טיול ברכבת הטרנס סיבירית

‏יום שני 14 יוני 2016

כתב: גילי חסקין

תודה לרון אורן שהלהיב אותי לרעיון; לניסו קדם מחברת "אדמה", שנרתם להכנת הטיול ולצור שיזף, על ההשראה שקיבלתי מרשמיו.

ראו באתר זה: טיול לרוסיה

ראו מצגות – ימת בייקל, טיול ברכבת הטרנס סיבירית; מוסקבה ; סנט פטרסבורג

להרצאה : מסע ברכבת הטרנסיבירית

מצגת – טיול ברכבת הטרנס סיבירית

ראו גם: נוודים מונגולים ושמפניה רוסית – צור שיזף: הרכבת הטרנס סיבירית – מסע מבייג'ין למוסקבה – מסע אחר און ליין. : מסע אל המקום הקר בעולם – מסע אחר און ליין. סיביר – הגלות המתוקה – מסע אחר און ליין.

 **** מסע ברכבת הטרנס סיבירית | הפודקאסט עושים טיול עם עינב לנדאו : גילי לוקח אותנו יחד איתו למסע במרחבי סיביר, בשבעה אזורי זמן שונים, דרך תיאורים   של הנופים, הטבע וההיסטוריה של רוסיה שפגש בטיול שלו. אז קדימה עלו על הרכבת! -האזנה נעימה ****

זהו טיול בעקבות התפשטות הרוסים אל אסיה, שהתנהל במקביל להתפשטות האירופאים באמריקה. טיול ברכבת הטראנס סיבירית הוא נסיעה אחת בה חוצים שבעה אזורי זמן שונים. נסיעה המתפתלת ערבות רחבות ידים, הרים גרנטיים, פסגות מושלגות, יערות עבותים, לדיונות מידבריות.

הנסיעה ברכבת הטרנס סיבירית היא מיתוס, חלום, מושא כיסופים, שהיה פעם ארץ גזירה. זהו לא רק רצף של נקודות גיאוגרפיות ואתרים, אלא מהות שעליה נשענת תרבות רוסית עצומה ואירוע היסטורי מתמשך ששינה אופי של יבשות והשפיע על מקומות נוספים בעולם. טיול זה הוא הזדמנות לחוות את התנועה בגופי המים האדירים של אסיה, החוצים את הערבות הרוסיות צפונה.

זהו טיול העובר בין סיפורי קוזאקים וכוזרים, לשרידים של מחנות כפייה; בין קזחים למונגולים, רוסים ובוריאטים. בין נהרות כמו לנה או יינסי הנשפכים לים הארקטי, להרים שעל גבול מונגוליה. טיול בין נזירים בודהיסטים, רועים מונגולים, מבריחים סיניים, כתות נוצריות חדורי אידיאולוגיה, מאמינים חוזרים בתשובה, אתר הרצח של הצאר האחרון וכפרו של רספוטין. קברים קדמונים של סקיתים, שכוסו בשלג , קריית מדע ליד נובוסיבירסק, מהגרים גרמנים ושרידי המדינה היהודית בבירוביג'אן. בעבר, היתה הרכבת האופציה היחידה (בנוסף לדרך המשי) שאפשרה מעבר מהיר של נוסעים או סחורות מארצות המערב של אירופה לאימפריה הסינית, או לארצות המזרח הרחוק השונות. כיום הרכבת הינה אמצעי תחבורה מרתק למטיילים סקרנים. יש אומרים שזו נסיעת הרכבת הרומנטית בעולם, יש אומרים שאלו היו הימים המוזרים והארוכים ביותר בחייהם. יש השמים את הדגש על המפגשים שחוו בדרך ואחרים מדברים דווקא על סיפורים ששמעו מימים עברו , כמו מימים אלו. כך או כך, כמעט כל מי שחצה את רוסיה בדרך יבשתית זו, אהב או לא, יעיד, כי את נסיעת הרכבת הזאת – הוא לעולם לא ישכח.

"לאורך כל ההיסטוריה, היתה סיביר מאחורי מסך הברזל", אומרים המארחים הסיביריים לבני שיחם. "סופסוף חומותיה קרסו". קשה להכיל את הממדים העצומים ואת הסתירות הבלתי אפשריות של המקום הזה. שושלת ויקינגית, וולדימיר הקדוש, פיוטר הגדול, יקטרינה השניה, פרובוסלבים אדוקים, טטרים מוסמלים, מונגולים בודהיסטיים, רוסים לבנים ואדומים. גם כשלרגעים נדמה למטייל שהצליח להכיל הכל, הרגש המתלווה לכך הוא מעין גזירת גורל; דבר שדוסטוייבסקי הגדיר כאחד מאפיוני הנפש הרוסית[1].

בטיול הזה ניתן להתבונן במישורי העשב האינסופיים של הערבות האירואסייתיות, להתבונן בתנועתם המעגלית של העננים, לשחזר את השירים הרוסים הישנים, להתחקות אחר חלומותיהם של עובדי הכפייה ואסירי הגולאגים. לא רק. זוהי הזדמנות לצפות במסעות העגורים לארצות לא נודעות, להאזין לשקשוק אופני הרכבת במסילת הברזל.  המעבר האינסופי ביער הסיבירי, תוך ניסיון לעכל את העובדה שאנו נוסעים בתוך רצועת יער שאורכה 8000 ק"מ. מאסה ירוקה שיש לה משמעות קוסמית ממש.

במסע בין תחנות הרכבת הטרנס סיבירית אפשר לשחזר את תנועתם של הסוחרים הווריינגים שהתחברו לסלבים ויצרו עמם את האומה האדירה הזאת, שקרל ה12, נפוליון והיטלר, ניגפו נוכח נחישותה. אומה שהיחידי שיכול לה היה בן הערבות צ'ינגיס ח'אן, שבניו נטמעו בבניה. זוהי הזדמנות לעקוב אחרי הכוזרים, שהגיעו מאסיה התיכונה והותירו אחריהם מורשת, בעיקר בסיפור, אגדה וזיכרון היסטורי עמום. תוך כדי נסיעת הרכבת, החולפת בערים שקפאו בזמן, ניתן להיזכר ביצירות הקלאסיות של הסופרים הרוסיים, שחקקם מצא את דרכו גם לסיביר. מאות שנים לפני שיוצרים אלו העלו את הגיגיהם על הכתב, סופרו תולדותיה של רוסיה דרך הבלינות (Belina), השירה האפית ההרואית של הסלאבים המזרחיים הקדמונים של רוס של קייב; שירה שהועברה בעל-פה מדור לדור (דומה לשירת הטרובדורים במערב) על ידי משוררים נודדים שלא ידעו לכתוב אך שרו וסיפרו סיפורים סביב מדורות.

