ההתגבשות של התרבויות הפרואניות הקדומות

כתב: גילי חסקין

 

קובץ זה עוסק בתקופת הביניים של ראשית התרבויות העתיקות בפרו, לבין תקופת ההתפשטות המכונה גם "התקופה האימפריאלית".  תקופת הביניםם, שנכון יותר לכנות אותה "תקופת ההתגבשות", היא לדעת רבים, תקופת שיא. כאילו הם הציורים של נסקא, האריגים של פרקס, והפירמידות של מוצ'ה.

המטייל בפרו נתקל מן הסתם באתרים מרשימים שהותירו אחריהם בני תרבויות אלו, בעיקר בנסקא, באיקה, בטרוחיליו ובצ'יקלאיו.

השם המקובל במחקר הוא התקופה האקספרימנטאלית (The Experimental Period). התרגום הינו בעייתי מעט. מילולית, פירושה, "התקופה הניסיונית", נכון יותר לכנותה "תקופת ההתגבשות". כינוי זה, לתקופה הפורמטיבית המאוחרת, ניתן בעבר לתקופה שבין 300 לפנה"ס ל- 200 לספירה.

זוהי תקופת ביניים, שבין "התקופה העיצובית" ל"תקופת הפריחה" (Florescent). זוהי תקופה התפתחות, שיפור והמצאות.  בתקופה זו פרחו תרבויות ברחבי פרו כולה. אף אחת מהן לא התפשטה ברחבי פרו כולה, אך היתה להן חשיבות מקומית גדולה הידועות שבין התרבויות הללו הן תרבות סאלינר ותרבות פרקס.

תקופת ההתגבשות התרבותית בעמקי החוף של צפון פרו ידועה לנו בעיקר מתוך החפירות שבוצעו בסלינר שבעמק צ'יאקמה (Chiacama).

כלי החרס בסגנון סאלינר, המכונים "לבן על אדום", שרופים טוב יותר מאשר בתקופה הקודמת אך מראם פחות מעודן, למרות השימוש במכחול ובצבעים.  עיטורם מצטמצם בסימנים הנדסיים פשוטים.  מאופיינים בזרבובית אותה ירשו מסגנון צ'אבין.  על גבי הכלים צוירו דמויות של חיות ועופות, אנשים ובתים.  על כלי אחד, שצורתו כצורת חצי כדור, מכוייר תבליט של קוסם-רופא, המטפל בחולה השוכב לפניו – רמז המקדים את התיאורים שיימצאו לימים בתרבות מוצ'ה, שהיא המשכה הישיר.  בתקופה זו מופיעה לראשונה יציקת נחושת בתבניות. כאן הופיעו לראשונה פעמוני הנחושת העתיקים ביותר באמריקה.  אולם מבחינה אסתטית לא הגיעה גם מלאכת הצורפים בתקופה זו לרמתה בתקופת צ'אבין.

השלב המאוחר והמפותח יותר של תרבות זו היא גלינזו (Gallinazo).  שלב זה הינו כנראה תוצאה של השפעת אנשי ההר על אנשי סלינר.  התרבות נמשכה מאות בשנים ונקראת על שם אתר בעמק וירו (Viru) שם הוגדרה לראשונה.  עמק זה נמצא מדרום לשני העמקים הגדולים של נהרות מוצ'ה וצ'יאקמה, בהם שגשגה לימים תרבות מוצ'ה.

הקורדיליירה בלנקה, אזור הוארז

הקרמיקה האופיינית לתרבות זו מעוטרת בסגנון תשליל (נגטיבי). ציורי התשליל אופייניים לאזור קייחון דה ווילאס (Callejon de Huayllas) שבליבו הוארז.  הסגנון נקרא סגנון רקואי (Recuay), שם עיירה, בעמק הנהר סנטה (Santa) שם נמצאו לראשונה.  הסגנון קשור ומושפע מתרבויות ההר של אקוודור ובדרומה של קולומביה, שם הגיע לשיא רמתו.  מכיוון שכלים כאילו נמצאו גם בפרקס (Paracas), ניתן לדבר על מעיין "אופק" של תרבות זו.  הצורות הקרמיות מגוונות ביותר.

ידועות 12 צורות של כלי חרס. לראשונה מופיעים בפרו כלים משולשי רגליים. מצויים גם פסלי חומר של בני אדם ושל חיות. הפסלים צבועים לבן, אדום ושחור. לעתים חורג מתוך דמות מצוירת ראש מכוייר, המזכיר מעט את סגנון הבארוק באירופה. בציורים רבים מופיע דרקון שמראשו יוצא מעיין מסרק. תקופת גלינזו היתה תקופה של עיור והתקדמות תרבותית, המזכירה מעט את מוצ'ה שתבוא אחריה. היישובים היו מאורגנים היטב ובנו פירמידות, שהיו מבנים דתיים מאדובה (adobe = לבני חומר לא שרוף).החיים התבססו על חקלאות אינטנסיבית ושיטות השקיה מתקדמות. צייד ודייג תפסו מקום מאד קטן. הטכסטיל והמטלורגיה הגיעו לרמה גבוהה. בחופה המרכזי של פרו הגיעו תרבויות מקבילות לשיאים פחותים בהרבה, לפחות בכל הקשור לקרמיקה ולעיטוריה.

