תרמילאות של אז והיום

כתב:  גילי חסקין

 

לכתבה מקוצרת, במגזין האלקטרוני של YNET ראה: קווים לדמותו של התרמילאי הישראלי.

ראה גם: התרמילאות – מגמות ומאפיינים

 

כבר שנים רבות שאני משוטט בעולם. תקופה ארוכה הייתי תרמילאי מבלי שידעתי שאני כזה. בדרום אמריקה קראנו לעצמנו "מוֹצ'ילֶרוס". [מוצ'ילה (Mochila) בספרדית היא תרמיל גב ומכאן, מוצ'ילרו, מטייל נושא תרמיל]. קודם לכן בצפון אמריקה ובאירופה, היית סתם מטייל. ללא שם תואר. ובכול זאת, חשתי את עצמי שונה מהתייר הרגיל וחשתי גאווה על היותי כזה. סקרן יותר, נועז יותר, עני יותר. יצאתי לדרך עם עירא, חבר בן המושב, בישלנו את ארוחותינו על גבי כירת בנזין קטנה ולנוב אוהל סיירים שנשאנו על כתפינו. התגאינו שאנו מגבילים את טיולנו בעיקר לשמורות טבע ויוצאים לטיולים רגליים ארוכים. ייתכן שלא היינו בוגרים דיינו כדי להתמודד עם התרבות העירונית.

 

 

נתקלתי בהם, בתרמילאים, כבר בשנות השישים; הרבה שנים טרם שיצאתי לדרך. הייתי ילד בן אחת עשרה או שתים עשרה והתבוננתי בסקרנות בצעירים מגודלי השיער והיחפנים ששוטטו בארץ. קראו להם "ביטניקים". הם ניגנו בגיטרות, עבדו כמתנדבים בקיבוצים והשתזפו בעירום לחופי הים של סיני. בשנות השבעים המוקדמות קראנו להם "היפיס". הם הפריחו יונים במצעדי הפזמונים, שרו "Let it Be", באישונים גדולים ובוערים, כפי שכתב אהוד מנור בשירו האלמותי, "ילדי הירח". הם הפגינו בלהט כנגד מלחמת וייטנאם. אמרו עליהם שהם מעשנים סמים. את הורינו הם קצת הפחידו.

באותם שנים החלו צעירים רבים נוספים, לא בהכרח "היפיס", לשוטט בעולם, רובם ככולם ממדינות המערב. הם היו שונים מעט מהמורדים המזוקנים וטרוטי העיניים שישנו בשקי שינה זוגיים מתחת לגשרים באירופה.  המוטיבציה שלהם נבעה פחות ממרידה ויותר מסקרנות, תאוות הרפתקאות, תשוקה להכיר עולם וכמיהה אל האופק שאין לו סוף.

 

 

באירופה כינו אותם "בּקפֶּקֶרס" (Backpacers); לא היה להם שם בעברית. [הזכויות לשם העצם "תרמילאי", תרגום מוצלח "לבקפקר", שמורות למערכת ביטאון "מסע אחר", שהחל את דרכו כ"כתב עת לתרמילאים" בשנת 1998. ה"בקפקרס" השתייכו למעגל שונה מעט מזה משל ההיפיס, אך המעגלים השיקו זה לזה ולעתים חפפו]. רובם ככולם התלבשו כרישול, ישבו לעיתים סביב מדורה בגן ציבורי או לחוף הים ושרו על שלום ועל צדק. רבים מבין התרמילאים של אז ראו את עצמם מחויבים לשלום כלל עולמי ולאחוות עמים. כולם רצו לעשות אהבה ולא מלחמה. הבקפקרס של שנות השבעים המוקדמות היה שונה מסתם תייר. השוני ניכר בכל פרמטר כמעט: הוא היה צעיר יותר, עני יותר, וטייל לזמן ממושך יותר. הבקפקר ראה את הטיול החסכוני לא רק כצורך, אלא גם כאידיאל. הוא הסתדר בכוחות עצמו ולא נזקק לשירותי תיירות. הוא לן באכסניות נוער והדיר את רגליו מבתי מלון. הוא השתדל להתרחק מעמיתיו ולהתערות במקומיים ככול שיכול היה

הישראלים של שנות השישים נסעו בעיקר לאירופה, מעטים הרחיקו עד ארצות הברית. לטיולים קצרים בדרך כלל. מרביתם ברכב שכור, מיעוטם ברכבות. באותם שנים ניתן היה לרכוש את היורו-פס (Euro pass) –  כרטיס שהעניק לאוחז בו זכות לנסיעה בלתי מוגבלת ברכבות ברחבי אירופה. המזרח הרחוק נראה מעבר להררי החושך. הרי האנדים נראו רחוקים עוד יותר.

