עולם החי של איי הגלפגוס

הסיור באיי גלפאגוס הינו חוויה רבת עצמה, הן בשל הנוף הגעשי המרהיב, הן בשל הצמחייה הייחודית אבל בעיקר בשל עולם החי. ריחוקם של האיים ובידודם אפשר מגוון של בעלי חיים. ייחודה של הפאונה (חברת בעלי החיים) בארכיפלג היתה הסיבה העיקרי לפרסומו בעולם. היא זו שהופכת את איי גלפאגוס משאת נפשם של חובבי הטבע. צ'רלס דרווין ביקר באיים הללו ב-1835, במשך כחמישה שבועות מתוך מסע שארך כחמש שנים. הזמן הקצר ששהה באיים הספיק לו כדי לבסס את תיאוריית האבולוציה שלו. לכן מהווים האיים יעד לעליה לרגל, מעין "מכה" מדעית לחוקרי האבולוציה

את פני המבקר באיים מקבלות הפְריגָטות (Frigatebirds), כבר ליד מעגן הסירות. שני מיני העוף הימי הזה, הנפוצים ברחבי האיים ובחופי אמריקה, הם אלופי התמרון האווירי. למוטת כנפיהן של הפריגטות, 2.3 מטרים, יש היחס הגבוה ביותר בין מוטת הכנפיים למשקל הגוף, ועומס כנפיים נמוך מכל עוף אחר. מניחים שזה מאפשר לעופות אלה לנצל את הזרמים התרמיים הימיים הנוצרים על ידי ההבדלים הקטנים בין מידות החום באוויר ובמים הטרופיים. שקי האוויר מרובים וגדולים מאשר בכול העופות. משערים שהיא המהירה בקרב כול עופות הים. כנפיה המחודדות וזנבה שצורתו כזנב סנונית ענקי, עוזרים לה לדאות לאט, לנפנף במהירות בכנפיה ולטוס מול רוח חזקה. רגליה קצרות מאד ואינן מסוגלות, לא להליכה ולא לשחייה.

בעונת הקינון בולט הזכר במאמציו להרשים את הנקבה, התנהגות המזכירה את זו של הזכר האנושי: הוא מנפח שק אדום, הנמצא מתחת לגרונו, ומטלטל אותו אנה ואנה. מרשים במיוחד בתעופה: הוא נראה כבלון אדום המרחף בשמים וזוג כנפיים שחורות פרושות מעליו – מראה שמין הסתם משכנע את הנקבה לגבי כישוריו. קבוצות זכרים יושבות בשיחים ועצים ומנפחות את הזפקים שלהם במשך 20 דקות עד שמתקבלת צורה של בלון אדום. כאשר הנקבות עפות מעל, הזכרים מניעים ראשיהם מצד אל צד, מטלטלים את כנפיהם וקוראים. הנקבות צופות בקבוצות זכרים רבות לפני שהן מחליטות על קשר זוגי.

את כישוריה התעופתיים מנצלת הפריגטה כדי לחמוס דגים מציפורים אחרות. היא מציקה להן עד שהן פולטות את שללן, ואז, בתרגיל אירובטי מרשים, היא צוללת אחר המלקוח.

ראו באתר זה: הפריגטה – שודד הים המעופף

הפריגטה הגדולה צד במים הפתוחים בטווח של 80 ק"מ ממושבת הגידול או שטחי הקינון. פריט המזון הנפוץ ביותר הוא הדג המעופף ממשפחת Exocoetidae; הוא אוכל גם מיני דגים אחרים ודיונונים. הטרף נחטף תוך כדי מעוף, או ממש מתחת לפני המים או מן האוויר הפריגטה הגדולה עטה על להקות של טונה טורפת או להקות דולפינים הדוחפים את הדגים אל פני המים. מיני הפריגטות השונים אינם נוחתים על המים ולרוב אינם מסוגלים להמריא במקרה ועשו זאת.

עופות הפריגטה הגדולה צדים בין הייתר גוזלים של עופות ים במושבות הגידול שלהם. לעתים הם חוטפים טרף של עוף אחר, תופעה המכונה "קלפטופרטיזם" (kleptoparasitism), ומציק לעופות ים מקננים אחרים (במיוחד בוביס כחולי רגל),

רשימת העופות שבהם נתקל המטייל ארוכה מאד וכוללת את אלבטרוס גלפאגוס, החי באזורים אלה בלבד; את הפינגווין, בעל חיים סוב אנטרקטי, שהפגישה עמו, באזור קו המשווה, עשויה להדהים כל חובב חי.  הפינגווין הזה הוא הצפוני מבין 17 מיני הפינגווינים. האב הקדום של מין זה הגיע מהדרום הרחוק, ככל הנראה עם זרם הוּמְבּוֹלְדְט הקר, בכרטיס לכיוון אחד בלבד. באבולוציה, מתברר, אין דרך חזרה.

ראו באתר זה: פינגווינים.

לסדרת השקנאים שייכים גם הפֶתוֹן, ציפור לבנה ויפת מעוף, שנוצות זנבה ארוכות במיוחד, השקנאי החום והקורמורן, שחי על האיים איזבלה ופרננדינה (Fernandina). ייחודו של קורמורן גלפאגוס בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. הסיבה לכך היא שהתעופה לא הייתה נחוצה במקום החדש אליו הגיע הקורמורן – היעדר כמעט מוחלט של טורפים, בצירוף העובדה שאת מזונם מצאו דווקא במים. הקורמורן איבד את יכולת התעופה לטובת אורח חיים של צולל, בדומה לפינגווין, וכמוהו גם כנפיו מנוונות. הוא מצטיין בהתנהגות חיזור מיוחדת, הכוללת ריקוד ימי וקידות, ולבסוף הזכר מביא לזוגתו שי – אצות המשמשות לריפוד הקן. איבוד הכנפיים הוא אחת הדוגמאות לסיכון שיש בהתמחות: הקורמורן לא יכול לנדוד מכאן למקומות אחרים.

בין עופות גלפאגוס נפוצים גם שלושה מיני סוּלות, בני סדרת השקנאים – סולה כחולת רגל, סולה אדומת רגל וסולת המסכה. חלק מטקס החיזור שלהן כולל את הצגת הרגל הצבעונית בפני בן הזוג המיועד. ברור לגמרי כי הרגל הכחולה הזוהרת בצבעה, כמו גם הרגל האדומה, הן דוגמאות טובות ל"עקרון ההכבדה", כלומר, בעל החיים מקשה על עצמו, וכך הזכר מאותת לנקבה שהוא חזק יותר ועדיף לבחור בו להמשך הקיום. במקרה דנן לשני המינים רגליים כחולות והם למעשה בוחרים זה את זה, כשכול צד מעדיף את השותף בעל הרגליים הזוהרות יותר.