 

בתקופה זו פרחו בחוף תרבויות בעמקי פיסקו, איקא ונסקא. חצי האי פאראקס הינו מדבר סחוף רוחות. עד לפני זמן קצר היה זה ישימון, אך הארכיאולוגית הפרואנית קאריון קאצ'ו (Carri'on Cachot)  הוכיחה כי לפנים האקלים היה לח יותר וכי מתחת לחול נמצאת שכבת אדמה פורייה הקולטת רטיבות מאקוויפרים עמוקים. בחפירות נמצאו שרידי ישובים.

טאלו שחפר במקום בשנים 1923-1925 גילה שם אתר קבורה ובו למעלה מ-400 חנוטים, שנמצאו עטופים באריגים יקרים. יש לציין כי נוסח פאראקס נמצא גם בעמקי נסקא ואיקה שמדרום. בסגנון פאראקס מבחינים בשני שלבים: פרקאס-מערות ופאראקס-נקרופוליס. קברי המערות קדמו לקברי הנקרופוליס. אמנות המערות אינה מצטיינת במוצרי טכסטיל, אלא בכלי חרס, עדינים וצבעוניים. אמנות בתי העלמין, שהינה שלב מאוחר יותר, איננה מצטיינת בכלי חרס. הכלים הינם חיוורים ומונוכרומיים. הם מחווירים בפארם לעומת אריגי התקופה. אם כי דופנותיהם דקים יותר ושרפתם משובחת יותר. התכריכים הגדולים מצטיינים באיכותם ובצבעיהם. עבור הארכיאולוגים, "פאראקס" פירושו אריגים מרהיבים. אריגים שנודעו בגודלם 1.3 x 2.5 מ'), ובמצב ההשתמרות הנפלא שלהם. חלקם נמצאו רכים ובוהקים, ממש כמו ביום בו נוצרו. החוקר ג'יניוס בירד (Junios Bird) מומחה לשאלות הטכניות של תרבות האנדים, סבור כי מדובר בשיא מבחינת הטיב והצבעים. מלבד כותנה טוו גם צמר לאמות, מה שמעיד על קשר עם אזור ההר.

מתי פאראקס נקברו הן בבתי עלמין (עיר המתים) והן במערות  (Cavernas), היינו, קברי פיר חצובים בסלע, המגיעים עד לעומק של שבעה מ'. בכל פיר נמצאו מספר גופות. [אם כי בקברי פאראקס אשר באיקה, נקבר מת אחד בלבד, בפיר פשוט]. רבות מן הגולגלות נמצאו "מקודחות" (מחוררות במקדח) – וודאי מטעמים מגיים. חלקן מכוסות בלוחיות זהב. כמו כן נמצאו סכיני אובסידיאן, ששמשו לניתוחים מסובכים.

כאמור, חרסי המערות, קודמים בזמנם לחרסי בתי העלמין. החוקר ויליאם סטרונג (William  Strong) כינה אותם "אמנות פאראקס הקדומה". הם הפותחים במסורת הקדרות הצבעונית, האופיינית לפרו הדרומית. הכלים שנמצאו שם כוללים בקבוקים דקי-צוואר, עם אוזניים או בלעדיהן, קערות עמוקות, כלים ששתי פיותיהם מגושרות בעזרת פס כל הכלים נצבעו אחר שרפתם, עם קווי מתאר חרותים, מעיין קלאוזונה. בבית הקברות של פאראקס הגיע פולחן המתים לפזרנות שלא נודעה בפרו לאחר מכן. דומה שהחיים עסקו בעיקר בהכנה למוות. הבגדים שבקברים היו חדשים ונארגו במיוחד ליום המוות. המתים נמצאו במצב קריסה, כשהם עטופים בכמה שכבות של אריג גס. פיהם ועיניהם מכוסות בלוחיות זהב קטנות ורגליהם קשורות. הפנים כוסו באבקת תחמוצת ברזל, כדי לשוות להן אודם רענן. מרבית הגולגלות צרות מאד. כנראה שילדי המעמד העליון עברו דה- פורמציה של הגולגלות.

התכריכים רקומים בדמויות שונות, בעיקר של יצורים מגיים, אלים-מפלצות, לוחמים ומחוללים עם גולגלות, מזכרות ניצחון, דגים, לטאות, עופות ובריות מוזרות שהעלה כוח הדמיון. בעיטור התכריכים נעשה שימוש בעשרות צבעים. לעתים, בשורה של דמויות שוות חוזרים הצבעים במקצב מסוים, שהיתה לו בשעתו, ללא ספק, משמעות דתית, וטאלו סבור שבא לסמל את מחזור הלבנה.

