העמים הטורקיים

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה גם: טיול לקירגיזסטן ;

ראו גם: קבצים בנושא האיסלם , דרך המשי , המונגולים  , האם איבדנו את תורכיה?

קובץ זה מיועד למטיילים בתורכיה, באסיה התיכונה, באזרבייג'אן, בקירגיסטן ,   בעמק הוולגה ובחצי האי קרים.

הטורקים – מי הם?

הטורקים (תורכים) הינם עמים דוברי לשונות טורקיות, המתפצלים למספר רב של קבוצות אתניות. יש להבחין בין הטורקים האנטוליים ( באנגלית: Turkish; בטורקית: Anadolu Türkleri) , שהם עם (קבוצה אתנית) ולאום, החי בעיקר בטורקיה של ימינו ודוברים את השפה הטורקית לבין העמים הטורקיים החיים ברחבי אסיה וחלקים מאירופה ונקראים Turkic ובטורקית: Türkî halklar. יתכן כי משמעות המילה "טורק" (בגרסה türük) הייתה במקור "חזק". בתקופה העות'מנית, המילה "טורק" (Türk) בפיהם, התייחסה רק לכפריים שבאנטוליה. השכבה השלטת ראתה את עצמה כ"עות'מנים". בסוף המאה ה-19, כאשר השכבה העות'מנית הגבוהה החלה לאמץ רעיונות לאומיים מאירופה, המושג "טורק" הגדיר רק מוסלמים סוניים. יהודים, נוצרים ואפילו "אלווים", הוגדרו כ"לא טורקיים". אפשר להגדיר "טורקי", כאדם ששפתו טורקית ודתו מוסלמית.

יש כ-170 מיליון אנשים המזהים את הטורקית כשפת אמם . מדובר בשפות מאוד קרובות שמרבית הדוברים בהן יכולים להבין זה את זה. למעט כמה יוצאים מן הכלל, כמו אגן הוולגה, חצי האי קרים, אזרבייג'ן[1] ותרקיה שבטורקיה, הטורקים חיים באסיה. כיום, יושבים הטורקים מצפון-מזרח סיביר ועד לבלקן. ריכוזיהם הגדולים ביותר הם בטורקיה ובמדינות מרכז אסיה. בברית המועצות לשעבר חיו 45% מכלל הטורקים ומספר דומה בטורקיה. ארצות טורקיות מובהקות הן: קירגיזסטן, קזחסטן, אזרבייג'ן (Azerbaijan), אוזבקיסטן, טורקמניסטן. כמו כן, חיה אוכלוסייה טורקית משמעותית בפדרציה הרוסית, בעיקר בטטרסטן (Tatarstan)[2], ברפובליקה האלטאית (the Altai Republic)[3], בשקורטוסטן (Bashkortostan) וקברדינו-בלקריה (Kabardino-Balkaria), טובה (Tuva), צאוושיה (Chuvashia), חקסיה (Khakassia), יקוטיה (Yakutia) וקאר'צ'אי צ'רקסיה (Karachayevo-Cherkessiya)[4]. יש ריכוז גדול של טורקים במחוז האוטונומי האויגורי  ש'ינג'יאנג' (Xinjiang Uyghur Autonomous Region)[5] שבמערב סין, שם חיים כ-7% מהטורקים בעולם ובאזור האוטונומי גגוזיה (Gagauzia), שנמצא במזרח מולדובה וגובל באוקראינה בצפונו. ריכוזים קטנים יותר נמצאים ברפובליקה האוטונומית של קרים כמו כן, יש קהילות טורקיות קטנות בעירק, גאורגיה, בולגריה, ברפובליקה של צפון מקדוניה, טג'יקיסטן, אפגניסטן ומערב מונגוליה.

העמים הטורקיים שקיימים היום הם בעיקר הטורקים תושבי טורקיה (יש בטורקיה אזרחים שאינם טורקים. לא רק מיעוטים קטנים כמו יוונים, ערבים, ארמנים ויהודים, אלא גם המיעוט הכורדי) – כ-75 מיליון, אזרים (חיים באזרבייג'ן, אירן, המובלעת האוטונומית נחצ'יבן (Nakhchivan) ודגסטן ומונים כ-31 מיליון. אוזבקים – כ-31 מיליון, קזחים (חיים בעיקר בקזחסטן ובמחוז האוטונומי Ili Kazakh שבמערב סין )– 15 מיליון, אויגורים (חיים בעיקר במחוז האוטונומי Xinjiang Uygur  שבמערב סין)-  12 מיליון; טורקימנים – 8 מיליון; טטרים (חיים בעיקר במחוז טטרסטן שבפדרציה הרוסית) – כ-6 מיליון; קירגיזים – כ-6 מיליון; בשקירים (Bashkirs – חיים בעיקר במחוז Bashkortostan שבפדרציה הרוסית ); צ'וואשים (Chuvashes), החיים במחוז Chuvashia שברפובליקה הרוסית ומונית 1.5 מיליון. יש לציין שאלא האחרונים דתם נוצרית אורתודוכסית ומשום כך, העמים הטורקיים, אינם רואים בהם טורקים. טורקים קפריסאים מונים כמיליון. גם החורסנים (Khorasani Turks) וגם הקשקאים (Qashqai), החיים בצפון איראן, מונים כמיליון איש, כל קבוצה. כמו הקאראקפלקים (Karakalpaks), החיים ב- Karakalpakstan שבאוזבקיסטן ומונים כ-800,000 נפש. הקומיקים (Kumyks) החיים בדגסטן שבפדרציה הרוסית מונים כחצי מיליון, הטטרים הקימריים מונים כחצי מיליון. היקוטים (Yakuts), החיים ברפובליקה הקטנה Yakutia Sakha  המונים פחות מחצי מיליון (גם הם נוצרים אורתודוכסים או טנגריים ולא נחשבים כטורקים בעיני הטורקיים האחרים). הקרצ'אים (Karachays) החיים ברפובליקה Karachay-Cherkessia ומונים כ-350,000 והטובנים (Tuvans) טנגרים ובודהיסטים טיבטיים על פי דתם, החיים במחוז Tuva שבפדרציה הרוסית ומונים כ-270,000 נפש. יש עוד קבוצות אתניות רבות, קטנות יותר.

השפה הטורקית

הטורקית היא שפה צירופית (אגלוטינטיבית), ממשפחת השפות האלטאיות[6]. כללי המורפולוגיה של השפה מאפשרים יצירת מילים באמצעות שרשור מספר רב של סיומות אחרי בסיס המילה. לכל סיומת יש משמעות אחת מובחנת, כך שמשמעות המילה כולה נגזרת מן הבסיס ומכלל הסיומות המצטרפות אליו. ב-1889, נתגלו על גדות הנהר אורחון (Orkhon) שבמונגוליה, הכתובות הקדומות ביותר בלשון הטורקית – מן השנים 732 ו-735. לימים, הכתב הושפע רבות מעמים אחרים ששכנו לצד הטורקים. בתהליך ההתאסלמות עברו מרבית הטורקים, לשימוש באותיות ערביות.. מאוחר יותר הופיעו כמה אותיות קיריליות בשל העובדה כי הטורקים חיו בשכנות לעמים סלאביים. בכתב הטורקי הפסיקו להשתמש בסוף המאה ה-17.

התחביר הטורקי שונה במידה רבה מזה של שפות הודו-אירופיות או שמיות, וכך גם באשר לטיב הקשר בין המילים במשפט. המבקר בטורקיה למשל, יפגוש מיד בסימנה המובהק של הטורקיות והיא הלשון הטורקית. יש בה את היכולת לעמוד מול השפעת לשון זרה, להתגבר עליה וכמעט לבטלה לחלוטין. לדעת החוקר ברנרד לואיס, יש קשר בין לשון זו, המעידה על המסורת הטורקית, בליל תכונותיהם של הטורקים: הרגל השררה, כושר ההחלטה, הביטחון העצמי – מידות שהטורקים הוסיפו והחזיקו בהן, מכוח מעמדם ההיסטורי בעולם האסלאם[7]. השפה הטורקית כוללת מאפיינים ומילים של שלושים שפות שונות, בהן מדברים במזרח אירופה ובמזרח התיכון, דרך סיביר ועד לשׂינְגְ'יָאנְג (Xinjiang) שבמערב סין.