כששומעים "סיביר" חושבים על קור. בתודעה הקולקטיבית , התקבעה סיביר תישאר כמקרר העולמי: טונדרה סחופת שלג, מרחבים אדירים קפואים, נשים כבדות גוף בשמלות רחבות מהדסות בכבדות נוכח רוח עזה ופתיתי שלג ומלקטות תפוחי אדמה באצבעות קפואות. הטמפרטורה הסיבירית מצטיירת כ- 30 מעלות מתחת לאפס ביום טוב. מקום בו קפאו סולז'ניצין הגולה ואסירי ציון כמו יאשה קזקוב, אנטולי שרנסקי, אידה נודל. כעבור יום אחד של טיול, נסדקת התמונה הקפואה של סיביר. על שפת הנהרות החוצים את ערי סיביר נראים גברים שריריים בבגדי ים, שמש נעימה שוזפת את המתרחצים ובחורות בביקיני משחקות במטקות או כדורעף.

"גם לשקיעות תפרחת ושלכת", התפייט אברהם שלונסקי וגם לסיביר מגיע הקיץ. בין אמצע יוני לאמצע ספטמבר לא יורד שם ולוּ פתית שלג אחד. הפער בין התדמית למציאות, קיצוני בדיוק כמו הניגוד בין הקיץ לחורף הסיבירי. לאחר חודשים של חורף אכזר ואדמה קפואה, מציצים עלים ירוקים מתוך האדמה שהחלה להפשיר, ושולחים זרועות ירוקות לעבר קרני השמש וחיש קל מנדקים את העשב בכתמים סגולים וורודים. הכול הופך ירוק, השדות שרויים בפריחה עזה, כאילו יודעים, שבעוד חודשים אחדים יתכסו שוב במעטה של לובן קפוא.[2].

בקיץ הנעים הזה, הטמפרטורה הממוצעת באזור נובוסיבירסק (Novosibirsk) למשל היא 24 מעלות צלזיוס. מלבד הפרט העונתי הזה, ראוי לזכור שארץ ענקית כסיביר אינה יכולה להיות מקשה צוננת אחת. סיביר משתרעת על פני 13 מיליון וחצי קילומטרים רבועים, פי אחד וחצי מאירופה כולה, ובחלקה הדרומי מגיעה עד קו רוחב °49, אותו קו רוחב של פריז.

בתודעה הקולקטיבית סיביר היא מרחבים אפורים ותו לא, אבל במבט חוקר יותר, מתגלה שיש בה נהרות מרשימים, רכסי הרים כמו אלטאי (Altai), יימת בייקל הכחולה והצלולה והרי הגעש של קמצ'טקה. הרכבת חוצה את נתיביהם של נהרות מפורסמים כמו הוולגה, האירטיש, האוב, היינסי והאמור, חוצה את הרי אוראל ונושקת ליימת בייקל. לאורכה של הרכבת נשזרים עשרות סיפורים, של פטר הגדול, של יקטרינה הגדולה; איון האיום, קנטוניסטים ודצמבריסטים, גרמנים וטטרים, קוזאקים ובולשיביקים, בוירטים ורוסים. כל אלו לוכדו על ידי הגיאוגרפיה הקשה לאגודה אחת ויצרו את ה"סיביריאק" – בן סיביר.

מנעוליה של סיביר נפתחו בעשור האחרון של המאה העשרים. הארץ הזו, ששימשה כמחוז גלות קודר וידוע לשמצה, מתגלה בביקור קיץ כארץ שופעת פירות, נופים רחבי ידיים ובעיקר אנשים חמים, משעשעים, מרתקים, שמרנים ולעתים גם רומנטיים. זהו מסע שאפשר לשלב בו טיולי רגל, ארכיטקטורה, פיסול מונומנטלי, מקדשים וכנסיות, זיכרונות ספרותיים, דיג, גיבורי מהפכה, שרידי אצולה, ממון חדש, דגים מעושנים והרבה וודקה. בטיול הזה פוגשים אנשים מעניינים. טאטארי שאבות אבותיו שלטו בערבות, דייג שמדיף ריח עז של דגים מעושנים, שיכור מתגולל בפינת רחוב, קולאק עב זרועות, שלעומתו נראים החקלאים של תל עדשים כנערי מקהלה; נהג משאית המתגעגע לימיו של סטלין, אשה שמנקה דגים בציפורניים צבועות ומנהלת את עובדיה השיכורים ביד רמה. על נשים כאלה כתב המשורר הרוסי ניקולאי נֶקְרָאסוֹב[3], שהן מסוגלות לעצור בגופן סוס דוהר, ולהיכנס לבית בוער.

הטיול מתחיל ונגמר ברוסיה, בעלת השטח הגדול ביותר בעולם (17 מיליון קמ"ר )

לשם השוואה, שטחה של קנדה, המדינה השנייה בגודלה בעולם, קרוב לעשרה מיליון קילומטרים רבועים, ואילו ישראל משתרעת רק על כ-22 אלף קילומטרים רבועים. רוסיה משתרעת על פני שתי יבשות. כ-13 מיליון קמ"ר משטחה נמצאים באסיה וכ-4 מיליון קמ"ר משטחה נמצאים באירופה. ארץ ענקית זו גובלת ב-14 מדינות, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.• היא גם המדינה שכוללת הכי הרבה אזורי זמן – יש בה לא פחות מתשעה אזורי זמן. כלומר, כשהלילה יורד על מוסקבה, עולה בקמצ'טקה השחר של יום המחרת עולה. היא המדינה התשיעית בעולם בגודל האוכלוסייה.- 147 מיליון תושבים. השפה הרוסית היא השפה המדוברת ביותר באירופה ואחת מחמש השפות המדוברות בעולם.

רוסיה משלבת בדרך מרתקת כ-120 קבוצות אתניות, ומציגה אתגר לתרבות המערב. רוסיה עם דימוי "הדוב הרוסי" הפראי מול המערב, היא מדינה מבלבלת, רבת פנים וניגודים. מישהו המשיל את הסיור ברוסיה למשחק בבובות המטריושקה החלולות: סיפור רוסי מוביל לאגדה וסוד מגלה בתוכו חידה נוספת. זו ארץ שעד ה"גלאסטנוסט"[4] של מיכאיל גורבאצ'וב , סימלה עבור הישראלים את ממלכת הרשע, את הרוע שמעבר למסך הברזל. אך בה במידה היתה עבור רבים אחרים, כמעט מולדת ישנה. מכאן הגיעו רבים מהעליות הגדולות, מכאן הגיעו ערכים כמו "טוהר הנשק" , דת העבודה ושוויון חברתי, שארך זמן עד שהובן כמה אכזבו. זוהי מולדת הסופרים שדורות שלמים התרפקו עליהם. מכאן הגיעו השירים הכי ישראלים שיש. השירים הרוסיים. מאז קרסה במפתיע האימפריה הקומוניסטית של ברית- המועצות, קמו מהחורבות מדינות עניות שנותקו מצינור החמצן שחיבר אותן אל אמא רוסיה וזו אל זו.

