הצמחייה באיי הגלפגוס

כתב: גילי חסקין

ראו גם באתר זה: איי הגלפאגוס – אדם ונוף.

מטבע הדברים, את תשומת לבו של המבקר באיי הגלפאגוס, תופסים בעלי החיים. טיול באיי הגלפאגוס הוא בעיקר מעקב אחרי עולם החי. אך לא ניתן להבין את אלו ללא יחסי הגומלין בינם לבין הצמחים, מה גם שאלו מרכיב חשוב בעיצוב הנוף. צמחים הם הבסיס לרוב החברות הביולוגיות ואיי הגלפאגוס אינם יוצאים מכלל זה. צבים ואיגואנות יבשתית ניזונים מ-Opuntia, או Prickly pear cactus. פרושי הקרקע "של דרווין" (Ground Finch) ניזונים מזרעים הנוצרים מצמחיית גלפאגוס. בעוד פרושים אחרים והרשימה עוד ארוכה.

הצבעים החיוורים והקודרים יחסית של החום, האפור והירוק המקרי בחלק מאיי גלפאגוס מפתיעים את המבקרים באיים, בפרט את אלו שהגיעו מאקוודור הירוקה כל כך. רוב חלקי האיים מכוסים בצמחיה מדברית או מדברית למחצה. האי Baltraut   הוא אחד האיים היבשים בעולם. רק האזורים הגבוהים יותר, אלו שמקבלים מספיק גשם, נחשבים לאזורים טרופיים עשירים.

כעקרון, בכול שטח נתון, מצויות שלוש קבוצות של אורגניזמים:

1.      קבוצות שמופיעות בו באופן טבעי ולא בשום מקום אחר – endemic.

2.      קבוצות שמופיעות בוב אופן טבעי וגם במקומות אחרים – native.

3.      אוכלוסיות שנחשבות מקומיות באזורים אחרים, אך הובאו לשטח המסוים על ידי האדם –weeds.

האיים צעירים מבחינה גיאולוגית ומרבית הצמחים נמצאים בתהליך התפתחותי של מינים וצורות חדשות. תחת נסיבות אלה לעיתים קשה לבוטנאים להחליט אם צמח הוא מין חדש, תת מין או סוג נפרד. כתוצאה מכך קיים לעתים בלבול וניתנים נתונים שונים בנושא זה.

איי גלפאגוס יוצאי דופן מבחינת עולם הצומח, כמו מבחינת עולם החי. כך למשל, למרות קרבתם לקוו המשווה, לא מוצאים בהם דקלי קוקוס המצלים על איים לבנים. מעצם היותם איים, מהווים הגלפאגוס גוף מבודד. כמו כן, האזור ממוקם על צומת קווי שבר; דבר הגורם להתפרצויות געשיות. כמו גם האקלים בקיצוני, הנובע ממיקום על זרמי אוקייניים כול אלו יחד חוברים ליצירת נישה אקולוגית מיוחדת במינה. באיי גלפאגוס אותרו כ-550 מינים ותת-מינים של צמחים. בנוסף לכך, קיימים עוד כ-200 מינים שהובאו על ידי האדם. זהו אינו מספר גדול. לעומת כעשרים אלף מיני צמחים החיים באקוודור היבשתית. מוצאם של מיני הבר מדרום אמריקה, ויש גם צמחים טרופיים שתפוצתם העולמית רחבה.

איי הגלפאגוס קיימים 3- 5 מיליון שנה. זהו פרק זמן קצר מאד במונחים גיאולוגיים, אבל דיו לשינויים אבולוציוניים. מנגנוני האבולוציה שבאיים זהים לאלו שביבשות, אולם מהירים וברורים יותר.

229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלפאגוס (כ-42%) הם אנדמיים. אולם אם נחשב רק את מספר המינים (ללא תת מינים וורייציות שלהם), אחוז האנדמיזם הוא 34% בלבד. כמו כן קיימים שבעה סוגים, שלוש משפחות, שהם אנדמיים.

