תולדות סנט פטרסבורג מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו

כתב: גילי חסקין

מאמר זה חולק לשנים, מסיבות טכניות בלבד. ראו קודם, באתר זה: תולדות סנט פטרסבורג מהקמתה ועד לרצח אלכסנדר השני.

ראו גם: מבוא לסיור בסנט פטרסבורג.

החל מתקופתו של הצאר אלכסנדר השלישי במחציתה מאה ה-19, העיר סנט פטרסבורג הלכה וגדלה. בתי מגורים נבנו בפאתי העיר וצמחו תעשיות חדשות, עד סוף המאה ה-19 הפכה סנט פטרבורג  לאחד ממרכזי התעשייה הגדולים באירופה.ב-1864 ישבו בעיר 540000 איש ו-35 שניה אחר כך, כמיליון וחצי ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה, 2.1 מיליון.

במאה ה-19 הפכה סנט פטרבורג למרכז התסיסה החברתית והמהפכנית ברוסיה, בין השאר בגלל הימצאותם של פועלי התעשייה בקרבה משמעותית לאצולה הרוסית בעיר. בדצמבר 1825 נעשה בסנט פטרסבורג ניסיון לחולל מהפכה. כאשר הקצינים הרוסיים הגיעו לאירופה ב-1815-1813 וכבשו את פריז, הם הבחינו בפער שבין רמת החיים של עמי אירופה לבין זו של העם הרוסי, לכן הם ניצלו את מותו של הצאר אלכסנדר הראשון ואת המחלוקות שנבעו סביב היורש המיועד ובעת השבעתו של הקיסר החדש, שנערך בכיכר הסנאט, ליד קתדרלת איסאק הקדוש, שרדו חיילי המשמר רפורמות במדינה. החיילים המורדים, שכונו "דקמבריסטים", הופגזו בתותחים[1]. חמישה ממנהיגי המרד הוצאו להורג ואחרים נידונו לעבודת פרך, הוגלו לסיביר, או נשלחו להילחם בחזית הקווקזית, לאחר שהורדו בדרגתם הצבאית. אבל המרד הזה עורר תודעה של דור שלם. בסנט פטרסבורג נוסדו אגודות מחתרתיות שיצאו נגד העריצות שבמדינה. באחת האגודות הללו היה חבר המשורר האוקראיני טאראס שבצ'נקו. הוא נתפש ואולץ להתגייס לצבא[2]. אגודה נוספת היתה חוג ה"פטרישבצים", שאחד מחבריו, הסופר דוסטוייבסקי, נדון למוות, אך עונשו הומתק ברגע האחרון והוא נשלח עם כמה חבריו, לעבודת פרך בסיביר. הוא שב לעיר אחרי שנים רבות. רק לאחר מות הצאר ניקולאי הראשון. גידולה העצום של העיר במאה ה-19, עורר תסיסה חברתית, שגברה עם ביטול צמיתות האיכרים על ידי הצאר אלכסנדר השני ב-1861. הצאר, שנחל תבוסה מול בריטניה, צרפת ובנות בריתה, במלחמת קרים, חשש מפיגורה של רוסיה לעומת מדינות אירופה והחליט להעלות אותה לפסים של חרות יחסית. בין השאר, על ידי ביטול האריסות והנהגת בתי משפט עצמאיים. כדי שלא לקומם את המעמד השליט שרכושו נפגע, הורה לשלם לבעליה אריסים, פיצויים נדיבים, כלומר, חייב את האריסים המשתחררים, לשלם דמי פדיון גבוהים למשעבדיהם. צעד זה גרר מחאות רבות של צעירים בעיר.