רוסיה החלה לפלס את דרכה כמעצמה בתקופתו של גדול צאריה, פטר הגדול, שהרחיב את גבולותיה לכול עבר. החרתה החזיקה אחריו יקתרינה הגדולה. המגמות הללו נמשכו גם בתקופתו של סטאלין. במדיניות הפנים שלו כפה סטאלין מהפכה תעשייתית, שאחת ממטרותיה הייתה בניית מערכת שתוכל לספק את צרכי הצבא. באופן מובהק, מדיניות החוץ בסגנון הצארי באה לידי ביטוי בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם גרמניה הנאצית (23 באוגוסט 1939), ובתהליך ההשתלטות המדינית על מדינות מזרח-אירופה בשלהי מלחמת-העולם השנייה ועד 1949. בכך יצר סטאלין חגורת הגנה, ראשית מול העוצמה הגרמנית ולאחר מכן מול העוצמה האמריקנית.

ראו באתר זה: סטלין-איש הברזל.

ניתן אפוא לתאר את מדיניות החוץ הצארית והקומוניסטית כחותרת בהתמדה להשגת מעמד הגמוני לפחות במרחב האירו-אסייתי, או על כל פנים כזה השווה למעמדן של המתחרות בזירה הבינלאומית. בתקופה הצארית פעלה רוסיה בעולם רב-קוטבי, ואילו בשנות המלחמה הקרה בעולם דו-קוטבי. בשנים הראשונות שלאחר התפרקות ברית-המועצות, נדחקה רוסיה לשולי התהליכים העולמיים, ובעל-כורחה נאלצה להסתפק במעמד משני בזירה הבינלאומית, שנוהלה על-ידי עוצמתה חסרת המתחרים של ארצות-הברית. בשלב זה הפך העולם למעשה לחד-קוטבי. עם עלייתו לשלטון של ולדימיר פוטין (1999), החלה רוסיה להשקיע מאמצים כבירים לשדרוג מעמדה העולמי. מאמצים אלו התבצעו בשני כיוונים עיקריים: הראשון, חיזוק הכלכלה הרוסית; השני, הגברת השפעתה ומעורבותה בתהליכים עולמיים, תוך ניסיון לערער את ההגמוניה האמריקנית.

נערות קזחיות באומסק. צילם: גילי חסקין

בתחום הכלכלי ערך פוטין מספר רפורמות, אשר הובילו את רוסיה למעמד הכלכלה השביעית בעולם. תהליך זה התאפשר הודות לצמיחת משק הגז והנפט, שהפך למשענת הכלכלית העיקרית של המדינה בתחום הייצוא. מצד מדיניות החוץ שלו החל פוטין לפעול במספר מישורים, על-מנת להחזיר את רוסיה למעמדה ההיסטורי כשחקנית בינלאומית מרכזית. העיקרון המנחה של מדיניותו הוא התרסה והפגנת כוח מול המערכת החד-קוטבית בהנהגת ארצות-הברית, תוך קריאת תגר על מנהיגותה. מדיניות החוץ שלו משלבת למעשה את המסורת הרוסית האימפריאליסטית עם העקרונות הגיאו-פוליטיים של ברית-המועצות. רוסיה של פוטין, בדומה לרוסיה של פטר הגדול וברית-המועצות של סטאלין, מגדירה את המדינות שקמו בדרומה ובמזרחה כאזור אינטרסים חיוני, בהיותן אזורי-חיץ החיוניים לביטחונה הלאומי ולמניעת חדירתו של המערב. מעבר לכך פועל פוטין להשבת ההשפעה הרוסית ושיקום ההגמוניה אותה איבדה בקריסת ברית-המועצות. תהליך זה נעשה במגוון רחב של דרכים, החל בפעילות מדינית וכלכלית גלויה בבלרוס ובקזחסטאן, דרך פעילות חתרנית-חשאית במדינות הבלטיות ובאוקראינה, וכלה בשימוש בכוח צבאי, דוגמת המלחמה עם גאורגיה (2008)[5].

ראו גם: פוטין – אתר "הארץ".

ראו באתר זה: גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם.

רוסיה היא במידה רבה מקום חסר מזל. יש בה שפע של מחצבים ומים ולא מעט אנשים מוכשרים, לכן לא ברור מדוע היא נשרכת מאחור. ניתן כמובן לומר שהרוסים עוללו זאת לעצמם. בראשית המאה ה-19, אחרי שזינבו בנפוליאון, התפשטה רוסיה אסיה, בעזרתו של הצבא הגדול ביותר בעולם, הקימה תעשייה, חיה על חקלאות שספקה לה את כל צורכה. הספרות, המוזיקה, הבלט, האופרה והציור פרצו לאופקים חדשים. נראה היה שרוסיה צועדת בבטחה בדרך לשגשוג. אבל ואז ניחתה עליה סדרה של מכות: התבוסה במלחמה עם יפן, מהפכת 1905, מלחמת האזרחים ב- 1918-1917, משטר האימים של סטלין וטיהורי שנות ה–30, מלחמת העולם השנייה, תכניות חומש חסרות בסיס, אמנות מגויסת, רדיפת אזרחים והשקעה עצומה בצבא. אבל מכיוון שהשתלטו על שטחי המושבות של הצארים ועוד הרחיבו את שליטתם, יכלו הרוסים להמשיך לבזבז ולהשתמש בכותנה אוזבקית, בחיטה קזאחית, ביין ופירות גיאורגיים ובמינרלים שזרמו מרחבי היבשת למוסקבה. פרויקט "האדמות הבתוליות" של ניקיטה ח'רושצ'וב רתם את כל משאבי המדינות החברות, לטובת האינטרסים של רוסיה ותושביה[6]. לא היתה כאן יעילות גדולה וגם לא תחרות. היו סיאוב, שחיתות וניהול שערורייתי. כל זאת למרות שהדרכים הבינלאומיות היו בשליטתם. לו היו הרוסים משכילים לחבר באמת את אסיה ואירופה (ברית ורשה הקצתה להם את מחצית אירופה), הם היו יכולים לברוא עולם חדש.