בחקר צמחים מושם דגש על מינים אנדמים. אלו יכולים לרמז על תולדות האזור. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר באיים. המינים האנדמיים מתחלקים לשתי קבוצות גיל: אלו שהתפתחו לאחרונה ולעומתם מינים עתיקים יותר. תפוצת הקבוצה הראשונה מוגבלת יותר. ישנם מינים מהקבוצה השנייה שבעבר היתה נפוצה יותר וכיום תפוצתה מוגבלת (אוכלוסייה רליקטית, שרידית). מחקר על הפלורה והפאונה באיים מסייע להעריך את גילם של האיים. השיעור הגבוה של בעלי חוליות יבשתיים באיי הגלפאגוס הביא ביו-גאוגרפיים בעבר להעריך את גילם של האיים כמבוגר מאד, אולם הצמחים הווסקולריים (בעלי פרחים) מעידים אחרת.

במחקר מפרידים בין הצמחים העילאיים (וסקולריים) לבין השרכים. צורך זה נובע הן משום שקיים שוני בצורת הרבייה והן בשל מכניזם ההפצה השונה. לשרכים יש נבגים המופצים על ידי הרוח, מיוצרים באלפים ועמידים בפני עקת יובש. שרך אחד הגיע לגלפאגוס שלא על ידי הרוח והוא שרך המים (Azolla microphylla). תפוצה על ידי נבגים היא כה יעילה ומהירה כך שניתן לצפות שהמין יגיע למקסימום תפוצה במינימום זמן. במצב זה, הזדמנויות לאבולוציה בבידוד וכתוצאה מכך לספציאציה הן נדירות. כתוצאה מכם ניתן לראות שיעור אנדמיזם קטן  בשרכי הגלפאגוס – 8%. לעומת זאת אצל הצמחים העילאיים הוא מגיע ל-41% ברמת המין ואם נחשב גם את תתי המין נגיע ל-51%.

יש כתשעים מינים של שרכים של שרכים בגלפאגוס ורובם באזור הלח. נזכיר כאן שחטיבת השרכים היא החטיבה הדולה ביותר מבין הצמחים חסרי הזרעים והיא מונה כ-10,000 מינים. רובם חיים בסביבה לחה.

 מיעוט המינים האנדמיים מצביע על כך שהאיים צעירים יחסית. 5-3 מיליוני שנים חלפו מאז בצבצו הפסגות הראשונות של רכס גלפאגוס מעל פני האוקיינוס. באיי הוואי הוותיקים, הדומים לאיי גלפאגוס מכמה בחינות, 95 אחוזים ממיני הצמחים בעלי הפרחים הם מינים אנדמיים. עובדה זו מעידה על ניתוק ממושך של איי הוואי מכל יבשת שהיא, שגרם להתמיינות (ספציאציה). סיבה נוספת היא שאיי גלפאגוס צעירים יותר, ויבשים יותר מאיי הוואי.

האנדמיות שבין הצמחים בגלפאגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים.

 למרות שברוב איי הגלפאגוס תנאי סביבה דומים, הבידוד הביא להתמיינות של הצמחים.

הפרדה אקולוגית על אי בודד היתה בעלת תפקיד חשוב בפיתוח מספר מינים של סקלזיהScalesia)), סוג אנדמי של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus). סוג זה הראה שינויים אבולוציוניים רבים. לסוג 15 מינים ו-6 תת מינים, המופיעים באיים בבתי גידול שונים בתכלית, יבשים ולחים כאחד. דבר זה מלמד על סלקציה טבעית מופלאה, שאפשרה לסוג זה לתפוש נישות אקולוגיות רבות ומגוונות. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. יש להדגיש, כל מיני הסקלזיה, מקורם מצמח אב אחד. במהלך הזמן התפתח ממנו מגוון של תצורות. השוני מתבטא בצורת העלים, הפריחה וכן בנופם של עצים ושיחים. הבוטנאים מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין. בכול אי התפתח תת מין שונה במקצת מאשר באיים האחרים.

האיים הצעירים ביותר נולדו רק לפני כשלושה מיליון שנה, ועד היום מתרחשת מדי פעם פעילות געשית בכמה מהרי הגעש שבאיים. חשוב להדגיש כי כאשר צצו איי הגלפאגוס לא היו בהם חיים.