כמו כן נמצאו צרורות ובהם חנוטים פולים. הפול נחשב לסמל הפוריות בגלל מהירות צמיחתו.

 

עידן זה (Florecent Era), שיש המותחים אותו לתקופה שבין 100-700 לספירה, היה עידן של תרבויות מקומיות.

עם תום עידן ההתפתחות ותקופת ההתגבשות, תקופה המיוצגת ע"י תרבויות סלינר וגלינזו שבחוף הצפוני וע"י פאראקס שבחוף הדרומי, התקדמו מאד מבחינה טכנולוגית, לפחות בכל הנוגע לאריגה, קרמיקה ומטלורגיה ופרו היתה נכונה לכניסה לשלב הקלאסי בתרבותה. בשלב שיבוא, נראה ייצור המוני יותר של הדגמים שעוצבו קודם לכן, פריחה של אמנות בשטחים שהוזכרו, התפתחות של מבנים חברתיים ויסודות עירוניים. אך מעט מאד חידושים טכנולוגיים. התקופה נקראת "תקופת הפריחה", או "התקופה הקלאסית", משום שכאן הגיעה התרבות הפרואנית לשיאה, בכלכלה, טכנולוגיה ובעיקר באמנות. הבתים ששמשו בני תרבות זו היו נוחים יחסית; מבנים קבועים מאדובה ולעתים מאבן. במרבית המקומות (למעט החוף הדרומי) נבנו, בעבודות ציבוריות ענקיות, מקדשים ומצודות. בתקופה זו נפוצה מאד דה פורמציה של גולגלות, טרפציות (ניקוז קרישי דם במוח).

הדת כנראה התפתחה מאד. הפכה להיות תיאוקרטית, מאורגנת עם כהונה ופנתיאון עתיר אלים אנתרופומורפיים. נפוץ במיוחד הוא הFeline- (בעל-חיים ממשפחת החתוליים). בתקופה זו נפוץ פולחן כוחות טבע ופולחן אבות. ידוע על קורבנות אדם וקירקוף ראשים. לא ידוע על הישגים תרבותיים כלשהם באזור ההר, אזור שעתיד יהיה להפוך למרכזה התרבותי של ארץ זו. כנראה שהציוויליזציות החשובות התרכזו בחוף, מה גם ששם, מסיבות אקלימיות, רמת ההשתמרות גבוהה יותר. באזור נערכו חפירות רבות, חלקן ע"י שודדי קברים מקומיים – הואקרוס (huaqueros), כפי שהם נקראים בפרו – וחלקן ע"י ארכיאולוגים.

היה זה עידן אחד ובו תקופה אחת, שארכה כ-  400 שנה. תקופה ללא כל אחידות, ללא קוו אופקי באמנות ולא דבר שיוכל לקשור את התרבויות יחדיו. איננו יודעים דבר על תולדות האנשים הללו, על השפות בהן דיברו, ועל מלחמותיהם (כל המידע בא מחפירות ארכיאולוגיות בלבד). תקופה זו לא הסתיימה במלחמה קטסטרופלית, כפי שמוכר מה"עולם הישן" ולא ב"תקופת חושך", אלא בהופעתה של תרבות חדשה, תרבות ווארי- טיהואנקו, בה נוצר אופק תרבותי חדש, כלל פרואני. בתקופה זו פרחו שתי תרבויות מקומיות, שפרסמו את הקרמיקה של פרו ברחבי העולם כולו, והן תרבות מוצ'ה בחוף הצפוני ותרבות נסקא בחוף הדרומי. תרבויות אלו תיעדו את חיי היום יום שלהן בפרטים סבוכים על הקרמיקה שלהן. המוזיאונים מלאים בכלי חרס של תרבויות אלו. כמו כן התירו שרידים ראויים לביקור: המוצ'ה בנו את פירמידות השמש והירח ונסקא הותירו את קווי נסקא. תרבויות אחרות מאותה תקופה הינה תרבות רימק (Rimac) בלימה של ימינו., עם המרכז התרבותי החשוב שלה ב-פצ'קאמאק (Pachacamac),  שלושים ק"מ מדרום ללימה.

 פאצ'אמאק

היה זה מקדש משנת 700 לספירה, שלימים שמש את האינקה, כמקדש לשמש ושמש כנראה גם כמשכנו של הויאנה קפאק. הדייר האחרון בארמון זה, טרם שנהרס, היה פרנסיצקו פיזרו. באותה תקופה פרחו תרבויות פחות ידועות כגון לורין (Lurin) קחמרקילה  (Cajamarquila) וקואלאפ (Kuelap).