אפשר היה לעשות דברים גדולים. כפי שעשו האמריקאים בארצות הברית; כמו שעושים היום הסינים ברחבי סין. אבל הרוסים ניצלו את מזרח אירופה ובזזו אותה, הכבידו עליה בצבא וחנקו בה כל פרץ של יצירה. כשפשטה האימפריה את הרגל והתפרקה מנכסיה, היא קרסה בענן אבק וקלונה התגלה ברבים. אז התברר שהדוב הרוסי רזה, שהמלך הוא עירום והתעשייה הרוסית לא שווה הרבה. גם היום, במסע לאורך הרכבת הטראנס־סיבירית, כמו בטיולי ג'יפים בקווקז, אפשר לראות את המפעלים הנטושים, את חורבותיה המחלידות של האימפריה הסוציאליסטית הרוסית. לא ברור מי אשם בכך, השיטה, או האופי הלאומי הרוסי. היה כאן שילוב של כניעה, פטריוטיות טוטליטרית (פעם דתית ופעם קומוניסטית) וכמובן ניהול ציני של הנהגה מושחתת. למרבה הצער, את מקומם של פקידי המפלגה תפשו האוליגרכים. הם לא קנו מפעלים ולא השקיעו בהם. הם השקיעו במכרות ובקידוחים – בחומרי הגלם. הפכו את רוסיה למודל של כלכלה קולוניאלית: יצוא חומרי גלם וקניית מוצרים מוגמרים. הערך המוסף נשאר בחוץ. הם השקיעו בכוח עבודה פשוט וחדלו מלהשקיע במוחות. בריחת המוחות מרוסיה היתה אדירה בשנים שאחרי התפרקות ברית המועצות. חלק מהם הגיע לישראל, והפיח רוח בתעשיות האווירונאוטיקה, הנשק וההיי־טק הישראליות.

השמש הקיצית והפריחה הססגונית יוצרות רושם ראשוני של רוסיה חדשה, שהתנערה – יחד עם השלג – מהקומוניזם, ממסך הברזל, מהקג"ב ומהבירוקרטיה הסובייטית. כי מתחת לאשלייה החמימה יושבת לבטח רוסיה האמתית, זו המבולבלת בין הפתיחות שלאחר הגלסנוסט, הקוקה־קולה שכבר אפשר לקנות בכל קיוסק, התורים בסניפי מקדונלד, מועדוני הטראנס, האינטרנט והחשיפה למערב ובין התחושות הקשות הנובעות מהמשבר הכלכלי החריף, מאי יציבות השלטון, מהתקריות בצ'צ'ניה, משאלת הזהות הלאומית ומסוגיית הקפיטליזם הבלתי פתורה.

האופטימיים מצביעים על כך שמהחורבות עלתה גם תקווה ורוח חדשה. המהפך החריף בערי רוסיה הוציא לחוצות המוני אנשים צעירים, שמיצו את החופש בשירה, בשתייה, בהצגות רחוב ובביטויים קולניים נגד הממסד. הכלכלה החופשית יצאה לדרך ובתי עסק נוצצים החלו לפרוח, כמו גם מעגל העוני שהלך והתרחב. מוסקבה וסנט פטרבורג הפכו במהירות מערים עם זיכרונות היסטוריים ופוטנציאל בלתי ממומש לערים סואנות, מארחות תיירות ויוצרות קשר תוסס עם התיירים המגיעים מן המערב. אמנם, הסופה התרבותית שמתחוללת במוסקבה ובסנט פטרבורג, נחלשת כשהיא מגיעה לסיביר, אך גם שם אפשר לחוש את אוושת הרוח בעלים. האם אכן מדובר בתהליך או במשאלת לב? האם הממשל החדש אינו אלא שלטון הצאר בלבוש אחר? ימים יגידו.

אגם בהרי אוראל. צילום: גילי חסקין

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית מעניקה הזדמנות בלתי אמצעית להיזכר בנוודים שפשטו דרך הערבות, אל אירופה ולדמות את הלמות פרסותיהם, בניגוד למונוטוניות של שאון הקטרים. הטיול ברכבת הטרנס סיבירית עוקב אחרי התפשטות הרוסים אל אסיה, במקביל לכיבוש האירופאי של אמריקה. זהו טיול של מפגשים, עם צאצאי הטאטרים שפשטו על רוסיה ובמידה רבה קבעו את נחשלות עריה. עם גולים גרמנים, עם רועים בוריאטים, עם נוודים מונגולים, עם דייגים ביימת בייקל, עם היהודים שחיפשו מולדת חדשה, שם יוכלו לחיות סוף סוף בשקט, אחת ולתמיד.

חלקה הראשון של הנסיעה, מסנט פטרבורג, או ממוסקבה, עובר באירופה והחל מייקטרנבורג, מעבר להרי אוראל, ממשיך באסיה. "סיביר" הוא שמה של רוסיה האסייתית, "האדמה החדשה" בשפת בני האלטאי (Altai). בזמן משטר האימים של סטלין, נקשר שמה של סיביר לגלות ולמוות. ההערכה הרווחת היא שלמעלה מ-20 מיליוני בני אדם מצאו את מותם ברעב, בקור, בעינויים ובשאר מיתות משונות.  במשך מאות שנים, עד לבוא ה"גלסנוסט", היתה סיביר מעבר למסך הברזל, לפחות עבור עיניים מערביות. לאנשי המערב, ואפילו לתושבי דרום רוסיה, מצטיירת סיביר כמקום מלא ביצות, מכרות מלח, אסירים פוליטיים שהוגלו, מבנים קפואים, אנשים קודרים, בתי סוהר קשוחים ובכלל, כמקום שאיש לא יבוא אליו מרצונו החופשי.

לרוסיה האסייתית גיאוגרפיה ייחודית: למעט נהר אמור Amur River)), הזורם דרומה, מרבית נהרותיה זורמים מדרום לצפון, עד לוולגה (Volga) שזורם לים הכספי ומערבה, הנהרות שיורדים לים השחור. לכן קשה לחצות את רוסיה ממזרח למערב. אין נתיב מים שחוצה אותה כמו הריין באירופה, הנילוס במצרים או היאנג־צה שבסין. רוסיה אינה יחידה גיאוגרפית "טבעית", אלא גוף מדיני שנוצר על ידי איוואן האיום[7], וכל מי שהמשיך בעקבותיו, בהתקדמות מזרחה, עד אלסקה.