קיימות שתי דרכים להגיע לאיים: על ידי האוויר ועל ידי הים. ישנים נבגים הנישאים על ידי האוויר. לצמחים וסקולריים מסוימים יש זרעים שלחלקם יש מעין נוצה או מבנה דמוי מצנח, שמאפשר את פיזורם על ידי הרוח. כמו כן, יש זרעים זעירים העשויים להגיע על ידי האוקיינוסים, אך רובם הגיעו על ידי ציפורים, שניצלו את זרמי האוויר הנוחים שהגיעו מייבשת אמריקה. לפיכך, חלק מהזרעים הגיעו על גוף הציפורים, וחלקם דרך מערכת העיכול שלהן. לזרעים רבים יש מעטפת נוקשה כמו למשל במקרה של עגבניית גלפאגוס. הנבטת הזרעים לעתים משתפרת לאחר המעבר במערכת העיכול של העופות. נמצא כי 59% מצמחי גלפאגוס הופצו על ידי ציפורים, 32% על ידי הרוח ו-9% על ידי שטח פני האוקיינוס. אט אט החלה להתפתח באיים צמחייה, והמינים השונים החלו להתאים את עצמם לתנאי הסביבה החדשה. בתחילה לא היה קרקע לגדילת הצמחים. היה זה תהליך איטי, במיוחד באזורים היבשים. בתהליך של סוקצסיה[1] התיישבו תחילה בקטריות, פטריות, אצות  וחזזיות. רק אחר כך צמחים עילאיים.

בעיה נוספת הקיימת באיים היא האבקה. צמחים רבים זקוקים לחרקים כדי להבטיח את הרבייה. בגלפאגוס מצויים רק מעט חרקים מאביקים: מין אחד של דבורה, כמה פרפרים ועשים. לכן פרחי הגלפאגוס הם קטנים ולא צבעוניים. כך למשל במקרה של הסחלבים. אלו נפוצים מאד בבתי גידול טרופיים ולכאורה ניתן היה למוצאם בכמות גדולה יותר באיי הגלפאגוס, במיוחד משום שהפצתם כה קלה. אכן, לא נצפה למוצאם במקומות הנמוכים והיבשים יותר, אך יש בגלפאגוס מספיק בתי גידול המתאימים לסחלבים. אולם בשל מיעוט המאביקים, באיי הגלפאגוס קיימים 11 מינים של סחלבים ובאקוודור הסמוכה, כמה אלפי מינים. סיבה נוספת למיעוט הסחלבים קשורה בפטריות סימביוטיות. שורשי הסחלב מאוכלסים בפטריות המספקות מרכיבים אורגניים במהלך פירוק הרקבובית בקרקע או בצמחיה עליה הם גדלים. ההדבקה מתרחשת בשלב מוקדם של חיי הזרע ואם לא תתרחש, הזרע לא ינבוט וימות. באיי הגלפאגוס מעט מאד פטריות מיקוריזה[2] כאילו.

שיעור הלחות והשפעתה על הצומח.

הדרכים בהם הגיעו מיני הצמחים ובעיקר האקלים שבאיים קבעו את הרכב הפלורה. גורם מרכזי עבור הצמחים היא הלחות. כמות המשקעים ומידת ההתאדות ממלאים תפקיד חשוב בקביעת סוגי הצמחייה, בהתאם לתנאי הסביבה הנקבעים מהלחות. בשפלות ובאזורי החוף יורדים בממוצע בין 0 ל-300 מ"מ גשם בשנה, בעוד שברמות ובאזורים הגבוהים נעה כמות הגשם בין 300 ל-1,700 מ"מ לשנה. האקלים בגובה נעשה גם קריר ומעונן יותר.

תופעת החיגור של הצומח בולטת כאן מאד והצמחים מופיעים בחגורות בהתאם לרום מעל פני הים. אם כי גובהם וכיוונם של גבולות האזורים משתנים בין האיים השונים. כך למשל יהיו תחומי הגובה של אזור צמחייה מסוים במדרון הפונה לדרום, העשיר יותר במשקעים, נמוכים יותר מתחומי הגובה של אותו אזור על המדרון הצפוני. ניתן לחלק את איי הגלפאגוס לשלושה מקומות חיות עיקריים ובהם צמחיה המותאמת לתנאים המיוחדים של כול בית גידול.

החגורה הראשונה, כלומר, התחתונה, היא החגורה החופית. באזור זה הצמחים רגילים לגדול בתנאים של מים מלוחים ורוחות הנושאות רסס של מי ים. חלק מסוגי הצמחים משמש כאתרי קינון ורבייה לעופות שונים כדוגמת שקנאים ואנפות. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים כוללים סוגים של מנגרובים (עצים טרופיים הגדלים במי הים או בחופים הרדודים)[3]. המנגרובה היא מקום-חיות עשיר ואתר קינון למינים רבים של רכיכות, סרטנים, דגים ועופות. כמו כן הם מספקים צל לבעלי חיים אחרים כגון אריות ים ואיגוונות ים. הלגונות השקטות המאוכלסות במגרובים ממשות מקום מקלט לצבים.