תרבות מוצ'ה, שבחוף הצפוני של פרו היתה בת זמנה של תרבות נסקא. תרבות מיליטריסטיתזו הנקראת גם 'מוצ'יקה' (Mochica) פרחה בשנים 100-800 ובנתה אימפריה שהשתרעה לאורך השטח שבין Piura  בצפון לבין Casma  בדרום. הם הגדילו את אוכלוסיית החוף בצורה משמעותית על בזכות מערכות ההשקייה המשוכללות שפיתחו. המוצ'ה בנו את בירתם בלב המדבר, סמוך לטרוחיליו של ימינו. תרבות זו יצרה את הפירמידות המפורסמות לשמש (Huaca del Sol)  ולירח  (Huaca de la Luna).

תרבות זו התקיימה כמה מאות שנים והתרכזה בעמקי צ'יקמה (Chicama),  מוצ'ה  (Moche) וירו  ,(Viru)סנטה (Santa) עם הזמן התקדמה צפונה לכיוון קסמה ודרומה לכיוון פקסמיו. סביר להניח שעל ידי כיבושים צבאיים. ברור שהיה קשר הדוק בין העמקים, כי המוצ'ה נהגו לסלול דרכים רחבות מאד מעמק לעמק. ייתכן ששיטת הדרכים והתחנות שלאורכן העניקו את ההשראה לשיטות שלימים איפיינו את האינקה. השטחים ברי ההשקיה שמשו לחקלאות בעוד שהמקדשים והקברים הגדולים (בהם נמצאו האוצרות), נבנו באזור היבש, על שפת האזור החקלאי. כמותם גם הכפרים.

 

בכל זאת, דומה כי היישגיה הגדולים הם דווקא בתחום האומנות. תרבות זו התפרסמה בעולם כולו בזכות הקרמיקה היוצאת מן הכלל שלה. בעבר כונתה "פרוטו צ'ימו", משום שהקדימה את תרבות הצ'ימו שפרחה באותו אזור. בכלים ניכרת התפתחות לאורך הזמן ונעשתה חלוקה סיסטמטית לחמש תקופות.

אלו כלים מחופים וממורקים ומעוטרים בציורים המתארים את חיי היום יום. אומנות בלעדית לתרבות זו היתה ציורים זעירים על גרגירי שעועית, כנראה לאחסן מידע כמותי. אומני המוצ'ה הגיעו להישגים מעוררי התפעלות במטלוריה (זהב ווכסף) ושיבוץ של אבנים יקרות.  ב-1987 גילה הארכיאולוג Walter Alva את קברו של "האדון מסיפאן". החפירה מתוארת בגיליונית מגזין ה-National Geographic. הקבר נחשב לעשיר ביותר בעולם החדש.  נתגלו בו אבנים יקרות שיובאו בצ'ילה ומארגנטינה, וצדפות מאקוודור. המוצ'ה היו ספנים מעולים.

סמוך לעיירה למבייקה (Lambayeque) שבחוף הצפוני, נחפר האתר סיפאן (Sip'an).  החפירות שנמשכו מספר שנים מספקות לארכיאולוגים ולאנתרופולוגים הוכחות מכריעות לגבי התרבות המתוחכמת של המוצ'ה (מוצ'יקס). האתר של סיפאן, נחפר ברציפות מאז 1987 ע"י הארכיאולוג הפרואני וולטר אלבה (Walter Alva) המסובסד בחלקו ע"י ה'נשיונל ג'יאוגרפיק'. סמוך לאתר היה קבר נוסף, שם הקדימו אותו שודדי הקברים – 'גווקרוס' (guaqueros) , כפי שהם נקראים בפרו. משטרת פרו מאתרת לעתים בבתי התושבים באזור, מסכות גולגולת עשויות נחושת או זהב, כשחורי העיניים ממולאים בלפיס לזולי.

מעיון מדוקדק בקרמיקה, אנו למדים כי תרבות צ'ימו התפתחה מתוך תרבות קופיסניקה (Cupisnique) , שהיתה קשורה לעידן צ'אבין וללא השפעתן של תרבויות סלינאר וגלינזו, שתחום השפעתן, ההיסטורית והגיאוגרפית, לא היה נרחב. בתקופה זו היה קיים עדיין צייד של חיות בר, אך חשיבותו הכלכלית היתה מועטת. הם השתמשו ברומחים, רשתות, קשתות ומקלות נשיפה. היה זה ספורט של השכבות הגבוהות. התזונה שלהם התבססה על בשר ימות וקביות. כמובן שגם מאכלי ים כגון דגים, צדפות ואפילו אריות ים. הם השתמשו בסירות קנו לאדם אחד, או רפסודות, עשויות מטוטורה. עם זאת, הקיום התבסס בעיקר על חקלאות. דבר שהביא לשיטות עיבוד והשקיה שהלכו והתקדמו. בתקופה זו הכילו העמקים כמות אנשים גדולה יותר ממה שהם מכילים היום. עם זאת אין עדות לשימוש בדשנים, מה שמוכיח שהעמקים אלא הגיעו לתכולתם המקסימלית. המוצ'ה הקדימו את האינקה ב- 1200 שנה, בכל הקשור לשיטות ההשקיה, אשר מלמדות על יכולת טכנית גבוהה ועל יכולת ניהול של אנשים רבים. תעלת לה קומברה (La Cumbre), המשמשת עד היום, מובילה מים מראשו של נהר צ'יקאמה, עד לשפכו, לאורך של 113 ק"מ. כאשר תעלות ההשקיה נאלצו לחצות גיאיות, נבנו לשם כך אקוודוקטים. האקוודוקט של אסקופה (Ascope), נחשב לאחד ההישגים האדריכליים המרשימים של פרו הקדומה. גובהו 15 מ', אורכו 1400 מ' ולבנייתו נדרשו 785,000 מ"ק של עפר. היו אלו תושבים חרוצים, שהצליחו להפריח שטחים נרחבים לשדות ולמטעי פרי. בעזרת טכניקות אלו הצליחו לקיים לפחות  50,000 נתינים.