 

 

בראשית שנות השבעים, בעיקר לאחר השבר של מלחמת יום הכיפורים, הצטרפו גם הישראלים למגמה העולמית.  מיעוטם הונעו על ידי מרד הנעורים, צ'ה גווארה היה עבורם מושג אנכרוניסטי. הם לא התעמקו בכתבי גינצברג ולא מרחו גראפיטי בתחנות הרכבת התחתית. הם השתחררו בצה"ל, מרביתם מיחידות מובחרות וגרמו אומר למתוח את תאוות הטיולים שלה עד הקצה. הנסיעה לדרום אמריקה נחשבה אז יעד לטיילים נועזים במיוחד, כמעט כמו ההליכה לפטרה בשנות החמישים. בקפקר ישראלי היה כמו עמיתו האירופאי, צעיר, חסכן להפליא, לבוש ברישול, סקרן, תאב הרפתקאות ועמוס אדרנלין. אבל יותר.

הישראלים של אז נחשבו לסקרנים ולנועזים שבתרמילאים. מרביתם לא טיפסו על ההרים טיפוס טכני, אך הם יצאו למסלולי הליכה ארוכים (המילה טרקים) טרם היתה בשימוש, הם שטו לאורך נהר בעזרת רפסודה שבנו, הם הגיעו בדרך לדורך, בעזרת מידע שמסקר מפה לאוזן, לאותה משאית, לאותו ג'יפ, לאותה סירה שלקחה אותם לאגם שצבעו אדום, ללהקת פלמינגו ענקית או לדרך מחפשי הזהב. מפה לאוזן עברו שמועות על שלושת הישראלים שהגיעו בסירתו של סוחר עורות לכפר קטן בג'ונגל הקולומביאני ונתקעו שם לתקופה ארוכה. על שלושה אחרים סיפרו שהגיעו לכפר אחר, שם אחד מהם הפך למורה, חברו לכומר ושלישי עבר לחיות עם בת המקום.

בימים ההם, שלפני האינטרנט, היו התרמילאים נוהגים לקבל את המכתבים שנשלחו מהבית בשירותי "דואר ממתין" (Poster Restante) במשרדי הדואר המקומיים. אחרים קיבלו אותם במשרדי "אמריקן אקספרס". הישראלים לעומת זאת, היו נוהרים לשגרירות, שם המתינו להם המכתבים בקופסא גדולה ואחר כך בארון מיוחד שהוקצה לשם כך.  השגרירות הפכה למעין יעד עלייה לרגל, תחנה הכרחית בביקור של בקפר ישראל בעיר בירה כזו או אחרת. עם הזמן נפתחו שם, כמו בבתי הקהילות, "ספרי מטיילים", בהם רוכז המידע שעד אז עבר מפה לאוזן. הספר, מטבעו היה מתרפט או מתמלא במידע חסר ערך, עד שהיה מגיע חולה צהבת ומנצל את הבטלה שנכתפה עליו כדי לכתוב את הספר מחדש.  מטיילים אמריקאים שפגשתי דיברו בהתפעלות על ה "Israeli guide book".