בין המוחים שנעצרו היה עיתונאי מפורסם בשם ניקולאי גברילוֹביץ' צֶ'רנישֶׁבסקי, שהוגלה למזרח סיביר[3]. תלמידו וחסידיו, שכונו "נרודניקים" (ההולכים אל העם"), הלכו לכפרים, כדי להקנות לאיכרים הבורים מידע לגבי זכויותיהם[4]. אלפים מהם נעצרו, חלקם בגלל הלשנות של האיכרים עצמם. מאות מהם מתו בבית הכלא עוד טרם שהחל משפטם. הדיכוי האכזרי הוליד תנועה מהפכנית חדשה, שכונתה "נרודניה ווליה", (מילולית: רצון העם")[5]. לאחר כמה ניסיונות כושלים, ארבו הטרוריסטים לכרכרה של הצאר אלכסנדר השני, בעת שעברה לגדת תעלת יקתרינינסקי ורצחו אותו. מאוחר יותר נבנתה במקום כנסיית המושיע על הדם. הרוצחים נתפשו ונתלו. אם כי הטרור לא פסק. המהפכה התעשייתית העצומה, הולידה קבוצות מחאה מרקסיסטיות. התועמלנים המשפיעים ביותר של המרקסיזם היו ולדימיר אוליאנוב – שכונה "לנין" ויולי צרבאום – שכונה "מרטוב". כעבור זמן לא גדול נוסדה המפלגה הסוציאל דמוקרטית הראשונה ובה שתי סיעות יריבות – סיעת הרוב שכונתה "בולשיביקים", בראשותו של לנין וסיעת המיעוט שכונתה "מנשיביקים", בראשותו של מרטוב.  להבדיל ממרטוב שהסתפק בהגנה על זכויות הפועלים העניין, תמך לנין במה שכונה "דיקטטורה של הפרולטריון" – מבנה מדיני שלפיו יושלט בכוח שלטון מעמד הפועלים ובאמצעות אלימות תונהג בעלות ציבורית על כל המשאבים.

בתחילת המאה ה-20 שוב התעוררו בסנט פטרסבורג תנועות מהפכניות, אנשי מפלגת ה- SR – סוציאל רבולוציונרים[6], רצחו בבירה את שר החינוך ניקולי בוגולפוב ואחר כך את שר הפנים ויאצ'סלב פלווה. הרומן "פטרבורג" של אנדרי ביילי (1934-1880) , מצייר תמונה נפלאה של מי שהיתה בסתיו 1905, בירת האימפריה הגדולה בעולם. התרבות הרוסית היתה אז חדשנית ומזהירה. הספרות, המוסיקה, התיאטרון והבאלט זכו בתהילה בעולם כולו. אולם החברה שעלו ממה נראתה בלתי-יציבה. זה עתה הובסה רוסיה במלחמה עם יפן, אף כי היתה עשויה לנצח בה על נקלה. גברו והלכו התעמולה הפוליטית ואי-השקט החברתי. כבר בינואר 1905 זועזעה הארץ בסדרה של מרידות, התקוממויות, רציחות ושביתות. בין העדים למאורעות האלה רווחה הרגשה של סכנה מחרידה. הרגשה מאיימת זו, הלכי-החרדה והחששות מרווים את פטרבורג של אנדרי בילי מהעמוד הראשון ועד האחרון. בעיר זו, שבה נראה הניגוד הבולט בין חיי המותרות האגדתיים של המעמדות השליטים ובראשם הצאר, לבין מצבו של הפועל המדוכא, פרצה המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905. כומר בשם אורגי אפולונוביץ' גפון, שהיה מנהיג פועלים עממי ושהיו לו כנראה קשרים על המשטרה החשאית, החליט לנצל את כישלון הצבא הרוסי במלחמה נגד יפן והוביל הפגנה של פועלים לארמון החורף של הצאר[7].

זה עתה הובסה רוסיה במלחמה עם יפן, אף כי היתה עשויה לנצח בה על נקלה. גברו והלכו התעמולה הפוליטית ואי-השקט החברתי והתעמולה הפוליטית הלכו וגברו. כבר בינואר 1905 זועזעה הארץ בסדרה של מרידות, התקוממויות, רציחות ושביתות. בין העדים למאורעות האלה רווחה תחושה של סכנה מחרידה. הרגשה מאיימת זו, הלכי-החרדה והחששות באים לידי ביטוי בספר "פטרבורג" של אנדרי בילי מהעמוד הראשון ועד האחרון.