אחת הדמויות החשובות בעיצוב הטורקיות (Turkism), היה מחמוד אבן חוסיין אבן מוחמד אל קשגרי. שהיה מלומד ובלשן טורקי מהעיר קשגר (Kashgar) שבשינג'יאנג' (Xinjiang). מוצאו היה מהשושלת הקארא–חאנידית (Kara-Khanid), ששלטה באזור ימת איסיקול (Issyk-Kul) שבקירגיזסטן של ימינו. אל קשגרי למד בבגדד, במכון ללימוד שפות טורקיות. הוא חיבר את המילון המקיף הראשון לשפות טורקיות (Dīwān Lughāt al-Turk) בשנים 1072-1074. המילון נועד לשימושה של הח'ליפות העבסית, שהפכה לבעלת ברית של הטורקיים. זו העבודה החשובה היותר על הדקדוק הטורקי. המילון המקיף של קשגרי נערך על ידי ההיסטוריון הטורקי עלי אמירי (Ali Amiri). הוא כולל דוגמאות לשירה טורקית קדומה, בסגנון ה קלאסי של ה" מְרֻבָּעים" (בתי שיר בני ארבע שורות) ומייצג את כל סוגי השירה: לירית, אפית דידקטית ועוד. בנוסף, הספר כולל את המפה הראשונה, הידועה לנו, של אזורי התיישבות העמים הטורקיים. המפה נמצאת כיום בספריה הלאומית של איסטנבול. הוא הטיף לשימוש בשפה הטורקית כשפה יחידה, כחלק מהתפישה על של עליונותם התרבותית של עמי הערבות. עד אז רוב דוברי הטורקית באסיה התיכונה בזמנו היו בי-לינגואליים (דו לשוניים) ודברו בנוסף לטורקית, גם טג'יקית (ניב של פרסית). אחת הפואמות החשובות של אל קשגרי, מנציחה ומהללת את הכיבוש הטורקו-מוסלמי של מממלכת חוטאן, האיראנית, שדתה היתה בודהיסטית ומשבח את הרס מקדישה ופסליה. פולחן אל השמים טנגרי של הטורקים הלא מוסלמים ציער אותו וכתב שיר בשם "הכופרים", המלא תקווה לחורבנם. המסורת מספרת שאל קשגרי מת בשנת 1102 בגיל 97. הוא קבור באופאל (Opal) שליד קשגר, האויגורים רואים בו גיבור לאומי וכך גם האוזבקים והקירגיזים. על חשיבותו מעידה, בין הייתר, האוניברסיטה ללימודי המזרח בבישקק, קירגיזסטן, הקרויה על שמו.

רובם המכריע של הטורקים הם מוסלמים, עד כי המושג 'מוסלמי' התמזג לחלוטין במושג 'טורקי', וכאלו שאינם מוסלמים אינם נחשבים עוד לטורקים. מבחינת הגזע הם אינם אחידים: במזרח רווח במיוחד היסוד הדמוי מונגולי; במערב – הקווקזי. רוב הטורקים הם מוסלמים-סונים, אם כי חלקם שייכים לזרמים אחרים של האסלאם. רוב הטורקים-הנוצריים שייכים כיום לנצרות האורתודוכסית המזרחית, אם כי היו נוצריים בהתאם לאמונות קדומות יותר של הנצרות הצ'ובשיאנית (Chuvash).לאחר התמוטטות ברית המועצות, קבוצות קטנות של הטורקיים דחו מעליהם את הנצרות האורתודוכסית והתקרבו לדת השאמאנית הקדומה. כמו כן, חלק מהטורקים ממשיכים לנהוג על פי הנצרות הצ'ובושיאנית. יש טורקים כמו היקוט  (Yakut, החיים במזרח סיביר והטובה החיים במרכזה, מחזיקים באמונות טנגריות או בודהיסטיות ואינם נחשבים עוד לטורקים. בספר "אהבתם של עלי ונינו", שכתב הסופר היהודי-אזרי קורבן סעיד, פוגש גיבור הספר חכם זקן שאמר ולו שהם צאצאי הנביא מוחמד. הנער מתרעם וטוען שהם בני הערבות. הזקן התקצף ושאל אותו אם גם הטורקים עובדי הכוכבים הם קרוביו. שאל רטורית וענה: "כולנו צאצאי הנביא מוחמד…"

השימוש במושג "טורקי" ,כדי לזהות את הקבוצה הזאת, מתחיל במאה השישית בסין. למרות זאת יש עדויות לכך שהשתמשו במושג הזה בשלב מוקדם יותר בנוסחים שונים. מרבית הטורקים אמצו את האסלאם במאה השמינית, אך קיימות קבוצות טורקים המאמינות בדתות אחרות כנצרות, יהדות (כזרים), בודהיזם וזרתוסטרא. הדיון בתקופה זו מעלה קשיים רבים. התיעוד מקוטע ואקראי ומותיר חללים רבים, שלא ניתן למלא אותם אלא בהשערות, שסבירותן משתנה עם הזמן. דילמה זו קיימת בחקר ימי הביניים בכלל, גם במקומות בהם קיים ממצא גדול יותר של תעודות וכרוניקות של בניה זמן. את הקשיים הללו היטיבה להגדיר ההיסטוריונית ברברה טוכמן: אפשר לקבל כאקסיומה, שכל קביעת עובדה על ימי הביניים, תתקבל בקביעה הפוכה או שונה… ימי הביניים משנים את צבעם בהתאם לעין המתבונן. … עדיין קיימים פערים של ידע, שבהם הבעיה אינה מידע סותר אלא חוסר מידע"[8].

בשל העובדה  שמדינות רבות הכוללות עמים טורקיים, נמצאו תחת השלטון הסובייטי, אשר ביקש לעקור שפות וזהויות אתניות מקומיות במטרה ליצור זהות סובייטית אחת יחידה, אבד מידע רב אודות השפות והמנהגים התרבותיים של עמים טורקיים שונים. לאורך שנים הדגישו חוקרי ימי הביניים באירופה, את התפקיד השלילי, שלהשקפתם מילאו הטורקים, בתולדות ארצות התרבות בכלל והמזרח התיכון בפרט. החוקר נחמיה לבציון למשל, מתאר אותם כנוודים פראיים, שפשיטותיהם המיטו סבל ואסון על כל מקום בו דרכו רגליהם. הוא חותם את דבריו במשפט: "אין ספק לגבי התוצאות השליליות שהיו להופעתם של נוודים אלו"[9]. דעה זו היתה דומיננטית במחקר במשך כ-200 שנה. ההיסטוריון דוויס כתב: עד 1000 לספרה בקירוב, נשלטה אסיה המערבית בידי שני גזעים: האינדו-אירופאים והשמיים. עתה נכנס לתמונה גורם חדש: הטוראנים, שיוצגו בעיקר על ידי התורכים [כך]. שינוי זה לא היה לברכה למין האנושי. הטוראנים תרמו לציוויליזציה פחות מכול גורם אנושי אחר למעט הכושים […]הערבות יצרו בעיקר לוחמים… שלא היו מסוגלים לבנות דבר חיובי ומאריך ימים במהלך כיבושיהם רוויי הדמים[10]". שמעון גת, במחקרו המקיף על הסלג'וקים, מסביר שהערותיו הגזעניות של פרופ' דיויס, שנכתבו בשנות ה-30 של המאה ה-20, מלמדות על עניין מהותי ביותר בהשקפת העולם המערבית כלפי הטורקים. להשקפה זו, העולה גם מחיבוריהם של חוקרים אחרים, גם אם באופן פחות בוטה, היתה השקפה משמעותית על המחקר וההיסטוריוגרפיה[11].

תקופות קדומות

מוצא הטורקים (Turkic) בערבות הטרנס-כספיות שבאסיה התיכונה ועד למנצ'וריה. לדעת החוקר Yunusbayev, יש הוכחות גנטיות למקור הטורקים בהרי אלטאי שבדרום סיביר. הם היו רועים נוודים, מאורגנים בשבטים בהנהגת ח'אנים, ודתם שמנית. מאבקים פוליטיים ושינויי אקלים דחפו אותם לעתים לעבור למקומות אחרים. האזכור הראשון למילה "טורק" (Turk) מופיע אצל הרודוטוס (Herodotus'), במאה החמישית לפני הספירה, בהתייחסו לטרגיטס (Targitas), מלך הסקיתים. מאוחר יותר, פומפוניוס מלה (Pomponius Mela), במאה הראשונה לספירה, מתייחס לקבוצה בשם "Turcae, החיים ביערות שמצפון לים אזוב. גם פליניוס הזקן מזכיר את ה-  Turcae החיים באזור זה. ההתייחסות הראשונה לטורקים עצמם מופיעה במקורות סיניים, המתוארכים למאה ה-שישית לספירה. במקורות אלו מופיעה המילה "Tujue", בהתייחס לישות המדינית Göktürks (ראה להלן).בתקופה זו הם מוזכרים גם במקורות סוגדיאניים. במאה השניה לפני הספירה החלה הגירת טורקים בעיקר מערבה. כנראה שהשיונג נו (Xiongnu) הקרובים להונים (השבט שבראשותו של אטילה כבש חלקים נרחבים באירופה, במאה החמישית), היו פרוטו-טורקים. הטריטוריה שלהם כללה את כוללת את מונגוליה, מנצ'וריה,,שינג'יאנג', מזרח קזחסטן, מזרח קירגיזסטן, מונגוליה הפנימית וגאנסו של ימינו.

