טיול ספארי בטנזניה

כתב: גילי חסקין; 2014; עדכון: 26-03-24

כתבה זו מתארת ספארי בטנזניה, אבל ניתן לעבור חוויות דומות בקניה, בבוטסואנה, בזמביה ובאוגנדה.

ראו גם: ספארי בקניה,  טיול באוגנדה , טיול בטנזניה

ראו גם: אלבום תמונות מטיול לטנזניה ב- 2011;  מטיול לטנזניה ב-2014;    שמורת נגורו נגורו בטנזניה;  משמורת סרנגטי בטנזניה

בקר. כדור השמש העולה צובע את האופק וקרניו מתחילות  לחמם את הסבנה האפריקאית. הנשרים הרדומים מתחילים להקיץ; עדיין מכונסים על עצי השיטה וממתינים עד שהקרקע תתחמם אף היא והחום העולה ממנה, יצור תרמיקות, מעין מעליות שקופות של אוויר חם.

עוד רגע חולף, הם פורשים כנפיים ענקיות והודפים למטה את האוויר החם. מרגע זה, כבדרך נס, גופם הכבד יחסית כאילו לועג לחוקי המשיכה ונישא  ללא מאמץ כמעט, על התרמיקה, לגובה של שלושה ק"מ ואפילו יותר. עיניהם החדות בולשות אחר המתרחש על הקרקע.  במהלך אלפי דורות, פיתחה האבולוציה כוונת הטלסקופית בעיניהם, המאפשרת להם לעקוב אחרי ציידים ואוכלי פגרים. למותר לציין שעין אנושית לא הייתה מזהה דבר.  המעקב הוא דו סטרי. המטיילים ברחבי הספארי מאתרים להקה של נשרים, הנראית למרחוק כמו סליל מרחף סביב עצמו, כנראה שזיהתה משהו. במקר הזה, היו אלו אריות שצדו זברה.

הם ממתינים בסבלנות עד שמלכי הסוואנה יכלו את הסעודה. אבל חבורה של מסאים, מרוחים בצבעים אדומים ומדיפים ריח של גללי פרה, מתנפלים על הלהקה. במפגן אומץ הם מנופפים בחניתות וברעשנים והאריות מסתלקים. בדרך כלל הם ממהרים לחזור, לאחר שבני האדם נטלו לעצמם מכרעי הטרף. לעתים הנשרים מהירים מהם וצוללים על הטרף בפרק הזמן הקצר שבין הסתלקות המסאים לשובם של האריות. למהומה מצטרפים צבועים ואולי גם תנים שנמשכו לפעילות הרוחשת. גם הדיות הצופות מהצד צוללות אף הן וחוטפות לעצמן פירורים מתוך השלל. כולם נוטלים בלי דעת, תפקיד במסכת טקסית שהשתנתה אך מעט משחר הבריאה.

קלישאה אפריקאית. אחת מיני רבות. תמונה בראשיתית, שאפשר לראותה בסבירות גבוהה בספארי באפריקה.

בקניה. בטנזניה. באוגנדה ובבוצוואנה. הפסיעה במישורי הסוואנה, תוך כדי התמודדות עם הסכנות שהיא מזמנת, הייתה, מן הסתם, שגרת חייהם של אבות אבותינו, שאין כמו מזרח אפריקה כדי להתחקות אחר תולדותיהם.

הסוואנה דומה לעתים לשטיח של עשב. עצי שיטה בולטים בבדידותם מתוך החדגוניות של המישור. על ענפיהם הבולטים כאפיריון נוחתות חסידות מרבו מכוערות. סמוך להן מדדות פניניות. במקווה מים סמוך עומדת  חסידת אוכף אצילית ללא נוע ולא הרחק ממנה, חסידה צהובת מקור. היפה שבחסידות. זוג יענים שולח בנו מבט סקרני. הזכר בולט בצבעו השחור המבריק והנקבה כמעט ונעלמת, בזכות צבעי ההסוואה שהתברכה בהם. קבוצה של ג'ירפות, שדמותן מטושטשת למחצה, בשל האדים העולים מהמישור החם, נראית כמו בציור סוריאליסטי. עדר של צבאים, שרק הפס השחור לאורך בטנם, מגביל את התמזגותם המוחלטת עם העשב. עדרי הגנו והזברות נעים מכאן הלאה, בתוך מה שנראה "טריטוריה נודדת" וחיפושיות הזבל מגיחות מחוריהן, כדי לגלגל מגלליהם כדורי דומן.