הזיכרון החיובי היחיד שהותיר אייוון האיום בתודעת העם הרוסי היה גירושם של הטטרים מקאזן (Kazan)  ב-1552 ומאסטרחן (Astrkhan) ב-1556. מאז נותר כל נהר הוולגה בידיים רוסיות, ונוצר פתח לכניסה לסיביר. המושל הטטרי של סיביר מיהר לכרות ברית עם הצאר, וכך למעשה החלה שם ההתיישבות הרוסית. בתקופה זו איש בעולם המערבי לא ידע מה מסתתר מזרחה לנהר האוב שבמרכז סיביר.

עם הקמת ולדיווסטוק (Vladivostok) ב-1860, התגשמה שאיפה ותיקה של רוסיה, לעיר נמל לחוף האוקיינוס השקט ואכן עד שנת 1880 התפתחה זו נמל ראשית. תוך זמן קצר התברר הצורך בתחבורה נאותה בין החבלים המזרחיים והמערביים של רוסיה, שתבסס את אחיזתה של רוסיה המחוזות "המזרח הרחוק". בשנת 1891 יזם שר האוצר דאז, סרגיי ויטה (Sergey Yulyevich Count Witte), את הנחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית. הבונים החלו בעבודה מקבילה בשני קצות הקוו, כפי שנעשה בקוו הרכבת הטרנס אמריקאי.

ב-1898 נבנה גשר מעל נהר אוב (Ob) והעיר הקטנה נובוניקולבסק שהוקמה ב-1883 התפתחה למרכז סיבירי גדול – נובוסיבירסק. הכול קרה במקרה. הרכבת תוכננה לעבור כ-200 ק"מ צפונה לשם, בעיר טומסק (Tomsk) . אולם שם מתרחב נהר האוב לזרועות רבות ויוצר גוף מים שרוחבו כ-12 ק"מ, לכן נקבע הנתיב היכן שנקבע והעיר  נובוסיבירסק צמחה לגדול של 1.5 מליון תושבים, השלישית בגודלה ברוסיה.  התפתחותה של סיביר, לאורך מסילת הברזל, מזכיר להפליא את התפתחותה של קנדה.

באותה שנה הגיעה הרכבת הראשונה לאירקוצק ולחופי ימת בייקל. אולפ למרות עושרה הרב של הארץ, נותרה סיביר לא מפותחת במשך מאות שנים. מערכת תחבורה מסורבלת ולא יעילה לא הצליחה לגשר בצורה ראויה על המרחקים העצומים בין נקודות היישוב, דבר שגרם לקיפאון כלכלי ממושך. בשנת 1886 הורה הצאר אלכסנדר השלישי על בניית 7,500 קילומטרים של פסי רכבת בין צ'ליבינסק במזרח לוולאדיווסטוק, דרך שמונה אזורי זמן, מדבר, הר וטייגה. המסילה הזו היא הבסיס לרכבת הטרנס סיבירית, שבשיאה הגיע אורך המסילה שלה לכמעט 9,300 קילומטרים.

סיביר, "התעוררה סוף-סוף לחיים. בשנת 1910, כ-25 שנים לאחר בניית הרכבת, היגרו לסיביר יותר משבעה מיליון בני אדם. חלקם, איכרים שקיבלו במתנה קרקעות רחבות ידים וכרטיס נסיעה ברכבת, לכיוון אחד. ערים חדשות קמו המצב הכלכלי השתפר ואמו פרחה גם החקלאות כך הפכה סיביר לאסם התבואה של רוסיה. מצב זה נמשך ברציפות עד לרפורמות החקלאיות והקולקטיביזציה על ידי סטאלין בשנת 1930. בתקופת המהפכה הרוסית היתה סיביר מחוז חקלאי ויעד להגליה, ביניהם אווקום Avvakum)) דוסטוייבסקי ((Dostoevsky והדצמבריסטים. יחד עם זאת, סיביר, ששימשה כבית כלא ענק, היתה רחוקה ממרכז השלטון, ובאזורים מסוימים היתה אחיזת השלטונות רופפת יחסית; לפיכך, היא שימשה גם כמקום מקלט לאנשים שביקשו לעצמם שמץ של חירות.

תכנית ההגליה בוטלה אמנם רשמית בסוף המאה, אך סטלין, שבילה שם תקופה לא נעימה בחייו, ייסד את ה"גולאג" (בתרגום חופשי – "המנהלה הראשית לענייני מחנות")[8], מערכת ביורוקרטית גדולה לחידוש העברת האסירים והעובדים בכפייה, ולבניית מחנות עבודה ובתי חולים פסיכיאטריים מיוחדים. כמה משוכני הגולאג היו (אסירי ציון), אמנים מודרניים, זמרי ג'ז, דמוקרטים, או אפילו כאלה שנחשדו בלחיצת ידם. הם הועסקו בחטיבת עצים, בחפירת תעלות, בהנחת אדנים לאורך מסילת הרכבת או בעבודה במפעלים שנבנו באזורים נידחים ריקים מאדם. בשלב מאוחר יותר הוסב שטח אדיר ממדים בצפון-מזרח המדינה בלעדית למטרה זו, וערים שלמות כמו קומסומולסק ומגדן הפכו למרכזי הגולאג. אך הם היו רק חלק קטן מהאוכלוסייה. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 שוחררו שני שלישים מדיירי המחנות, אך ההגליה לסיביר ועבודת הפרך בכפייה במחנות העבודה, המשיכה לשמש ככלי ענישה מקובל, עד להתפרקותה של ברית המועצות.

לסיביר לא רק גורשו אנשים אלא גם נדדו והיגרו מרצונם. כאן לא היה שלטון ולא היה מי שימצא אותך במעבה היערות שיש בהם זאבים, דובים, צבאים, איילים וארנבות, בונים ופירות יער. הערבה גדולה, ותושבי סיביר הקדומים, הבוריאטים והאחרים לא באמת ראו במתיישבים החדשים איום, כי הארץ כל כך גדולה ופתוחה. כאן גם לא היו צמיתים כמו ברוסיה והמקומיים רואים את עצמם כאנשים חופשיים יותר מהמוז'יק הרוסי. ההתיישבות בסיביר לא היתה חופשית. השלטונות ויסתו את מספר האיכרים והצמיתים המבקשים אדמה וחירות במרחביה העצומים של הארץ.

בעקבות הקמת קו הרכבת הוקמו יישובים רבים הוקמו לאורך המסילה. עם השלמת קו נהר אמור צפונה לגבול עם סין, ב-1916, הושלמה מסילה רציפה בין סנט פטרבורג לוולדיווסטוק – קו הרכבת הארוך בעולם אף היום.