הדת הקדומה

הדת הפופולארית של הטורקים הייתה דת השמים הטנגרית (Tengriism), שהיא הדת האנימיסטית של נוודי הערבות, אם כי היו לה השפעות של הבודהיזם. האל הראשי היה טנגרי שהיה אל השמים. אל זה נעבד על ידי המעמדות הגבוהים של הטורקים עד שבתקופת האימפריה האויגרית, הוא הוחלף במניכאיזם במאה השמינית.

ראו באתר זה: מנכאיזם.

לזאב יש מעמד חשוב בקרב הטורקים, הייתה קיימת האמונה כי מוצא חלק מהשבטים מקורו הוא באמא-זאבה. גם לסוס יש מעמד מיוחד במיתולוגיה הטורקית. קיים דמיון רב בין הדת השמאניסטית של הטורקים לזו של המונגולים. במהלך ימי הביניים, עמים טורקיים רבים המירו את דתם. הדת הפופולארית ביותר בקרבם היא הדת המוסלמית. אך היו כאלה שהפכו לבודהיסטים. גם היהודים- הכוזרים, מוצאם בשבטים הטורקיים. היהדות נפוצה בקרב השכבה השלטת, לאחר גיורו של מלך כוזר, בסוף המאה השמינית. בתקופה מאוחרת יותר, לאחר חורבן הממלכה, , קיבלו על עצמם תושביה את האסלאם.

ההגירות הגדולות של עמי הערבות אל המזרח התיכון החלו במאה העשירית, כאשר עמי הערבות של איסה התיכונה חצו את נהר יקרסארטס (סיר דאריה) שבאסיה התיכונה והחלו במסע כיבושיהם מערבה. הן הסתיימו בתקופה שלאחר מת טימור לנג, גדול הכובשים הטורקיים, בשנת 1405. אפילו אז נמשך קילוח דק של נדידת שבטים מאסיה התיכונה, עד שנבלם במחסום הכפול שהקימו הצפאווים הפרסים ברמת אירן והעותמנים ברמת אנטוליה[12]. האחרונים, טורקיים אף הם, התפשטו לעבר אירופה, עד סוף המאה ה-17.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

קיסרות הגֶקְטירְך (גקטירק).

במאה השישית קמה החאנאת גֶקְטירְך (Göktürk), שכונתה "הטורקים הכחולים". היתה זו אימפריה שאיחדה את השבטים הטורקיים השונים תחת שלטון אחד (552 – 745). חלק גדול של האימפריה, ישב היכן שהייתה בעבר הממלכה של השיונגנו. קיסרות זו, שהשתרעה מן הים השחור ועד מנצ'וריה, התפצלה בעקבות מלחמת אזרחים, לשני חלקים – מזרחי ומערבי – ושניהם באו בחסות סין, בין 581 ל-603. בסוף המאה ה-7 חזרה הקיסרות המערבית והיתה לעצמאית, עד אמצע המאה ה-8. מדינה זו התמוטטה בהסתער עליה שבט טורקי אחר – האויגורים. עם נפילתה התפצלו נחלותיה בין קבוצות שבטים שונות: במרכזה, במונגוליה, שלטו האויגורים. הקירגיזים שהגיעו בשנת 840 מאגן היינסי (Yenisi) שבסיביר, כרתו ברית עם הסינים, לחיסול הממלכה האויגורית.

הסינים ההאנים השתלטו על החלק המזרחי וקיימו של פרוטקטורט צבאי עד 682. אחרי תקופה זו, חאנאת טורקי נוספת שלטה בחלקים נרחבים של הגורטורק לשעבר. לאחר כמה מלחמות בין טורקים, סינים וטיבטים, נחלשה החאנאת הטורקית השניה והוחלפה על ידי האויגורים, בשנת 744. באותו הזמן הופיעו הטורקים השאטואים (Shatuo Turks), ככוח משמעותי בצפון ומרכז סין שזוהו על ידי שושלת טאנג הסינית, כבעלי ברית פוטנציאליים. הם הקימו כמה שושלות קצרות יומין שעברו סיניזציה,. הם דיברו סינית ואימצו שמות ותארים סיניים. כמה מהם טענו שאבותיהם היו סינים האנים. לאחר ששושלת טאנג נפלה ב-907, הטורקים השאוטים החליפו אותם ושלטו בחלקים של צפון סין, כולל בייג'ין. אחרי נפילת שושלתם בשנת 937 הם נטמעו כליל בתרבות הסינית.

ראו באתר זה: האויגורים.

התפשטות הטורקים אל אירופה

הקירגיזים והאויגרים, ידעו מלחמות רבות בינם לבין עצמם ולבין סין. הקירגיזים ישבו ברובם באזור שכיום קיימת בו קירגיסטן. העמים הטורקיים התערבבו מבחינה אתנית עם קבוצות מקומיות, כך ההונים שהתיישבו בדרום אירופה הפכו למעורבים עם העמים הסלאביים. גם לאוורים שהתיישבו בפנוניה (Panonia) [13], היה כנראה מקור טורקי. בטראנסאוכסניה  (אוזבקיסטן של ימינו) ובאזורים סמוכים התבססו הטורקים האוגוזים (Oğuz). התפשטות שבטי הטורקים וייסוד מדינותיהם השונות לוו בתהליך של התיישבות קבע במקומות רבים. הבולגרים (Bulgars), טורקים אף הם, התבססו בין הים הכספי לים השחור, במאות ה-5-6 לספירה. מדינתם, "בולגריה הגדולה", נכבשה במאה השביעית על ידי הכוזרים (Khazars), שהשכבה השלטת שלהם, התגיירה במאות ה-8-9. אחריהם הגיעו הפצֶ'נְגים (Pechenegs), שיצרו קונפדרציה, שעם הזמן נכבשה על ידי הקומאנים (Cumans) והקיפצ'אקים (Kipchaks). קבוצה אחת של בולגרים התיישבה באזור הוולגה והתערבבו עם שבטים מקומיים ונקראו "וולגה בולגרים". המקום בו התיישבו נקרא כיום טטרסטן (Tatarstan). בולגרים אילו נכבשו על ידי המונגולים, ששטפו את הערבות מערבה, בהנהגת צ'נגיס חאן במאה ה-13. קבוצה אחרת של בולגרים התיישבה בבלקן, שבדרום מזרח אירופה, במאות ה-7 וה-8. אלו אימצו את התרבות הסלבית, דוברים בולגרית סלבית והתנצרו ולא נחשבים עוד לטורקים.

ן

הקומנים היו עם אסיאתי טורקי, מקבוצת הקיפצ'ק, ששכנו במאה ה-9, ליד הנהרות אורל ווולגה, לצד קרובי משפחתם, הפצ'נגים. לאחר שהפצנגים נעו בסוף המאה לכיוון הדניסטר והרי הקרפטים, תפסו הקומנים את מקומם בין הדון ובין הדניפר. במחצית השנייה של המאה ה-11 חצו הפצ'נגים את הדנובה והקומנים השתלטו בשנת 1057 על ארץ הפצ'נגים שהשתרעה בין הדנייסטר ובין הרי הקרפטים, כשהיסודות הפצ'נגים נבלעים בתוכם. הקומנים פשטו גם על טרנסילבניה, אך עיקר כוחם נשאר בין הדון ובין הדנייפר, מקום שכונה באותה תקופה בשם "קומניה הלבנה". בתקופה זו היו מאבקי כוח ומלחמות רבות בין הקומנים לבין רוס של קייב. לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223[14], הדף אותם מערבה. בין השנים 1239-1240  קומנים רבים התיישבו מערבה לדנייפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז "קומניה השחורה". המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נמלט מן המונגולים, עם אציליו וסוסיהם הרבים, אל בלה הרביעי, מלך הונגריה. האחרון הקצה להם אזור התיישבות בפוסטה (Poșta) – בשפכו של הדנובה לים השחור. חלקם חצו את הדנובה אל בולגריה. הקומנים התבוללו בתוך האוכלוסייה הרומנית וההונגרית בקרבה חיו ופסקו להתקיים כעם, אך הטביעו את חותמם בשמות של מקומות ושל אישים. (למשל האגם קומנה ברומניה). משפחות רומניות רבות וגם דמויות מפורסמות בתולדות רומניה נשאו שמות ממוצא קומני[15].

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי של אירופה.