בעיר זו, שבה בלט הניגוד בין חיי המותרות האגדתיים של המעמדות השליטים ובראשם הצאר, לבין מצבו של הפועל המדוכא, פרצה המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905. כומר בשם אורגי אפולונוביץ' גפון, שהיה מנהיג פועלים עממי, החליט לנצל את כישלון הצבא הרוסי במלחמה נגד יפן והוביל הפגנה של פועלים לארמון החורף של הצאר. הופעתו המסתורית והנמרצת של גאפון בסנט פטרסבורג בשנת 1895, בגלימה מתבדרת ובנאומים חוצבי להבות, עשתה רושם בל יימחה. כומר זה ראה עצמו כנציגם וכדוברם של המוני העמלים, המדוכאים והמנוצלים. גפון, אירגן תנועה שנקראה "התאגדות פועלי המפעלים הרוסיים" בסנט פטרבורג, שמטרותיה  היו להגן על זכויות הפועלים ברוסיה ולרומם את המורל הדתי שלהם. תוך זמן קצר היו לתנועה 12 סניפים ו-8,000 חברים וגפון שאף להתפשטות המפלגה אף לקייב ומוסקבה.  אך הדבר שהקנה לו את השפעתו היה הרעיון המבריק שהגה: מדוע לא יפנו כולם ישירות אל אביהם הצאר כדי שיקל מעליהם את עולם?

הרעיון הלהיב את ההמונים והתפשט במהירות הבזק. באספות פועלים החלו להחתים את הנוכחים על עצומה שתוגש לצאר. גאפון, עד לא מכבר אנונימי לחלוטין, הפך לפתע למנהיג ההמונים. הם לא נתנו אמון במשכילים, שכן חשדו בהם שהם סוכני ה"אוכראנה", המשטרה החשאית. אבל הם האמינו בכל לב באיש האלוהים שהצהיר בפניהם שיעמוד בראשם כאשר יצעדו בסך אל ארמון החורף של הצאר והעצומה בידם. כעשרים אלף מפגינים התאספו בכיכר שלפני ארמון החורף ביום ראשון, התשעה בינואר 1905 (לפי הלוח היוליאני, שהיה מקובל אז ברוסיה; בעוד שלפי הלוח הגרגוריאני, שהיה מקובל באירופה, היה התאריך 22 בינואר). הם נשאו בידיהם  צלבים, פסלי קדושים, דגלי רוסיה ותמונות של הצאר. מולם התייצבו חיילים חמושים  המפגינים נשאו תפילה למען שלום העם ושלומו של "אבינו, הצאר ניקולאי אלכסנדרוביץ" והתקדמו בשירה לכיוון הארמון. אז הופיעה מאחורי אחד השערים פלוגת פרשים – וחבריה דהרו אל תוך ההמון. חיילי הצאר ירו במפגינים ללא אבחנה. השלג היה אדום וספוג בדם הנופלים. השאלה כמה נהרגו באותו יום נותרה פתוחה. לנין עצמו, שראה במאורע זה אירוע מהפכני מכונן, כתב כי איש לא האמין לדיווח הממשלתי הרשמי על 96 הרוגים ו-‏220 פצועים. הוא דיווח בכתביו על נתונים של עיתונאים בני התקופה, שלפיהם נהרגו ונפצעו כ-‏4,600 איש. כיום מקובל להניח כי כאלף מפגינים נטבחו באותו יום וכמספר כפול מזה נפצעו.

כמה ממארגני ההפגנה נמלטו מן המקום. יום דמים זה, שלימים נודע כ"יום ראשון האדום", יהווה אחד הגורמים העיקריים למפלתה של רוסיה הצארית , קרוב לשלוש עשרה שנים מאוחר יותר.

עם הזמן התגלה שגאפון היה איש של המשטרה החשאית הצארית – "אוכרנה",והסגיר לידיהם את חבריו למחתרת. חבריו חשפן את היותו סוכן שתול. הוא נתפש ונתלה בהתאם לגזר דין של המפלגה הסוציאל-רבולוציונית. בין הייתר, כתוצאה ממעורבותו של חברו פיוטר רוטנברג, שנודע בכינויו המחתרתי "מרטין", לימים פנחס רוטנברג, האיש ש"חישמל" את ארץ ישראל.