מספר זני התרבות הגיע ל-30. באותה תקופה פותחו גידולו החקלאות הראשיים: תירס, שעועית, בטנים, תפ"א, בטטות, פלפלת חריפה, יוקא, דלעת, כותנה, קוקה, אבוקדו, צ'ירימויה, גואנבנה, פפיה, אננס ועוד גידולי רבים נוספים. הם ייצרו צ'יצ'ה מתירס, באופן בו מייצרים אותה כיום. הם דישנו את שדותיהם באיגואנו והשתמשו בכלי עבודה שלימים יאפיינו את האינקה. הידע על המוצ'ה נרחב יחסית, לא רק בגלל הכלים הרבים שנמצאו, אלא גם ובעיקר הודות לתיאורים הנטורליסטיים והמפורטים שעל כלי החרס. באותה תקופה טרם היה תכנון עירוני והכפרים נראו כגיבוב של בתים. הבתים היו קטנים והכילו מעט חדרים רבועים (ע"פ שרידים בשטח וע"פ מודלים מחומר). הם היו מקורים בגגות קש וחלקם היו בנויים כפטיו.

המוצ'ה בנו מקדשים גדולים המרשימים ביניהם הינם הפירמידות שליד טרוחיליו. הן נקראות היום "מקדש השמש" (Huaca del Sol) ו"מקדש הירח" (Huaca del la Luna). שתיהן בנויות מפלטפורמות ישרות, והגדולה שבהן, מקדש השמש, מוכתרת בפירמידה. שתיהן בנויות ממספר עצום של לבני אדובה. פירמידת השמש הינה המבנה הגדול ביותר באזור החוף. מידות פלטפורמת הבסיס שלה הן  228 מ' על 136 מ'. היא בנויה מחמש טראסות ומגיעה לגובה של 18 מ'. כבש שרוחבו 6 מ' ואורכו 90 מ' מוביל לקצה הצפוני שלה. מעריכים שנבנתה מ- 130 מיליון לבני אדובה. פירמידה תלולה (130 מ"ר וגובהה 23 מ') מזדקרת מחלקה הדרומי. בתקופה מאוחרת יותר ניסו מחפשי אוצרות להרוס את הפירמידה ע"י הטיית מים מאחת מתעלות ההשקיה, אך תכנית ההרס לא הצליחה. במקדש הירח נעדרת הפירמידה והפלטפורמה קטנה יותר (שטחה 60 מ' על 80 מ' וגובהה 21 מ'). נותרו על הפלטפורמה כמה שרידי חדרים שקירותיהם היו מעוטרים במוטיבים האופייניים לצ'ימו, בצבעי שחור, לבן, אדום, צהוב, כחול וורוד. האתרים הללו נחפרו לראשונה ע"י מאכס הואלה (Max Uhale), ותיק הארכיאולוגים של פרו, שקבע את גילה היחסי של תרבות זו (אם כי סבר בטעות שמוצאם ממרכז אמריקה). השמות 'פירמידת השמש' ו'פירמידת הירח' הינם מאוחרים ובלתי נכונים. הכרוניקנים הספרדיים ציינו בפירוש כי האל הראשי של החוף הוא הירח ולא השמש.

בקברים נמצאו יותר ממצאים מאשר בתקופות קודמות. מהקבר של סיפאן אנו למדים כי זו התרבות הראשונה שמתיה נקברו בארונות עץ. המתים הושכבו תמיד על גבם ובקברי האצילים הושמו עשרות כלים בצורות שונות: בקבוקים עגולים, כדים בעלי מרזב, קערות רחבות ומצוירות, כלים מעוטרים בתבליט, ופסלי חומר יצוקים בדמות פירות, חיות, אלים ובני אדם. רבים מן המתים היו עדויים בתכשיטים יקרים – עגילי זהב משובצים באבנים, מחרוזות ושרשרות מחרוזים בעלי פרצופים. הארכיאולוג האמריקאי כריסטופר דונר (Christopher Donner)  חקר את מציאותם של שומרים, פילגשים ואף כלב, שנקברו ליד המת והוא מציע סברה שהומתו במתכוון (כמו בקברים של השושלת הקדומה בשומר, שחפר וולי), כדי שהאציל לא יהיה לבדו.