המפגש בין האסלאם ללוחמים הטורקיים

לטורקים היו יחסי גומלין עם שכניהם, והם הושפעו מאמונותיהם. כך חדרו השפעות זורואסטריות, מנכאיות, בודהיסטיות, נוצריות-נסטורייניות ויהודיות. החדירה המקיפה והעמוקה ביותר היתה של האסלאם. אחרי השלמת כיבוש פרס בידי הערבים, בסוף המאה ה-7, נוצר מגע ראשון בין הערבים לטורקים ועד אמצע המאה ה-8 הסתפחו לממלכה המוסלמית אזורים נרחבים באסיה המרכזית, שישבו בהם טורקים. באמצע המאה ה-9 מיסד האסלאם את מה שעתידה להיות מדיניות יחידה במינה בגיוס לצבא: רכישת נערים לא-מוסלמים כעבדים – "ממלוכים" – לשירותם הצבאי של החליפים, לאסלמם ולאמנם כחיילים. הממלוכים גויסו מגבולות האסלאם עם הערבה הגדולה של אסיה התיכונה, בין הים הכספי והרי אפגניסטן. אזור שהיה במאה ה-9, בתחילת ח'ליפותו של אל-מועתצם, מאוכלס טורקים. הוא צוטט: "אין עוד עם, אמיץ יותר, גדול במספר ותקיף יותר". הטורקים היו עם קשוח, והיו בראשיתו של מסע בכיוון מערב, במה שיהיה נחשול כיבושים גדול אף מזה  של הערבים. הם עדיין לא היו מוסלמים, אבל ידעו על האסלאם הואיל וגבול הערבה לא היה מחסום יציב, אלא מעיין מחיצה שטורקים ולא-טורקים חדרו דרכה ועסקו במסחר. האסלאם שהטורקים הכירו שמר על אופיו ההרואי – לוחמי הספר הע'אזים ניהלו ג'יהאד בלב קל. אולם מה שעורר התפעלות בקרב הח'ליפים היו כישוריהם המעשיים של הטורקים: השליטה ברכיבה על סוסים ומיומנות המלחמה מן האוכף. סוס הרכיבה מקורו בערבה והטורקים רכבו עליו כמו היה חלק מעצמם ובקלות שאין דומה לה, היטיבו להפעיל את נשקו של הלוחם הרכוב – הרומח, הקשת המורכבת והחרב המעוקלת.  בתגובה על החיים הדלים בערבה, הם היו בוזזים שלא ידעו שובע.

קבלת האסלאם

במאה ה-10 הגיעה לשיאה גם ההתאסלמות מרצון – של יחידים ושל שבטים שלמים – ורבים מהם הצטרפו לשורות לוחמי הדת. אחת התכונות הבולטות של האסלאם הטורקי הוא השלמות שבה התמסרו הטורקים לדת החדשה. בגלל להט האמונה שנתקלו בו בגבולות שבין האסלאם לממלכות עכו"ם, בגלל שאוסלמו לא על ידי התיאולוגים הממוסדים של החליפות בבגדאד אלא נצרפו בחותמו הקנאי וחסר הפשרות של הדרווישים, ומפני שהתאסלמותם עירבה אותם מיד במלחמת קודש עם קרובי משפחתם עובדי האלילים, הם שיקעו את זהותם הלאומית באסלאם במידה שלא היתה כמותה, לא אצל הערבים ולא אצל הפרסים. לכן אין פלא שעם הזמן החלה והתפשטה תחייה סונית גדולה בחסותן של שושלות טורקיות. ובכול זאת נותר בהם משהו מעברם הטורקי. הלשון הטורקית, שהובאה מאסיה התיכונה על ידי ראשוני המהגרים הפולשים, נותרה בעינה והופיעה כמנצחת בשילוב אסלאמי חדש. שליטים טורקיים, גם בארצות בהן היו המסורות האסלאמיות הישנות איתנות, השתמשו בתארים ובסמלי שלטון, שמקורם במסורת הטורקית הפרה האסלאמית. אפילו באימפריה העות'מנית, נותרו סמלי הקשת והחץ וזנב הסוס , לזכרם של הקשתים הרכובים, בני הערבות, שחצו לראשונה את אסיה התיכונה וחדרו לארצות האסלאם. התארים האלטאיים "ח'אן" ו"בק", שימשו בידי שליט שנטל את הראשון לעצמו ואת השני העניק לבכירים שבאנשיו, כעדות לכך ששורשי שלטונו מגיעים עד לח'אנים המונגוליים, כמו גם אל השולטנים של האסלאם. מטענם התרבותי של עמי הערבות, כאשר נכנסו לעולם האסלאם לא הוגבל למורשתם המקומית בלבד. זמן רב קודם לכן כבר קיימו מגע עם תרבויות של עמים ששכנו בסמוך להם. כך למשל, התרבויות האירניות של אסיה התיכונה. קל יותר להבחין בהשפעה של סין, הניכרת בבירור בקרב הטורקים. כתובות אורחון מן המאה השמינית, שהוזכרו לעייל, מלמדות על השפעה סינית עמוקה ומבחינה מסויימת מבטאות מין מרד לאומי טורקי, לאחר שעבוד ממושך לסין).

הטורקים טרם האסלאם פיתחו ציוויליזציה ברמה מסוימת, ובה מדינות, דתות וספרויות. אולם, להוציא חלקים מעטים, הכול נשכח ונמחה באסלאם. אין אצלהם התרפקות בנוסח הערבי על הג'הליה, אין געגועים פרסיים אל קיסרי אירן ואין גאווה בפרעונים בנוסח מצרים. אפילו שושלת טורקית שקיבלה עליה את האסלאם זה מקרוב – השושלת הקרח'אנית (Kara-Khanid) במאה העשירית – שכחה את אבותיה הטורקים ונקראה בשם מאוצר האגדה הפרסי: "בית אפרסיאב" (Afrasiab). המילה 'טורקי' מופיעה אמנם בכתובות קדם אסלאמיות, אך כוונתה רק לעם אחד מבין עמי הערבה, הקרובים זה לזה בקרבת דם. השימוש הכללי במלה זאת לגבי הקבוצה כולה, ראשיתם באסלאם וקשורים בו קשר בל יינתק. העם הטורקי, התרבות הטורקית ובמידת מה הלשון הטורקית, כפי שחיו ונתקיימו באלף השנים האחרונות – כולם מולדתם באסלאם. בימי הביניים המאוחרים, על אדם שהתאסלם, נהגו לומר "נעשה טורקי", גם אם התאסלם בפאס או באספהאן. עד היום אין מכנים בשם "טורקי" מי שאיננו מוסלמי.

האסלם הטורקי התמסר מראשיתו להגנה על האמונה והכוח של האסלאם, או לקידומם ומעולם לא איבד את התכונה הלוחמנית הזאת. הוא נולד בספר המזרחי מול עובדי אלילים, הובא על הספר המערבי מול הנוצרים והשתלט על החליפות בזמן שהאסלאם עצמו היה זקוק להגנה מפני המתקפה המשולשת של עובדי אלילים במזרח, נוצרים במערב וכופרים מבית. כניסת הטורקים למסגרת האסלאם סייעה לחליפות במאבקיה מבחוץ, בעיקר כנגד השיעה בביטויה החריף ביותר – הפאטימים.  מנקודת מבט סונית, עולם האיסלם היה בסכנה של השתלטות שיעית והטורקים הסונים הצילו אותו. מאידך, כניסת הטורקים גם תרמה להתרופפותה שלהחליפות. למין אמצע המאה ה-9 היה הכוח הממשי במרכז הח'ליפות, בבגדד, בידי האמירים והחיילים הטורקיים, ובמקומות רבים, בעיקר בשולי הח'ליפות – צמחו שושלות עצמאיות למעשה של מושלים טורקיים ואחרים. בראשית המאה ה-11 עדיין היתה החליפות הפאטימית מעצמה גדולה, ששלטונה משתרע ממצרים עד מערב ערב ועד סוריה, אם כי שם היא נאלצה לחלוק את שלטונה עם שושלות בדוויות מן המדבר. בעיראק ובמערב איראן שלטו שושלות אירניות, שהחשובה שבהן, השושלת הבהווית, שלטה במחוזות המרכזיים. במזרח חולקה ירושת הסאמנים בין שתי שושלות: הגזנווית (Ghaznavid) מדרום לנהר האוקסוס (אמו דאריה, באוזבקיסטן של ימינו) והקאראחנית מצפון לו. שתי השושלות הללו היו טורקיות, אך היו שונות במובהק זו מזו: השושלת הגזנווית היתה מדינה מוסלמית מובהקת, שבראשה עומד מצביא טורקי עם צבא טורקי ממלוכי; השושלת הקאראחנית היתה מדינה טורקית, בשליטת ח'אן, ולו אנשי שבטים טורקיים חופשיים משלו[16]. מחמוד מגזני (Mahmud of Ghazni) כבש במאה ה-11 את צפון הודו ואיסלם את קשמיר. מחמוד גזנווי החל מבנות מדרסות, שהם למעשה כלי חינוכי ותרבותי להפצת האיסלם הסוני.

טורקים ומונגולים

הטורקים והמונגולים נבדלו אלה מאלה מהבחינה האתנית, התרבותית והלשונית; ובכול זאת היה להם הרבה מן המשותף. שתי הקבוצות הללו הגיעו משטחי הערבות של אסיה התיכונה והצפון-מזרחית, מקומות שבהם ניהלו אורח חיים דומה מאד והיו נתונים להשפעות דומות. דמיון זה הוליד קרבה בין מונגולים לבין טורקים, יותר מאשר בין הראשונים לבין כל עם שנכבש על ידם.