ספארי באפריקה. אין טיול דומה למשנהו. אין יום המזכיר את קודמו. עדר ענק של זברות הצובע את כרי העשב בפסים שחורים ולבנים; עדר פילים שירד למעיין ומנהיגה מרים את חדקו בתנוחה מאיימת; נמר שהמתין על העץ לטרפו וירד ממנו בהילוך אצילי; זרזירים הדורים ששובים את העין והלב בצבעי ירוק-כחול עזים; חרדון שראשו מאדים; נמר האורב לטרפו; עוף הלבלר המהדס כחליפתו הצחורה, חסידה צהובת מקור, גירית המניסה תאו ענק ממחילתה, בנשיכות המכוונות אל אשכיו.

בכול יום של ספארי נדמה והנה הגיע השיא. פעם הוא מגיע בדמות שתי לביאות הפוסעות בהליכה שפופה, שקטה וזהירה, נגד כיוון הרוח. הן  מתקרבות חרישית לגנו המלחך עשב בשלווה ואינו מודע לכך שבא יומו. עוד רגע ואחת מהן מזנקת על צווארו. ברגע ששיניה אחזו בו, אחת דינו למות. לא יעזרו הבעיטות, גם לא הפרכוסים. הלב נחמץ לרגע על חייו שנגדעו, אלא שגם היא צריכה להביא מזון הביתה. גם לה יש גורים להאכיל. אני מתנחם במחשבה שלהקה ללא טורפים, דינה לקרוס.

זה לא תמיד קל לראייה ולעיכול. גם אם מרגש ומסעיר. כך למשל, להקה של צבועים המשסעים את אחוריה של אימפלה, בעודה חיה, ורק לאחר שאכלו כמעט רבע מגופה, גואל אותה המוות מייסוריו. להקה של זאבים טלואים, המוכשרים שבטורפים, דולקת אחרי צבי גרנט. הם מקיפים אותו ומתנפלים בבת אחת על פניו, ותך שניה מה שהיה פרא אציל שטופף במשובה, הפך לעיסה של דם.

במקום אחר, ארבע לביאות דולקות אחר ג'ירף. הוא בורח מהם בריצה מגוחכת משהו, שתי רגלים קדמיות ואחר כך שתים אחוריות. אין להן סיכוי להגיע לצווארו כמובן. די להן בכך שינשכו אותו ברגליו, יגרמו לו לאבד דם ולכרוע מרוב תשישות. מתברר שלג'ירף היו תוכניות משלו: בעיטה עזה מרגלו האחורית העיפה את אחת מהן אל מותה והאחרות בחרו לחפש קורבן אחר.

האריה צד בעיקר בלילה, בדרך כלל בלהקות. אך לעתים קרובות ניתן לראות ציד גם ביום. שבעים אחוזים מהניסיונות נכשלים. זוהי זכות גדולה לצפות בשלושים אחוזי ההצלחה. לפני הציד נערכת חלוקת תפקידים בתוך הלהקה. קבוצה אחת מבריחה את העדר, למקום בו אורבים האחרים. כשאריה זכר יוצא לצוד, הוא מבשר על כך בשאגה מתגלגלת, ששאונה מגיע לכל מקום בסוואנה. דומה וקולם מצליח להטיל אימה על כול בעלי החיים. למעט הפילים, שאינם יראים כלל, אם כי להקת לביאות רעבות, יכולה לבודד "פילפילון" מן הלהקה, להתנפל בנשיכות על החדק שלו. הפילים מבחינים בכך תוך מספר דקות ומניסים את הלביאות, אך הגור האומלל ידמם למוות.

במקום אחר, נראית להקה של אריות, מכרסמת את שרידיה של זברה. בדרך כלל הלביאות הן שתוקפות. אך האריות הם הראשונים לסעוד. הם מוצצים בתאווה את הדם החם ביותר, מאביסים את עצמם בחלקי הבשר המובחרים ביותר. אחר כך, יפנו את מקומם ללביאות ולגורים. את ימיהם מבלים האריות ברביצה עצלה, עיכול איטי והרמת ראש משועממת נוכח הופעת הג'יפ שלנו.

