גילי חסקיןכתב: גילי חסקין, 21-10-19
מבוא
"מסדר אבירי היכל שלמה" או בשמו הרשמי: "האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה", הידוע בעיקר בשם "טמפלארים" (Knights Templar) [1], היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים, שנוסד בשנת 1119 ופעל בתקופת מסעי הצלב. תפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו, היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפקו האבירים כוח צבאי חזק מאוד שכלל מאות חיילים, בהם כמה עשרות אבירים, להגנתה של ממלכת ירושלים, מפני המוסלמים.
הסמל אשר מייחסים לדגל הטמפלארי, ה-Beauseant, כלל את הפסוק: "Non nobis Domine, non nobis, sed nomini tuo dagloriam" – תרגום לטיני לפסוק מספר תהילים, קט"ו, א': "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד", שהיה למוטו של הטמפלארים [2].
העיסוק במסדר זה, רלוונטי מאד לטיול בארץ ישראל, בצרפת, בסקוטלנד ובפורטוגל.
מסדר הטמפלארים[3] (Knights Templar), מושך תשומת לב עולמית, כבר מאות בשנים. הרבה מעבר לעלילותיו במסעי הצלב.
לימים, רוו המיתוסים הקשורים בטמפלארים וייחסו להם קונספירציות שונות. על כך, ראו בהרחבה: מסדר הטמפלארים – מסתורין וקונספירציות.
ראו גם באתר : הרצאה על פורטוגל
מסעי הצלב
מסעות הצלב היו תופעה ייחודית שהשפיעה על תולדות אירופה המערבית וארץ ישראל מימי הביניים ועד ימינו. היתה זו סדרה של מלחמות דת ומסעות צבאיים, שיזמו האפיפיורים הנוצריים, בין המאה ה-11 והמאה ה-13. הם החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים[4]. המשתתפים הנוצריים במסעות הכיבוש הללו קרויים "צלבנים", אם כי לא נקראו כך בפי עצמם[5]. תנועת מסעי הצלב, נמשכה מסוף המאה ה-11 ועד המאה ה-16.
האפיפיור אורבן השני (1095-1088) הניח את היסוד לתנועה הצלבנית, כשקרא למסע הצלב הראשון בוועידת הכנסייה בקלרמון (Clermont d'Auvèrnhe) שבצרפת, בנובמבר 1095[6]. מטרתו של המסע היתה כיבוש ירושלים, העיר הקדושה לנצרות ובה קברו של ישוע, שהייתה בשלטון מוסלמי משנת 638.
האפיפיור קרא לאבירים במערב, ובמיוחד בצרפת, לצאת למסע צבאי, במטרה לסייע לקוֹנסטַנטינוֹפּוֹל כנגד המוסלמים. כדי לשכנע אותם, הוא הוסיף ותיאר גם את סבל הנוצרים בירושלים, שכבר נמצאים תחת שלטון המוסלמים. הוא קרא לאבירים לשחרר מידי המוסלמים את הקבר הקדוש, קבר ישו בירושלים.
הרקע הדתי למסע הצלב היתה הרקונקיסטה (Reconquista) בספרד ושחרורה מידי המוסלמים. בתהליך זה, ניתן התקדים לשימוש באלימות, אשר בעקבות כיבושה מחדש של טולדו ב-1085, קיבל אישור רשמי מידי האפיפיור גריגוריוס השביעי (Gregorius VII). האחרון נסמך על דבריו של אוגוסטינוס הקדוש, אשר בספרו "עיר האלוהים", הצדיק את השימוש בכוח למען ישו.
סביר להניח, כי האפיפיור נענָה לבקשת הסיוע של קיסר ביזנטיון, לא רק ממניעים דתיים; היו לו גם מטרות פוליטיות. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה, והאפיפיור האמין שמסע כזה יסייע לו לצבור כוח ולגבור על יריבו. ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח, יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי[7].
נוסף על המרכיב הדתי, היו למסעי הצלב, גם סיבות כלכליות: משטר הקרקעות הפאודלי במערב אירופה, בו רק הבן הבכור ירש את אחוזת אביו, יצר מעמד רחב של אבירים חסרי קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר במלחמות בתור שכירי חרב. ככל ששכבה זו התרחבה, נוצרה האפשרות להניעם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים[8].
בין הצלבנים, היו שראו במסע הצלב הזדמנות להגר מאירופה. באותה התקופה גדלה אוכלוסיית אירופה, ותושביה נזקקו לאזורי התיישבות חדשים שיספקו להם מקורות מִחיה נוספים. אבירים שיצאו למסעות הצלב במזרח קיוו להשיג אדמות; איכרים שאפו לזכות בחירות מהמשטר הפאודלי שהצמידם לקרקע ובאדמות, וסוחרים היו מעוניינים למצוא במזרח שווקים לסחורותיהם ולהביא את סחורות המזרח לאירופה.
במהלך מסע הכיבושים לעבר הארץ, טבחו הצלבנים ביהודי גרמניה, בקהילות שו"ם[9] ובקהילות נוספות, אירוע טראומטי, שנודע כגזירות תתנ"ו. בהגיעם למזרח התיכון הם ייסדו את רוזנות אדסה (Edesa) ואת נסיכות אנטיוכיה ומשם לארץ ישראל גופא.
במסע כיבושים מהיר, שנודע לימים בשם "מסע הצלב הראשון", נכבשו תחילה יפו ורמלה. ביוני הוטל מצור על ירושלים, וביולי כבשו הצלבנים את ירושלים. שם ביצעו טבח אכזרי בתושבים היהודים והמוסלמים. בית הכנסת היהודי הראשי הועלה באש וכל אלפיים היהודים שנמצאו בו, נשרפו למוות. מוסלמים רבים נרצחו במסגד אל אקצה. חיילים ואזרחים, גברים נשים וילדים נטבחו בידי הכובשים. מי ששרד, נמכר לעבדות. הצלבנים בזזו את אוצרותיה של העיר וייסדו את ממלכת ירושלים[10]. החוקר סטיב רנסימן (Runciman) כתב: "ערכים נעלים הוכתמו באכזריות ובתאוות בצע; יזמה ויכולת עמידה הוכתמו בצדקנות עיוורת וצרת-מוחין"[11].
עבור נושאי הצלב, ירושלים היתה טבורו של העולם. משאת נפשם היתה גאולת קבר ישו מידי המוסלמים. כיבושה של העיר, ירושלים של מטה, העיר שבגדה בישו, היתה פעולה של איחוד רוחני עם ירושלים של מעלה. ירושלים השמימית, שרחובותיה מרוצפים זהב.
הצלבנים פתחו במסע ניצור מהיר. המבנה המתומן של כיפת הסלע הפך ל"טמפלום דומיני" (Templum Domini) , כלומר, "כנסיית האדון"; מסגד אל־אקצא הפך ל"טמפלום סולומוניס" (Templum Salomonis), היינו, מקדש שלמה[12].
המסדרים הצבאיים
ניתן לומר, כי בממלכת הצלבנים, היו מעט מוסדות חדשניים. היתה לצלבנים נטייה נפשית לשמור את מנהגי ארץ האם כמעט בכול הנסיבות. האקלים החברתי והרוחני של החברה הצלבנית, בלם כל צמיחה חדשה ומקורית. בהכללה זו, שני תחומים יוצאים מן הכלל: אומנות הלחימה, שהיתה תולדה של לקח מעשי, שנלמד על ידי ארץ, הנשלטת על ידי מיעוט ושרויה במצב מלחמה מתמיד. השני, הקשור לעניינינו, הוא המסדרים הצבאיים.
במוסדות חדשים אלו, בא לידי ביטוי, אתוס חדש, שניכרת בו, באופן בולט, השפעת האידאולוגיה של מסעי הצלב. הרעיון שעמד בייסוד המסדרים הצבאיים, לא צמח בקרב כמרים או נזירים, אלא יוזמה של פשוטי עם. מפקדי המסדרים בממלכת ירושלים, לא נימנו עם האצולה הגבוהה באירופה. הם היו ממוצא אבירים, אבל לא ממעמד הנסיכים. המסדרים הצבאיים חשפו אפשרות לקריירה עבור בני האצולה האירופאית הנמוכה ונעשו בכך גורם לנייעות חברתית. אם כי, בשל חובת הרווקות, היא לא הצמיחה שושלת אצילים. גם האצולה הצלבנית כמעט ונעדרה מהשורות העליונות של המסדרים[13].
מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים, כינס אביר פרובנסאלי בשם ז'ראר תום (Gerard Thom), קבוצת אבירים, כדי להגיש עזרה לחולים ולפצועים. הם החלו במעשי צדקה בבית חולים מאולתר. השינוי במוסד החדש היה שהפעם היו אלו אבירים חילונים ולא נזירים ונזירות, שנטלו על עצמם, לטפל בפצועים ובאביונים[14]. כך קם מסדר ההוספיטלרים, או בשמו המלא: "מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים" (Ordo Fratrum Hospitalis Sancti Ioannis Hierosolymitani) – המסדר הצבאי הראשון בממלכת הצלבנים. אולם אגודה זו נבדלה ממסדות דומים באירופה, בכך שהטיפול ההומניטרי הוצמד למעמד המיוחס של מושלים ולוחמים. מיד לאחר כיבוש ירושלים, הוכנסה האבירות לתחומה של פעילות, שעד אז היתה נחלתה הבלעדית של הכנסייה.
ראשיתו של מסדר הטמפלארים, בצלבן צרפתי בשם הוגו דה-פיין (Hugues de Payns), שפנה בשנת 1119, למלך ירושלים בלדווין השני (Baldwin) ולפטריארך הלטיני וורמונד (Warmund), בהצעה להקים מסדר כזה ונענה בחיוב. הוא ועוד שמונה אנשים, ביניהם דמויות מפורסמות כמו גודפרי מסנט אומר (Godfrey de Saint-Omer) ואנדרי דה מונבראד (André de Montbard), לקחו על עצמם את משימת ההגנה הזו.