שלושת מיני הסולות מחפשים את מזונם, דגים, באזורים נפרדים בים וכך אינם מתחרים זה בזה. גם התנהגות הקינון של כל מין שונה: הסולה כחולת הרגל אינה בונה קן, אלא תוחמת על הקרקע מעגל המסומן בלשלשת, ובתוכו היא מטילה את ביציה. עם זאת הזכר, כחלק מהחיזור, מביא לנקבה חומרים לבניית קן – התנהגות שנשארה טבועה בגנים שקיבל מאב קדום. הסולה אדומת הרגל מקננת על צמרות העצים, וסולת המסכה – בין הצוקים הגבוהים.  כאשר הגיע הבישוף תומאס דה ברלאנגה, האדם הראשון שראה את האיים, הבחין שהעופות הללו אינם פוחדים מבני אדם ונתן להם את הכינוי: Booby , שיבוש של המילה bobo (שפירושה בספרדית "טיפש" או ליצן). ייתכן שתנועתן המגושמת על הקרקע היתה סיבה נוספת לכינוי זה.

ראו באתר זה: הבוביס כחולי הרגליים

תהליכים אבולוציוניים מתרחשים כל הזמן ובכל מקום. אבל בקבוצת איים, או ארכיפֶלָג, הם מתרחשים ביתר עוצמה. כאשר בעל חיים מגיע לאי מבודד, הוא נושא עמו רק חלק קטן ממאגר הגנים של האוכלוסייה שממנה הוא בא. מעתה והלאה, אם יצליח להתרבות, יתחילו כל צאצאיו את דרכם עם המטען הגנטי הזה ועמו יהיה עליהם להסתדר. התנאים האקולוגיים במקום החדש מציבים בפני המתיישבים דרישות חדשות, ורק בעלי התכונות המתאימות להן ישרדו. על פי משנת דרווין, לא כל הפרטים באוכלוסייה זהים, ובמגוון הרב שבאוכלוסייה יש תמיד פרטים המותאמים לסביבתם יותר מאחרים, שסיכוייהם לשרוד ולהתרבות גבוהים יותר.

תהליך הברירה הטבעית הוא תהליך של השבחה, לעתים במחיר של אובדן מתמיד של הפרטים המתאימים פחות לחיים בסביבה נתונה. אט אט מצטברים באוכלוסייה הבדלים גנטיים, ההופכים אותה לשונה מאוכלוסיית האם. הבידוד הגיאוגרפי מונע מאותם חידושים גנטיים להיטמע באוכלוסייה הכללית. כך נוצר בהדרגה מין חדש.

איי גלפאגוס סיפקו למדענים אפשרות לחקור את תהליך האכלוס (קולוניזציה) של איים. באיים אלו שוכנים דרך קבע מספר רב של מינים אנדמיים, כלומר מינים שחיים רק שם. מינים מסוימים אף התפצלו למספר תת-מינים, שכל אחד מהם אנדמי לאי אחד או יותר בארכיפלג. שני מיני בעלי החיים הבולטים בכך הם צבי גלפאגוס ופרושי דרווין. למרות זאת, המגוון הביולוגי באיים אינו גבוה, וזאת בשל הבידוד הגאוגרפי הגדול בו הם נמצאים. במצב כזה, דרכי ההגעה של בעלי חיים לאיים מוגבלות מאוד.

כאשר הגיעו בעלי החיים לאיים המבודדים, הם לא קיימו קשר זה עם זה והתמיינו לחוד. תהליך זה התרחש בגלפאגוס עם הצבים, עם החקיינים, עם הפרושים ועם בעלי חיים אחרים. ממין אחד התפתחו מינים רבים, שהדמיון הרב ביניהם מעיד על קרבתם, ואילו הבדלים מורפולוגיים (הבדלי גודל וצורה) מעידים על השונוּת ביניהם ועל התמחותו של כל אחד מהם בדרך חיים ספציפית.

תופעה זו נקראת הפצלה הסתגלותית (Adaptive Radiation), כלומר, התפצלות של אוכלוסייה ראשונית למינים חדשים תוך כדי הסתגלות לסוגי סביבה שונים. האבולוציה היא, למעשה, תהליך של הסתגלות לסביבה מקומית. המינים החדשים הם אֶנְדֶמיים, כלומר ייחודיים למקום, כאלה שאינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם. בהעדר יונקים אוכלי עשב באיים, תפשו זוחלים (בעיקר צבי יבשה ואיגואנות) את הגומחה (הנישה) האקולוגית הזאת, וגם זהו תוצר מובהק של תהליך אבולוציוני.

בספטמבר 1835 עזבה ספינת הוד מלכותו "ביגל" (Beagle) את אמריקה הדרומית ויצאה אל מרחבי האוקיינוס השקט. תחנתה הראשונה היתה באיי גלפאגוס. ארבע-עשרה פיסות האדמה הזעירות של הארכיפֶּלַג נמצאות ממש על קו המשווה, ומי הדרום הקרים הביאו אל חופיהן כלבי-ים פרוותיים ופינגווינים. רובם נמצאו בטווח ראייה זה מזה, אך הפרידו ביניהם מרחבי מים עמוקים והרי-סכנות. בעלי-החיים והציפורים לא היו רגילים לפולשים אנושיים, וכשאלה הגיעו, התייחסו אליהם באמון רב. בעיני אנשי הבּיגל היה זה כמעט מפגש עם גן-העדן המקראי. דרווין רכב על צב ים, אחז איגוּאַנָה בזנבה, והתקרב אל נץ אחד, עד כדי כך שעלה בידו להדוף אותו בעזרת הרובה שלו מן הענף שעליו ישב.

הוא היה מרותק לאיגוּאַנוֹת ששרצו ביבשה ובחוף, לצַבּי הענק, לחקייניוֹת (mocking birds) ולסוּלוֹת (boobies). גם הנוף הגעשי הצחיח והעצים המוזרים, העטורים חזזיות, הילכו עליו קסם. בביקורה בן חמשת השבועות של הבּיגל באיי גלפאגוס, לא הבחין דרווין, למרבה האירוניה, בגיווּן הרב של המינים, למרות שנציג השלטון האנגלי באי צ'רלס (איסְלָה סנטה מריה) דיווח לו כי צַבּי הענק הם ייחודיים לאי.

את כל מיני הציפורים שאסף צרר דרווין בצרור אחד. לא עלה בדעתו שיש חשיבות למיקומו של כל מין. הוא הבחין אומנם שהמינים של החקייניוֹת שונים מאי לאי ושונים גם ממקביליהם ביבשת עצמה, והתופעה נראתה לו מספיק חשובה כדי לציין אותה ברשימות האוֹרְניתוֹלוֹגיוֹת שלו חודשים אחדים לאחר מכן, בהפלגה חזרה.