במאה ה-10 חיסלו המונגולים את שלטון הקירגיזים במרכז באסיה התיכונה, היו לגורם המרכזי באזור ודחו שבטי טורקיים רבים לנדוד מערבה. בראשית המאה ה-13 הקים צ'נגיס ח'אן את ממלכת המונגולים הגדולה וזו בלעה, בין השאר, את רוב נחלות הטורקים. צ'ינגס חאן עצמו נעזר ביועצים טורקיים, משבט אויגור וציווה לאמץ את האלף בית האויגורי, כדי לכתוב בו את השפה המונגולית. המונגולים הסתמכו מאד על סיועם של הטורקים, הן במלחמה והן בענייני ממשל. עם מותו, התפצלה נחלתו בין בניו ובאזורים רבים נטמעו הכובשים המונגולים בתרבות התושבים המוסלמים. באותן ממלכות שישבה בהן אוכלוסייה גדולה של טורקים – כגון ממלכת אורדת הזהב; יושביה כונו "טאטארים" (וגם "קיפצ'אקים"), או בממלכת צ'אגאטאי  (Chagatai Khanate) ויורשיו באסיה התיכונה – חל תהליך של טורקיפיקאציה. ברבות הימים נטמעו המונגולים בארצות האסלאם ואפילו שפתם אבדה להם. תחתיה אימצו ניבים רבים של הטורקית. גם לקיסרות טימור לנג, שבמאה ה-14 השתלט על נחלות צ'אגאטאי והרחיב את גבולו עד הוולגה, אנטוליה וצפון הודו, היה אופי טורקי. טימור עצמו היה ממוצא קאשי, שבט טורקי שישב באוזבקיסטן של ימינו. בסוף המאה ה-15 חוסלה ממלכה זו בידי השבטים האוזבקים, ושליטה באבר, עבר להודו וייסד את שושלת המוֹגוּלים.

ראו באתר זה: טימור לנג ; תולדות הודו תחת שלטון האיסלם.

הטטרים (Tatars) הם צאצאי שבטים ממוצא מונגולי, שפלשו במאה ה-13 לאירופה מאסיה המזרחית והמרכזית ומסיביר. באירופה הם התמזגו עם אוכלוסייה דוברת טורקית. השפה הטטרית היא כיום שונה לחלוטין מהשפה המונגולית ודומה מאוד לשפה הטורקית. במאה ה-13 הגיעו הטטרים לשיא התפשטותם הטריטוריאלית, כאשר כבשו חלקים של הונגריה וגרמניה תחת הנהגתו של באטו חאן (Batu Khan), נכדו של צ'ינג'יס חאן. הם לא הצליחו להחזיק זמן רב באזורים אלו ונסוגו לתוך אזורים בדרום רוסיה ובסיביר, שם התמזגו בממלכת "אורדת הזהב" (Golden Horde) שבירתה סאראי (Sarau).פירוש המילה "הורדה" היא מחנה והשם ניתן לה על שם האוהלים המוזהבים של השליטים, שהרוסים היו ווסלים שלהם. במדינה המונגולית הזאת, שהוקמה ברוסיה, היה רב היסוד הטטרי, עד שפעמים רבות מכנים הרוסים את התקופה המונגולית בשם "הכיבוש הטטרי". הכינוי "טטרי", שהיה פעם שמו של שבט מונגולי, שימש תקופה ארוכה לציון התושבים המוסלמיים, דוברי הטורקית; תושבי השטחים שהיו נתונים בעבר לשליטתם של הח'אנים המונגוליים מ"אורדת הזהב" [17]. כיום, הטטרים תופשים מקום חשוב בחברה הרוסית והתערו בה טוב יותר מכול עמי אסיה התיכונה. הם מרוכזים לארוך הוולגה ובעיקר בפרפובליקה טטרסטן, שבירתה קזאן

ראו באתר זה: טיול לקזאן

הגירת הטורקים למזרח התיכון

סמוך לאותו הזמן, שינו שני גלי הגירה גדולים של העמים הטורקיים את פניו של המזרח התיכון ולזמן מה גם את פניה של מזרח אירופה. האוגוזים, שגורשו ממולדתם, היגרו אל טריטוריה אסלאמית. היו כמה גלים של הגירה, ש החשוב שבהם הוא גל ההגירה של הסלג'וקים. בסוף המאה העשירית היתה אסיה המוסלמית מפוצלת לעשרות יחידות קטנות. לכאורה נותר הח'ליף העבאסי, ראש עדת המאמינים. בפועל היה לאסיר בארמונו. הפיצול המדיני והרעת מצב הביטחון, הביאו לפגיעה קשה בדרכי המסחר. הביטחון הרעוע בדרכים, המכסים הגבוהים, הביאו לדלדול כלכלי וההתפתחות התרבותית של המזרח המוסלמי, נעלמה[18]. שבטי נוודים ניצלו את הפיצול וחולשת השליטים ופשטו על האזור המיושב ועל דרכי המסחר. לעתים נאלצו השליטים לשלם להם דמי חסות. על חבורות הנוודים הללו נמנתה קבוצה של שבטים טורקיים, שבטי האוגוז (ערבית: ע'וז. טורקית: (Oğuz)), שחיו בארצות שמעבר לנהר היקסרטס ( Jaxartes) – סיר דאריה שבאוזבקיסטן וקזחסטן. הם גורשו ממולדתם על ידי הקיפצ'אקים, שחיו מעבר לנהר אירטיש (Irtysh) שבסיביר. הקיפצ'אקים , ונעו מערבה, דרך רוסיה אל מזרח אירופה (שם נקראו "פולובצ'ים" ו"קומאנים").

המיתוס המשפחתי, שחובר ככל הנראה באמצע המאה ה-11, מספר שאבי המשפחה היה האדם בשם סלצ'וק. הוא היה מפקד בשירות השליט האוגוזי ונאלץ להימלט ממנו בשל סכסוך. תוך זמן קצר התכנסו סביבו פרשים נוספים, על עדריהם. כנראה שהיה לו קשר עם הממלכה הכוזרית. בניו נקראים איסראיל, מיכאיל ומוסה[19]. סלג'וק, האב האפונמי של השושלת, ובני משפחתו נכנסו לטריטוריה המוסלמית במאה ה-.10 הם התיישבו במחוז בוכרה וקיבלו את האסלאם. הם שירתו כמה שושלות מוסלמיות, שהאחרונה שבהם היתה שושלת הגזנווים. הם התנתקו ממנה ונאבקו בה. נכדיו של סלג'וק, טגריל וג'גרי הובילו צבאות טורקיים אל חורסאן, הביסו את הגזנווים וכבשו את עריהם הראשיות. ב-1055 השתלטו הסלג'וקים על בגדד ולאחר קרב מנזיקרט חדרו לאנטוליה והפכו אותה לטורקית. הכיבוש הטורקי של אנטוליה נעשה, כנראה, בידי שבטים מהגרים, ולא בפעולה מכוונת כלשהי של "הסלג'וקים הגדולים". אולם אחרי הכיבוש נשלח השולטן הסלג'וקי סולימן אבן קוטולמש לארגן את המחוז מחדש ועד סוף המאה ה-12 הקימו יורשיו ממלכה טורקית חזקה באנטוליה ובירתה קוניה. הכיבוש הטורקי של אנטוליה, היה אחד הגורמים למסע הצלב הראשון.

ממלוכים: במאה ה-13 נוסדה במצרים מדינת הממלוכים, שבחלקם הגדול היו טורקיים. הממלוכים, שהיו חברה צבאית שדל עבדים, פרשו את שלטונם גם על סוריה, חיג'אז ותימן. הם חיסלו את שארית מאחזיהם של הצלבנים והדפו את המונגולים שפלשו לאזור. האימפריה הסורית-מצרית של הממלוכים נשלטה בידי מעמד של עבדים מיובאים, שלשונם טורקית ושמוצאם העיקרי מארץ קיפצ'אק שמצפון לים השחור. הממלוכים של מצרים, שגויסו רובם ממדינת הח'אן של "אורדת הזהב" ושהושפעו עמוקות מן החכמה המדינית של שכניהם המונגוליים, ייסדו מדינה וממשלה שהחזיקו מעמד כ-250 שנה. היה זה המשטר היציב והחזק, מכול המשטרים שידעה מצרים, מאז כבשוהה מוסלמים.

בתקופה שלאחר נפילת הח'ליפות העבסית בידי הולאגו ח'אן ,במאה ה-13, נשלט חלק גדול מאסיה על ידי עמי הערבות. שושלות מונגוליות או טורקיות שלטו בכול הארצות שמן הים התיכון ועד לאסיה התיכונה ולהודו. אבן ח'לדון התוניסאי, שהיה גדול ההיסטוריונים של העולם הערבי, ראה בעיניו את עליונותם האוניברסלית כמעט של הטורקים ולדעתו היה הדבר הוכחה לדאגתו המתמדת של אללה לשלום האיסלם. בתקופה שבה נעשתה הח'ליפות המוסלמית חלשה ומנוונת, הביא אללה ברוב חסדו, שליטים ומגינים חדשים, מקרב שטחי הטורקים, כדי להחיות מחדש את נשמתו הגוססת של האסלאם. לדבריו, ברוח המיתוס על הפרא האציל, אנשים אלו אימצו לעצמם בהתלהבות את האסלם ועם זאת, שמרו על מעלותיהם של הנוודים ולא הושחתו בהשפעת הציוויליזציה[20].

