאידך, היו מונטנגרים רבם שמאז ומתמיד שאפו ליצור ברית דרום סלאבית ולכן היו קולות לא מעטים בקרב האוכלוסייה שרצו איחוד עם האחות הגדולה.

בעקבות התמוטטות האימפריה האוסטרית-הונגרית, עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, הרבה עמים סלאביים שהתקיימו תחת האימפריה החלו לדרוש עצמאות מדינית. כדי למנוע פיצול יתר בין העמים במזרח אירופה הדגם של פדרציה מדינית נחשב באותה תקופה לדגם המתאים והטוב ביותר לאותם העמים, כל עם יקבל עצמאות במסגרת הרפובליקה שלו, ומספר רפובליקות ירכיבו יחד מדינה פדרטיבית אחת. לפי אותו הדגם הוקמה פדרציה נוספת: צ'כוסלובקיה בין צ'כיה וסלובקיה ורותניה, שאף היא התפרקה בשנות התשעים של המאה הקודמת, סמוך לפירוק יוגוסלביה.

החל משנת 1914 החלו מדינאים מהאזור לקדם את הרעיון של איחוד העמים הסלאביים הדרומיים (מלבד הבולגרים, להם הייתה היסטוריה אתנית שונה והייתה להם כבר ממלכה גדולה משלהם) בתוך ממלכה אחת.

הצעד הראשון היה הצהרת קורפו ב-20 ביולי 1917. בניגוד לרצונו של המלך הגולה חתמה קבוצת מדינאים ממונטנגרו, על כוונה ליצור את האיחוד היוגוסלבי. בוועידת פודגוריצה (Podgorica's Assembly) ב-13 לנובמבר 1918, נחתם הסכם האיחוד במהירות. בעצרת הוחלט:

א.       המלך ניקולס ושושלתו יסולקו מהשלטון לתמיד.

ב.       מונטנגרו תאוחד עם סרביה באופן מוחלט, תחת שלטונו של בית Karageorge באיחוד שנקרא "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים".

מונטנגרו נתפשה בוועידה כגורם בעל משקל נמוך. משום כך התפשטה במונטנגרו אי שביעות רצון רבה, במיוחד באזורים הפנימיים, במה שנקרא "מונטנגרו הישנה".

ב-1 בדצמבר 1918 הוקמה ממלכת יוגוסלביה בהנהגתו של אלכסנדר קאראגו'רג'ביץ', יורש העצר הסרבי, שבעת המלחמה גלה לקורפו ופעל שם להקמת האיחוד היוגוסלבי.

ראו באתר זה: תולדות יוגוסלביה

הממלכה החדשה הוקמה מאיחוד של ממלכת סרביה, ממלכת מונטנגרו ומחוז וויוודינה, יחד עם המדינה החדשה בצפון. מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, שהוקמה משטחי האימפריה האוסטרו הונגרית שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה

אי שביעות הרצון המונטנגרית הפכה להתנגדות מזוינת, כשאלפי מונטנגרים אוחזים בנשק, מקיפים כמה ערי מפתח סרביות ודורשים שהכוחות הסרבים יעזבו את ארצם, מיד. כמו כן, נטען בלהט לאומני, שהנציגים שהשתתפו בעצרת פודגוריצה, יעמדו לדין. המורדים נהנו מיתרון מספרי, אך לא היו מצוידים כהלכה ולא מאורגנים דיים, כדי לעמוד בפני הצבא הסרבי, שהנחיל להם תבוסה מהירה. רבים   נהרגו ואחרים נמלטו, אם כי גרעין קשה המשיך ללחום כשהוא מסתתר ביערות. בשנים 1919-1920, הצבא הסרבי נלחם בכול כוחו במורדים אלו, מבצע מאסרים, שופט אנשים ומחייב לחבוש כובע עם הסמל "רק אחדות תציל את הסרבים". עד סוף 1920, ההתנגדות חוסלה.