לעתים נראה כפיר אריות, הקורא תיגר על מנהיגותו של אריה בוגר ומנוסה יותר. הקרב הקצר נגמר בניצחונו של הבוגר. הצעיר מסתלק משם. אך לא לעולם חוסן. יום יבוא והאריה הזקן יגורש על ידי חזק וצעיר ממנו, שיהרוג את גוריו וירביע את לביאות ההרמון שלו. הגנים שלו הם אלו שיעברו הלאה  אין סנטימנטים בטבע. המוסר היחידי הוא זה של האבולוציה. הכול נשפט דרך הפריזמה הזאת.

ספארי מזכיר מעט חוויה של משחק כדורגל. דקות ארוכות ארוכות ללא דרמה ולפתע, בבת אחת, אירוע מסעיר. הגוף נדרך, נעור, כתוצאה מהזרקה הגונה של אדרנלין.

קשה לדעת מאין תגיח החוויה הבאה. היא יכולה להפתיע עם להקה של דיות, עם עגורי כתר מרהיבים בצבעיהם, עם יאוריות הטובלות בבוץ, עם היפופוטמים מגושמים הפוערים פה ענק, זה מול זה. עם להקת צבועים המתנפלות על סיח של זברה. פעם זו להקה של בבונים אלימים ורעבים שרצים בתיאום אחרי צבי ומזכירים יצור ענק בעל מאה זוגות עיניים ומאה לסתות.  חבורה כזאת, גם נמר יימנע מלאתגר. להקה אחרת מרוכזת סביב המנהיג. גדול, חושף שניים מאיימות.

ספארי באפריקה מזמן למטייל חוויות עוצרות נשימה. פעם זהו תאו ענקי, ששותה ממי הבאר, מוריד את ראשו בתנועה של איום ואפילו עדר של פילים לא מעז לגרשו. פעם זה צמד לביאות שהצליחו לבודד גור פילים מהעדר ומתנפלות על חדקו בנשיכות עזות. הפלפלון זועק לעזרה, אך הן בשלהן, עד שיכרע מחולשה ומאיבוד דם. לנגד עינינו צבי תומפסון חינני הרועה לבדו, לא ממש. במרחק של כמה עשרות מטרים מחבריו. לוחך עשב בכמות גדולה, כזאת שיזדקק לכמות זמן גדולה כדי לעכל. לשם כך המציא האבא טבע את המנגנון המופלא של העלאת הגירה. זנבו הקטן מתנדנד מצד אל צד ואוזניו כרויות. הוא דרוך, מרוכז וחוזר ללעוס. כאשר הוא מבחין, זה כבר מאוחר מדי. ברדלס שפרוותו הצהבהבה וכתמיו המנומרים מקנים לו הסוואה אידיאלית, התקרב אליו בחשאי ואז פתח במהירות שיכולה להגיע ל-100 קמ"ש. קשה היה ללכוד את השנים בעדשת המצלמה. גם לא עם זו שבעין. רגליהם נראו מטושטשות מרוב מהירות ומרוב אבק. בדרך כלל הניסיונות הללו מסתיימים בכישלון מנקודת מבטו של הצ'יטה. הפעם הוא הצליח. הוא חנק את הצבי, מנסה להתאושש מהריצה המאומצת כול כך, עד שהיא עלולה לגרום לו לדום לב. הוא מתאושש לרגע, משיב לעצמו את נשימתו, אך ברגע שבו הוא נועץ את שיניו, אחרי נגיסה קלה, מגיע מלך החיות בכבודו ובעצמו. זה שנוטל לעצמו את החלק הגדול, שלא לחינם מכונה "חלק הארי". הוא גוזל את הטרף, לא רק ממתחרים אלא גם מהלביאות, בנות להקתו. הצ'יטה מתבונן ב-200 הקילוגרמים של השרירים שמתקרבים לעברו, בניבים החדים וברעמה ההדורה, נאלץ להסתפק בנגיסה שהספיק לגנוב ומסתלק משם כששפתיו עדיין אדומות מדם הטרף.