כדי שאבירים אלו יהיו עצמאיים וכפופים רק לכנסייה ולא לאחד השליטים, החליט דה פיין להפכם לנזירים. הוא כינס את שמונת חבריו בטמפלום סולומוניס והשביע אותם לציות, התנזרות והגנה על הצליינים העושים את דרכם למקומות הקדושים לנצרות. הם אימצו להם את השם "האבירים העניים של המקדש" (Pauvres Chevaliers du temple) או בקיצור "טמפלארים". כדגש על אידיאל ההסתפקות במועט, הציגו הטמפלארים על חותם המסדר, שני אבירים הרוכבים על סוס אחד. הוגו דה-פיין ארגן את קבוצתו, באגודת התנדבות, לפעול כשיירות מזויינות, לליווי צליינים. אגודה צבאית מוקדמת זו, התפתחה במהרה למסדר צבאי, שחבריו מתחייבים בשבועה.
מקור מרכזי לימי יסודו של המסדר אלו כתביו של ויליאם מצור[15]:
"באותה שנה, אצילים אחדים מקרב מעמד האבירות, חסידים, יראי שמים ומסורים לאל, הביעו רצון לחיות מאז ועד עולם חיי עוני, פרישות וציות. הם נטלו על עצמם שבועה לשרת את האל בקנונים רגולריים, תחת ידו של הפטריארך גורמונד מפיקרדי…. מכיוון שלא היה להם לא כנסייה ולא מקום משכן קבוע, העניק להם המלך מעון זמני בארמונו [המלך הצלבני התאכסן בתחילה במסגד אל אקצה – טמפלום סולומוניס, עד שנבנה ארמון מיוחד למשכן המלך בצמוד למצודת ירושלים – "מגדל דוד" ), בצד הצפוני, בסמוך למקדש האל (טמפלום דומיני הוא כפת הסלע). גם הקנונים של מקדש האל העניקו להם, על פי תנאים מוגדרים מסוימים, רחבה השייכת להם בסמוך לאותו ארמון, בה יוכל המסדר החדש לעסוק במילוי חובותיו הדתיות".
המצב הכללי של היעדר ביטחון, ששרר בממלכה, בשני העשורים הראשונים לקיומה, נבע לא רק מגבולות שהגנתם היתה רופפת וממחסור בביצורים, אלא גם בתוך הממלכה. רוב האוכלוסייה היתה מוסלמית ועוינת[16]. הכישלון לתפוס את אשקלון, שהייתה מוכנה ליפול כפרי בשל בידי הצלבנים, השאירה בידי הפטימים המצריים, בסיס ואחיזה בארץ ישראל. העיר בוצרה על ידי השלטון המצרי, שראה בה נכס אסטרטגי, שאפשר ריכוז של צבא מצרי ובסיס לצי המצרי, על גבול ממלכת ירושלים. שודדי דרכים רבים התנפלו על שיירות הצליינים. הטמפלארים נחלו הצלחה גדולה בתפקיד זה, כאשר סיפקו ליווי חמוש לשיירות צליינים והצליחו להפחית את מספר התקיפות כנגדם.
כנזירים רבים בימי-הביניים, התפללו הטמפלארים מספר פעמים ביום, אבל ייחודם כנזירים בא לידי ביטוי באימוני הלחימה שלהם. מדובר היה במסדר צבאי יעיל מאוד, שהייתה קיימת בו משמעת קפדנית והיה מצויד היטב. היה זה צבא קטן מבחינה מספרית, אך רב עוצמה. הצעירים שהצטרפו למסדר עברו תקופת טירונות קשה מאוד וארוכה של לימוד תורות לחימה, לימודי דת ולימוד תקנון הנזירות.
בשנים הראשונות לקיומו של המסדר, חיי הטמפלארים היו קשים. בנוסף לקרבות הרבים נגד המוסלמים, הם היו מוכי עוני וסבלו מחום, צמא, פשפשים ויתושים. אבל ב־1126 הכול השתנה. דה פאיין, המנהיג, חזר לצרפת והשיג למסדר פטרון רב השפעה בעולם הכנסייתי: ברנרד דה קלארבו ((Bernard de Clairvaux), התיאולוג והמטיף הצרפתי שהוכרז לקדוש [17]. הוא היה נזיר משכיל ושותף להלך מחשבתו של דה פיין. כמה מן הרעיונות של גיוס האבירות למטרה קדושה, הופיעו במנשר התעמולה שלו "בשבח האבירות החדשה"[18] ובדרשותיו, כעבור עשרים שנה, כשהטיף למסע הצלב השני[19].
אחר אישור התקנון על ידי האפיפיור הונוריוס השני (1124 – 1130) חיבר ברנרד הקדוש מנשר בשם "בשבח האבירות החדשה" (לטינית: De Laude Novæ Militiæ). בחיבור זה כתב כי הצלבן הוא בעל ייחוד מרטירי, מועמד תמיד לקרבן על קידוש-השם.
כך התמזגו להן אבירות ונזירות במסדר החדש ומאחר שהאיסור הכנסייתי על שפיכות דמים לא שימש עוד מעצור, השלימו הנזירות והאבירות זו את זו. כפי שנכתב בתקנות המסדר: "טיפוס חדש של דת בא לעולם, כדי שהאבירות תתקבל לתוך הדת והדת חמושה באבירות, תתקדם ותמית ללא אשם, את האויב"[20].
ברנארד דה קלארבו לקח את תשעת ההרפתקנים המיסטיקנים תחת חסותו והפך אותם ל"צבאו של ישו", הכפוף ישירות רק לאפיפיור, ולא לשום מלך או שליט חילוני אחר.
יש לציין, שהאדיאולוגיה הנוצרית התנגדה עקרונית למלחמה ולשפיכות דמים, גם אם נאלצה להתפשר, לא מעט פעמים, עם המציאות ועם הטבע האנושי. מעמד הלוחמים, שהכול הודו בנחיצותו למען שמירת יציבותה של החברה, התקבל בהסתייגות מה על ידי אלה שדיברו בשם המוסר הנוצרי. מסעי הצלב סללו לראשונה את הדרך להכשרתם המוסרית-דתית של מעמד הלוחמים ואומנות המלחמה. פריצה ראשונה זו, היא שאפשרה את צמיחתה רעיון של מסדר אבירים-נזירים. הכנסייה נתנה הכשר לעסוק במקצוע הלחימה, על ידי הגדרת מטרותיו. מעתה נאצל להם תפקיד חברתי-מוסרי בתוך מסגרת מבורכת על ידי האל. הלוחמים נעשו "אורדו" (Ordo) – מעמד. אלא שאבירים רבים זנחו את אהבת הצדק הקשורה בתפקידם. הם הלכו והסתאבו. הטמפלארים יצאו נגד האבירים ששקדו על מעשי אונס, בזה והרג כפי שאמר קודם לכן, האפיפיור אורבן השני, כבר בוועידת קלרמון: "עד עתה נלחמתם מלחמות שאינן ראויות; קלעתם חצי רעל בטבח הדדי, ללא מניע אחד, אלא של חמדה ויוהרה. על כך ראויים הייתם לדיראון עולם ולעונשה הוודאי של גיהינום. עתה אנו מציעים לכם מלחמות, הנושאות בכפיהן את שכרו של הוד המארטיריום, המלחמות יבטיחו לכן את הזכות לתבוע תהילה בעולם הזה ובעולם הנצח" .מטרתו הראשונה של המוסד החדש, היתה אפוא להשיב ל"מיסדר האבירות" את טהרתו[21].
האבירות לא היתה יציר כפיהן של הצלבנים, יותר משהיו הצלבנים תוצר שלה. ובכול זאת, הפכה היציאה למסע צלב, לחלק מן האידיאלים הנעלים של עולם האבירות. הביטויים הספרותיים, של האידיאליים האבירים, לבשו צורת אגדות, שבמרכזן גיבור נוצרי אציל, נוצרו בתקופה הקלאסית של מסעי הצלב (המאות ה-12 וה-13). יתר על כן, אחד הביטויים המופלאים ביותר של האידיאלים האבירים- התפתחות המסדרים הצבאיים – נמנה גם הוא עם היצירות המקוריות ביותר של מסעי הצלב ושל הנחלות הלטיניות במזרח[22].
בעקבות המלצותיו של ברנרד הקדוש, הטמפלארים נשבעו לחיות חיי עוני ופשטות, כפי שהיה נהוג על פי כללי המסדר הבנדיקטי (St. Benedict), אליו היה שייך ברנרד. בזכותו הגיעו לטמפלארים תרומות עצומות והרבה תומכים ומצטרפים חדשים. תוך זמן קצר הפך המסדר מחבורה של אבירים עניים ואידיאליסטים לאחד המסדרים הגדולים, העשירים ורבי ההשפעה בתקופתם.
נשים וילדים לא הורשו להיות חלק מהמסדר אולם הם יכלו להוות חלק מנדבך תומך, שכונה "פאמיליה", היינו, "משפחה": "הם נתנו נאמנותם למסדר, תמכו בו כלכלית בתרומות שונות ומגוונות ולעיתים הבטיחו את עתיד בנם הצעיר כחבר במסדר. אחרים מסרו לאחר מותם את רכושם למסדר. כך נוצרו קשרים חברתיים חזקים בין המסדר לחברה באירופה. העובדה שלכל אביר במסדר הייתה משפחה של ממש – הורים, אחים ובני משפחותיהם, ושחלקם הבטיחו עצמם לסייע באופן פעיל למסדר, יצרה קשר עוצמתי בין החברה הפרנקית בצרפת, הן ממשפחות האצולה ששימשו כראשי ובאבירי המסדר והן ממעמדות הבורגנים והאיכרים הנאמנים לאצולה, ושבניהם שרתו בו כמשרתים. המסדר ייצג, בזעיר אנפין, משהו מהמבנה החברתי של צרפת של ימי הביניים וניזון ממבנה זה.