חשמול המסילה החל ב-1929 והושלם ב-2002. הוא מאפשר הכפלה של קיבולת הרכבת, עד מטען כולל של 6,000 טון. בימיו הגדולים של הקו חלפו על הפסים רכבות כל חמש דקות. 12 רכבות בשעה. 288 רכבות ביום. מיליון ו־728 אלף טונות של מטען ביום. כמו 50 ספינות סוחר בינוניות שמסיעות מכולות בין קנטון, הונג קונג ושוקי אירופה. כיום מוסעות בקו הטרנס-סיבירי מדי שנה 20,000 מכולות מטען לאירופה, מתוכן מגיעות 8,300 מיפן, חלק זעום מהייצוא היפני הכולל לאירופה – 360,000 מכולות בשנה. משרד התחבורה הרוסי זיהה את פוטנציאל הגידול הרב ושם לו למטרה לשלח 100,000 מכולות בשנה ברכבת הטרנס סיבירית, ב-120 רכבות ביום, לאורך הקו. בפועל, עוברות במסילה פחות רכבות מאשר בעבר עדות למצבה המידרדר של רוסיה.

הקו הטרנס-סיבירי הוא נתיב התחבורה החשוב ביותר ברוסיה גם כיום. כ-30% מהייצוא הרוסי משונע ברכבת זו, ותושבים רוסים רבים משתמשים ברכבת לנסיעה. עד להפעלת מסילת הרכבת בייקל-אמור בשנות ה-80 של המאה ה-20, היה הנתיב המסילתי היחיד שמקשר את מזרח סיביר עם מרכז רוסיה. חלקים ישנים של הקו, שאינם משמשים את הקו הפעיל, באזורים שמצפון לוולדיווסטוק, משמשים לצרכים רפואיים של כפרי האזור. מדובר בבית חולים בתוך רכבת, אשר עוברת בין הכפרים ונותנת שירותים רפואיים מגוונים, עוד מהתקופה הסובייטית.

הרכבת הטרנס־סיבירית היא חוט השדרה של רוסיה. בלעדיה היא תתקשה להתקיים כמדינה אחת. זאת אחת ממסילות הברזל מרחיקות הראות שהונחו אי פעם והיא בת יותר מ-120 שנה. הכבישים הרוסיים מחוץ לערים משובשים מאד. מי שירצה לחצות את רוסיה ברכב, יתקל בקשיים רבים ומסעו יארך מאד. למרבית הפרדוקס, דווקא הטמפרטורות הסיביריות הידועות לשמצה, מסייעות לקשר שבין היישובים הטמפרטורה בחורף, מצפון לקו הרוחב 55 צפון, יורדת עד ל-35 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בחורף, והכל קופא. ערים שהרכבת לא מובילה אליהן מנותקות מהאביב ועד ראשית החורף למשך חצי שנה אבל אז, יכולות המכוניות לנסוע בקלות יחסית על הכבישים הקפואים לכן, עד היום, הרכבת היא צינור החמצן של מזרח רוסיה, של סיביר. היא הגשר שחוצה את רוסיה ומחבר אותה, קו הרוחב היחיד שמאפשר תנועה הנעה וקשר בין מזרח ומערב על קו הרוחב 55 צפון.

לרכבת הזו, החוצה למעשה את אסיה ממערב למזרח, יש שלושה מסלולים שבהם היא חוצה את אסיה.

א.      הארוך שבהם, 9,288 קילומטר, בין מוסקבה לוולדיווסטוק. הרוסים התחילו לבנות אותו ב-1891 וסיימו ב-1905. במלחמה עם יפן, איבדה רוסיה את הצי של הים הצהוב. שבוי המלחמה המפורסם ביותר היה יוסף טרומפלדור[9], שבעקבות פציעתו בה הפך לגידם. אחת הסיבות למפלה הרוסית, בנוסף להתקדמות הטכנולוגית של היפנים, היה היעדרה של מסילת ברזל, שתוכל לשנע גייסות לפורט ארתור שבמזרח. הרוסים למדו את הלקח המר וב-1942, בזמן מתקפת הנגד החורפית, העבירו באמצעות הרכבת, את עתודות הצבא שחנה בסיביר, מערבה אל קווי הגרמנים. המסילה הארוכה הזאת סייעה לאחד את רוסיה מבחינה צבאית ולשנע סחורות מהים הצהוב למרכז אירופה ומערבה.

ב.      בשנות ה-50 של המאה ה-20 הניחו הסובייטים קו נוסף, שכונה "הרכבת הטראנס מנצ'ורית", שחופף את הקוו הטרנס סיביר, אך מתפצל מהפס הראשי בטרסקיה (Tarskaya ), לא הרחק מצ'יטה Chita)), הנמצאת כ-1000 ק"מ מזרחית ליימת בייקל. ציר זה יורד דרומה ועובר דרך מנצ'וריה אל חרבין וממנה אל בייג'ין. קוו זה, שחיבר למעשה את  שתי השכנות הקומוניסטיות הענקיות, נועד להסיע את התוצרת הסינית לאירופה ובכך לחסוך את ההפלגה מהנמלים של מזרח סין. מאז שחובר הקו לחשמל (בתהליך שהחל בשנות ה-20 של המאה ה-20), יכולה רכבת מסע להוביל מטען של 6,000 טונות.

ג.       נתיב שלישי הוא ה"טרנס-מונגולי", החופף את הנתיב הטרנס-סיבירי עד אולן אודה (Ulan Ude) שלחופה המזרחי של ימת בייקל. משם נמשך הנתיב דרומה עד בירת מונגוליה, אולן בטור, ממנה הוא נמשך דרום-מזרחה לבייג'ינג. קו שנועד לקצר עוד יותר את המרחק בין בייג'ין לאירופה.

לאתר הרכבת

המדיניות הסינית אינה ברורה: מצד אחד הם מפצירים ברוסים לסלול מסילת ברזל מקבילה, נוספת, כדי שלשנע בעזרתה את הסחורות שלהם לחלאירופה. אולם בו זמנית, הם מייצרים תחליף לקו הטראנס־סיבירי, כדי לחזק את הקשרים הישירים שלהם עם אסיה התיכונה. שאיפתם הלא מוסתרת היא להשתלט על השוק הזה, ששווה כמה עשרות מיליוני אנשים ולא מעט משאבים ומחצבים. הסינים סללו מסילות ודרכים חדשות, בנתיבים העתיקים של דרכי המשי. דבר שמחליש את האחיזה הרוסית שם.

בשנת 2008 נחתם הסכם רוסי-סיני-מונגולי- גרמני על הקוו הטראנס מונגולי, אלא שהוא לא עובד בתדירות המצופה, ונראה שלסינים יש עדיפויות אחרות. רכבת הקליע הסינית משנעת נוסעים וסחורות בעשר שעות מבייג'ין עד אורומצ'י (Urumchi)- מקצרת נסיעה של 3,500 קילומטר משלושה ימים וחצי לשעות בודדות. יתכן והסינים מעוניינים בכמה אלטרנטיבות.