עדר של זברות, עשרות פרטים מפוספסים מבלבלים את העיניים; מקשים להבחין מי בוגר ומי צעיר. חבורה של צבועים מתקרבים בלאט. שלושה מהם, מצליחים לבודד סייח צעיר ועוד רגע הם מתנפלים בנשיכות על אפו, רגע נוסף והוא כורע, נופל שדוד. תוך רגע לא נשאר דבר מן הטרף. מחזה מרגיש ומבעית כאחד. למרות שהצבוע הוא טורף משוכלל ולמרות שהאריות אוכלים בעיקר טרף שהרגו אחרים, גורס המשל העממי ש"אחרי האריות באים הצבועים". תוצאה של יחסי ציבור גרועים…

הילדים שלצדי פורצים בבכי. אכן, ערב קודם, ליד המדורה, שוחחנו על כך שבטבע אין טוב ואין רע. ובכול זאת, הסייח הנטרף מגיר דמעות מעיניהם. כך קרה גם כשראו זברות רומסות גורי אריות. מי יודע, אולי הלביאה טרפה אמש את סייחן שלהן?

שני זכרים של גירפה, מוארים היטב באור נהדר של אחר הצהרים, כתמיהם זוהרים באור השמש, פרסותיהם מעלות אבק, הם חובטים זה בזה, צוואריהם השרירים מכים בעוז זה בזה, מתנחשלים לרגע ושוב בועטים. מה לא עושים בשביל נקבה…

ספארי הוא חוויה מצמררת. רגעים ארוכים של בילוש, לעתים שעמום, לעתים אכזבה. לא תמיד מצליחים. זכורים לי יומיים של שיטוט בשמורה, ללא "שלל" כמעט. "זהו טבע, לא גן חיות",  הוא משפט שמדריך מזכיר למטייליו כדרך שגרה. "עריכת מסעות משולה להימורים", אמר פעם יוהאן וולפגנג גתה. "היא לעולם קשורה בניצחונות ובהפסדים, ובדרך כלל, בזמן הפחות צפוי, אנו מקבלים, פחות או יותר, מה שציפינו לו".

עם מעט סבלנות זה קורה.

חוויה עוצמתית שבאה לפתע ומטלטלת את הצופה. פעם זהו עגל שנפל למלתעותיו של תנין ופעם אלו אלפי פרסתנים שרצים במהירות, מעלים אבק ומזנקים לתוך הנהר, בדרכם אל העשב הירוק שגדל מצדו השני. פעם זו שורה של תאואים הפוסעים לאיטם על קוו הרקיע, הבוער באדום של שקיעה. פעם זו הזריחה, היפה בשעותיה של אפריקה ופעם זהו גג של כוכבים, כיפה שחורה ומנוקדת בבהירות, שאין למצוא בשום מקום אחר עלי אדמות. אפריקה.

מישורי הסרנגטי (Serengeti) נחשבים לריכוז הגדול בעולם של חיות בר. כאן נתקלים בעדר של תאואים דוהרים, הדומה מרחוק לקבוצה של טנקים, עדרים ענקיים של זברות, אנטילופות לסוגיהן וגי'רפות בהילוך שהוא ספק אצילי וספק מגושם. ביום אחד ניתן לראות כאן את האיילנד (Common eland), שהוא  האנטילופה הגדולה בעולם ואת הדיק דיק, האנטילופה הקטנה ביותר במזרח אפריקה.

עדר של פילים נע לאיטו, בצעדים בטוחים. מנהיגת הלהקה נעצרת לרגע, מרימה את חדקה, זוקפת את אוזניה. זה הרגע להידרך ולהיזהר. עוד מעט היא תירגע ותחלוף בהילוך מפויס, לא הרחק מרכב הספארי. כמה גורים ישתובבו מעט, אמותיהן ידחקו  בהם להצטרף לעדר ועוד רגע, ייעלמו בסבך. עדר של תאואים מלחכים עשב בשלווה. עד שאחד מהם, נבהל לרגע, אולי מטרטור של מטוס, או מצפירה לא אחראית של נהג ותגובתו מחרידה את העדר כולו. די בתגובה עצבנית של תאו פחדן אחד, כדי שהעדר כולו ייתקף בתזזית וייחל לשעוט.