אבירי הטמפלארים החליטו להקים "כוחות מיוחדים" למען ישו וראו בשליחותם דבר קדוש. עד מהירה צמח מיתוס של קדמוניותו הפלאית של המסדר. מייסדו כבר לא היה האביר הפרובנסאלי דה פאיין, אלא המכבים. בוני המקדש מחדש, תריסר מאות קודם לכן, היו לאבות הטמפלארים.
עלייתם של הטמפלארים מסיעה קטנה של אבירים בשנת 1118, לדרגת מסדר צבאי, היתה ראוותנית. משימתם הראשונה, לשמש ליווי מזויין לצליינים, שעשו את דרכם מערי הנמל של החוף לעבר ירושלים ומעיר הבירה אל המקומות הקדושים שלגדת הירדן, נחלשה עד מהרה ובמקומה באו חובות צבאיות משמעותיות. ההגנה והשמירה על הולכי הרגל, התגלגלה להגנה ישירה על הממלכה.
המסדר החדש זכה להצלחה מסחררת. המלך והאצילים נטו לו חסד, שכן סיפק את אחד מצרכיה הדחופים של הממלכה. זאת כיוון שלממלכה הצלבנית, כמו לכול מדינות אירופה באותה העת, לא היה צבא סדיר. לעת מלחמה, גויסו האצילים ואיתם חיילים, אך מלחמות אירעו לעתים רחוקות. הממלכה הצלבנית עמדה בפני מאבק צבאי רצוף כנגד הכוחות המוסלמיים ולא היה לה צבא לעסוק ב"ביטחון שוטף" יום יומי. את התפקיד הזה מילאו המסדרים השונים ובראשם המסדר הטמפלארי. עד מהירה קנה לו המסדר תומכים נלהבים בכל רחבי העולם הנוצרי הקתולי וסניפים של המסדר הוקמו כמעט בכול מדינה באירופה. שבועת העוני של האבירים המייסדים, נשארה בתוקף לגבי הפרט, אך לא לגבי הקבוצה. תוך זמן קצר, סימלו גלימותיהן הלבנות וצלביהם האדומים של הטמפלארים, עצמה ועושר[23].
הופעתם של הטמפלארים והצלחתם, עוררה תסיסה במסדר ההוספיטלרי הוותיק יותר. מסדר יוחנן המטביל, שנוסד דור שלם קודם לכן, נאלץ כעת להתחרות בכוח המשיכה העצום של הטמפלארים. ההוספיטלרים נענו לאתגר והוסיפו אף הם את צוו הלחימה לחובותיהם. עד מהירה הפכו גלימות שחורות וצלבים מתומנים, לתו זיהוי של גדודיהם.
המסדרים הצבאיים הפכו לצבא הקבע של הממלכה. מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-12, נטלו לעצמם המסדרים הצבאיים, את עמדות המפתח של צבא הממלכה: מעוזים, מגדלים ומבצרים, נמסרו לידי המסדרים. בד בבד עם התעצמותו של האיום המוסלמי, קבעו המסדרים את מושבם, במבצרים גדולים שהגנו על גבולות הממלכה. בנוסף, בנו הטמפלארים רשת של מצודות ותחנות-מנוחה שאבטחו את הדרכים וסיפקו מקומות מנוחה בטוחים לצליינים למשך הלילה.
על מנת לתחזק את רשת האבטחה הגדולה הזאת, הם נזקקו לכסף רב, שרובו הגיע, כאמור, מתרומות מאירופה. מבצרים מסוימים הועברו לשליטתם על ידי מלכי ירושלים הצלבנית, לעתים משום שלא עלה בידיו של המלך עצמו לתחזק את המבצר. מבצרם המרכזי בארץ ישראל – מבצר עולי הרגל (Chateau Pelerin) – הוקם בחוף עתלית.
המסדר העביר, בצורה מתמדת, ציוד ואספקה (מזון, סוסים, חפצים) וכסף לסניפים השונים. מבצרים רבים היו למרכזי הפצה ואחסון של ציוד זה. חלק גדול מחברי המסדר היו תומכי לחימה: איכרים, כוהנים, סוחרים שדאגו לאספקה ומנהלות.
בנסיבות המיוחדות של נסיכות אנטיוכיה ורוזנות טריפולי שבצפון, שם הגנו המסדרים על הגבול עם המדינות המוסלמיות, גדלה השפעתם ומדיניות החוץ שלהם כמעט והביאה להקמת מדינות עצמאיות משלהם. הנסיכים הצלבניים נאלצו לקבל את אישור המסדרים, לכל הסכם בינם לבין המדינות המוסלמיות השכנות[24].
מהר מאוד הפכו הטמפלארים ליחידה צבאית ראשונה במעלה: עם מימון כלכלי ואימונים מפרכים, משמעת ואמונה דתית היוו אבירי המסדר כוח חשוב בכל קרב כנגד המוסלמים. הטמפלארים היוו את הגרעין האיכותי והחזק בצבא הצלבני בגלל המשמעת הגבוהה שלהם ואומץ לבם הרב. הם היו לוחמי העילית של הצלבנים וזכו להערכה רבה גם בקרב אויביהם המוסלמים ובייחוד בעיני צלאח א-דין.
הטמפלארים הביסו את המוסלמים במצור על אשקלון בשנת 1153, בקרב על גזר בשנת 1177 [25] ובקרב ארסוף ב- 1191 [26] ונראה היה שהם בלתי מנוצחים. הם היו שונים משאר היחידות של צבאות הצלבנים: הם נודעו כמי שלחמו בצורה מסודרת, אינם בורחים משדה הקרב. הטמפלארים לחמו על פי כללים נוקשים, אסור היה להם לסגת, אלא אם נצטוו לעשות זאת, וגם זאת רק כאשר יחס הכוחות נגדם הוא יותר משלושה נגד אחד. הצלב האדום על בגדם של הטמפלארים, סימל מות קדושים. מוות בקרב זיכה את הלוחמים בתהילה. התרגיל הטקטי העיקרי שלהם היה תקיפת פרשים. קבוצה קטנה של אבירים, תוקפת חזיתית בראש חץ, כאשר המטרה היא להבקיע את שורות האויב ולפזר את אנשיו לכל הכיוונים. המתקפה היתה מהירה, מפחידה ורבת רושם.
יחד עם זאת, על אף שהטמפלארים נלחמו במוסלמים בלהט, שררו ביניהם גם יחסי כבוד, סובלנות והערכה הדדית מפתיעים. ידוע שלוחמים טמפלארים אירחו לא פעם אישיות בכירה מהעולם המוסלמי (ואף התירו לו להתפלל במסגד אל אקצה). אחד הסיפורים הממחישים זאת, הוא דיווחו של הדיפלומט הדמשקאי אוסאמה אבן מונקידא.
בביקורו בירושלים כיבדו אותו עמיתיו הטמפלארים בזכות להתפלל בכנסייתם, מסגד לשעבר, כשפניו מזרחה לעבר מכה. לכנסייה נכנס לפתע טמפלאר צעיר, והניף חרב על הכופר "מחלל הקודש". הטמפלארים הגנו על המוסלמי מפני האביר הנוצרי, והתנצלו בפניו ש"הצעיר הגיע זה עתה מאירופה ואינו מכיר את חוקי המקום"[27]. לימים, קשרים מיוחדים אלו, יהיו להם לרועץ.
מביוגרפיות של נסיכים ערביים, שהיו חביבים על אבירי המקדש, נלמד שעם הזמן חל שינוי בהתלהבותו קשת הרוח של הצלבן שזה עתה הגיע מארצות המערב, לבין סובלנותו של הכובש שהשתקע במזרח[28].
המדינה והכנסייה ששיבצו את המסדרים הצבאיים לתוך מבניהן, חיזקו בכך את מעמדם, ועם זה הצמיחו גורם מתסיס, שלעתים איים לערער את כוח שלטונן. המסדרים הצבאיים נעשו מגינה של הכנסייה העולמית, אבל לא תמיד מצאו שפה משותפת עם ההיררכיה המקומית. הם תרמו תרומה גדולה לעוצמת המדינה, אבל לא תמיד למוסדותיה.
הוגו דה-פיין (Hugues de Payns), מנהיג הטמפלארים, עזב את ארץ הקודש, כדי להגיע לוועידת טרויה (Council of Troyes) שנערכה בצרפת (1128), איש אינו יודע מה נדון בוועדה, אך כולם יודעים את תוצאותיה: האפיפיור הונוריוס ה-II [29] נתן לטמפלארים את ברכתו. יורשו, האפיפיור אינוצטנציוס השני, הוציא בולה בשנת 1139 ובה העניק פריבילגיות כנסייתיות למסדר הטמפלארים. הם נהנו מחסינות לתחולת חוקים, תקנות או מסים בכל מדינה שהיא שוחררו מסמכותה השיפוט הכנסייתי המקומי ותלותם הישירה בכס האפיפיור, הבטיחו להם חסינות מפני עונש ונידוי (anathema), מצד הבישופות המקומית. פריבילגיות אלו הוציאו מידי הכמורה המקומית, כל אמצעי של כפיית משמעת כלפי המסדרים הצבאיים[30].
הטמפלארים זכו לתמיכת הכס הקדוש, שגרמה לריבוי התרומות שהגיעו למסדר (תרומות שהושקעו בצורה טובה והביאו את המסדר תוך פחות ממאה שנה לצבירת עושר רב מאוד). הם צברו הון רב – שלל מהערים הכבושות ומיסים מהאחוזות. כמו כן, הצליחו המסדרים הצבאיים והטמפלארים בכלל זה, לפטור את עצמם מחוברת המעשר, שהיו אמורים להפריש לכנסיה מהכנסותיהם.