ככל הנראה הוא חשב שהציפורים הן זנים (varieties) גיאוגרפיים של מין דרום-אמריקאי אחד או יותר – והוא הרהר בבעיה באחת מן ההערות האורניתולוגיות שלו: "כשאני רואה את האיים האלה, הנמצאים בטווח ראייה זה מזה וכוללים מצאי מוגבל בלבד של חיות, איים המאוכלסים בציפורים האלה, השונות במקצת במבנה גופן אך תופסות אותו מקום בטבע, עלי לחשוד שאין אלה אלא זנים (…) אם קיים ולוּ הבסיס הקלוש ביותר להערות אלה, כי אז יהיה זה ראוי בהחלט לחקור את הזואולוגיה של הארכיפלג הזה; מפני שעובדות כאלה עשויות לערער את יציבות המין".

"לא הייתי חושב כי איים, שהמרחק ביניהם כ –80 ק"מ, רובם בטווח עין זה מזה, הבנויים מאותו סוג סלע, גובהם דומה ושורר בהם אותו אקלים, יהיו מאוכלסים במינים כה שונים" (צ'. דארווין, 1835).

בביו-גאוגרפיה, המדע הדן בתפוצת בעלי החיים והצמחים, האנדמיות היא כמעט מלה נרדפת לחיים על אי. למעשה, האבולוציה באיי גלפאגוס היא חזרה על מה שהתרחש על פני כדור הארץ בארבעה מיליארד השנים שהחיים קיימים עליו, אלא שכאן היא נמשכה כחמישה מיליון שנים בלבד. מבחינתו של דרווין והחוקרים שבאו אחריו (ומבחינתם של המטיילים) איי גלפאגוס הם מעבדה אבולוציונית.

רבים מבין הצמחים ובעלי החיים באיי גלפאגוס ייחודים להם, כלומר הם אנדמיים. מקובל לחלק את המינים האנדמיים לכאלו שהתפרשו פעם על שטחים נרחבים ונכחדו מרובם בשל שינוי אקלים או הופעת מינים מתחרים, תופעה הקרויה "אנדמיות עתיקה", ולכאלו שהתפתחו במקום מסוים, תופעה המכונה "אנדמיות צעירה". כל המינים האנדמיים בגלפאגוס שייכים לקבוצה השנייה. מבין עשרים ותשעה מיני עופות היבשה שבאיים עשרים ושניים מינים הם אנדמיים (כ-76%). לעומת זאת, רק 26% מבין עופות הים הם אנדמיים (כולל שני סוגים אנדמיים), אבל ברמת תת-מין קיימת אנדמיות של 58%, גבוהה יותר מבכל קבוצת איים אחרת בעולם. גם בין החרקים קיימת אנדמיות גבוהה. מבין כ-400 סוגי החיפושיות השוכנות באיים כ-67% הם אנדמיים.‏ 22 מיני זוחלים חיים באיי גלפאגוס. 19 מהם הם מינים אנדמיים החיים רק באיים הללו.

בעלי החיים באיי גלפאגוס מציגים מספר תופעות מיוחדות, לא בהכרח ייחודיות, שאחראיות לכמה מוזרויות לכאורה. כך למשל, תופעה אחת היא "ענקיות איים" (Island Gigantism): בעלי חיים מסוימים גדולים באופן בולט וחריג ביחס לקרוביהם שביבשת. ההסבר לתופעה הוא, ככל הנראה, היעדרם היחסי של טורפים או מתחרים מאפשר לבעלי החיים לאכול יותר ולהתרבות תחת פחות אילוצים-איומים. הדוגמה הבולטת לכך בארכיפלג היא צבי גלפאגוס. זהו הצב היבשתי הגדול ביותר בתבל, והוא מגיע לממדי ענק: אורכו ומשקלו בבגרות הם מטר ועשרים סנטימטרים ולמעלה מ-300 קילוגרמים בהתאמה. גודלם הרב של הצבים הפך לאחד מהסמלים הבולטים של איי גלפאגוס, והם גם מקור שמם. יש לציין שהענקיות אינה בלעדית לאיים, אלא מייחדת אזורים בהם יש מיעוט טורפים. כך למשל, המכרסם הגדול בעולם החדש, בונה אירופי, מגיע למשקל של 20 ק"ג ואילו הקפיבארה הדרום אמריקאית, מגיעה למשקל של 50 ק"ג.

תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את בעלי החיים באיים אלו קשורה להיעדר הפחד שלהם מפני בני אדם, דבר במאפשר לצפות בהם בקלות יחסית, ללא צורך בציוד מיוחד ובהמתנה ממושכת. בהיעדר טורפים, מרבית בעלי החיים אינם מסתתרים מפני יצור כלשהו תחת הנסיבות הרגילות, ולכן בני האדם שהגיעו ברבות השנים לא נתפשו על-ידם כאיום. העופות באיי גלפאגוס, כמו בעלי חיים אחרים, אינם חוששים גם היום, יותר ממאה שנים לאחר מכן, מבני אדם. הסולה כחולת הרגליים, עוף שניחן באישיות מרשימה, ניצב על השביל, מביט במבקרים בסקרנות ו"מכריח" את האורחים לעקוף אותו כדי להמשיך בדרכם.

הציפור הפחות מרשימה בחיצוניותה, אך בעלת חשיבות היסטורית רבה ביותר, היא פרוש המכונה "פרוש דרווין".  הגם שאינם מציגים תופעה ייחודית או נדירה, הם נודעו בשל השפעתם על הביולוג צ'ארלס דרווין שפיתח לימים את תורת האבולוציה. מדובר בכ-13 עד 14 מיני פרושים דומים מאוד שחיים באיי גלפאגוס ובאחד מאיי קוקוס.

גודלם של כל הפרושים הללו דומה, ונע בין עשרה לעשרים סנטימטרים. ההבדלים הבולטים ביניהם נעוצים בצורות מקורים שונות המותאמות לסוגי מזון שונים. כאשר צפה החוקר הבריטי בפרושים אלה, צץ במוחו הרעיון, שגרסתו הבשלה פורסמה בספרו "מוצא המינים". כל מיני הפרושים הם בעלי אותן מידות, פחות או יותר (אורכן כ-10–20 ס"מ). ההבדל החשוב ביותר ביניהם הוא גודל וצורת המקור. הבדל זה נובע מהעובדה שהמינים השונים הסתגלו למזון שונה.

דרווין תפס פרושים רבים באיים, אך בשל אי הבנתו באורניתולוגיה, לא בדק אותם בעצמו. בשובו לאנגליה, העביר את הפרושים לאורניתולוג הבריטי הנודע ג'ון גולד (John Gould 1804 – 1881). האחרון  בדק את הפרושים ומצא כי אין מדובר במין אחד, כי אם בלמעלה מ-10 מינים שונים. דרווין הושפע מהמידע החדש, ודן בהתפצלות של העופות באיי גלפאגוס באופן מפורש גם בספרו "מוצא המינים". לעתים קרובות משמשים פרושי דרווין כדוגמה קלאסית להצגת ההתפצלות האפשרית של אב קדמון אחד למספר מינים שמסתגלים לתנאים שונים.