היתה זו תכונה בולטת שהבדילה את התרמילאי הישראלי מעמיתיו, ההתגודדות. בניגוד לתרמילאים הזרים, שחיפשו להתרחק מעמיתיהם ולהיטמע במקומיים ככל האפשר, חיפשו המטיילים הישראלים, זה את קרבתו של רעהו. לטוב ולרע. מחד, ההתגודדות אוטמת, מבדלת. החבר מהקבוצה מלפוח את חושיו לקולות ולניחוחות הסביבה. ההתגודדות יוצרת רעשי רקע מיותרים ולעתים משדרת כוחנות.  אך מאידך גיסא, הכוח הזה נוצל לעיתים רבות לטובה. ישראלי שחלה או נשדד זכה בדרך כלל לעזרה גם מאנשים שלא הכיר. כאשר ראובן אופיר החיפאי נעלם ביערות הגשם של פרו, בחורף 1979, נהרו עשרות ישראלים כדי לחפש אותו. פדרו, איש הג'ונגלים מספר אחד של איקיטוס, סיפר לי בהתפעלות שלא נתקל בסולידאריות כזו אצל בני עם אחר.

כל הכללה היא אומללה, אך דומה שהישראלים של אז הקצינו את הקווים שאפיינו את הבקפקר. הם היו "תפרנים" יותר. הם הפכו את החיסכון לאידיאל. אז נולד כמדומני המושג "להתכלב", היינו לחסוך כמה שיותר, עד שחייך יידמו לאלו של כלב. נאמר אז, להבדיל מהבקפקר הקלאסי, הישראלי איננו בוחר במלון הזול בעיר, אלא בזול ממנו. הישראלים נהגו ללון בבית הקהילות היהודיות, או בבתי כנסת, חינם אין כסף. יהודים המקומיים, שבתחילה השתאו נוכח התופעה המוזרה, מיהרו לאמץ את הישראלים אל חיקם, אך לא כולם השיבו להם אהבה. ישראלים, כמו ישראלים, חשו מהר מאד בבית. חלקם הסבו נזקים אחרים החציפו פנים. היו שהכניסו מטיילים זרים והיו שגרמו לנזקים או אפילו עישנו סמים. היו אלו עשבים שוטרים כפי שנהוג לכנות בימינו סטיות חברתיות, אך אט אט נסגרו בתי  הקהילות בפני המטיילים. מר לוינשטיין מלא פאז היה נוהג להזמין את התרמילאים לארוחת צהרים על חשבונו, מדי יום ראשון בצהרים. היו שהתלוננו בפניו מדוע הוא מגיש בשר עוף ומקפח את הצמחונים. עד שחדל. ישראלי לשעבר בשם ברוך איבצ'ר, בעל בית חרושת ענקי לייצור מזרונים, הגדיל לעשות ובנה בתחום בית החרושת שלו, בית מיוחד לישראלים. כך גם עשתה אחותו, נילי, בבית שבנתה בקיטו. בתי הישראלים היו לשם דבר, מושא לקנאה בקרב המטיילים הזרים.  בחורינו המצוינים היו נוהגים ללון שם, צפופים במספר חדרים, או בשקי שינה על הרצפה, לבשל בכוחות עצמם ועם הזמן לפגוש זה את זה. אינני יכול להעיד על עצמי, שהעדפתי ללון בבית ברוך על פני אירוח בבית משפחה בלימה, בגלל הרצון והצורך לפגוש את החבר'ה. רובנו הכיר איש את רעהו. עד היום האסוציאציה שלי לשמע המשפט "טיול תרמילאי בדרום אמריקה", היא הר מושלג, שוק אינדיאני, שייט ביער גשם וגם, כן, גם חבורה של מטיילים עולצים המסיבה לארוחה סביב שולחן.  בפרספקטיבה של שנים אני מגלה שאחד מגורמי ההנעה להמשיך ולטייל היתה השתייכות לתת- התרבות (Sub Culture) של המטיילים. המטיילים הישראלים חיפשו זה את זה. הם היו מתנקזים לאותם בתי הארחה, לאותן מסעדות, שם היו משמיעים קלטות עם שירים בעברית. הם היו תולים מודעות בעברית בלשכות המידע וכשהיו נתקלים במטייל חדש, היו מסבירים לו פנים וכמו זכרים בלהקת בבונים, קובעים את מעמדו על ידי השאלה האלמותית "אז כמה זמן אתה בייבשת"? למותר לציין שככול שהפז"ם של המטייל היה גדול יותר כך רם היה מעמדו.