הטמפלארים החלו להעניק שירות בנקאות לצליינים, שבמסגרתו יכול היה צליין מכל מחוז באנגליה או צרפת, להפקיד את רכושו ואת כספו או למשכן את ביתו או שדהו בסניף הטמפלארי הקרוב, לצאת למסע ובכל נקודה בדרך, למשוך ממון על סמך שטר שקיבל מהסניף המקומי. עבור שירות זה נגבתה עמלה, שהייתה למקור הכנסה חשוב מאוד עבור המסדר. סוחרים רבים השתמשו ברשת בנקאות זו כדי להעביר ממון שנצבר. אך לא רק צליינים פשוטים יחסית או סוחרים היו ללקוחות הבנקאות הטמפלארית: אף הכנסייה והשליטים החילוניים נעזרו בבנקים בעסקיהם על ידי נטילת הלוואות ותרמו להגברת עושרם.
אחד השכלולים הנזקפים לזכותם הוא המצאתן של המחאות הנוסעים (traveler checks). בדרך למסע צלב, ניגש הטמפלאר ללשכת הטמפלארים הסמוכה לעיר מגוריו בצרפת, בספרד או באנגליה, מסר את כספו, קיבל פתק ופדה את הממון בארץ ישראל – תוך הפרשת עמלה למסדר, כמובן.
העיסוק במסחר ובנקאות על פני ארצות רבות גרמם לטמפלארים להתמחות בשפות רבות, בהלכי הרוח של עמים שונים וביכולת טובה לניהול משא ומתן. תכונות אלו גרמו לכך ששליטים רבים החלו להעסיק את הטמפלארים גם בשליחויות דיפלומטיות.
המסדרים זנחו בדרך הטבע את הערך של חיי עוני, שבא לידי ביטוי בשמות כמו "משרתיו האביונים של ישו". הם התעשרו באמצעות תרומות וזכויות מיוחדות. כך למשל, החזיקו ההוספיטלרים בבעלות של 18,000 בתי אחוזה באירופה. הטמפלארים לא נפלו מהם בעושרם והפכו לבנקאים הגדולים של אירופה במאה ה-12.
רמת הבטיחות הגבוהה של מבצריהם ומגדליהם המוגנים בקפדנות, הבטיחה את שלמות הפיקדונות. מעמדם כחברי הכנסייה מנע פגיעה ברכושם מצד החילונים. נוסף לכך, סניפיהם הרבים הקלו את העברת החובות והזיכויים ממקום למקום, מבלי שייאלצו להעביר בפועל, כסף בדרכים מסוכנות ביבשה ובים. הם התחרו בבנקים האיטלקיים ואפילו בלומבארדים ובבני קאור (Cahors), שנודעו לשמצה בימי הביניים, בריבית הקצוצה שנטלו. הפיקדונות וההעברות נעשו תמורת תשלום וההון הנזיל שהצטבר, שימש להלוואות למלכים ונסיכים. משום כך אירופה שיבחה אותם מחד וגינתה אותם מאידך. הם זכו להערכה, בגין גבורתם הצבאי ומסירותם לנצרות ובו זמנית, ספגו גינויים נוקדים על עושרם, על תאוות הבצע שיוחסה להם ועל סכסוכים, שערערו את יציבותה של הממלכה הצלבנית[31].
נפילת המסדר
עושרם גרם של הטמפלארים גרם לקנאה וכעס ומזימה אכזרית נרקמה כנגדם. מסעות הצלב ייצרו את אבירי הטמפלארים, ומסעות הצלב עמדו להרסם. אחרי מאתיים שנות לחימה, התאחדו המוסלמים תחת שרביטים של שולטני מצרים. באירופה, מנגד, נחלשת התמיכה במסעות הצלב, שנעשו עבור מנהיגי אירופה, יקרים יותר הן במשאבים כלכליים והן באבדות בנפש.
אומץ לבם של הטמפלארים לא עמד להם אל מול הכמות העדיפה של צבאות צלאח א-דין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא הצלבני ואת נפילתה של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, עיר אחר עיר. במסע הצלב השלישי, נהרגו מאות טמפלארים בקרבות עם המוסלמים. ב-1242, הם נכשלו בהסתערותם על שכם[32].
המוסלמים הביסו את הצלבנים בקרב יפו, בקרב אל מנסורה ובמצור על צפת. בשנת 1291, שם אל-מליך אל-אשרף ח'ליל, הממלוכי, מצור על עכו (5 באפריל – 18 במאי) והעיר נפלה אחרי התגוננות גבורה של 44 ימים. ב-14 באוגוסט 1291, פינו הטמפלארים את מבצר עתלית – המעוז הצלבני האחרון בארץ ישראל – ונמלטו לקפריסין[33]. הטמפלארים נותרו רק עם אחוזותיהם בלבנון ואיי הים התיכון. בסופו של דבר, גם מחוזות אלה נפלו לידי המוסלמים.
כך ארץ הקודש חזרה להיות תחת כיבוש מוסלמי והטמפלארים נסוגו לקפריסין. גורלו של המסדר היה תלוי במנהיגו החדש, האציל הצרפתי ז'ק דה-מוליי (Jacques de Molay). הוא ניסה לגייס תמיכה למסע צלב חדש שיצא מקפריסין, אך לשווא.
העלילה נגד הטמפלארים
הטמפלארים היו מוערכים מאוד בקרב הציבור האירופאי, וכן נהנו מתמיכתו של האפיפיור בוניפקיוס השמיני, אשר המשיך לשמור על קשר טוב עם המסדר בייחוד כיוון שראה בו מקור חשוב של תמיכה כלכלית וצבאית[34]. בצרפת, המלך פיליפ הרביעי (המכונה "היפה") האציל לטמפלארים סמכויות כלכליות ועם הזמן, המסדר הפך למרכז המנהלה הפיננסית של כלל הממלכה. פיליפ עצמו השתמש באותה מערכת כספית, להוצאות שוטפות ולמימון החובות המצטברים שחלקם היו תוצאה של מלחמתו נגד מלך אנגליה, אדוארד השני[35]. מימון מלחמותיו של מלך צרפת גרם למחסור חמור בכספים שהובילו לביזת הבנקאים הלומברדים והאוכלוסייה היהודית, וכן להחרמת רכוש כנסייתי ניכר ומיסוי על נכסי הכנסייה. המלך פיליפ אף ניסה להשתלט על בית האוצר העשיר מאוד של הטמפלארים בפריז.
כאשר האפיפיור הביע התנגדות לגביית המס מהכנסייה, יצא נגדו פיליפ ואף החל בפעולות שמטרתן הייתה להדיח את האפיפיור מכיסאו. יש הטוענים כי בוניפקיוס ביקש את עזרת הטמפלארים, מהם ציפה לעזרה כספית וצבאית. אלו נאלצו להסכים לכך, היות שתקנונם חייב אותם לבוא לעזרת הנצרות המגולמת על ידי האפיפיור החוקי. פיליפ שלח לרומא שליחים, כדי לרצוח את האפיפיור ואילו האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על פיליפ ב-1303.
כמו כן, המסדר הטמפלארי היה ארגון צבאי קטן, אך נחוש ומאומן היטב, אשר נהנה מחסינות דתית והיה נאמן לאפיפיור. חזרתו של המסדר לאירופה, עוררה דאגה, בקרב המלכים, לא רק בגלל עושרו ועוצמתו, אלא גם מכיוון שמדובר בצבא שנאמנותו היא איננה נתונה לשליט המקומי, אלא לאפיפיור, ולכן הוא מהווה איום כמעין גיס חמישי[36].
מכיוון שהנושה הגדול ביותר של המלך פיליפ היה מסדר הטמפלארים. מלך צרפת החליט למחוק את חובותיו, על ידי כך שיעצור את הטמפלארים וישתלט על כספם ורכושם[37]. לכן רקח כמה סעיפי אישום בהם הואשמו הטמפלארים במעשי כפירה שונים ומשונים
מלך צרפת מינה ראש מסדר חדש מטעמו, בנוסף לז'אק דה מוליי (Jacques de Molay), ראש המסדר הקיים. שני ראשי המסדר הנהיגו את הטמפלארים במשותף, כאשר הממונה הצרפתי, אחראי על החלק המערבי והדיפלומטי ואילו ז'אק דה מוליי אחראי על הצד המבצעי נגד המוסלמים במזרח. כמו כן, לידי מלך צרפת, פיליפ הרביעי, הגיעו האשמות בדבר מעשי הכפירה של חברי המסדר[38]. האשמות אשר לא היו כה נדירות באותה התקופה[39].
במרץ וביוני 1303 זימן פיליפ הרביעי את מועצתו, שהכריזה על בוניפקיוס השמיני כעריץ מושחת, ודרשה את פיטוריו על ידי מועצת הכנסייה ברומא. האפיפיור טען כי הוא בלבד מוסמך לכנס את מועצת הכנסייה, והוציא צו נידוי נגד מלך צרפת. אך לפני שהיה סיפק בידו לעשות דבר, השתלטו 2,000 שכירי חרב של פיליפ הרביעי על ארמון האפיפיור בעיר מולדתו אנאני (בעת ששהה שם, כלל הנראה, לשם חופשה), ואסרו אותו באשמת שחיתות, רצח וניאוף. אנשי אנאני, בעזרתם של 400 פרשים, שחררו אותו ממעצר והביאו אותו אל הוותיקן ברומא, שם מת כתוצאה ממחלה באוקטובר 1303.
במקומו מונה אפיפיור חדש, קלמנט החמישי ((Pope Clement V), שתמך – כמצופה – בפיליפ. הוא ניסה תחילה למנוע מהמלך פיליפ לתקוף את הטמפלארים, לשם כך, הציע לאחד אותם עם המסדר ההוספיטלרי, בראשותו של פולק מויליארט (Fulk de Villaret) [40]. כמו כן, העלה כמה הצעות לביצוע של רפורמות, בתוך המסדר עצמו[41]. אולם בכירי המסדר, שהיו בטוחים בכוחם הפוליטי והכלכלי, ולא היה להם ספק לגבי הגנתה של הכנסייה, דחו את ההצעות[42]
ב- 13 באוקטובר 1307, יום שישי, הגיע דה-מוליי, מנהיג הטמפלארים, למפקדת הטמפלארים בפריז, הוא התבקש להגיע לשם על ידי האפיפיור, כדי לאמוד מחדש את מצבו הכספי של המסדר ובכדי לדון בפעולות עתידיות. ז'ק דה-מוליי נעצר ובאותו יום נעצרו עוד ומאות טמפלארים צרפתיים . (יש הסבורים כי האמונה הטפלה בנוגע ליום שישי ה-13 נובעת מתאריך זה)[43].