הפרושים של איי גלפאגוס סבלו בראשית האלף השלישי ממגפה של התקפה בידי זחלי זבובים פאסיפיים. הזבובים מטילים את זחליהם בקיני ציפורים ואלה בשלב מסוים מתנפלים על הגוזלים הצעירים ומוצצים את דמם.  שתי חוקרות ממכון קונארד לורנץ באוסטריה, בירגיט פסל (Fessl ) וסבין טביץ' (Tebbich ) חקרו קינים של 12 מיני פרושים בגלפאגוס, לרבות שבעה מתוך 13 המינים שנחקרו בידי דארווין ומצאו כי כולן הותקפו בידי טפילים.  לדברי דר' פסל מדובר בבעיה רצינית. אילו היה מדובר רק בטפילים הציפורים היו מסוגלים להתמודד איתם אבל צירוף גורמים, לרבות מוות בשל רצף שנים יבשות בגלפאגוס וגניבת קינים בידי חולדות. בשל צרוף זה, כמה מהמינים עלולים להיכחד במהירות.

זחלי הזבובים מתחבאים בקנים במהלך היום ויוצאים בלילה למצוץ את דמם של הגוזלים ובכמה מקרים הם חופרים עמוק לתוך הגוף, ולעיתים אף לתוך המוח של הציפורים. הטפילים הללו אותרו לראשונה בשנת 1997, וככל הנראה הם דיירים חדשים באיים. באי סנטה קרוז, מצאו השתיים כי 97 אחוז מהקינים שנבדקו היו נגועים בטפיל Philornis downsi.

תת מין אחד היוצא דופן בתזונתו, הוא פרוש הערפד (Geospiza difficilis septentrionalis). זהו תת-מין של אחד ממיני פרושי דרווין שהוזכרו, אך המיוחד בו הוא שהוא ניזון מדמן של ציפורים אחרות, בעיקר סולת נזקה (Sula granti) והסולה כחולת הרגל, ובנוסף הוא נוהג לגנוב ביצים מהקנים של סולות ולאכול את תוכנן. תופעה זו מיוחסת לעובדה שבשל כמות המשקעים המועטה יש מעט מאוד מזון על האיים עצמם, והפרושים נאלצו לחפש מקור מזון חלופי ומצאו אותו אצל הסולות, שבשל תזונתן מדגים אינן מושפעות מהמחסור במזון היבשתי.

גם למחלקת הזוחלים יש ייצוג באיים. ייצוג נכבד. יש כאן צבי ענק, צבי ים, איגואנות יבשתיות גדולות, נחשים ועוד. בידודם של איי גלפאגוס מנע מהיונקים יבשתיים להגיע לאי, כמו במקרה של ניו זילנדקיימים שני מיני עטלפים)  ושום כך נראים הזוחלים הגדולים כשליטי האיים. ואכן, לא רק הצבים הגיעו כאן לממדים מרשימים. גם איגואנות הים ואיגואנות היבשה הן בעלי-חיים גדולים, ובהופעתן הן מזכירות את הדינוזאורים של פעם.

בולטת במיוחד היא האיגואנה הימית. זוהי איגואנה מיוחדת, שסיגלה לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות מיוחדות המאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. האיגואנה הימית, מין אנדמי לגלפאגוס, נחשבת ללטאה הימית היחידה בעולם. מרבית מיני האיגואנות חיות על עצים, על סלעים או על הארץ. כך גם האיגואנה היבשתית שחיה בגלפאגוס, ויש להניח שהיא קרובת משפחתה הקרובה ביותר של האיגואנה הימית. אבל האיגואנה הימית היא לא רק האיגואנה הימית היחידה, אלא הלטאה הימית היחידה.

דרקון קומודו למשל, שהוא לטאת הכוח הגדולה בעולם, והלטאה הגדולה בעולם בכלל – מיטיב אף הוא לשחות, כשהוא עובר בין איון לאיון מסביב לאי קומודו שבאיי סונדה הקטנים, אינדונזיה. הוא אכן נחשב ללטאה, מן הסתם. אבל דרקון קומודו לא צד בים, לא צולל, וככלל לא מרבה להיכנס למים אם הוא לא חייב.

ראו : אלבום תמונות מאיי קומודו.

האיגואנה הימית, לעומתו, מרבה לשהות במים כשהיא תרה אחר מזונה – בעיקר אצות ירוקות אותן היא מלקטת מסלעים עד לעומק של 10-20 מ'. לשם כך היא מיטיבה לצלול, ונעה במים בצורה חלקה וזורמת, הרבה יותר מאשר ביבשה. בגלל התנאים הייחודיים השוררים באיים, האיגואנה הימית סיגלה לעצמה יכולות פיזיות שונות משאר הלטאות, ואלה מאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית משך זמן רב, לצלול במים ולמצוא בהם ובקרבתם את מזונה. אך משום שטמפרטורת גופה אינה קבועה (דם קר), היא אינה מסוגלת לשהות בהם משך יותר משעה לערך. את המלחים שנספגים בגופה היא מסלקת באמצעות בלוטות מיוחדות.

איגואנת הים Amblyrhynchus Cristatu))) היא המרשימה בין זוחלי גלפאגוס. היא חיה ברוב האיים ולעתים בצפיפות מדהימה: עד 3,000 איגואנות בכל קילומטר של חוף סלעי. צבעי האיגואנות הימיות שונים מאי לאי. רוב האוכלוסיות שחרחרות אפרפרות, אך בחלק מן האיים, דוגמת האי אספניולה, גופן של האיגואנות, ובעיקר של הזכרים הגדולים, מוכתם באדום. לטאה גדולה זו (זכרים גדולים מגיעים לאורך 1.5 מטר) היא למעשה הלטאה הימית היחידה בעולם. לרוב אוכלות איגואנות הים את האצות באזור הכרית (אזור הגאות והשפל). הן צוללות עד לעומק 5 מטרים כדי לאכול אצות, או שהן מגרדות אותן בשיניהן מעל הסלעים שנחשפו בשפל. הסיפור של האיגואנה הימית מרתק. מוצאה ממין יבשתי, שנסחף לגלפאגוס והסתגל למזון חדש – אצות ים. בהמשך עברה שינויים פיזיולוגיים שאפשרו לה לצלול (בדרך כלל עד 15־20 דקות, אבל ידוע על איגואנות שהוחזקו מתחת לפני הים שעה ושרדו) תוך כדי הפחתת קצב פעימות הלב ובאופן זה לחסוך בחמצן.

האיגואנה עברה גם שינויים מורפולוגיים: זנב פחוס המותאם לשחייה, קרום שחייה חלקי בין אצבעות הרגליים וחוטם קהה לגירוד אצות מסלעים. הזכרים, הגדולים והחזקים, הם הצוללנים המצטיינים, המעזים לזנק למים עמוקים בים הפתוח. הנקבות והצעירים צוללים במים רדודים ובבריכות שנוצרות בעת השפל. כך ניזונים הזכרים והנקבות בזמנים ובמקומות שונים. עקב שינוי מורופולוגי מתעטשת האיגואנה לעתים קרובות. כך היא נפטרת מעודפי המלח.