בשנת 1920 בוטל מעמד הכנסייה העצמאית (Autocephalous church) במונטנגרו ומאז לא חזרה להתקיים והפכה להיות חלק מהכנסייה הסרבית. כך, בצורה אירונית למדי, הפכה מונטנגרו להיותה המדינה היחידה שלחמה בצד המנצח, איבדה את שמה ואת עצמאותה והפכה להיות חלק מיוגוסלביה. מכול היחידות המדיניות שהרכיבו את יוגוסלביה, מונטנגרו אבדה הכי הרבה אנשים, ביחס למספר תושביה כמובן. למרות זאת, לא רק שלא השיגה דבר, אלא אבדה את עצמאותה, לאחר שנים רבות של עצמאות.

עם כיבושה של יוגוסלביה בזמן מלחמת העולם השנייה, נפלה מונטנגרו לידי שליטה של איטליה הפאשיסטית. בתמיכת איטליה, ב-12 ביולי 1941 הוכרזה מדינה עצמאית על ידי סקולה דרלייביץ' (Sekula Drljević). למעשה זו הייתה ממשלה ששיתפה פעולה עם האיטלקים.

באזור התחוללה מלחמת אזרחים ורוב אוכלוסיית מונטנגרו תמכה בפרטיזנים שהתנגדו לכיבוש האיטלקי. אחת הפעולות המפורסמות של הפרטיזנים, היתה פיצוץ גשר ג'ורגוויצ'ה (Đurđevića), ליד העיירה ז'אבליאק (Žabljak). זה גשר בטון הנמתח מעל קניון טארה ונהר טארה הזורם בתוכו. אורכו 365 מטר וגבהו מעל נהר טארה הוא 172 מטר. יש בו חמש קשתות שהגדולה ביותר אורכה 116 מטר. הגשר נבנה בתקופת ממלכת יוגוסלביה בשנים 1938–1940 כפי שכתוב בלוח המתכת בכניסה אליו. עם השלמתו הוא היה גשר הרכב הגדול ביותר באירופה.
לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי הצבא הגרמני באפריל 1941, שלטו הכוחות האיטלקים ברוב שטח מונטנגרו כולל קניון טארה. במקום התפתחה מלחמת גרילה על ידי פרטיזנים. ב-1942 פתחו האיטלקים במתקפה וכבשו את גשר ג'ורג'וויצ'ה שהיה חיוני למעבר כוחותיהם. הפרטיזנים החליטו לפוצץ את הגשר. הם השתמשו בשירותיו של המהנדס היהודי של הגשר יעקב לזר (Lazar Jauković) שידע את מקומות התורפה של הגשר והדריך אותם היכן יש להניח את חומר הנפץ. הוא נתפס על ידי האיטלקים והוצא להורג על הגשר.

מונטנגרו היתה חלק מיוגוסלביה, שעד סוף שנות ה- 70, נחשבה למחוז אפרורי בגוש המזרחי, שמשך אליו בעיקר מבקרים שעברו דרכו בין אוסטריה ליוון. בראשית שנות ה- 80 נפתחה לתיירות, תוך הקלת ההגבלות שאפיינו את המדינות הקומוניסטיות ותוך עידוד מאסיבי של תיירות נופש, ששלבה חופים יפהפיים, עם קרבה לאתרי טבע ונוף, תוך שילוב של תרבות חוף וונציאנית עם יותר מקורטוב טורקי, נחלת הכיבושים הרבים שעברה. מונטנגרו, שנחשבה למדינה הענייה ביוגוסלביה, היתה האחרונה להתפתח מבין המדינות הנושקות לים. אך הודות להשקעות זרות עלתה מהר מאד על מפת הנופש העולמית, תוך עימות עם אורח החיים המסורתי של תושביה (הסרט "יופיו של החטא"). עם התמוטטות התיירות ביוגוסלביה בשל המלחמות, "הוקפאה" גם התיירות למונטנגרו, אך זו שבה והתאוששה במהירות, בעיקר הודות לעובדה שהיתה מרוחקת ממעגל האיבה ומשום כך כמעט ולא נפגעה. בעבר הגיעו מרבית מטיילי מונטנגרו בסיורי יום או יומיים שיצאו מדוברובניק, כיום בונה את עצמה מונטנגרו כארץ תיירות בפני עצמה.