אירופה הוכתה בהלם. חקירת הנאשמים החלה במסכת קשה של עינויים, כאשר המכשיר הנפוץ ביותר באותה תקופה היה המתלה – שהיה מורכב משלושה לוחות משולשים וחבל שמחובר לכננת והרעיון היה לגרום לפריקת פרקי הידיים והרגליים. הוגשו אישומים רבים ומשונים, האשימו אותם שניסו להשתלט על צרפת.
נטען שהטמפלארים מכרו למוסלמים את ארץ הקודש. יתכן שעל בסיס קשרים אישיים בינם לבין המוסלמים (שהוזכרו לעייל), צמחה ההאשמה, שהועלתה במשפט הראווה שלהם, לפיה, הם אלו שסייעו למוסלמים, להפיל את הממלכה הצלבנית.
אולם ההאשמה העיקרית היתה כפירה: נטען נגדם שהחזיקו ברשותם צלמיות פולחניות, שירקו והשתינו על הצלב, שנשקו לצלב, אחרי שנישקו איש את פי הטבעת של רעהו, שקיימו אורגיות הומוסקסואליות, תוך כדי סגידה לשטן ועוד[44].
עד 12 באוגוסט 1308, רשימת ההאשמות גדלה, עד שהגיעה לסך של 127 סעיפים, שחולקו להאשמות רוחניות ולהאשמות מדיניות[45], ללא התייחסות לנושא הכישלונות הצבאיים. דבר זה מחזק את הטענה, כי בעוד שנעשה שימוש תעמולתי באובדן ארץ הקודש על מנת להחליש את הפופולריות של הטמפלארים בקרב הציבור האירופאי, וייתכן גם בעיני האפיפיור, זו לא הייתה הסיבה להתערערות במעמדו של המסדר.
רבים מהטמפלארים הודו באשמה בעקבות העינויים הקשים, אך ההודאות כללו יותר מאשר האישומים המקוריים וחלקן מוזר אף מאוד. בזה אחר זה, הוגו האבירים המעונים, בקיום טקסי פולחן משונים, כולל סגידה לעצם יוצא דופן, גולגולתו של יוחנן המטביל. הם גם התחילו לספר מיוזמתם, סיפורים משונים, אך דומים להפליא.
חלקם הודה בפולחן ה"בפומה" (Baphomet), שעורר ויכוחים רבים סביב טיבו, מאז ועד היום. יש הסבורים כי מדובר בצלמית אבן של השטן וכך נעשה ניסיון לקשור אותם לעבודת השטן, אך יש גם תיאוריות רבות נוספות באשר לפולחן זה. יש הטוענים כי ה"בפומה" הוא תרגום שגוי של השם "מוחמד" ושהטמפלארים שילבו כמה מסורות דתיות בטקסים שלהם. אולם פירוש המילה "בפומה" עד היום אינו ברור להיסטוריונים. החוקר מיכאל חג'ג' מציע שמדובר בפולחן מזויף, שהיה חלק מטקס החניכה של הטמפלארים[46]. בתחילת שנות ה-80, של המאה ה-20, הועלתה השערה יוצאת דופן על ידי החוקר יו שוונפילד, כי המילה "בפומה" היא למעשה מילת צופן. הוא ניסה לפענח את פירוש המילה באמצעות שיטת הצפנה עברית עתיקה (אתב"ש), שבה נעשה שימוש לפחות מאז שנת 500 לפנה"ס. כאשר פענח את המילה "בפומה" על פי קוד זה התקבלה מילה חדשה "סופיה", המילה היוונית לחוכמה. סופיה הוא שמה היווני העתיק של אלה, שסגדה לה כת נוצרית קדומה, כת הגנוסטים[47]. היא מופיעה בכתבים שלהם כבוראת העולם, אך אמונות הגנוסטים נחשבו לכפירה והכנסייה אסרה על הפצת כתבי הקודש שלהם. יש חוקרים, הטוענים כי הטמפלארים גילו את הכתבים האלה והשיבו לתחייה זרם קדום של הנצרות. בחלק מכתבי כת זו נאמר, כי מריה מגדלנה ילדה את ילדיו של ישו והפכה בעצמה לכלי שבו נישא הדם הקדוש ולכן לגביע עצמו. בכתב האמנה של הטמפלארים, הם מקדישים עצמם לא לישו אלא למריה ולעיתים קרובות הועלתה השאלה באיזו מריה מדובר, האם במריה הקדושה, אמו של ישו, או מריה מגדלנה. אם הטמפלארים סגדו למריה מגדלנה, זהו אחד מסוגי הכפירה הנוראיים ביותר שהיו קיימים מאז ועד היום. לא קיימת תשובה לשאלה זו. בכל מקרה, ייתכן שבעקבות העינויים, הודו הטמפלארים בקיום פולחן אלה, שהוא בגדר כפירה, בפולחן צלמית ואולי אפילו בפולחן הראש הכרות.
המלך פיליפ הרביעי, היה ידוע בתור אדם בעל אמונה חזקה בחוק ובסדר האלוהי ודוגמה לכך ניתן למצוא במסגרת הטיוטה לנאומו של גיומה דה פלאסיאן (Guillaume de Plaisans) שהיה בן אצולה וחבר במועצה שלו. התעודה המתוארכת מיום 29 במאי 1308, מכילה בתוכה אזכורים רבים של אלמנטים דתיים. ניצחונו של פיליפ על הטמפלארים מוצג כזהה לניצחונו של ישו, והמלך מתואר כשליח האל. במסגרת הנאום, הטמפלארים מואשמים בביצוע מעשי בגידה נגד הכנסייה והאמונה הקתולית, וכך באופן ישיר נגד ישו וחסידיו אחד הקטעים בנאום, מתייחס לאשמת הטמפלארים בכישלונות הצבאיים שהובילו לאובדן ארץ הקודש: "…מפריים ניתן לעמוד על טיבם, שהרי נאמר כי ארץ הקודש אבדה בגלל מגרעותיהם, וכי תכופות חתמו על הסכמים חשאיים עם הסולטן, וכי בבתיהם לא העניקו הכנסת-אורחים, גם לא נדבות ולא עשו כל מעשה אחר של אהבת–זולת ;(caritas) כל תשומת-לבם הופנתה להרבות-רכוש, להתדיינות במשפטים ולמחלוקות[48].
זהו החלק היחידי במסגרת המסמך, שמייחס האשמה ספציפית כלשהי נגד הטמפלארים, כלומר בעוד שהטקסט מתמקד בלפאר את פיליפ שהצליח לחשוף את השחיתות והכפירה של הטמפלארים אין אזכור לאשמות אחרות המיוחסות למסדר. כלומר, אבדן ארץ הקודש לא נתפס ככישלון צבאי גרידא של הנזירים הלוחמים, אלא כעונש מהשמיים על התנהגותם החוטאת והלא מוסרית, טיעון אשר נועד לפגוע בתדמיתם ובמעמדם של הטמפלארים בקרב האוכלוסייה המקומית, ואולי גם על מנת לייצור קרע בינם לבין הכס הקדוש. היעדר האשמות ספציפיות אחרות נגד המסדר מהווה אינדיקציה חזקה לכך שהמלך פיליפ ותומכיו האמינו כי הכישלונות הצבאיים של הטמפלארים פגעו בתדמיתו ובמעמדו של המסדר בקרב הציבור. בכתביהם של בני התקופה כדוגמת ויליאם מצור והטמפלאר מצור, אנו יכולים לראות טענות מנוגדות בכל הנוגע לאשמת הטמפלארים בנפילת הממלכה הצלבנית. ויליאם מצור מתאר אותם כמסדר שהוקם על ידי אבירים אצילים יראי שמיים שביקשו לחיות בעוני, במתן צדקה ובצייתנות, אשר יורשיהם זנחו את הערכים הללו ובכך נהפכו לבעיה, דבר שהוביל להפסדיהם הצבאיים"[49]. לעומתו, המחבר הידוע בשם "הטמפלאר מצור[50] ", טוען כי הוא מאמין, שהאשמותיו של פיליפ נגד הטמפלארים היו כוזבות, וכי חברי המסדר היו נוצרים טובים המסורים לאל[51]: כלומר, ניתן להסיק שהמחבר נוטה לטעון, כי הסיבה לערעור מעמדו של המסדר באירופה הייתה נעוצה בחמדנותו של פיליפ ,יותר מאשר באשמת הכישלונות הצבאיים בארץ הקודש. סביר מאוד להניח כי הטמפלארים היו חפים מפשע, שהיו שעירים לעזאזל של מלך תאב בצע, שהחליט למחוק את חובותיו בצורה המזעזעת ביותר. באוקטובר 2007, פרסם הוותיקן, עותקים של מגילות, שתיעדו את משפטי האבירים בין 1312-1307. המסמכים הוסתרו במשך למעלה משלוש מאות שנה על ידי הכנסייה תחת האצטלה כי "הלכו לאיבוד" עד שנחשפו ב-2001. המגילות חשפו כי, בניגוד לדעה הרווחת, קלמנס החמישי הכריז כי הטמפלרים לא היו כופרים אך בכל זאת פרק את המסדר על מנת לשמור על השלום עם מתנגדם הגדול המלך פיליפ הרביעי.