 

 

הטיול שלי החל באביב של 1979, בארצות הברית. עד אז, מוסכם וברור היה, שהישראלים המגיעים לארה"ב, רוכשים רכב במחיר מציאה, מטיילים עמו כחצי שנה, מוכרים אותו בתום הטיול וכמובן שגם מרוויחים כסף בסיומה של העסקה המוצלחת. כאשר הגענו, ידידי עירא ואנוכי, גילינו שהסידור המוצלח הזה תם בדיוק ביום שהגענו. הרכב שרכשנו האכיל אותנו מרורים, הוצאנו את מיטב כספינו על תיקונים ולבסוף נאלצנו למכור אותו במחירי הפסד. אולם העז היה למתוק. רכשנו שני תרמילי גב והחלנו לטייל בטרמפים. יומן המסע שלי שעד אז היה מלא בחוויות של טבע ונוף, התמלא בחוויות של מפגשים עם אנשים מרתקים, שיום יבוא והן יקובצו לספר. לכל דבר טוב יש סוף ומצאתי את עצמי מלא בחוויות וריק ממזומנים בדרך לבתי החרושת לאריזת דגים בצפונה של נורווגיה. לאחר כמה חודשים של עבודה במפעל לאריזת חסילונים (שרימפס),  בארץ שמעבר לחוג הארקטי, יצאתי לדרך, בלוויית ידידי דוגי, כשכיסי גדושי ממון. לאחר טיול יפה בנורווגיה, דנמרק, הולנד ובלגיה, עלינו, על אוניית משא דנית, כאורחיו של הקפטיין.  האופן העקשני בו הצלחנו למצוא את הספינה ולעלות עליה, כמו חוויית המסע, ממתינים אף הם להזדמנות שיעלו על הכתב. לאחר הפלגה ממושכת הגענו באוקטובר 1980 לדרום אמריקה, ממנה שבתי הביתה בראשית יוני 1982, היישר למלחמת לבנון הראשונה. מעבר חד למדי. אולי חד מדי.

 

הטיול שלי בדרום אמריקה, היה בעיקר טיול של טבע ונוף. חשתי כאילו מעיין של סקרנות מוביל אותי לשמורות טבע מרוחקות, אל קרחון ענקי בקצהו של פיורד, לצוקי גרניט, ללהקות של פינגווינים ובעיקר למסעות רגליים בהרי האנדים. לא רק, גם לשווקים ססגוניים, טקסי טראנס ואתרים ארכיאולוגיים רבי עניין. הייתי חוזר ממסע רגלי ממושך, נח יום או יומיים, קורא בשקיקה מכתבים מהבית או ספר, שולח הביתה את סרטי הצילום, כותב ביומן, אוסף מידע, מצטייד ויוצא לדרך שוב. לא הייתי בודד או מיוחד. רק קיצוני יותר. היו שכינו אותי ושכמותי "מסמני האיקסים", היינו, מטיילים הלהוטים לסמן במפה מספר רב ככל האפשר של מקומות בהם ביקרו, אך דומה ומרבית המטיילים הונעו מכוח איזו שהיא סקרנות. אכן, לא כולם נמשכו אל קריאת התיגר שבראשי ההרים. אך משהו עניין אותם. מתי ז'ולטי, שהפך לימים לרופא, התחקה אחר רופאי אליל וצמחי מרפא; דורי גורן, שהיה לימים לדיפלומט, שוטט באוניברסיטאות ונפגש עם חוקרים וסופרים. היה מטייל הקדיש את מרבית זמנו למוסיקה מקומית. אחרת נהגה לצייר. אמנם, מעטים המטיילים שנתפסו חלילה כשספר בידם. מעטים למדו לעומק את תולדות המקום או את הגיאוגרפיה שלו, אבל כולם רצו לראות ולחוות. איש איש בדרכו. עישון סמים היה נדיר. היו לא מעטים שניסו לקחת שאכטה מ"סיגריית חשיש", אפילו לקחו לריאות. אך גם אצלם היתה זו התנסות שובבה, מעט לעת. לא דרך חיים ולא דרך טיול. לא מעטים יצאו לבקעת הירח הסמוכה ללה פאז, שם חתכו עלים של הקקטוס המפורסם "סאן פדרו", ממנו זיקקו תמצית מרה, אותה בלעו בשאט נפש ואחר כך המריאו לטריפ ממושך, רקב עצמה. אני פחדתי הסתפקתי בשמירה על חברי שהעזו והאזנתי בשקיקה לסיפורים אודות החוויה השמימית שעברו. קינאתי על סודם המשותף. אז לראשונה שמעתי את המילה "טריפ", לוא דווקא בהקשר טיולי…. אני  נזהרתי מלגעת באש , אך גם הם, נועזים ככול שהיו, לא העזו לשוב אל החוויה.