פרופסור קונסטנטין זוראיק, קושר יחד את הטורקים והמונגולים בתור הפולשים אל הח'ליפות הערבית המתפוררת[21]. זהו אינו רעיון חדש. כבר היסטוריון דמשקאי, בן המאה ה-13, אשר דן בתבוסה שנחלו המונגולים מדי הממלוכים בקרב עין ג'לות, רשם: "דבר ראוי לציון הוא, שהטטרים [קרי: המונגולים] הובסו והושמדו על ידי אנשים מסוגם, שהיו טורקים". ההיסטוריון הפרסי רשיד א-דין (1318-1247), יהודי שהתאסלם, גם הוא קושר את אלו באלו. "קובץ ההיסטוריות" שלו דן בעמי הערבות בכללם והוא מוקדש לחלוקה, לגנאולוגיה ולאגדות של השבטים עמי הערבות. שם הוא מספר על טורקים, כמו על מונגולים. לימים היה זה ספר מקור למיתוסים הרואיים והיסטוריוגרפיים טורקיים[22].

עות'מנים: בראשית המאה ה-14 קמה הקיסרות העות'מנית, שהיתה הפורמציה המדינית האחרונה של הטורקים. בשיאה השתרעה  על פני הבלקן, ערבות רוסיה הדרומית, אנטוליה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. לשבטי הנוודים הטורקיים נודעה חשיבות באימפריה העות'מנית, בשל היותם מאגר אתני. להבדיל מיושבי הבלקן שנלקחו, לא רק כדי לשרת בצבא הייניצ'רים, אלא גם כדי לאייש את משרות המנהל. מטיבם לא היו יסוד שולט ויחס המדינה ורוב הקבוצות השולטות אליהם, התבטא באי אמון או בבוז. עם זאת שמשו מעיין אנושי, שממנו שואב המעמד השליט. דבר סה היה בחלקו מדיניות ממשלתית מכוונת. מראשית ימיהם עשו השולטנים העות'מניים שימוש בשיטה הקרויה "סורגון" העברת אוכלוסין ממקום למקום ויישובם מחדש במקום אחר. חדירה זו של טורקים אל האוכלוסיה הכפרית והעירונית ועמה חדירתם אל השכבה השלטת, שימרה וחיזקה את האופי הטורקי של החברה העות'מנית. עד כדי כך שהמהפכה של מוסטפה כמאל אטא טורק, תוארה כהתגבשותה של אנטוליה הטורקית והתייצבותה כנגד תרבותן הקוסמופוליטית של קונסטנטינופול ורומליה. במילים אחרות: ניצחון הטורקים על העות'מנים.

עמי הערבות תרמו ליציבות השלטון, גם באירן ובאנטוליה, בזכות העיקרון של מלוכה העוברת בירושה. כבר בכתובות אורחון אנו מוצאים ביטוי ברור למושג המשפחה שאלוהים בחר בה לשלוט בטורקים ובצורה מעורפלת יותר, גם למושג שליטתה של המשפחה הנבחרת בעמים ובארצות שמעבר לתחומיה. בעיני הפרסים, היה השליט האוטוקרט היחידי. ,בעיני הטורקים והמונגולים, היתה המלוכה נחלתה של משפחה ולכול משפחת הח'אן או השולטן, היתה זכות ליטול בה חלק. סמכותה של המשפחה השלטת היתה כה מקודשת, עד כי שבן משפחה שהתמרד, נחנק למוות במיתר של קשת, כדי להימנע מחילולה קודש, הכרוך בשפיכת דמו.

התקפלות הטורקים בפני הרוסים

למן המאה ה-16 עמדו הטורקים מול התפשטות הרוסים. באותה מאה חיסלו הרוסים את נסיכויות קזאן ואסטרח'אן – והשתלטו על הצ'ובשים והבשקירים שבאזור הוולגה והאוראל. במאה ה-18 התקדמו הרוסים מצפון-מזרח לים הכספי על חשבון שבטי הקזאחים, חדרו לקווקז ולאזרבייג'אן, ושמו קץ לשלטון העות'מנים בקרים. במרוצת המאה ה-19 השתלטו על נסיכויות האוזבקים בבוכרה, בחיווה ובקוקנד, והשלימו את כיבושם של אזורים אחרים, המיושבים טורקים, באסיה התיכונה ובסיביר, ובהם טורקמנים וקירגיזים. קבוצות טורקיות אחרות, ובהן רוב האויגורים, נשארו בתחומי שלטונה של סין. בעיקר בשינג'יאנג'. עד סוף המאה  ה-19 הושלם כל כיבוש ארצות טורקסטן בידי זרים והקיסרות העות'מנית – ואחר כך טורקיה – נשארה המדינה העצמאית היחידה.

הטורקיות (היסוד הטורקי בתרבותה של טורקיה)

סימנה הבולט של הטורקיות הוא קודם כל הלשון הטורקית. לשון חיה וקיימת. בעלת יכולת עמידה מול השפעת לשון זרה. פרופ' ברנרד לואיס מצביע על קווי דמיון בין הלשון הטורקית למסורת הטורקית, לבין תכונותיהם של הטורקים: הרגל השררה, כושר ההחלטה, הביטחון העצמי. מידות שהטורקים הוסיפו והחזיקו בהן מכוח מעמדם בעולם האסלאם. הלשון היתה תרומתם העיקרית של הטורקים לתרבות הרב גונית של האימפריה העות'מנית. הלשון הטורקית והאסלאם הסוני נהיו תנאי להצטרפותו של אדם למעמד החברתי השליט – כשם שלפנים היו אלו הלשון הערבית והאסלאם. הטורקית העות'מנית נעשתה לכלי הבעה עשיר ומשוכלל כיאה לשופרה של ציוויליזציה אימפריאלית.

היסוד הטורקי האמתי בחברה ובתרבות של העות'מנים קם לתחייה בשלהי המאה ה-14, עת פגשו העות'מנים, בהרחיבם את גבולם ממערב אנטוליה למזרחה, בקבוצות גדולות של נוודים טורקיים. בתוכם עדיין נשמרו בטהרתם המסורות והמוסדות השבטיים. במחצית הראשונה של המאה ה-15 אנו מוצאים סימנים מספר להתעוררות מסוימת של הכרה לאומית טורקית. בעת הזאת נטלו לעצמם השולטנים העות'מניים את התואר הטורקי העתיק 'ח'אן'; סוג הבקר של השבט הטורקי אוגוז מקאי, שממנו מוצא העות'מנים, כפי שטענו. ה'חאן' הופיע כסמל על מטבעות עות'מניים. היסטוריונים ומשוררים עות'מניים הפכו והפכו באגדות בני אוגוז, אשר קישרו בין העות'מנים השליטים לבין ימי קדם טורקיים אגדיים למחצה, ואשר נהיו לכתב יוחסין רשמי של השושלת. בחצרם של מורד השני (1451-1421) והשליטים שאחריו פרחה הלשון הטורקית ולימוד קדמוניות הטורקים היה מקובל ביותר. אפילו הלשון והספרות של מרכז אסיה פותחו תקופת מה. אך תנועה זאת היתה מוגבלת ואף זמנית, אך היתה לה חשיבות בחיזוק תרבותו של העם.

לשבטי הנוודים הטורקיים נודעה חשיבות באימפריה העות'מאנית, בראש ובראשונה בהיותם מאגר אתני. מטיבם לא היו מעמד שולט ויחס המדינה והיסוד השולט אליהם התבטא באי-אמון ובבוז. עם זאת שמשו מעיין ממנו שואב המעמד השליט. מראשית ימיהם עשו השולטנים העות'מאניים שימוש נרחב בשיטה הנקראת "סורגון", העברת אוכלוסין ממקום אחד ויישובם במקום אחר. לפעמים היו ההעברות פעולות עונשין ופעמים היתה מטרתם מדינית, כלכלית או צבאית. יישובם של הנוודים לא הצטמצם לאזור הכפרי. גם בערים רבות התיישבו בני השבטים ברבעים משלהם. הסתננותם של הטורקים אל האוכלוסייה הכפרית והעירונית ועמה חדירתם אל השכבה השלטת, שימרה וחיזקה את האופי הטורקי של החברה העות'מאנית. עד כדי כך, שאפילו המהפכה של ימנו תוארה כהתגבשותה של אנטוליה, שעתה היא טורקית, כנגד תרבותה הקוסמופוליטית של קונסטנטינופול ורומליה, ובמלים אחרות, ניצחון הטורקיות על העות'מאניות.