הצורפים ציפו בזהב כלי נחושת, הגיעו לרמה גבוהה של עיבוד נחושת, אך טרם הכירו את הברונזה. אנו לומדים מכך על התפתחות מטלורגית גדולה. בשל גשמים כבדים שירדו לעתים (אל ניניו), לא נותרו כמעט שרידים לאריגים, אך מתיאורים על כלי החרס אנו למדים על רמה גבוהה מאד של טכסטיל. נמצאו כלי נגינה לא מעטים, אך שיאה של תרבות המוצ'ה היא הקרמיקה. בניגוד לכלי החרס של צ'אבין, בהם לא מוצאים כמעט תיאורי אדם, אלא שם אלים בלבד, ובניגוד לניסיונות מאוחרים יותר, בראשית התקופה הקלאסית, לעצב דמויות אדם סכימטיות יותר, הגיעו קדרי מוצ'ה לרמה גבוהה של תיאור דמויות אדם. בכלים דמויי הראש של תרבות זו מתוארים דיוקנאות של ממש. הראשית המתוארים מלמדים אותנו על אופי הגזעים שישבו כאן. קדרות מוצ'ה מצטיינת לא רק בפיסולה הריאליסטי, אלא גם בכשרון הציורי של תמונותיה. הציורים הם תמיד רק בשני צבעים:

הרקע הוא תמיד חיפוי בצבע שנהב, ועליו מצוירות במכחול דק דמויות בחום אדמדם. בקברים שונים, בעמקים שונים, נמצאו דיוקנאות של אדם אחד ויחיד. מסתבר אפוא כי הנחת דיוקנאות בקברי האצילים איננה רצון לשמר את המת הספציפי, כפי שהיה נהוג במצרים העתיקה. מכיוון שהשתמשו כאן באותה תבנית חומר להכנת פסלים אחדים, סביר להניח שהיו אלו צלמיהם של בעלי שררה נכבדים, שיהיו להם למגן בשאול. ייתכן שאלו ראשי שבטים. מכיוון שהדיוקנאות היפים שייכים לשלב המאוחר של תרבות זו, מסיקים החוקרים כי בתחילה שלט בכל עמק מעמקי החוף הכוהן הגדול או הנסיך המקומי, ורק בתקופה מאוחרת אוחדו העמקים תחת שלטון אחד.

הציורים שעל הקרמיקה מראים בדרך כל לוחמים, אלות ומגינים. כמו כן נמצאו פסלים רבים של לוחמים. כנראה שמדובר בתרבות מיליטנטית. מכיוון שהלוחמים משני הצדדים לבושים אותם בגדים נראה שמדובר בסכסוכים פנימיים. (כמו כן מתוארים קרבות עם לוחמים דלי לבוש – יושבי ההרים שניסו להתנכל לתושבי החוף העשירים). ללוחמים לבוש אחיד כמעט של מעטה ללא שרוולים, המכסה את אזור החלציים ומוחזק באבנט, ושוליו נראים כחצאית סקוטית. בצדו האחורי של האבנט היו תלויים פעמוני נחושת. בתנוכי האוזניים היו דסקיות, ששמשו מן הסתם סימני דרגה לאצילים. כמו כן נראות סצינות מפורטות של מלאכה, חקלאות וצייד.

הקדרות של מוצ'ה התפרסמה בעולם התיירות בעיקר הודות ל-huacos eroticos – הקרמיקה הארוטית, המדהימה בעושר התנוחות הסקסואליות ובנועזות שלהן.  התנוחות אינן ריאליסטיות ורובן, אם לא כולן, פרברטיות, בניגוד לאלו של תרבות סלינאר.

מעניין הוא שהדמויות אינן מחייכות, לא מראות הנאה המצופה מאנשים השרויים בסיטואציה מקבילה.  ברור אפוא שהמשמעות של פסלים אלו הנה פולחנית.  העובדה שחלק מהסצינות מראות תנוחות של מין אוראלי ואף אנאלי, סביר להניח שאין הכוונה לפוריות דווקא.  לדעת פרופ' נחום מגד, מדובר בפסלים שנועדו להבריח את האלים דווקא.  הכיצד? אנשים ברחבי העולם נוהגים להורות לאלים מה לעשות, פעולה מגית שכוללת הדגמה. בעל המקיים יחסים עם אשתו או פסל העושה כך, מבקשים מהאלים לעשות אותו דבר, דהיינו, להפרות בזרעם – הגשם – את האדמה.  כאשר המשאלה מתגשמת והגשם יורד ויורד, ויש צורך להפסיקו, מנסים להורות לאלים ללכת.  במקום פסלים המתארים מין 'קונבנציונלי' (תנוחה מיסיונרית), מראים 'מעשים מגונים'… זוהי אינטרפרטציה קצת רעועה, אך טובה כמו כל היתר.  בקבר המפורסם מסיפאן, נראים, בנוסף לפסלים הארוטיים, גם תיאורי לידה, מוות וסצינות מחיי היום יום.  כמו כן נראים פסלים המלמדים על מחקר רפואי, המטפל במחלות וורידים, בעיוורון ואולי אפילו בסרטן.