כבר במהלך טיולי בארצות הברית התחלתי לשמוע סיפורים על מטיילים ששבו מדרום אמריקה. בקיץ 1979 היה הטיול כבר עניין אופנתי, אך בעיקר במגזרים מסוימים ומוגדרים. דרום אמריקה היתה תחנה הכרחית כמעט במסלולו של צעיר שסיים את שירותו בסיירת גולני או סיירת צנחנים. היבשת הדרומית רחשה טייסים צעירים, דיילות באל על והרבה בני קיבוצים. המונח "ארץ ישראל היפה" עלול להישמע מתנשא, אסתפק בכך שהיו הם בני ארץ ישראל שלי. אבי שהגיע בקבוצת תיירים לקרנבל של סלבדור, בהיה, בחורף 1982, התפלא לפגוש שם כל כך הרבה מטיילים בני 'הקיבוץ הארצי'.

שבתי ארצה והתחלתי ללמוד. פגשתי עשרות צעירים אחרים שהגיעו אלי כדי לשמוע על הטיול ולקבל ייעוץ. המשפך הלך והתרחב. יותר ויותר צעירים, מסוגים וטיפוסים שונים, יצאו לטיול בדרום אמריקה, לא בהכרח ממעוזי ה-WASP הישראלי. עם הזמן הגיעו יותר ויותר סיפורים לא מחמיאים על התנהגות לא נאותה של מטיילים ישראלים, החל ביחס משנשא ולעיתים אפילו מתעמר לילידים וכלה בהתנהגות מבישה כלפי יהודים וישראלים מקומיים. מוש סביר מ'נאות הכיכר', בשיתוף פעולה עם יובל לימון, מחנות "למטייל" שנפתחה זה מכבר, ייסדו את "חוג עצה טובה, שמטרתו היתה "לחנך מטיילים לקראת מסעם". לא פחות.

 

היתה לי הזכות להיות היועץ הראשון. עם הזמן המטרה החינוכית הלכה והיטשטשה, הייעוץ הפך להיות טכני בלבד והמשפך הלך והתרחב. עברו שנים של לימודים אקדמאיים, הדרכות ברחבי העולם וטיולים קצרים בעיקר באירופה, עד שיצאתי שוב לדרך, בחברת אשתי הטרייה, לטיול ארוך בתת היבשת ההודית. באותם שנים הויזות ניתנו במשורה, דבר שהפך את ההגעה להודו למסובכת למדי, דבר שהיה מסננת לא רעה. חתך המטיילים היה דומה לזה שהכרתי בדרום אמריקה. הוא אמנם היה רחב יותר, מגוון יותר, קולני יותר ועצל יותר. אך לא ניכר היה בהבדל תהומי. לעומת זאת, כאשר הגענו לנפאל, כמה חודשים מאוחר יותר, גיליתי לנגד עיני זן חדש של תרמילאי. היציאה לטיול אצל מרבית המטיילים לא היתה עוד תשובה לסקרנות ואפילו לא מרד נעורים, אלא מצוות אנשים מלומדה. תחנה הכרחית במסלול ההתבגרות של הצעיר הישראלי. מטיילים רבים לא מצאו את הזמן לחקור באופניים שכורים את בקעת קטמנדו שבנפאל. הם היו עסוקים מדי בהוראת השפה העברית למלצרים שבמסעדות. תרמילאי חדש שישב לשולחן נשאל על ידי המלצר "יא חנטריש, איפה היית בצבא". במבטא מוזר ובעברית קולחת, לקול צחוקם של תרמילאים אחרים שנהגו לשרוץ במקום שעות ארוכות, באפס מעשה.