האיגואנות היבשתיות מן הסוג קונולופוס (Conolophus) הן מרשימות פחות מקרובותיהן הימיות, אולם גם להן אין במה להתבייש בכל הנוגע לגודל. פרטים גדולים מגיעים לאורך מטר ולמשקל של  6 קילוגרמים. האיגואנה היבשתית היא בעלת צבע אפור עד צהבהב, וגם היא אנדמית לאיי גלפאגוס. המקום הנוח ביותר לצפות באיגואנת היבשה הוא באי הזעיר פלזה סור (Plaza Sur), ששטחו בסך הכול 130 דונם. מצויה בו אוכלוסייה קטנה של איגואנות, 300 פרטים בוגרים, שהתרגלו לחברת בני אדם ואינם מתרגשים מחוקרים, מתיירים ומצלמים.

לא קל לאתר את האיגואנות היבשתיות, והחיפוש אחריהן הוא הרפתקה של ממש. גילוי האיגואנות בדרך כלל גורר אחריו קריאות התפעלות מצד המטיילים, אך הללו ביישניות למדי, וניסיון להתקרב אליהן לצורך צילום תקריב פעמים רבות מסתיים במנוסה. איגואנת היבשה היא צמחונית מובהקת, והיא אוכלת צמחים רבים, אך הצבר הוא בסיס המזון שלה.

כיום מצויות איגואנות היבשה בשני האיים שהזכרנו ובעוד כמה איים, אך אוכלוסיותיהן קטנות, והמבקר יכול לראותן בשני האיים הללו ובפרננדינה בלבד. לטאות אלה נפגעו קשות בידי האדם והחיות שהובאו לאיים. די אם נצטט קטע שכתב דרווין בשנת 1845: "איני יכול לתת הוכחה ניצחת יותר לגודל אוכלוסיית איגואנות היבשה, מאשר לציין שכאשר היינו באי ג'יימס (סנטיאגו), לא יכלו משך זמן מה למצוא שטח שאין בו מחילות של לטאות אלה, על מנת לנטות בו את אוהלנו היחיד".

היום מרחפת על איגואנות היבשה סכנת הכחדה. ב"מרכז דרווין" החלו בפרויקט של ריבוי איגואנות יבשתיות בשבי והשבתן לאיים. מעניין לציין, ששני סוגי האיגואנות הגדולות אנדמיים וחיים רק באיי גלפאגוס. הם דומים האחד לשני יותר מאשר לכל סוג יבשתי מדרום אמריקה. סביר להניח, שמוצאם ממין של איגואנה גדולה שהגיעה לאיים מן היבשת בעבר הרחוק. כאן עברו התמיינות לכיוון של חיים יבשתיים ולכיוון של חיים ימיים, וכך התפתחו איגואנת הים ואיגואנת היבשה. איגואנת היבשה המשיכה להתמיין, והתפתחו ממנה שני מינים שונים. יתכן שאיגואנות הים חיו בכל האיים בסביבת חיים דומה, ולכן כלולות כולן במין אחד בלבד.

איגואנת הלבה ( Tropidurus) היא הקטנה בבנות משפחת האיגואניים החיה באיים. זכרים גדולים מגיעים כאן עד לאורך 30 סנטימטר. הזכרים גדולים בהרבה מן הנקבות הן באורך והן במשקל. הם גם צבעוניים יותר. לרוב הנקבות צבעים דהים ורק גרונן צבוע באדום. הזכרים מנוקדים וגרונם לרוב שחור. איגואנות הלבה מצויות בשפע ברוב האיים, ונראות מתחממות על הסלעים או צדות חרקים. לעתים הן מגוונות את תפריטן בפרחים או בחלקי צמחים עסיסיים. שבעה מינים שונים חיים באיים. כל המינים נבדלים זה מזה בגודל, בצבע, בהרגלי התזונה ובהתנהגות. בתצפיות שערך כאן החוקר האמריקאי צ'ארלס קרפנטר (Carpenter, Charles) ב-1966, הוא מצא, שלכל מין דגם שונה של קידות ראש בשעת איום וחיזור. מקובל להניח גם, שלכל איגואנות הלבה היה אב משותף, אך בהמשך השתנו האוכלוסיות באיים השונים בהתאם לתנאים השוררים בכל אי. עם הזמן הלכו השינויים וגדלו, והתפתחה התמיינות המתבטאת היום בקיומם של שבעת המינים השונים.

עבור התייר המצוי אין איגואנות הלבה בגדר אטרקציה, בהשוואה לקרובותיהן, איגואנות הים ואיגואנות היבשה. אך תרומתן לביסוס תיאוריית האבולוציה חשובה יותר.

בשנת 2008 זיהו חוקרים מין אנדמי נוסף של איגואנת יבשה, שצבע עורה ורוד ולכן היא מכונה "רוסאדה" (rosada – בספרדית ורוד), היינו, איגואנה ורודה. המין, ממנו ישנם כ-100 פרטים בלבד ולכן הוא בסכנת הכחדה חמורה, נתגלה לראשונה ב-1986 על מדרונות הר הגעש וולף שבאי איזבלה ונחשב בתחילה לאנומליה גנטית. באיים חיים מספר רב של בעלי חיים אנדמיים נוספים, כמו עקב גלפאגוס, וכן מספר רב של מינים שאינם אנדמיים, אך גם הם מעשירים את המגוון הביולוגי ואת יופיו של הארכיפלג. בין המינים הללו איגואנה מצויצת וסרטן הסלעים האדום.

ראו באתר זה: האיגוונה

אחת מפגישותיו המרגשות של דרווין היתה עם הצבים הענקיים של איי גלפאגוס. צבים יבשתיים עצומים אלה, העשויים להגיע למשקל 250 ק"ג, נמנים כולם עם מין אחד: צב יבשה פילי Geochelone Elephantipus)). הם דומים בצורתם ובגודלם לצב היבשה הענק החי באיי סיישל, ולכן כוללים אותם מרבית החוקרים בסוג זה.

הספנים הספרדיים הראשונים שנחתו באיים התרשמו מן הצבים הללו עד כדי כך שקראו לאיים על שמם. בעלי חיים איטיים ומגושמים אלה הם צמחונים מובהקים. נמצא שהם אוכלים כ-50 מיני צמחים שונים. גבעולי הצבר ופירותיו הם מרכיב חשוב בתפריטם. כאשר מזונם מצוי בשפע, הם אוכלים כמויות גדולות. צבים אלה מסוגלים לחיות שנה שלמה ואף יותר מבלי לאכול או לשתות. תכונה זו היתה להם לרועץ עם גילוי האיים. ציידי הלווייתנים נשאו את הצבים הענקיים לספינותיהם, והללו, כאמור, שימשו להם כמחסנים של בשר טרי למשך שנה תמימה. בממוצע נטלה כל ספינה כ-140 צבים, במשקל כולל של 30-20 טונות. חוקרים מעריכים כי בדרך זו ניצודו והושמדו יותר ממאה אלף צבי יבשה פיליים. למזלם של חלק מן הצבים הם חיו באזורים הרריים או הרחק מן החוף, וכך ניצלו מידו הארוכה והאלימה של האדם. מאז 1934 אסור לצוד צבי יבשה פיליים באיי גלפאגוס וגדלה התקווה שאוכלוסייתם תתאושש.