העצים הבולטים הם המנגרוב האדום (Rhizophora mangle), המנגרוב השחור (Avicennia germinans), והמנגרוב הלבן (Laguncularia racemosa); ואת ה-Maytenus octogona (סוג של שיח עד עץ בגובה 8 מטרים ממשפחת הקלסטריים).

באזור החוף מצויים גם צמחים עשבוניים העמידים בפני מליחות ויובש. הם משתמשים במנגנונים שונים, כמו הצבת העלים בניצב לקרינת השמש. בין צמחים אלו אפשר למנות את ה-Sesuvium edmondstonei (מין עשב רב-שנתי אנדמי חסין למלח השייך למשפחת החיעדיים)[4]; ה-Atriplex peruviana (מין רב-שנתי של מלוח); לפופית רגל-העז (Ipomoea pes-caprae – מטפס מעוצה רב-שנתי); ו-Heliotropium curassavicum  (באנגלית Scorpion weed – עשב העקרב. עשב מהסוג עוקץ-העקרב במשפחת הזיפניים).

החגורה השנייה היא החגורה היובשנית, שהיא השלטת ברוב האיים.

האזור היבש – הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לשני אזורי משנה האזור הצחיח (Arid Zone) ואזור המעבר (Transition Zone) – זהו האזור הגדול ביותר והמתוייר ביותר בגלפאגוס. אזור זה הוא מדברי למחצה באופיו והצמחים בו רגילים לתקופות יובש ממושכות. אחת הדרכים להתמודדות עם היובש היא השרת העלים בתקופה היבשה בעוד פריחה והופעה מחודשת של עלים קיימת רק למשך תקופה קצרה, לאחר רדת הגשם. מנגנון זה נמצא בעץ נפוץ מאד באזור היבש בשם פאלו סנטו (Palo Santo) המתנשא לגובה של 12 מ'.

"פאלו סנטו" (Bursera graveolens, בספרדית palo santo – "מקל קדוש", נקרא כך משום שהוא פורח בסביבות חג המולד) – עץ בגובה של עד 12 מטרים השייך למשפחת הבושמיים (Burseraceae שאליה משתייכים גם העצים מהם מפיקים מור ולבונה). זהו העץ הנפוץ ביותר באזור היבש. באיים באלטרה, צפון סימור ודפנה מחליף מין אנדמי בשם Bursera malacophylla את הפאלו סנטו.

בחגורה זו מופיעים גם סוקולנטיים האוגרים לחות בגבעוליהם בזמן התקופה הגשומה, על מנת לשרוד בתקופה היבשה. בגלפאגוס מצויים קקטוסים משלושה סוגים שונים ו-14 מינים. משפחת הקקטוסים היא משפחה של צמחים סוקולנטיים שהתפתחה במקורה בסביבה מדברית או מדברית למחצה, ולקקטוסים יכולות שונות להתמודדות עם תנאי אקלים קשים. רוב הקקטוסים נושאים קוצים שהם למעשה עלים שעברו הסתגלות אבולוציונית לתנאי עקה של מחסור במים. אלה יוצרים במקומות רבים יערות צפופים ובלתי עבירים.

הסוגים Jasminocereus ו-Brachycereus וכן כל המינים בסוג צבר (Opuntia) הם אנדמיים לגלאפגוס. בין סוגי הקקטוסים: "קקטוס הנברשת" (Candelabra cactus‏, Jasminocereus thouarsii), לקקטוס זה, הגדל לגובה של עד 7 מטרים ופירותיו אכילים, יש שלושה תתי מין; "קקטוס הלבה" (Lava cactus‏, Brachycereus nesioticus), הצמח הראשון המופיע על משטחי לבה חדשים; והסוגים השונים של הצבריים. גובהו מגיע ל-60 ס"מ וחלקיו הצעירים הם בעלי קוצים צהובים. קקטוס זה מהווה חייל חלוץ בהתפתחות הצמחייה במקום.