לאחר ייסוד החוקה ויצירת הדומה, היהודים נהנים מאמנציפציה (זכויות וחופש בחירה), יש כוחות חדשים ברוסיה ותחושה האומרת כי אפשר להוביל לשינוי באופן הדרגתי, ללא מהפכה. עם היווסדות הדומה, אנו רואים שלוש קבוצות אופוזיציה: המהפכה נמשכה כמה שנים, בערך עד 1907. ברחבי הבירה ולאורך מסילות הרכבת, הוכרזה שביתה כללית. המורדים דרשו זכויות חוקתיות. הצאר נכנע והתיר לערוך בחירות לפרלמנט (ה"דומה", שישבה בארמון טבריצסקי). היה ניסיון ליצור ברוסיה שלטון רפובליקני עם חוקה שלא צולח.

כל זה היה מלווה בטרור, הן מצד המורדים והן מצד השלטון. מצד המורדים פעלו שודדים, על רקע אידיאולוגי, שכונו "אקספרופריאטורים" , ביניהם יוסיף ג'וגאשווילי (סטלין), לימים ראש הממשלה סובייטית. המורדים ניסו גם לרצוח את שר הפנים פיוטר סטוליפין. ברוסיה ערב המהפכה מתחילים להיווצר התנאים שמרקס דיבר עליהם: פרולטריון, בורגנות ופערים עצומים ביניהם. הצאר נאלץ להכיר באיגודים המקצועיים ולהקים אסיפת נבחרים (שפוזרה מעת לעת על פי רצונו של הצאר. בסופו של דבר הצליחו השלטונות לדכא את המהפכה, אבל המתיחות המשיכה לשרור בבירה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שינה הצאר ניקולאי השני את שם העיר ב-31 באוגוסט 1914, מ"סנט פטרבורג", שהיה בעל צליל גרמני ל"פטרוגראד" (ברוסית: העיר של פיוטר) שהיה בעל צליל סלאבי יותר; דבר שהיה אמור להעלות את המורל של העם הרוסי. אולם התסיסה המהפכנית גברה. בב-1916 נרצח בארמון יוסיפוף, גרגורי רספוטין, מיסטיקן רוסי שנחשב לבעל כוחות ריפוי על-טבעיים ולבעל אישיות מהפנטת, והיה מקורב לחצר המלוכה הרוסית. בכל ההיסטוריה של מקרי הרצח הפוליטיים קשה למצוא הקבלה לרצח שהתרחש בסוף שנת 1916 באחד מחדרי המרתף בארמונו של הנסיך הצעיר יוסופוב, נער-שעשועים של החברה הרוסית הגבוהה ואיש-סודם של הצאר והצארינה. רספוטין היה מקורב לחצר המלוכה של הצאר ניקולאי השני, בגלל קרבתו לאשת הצאר, אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו להפסיק דימומים אצל בנה, הנסיך אלכסיי, שסבל מהמופיליה. הצאר ניקולאי השני היה אדם חלש-אופי, שלא היה מסוגל לשלוט בארצו הגדולה. הוא האמין באמונות תפלות ולבו ניבא לו רע עוד מראשית שלטונו. ואמנם האסונות ירדו עליו בזה אחר זה: הוא התאהב בנסיכה גרמניה, שהתחנכה באנגליה אצל סבתה, המלכה ויקטוריה. הוריו התנגדו לשידוך משום שהיה ידוע ברבים שבני השושלת ממדינת הסה-דרמשטט, היו חולים במחלת ההמופיליה (אי-קרישת דם) – מחלה חשוכת מרפא בימים ההם, העוברת בירושה אל הגברים שבמשפחה. למרות כל המכשולים שנערמו בדרכם נישאו השניים. לצארינה אלכסנדרה פיודורובנה, היתה מידה גדולה של נטייה למיסטיקה. היא ילדה תחילה ארבע בנות, וב 30 ביולי 1904 ילדה בן, יורש עצר – אך הסתבר שהוא חולה המופיליה. היתה זו טרגדיה, שהשרתה מרה שחורה על הצארינה החרדה לחיי בנה. במלאת לילד שלוש שנים התברר, שכל שריטה קלה שנשרט מביאה לידי דימום שאי אפשר לעצרו וכרוכה בו סכנת מוות. בליית ברירה הזמינו את "הקדוש הנודד", גריגורי, עשוי להציל את הילד. "גרישה", שהתהולל אז בחברת צוענים בפרברי העיר, הובהל לארמון, כרע ברך ליד מיטת הילד, נשא תפילה ולבסוף הריע: "הילד יחלים!" ואמנם כך היה. לילד הוטב בהרבה. דמעות אושר זלגו על פני הצארינה, והיא נשקה את ידי רספוטין והתחננה לפניו שלא יעזוב את ארמונה. רספוטין היה מקורב אל דרגי השלטון הגבוהים, והיה בעל השפעה על החלטות ועל מינויים. הוא אף עורר את קנאתם ואיבתם של מקורבי הצאר, שראו בו מתחרה המסכן את מעמדם. "כחלום חלפו-עברו מאתיים השנים [מאז היתה סנט פטרסבורג לבירתו של פיוטר הגדול]… ולחצר המלך, אל כס המלכות, חדר איכר-בער, בעל עיניים מטורפות וכוח גברא אדיר…" כך מתאר הסופר אלכסיי טולסטוי את הימים ההם, ימי ראשית המאה ה-20 שבהם הופיעה על במת ההיסטוריה הרוסית אותה תופעה מיוחדת-במינה, גריגורי יפימוביץ' רספוטין. תופעה זו לא יכלה לבוא לעולם אלא על רקע מסוים, שבלעדיו לא יתואר כיצר קרה שבחצר המלכות האדירה, השולטת על שטח העולה על שישית כדור הארץ, ירכינו הצאר והצארינה, הנגידים הכל-יכולים, את ראשיהם בפני "איכר-בער", מוז'יק פשוט.