דרווין הופתע לגלות, שלצבים החיים באיים השונים, שריונים השונים זה מזה בגודל, בצבע ובצורה, כלומר, בכל אי התקיימה אוכלוסייה של צבים שהיתה שונה מאוכלוסיות האיים האחרים. אנשים מנוסים יכלו לזהות על פי מראה הצב את אי מוצאו. הגיוון הגיאוגרפי הזה השפיע על מחשבתו של דרווין, ותרם לרעיונותיו בעניין האבולוציה. מאוחר יותר שיער דרווין שמוצאם של כל הצבים, הוא מצבי יבשה שנסחפו לכאן מן היבשת. הללו היו כולם בני מין אחד, אך צאצאיהם שהתפזרו באיים יצרו וריאציות שונות בהתאם לתנאים השוררים בכל אי. כיום מקובל שווריאציות אלה הן תת-מינים, ומקובל להניח שהיו באיים 14 תת-מינים שונים. חמישה מהם חיים באי איזבלה, וכל אחד מהם יוצר אוכלוסייה במורדות אחד מחמשת הרי הגעש של האי הגדול הזה. האם היה בעבר כל הר געש אי בפני עצמו ולכן התפתחו כאן תת-מינים שונים? או שמא יש מחסומים יבשתיים בלתי עבירים (לגבי הצבים הכבדים), בין הר געש אחד למשנהו?

השמדת הצבים בידי האדם הביאה להכחדה מוחלטת של שלושה תת-מינים ושל כלל אוכלוסיית הצבים בכמה איים. היום מנסים לשקם אותם, ובמכון צ'רלס דרווין מגדלים צבים מתת-מינים שונים ומאפשרים להם להתרבות בתנאים נוחים. ביציהם מודגרות, והם מוחזקים במכון עד שיגיעו לגודל שבו אינם חשופים עוד לטורפים. אז הם מוחזרים לאיים המקוריים כדי לחזק בהם את האוכלוסיות הקיימות. מובן שאיש לא יוכל להשיב לתחיה את תת-המינים שנכחדו. היום מונה אוכלוסיית צב היבשה הפילי באיי גלפאגוס כ-15,000 פרטים. מספר זה נופל בהרבה מזה של האוכלוסייה המקורית, שהוערכה בכרבע מיליון צבים. למעלה מתשעים אחוזים מן הצבים נכחדו בידי האדם, בין במישרין על ידי ציד ובין בעקיפין על-ידי אכלוס האיים בעיזים ובחולדות, המתחרות בצבים על מזון ופוגעות בביציהם.

ראו באתר זה: ; צב  פילי – צבי הענק של איי גלפגוס 

ניתן לראות באיי גלפאגוס ובעיקר במים שסביבם גם צבים ימיים  (Marine Turtles), אותם ניתן לראות כאשר הם עולים מעל פני המים כדי לנשום, או כדי להטיל את ביציהם. את צב האוקיינוס הירוק (Pacific green turtle) ניתן לראות בלגונות שונות ברחבי גלפאגוס. מקום הזיווג המועדף עליו. מין זה הוא היחידי ששוכן באי. מקום שלושת המינים האחרים מצויים במים: Leathrback, Olive ridley  ו-Hawksbill. בשיאה של עונת הזיווג (נובמבר עד ינואר), ישנה תחרות על הנקבות. בניגוד למקרה של הצבים הענקיים, הזכר של הצב הימי, קטן מן הנקבה. לזכר יש זנב ארוך וכיסוי בצד התחתון של הגוף (Plastom) ואלה מבדילים אותו מן הנקבה. משקלם נע בטווח של 50-100 ק"ג. אם כי יש ביניהם המגיעים למשקל של 150 ק"ג. השריון שלהם קשיח וצבעו עשוי להיות שחור, ירוק ואף צהוב או כתום. צבי המים הירוקים נראים גם בחופי אקוודור, פרו, פנמה, קולומביה וקוסטה ריקה. הצבים יכולים לבלות זמן רב במים. כשאינם פעילים הם עשויים להימצא בחול רדוד או ברכסי סלעים במים. ישנם צבים היכולים לשרוד ללא אוויר מספר שעות, אך לא ידוע על צבים ירוקים בעלי יכולת כזאת.

הצבים הירוקים לא הסתגלו לגמרי לחיים הימיים והם עולים לייבשה לצורך הטלת הביצים. בעונה אחת הנקבה תעלה לחוף מספר פעמים, ברווח של שבועיים זו מזו ובכול פעם תטיל 7-8 ביצים. הנקבה מטפסת למקום גבוה בחוף, כאשר היא משאירה עקבות בחול. לאחר מכן היא חופרת בור גדול, שם תשמור על הביצים בהטילה. הטלת הביצים דומה לפעולת "רובוט". נקבת צב נראתה כשהיא מטילה ביצים ובו זמנית חזיר אכל את ביציה, ברגע שיצאו מגופה והיא לא נראתה מודעת לכך. הטלת הביצים אורכת כשלש שעות.  הבקיעה מהביצים מתרחשת בעיקר בלילה, אך לעתים קורה כשהבקיעה מתרחשת ביום ואז קיימת לצבים הרכים סכנת טריפה. גם בים הם מהווים טרף לכרישים ולדגים גדולים.

הצבים והאיגואנות הם צמחוניים. יש להם מערכת יחסי שיתוף עם ציפורים, כמו החקיין ומינים שונים של פרוש קרקעי, הניזונים מטפיליהם. האיגואנות היבשתיות והצבים מאותתים לציפור בתנוחת גוף מסוימת שהם "מוכנים לטיפול". האיגואנה הימית פשוט רובצת על הקרקע וממתינה – הציפור המנקה תגיע. ואם לא היא, אזי לטאת לַבָּה או סרטן יעשו זאת.

קיימים באיים גם גקוס ((Geckos – לטאות פעילות ליליות, בעלות עיניים גדולות, הניזונות מחרקים קטנים. במשך היום לטאות אלה מסתתרות מתחת לסלעים, קליפות עצים ואזורים מוצלים. יש להםקפלי עור רבים בין אצבעותיהם. קפלים אלה מסייעים להם בטיפוס באזורים אנכיים וחלקים. הם אפילו יכולים לטפס על זכוכית. הגקוס יכולים לאבד את זנבם ולגדלו שוב במהירות. את ביציהם ניתן למצוא מתחת לאבנים ולקליפות עצים.