טורקיזם

ראשיתו של הרעיון הפאן טורקי בתיאולוג טטרי בשם Ghabdennasir Qursawi, שבשנת 1804 כתב מינשר הקורא למודרניזציה של האסלאם. בשנת 1834 הוא הצטרף לתנועת  ה"ג'דידים (גדיד –ב ערבית חדש), שנוסדה בקזאן (רוסיה).  תנועה זו דיברה על חינוך לכול, שוויון בין המינים, פתיחות למורשת האירופאית ובעיקר גיבוש זהות לאומית (לא דתית), של העמים הטורקיים. אחמד ופיק פחה (1891-1823), מלומד ומדינאי, שתירגם את מולייר לטורקית והיה יושב ראש ועד הנבחרים העות'מני הראשון, נחשב לראשון שהדגיש את היות הטורקים ושפתם, לא רק עות'מניים, אלא בעיקר, הענף המערבי ביותר של משפחה גדולה ועתיקה המשתרעת על פני אסיה, עד לאוקיינוס השקט[23].

ב-1897, במלחמה בין טורקיה ויוון, שטף גל לאומנות את האימפריה ומשורר בשם מוחמד אמין, הכריז על עצמו בגאווה כעל טורקי. אט אט חדרה תפישה חדשה זאת לתודעה הקיבוצית של העות'מאנים ובהמשך של הטורקים האחרים. הלאומיות החדשה, שפירושה נאמנות לקבוצה, עוררה מיד הד; פטריוטיזם – שפירושו נאמנות למדינה – נשאר זמן רב מושג זר ובלתי מובן. אחד האנשים שהשפיעו יותר על התפתחות התודעה הטורקית בקרב הטורקים היה לאון קהון (Léon Cahun 1845-1900), מורה וסופר צרפתי-יהודי, שהתיידד עם העות'מנים הצעירים וב-1896 פרסם ספר "מבוא להיסטוריה של אסיה" (ntroduction à l'histoire de l'Asie), והכיל סקירה חצי-מדעית, חצי-רומנטית על ההיסטוריה של אסיה עם הדגשה מיוחדת של חלקם של הנוודים הטורקיים מערבות אסיה התיכונה, ומחברים טורקיים רבים, כולל מוסטפא כמאל, העידו על השפעתו המעצבת. מלומד חשוב יותר לעניין הפאן טורקיות היה ההונגרי ארמיניוס ומברי ((בהונגרית:Vámbéry Ármin ), אף הוא ממוצא יהודי. בשבתו בטורקיה יצר קשרים עם אינטלקטואליים טורקים רבים ואלו נשארו ידידיו שנים רבות. הוא ערך מסעות באסיה, בחיפושיו אחרי ההונגרים הקדמוניים[24]. הטורקולוגיה טופחה במיוחד בהונגריה, שם שאבה עידוד מתיאוריה שהיתה מקובלת פעם, אודות מוצאם המשותף של המדיארים והטורקים, ומהזדקקות ההונגרים לתמיכה טורקית נגד הסכנה המשותפת של הפאן-סלאביות[25].

פאן – טוראן

כבר ב-1839 השתמשו מלומדים הונגריים במילה "טוראן" (Turan), שהוא שם אירני עתיק לאזור שמצפון-מזרח לפרס, על מנת לתאר את האזורים הטורקיים של מרכז אסיה ודרום-מזרחה, והשתמשו במונח "טוראני" כדי לתאר קבוצת עמים ולשונות שהיתה מורכבת הן מטורקים ומונגולים והן מפינים, הונגרים ואחרים. כבר הסופר הפרסי אל פרדווסי (Ferdowsi), בספרו שָׁאהּ-נָאמֶה, "ספר המלכים", המתאר את תולדות אסיה התיכונה כהתנגדות בין "איראן", היינו, יושבי הערים עתירות התרבות והחקלאים שבעמקים, לבין "טוראן", עמי הערבות. המיון הלשוני והאתנולוגי הזה ננטש כבר מזמן, אולם הטוראניזם והפאן-טורניזם נשמר[26]. במקורו, יוחד המושג "איראן, לרק לערבות של אסיה. המושג "טורניזם", כלל בתוכו גם את הטורקים החיים בקווקז, בקרים, באגן הוולגה וגם את העמים ששורשיהם בעמי הערבות, כגון הונגרים ופינים. הבולגרים לא נכללו בקבוצה זו, משום ששפתם הפכה לסלבית.

"לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, קיבלה התנועה לטורקיזם דחיפה פוליטית ממקור נוסף – הטורקים הרוסיים-טאטארים והטורקים המוסלמים מהוולגה, אסיה התיכונה, אזרבייג'אן וקרים, שרבים מהם באו לגור באימפריה העות'מנית. רמתם של גולים אלו היתה לעתים קרובות גבוהה מאד. התגובה העות'מנית לבדלנות הבלקנית, התקוממות הטטאריים נגד הפאן-סלביות הרוסית, תגובת האינטלקטואלים הטורקים הטאטארים לרעיונות החדשים ולדוגמאות שהוצגו על ידי לאומנים אירופאיים, הזנת הגאווה הטורקית על ידי התגליות הטורקולוגיות – כל אלו חברו, בשעה של תבוסה לעות'מניים וירידת האסלאם, לעודד את התפתחות הטורקיזם, זו התנועה הפוליטית החדשה, שהיתה מבוססת לא על שושלת, אמונה או מדינה, אלא על אומה, האומה הטורקית, בשטחיה העצומים שהשתרעו מאירופה עד לאוקיינוס השקט.

אף כי המונחים "טוראן" ו"פאן-טוראניזם" נשארו בשימוש פה ושם, היתה התנועה למעשה פאן- טורקית, מכיוון שהעמים הטורקיים-מוסלמיים בטורקיה ובמרכז אסיה גילו עניין מועט באחיהם כביכול. עובדי אלים או נוצרים, שישבו בהונגריה או במונגוליה. אינטלקטואלים טאטריים ברוסיה, כדוגמת איסמעיל גאספירלי מקרים ( Ismail Gaspirali 1851-1914) הקימו סוג חדש של תנועה פאן-טורקית, שהיתה בראשונה בעיקר תרבותית, והלכה ונעשתה יותר ויותר פוליטית. במחצית המאה ה-19, הלך וגבר מספר הסטודנטים הטורקיים היוצאים לאוניברסיטאות והאקדמיות האירופאיות אלו הושפעו מהרעיונות הלאומיים שהיו נפוצים בהם.

אפיק אחר של השפעה היתה קבוצת הגולים ההונגרים והפולנים שהתיישבו בטורקיה לאחר המהפכות הכושלות של 1848 והביאו עמם את הלאומיות הרומנטית של אירופה המרכזית. אחד מהם היה מוצטפא ג'לאל א-דין פח'ה, לשעבר קונסטנטין בורדז'ונסקי, שספרו הטורקי העתיקים והמודרניים", פורסם באיסטנבול ב-1869; בספרו זה הוא טען שהטורקים קרובים מבחינה אתנית לעמי אירופה ומשתייכים למה שכינה "הגזע הטורקו-ארי", היינו, הפלג הטורקי של הגזע הארי. מטרת תיאוריות אלו היה להוכיח שהטורקים אירופאים הם. חלקו ההיסטורי של הספר מדגיש את התפקיד שמילאו הנכבד שמילאו הטורקים בהיסטוריה האנושית. אפשר למצוא ביטוי לרעיונות הטורקיים במהפכת "הטורקים הצעירים" שפרצה בשנת 1908. תנועה זו התגבשה בקרב קבוצות של גולים, בעיקר בפריז, שם הקימו עיתונים ואגודות, אשר ביטאו דעות אנטי שולטניות ותבעו לחדש את החוקה ולהעניק חופש. אלו חברו לחוגים אופוזיציוניים בטורקיה והקימו תנועה פטריוטית של טורקים, ברובם אנשי צבא, שמטרתם העיקרית היתה לסלק שליט כושל. גופא והדיחו את השולטן עבדות חמיד השני, לטובת יורש העצר[27]. הממשל החוקתי שהקימו "הטורקים הצעירים" הסתיים בכישלון, מרירות ואכזבה, אך לעניינינו חשובה השימוש במונח "טורקים". עד אז ההתייחסות היתה לדת. התושבים ראו עצמם כנתינים עות'מניים ובעיקר כמוסלמים. לראשונה, עולה כאן עניין הלאום והעדפת ההשתייכות הלאומית, לזו הדתית.

רעיונות פאן טורקיים הופצו גם בקרב הטורקים בטורקיה על ידי מהגרים רוסיים. כך גאה גל של פעולות תרבות פאן טורקיות אפילו בסלוניקי, הבירה הרומלית של תנועת "האיחוד והקדמה", הופיע זרם טורקיסטי שנוסד ב-1911 אחד המשתתפים היה הסוציולוג, שלימים השפיע על התפתחות הרעיונות של ה"כאמליזם". זיא קאק-אלפ (Ziya Gökalp 1876-1924), בשירו "טוראן" שפורסם ב-1911 ניסח את פאן-טוראניזם בפסוק הבא שמרבים לצטטו:

"ארצם של הטורקים אינה טורקיה, אף לא טורקיסטן,

ארצם היא ארץ נצחית ורחבת ידיים: טוראן".