סוגים אלו מעניינים לא רק משום שהתפתחו לארבעה עשר מינים, אלא גם משום שחלקם (כדוגמת ה-Opuntia echios var. gigantea) התפתח לעצים גבוהים. לרוב מיני הצבר פרחים צהובים. פירותיהם וגבעוליהם הבשרניים (גבעול הצבר הוא גופו הבשרני והקוצים הדוקרנים הם עליו) משמשים מזון למגוון גדול של בעלי חיים, החל בצבי היבשה הענקיים ובאיגואנות היבשה, דרך תור גלפאגוס ופרושי הקקטוס האוכלים את פירותיהם. אחד המיוחדים שבהם הוא Prickly pear Cactus Opunia spp. אלו הם עצי צבר ענקיים שגובהם עשוי להגיע ל-12 מ'. צורה זו של עצי צבר קיימת רק לגלפאגוס. ייתכן מאד שהיא קשורה לאבולוציה של הצבים הפיליים.

ראו באתר זה: צבי הענק.

הברירה הטבעית העדיפה את הצמחים שהצליחו להרים את נופם מעוור לטווח הגעתם של הצבים. קקטוס זה מתאפיין בתכונה האופיינית לצמחים טרופיים נוספים, שהמטבוליזם שלו אופטימלי בתנאי אור גבוהים. כמו כן, הוא צורך פחמן דו חמצני בלילה כדי להקטין את איבוד המים דרך הפיוניות, הנשארות סגורות במשך היום.

צמחים נוספים:

מנזנילה (manzanilla de la muerte‏, Hippomane mancinella, קרוי גם "תפוח מורעל") – עץ בגובה עד עשרה מטרים השייך למשפחת החלבלוביים, השרף החלבי והפירות רעילים.

 שיטה (Acacia) – סוג עץ או שיח קוצני עד גובה 8 מטרים בתת-משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות. באיי גלפאגוס יש ארבעה מינים קטנים של שיטה:A. rorudiana, A. macrantha, A. insulae-iacobi ו-A. nilotica.

צמחים עשבוניים נפוצים: עגבניית גלאפגוס (Lycopersicon cheesmanii) – עשב נמוך מהסוג סולנום ממשפחת הסולניים בעל פרחים צהובים ופירות ירוקים, צהובים או אדומים. לזרעים של מין זה יש ציפוי עבה שמקשה על הנביטה אלא אם כן עברו קודם במעיו של צב או חקיינית (mockingbird)[5].

 הסוג Alternanthera ממשפחת הירבוזיים – עשבים או שיחים עד 2 מטרים. בגלפאגוס יש שבעה מינים מסוג זה, רבים מהם אנדמיים, אחד מהם עם שבעה תת-מינים. הנפוצים ביותר A. echinocephala ו-A. filifolia.

שעונית מבאישה – מטפס זוחל מהסוג שעונית ממשפחת השעוניתיים בעל פרי אכיל ועלים בעלי ריח דוחה, סוג של פסיפלורה. מצוי בגלפאגוס מאזור החוף ועד לאזור סקלזיה. יש באיים שני מינים נוספים של שעונית אבל הם נפוצים פחות.

 מלון מר – מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות וזרעיו משלשלים רעילים. מצוי באזור הצחיח ואזור המעבר. המקומיים טוענים כי מיצוי של שורשיו באלכוהול הוא אפרודיזיאק במינון נמוך.

מטאסרנו (Matazarno‏, Piscidia carthagenensis שיך למשפחת הקטניות) – גובהו עד 15 מטרים (העץ הגבוה ביותר באזור היבש), משמש כמקור לעץ.

 פגה פגה (Pega pega‏, Pisonia floribunda) – עץ אנדמי ממשפחת הליליינים (Nyctaginaceae) הנפוץ באזור המעבר.

חזזיות – אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצה ירוקה או אצה כחולה (ציאנובקטריה) מיקרוסקופיות אל פטרייה סיבית בגווני ירוק, אפור, כתום ואדום. הן עמידות ליובש ואינן זקוקות לקרקע לשם גידול ולכן מוצאים אותן גדלות על עצים, סלעים ואפילו על צבים. נעשה ניסיון לקצור חזזיות מהסוג Roccella babingtonii לשם הפקת צבע, אבל הוא לא הביא רווחים. בגלפאגוס נתגלו למעלה מ-300 מיני חזזיות. על פני סלע אחד ניתן להבחין בכמה מינים של חזזיות בעלו מרקם וצבעים מגוונים.