לביאות יעדיפו טרף שיהיה מספיק גדול, כדי להצדיק את המאמץ הכרוך בהריגתו. חבל לבזבז אנרגיה על צבי או חזיר יבלות. אלו הם טרף אופטימלי עבור נמר או צ'יטה. גם תאו אינו אידיאלי. גדול, עוצמתי ומסוכן. לשם כך לא תספיק לביאה אחת. צריך כמה ורצוי גם אריה זכר. הן מקיפות אותו והוא נדרך ומתבונן בעיניהן. הן מודעות לכוחו, לסכנה הנשקפת ממנו, אבל הרעב מכריע. הן קופצות עליו. פעם מכיוון זה ופעם מכיוון אחר, כדי לעייף אותו. הן  מתנפלות עליו בנשיכות, נועצות את טופריהן באחוריו. הקרב ביניהם כמעט שקול. לעתים מצליח התאו להדוף מעליו את אחת הלביאות ולשפד אותה בקרניו. כבר נצפו תאואים מרסקים רגליהן של לביאות בנגיחה רבת עצמה. הפעם זה נגמר אחרת. לאחר שהלביאות התישו את התאו, מזנקת אחת מהן מזנקת אל צווארו. היא לא מנסה לשבור את מפרקתו, כפי שהיא עושה במקרה של הריגת אימפלה, אלא  נועצת את שיניה בנחישות, מחדירה את ניביה אל צווארו, עד שהוא נחנק. לעתים בזמן הזה, חברתה ללהקה חוסמת את פיו. הצופים מן הצד מדמים לראות בעיניו את ההכרה שהוא הולך למות. לאחר שהתאו מוכרע ארצה, הוא חדל להיאבק. המוח שלו כבר אינו מקבל חמצן, התחושות שלו קהות והוא ממתין בשקט לקיצו.

הנגורו נגורו (Ngorongoro) הוא קלדרה געשית ענקית, שמושך אליו ריכוז צפוף של בעלי חיים. כאן, המטייל, לא נזקק למזל: אם לא יראה נמר היורד בצעדים חתוליים לאורך גזע העץ וישסע שועל שנקרה בדרכו, יראה מן הסתם צ'יטה וגוריה. במקום אחד נראה עקב צוקים עומד על ענף קמל ובמקום אחר, חוּבָּרָה מהדסת בהילוך מגושם משהו. עגורי כתר, עדר של קונגוני (Kongoni), או צבאי גרנט. זוג היפופוטמים הפוערים פיותיהם זה מול זה, בעמידה הראלדית, חזירי יבלות הנמלטים מכול רחש, כשזנבם המורם אל על נראה מרחוק כמו אנטנה. לעתים אפילו קרנף רחב שפה, המכונה בטעות "קרנף לבן". עושר רב של בעלי חיים שממשיכים לשמור על אורח חייהם, לא בדיוק שלו, אבל טבעי וקרוב לאדמה. שני עייטמים שולפים דג מפרפר מן המים, שני זכרי אימפלה, משלבים קרניהם אלו באלו, בניסיון להכריע אחד מהם ארצה. בראשית הייתה אפריקה .

כשאומרים "ספארי" הכוונה היא בדרך כלל לצפייה בבעלי חיים. לא רק. אפריקה הטרופית מספקת לא מעט חוויות מעולם הצומח. פעם אלו נמלים המגדלות רימות בקוצי השיטה השורקת. חקלאיות לכול דבר. פעם הם עצי באובב ענקים, שגזעיהם הענק שימשו בעבר למנוחה להולכים בדרך ואפילו כבית מעצר. מרחוק הם נראים כאילו הפוכים. נדמה כי צמרותיהם הם השורשים התלויים כלפי מעלה. פעם הם עצים גבוהים הגדלים בערוצי הנחל ומהווים ניגוד ירוק ומרענן לגוון הצהוב של הסבנה. בעליה להרים, סמוך לקילימנג'רו, היער ירוק יותר. עשיר יותר. אי אפשר שלא להשתומם משפעת הירוק והרבגוניות של העלים, הצבעים ולעתים גם פרחים. העצים, השיחים, המטפסים, הטפילים, כולם מהודקים זה לזה ולפותים זה בזה. הדרך למרגלות הקילימנג'רו, בואכה ימת ויקטוריה, רצופת ירק משני צידיה, עשב צפוף, שיחים מעוגלים ועצים רחבי צמרת, שיוצרים יחד אפיריון ענק. במעלה ההר פוגשים את סביוני הענק ומעליהם רק טונדה, צמחיה סוב ארקטית באפריקה המשוונית.