המלך פיליפ אילץ את האפיפיור קלמנט החמישי, לאשר את תוקפם של משפטי הטמפלארים, ובכוח סמכות זו, עינה אותם באכזריות כדי לסחוט מהם עוד הודאות על חטא[52]. תמיכתו של האפיפיור במעשיו, הצילה את המלך מבידוד אירופאי-נוצרי, ובאותו הזמן מיתגה את האפיפיור כאדם חלש ולא החלטי, הנכנע לתכתיבים מצד מלך דומיננטי[53]. התפיסה הרווחת באותה התקופה היתה שלקלמנט אין כוח אמתי וכי פיליפ עושה בכנסייה ובאפיפיור כרצונו ובהתאם לצרכיו. מצד שני, החלו לעלות טענות, כי למעשה היה מדובר במהלך מתוכנן ומשותף של המלך עם האפיפיור, לתפיסת רכושם של הטמפלארים[54].
שבע שנים לאחר מעצרם ההמוני של הטמפלארים ב־1307, נגררו בשלשלאות לאורך רחובות פריז, ג'פרי דה שארניי, ראש לשכת הטמפלארים של נורמנדי, וז'אק דה מוליי, המפקד העליון של המסדר. קהל גדול בא לצפות בשריפתם חיים על המוקד, שהוכן עבורם מול כנסיית נוטרדאם. שניהם חתמו על הודאות בפשעים שיוחסו להם – עבודת שטן, מעשי סדום ומאגיה שחורה – אבל לפני ההוצאה להורג, חזרו בהם מהודאותיהם במרתפי העינויים, ולמבוכת מעניהם, הצהירו שהודאות השווא היו החטא היחיד שביצעו.
דה מוליי הודיע להמון שבא לראות אותו נשרף, כי הוא חף מכל אשמה. כשהתחילו הלהבות ללחך את גופו קילל את המלך פיליפ ואת האפיפיור, שהפקיר את המסדר לחסדי המלך: "עוד בטרם תצא השנה תצטרפו אלי שניכם לעולם הבא, למשפט צדק מול כס האלוהים", צעק והוציא את נשמתו. ואכן, תוך שלושים ושלושה ימים, מת האפיפיור. כמה חודשים לאחר מכן מת גם המלך פיליפ.
תוך מאתיים שנה מהקמת המסדר, חדלו הטמפלארים מלהתקיים. המצודות שלהם נלקחו מהם ועושרם הרב נעלם באופן מסתורי, עוד לפני המשפט , ועד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו. יש הטוענים כי האוצר האגדי של הטמפלארים ממתין לחשיפה, יש ספקנים הטוענים כי האוצר אינו קיים ויש האומרים כי האוצר נשמר בקפידה על ידי טמפלארים מודרניים.
מנקודה זו ואילך, הטמפלארים נעלמים מההיסטוריה המתועדת וזאת למרות שידוע כי טמפלארים רבים הצליחו לשרוד את הרדיפות אחריהם. אולם מבחינות רבות, סיפורם המסתורי רק החל.
הטמפלארים ופורטוגל
בשנת 1318 ייסד דניס (Denis), מלך פורטוגל, מסדר נזירי אבירי חדש – "מסדר אדוננו ישו" (Ordem dos Cavaleiros de Nosso Senhor Jesus Cristo). מסדר זה קלט לתוכו פליטים רבים מהמסדר הטמפלארי; שש שנים לאחר שזה פורק. הטמפלארים נכחו בפורטוגל, החל מ-1122, באזור העיר בראגה (Braga), שהיתה בירת פורטוגל הראשונה. פורטוגל היתה למעשה הארץ הראשונה, בה הטמפלארים התיישבו[55]. הפורטוגלים חשו שהם חייבים חוב מוסרי למסדר זה, בשל אביר פורטוגלי, בשם גואלדים פאיש (Gualdim Pais), שלחם לצדו של המלך אפונסו הראשון, בקרב קוריקה (Qurique), כנגד המוסלמים, בשנת 1139 [56]. בקרב זה ניצחו הנוצרים, למרות נחיתותם המספרית.
ראו באתר זה: פורטוגל ואיבריה בימי הביניים.
לאחר מכן יצא גואלדים פאיש לארץ הקודש, שהה שם חמש שנים כצלבן והפך לראש מסדר הטמפלארים בארצו. המלך אפשר לו להתבסס בטומאר (Tomar) והמסדר הטמפלארי בפורטוגל פרח. מנזרו של פאיש, נבנה על פי תבנית כיפת הסלע, שעל הר הבית, מרכזם של הטמפלארים בירושלים. חלק מהסמלים הטמפלארים בארץ ישראל ובאירופה, נדדו לפורטוגל ונותרו שם גם שנים רבות לאחר היעלמותו של המסדר[57].
עם הזמן, במאה ה-15, הפכה פורטוגל למעצמה ימית והקימה אימפריה על פני שלוש יבשות. האידאולוגיה הצלבנית השתלבה ברקונקיסטה (הכיבוש מחדש) של ספרד ופורטוגל ובמאה ה-15 נקשר הרעיון הצלבני עם תנועתם של מסעות הגילוי הגדולים. חקירות הפורטוגלים בחופי אפריקה, היתה במידה מסוימת המשכה של הרקונקיסטה, העתקת מלחמת הקודש, שעמדה עתה בשלביה האחרונים בחצי האי האיברי, אל המדינות השכנות של האסלאם ועובדי האלילים. כמובן שאין לייחס למסעות אלו מטרות מיסיונריות גרידא, כשם שאין לייחס למסעות הצלב, מטרות אילו בלבד. אבל מובילי המסעות ראו במשימותיהם לא רק חיפוש אחר "אלדורדו", אלא גם שליחות נעלה. הם היו נוצרים אדוקים ראו בהמרת דתם של הלא מאמינים והטבלתם של עובדי האלילים, חלק נכבד ממשימותיהם.
ראו באתר זה: פורטוגל בתקופת התגליות.
המורשת הטמפלארית היתה חלק מהאתוס הלאומי של פורטוגל. חלק מהידע הימי הרב שנדרש לניווט במים לא מוכרים, התבסס על הידע הטמפלארי, שהיה זמין ביותר לכתר הפורטוגלי. עם הזמן, היטשטשו הגבולות בין המורשת הטמפלארית, המסדר הצבאי של כריסטוס ומפעליה של המדינה הפורטוגלית. ושקו דה גמא למשל, היה חבר במסדר הצבאי של כריסטוס.
ראו באתר זה: תולדות פורטוגל בין עצמאות לדעיכה.
התפשטותה של פורטוגל, היתה גם התרחבות אזורי ההשפעה של המסדר, שהונח על יסודות טמפלארים. הצלב האדום הטמפלארי, התנוסס על גבי המפרשים הלבנים של הספינות הפורטוגליות. היתה בפורטוגל תפישה, שהפרויקט האימפריאלי הוא גם מבצע לאומי רוחני, של הפצת האמונה הנכונה, שיש בה מסר סמוי, של אוחזים בסודות קדומים. המורשת הטמפלארית היא נדבך חשוב באתוס הפורטוגלי. גם אנשים, כמו הסופר פרננדו פסואה (Fernando Pessoa) [58], החולמים על פורטוגל כמרכזה של אימפריה רוחנית, רואים במורשת הטמפלארית נדבך חשוב בעיצוב זהותם.
הטמפלארים בסקוטלנד
היו טמפלארים שנמלטו בספינות אל האיים הבריטיים, שם התקבלו בזרועות פתוחות על ידי רוברט דה ברוס (Robert the Bruce), מלך סקוטלנד הטרי, שגם נגדו הכריז האפיפיור חרם. דה ברוס היה שרוי במלחמה נגד אנגליה. לאחר הניצחון בקרב בּאנוֹקְבֶּרן (Bannockburn) ב־1314, שבו ניצחו הסקוטים את הצבא האנגלי הפולש, קלטה סקוטלנד, לחיקה, בסבר פנים יפות, את האבירים הטמפלארים (בניגוד להוראת האפיפיור לעצור ולדון אותם).
רוברט דה ברוס ונסיכים מקומיים שחברו אליו, שמחו לתגבורת של לוחמים מיומנים כמו הטמפלארים. אחד מאותם נסיכים מקומיים היה הנרי סנט קליר (Sir Henry St Clair) מרוסלין (Rosslyn), גיבור מלחמה, צליין והרפתקן ובן לאחת המשפחות הוותיקות והמיוחסות ביותר בסקוטלנד, שלימים השתנה שמה לסינקליר (Sinclair) [59].
לבני סנט קליר היתה היסטוריה של קרבות. הם השתתפו בכיבוש אנגליה ב-1066. הם נטלו חלק בקרב בּאנוֹקְבֶּרן ובשנת 1330 הצטרפו לצבאו של אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה, שניצח את מוחמד הרביעי, שולטן גרנדה, בקרב טבה (Teba).
[אחד מבני המשפחה, סייר ג'יימס דוגלס (Sir James Douglas) , אף נבחר למשימה נועזת ברוח התקופה: להביא את ליבו של המלך רוברט דה ברוס המנוח ,לקבורה בכנסיית הקבר בירושלים; משימה שלא מומשה מעולם, בין היתר משום שהוא נהרג בדרך והקופסה עם הלב אבדה[60]]. יש לציין, שמייסד מסדר הטמפלארים, איג דה פאיין, היה קרוב משפחתה של משפחת סנט קלייר ולפי המסורת המשפחתית, אבירים סקוטים נוספים בני המשפחה האמיצה, הצטרפו למסעי הצלב והיו ממקימיה של ממלכת ירושלים הצלבנית. אביו של סינט הנרי וחבריו נסעו לגרמניה, שם הצטרפו למסדר האבירים הטבטונים, אשר יצאו מזרחה כדי להקים אימפריה באזור הים הבלטי. שם נהרג במסע הצלב לניצור הפגאנים הסלבים.
כבר בהיותם בארץ ישראל היה הטמפלארים אפופי מסתורין. לא ברור אם היה משהו בהאשמות הדתות בגינם נרדפו ולא ידוע עד כמה הושפעו מהמוסלמים בארץ ישראל. גם האוצר האגדי שלהם, ממשיך לעורר סקרנות.
700 שנה אחרי פירוק המסדר, אבירי הטמפלארים עדיין אפופי מסתורין. סודותיהם עדיין נסתרים והצופנים שלהם לא פוענחו.