במונטנגרו מיעוט אתני נפרד, אך שפה, דת והיסטוריה משותפות עם סרביה. האיחוד בין הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה התקיים לאורך מרבית ההיסטוריה של המאה ה-20 ואולם הוא סבל מבעיות אתניות ככל שהמיעוטים השונים דרשו ייצוג וכוח.

הפדרציה היוגוסלבית התפרקה לאחר שארבע מתוך שש הרפובליקות פרשו מהפדרציה, אולם סרביה ומונטנגרו, שתיהן רפובליקות עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדראלית של יוגוסלביה. יש שכינו איחוד זה בין סרביה למונטנגרו יוגוסלביה החדשה, כדי להבדילו מן האיחוד הגדול יותר שהתקיים עד 1992. במשאל עם שנערך באותה שנה הצביעו רוב המונטנגרים בעד המשך קיומה של יוגוסלביה כפדרציה והקימו את האיחוד "סרביה ומונטנגרו".

שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ב-21 במאי 2006 , נערך משאל עם שני בנוגע להחלטה האם להתנתק מסרביה ולהכריז על עצמאות. במשאל העם הושג רוב של כ-55.4% בעד ההפרדות, ובכך נסללה הדרך להתפרקות הסופית של שש הרפובליקות שהיוו בעבר את יוגוסלביה.

ב- 3 ביוני 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה ועל היפרדותה מסרביה.. סרביה קיבלה את תוצאות משאל העם ולא התנגדה למהלך. ב-28 ביוני 2006 התקבלה מונטנגרו כחברה ה-192 של ארגון האומות המאוחדות.

הערות

[1] החל בתקופה הרומית יצא המינוח בהדרגה משימוש, אך במאה ה-19 נעשה בו שוב שימוש על ידי הצרפתים וחוגים לאומיים אשר תמכו בשחרורו של הבלקן משליטה אוסטרו-הונגרית ועות'מאנית. כיום, שוב אין משתמשים במינוח לשם הגדרת תא שטח גיאוגרפי

[2] אשתו של המלך האילירי אגרון, שהיתה למעשה השליטה לאחר מותו (231 לפני הספירה).

[3] . פאנונים: עם המורכב מקלטים ואילירים.

[4] מגרש הסאסנים מארץ ישראל. צבאו ניגף בפני הערבים בקרב הירמוך.

[5] Wayne S. Vuchinich & Thomas A. Emmert, Kosovo: Legacy of a Medieval Battle, University of Minnesota. 1991

[6] הילארי קלינטון בקרה במקום, ביקור שהתנהל על מי מנוחות, עם ילדים ופרחים. אלא שבמסע הבחירות שלה לראשותה מפלגה הדמוקרטית, נכשלה בלשונה וספרה על "ביקור קשה" ועל יריות שנורו כביכול מעל לראשה.

[7] המלחמה העות'מאנית-פולנית (1683–1699), הייתה המלחמה השלישית מהמלחמות העות'מאניות-פולניות או מלחמת הליגה הקדושה, והיא מתייחסת לצד הפולני של המלחמה הטורקית הגדולה. המלחמה החלה עם הניצחון הפולני הגדול בקרב וינה בשנת 1683, והסתיימה בהסכם קרלוביץ, שבה קיבל האיחוד הפולני-ליטאי את האדמות שאבדו במהלך המלחמה העות'מאנית-פולנית (1672–1676). זה היה העימות האחרון בין האיחוד הפולני-ליטאי לבין האימפריה העות'מאנית, ולמרות הניצחון הפולני, המלחמה סימלה לא רק את שקיעתה של האימפריה העות'מאנית, אלא אף את שקיעתו של האיחוד הפולני-ליטאי.

[8] ב-1821 זכו היוונים בעצמאותם. וב-1866 – רומניה.