"ספארי" היא מילה בסוהאילית שמקורה ערבי והוראתה "מסע". טנזניה היא יעד מופלא לספארי אפריקאי. מעדרי הגנו האדירים של הסרנגטי וכלה בקופים שחיים ביער המטפס על הר מרו (Meru). זהו רצף מרטיט של חוויות; מהלביאות המטפסות בשמורת מניארה (Manyara) ועד לקרנפים החיים בנגורונגורו. קופי קולובוס, שפרוותם בוהקת בשחור ולבן, להקת פלמינגו שהופכת את האגם למשטח ורוד, או להקה תוקפנית של בונים. להקה שהיא בעצם יצור אימתני בעל חמישים זוגות עיניים וחמישים מלתעות. גם לנמר לא כדאי לאתגר אותה. ספארי הוא חוויה המפגישה את המטייל עם היפופוטם הפוער את לועו המשונן כשברקע שוחים עופות מים, שקיעה אדומה מנומרת בצלליות של עצי שיטה ואנטילופות, מסאים מעוטרים לעייפה, נמר רובץ על ענף שזנבו שמוט מטה. זיכרונות מאפריקה.

למעלה מרבע משטחה של המדינה מוכרז כשמורת טבע. הבריטים היו הראשונים שבאו לאפריקה כדי לגלות, הראשונים שבאו כדי לצוד, הראשונים שבאו כדי לחקור והראשונים שהבינו שמאגרי החיות לא יישארו לעולם ועד במציאות של ציד.

השימור ארוך השנים, יצר ריכוז של בעלי חיים מהגדולים והפראיים בעולם, וכתוצאה מכך ניתן לחוות כאן את חוויית הספארי האולטימטיבית. בטנזניה יש אפשר לראות את "עשרת הגדולים"; מושג שטבעו הציידים מהם עבר, יחד עם הלודג'ים לתיירים הצדים במצלמה: פיל, בפאלו, קרנף, אריה, נמר, ברדלס, תן, היפופוטם, זברה וג'ירף בנוסף ,יש את השימפנזים של ג'יין גודול, הנמצאים על חופי אגם טנגנייקה. בטנזניה יש יותר מאלף מינים של עופות, כשרק בפארק הלאומי של אגם מניארה חיים למעלה מארבע מאות מינים. אולם גולת הכותרת של הטיול בטנזניה, כמו בקניה השכנה, היא הצפייה בנדידה הגדולה של מיליוני הגנו והזברות ובטורפים שרצים בעקבותיהם. חוויה טבע שאין דומה לה.

אלפי גנו, שמרבית חייהם בנדידה בעקבות המזון נעים בנחישות צפונה-מזרחה. מסביבם ענני אבק ובעקבותיהם נעות גם זברות וצבאים ומסעיר יותר, הטורפים הרבים שמזנבים בנחשלים. ההגנה היחידה שיש להם בפני הסכנות של הסבנה הוא מספרם העצום. אחת היא, אם יפלו טרף לשיני לביאות, או ייטרפו על ידי התנינים, המאסה שלהם תנצח. הם רבים ותנועתם נצחית. אם הציווי האלוקי עבור הפאונה האפריקאית הוא הציווי הטריטוריאלי, הרי להקות הגנו הם "טריטוריה בנדידה".

ספארי בטנזניה, מעניק למטייל תחושה של בראשית. הרגעים הראשונים של אחרי הבריאה. של אותם רגעי חסד שבין בריאת השמים, הארץ, המים וחיות הבר. רגע לפני שנברא האדם. עולם שזה עתה נולד. פראי ככל שיהיה, עדיין חף מחטא. ספארי בטנזניה מעניק למטייל אשליה שהיופי הזה יישאר לנצח.

המטוס מתרומם מהקרקע ואני טס מעל ליבשת השחורה. איזו תקווה יש לה על סף שנות האלפיים? הנה הקילימנג'רו מציץ מבין העננים. מתרומם כאילו משום מקום; מטורף ככול שיישמע, המראה שהטריף את ראשוני החוקרים: קרח על קו המשווה. המטוס בדרכו מזרחה נפרד מההרים ומהסוואנות. צבע פני הארץ למטה הופך מצהוב יבש לירוק. עוד רגע ואנו באוקיינוס ההודי. חוף טרופי מתגלה עם ים טורקיז. המון איים קטנים, לא מיושבים, סביבם אָטוֹלים – איי אלמוגים – פזורים כפנינים. בטיול הבא, אני מבטיח לעצמי, נסייר באפריקה אחרת. בכפרי אלמוגים שלחוף האוקיינוס, בסירת דאו שמפרשיה מתוחים, בחופים טרופיים, בשווקי תבלינים, שם הניחוח הערבי מתבל את הריחות האפריקאים ומוסיף גוונים משלו לשלל צבעי הקשת. מהדורה נוספת של זיכרונות מאפריקה.