בצד תיאורים מציאותיים מחיי היום יום חוזרות מפעם לפעם גם תמונות מעולם האלים. הכוחות הדמוניים ממלאים את הטבע כולו. נראים שבויים קשורים בחבלים דמויי נחשים. לכלי הנשק יש איברים, בדומה לבני אדם. נראים יצורים חצי אדם חצי בעלי חיים, אך אינם שופעי זוועה כמו המוכרת לנו מתרבות צ'אבין. תדירים מאד מחולות, משתאות ונגינות של מתים. יש בתמונות רמז לנופים, לצמחי המדבר ולבע"ח. נמצאו גו לגולות ואיברים כרותים. ייתכן מאד שהשתמשו כאן בזבחי אדם. מהתיאורים שעל הכדים מסיקים סוציולוגים כי מדובר בחברה בה הנשים היו כנועות. בקבר של סיפאן נמצאו שלש פילגשים כרותות רגליים, סמל שלא תוכלנה לעזוב את קברו של האדון.

התמונה המתקבלת היא של עם דינמי, כמעט אגרסיבי, בדרך לציוויליזציה מפותחת. מהצורות שעל הכלים ניתן לאבחן כמה מעמדות ברורים. מדובר בחברה מעמדית, עם שכבה אריסטוקרטית, ששלטה על העבודה ועל חייהם של ההמונים. ייתכן מאד שהיו גם עבדים. כמו כן היתה התמחות מאד ברורה של בעלי מקצוע. אם כי לא ברור אם בעל מלאכה עבד במקצועו במשך כל השנה או שהיה זה עיסוק לעונות המתות בחקלאות. ברור שהיו כוהנים, רופאים וכמה מקצועות בלתי חקלאיים. הלוחמים היו במעמד גבוה מיוחד.

במאה התשיעית לספירה בא הקץ על תרבות מוצ'ה, עקב פלישתה של תרבות חדשה – וארי טיהואנקו. מקובל לחשוב כי לא מדובר בכיבוש צבאי, אלא בתרבות שכמשה מאליה.

נסקא נמצאת כ- 160 ק"מ דרמ"ז לפאראקס. נראה שתרבות נסקא הינה תולדה של תרבות פאראקס. ייתכן מאד שאפילו ללא שינוי באוכלוסייה. הדמויות הדמוניות של תרבות פאראקס דומות להפליא לאלו המופיעות על כלי החרס של נסקא. תרבות נסקא היתה בלתי ידועה עד שנת 1901, עד שנחשפה ע"י הארכיאולוג הפרואני מאכס הואלה (Max Uhale) לפני שהחל לחפור היו במוזיאונים כלם חמישה כלי חרס (בלתי מוגדרים) של תרבות זו.

לא נבנו מבני אבן ואף לא מבני ציבור גדולים מאדובה, אלא רק בתים קטנים. ידיעותינו על תרבות נסקא נופלות מאילו של תרבות מוצ'ה. התמונה הינה של חברה דמוקרטית, ללא הבדלי מעמדות ברורים. כנראה ללא דת ממוסדת. ניכרים הבדלים פחות קוטביים בין קברי עשירים לקברי עניים. נראה שנשים זכו לרספקט מקביל לשל הגברים. לא נראים שרידים לעבודות ציבוריות בקנ"מ גדול. נראה שהזמן הפנוי של האנשים נוצל לייצור אינדוודואלי, במיוחד של אריגים עדינים במיוחד וכלי חרס. מחקר בתי הקברות אנו לומדים על פולחן אבות מפותח. בגדים שדרשו כמות בל תיאמן של עבודה שמשו למתים בלבד. האוריינטציה היתה של דת אינדוודואלית, פחות מאשר מקדשי ענק, מעמד כוהנים תאוקרטי ועוד.

קברי נסקא הינם פירים דמויי בקבוק, עם פיר היורד אל חדר בעומק של 4.5 מ'. מרבית הגולגלות עברו דה פורמציה והגופות קעקוע. הגופות המכופפות היו עטופות באריגים עדינים, אם כי לא כמו אלו של פאראקס. אריגי נסקא צבועים בצבעים רבים ועליהם שפע של ציורי עופות ופירות. מספר הגוונים שמנו באריגים עולה על מאה. בתקופה זו הרבו להשתמש בצמר, דבר המעיד על קשר הדוק יותר עם ההר.