על כך, ראו בהרחבה: מסדר הטמפלארים – מסתורין וקונספירציות.
הערות
[1] "Temple" היא מילה ממוצא לטיני שפירושה בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית: "היכל" או "מקדש".
[2] . Barber, Malcolm (1995). The new knighthood: a history of the Order of the Temple (Canto ed.). Cambridge, UK: Cambridge University Press. pp. xxi–xxii.
[3] אין לכל קשר בין הטמפלארים לבין הטמפלארים, גרמנים שהתיישבו בארץ ישראל במאה ה־19 ובנו בארץ את המושבות הגרמניות..
[4] הגדרה אחרת, רחבה יותר, גורסת כי מסע צלב הוא כינוי למלחמה מסיבות דתיות, כגון, שבה כבשו הנוצרים בחזרה את איבריה מידי המוסלמים, מסעות צלב נגד האומות הלא-נוצריות בצפון אירופה, כגון הליטאים, ומסעות נגד כופרים, כגון המלחמה בבוהמיה בין 1418–1487. וכן המערכות כנגד אויבים מגוונים של הנצרות הקתולית, כגון מוסלמים, נוצרים לא-קתולים, מינים נוצרים, ואף שליטים לטינים ואפיפיורים. כיום, משמש הביטוי "מסע צלב" ככינוי לכל מסע תעמולתי או מלחמתי מסיבות דתיות או אידאולוגיות, המשתמש בלהט האמונה, ככלי לקידום מטרותיו (איריס שגריר, מסעי הצלב, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2014).
[5] רוברט לופז, לידתה של אירופה, תל אביב: הוצאת דביר, תש"ן-1990.
[6] ועידת קלרמון הייתה סינוד שהתקיים בין ה-18 וה-28 בנובמבר 1095 בעיר קלרמון שבחבל אוברן שבצרפת. האפיפיור אורבנוס השני. הוועידה התכנסה כהמשך לוועידת פיאצ'נצה שהתקיימה לפניה, ושבה תיארו שליחים של אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, את תחושת האיום מפני הסלג'וקים.
בנאום קרא אורבנוס השני לאצולת אירופה להילחם בצבאות הסלג'וקים המאיימים על האימפריה הביזנטית ולשחרר את אדמות ארץ הקודש הכבושות בידי מוסלמים, תוך שהוא עושה הקבלות לכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, ולמוסלמים כ"בני עמלק". לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אבל ההמון הבין את המטרה העיקרית של מסע הצלב כשיחרור הקבר הקדוש, בעוד שכוונתו של האפיפיור הייתה לעזור לכנסייה המזרחית, במטרה לאחד את שתי הכנסיות, המזרחית והמערבית, תחת הנהגת הכנסייה הקתולית. הוועידה מסמלת גם את השסע בין הכוחות הדתיים והפוליטיים באירופה, על רקע הסכיזמה[הקרע עם הכנסיה המזרחית]. מעבר לטענותיו על סיוע לאימפריה הביזנטית ושחרור האתרים הקדושים, האפיפיור קיווה בדרך זו יסייע לו לצבור כוח פוליטי במסגרת מאבקי הכוח שניהל הכס הקדוש מול היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על שאלת מינויים של בישופים. נאומו זה היווה את נקודת הפתיחה למסע הצלב הראשון ומכאן למסעי הצלב בכלל.
[7] ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמוד 77
[8] יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
[9] שו"ם הוא כינוי מקובל לקהילות היהודיות בערים שפירא, וורמייזא ומגנצא, שעל גדות נהר הריין. הקשר בין שלוש הקהילות התבטא, בין השאר, בתקנות קהילתיות משותפות שנקראו על שמן: תקנות שו"ם
[10] ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר (עורכים), מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
[11] Steven Runciman, A History of the Crusades, vol 1, Cambridge university press 1954
[12] T. A. Archer, The Crusades: The Story of the Latin Kingdom of Jerusalem (1894), p. 176.
[13] למעט פיליפ דה מיי בשורות הטמפלארים (1169) ונארניה משכם, בשורות ההוספיטלרים.
[14] עולם הצלבנים, עמ' 156-155
[15] ויליאם מצור היה הארכיבישוף של העיר צור וההיסטוריון החשוב ביותר בתקופת מסעי הצלב המוקדמת.
ויליאם נולד בירושלים ככל הנראה בשנת 1130. הוריו היו ממוצא איטלקי או צרפתי והיו בני הדור השלישי למתיישבים הצלבנים בממלכת ירושלים, וידוע כי לא נמנו על מעמד האצולה בממלכה. בילדותו קיבל ויליאם חינוך נוצרי, ולמד שפות רבות, ביניהן לטינית, יוונית וככל הנראה גם ערבית. את שירותו בכנסייה החל ויליאם בגיל צעיר ובשנת 1146 נשלח לאירופה כדי להשלים את לימודיו בתאולוגיה ולימודים כלליים בפריז ובאורליאן. באירופה הוא שהה כעשר שנים, במהלכן למד אצל מיטב הלוגיקנים והפילוסופים הנוצרים. מלבד לימודי דת, למד ויליאם גם לימודים קלאסיים, משפטים ומתמטיקה.
מכתביו ידוע כי שלט בשפה הלטינית, הצרפתית וערבית מקומית (ידיעתו בשפה הערבית הייתה מספיק טובה כדי לכתוב גם את ההיסטוריה של האסלאם על פי כתבי יד ומקורות בערבית).
לאחר שהותו בת 16 השנים באירופה שב לירושלים והתמנה למשרה בכירה בחצרו של המלך אמלריך והיה למורה האישי של בנו, בלדווין הרביעי, שהפך בגיל 13 למלכה של ירושלים הצלבנית וכונה "המצורע" בשל מחלת הצרעת שגילה אצלו בילדותו ויליאם מצור. בשנות ה-50 לחייו, התמודד ויליאם על משרת הפטריארך של ירושלים אך בשל מאבקי כוח פוליטיים פנימיים, נבחר מועמד אחר לתפקיד זה. במקום זאת, ויליאם התמנה לתפקיד הארכיבישוף של העיר צור שלחופי לבנון של ימינו. הוא מת כנראה בשנת 1190.
ויליאם הוא אומנם אחד המקורות הראשוניים של תולדות ממלכת ירושלים, אך יש להתייחס לכתביו במשנה זהירות לצורכי המחקר, שכן ויליאם עצמו היה לנציג הכנסייה בממלכה הצלבנית בה בעת שבין הכנסייה לבתי המלוכה היה מתח ותככים פוליטיים מתמשכים. נטיותיו הפוליטיות ומגמות של עדותו לאירועים היסטוריים מן הסתם היו נגועים באינטרסים אלו (A. C. Krey, William of Tyre: The Making of an Historian in the Middle Ages
[16] קרב אשקלון נערך בשנת 1099 מול חומות העיר אשקלון בין חיל משלוח מצרי פטימי לבין צבא צלבני של ממלכת ירושלים הצעירה. הקרב נחשב לאקורד הסיום של הכיבוש הצלבני של ירושלים ומסע הצלב הראשון.
[17] ברנאר מקלרבו הידוע גם כברנרדוס הקדוש (1090 – 21 באוגוסט 1153) היה אב מנזר ותאולוג נוצרי חשוב. הוא נחשב לקדוש בכנסייה האנגליקנית ובכנסייה הקתולית, וכן מוכר על ידי הקתולים משנת 1830 כ"מורה כנסייה". המייסד העיקרי של מסדר הנזירים הציסטרסיאניים ואחד הדוחפים העיקריים לחיזוק מסדר אבירי היכל שלמה.
[18] The History of Feudalisn, ed D. Herliny, N.Y. 1970, pp 288-298
[19] G. Constable, The Secand Crusade as aeen by Contemporaries, Traditio, 9, 1953
[20] יהושע פרוור, הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ה,, עמ' 332-335
[21] סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, אידיאולוגיה ופוליטיקה, כרך ג', בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, הקריה ע"ש דורותי דה רוטשילד, 2006
[22] יהושע פרוור, עולם הצלבנים, הוצאת כתר, ירושלים, 1984, עמ 137-136
[23] איריס שגריר, מסעי הצלב, היסטוריה והיסטוריוגרפיה, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, הקריה ע"ש דורותי דה רוטשילד, 2014
[24] עולם הצלבנים, עמ' 162-160
[25] קרב גזר (אנגלית: Battle of Montgisard) הוא קרב שנערך ליד תל גזר בשנת 1177 בין הצבא הצלבני של ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המצרי בראשות צלאח א-דין. הקרב הסתיים בתבוסה מצרית מוחלטת למרות שהצבא הצלבני היה מזערי בגודלו ביחס לצבא המצרי ולמרות שתחילת הקרבות הציבה את הצבא הצלבני בעמדת נחיתות טקטית קשה.
קרב גזר היה קרב תנועה במהלכו השתמשו הצלבנים באלמנטים של הפתעה על מנת לנצל נקודות תורפה במערכת הצבאית המצרית ובמהירות על מנת לבתר את הצבא המצרי להוציא אותו משווי משקל ולהביא להתפוררותו המוחלטת.
[26] קרב ארסוף היה קרב שהתחולל במהלך מסע הצלב השלישי, הקרב נערך ב-7 בספטמבר 1191, ליד חופי הים התיכון באזור ארסוף (אפולוניה-ארסוף בסמוך להרצליה המודרנית). בקרב זה ניצח ריצ'רד לב הארי את צבאותיו של צלאח א-דין. הקרב עלה למוסלמים באבדות רבות וכמעט שליש מהצבא המוסלמי הושמד. השאריות נפוצו לכל עבר וצלאח א-דין נאלץ לסגת.. למרות הניצחון המוחץ חשש ריצ'רד מהכוח המוסלמי. אף שהושמד חלק גדול מהצבא המוסלמי, עמדו לרשותו של צלאח א-דין עתודות כוח אדם גדולות, שמהן יכול היה לגייס צבא חדש. ריצ'רד התקדם, אמנם, לעבר ירושלים, אך בחר שלא לכבוש אותה כי סבר שאין בכוחה של ממלכת ירושלים להחזיק בה. במקום כיבוש ירושלים פנה לאפיק מדיני וניהל משא ומתן לשלום עם צלאח א-דין. משא ומתן זה הבטיח את כינונה של המדינה הצלבנית המחודשת.