מעל האזור היבש נמצא את האזורים הערפיליים הלחים, אלו קטנים בשטחם מהאזורים היבשים, אולם הם ירוקים ועשירים בצמחיה. כך למשל, באי סנטה קרוז, ברום של מעל 300 מ', שוררת לחות מתמדת. כאן צומח "יער עננים" (Cloud forest), שגזעיו וענפיו מכוסים באפיפיטים רבים – בעיקר טחבים בני מינים שונים.

האזור הלח נחלק לכמה אזורים:

אזור הסקלסיה: בחגורה זו בולטים עצים ושיחים הנמנים עם הסוג סקלסיה Scalesia)) ממשפחת המורכבים. זהו סוג אנדמי הגדל רק באיי גלפאגוס. בחגורות אלה צומחים 14 מינים שונים, רובם בחגורות ההרריות ומיעוטם בחגורה היבשה, זו המכונה "חגורת הסקלסיה"[6].

 סקלזיה (Scalesia) – סוג אנדמי זה של שיחים ועצים עד גובה 15 מטרים כולל חמישה עשר מינים וששה תת-מינים. אף שהנציג הידוע ביותר של סוג זה הוא העץ הגבוה Scalesia pedunculata, הצומח באזור הסקלזיה, רוב המינים של סוג זה צומחים באזור הצחיח ובאזור המעבר. המינים הנפוצים ביותר הם ה-S. affinis, ה-S. helleri וה-S. villosa. המאפיין הבולט הוא העלים והגבעולים המכוסים שערות הלוכדות את הלחות המגיעה עם ערפילי הגארווה. ענפי עצים אלו מכוסים באפיפיטים[7], בעיקר טחבים, אך גם שרכים, סחלבים וברומליה. באזור זה מופיעים פחות שיחים ועשבוניים. הקרקע עשירה ומשום כך חלק מהאזור הזה נהרס והוכשר לגידולים חקלאיים ולמרעה.

מעל אזור הסקלזיה קיים אזור של יער פתוח שבו הצמח השליט הא ה-Zanthpxylum fagara. זהו שיח בגובה של 10 מ' שעל ענפיו קוצים דמויי וו וכן קרוי Cat's Claw. על פני ענפיו אפשר למצוא את הצמח הפרזיט Galapagos Phoradendron, האנדמי לגלפאגוס. האוזר מכונה "האזור החום" על שום הכיסוי האפיפיטי הכבד, בעיקר של שרכים וטחבים, שצבעם הופך לחום בעונה היבשה. גם אזור זה הולך ומצטמצם בשל התיישבותה אדם.

דבקון גלאפגוס (Phoradendron henslovii) – שיח טפיל אנדמי ממשפחת הסנטליים מצוי על כל סוגי העצים, אם כי הפונדקאי המועדף עליו הוא ה-Zanthoxylum.

גויאבילו (Guayabillo‏, Psidium galapageium) – מין גויאבה אנדמי לגלאפגוס, העץ הגדל באזור המעבר ובאזור הסקלזיה.

 Pernettya howellii – שיח שגובה עד 30 ס"מ ממשפחת האברשיים. פרחים לבנים קטנים והפירות בגוון ורוד חיוור. שיח זה מצוי באזור הפמפה.

ליקופודיום – צמחים וסקולריים חסרי זרע, החיים בעיקר בבתי-גידול לחים או מוצלים ממשפחת רגלי זאב. שישה מינים נמצאו בגלפאגוס.

ברום 600 מטר מסתיים קו היער, ומופיע אחו אלפיני של עשבים ושיחים קטנים. אזור זה מכונה בשם חגורת הפמפה (Pampa Zone). זהו האזור הלח המקבל כמויות משקעים גדולות יותר, בעיקר מערפל הגארווה. הצמחים המרשימים ביותר בחגורת הפמפה הם השרכים הגדולים. הבולטת שבהם היא אברנית הנשר (Pteridium aquilinum), המוכרת לנו מהאזורים הטרופיים, סוב-טרופיים והממזגים (בארץ גדלים כמה פרטים בשמורת החולה וברכת-רם)[8]. הציאתיאה ((Cyathea weatherbyana  המכונה גם "עץ השרך" היא המרשימה בין השרכים של החגורה הגבוהה הזו. היא מתנשאת עד לגובה 3 מטרים ו"עליה" מגיעים לאורך 3-2 מטרים.