קיימים בגלפאגוס שלושה מיני נחשים: Alsophis selvini, Alsophis doralis, Philodyas biseralis כל מין הוא בעל 2-3 תת מינים, שחלקם אנדמיים לאיים. כולם קטנים, דקים. הם בעלי צבע חום ופסים צהובים או נקודות על גבם. אורכם כמטר (אורכו של Alsophis selvini רק חצי מטר). הם לא הצליחו להגיע לאיים הצפוניים יותר. הטרף העיקרי של הנחשים הוא לטאות, שממיות, איגואנות ימיות שזה עתה בקעו מהביצים, עכברים וחגבים. הנחשים תופסים את טרפם בעזרת לסת מיוחדת המאפשרת להם לחנוק אותו או למעוך אותו למוות. הנחשים באיי גלפאגוס הם ארסיים גם לאדם. במימי גלפאגוס נמצא הנחש Relamis Platurus

בגלפאגוס מוכרים שני מינים של עטלפים: Lasiurus brachyotis שהוא מין אנדמי, צמחוני  וחי קרוב לקרקע. מזונו המועדף הוא המנגרובה. המין הנוסף יותר הוא Lasiurus cinereus, שהוא מצוי בענפי עצים גבוהים יותר וחי רחוק מהקרקע. הוא אוכל חרקים. לשני המינים קריאות שונות

איך הגיעו בעלי החיים היבשתיים לאיים המרוחקים כאלף ק"מ מהיבשת?

חידת הגעת החיים לאיי גלפאגוס העסיקה את החוקרים ואת חובבי הטבע במשך שנים רבות. הימצאותם של בעלי חיים יבשתיים רבים בקבוצת איים, המרוחקת מהיבשה הקרובה כאלף קילומטרים, העלתה סברות רבות ושונות, שרובן הוכחו בסופו של דבר כמופרכות לחלוטין.

כל האיים ללא יוצא מן הכלל הם תוצר פעילות געשית שהחלה לפני כחמישה מיליון שנה בסך הכול. האיים הצעירים ביותר נולדו רק לפני כשלושה מיליון שנה, ועד היום מתרחשת מדי פעם פעילות געשית בכמה מהרי הגעש שבאיים. חשוב להדגיש כי כאשר צצו איי גלפאגוס לא היו בהם חיים.

זרעים ונבגים הגיעו לאיים על ידי האוויר ועל ידי הים. אך רובם הגיעו על ידי ציפורים, שניצלו את זרמי האוויר הנוחים שהגיעו מיבשת אמריקה. לפיכך, חלק מהזרעים הגיעו על גוף הציפורים, וחלקם דרך מערכת העיכול שלהן. אט אט החלה להתפתח באיים צמחייה, והמינים השונים החלו להתאים את עצמם לתנאי הסביבה החדשה. בתחילה לא היה קרקע לגדילת הצמחים. היה זה תהליך איטי, במיוחד באזורים היבשים. בתהליך של סוקסציה (בעברית מַעֲקוֹבֶת; באנגלית: Succession- היא המהלך הטבעי של חילוף החברות בטבע, מחברת החלוץ ועד לחברת השיא.) התיישבו תחילה בקטריות, פטריות, אצות  וחזזיות. רק אחר כך צמחים עילאיים. בעיה נוספת הקיימת באיים היא האבקה. צמחים רבים זקוקים לחרקים כדי להבטיח את הרבייה.  בגלפאגוס מצויים רק מעט חרקים מאביקים: מין אחד של דבורה, כמה פרפרים ועשים. לכן פרחי גלפאגוס הם קטנים ולא צבעוניים. אריות ים ופינגווינים פשוט שחו לאיים. אולם קשה לענות על חידת הגעתם של בעלי חיים יבשתיים כמו צבים, שחלקם מגיע למשקל של למעלה ממאתיים ק"ג, לטאות רבות, ובהן איגואנות שאורך גופן 1.40 מטר, נחשים ועוד. איך עברו כל אלה את אלף הקילומטרים המפרידים בין חופי היבשת לאיי גלפאגוס?

רבים מתפתים לענות כי האדם הוא זה שהביא את בעלי החיים לאיים, אך להם אזכיר כי בזמן שנוצרו האיים לא נולד עוד האדם הראשון, בוודאי שלא הגיע ליבשת אמריקה, ובטח שלא לאיי גלפאגוס המרוחקים. יתרה מזאת, רבים מהמינים החיים באיים הם אנדמיים, ולא נמצאים בשום מקום אחר על פני כדור הארץ.

התקדמות המחקר הזואולוגי והיכרות עם תורת הזרמים באוקיינוסים הביאה לפתרון התעלומה: היתה זו מעין רפסודה טבעית, שהובילה את בעלי החיים עם הזרמים ישירות לאיי גלפאגוס. נשמע פשוט? מסתבר שהחיים לא ממש קלים. ניקח כדוגמא עץ אדיר ממדים שקרס למימי הנהר ביער המשווני באקוודור, ועליו עולם ומלואו: מכרסמים, קופים, זוחלים שונים, חרקים לאלפיהם, קני ציפורים ועוד. מי מהם ששרד את האירוע מיהר וטיפס לחלקים העליונים של העץ הצף לו כעת בנהר והתקדם עמו אל הים. אבל, בשיטה זו כמה חסרונות: אין מזון זמין, וגם לא מי שתייה, רסס מן הים ומלח מקשים על המצב, ותנאי מזג האוויר לא תמיד מסבירי פנים. זה מסביר את העובדה כי רוב המינים ש"תפשו טרמפ" מתו בדרך הארוכה, הנמשכת שבועות ארוכים. מי שרד בכל זאת? רק מיני זוחלים שונים, המסוגלים לצום ממושך. זהו ההסבר להיעדרם המוחלט של יונקים מאיי גלפאגוס, למעט העטלף המצוי באיים, שהוא כמובן יונק שהגיע לאיים בתעופה.

כל זה לא מספיק! לטאה שהגיעה לחוף מבטחים, הייתה חייבת למצוא שם גם אקלים מתאים, גם מזון המתאים לה, וכמו כן, להתמודד עם טפילים מקומיים, טורפים ועוד. גם אם עמדה בכל המכשולים שהעמיד לה ביתה החדש, וחיה עד מאה ועשרים, אם לא תעמיד צאצאים, ייכחד המין החדש עוד לפני שהתבסס באיים. הסיכויים כי לאותו אי יזדמן בן זוג מתאים, באותה תקופה, הם קטנים ביותר, אך עובדה קיימת היא, שבמהלך מיליוני שנים התרחשו צירופי המקרים הדרושים וחלק מבעלי החיים התבססו באיים. ראוי לזכור כי היו ככל הנראה עוד בעלי חיים רבים שעשו את הדרך הארוכה, לא מצאו את המזון המתאים או בתנאי סביבה לא מתאימים, ומתו. בנוסף היו בוודאי כאלה, שהסתדרו מצוין והצליחו לשרוד, אך מתו בשיבה טובה מבלי שקיימו את הציווי הטבעי – רבייה והבטחת עתיד מינם.