[27] זהרה רון, "הטמפלארים: אבירי יום שישי ה-13", מסע אחר און ליין.
[28] ה' א, דברי ימי אירופה, הוצאת מסדה, תשט"ו. ספר שני, עמ' 21,
. [29] הונוריוס השני (Honorius II); 1060 – 1130) הוא נולד בפיאניינו בשם למברטו סקאנאבצ'י והיה ממוצא כפרי פשוט. בשנת 1099 הוא מונה לקרדינל על ידי האפיפיור אורבנוס השני, ובשנת 1171 הוא מונה על ידי האפיפיור פסקליס השני לקרדינל-בישוף של אוסטיה. בשנת 1118 הוא היה מבין מלוויו של האפיפיור גלסיוס השני, בעת שהלה גורש מרומא. בשנת 1119 הוא היה הממונה על מועצת הקרדינלים שבחרה בקליקסטוס השני לאפיפיור, ולאחר מכן ליווה אותו בצרפת, וסייע לקליקסטוס במגעיו הראשונים עם היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
לאחר מותו של קליקסטוס השני, נבחר למברטו ב-21 בדצמבר 1124 לאפיפיור, ונטל את השם הונוריוס השני. בחירתו של הונוריוס לא הייתה חוקית, מאחר שקודם לכן נבחר סלסטינוס השני כדין בקונקלבה, אולם במהלך הבחירות פרצו למועצת הקרדינלים קבוצת חיילים אשר תמכו בהונוריוס, והכריזו עליו כאפיפיור הנבחר. סלסטינוס החליט לוותר על כס האפיפיור על מנת למנוע שפיכות דמים, ולמברטו נבחר כאפיפיור הונוריוס השני.
[30] דיוקנה של חברה קולוניאלית, עמ' 336
[31] עולם הצלבנים, עמ' 1633-161
[32]https://www.academia.edu/2429048/Shlomo_Lotan_The_1242_Templar_Raid_on_Nablus_a_Crucial_Event_in_the_History_of_the_Crusader_Kingdom_Judea_and_Samaria_Studies_-_Volume_21_2012_pp._141-148_Hebrew_
[33] יהושע פרוור, הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 48
[34] ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות., תרגום: כרמית גיא, תל אביב: הוצאת דביר, תשנ"ה, עמ' 58
[35] Edward Burman, Supremely abominable crimes: the trial of the Knight Templar, London: Allison & Busby, 1994, , pp 43-44
[36] Encyclopedia Britannica
[37] שם, עמ' 48-49
[38] אדוארד בורמן, עמ' 49-50
[39] J.M. Upton-Ward, The rule of the Templars: the French text of the rule of the Order of the Knights Templar, Woodbridge, Suffolk, UK: Boydell Press, 1992, עמ' 10
[40] Sophia Menache, Clement V, Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1988. P. 68
[41] סופיה מנשה, שם, עמ' 205.
[42] ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות, תרגום: כרמית גיא, תל-אביב: דביר, תשנ"ה, עמ' 58
[43] מקור האמונה קשור כנראה לחיבור של שתי אמונות הקושרות את יום שישי כיום בעל מזל רע ואת המספר 13 כמספר בעל מזל רע. באמונה טפלה זו, כשיום שישי מופיע ב-13 בחודש, הוא נחשב ליום מבשר רעות. פחד מיום שישי ה-13 נקרא פָראסְקבֶדקטריאפוביה. בכל שנה יש בין פעם אחת לשלוש בהן היום ה-13 בחודש יוצא שישי. בממוצע, יום שישי ה-13 (כמו כל צירוף של יום בשבוע ויום בחודש) מופיע אחת לשבעה חודשים וליתר דיוק כל 212.35 ימים. מאפיין המקל על זיהוי חודשים בהם חל יום שישי ה-13 הוא העובדה שהיום הראשון של החודש הוא יום ראשון (נועה מנהיים, טפו טפו טפו | שורשי המוניטין הרע של יום שישי ה–13, באתר הארץ, 11 בפברואר 2015).
[44] Fulk de Villaret Riley-Smith, Johnathan (1995). The Oxford Illustrated History of the Crusades. Oxford: Oxford Press. p. 213.
[45] מרים גריילסאמר, רציפות ומשבר: צרפת בשלהי ימי הביניים., ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשנ"ב, עמ' 293–294
[46] Haag, Michael (2009). Templars: History and Myth: From Solomon's temple to the Freemasons. Profile Books.
[47] הגנוסיס (גנוסטיקה) הם זרמים תאולוגיים מיסטיים שרווחו בעיקר במאות הראשונות לספירה. אם כי, ראשיתם עוד לפני העולם הנוצרי. אף שהכתות הגנוסטיות נבדלו זו מזו בתפיסותיהן והתנהגותן, משותפת להן האמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, והשאיפה לגאולה רוחנית שתתרחש באמצעות ידיעה מיסטית, ולא בשל מעשים טובים. תפיסות אלו, שהיו בעלות כוח משיכה חזק, איימו הן על היהדות והן על הנצרות הקדומה. אף שהגנוסטיקנים לא הצליחו לתפוס את מקומם הקנוני, הם שרדו כזרמים חתרניים בתפיסות בזרמים שונים.
יש לציין כי המילה "דואליזם" הומצאה ב-1700 כדי לאפיין את הדוקטורינה האיראנית של שתי הרוחות. מאוחר יותר גילו החוקרים כי המיתוסים הדואליסטיים נפוצים בעולם כולו. ההגדרה הפשוטה של הדואליזם הוא הנגדה של שני עקרונות. הדבר מחייב שפיטה ערכית (טוב / רע) וקיטוב היררכי של הממשות, על כול מישוריה: קוסמולוגי, אנתרופולוגי, אתני וכד'. הרעיונות הגנוסטיים הובילו להתפתחות הדת המניכאית, שבתולדותיה אנו נתקלים בטיולים לקווקז, לאסיה התיכונה ולתוניסיה וכן לדת הבוגומילית, בה אנו נתקלים בטיולים לבלקן (אלבניה, מונטנגרו). הגנוסטיקה תפסה מקום מרכזי ברחבי המזרח בעת העתיקה והייתה בולטת במיוחד בממלכה הפרסית, בדת שהקים הנביא הפרסי זרתוסטרא. לגנוסיס גילויים שונים אף בימינו – בעולם הפאגאני, בתאולוגיה הנוצרית, ושרידים המצויים אף ביהדות- בעיקר בספרות הקבלה.
[48] אמנון לינדר, צרפת בימי פיליפ ה"יפה": מקורות לתרגיל, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשל"א, עמ' 12–13
[49] William of Tyre, A history of deeds done beyond the sea, New York: Columbia University Press, 1943, עמ' 524–525
[50] מדובר במחבר (Guilaume de Beaujeu) שלא היה חבר במסדר הטמפלארי אך תיפקד בתור מזכירו ואיש סודו של ראש המסדר, החל מ-1285
[51] The Templar of Tyre, The Templar of Tyre: Part III of the Deeds of the Cypriots, Aldershot, Hampshire, England: Ashgate, 2003, p. 181
[52] ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות, תל אביב: דביר, תשנ"ה, עמ' 42- 58
[53] Sophia Menache, Clement V, Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1988, עמ' 216–217
[54]. Sophia Menache, Clement V, Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1988, עמ' 211-212
[55] Herbermann, Charles, ed. (1913). "Order of the Knights of Christ" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.
[56] קרב אוריקה (Batalha de Ourique) התחולל ב-25 ביולי 1139, כחלק מהרקונקיסטה בין הכוחות הפורטוגליים הנוצריים, עליהם פיקד אפונסו אנריקש (Afonso Henriques) נגד כוחות אל-מוראביטון המוסלמים, בפיקודו של עלי אבן יוסוף. למרות העובדה שכוחות פורטוגל הנוצרית היו בנחיתות מספרית, הצבאות המוסלמיים נחלשו על ידי בעיות מנהיגות פנימיות, מה שהוביל לניצחונו של אפונסו אנריקש. על פי המסורת, במהלך הקרב, הצליח המלך אפונסו, עם תמיכה מהאצילים ומחייליו, הצליח להביס ולהמית חמישה מלכים מוריים. ניצחון זה מתבטא בסמל פורטוגל, המופיע גם על דגל המדינה, ובו יש במרכז חמישה מגינים, המסמלים את המלכים המורים שהובסו. על פי מסורת נוספת, הופיע יעקב בן זבדי או ישו (על פי גרסאות אחרות), בחלומו של אפונסו ערב הקרב והבטיח לו ניצחון.
[57] יורם מלצר, שם.
[58] פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa; 1888 – 1935), סופר ומשורר, נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל.
[59] סר הנרי סנט קליר, נינו של הנרי שנלחם לצד המלך רוברט דה ברוס, הצטרף ב־1365 למסע הצלב של פטר הראשון, מלך קפריסין, בניסיון לכבוש את מצרים. הם כבשו את אלכסנדריה, אך נאלצו לסגת. משם יצא למסע צליינות נועז בארץ הקודש, שהיתה נתונה כבר תחת שלטון המוסלמים. הוא ביקר בעכו, בעתלית ובירושלים, וטוענים שאת טירתו המבוצרת באי אורקני, בנה בהשראת מבנים צלבניים שראה בעכו https://www.poms.ac.uk/record/person/16175/#
[60] Sonja Cameron, Sir James Douglas, Spain and the Holy Land in 'Freedom and Authority- Scotland 1050–1650.' ed. Brotherstone & Ditchwell, Edinburgh 2000.