לגבי הגולים והמהגרים הטורקים מהאימפריה הרוסית, היה, אכן, הפאן-טוראניזם, או הפאן טורקיזם מצע פוליטי, שצורתו המקסימלית חייב איחוד פוליטי של כל העמים דוברי -טורקית בטורקיה, רוסיה, פרס, אפגניסטן וסין, במסגרת מדינה אחת. על המכשול העיקרי בדרך זו, כוחה של רוסיה, התכוונו לגבור בעזרת המדינות המערביות. יש לציין כי תכנית רבת היקף זו, זכתה לתמיכה מוגבלת בלבד בקרב הטורקים בטורקיה, הם התעניינו בתנועה מבחינה חברתית, תרבותית וספרותית. תודעה מפותחת יותר של זהותם הנפרדת כטורקים, תחושה חדשה של קירבה לאבותיהם שגילום מחדש ואל קרוביהם הרחוקים. התעניינות חדשה בלשון, בפולקלור ובמסורת הטורקיים. באשר לקשר פוליטי הדוק יותר עם קרובים אלה, היתה דעת הקהל הטורקית-עות'מנית יותר זהירה בתחילה. המלחמה שפרצה ב-1914, בה לחמה טורקיה כבעלת בריתן של שתי אימפריות צבאיות אדירות נגד רוסיה, עוררה תקוות גדולות יותר, וב-1914 פתח זיא גאק-אלפ את שירו "קיזיל דסטן" (שיר אדום) במלים: "אדמת האויב תהיה לשממה; טורקיה תתרחב ותהיה לטוראן". אחרי שנדחו בגלל מפלות הצבאות העות'מאניים, התלקחו התקוות האלה מחדש אחרי 1917, כאשר נראה היה שהמהפכה הרוסית והתמוטטות האימפריה הרוסית מציגות הזדמנות מפתה לשחרר ולאחד את העמים הטורקיים ועל ידי כך להגשים את החלום הפאן-טורקי. להשראת רעיונות אלו היו חלק בתכניותיו של אנוור פחה, שהיה ממנהיגי "הטורקים הצעירים". שלא צלחו.

מעניין הוא שהסוציאליזציה של טורקיה, הגם שמתבוננת לכיוון אירופה, מדגישה את מקומם המרכזי של הטורקים. ב-1932 התאסף באנקרה קונגרס היסטורי טורקי, בהשראתו של מוסטפא כמאל. התיאוריה שהוצגה היתה שהטורקים הם עם לבן, ארי, שמוצאו ממרכז אסיה, ערש התרבות האנושית כולה. בגלל ההתיישבות הגוברת של אזור זה נדדו הטורקים בגלים לחלקים שונים של אסיה ואפריקה, כשהם נושאים עמם את אומנויות התרבות. תרבויות סין, הודו והמזרח התיכון נוסדו בדרך זו; חלוצי התרבות הים-תיכונית היו השומרים והחתים, שניהם עמים טורקיים כביכול. אי לכך, אנטוליה היא ארץ טורקית מקדמת דנא. תערובת זו של מעט אמת, חצאי אמת, טעות וסילוף הוכרזה כתורה רשמית. אי אפשר לייחס תורה זו רק לשיגיונותיו של אוטוקרט. הסיבה המרכזית היתה הצורך להמציא נחמת מה להערכה העצמית של הטורקים שעורערה קשות במאתיים השנים שחלפו. את כישלון האימפריה העות'מאנית הסבירו דווקא בקוסמופוליטיות שלה, בכך שלא היתה טורקית. טענה על העיר העתיקה בעולם שהיא בטורקיה ולא יריחו הועלתה בתקופה זו. הרבה המצאות יוחסו אז לטורקיה כמו השימוש בברזל וכמובן ראשית החקלאות, גרעינים וקטניות, הכול בטורקיה

הערות

[1] קיים ויכוח אם הקווקז שייך לאירופה או לאסיה. בעבר מקובל היה להגדירו כחלק מאירופה, למרות אופיו האסייתי

[2] ראו באתר זה: סיור בקזאן, שעל דרך הברזל

[3] ראו באתר זה: טרק בהרי אלטאי

[4] ראו באתר זה: סיור בקווקז הרוסי

[5] ראו באתר זה: דרך המשי הסינית, תולדות שינג'יאנג'.

[6] כוללת גם את השפות המונגוליות והטונגוזיות

[7] ברנרד לואיס, צמיחתה של תורכיה המודרנית (תרגמו לעברית משה זינגר ורבקה גוטליב), הוצאת מאגנס, ירושלים, 1977, עמ' 6

[8] ברברה טוכמן, ראי רחוק (תרגום: כרמית גיא), תל אביב, 1995, עמ' 16-17.

[9] N. Levtzion, “conversatiom to Islam in Syria and Palestine and the Survival of Christian Communities”. M. Gervers and R. J. Bicazi (eds.), (eds.) conversation and continuity indigenous Christians Communities Islamic Lands, Eighth to Eighteenth Centuries Toronto, 1990, pp 295-296

[10] W. S. Davys, A Short History of the Near East, N.Y. 1923, p. 167

[11] שמעון גת, ארץ ישראל תחת שלטון הסלג'וקים 1071-1098, שהוגשה כחלק מן הדרישות לקבלת תואר מוסמך באוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשנ"ז. (להלן: שמעון גת), עמ'6, הערה מס' 7.

[12] האילסם בהיסטוריה, עמ' 172.

[13] פאנוניה (Pannonia) הוא חבל ארץ גאוגרפי-היסטורי במרכז אירופה. המישור הפאנוני מתוחם בין הרי הקרפטים, הרי הבלקן והרי האלפים. פאנוניה השתרעה על פני שטחים השייכים היום למדינות: הונגריה, אוסטריה, צ'כיה, סלובניה, קרואטיה, סרביה ובוסניה והרצגובינה. במישור הפאנוני הייתה פרובינקיה רומית בשם פאנוניה שגבולה הצפון מזרחי היה על הדנובה.

[14] ראו באתר זה: כיבושי המונגולים באירופה, תולדות רוסיה עד הכיבוש המונגולי

[15] קוֹמאן, למשל בשם של ד"ר קומאן, שהיה שגריר רומניה בישראל, וד"ר אלכס קומן, או יותר נדיר, "קומנצ'י" כמו בשם של המתעמלת המפורסמת נדיה קומנץ') ובהונגריה (שם המשפחה "קוּן" שמובנו "קומני", שם שמאוחר יותר אומץ גם על ידי יהודים רבים במקום "כהן").

[16] ברנרד לואיס, המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות עד ימינו, עם עובד, תל אביב, עמ' 82-84

[17] ברנרד לואיס, האיסלם בהיסטוריה, , רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח התיכון, זמורה ביתן, תל אביב, 1984, עמ' 172.

[18] ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תרגום ב' ברקאי, תל אביב , עמ' 150-153.

[19] שמעון גת, עמ' 20

[20] Ibn Khaldun’ Kitab al-Ibar, V , Cairon, 1837, p. 371

[21] Constantine K. Zurayk, The Meaning of the Disaster, trans. R. B. Winder, Beirut, 1956, p. 48

[22] האיסלם בהיסטוריה, עמ' 170

[23] צמיחתה של טורקיה המודרנית, עמ' 279

[24] באיסטנבול התפרנס תחילה מהופעות בבתי קפה ומהוראת שפות – באותה תקופה שלט כבר בחמש עשרה שפות. אט אט החל להתקדם בחברה הטורקית. השליטה בשפות נדרשה אז כדי להתקבל לחברה הגבוהה. מתוך הוראת שפות אירופאיות לטורקים וטורקית לאירופאים השתלב היטב בחברה הטורקית הגבוהה, הן בחצר הסולטאן והן בביתו של שר החוץ. במקביל קיבל תואר הוקרה בשם "ראשיד אפנדי" וגם תואר דתי "מוחלדין" שפירושו "צדיק הצועד בדרכי האמת", כמו כן היה מקובל גם אצל האירופאים בקונסטנטינופול. בשלב זה החל גם לשמש ככתב לעיתונים הונגריים, אוסטרים וגרמנים; כמו כן התקבל בשנת 1860 כחבר שלא מן המניין באקדמיה ההונגרית למדעים. בחסות האקדמיה יצא למסע לחיפוש ההונגרים הקדמוניים, כשהוא מצויד במכתב המלצה בלטינית ובמכתבי המלצה מהחצר הטורקית מהם הפיק תועלת רבה.

[25] אוריאל הד, יסודות האימפריה העות'מנית, עמ' 104

[26] שימו לב לביטוי הבוטני "הצמחייה האירנו-טוראנית" הנפוץ בספרי הבוטניקה שלנו.

[27] אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מנית, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אביב, 1985