נדידת בעלי החיים לא הסתיימה על הגעתם לאיים. כשמדובר בקבוצות איים, כמו גלפאגוס, חוזר התהליך על עצמו, כשפרטים "מדלגים" מהאי הראשוני לאיים שכנים. בכל אי התנאים האקולוגיים עשויים להיות שונים במקצת. לכל אי מגיעים פרטים בעלי מטען גנטי מעט שונה, המייצג מקטע ממאגר הגנים הכללי. וכך מתחיל שוב תהליך של הסתגלות לסביבה חדשה, הישרדות המתאימים ביותר וצבירת הבדלים גנטיים.

באיים השונים נוצרות אוכלוסיות שונות זו מזו. עם הצטברות השוני הגנטי ,מגיע שלב שבו ניתן להגדיר כל אחת מהן כתת מין, ובשלב מתקדם יותר – כמין נפרד. כל זה תלוי במשך הזמן שהאוכלוסיות היו מופרדות זו מזו. כאשר בני מין חדש חוזרים לאי שבו חיו אבותיהם ונפגשים עם בני המין המקורי, כבר יש בין שני המינים הפרדה גנטית, אקולוגית והתנהגותית. לכן הם יכולים לחיות זה לצד זה, מין צעיר ליד מין קדום יותר, ללא תחרות שתכחיד אחד מהם (תחרות היא אחד הכוחות החשובים של הברירה הטבעית). ככל שהאי גדול יותר ובעל אקולוגיה מגוונת יותר, כך גדל הסיכוי שיחיו בו יותר מינים. כך, למשל, באי סנטה קרוז (Santa Cruz) חיים תשעה מיני פרושים, בעוד שבאספניולה, הקטן ממנו, חיים שלושה מינים בלבד.

עכשיו נותר לנו להבין איך מאותם מינים שהגיעו מהיבשת נוצרו מינים חדשים ושונים לחלוטין, שהרי כבר צוין כאן,  כי שיעור מכובד מהמינים החיים כיום בגלפאגוס הינם אנדמיים, כלומר ייחודיים ולא נמצאים בשום מקום אחר על פני תבל.

דארווין קרא לאיי גלפאגוס "מעבדת אבולוציה חיה" שכן רעיונותיו קיבלו חיזוקים בדמותם של בעלי חיים רבים בהם צפה על האיים. דארווין הסיק כי מינים שונים התפתחו באיים, למרות שמקורם באב קדמון משותף, וכי הסיבה לכך היא בהישרדותם של פרטים שהיו בעלי יתרון פיסיולוגי.

על פי התיאוריה שהגה דרווין כבר בשנת 1838, אין בעלי החיים יכולים להשתנות. מי שנולד עם ערכי כשירות גבוהים ומתאים לסביבתו, ישרוד, ומי שאינו מצויד מלידה בכשירות הולמת, לא יצליח להתקיים. עם הזמן תלך האוכלוסייה המקורית ותשתנה אט אט, וכך יתפתחו תחילה תת-מינים חדשים, ואחר כך מינים שונים וסוגים חדשים, וכך הלאה. תופעה זו תתבטא בייתר שאת במקום קטן ומבודד דוגמת גלפאגוס, שבו הסביבה תובענית וקשוחה. ההבדלים בין האיים אולי אינם גדולים, אך די בסביבה השונה של כל אי כדי להחיש את תהליך ההתמיינות המביא ליצירת תת-מינים ומינים חדשים, שכל אחד טיפוסי לסביבתו המיוחדת.

ראו באתר זה:  צ'ארלס דרווין ו'מוצא המינים'

למרות שבאותה עת לא הכירו החוקרים את מדע הגנטיקה, הניח דארווין כי מקור ההתאמה הפיסיולוגית לתנאי הסביבה הוא בשינוי גנטי אקראי, העשוי להביא לתפקוד טוב יותר של הנושא אותו, או עלול לגרום לו הפרעה בתפקוד. במילים פשוטות, אם השינוי הגנטי מביא ליתרון תפקודי, סביר שבעליו ישרדו טוב יותר, וכך יופיע גורם זה גם אצל צאצאיו בדור הבא. לעומת זאת, שינוי גנטי שיביא לחסרון תפקודי, ייסב לבעליו נזק, וסביר כי לא יעבור לדור הבא. כך "מתאים" עצמו כל אורגניזם חי לסביבתו, מאז ומעולם.

יונקי הים

בשל המרחק הרב מהיבשה, והצורך להתמודד עם תנאי יובש ומלח, גם אם הגיעו יונקים ל"רפסודה טבעית" הם לא שרדו את תלאות הדרך. לפיכך, היונקים היחידים בגלפאגוס הם יונקי הים. במהלך ההפלגה, הפגישות איתם רבות יותר וקרובות יותר ממה שמוכר במקומות אחרים. היונקים הבולטים ביותר לעין המבקר באיים הם אריות הים ודובי הים, שניהם נמנים עם משפחת האוטריים שבסדרת טורפי היבשה. כבר בפוארטו איורה (Puerto ayura), הישוב הראשי שממנו יוצאים לסיור באיים, אפשר לראות אריות ים הבאים לנוח על החוף. לאחד מבתי המלון השוכנים על החוף באים מדי יום מספר אריות ים לרבוץ ולנמנם על ספסלי המרפסת השרויים בצל. כאשר מתחילים לשוטט באיים, פוגשים באלפי אריות ים הרובצים בלהקותיהם על החוף החולי או מטפסים על סלעי החוף השחורים. הללו אינם מתרגשים מבני האדם הפוסעים ביניהם, משמיעים קולות התפעלות בכל השפות ומצלמים את החיות החביבות בכל תנוחה אפשרית, עם בני אדם ובלעדיהם. הזכרים הגדולים השומרים על הרמונות הנקבות עלולים לתקוף את האורחים ויש להיזהר מהם, אך לכל השאר נראה שלא אכפת כלל שמסתובבים ביניהם אורחים אנושיים רעשניים.

ראו באתר זה: טורפי הים ;   כלבי ים ואריות ים

התענוג מתחיל בשעת השחייה והצלילה. אריות הים סקרנים, ומיד הם מצטרפים לצוללים ומתחילים להשתעשע ביניהם. שחייתם הזריזה ותרגילי ההידרובטיקה שלהם מדהימים, בעיקר כשהם מבצעים אותם לידך, מעליך, מתחתיך ומכל עבריך. בתחילה זה קצת מפחיד, אך עם הזמן השעשוע הופך להיות כייף אמתי. שחיינים זריזים מנסים לגעת באריות הים הצוללים לידם, אך זו מתגלית כמשימה בלתי אפשרית.

כמו כן, הים שמסביב לאיים דווקא עשיר ביונקים ימיים בני סדרת הלוויתנאים. כאן נצפו 10 מינים שונים של דולפינים ולווייתנים, וביניהם אף לווייתני-מזיפות ענקיים.

ראו באתר זה: הלווייתנים