היו בתי הארחה בהם התאכסנו ישראלים בלבד והיו שסגרו את שעריהם בני ישראלים. לא בגלל אנטישמיות ולא בגלל התנגדות למדיניות ישראל בשטחים. המטיילים רכשו ביושר את הניכור ואת העוינות שהופגנה כלפיהם. אך רק מעטים הוטרדו מכך. הם הפכו ליותר ויותר קיצוניים, יותר ויותר מכונסים בבועה שלהם. זכור לי בית הארחה בבנקוק, אליו היו מתכנסים ישראלים רבים וחוזים בקלטות של תכנת הטלוויזיה "זהו זה", או בסרטי ישראלים ישנים שהובאו במיוחד מהארץ. למרות שהקווא סאן", רחוב המטיילים בבנקוק היה סמוך לשוק הדגים המקומי, מרבית הישראלים לא ניסו כלל להכיר את המאכלים התאיים, אלא התרכזו במסעדות שמכרו שניצל, צ'יפס וסלט ישראלי.

משנה לשנה התופעה הלכה והוקצנה. פעמים רבות דמו המטיילים רבים לעדה פרועה, משולחת רסן, רועשת ואלימה, שבקשה לפרוק את תסכוליה על המקומיים. לא אצל כולם כמובן, כבר נכתב כאן שכול הכללה היא אומללה.

אכן, גם פני התרמילאות העולמית שונו לבלי היכר. אין חברה שאינה מצויה בתהליכי השתנות מתמדת. התרמילאי של ימינו פחות נועז, פחות סקרן,ופחות מתאמץ. הוא מרבה להשתמש בשירותיהם של משרדי נסיעות מקומיים ומוצא את עצמו מתרכז ב"בועות תיירותיות", בהם מתרכזים בעיקר תרמילאים. הבקפקר של ימינו משדר הביתה חוויה של טיול הרפתקני, אך מסתפק בטיול מכופתר ואפילו מרובע.

 

 

זוהי אפוא תופעה כלל עולמית, אך אצל הישראלים, כמו בשטחים אחרים, היא קיצונית יותר. התרמילאי הישראלי כבר אינו מתייחד בטיול מקורי או בסקרנות ייתר, גם לא בהכרח בטיול ארוך, מעמיק או חסכוני. מאידך, התופעות שאפיינו את המטייל הישראלי לפני שנות דור, כמו ההתגודדות, הקולניות והתחכמות, הפכו לקיצונים יותר ויותר. תופעה נוספת, היא עישון הסמים שהפכה מחוויה שנויה במחלוקת, שתיבלה את הרפתקאות הטיול ביופיו של החטא, הפכה למטרת הטיול ולעיסוק עיקרי. ההימלאיה ההודיים מלאים במטיילים, חלקם מקבוצות שוליים וחלקם ממיטב הנוער. יש ביניהם גם יוצאי סיירות ששרירי הקיבורת שלהם עדיין תפוחים, שמעפילים לכפרים הציוריים שבהרים, לא כדי לצאת מהם לאגמים יפהפיים או לאתרים המקודשים בעקבות עולי הרגל, אלא  כדי לשקוע מאחורי מסך החשיש. התופעה כה נפוצה עד שעישון הסמים הפך לכמעט מאפיין של המטייל הישראלי. כבר אין מדובר בתופעה אלא בסימן היכר. כאשר נכנסתי עם בני הקטנים למסעדה בדרום הודו, באביב 2006 , זיהו אותי הסועדים האירופאים כישראלי, אך ציינו בסיפוק שאני שונה, לא רק זקן בהרבה, אלא בעיקר, מוזר, שאינו מעשן….

אין ספק שקיימת כאן שיפוטיות שאולי ראוי להשתחרר ממנה. אין ספק שלמעט הוקעת תופעות פסולות כמו שימוש בסמים או התנהגות נלוזה, אין לי זכות להעדיף את המטיילים רגלית בהרים, על יושבי הקרנות, אך בכל זאת, אני מלא בגעגועים לימי התום של פעם.

 

לקריאה נוספת: באבא קומבינה