ב-1991, לאחר יותר מ-50 שנה של עבודה, גם אם לא רציפה, הושלם נתיב רביעי, צפוני, כדי שלא יושפע מאיומים אסטרטגיים סיניים, אבל הרוסים לא מצליחים להתחרות בטכנולוגיה, במהירות וביכולות של הסינים. הנתיב החדש המכונה "בייקל-אמור" נפרד מהנתיב הטרנס-סיבירי מערבה לימת בייקל ומצפין ממנה, חוצה את נהר אמור ולבסוף מגיע לחוף האוקיינוס השקט.

המסע הארוך של הרכבת הטרנס סיבירית יכול להפוך ממיתוס למציאות. הטיול לאורך מסילת הברזל המיתית החוצה את אסיה, מאפשר הצצה מעבר למסך, אל המאבק הסיני–רוסי על המשאבים ועל השליטה באירו-אסיה. מאבק שראשיתו במאה ה-19 והשלכותיו על המאות הבאות. זהו מסע העוקב אחרי הפיכת מחוזות מונגוליים לרוסים וסיניים, אחרי חדירת הטטרים והתיישבות הגרמנים. מסע כזה מתחקה אחר תולדותיה של סיביר, מהפרהיסטוריה ועד להתבצרות רוסיה במרחביה, במלחמת העולם השניה.

בעד לחלון חולפים בתים קטנים וגדולים, חנויות מכולת זעירות, כנסיות, תחנות, ורסיסי המעצמה. דרך הזכוכית שלא נוקתה מזמן משתקפים פרצופים שאין כמותם בעולם וכמה דמויות רדומות שמחכות לרכבת הבאה. הרכבת שומרת על קצב מדוד המדוד של גלגלי הרכבת במגע עם הפסים ועצירות לפרקים. האנשים מתחלפים, אבל אווירת השכרות הולכת ומתחזקת. אנשים נועצים בי מבטים סקרניים, מופתעים, קצת חשדניים, ובאותה העת אדישים, עצלים. מקום מיוחד ברכבת הוא הטמבור (חלל המעבר בין הקרונות), שאליו יוצאים אנשים לעשן, להשתין. זה גם מקום נוח לצפות בקהל הקרון. ניתן לשמוע לפתע צלילי אקורדיון. שיר נוגה שיוצא מפיו של המוזיקאי הנודד. מקצב גלגלי הרכבת במגע עם הפסים, תנועת הנוסעים הלוך ושוב, מבטיהם ,ריח האלכוהול וצחנת הזיעה מסחררים את התודעה. דומה והנסיעה במחלקה השנייה מאפשרת מגע עם אנשים פתוחים יותר. אתה שואל היכן מיחם המים הרותחים, כדי להכין לעצמך תה ואחד הנוסעים, בתגובה, מוזג לכוסך וודקה זולה, שתקל על השעמום. ליד המיחם אתה נתקל במוזיקאית נודדת שהפעם מנגנת בגיטרה, סוחר בנסיעת עסקים זעירים, יהודי בן אחת הקהילות הסיביריות המרוחקות, יפני השב הביתה דרך וולדיווסטוק, או מבריח מונגולי. קליידוסקופ מרתק, המעורר הרהורי חרטה בקרב כל מי שלא למד רוסית.

תוך כדי נסיעה, חולפים מעל שטחים עצומים של אגמים וביצות, ובתוכם, כמו סימני אצבעותיו של סטאלין, שורות עמודי חשמל אפורים וגבוהים, עד האופק. אסירי הגולאג הם שהציבו את העמודים הללו והם מהווים מזכרת לימים אחרים. קודרים יותר.

ניתן לחצות את סיביר ברכבת במהלך שבעה ימים. להתחיל בסנט פטרבורג ולסיים בוולדיווסטוק. וזה אומר שהמטייל צמוד לרכבת, חי ברכבת, נושם את הרכבת ובמהלך שבוע, הרכבת היא ביתו. את הנוף הוא שוזף דרך חלון התא, המסדרון או קרון המסעדה. הרכבת עוצרת בתחנות מרכזיות לאורך הנתיב והקונדוקטורים מכריזים על התחנות ופרקי הזמן העומדים לרשות המטייל בתחנה, להתרעננות ולהצטיידות במים ובמזון.

לעומת זאת, ישנה רכבת תיירותית המופעלת על ידי חברה גרמנית. בכל תחנה יורדים לכמה שעות, לעתים ללילה או שניים. יש מקלחת ושירותים בכל קרון, ובחלק מהקרונות שירותים ומקלחת צמודים לכל תא, בתאים שהחברה שמפעילה אותם קוראת להם "בולשוי", שמכילים גם מסכי טלוויזיה. בארבעת קרונות המסעדה מגישים שמפניה, יינות רוסיים, קוויאר ואוכל רוסי מגוון — בורשט, סלטי תפוחי אדמה רוסיים עתירי מיונז, בשר ודגים וקינוחי עוגות וגלידה — שלוש פעמים ביום. הרכבת הטראנס־סיבירית מוכרת חוויה קולוניאלית רומנטית – קרוּז על הפסים. בועה תיירותית סטרילית, שמחלונותיה נשקף נוף. הנוסע צמוד לאותה רכבת, ללא אפשרות לאימפרוביזציה.

אפשרות אחרת, פחות נוחה, אך גמישה, היא נסיעה במחלקה ראשונה (למתפנקים) או שניה (לחסכנים), תוך פירוק ציר הרכבת לגורמיו. עם גמישות המאפשרת גיוון ושליטה. הטיול הזה, להבדיל ממרבית הטיולים ברכבת הטראנס סיבירית, מתנייע בעזרת רכבות שונות הנעות על המסילה. במסע זה הרכבת היא לא רק מטרה, אלא בעיקר אמצעי לחלוף בנתיב מיוחד זה, תוך התבוננות באוכלוסייה המגוונת שעולה ויורדת בתחנות שבדרך. בדרך זו ניתן לעצור בתחנות השונות, ללמוד את סיפורי הערים שקמו המהלך ההתקדמות הרוסית מזרחה, לחצות נהרות שוצפים, לפגוש טטרים, גרמנים ובוריאטים ולהתחקות אחרי ההיסטוריה והאדריכלות הרוסית.