בקברים נמצאה קרמיקה מעודנת, בצבעים זוהרים, אם כי נעדרת תמונות הווי, כפי שראינו בקרמיקה של מוצ'ה. סולם הצבעים עשיר מאד, כמו זה שבתכריכי פאראקס. מוזר שהצבע הירוק נעדר מהם. כמעט כל כלי החרס ממורקים דק: החיפוי והציורים נראים כמו מבעד זיגוג עדין. ייתכן שהשתמשו במין לכה, כי זיגוג של ממש לא היה מוכר. הפיסול בחומר לא היה מפותח בדרום, בניגוד לשפע הצורות המפוסלות שאנו מוצאים בצפון. החוקר היינריך דורינג (Doering) טען כי המעט מן הפיסול המצוי בדרום "אינו פיסול בעצם, אלא השלמה לציור באמצעים כיוריים. לולא הצבעים היו דמויות אלו מאבדות את עיקר ערכן. רק הצבע נסח בהן רוח חיים". בני תרבות זו נהגו לקרקף את ראשיהם של אויביהם. (הדבר נלמד מהציורים על האריגים וכלי החרס, וכן מגולגלות ממולאות ומקושטות שנמצאו בקברים).  כנראה שמנהג הקירקוף, בדומה לכמה מאיי האוקיינוס השקט, עד כמעט לימנו, היה להוכיח גבריות (ישנן חברות באוקייניה, כמו למשל בורניאו, בהן אשתו של גבר ללא קרקפות, הנכנסת להיריון, ברור לכל כי היא זנתה, כי גבר כזה לבטח איננו גבר…).

החוקר סטרונג מצא אתר יישוב ענק בקהואצ'י (Cahuachi) שבעמק הנהר ריו גרנדה דה נזקא. במקום מכלול מבנים מקיף מתקופה זאת. המבנים עשויים מאדובה ומגזעי עצים (!), שלמים עדיין, ויש ביניהם גם פירמידות גדולות למדי. באזור החוף התיכון הוקם בתקופת נסקה הקלאסית, אתר הפולחן המפורסם בפאצ'קאמאק ,(Pachacamac) ובו הוקמו פירמידות גדולות. המתים נקברו באזור זה שכובים ולא קרוסים. יש לציין כי האתר שמר על חשיבותו עוד בתקופת האינקה, עת הוקמו כאן מקדש השמש ומבנים אחרים. בשל היעדר כתב, לא ידועה לנו רמתם המדעית של אנשים אלו בנושאים חשובים, כמו אסטרונומיה למשל. אבל ברור שידעו הרבה על גורמי השמים לצורכי החקלאות.

באזור נסקה, במרחק לא גדול מן הים, בבקעת פלפא (Palpa) ישנה רצועה רמתית, באורך של  60 ק"מ וברוחב של 1.5 ק"מ, מכוסה באבנים וחופשייה מחול. אנשי נסקה ציירו ע"י הזזת האבנים המצופות בפטינה וחשיפת הצבע הבהיר יותר מתחת. במקום צוירו קווים מקבילים, קווים חוצים וכן צורות גיאומטריות כדוגמת טרפז. כמו כן צוירו בע"ח הנותנים אינדיקציה לגבי היוצרים – אנשי נסקה, שציורים כאילו מופיעים על כלי החרס שלהם. המדהים בציורים אלו, שהם ניתנים לראייה רק מהאוויר. משל נועדו עבור אל שמימי. רעיון שהוביל סקרנים כדוגמת העיתונאי השוויצרי אריך פון דניקן לרעיונותיו אודות אלים מן החלל החיצון.

 

המקום מעורר סדרה של Who? When? Why? How? :WH questions'

עם קבלת ההנחה שנעשו ע"י אנשי נסקה, נפתרו שאלות מי? ומתי? שאלת האיך? תישאר סתומה אולי לתמיד ולא נותר אלא להתמקד באינטרפרטציות של ה"למה"?

ההיפותיזות רבות. הועלתה סברה שמדובר בקווים אסטרונומיים המכוונים אל רוחות השמים. אולי מקלות שהוצבו בנקודות מפתח נועדו להטיל צל שיצביע על עונת שנה רצויה. השאלה מסובכת בגלל מציאותם של קוים כה רבים.

 

המתמטיקאית הגרמנייה, מריה רייך (Maria Reiche) מצאה שממרכז בגודל 3 מ"ר יוצאים 23 קווים רדיאליים.  שניים של ההיפוך – של היום הקצר ביותר והארוך ביותר בשנה (solstitia), אחד של יום השוויון (equinoctial). רובם באורך 182 מ'.  כמה מהם בני מחצית מאורך זה וכמה מהם באורך רבע. יחידה אחרת, שחוזרת פעמים רבות, היא של 16 מ', מה שהביא את מרייה רייך לטעון כי יש כאן אכסון של ידע מתמטי.  רעיונות אחרים גרסו כי יש בקווים אלו תפקיד חברתי כלשהו, של ריכוז בני אדם לצרכים מסוימים.  יש לציין שבכל התקופה הנידונה לא נבנה (או טרם נמצא) אתר חשוב על ההר. חשיבותו של אזור ההר, מתחילה בתקופה שבאה אחר כך, תקופת טיהואנקו.