הטיול ברכבת הטרנס סיבירית מעניקה הזדמנות בלתי אמצעית להיזכר בנוודים שפשטו דרך הערבות, אל אירופה ולדמות את הלמות פרסותיהם, בניגוד למונוטוניות של שאון הקטרים. הטיול ברכבת הטרנס סיבירית עוקב אחרי התפשטות הרוסים אל אסיה, במקביל לכיבוש האירופאי של אמריקה. זהו טיול של מפגשים, עם צאצאי הטאטרים שפשטו על רוסיה ובמידה רבה קבעו את נחשלות עריה. עם גולים גרמנים, עם רועים בוריאטים, עם נוודים מונגולים, עם דייגים ביימת בייקל, עם היהודים שחיפשו מולדת חדשה, שם יוכלו לחיות סוף סוף בשקט, אחת ולתמיד.

בטיול ברכבת הטרנס סיבירית אפשר להציץ באנשים מחוקי פנים שעומדים בתחנות נידחות, מעכלים את הזמן הולך לאחור; אבלים על אימפריה שהיתה בימי גדולתה, רשת של כלי דם שחיברו תאים מרוחקים לרקמה אנושית אחת, עד שביום אחד הכול נגמר והכול אפוף בערפל המזדחל לאחור. כל אלו הן אבני הדרך שבעזרתם אפשר לנסות ולבנות תמונה המורכבת הן מהנראה לעין והן ממה שהיה ואינו עוד.

הערות

[1] . ראו רשמיהן של גיל הר אבן וסוניה סולומוניק במסע אחר און ליין: סיביר: הגלות המתוקה

[2]  ראה רשמיו של דניאל קרן במסע אחר: אלטאי – סיביר הקפואה

[3]  יקולאי אלכסייביץ' נֶקרַאסוֹב ( 1821, 1878,) היה משורר, סופר, עורך, מבקר ומו"ל רוסי. נולד בעיר נמירוב, בסביבת ויניצה שבאוקראינה, מקום בו היה מוצב אביו שהיה קצין בצבא הרוסי. אימו הייתה פולניה ממשפחה עשירה. עם שחרורו של האב מהשרות הצבאי עברה המשפחה לאחוזה המשפחתית בסביבת יארוסלבל שברוסיה. שם בילה את שנות ילדותו ונעוריו. בשנת 1839 התחיל ללמוד באוניברסיטת סנקט פטרבורג אך עזב אותה לאחר שנתיים מחוסר יכולת לשלם עבור הלימודים. הוא התחיל לפרסם את שיריו ובשנת 1840 יצא לאור הספר הראשון שלו. במקביל לפעילות הספרותית הוא החל בהוצאה לאור של ירחונים ספרותיים. כמשורר זכורות הפואמות שלו, שעסקו בכפר הרוסי והפכו אותו לגיבורם של הליברלים והרדיקלים בחוגי האינטליגנציה הרוסית. נקראסוב השפיע גם על שירת יידיש פרולטארית. אחד המשוררים שהושפעו ממנו ואף תרגם אותו ליידיש היה דוד אדלשטט שחי ברוסיה ומאוחר יותר בארצות הברית. זכור כעורך של ספרו הראשון של דוסטוייבסקי "אנשים פשוטים" בשנת 1845. כמוציא לאור הוא ידוע בזכות כתב העת "סוברמרניק" ("בן זמננו"), שאותו ערך בשנים 1846 עד 1866, בהן הפך אותו לכתב העת הספרותי המוביל ברוסיה.

[4] . חופש הביטוי", "פתיחות", "חסר צנזורה", הייתה אחת מקווי המדיניות שהציג מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות בשנת 1985. בעוד במערב המושג "גלאסנוסט" מתקשר לחופש הדיבור, המטרה העיקרית של מדיניות זו הייתה להגביר את שקיפות ניהול המדינה ולפתוח אותה לדיון, ולשנות את המצב הקודם בו החלטות פוליטיות מרכזיות התקבלו על ידי מעגל קטן של אנשי מנגנון או בתוך הפוליטבירו, מבלי שתהיה אפשרות לבקרם. הגלסנוסט העניק לרוסים חופש דיבור רב יותר – שינוי רדיקלי בשיטה הסובייטית ונחשב לצעד קדימה לקראת דמוקרטיה ברוסיה. אלפי אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר שוחררו ברוח הגלאסנוסט. עם זאת, המטרה המקורית של גורבצ'וב, להשתמש בגלאסנוסט ובפרסטרויקה כדי לערוך רפורמות בברית המועצות לא צלחה, וממשלת ברית המועצות קרסה בשנת 1991.

[5] . טל טובי, מפטר הגדול לצאר פוטין ומה שביניהם, מידה. 12.03.2013

[6] ראו גם עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות, מלנין עד חרושצ'וב

[7]  אִיוואן הרביעי (1530 – 1584) נודע גם כ"אִיוַואן האיום" (איוואן גרוֹזְנִי). במסורת הרוסית הוא נודע בפשטות כ"אִיאוֹאַן וַאסִילְיֶיבִיץ'". היה שליט רוסיה מ 1533 ועד מותו. במהלך שלטונו הארוך גרם לכיבוש חאנות קאזאן, אסטרחן, וסיביר, בכך הפך את רוסיה למעצמה רב אתנית המתפרשת על פני שטח רב של כ-4 מליון קמ"ר.  אף על פי ששמו כתוב בדרך כלל בשפה האנגלית כ"איוון האיום" Ivan the Terrible)), המשמעות המקורית שלו קרובה יותר ל "המפחיד" ונשאה קונוטציה של כוח, יכולת, וגם הקפדה יותר מאשר אכזריות. איוואן היה אחראי לאינספור שינויים שהובילו את רוסיה להתפתח ממדינה למעצמה אזורית. מקורות היסטוריים הציגו עדויות שונות של אישיותו המורכבת של איוואן: הוא תואר כאינטליגנטי ומסור, אך נתון להתקפי כעס ונוטה להתפרצויות של מחלות נפש. דמותו של איוון העסיקה לא רק היסטוריונים, אלא גם סופרים ואמנים. יש להסביר את מעשיו לא רק בתנאי התקופה אלא באישיותו החולנית ורבת הפנים: עריץ מוכה שגעון רדיפה, אכזר וצמא דם. הולל ושטוף זימה ויחד עם זאת בעל רגש דתי עמוק, משכיל ובעל כשרון ספרותי ניכר. מענה ומעונה.

[8]  הגולאג היה ענף של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות אשר עסק בהפעלת מערכת עונשין באמצעות מחנות עבודת כפייה. מחנות אלו יועדו לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע הגולאג בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.

[9] . ראו באתר זה: תל חי – הקרב והמיתוס