אך לא היה זה סתם איכר. חיוניותו המופלאה של האיש, בעל כפות הידיים המיובלות והפנים הצרובות מרוח, משמש ומכפור, שטפה כגל אדירים את הפמליה המלכותית המתנוונת, זעזעה את החצר השוקעת. אין ספק שהיה בו כוח מהפנט, ואף-על-פי-כן עדיין חלוקות הדעות על טיבו: הה\יה שליח אלוהים, או שרלטן שטני?

אין ספק שהיה בעל דמות רבת עוצמה, נזיר ברוסיה הצארית, שהעז לדבר עם האצילים כשווה אל שווים, לתבוע ולקבל מהם הון עתק ולחיות בעושר ובמותרות כמוהם. הוא סעד במסעדות המפוארות ביותר והתעלם מכל הרכילות והשערוריות. על פי הביוגרפיה מאת אנרי טרויה, התאמץ רספוטין להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבעלילת הדם שהביאה למשפט בייליס[8] והיה בעד הפסקת הפוגרומים ביהודים[9].השפעתו העצומה על הקיסרית אפשרה לו לפקד ולצוות על כל אדם ברוסיה – ולדעת שאיש לא יעז להמרות את פיו[10]. לשהותו של רספוטין בחצר המלכות נודע גם היבט פוליטי: הוא לחם את מלחמתם של האיכרים הצמיתים, המנוצלים. הוא הבין שאם לא ישתפר מצבם, תתחולל שואה. את בני האצולה שנא, ולא אחת הטיח בפניהם שהם מוצצים את דם האיכרים. גם לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא חדל מהדגיש את חשיבותה של רשת מסילות ברזל מפותחת, שאפשר יהיה להוביל בה מטעני מזון ברחבי הממלכה הרוסית האדירה. השלטונות לא שעו לדבריו, ובכך הרעו לעשות: אי-יכולת להחיש מזון לערים הרעבות בתקופת המלחמה היה אחר הגורמים לשביתות ולמרי שבראשית המהפכה. והעיקר רספוטין התנגד למלחמה. פעמיים, בשנת 1908 ובשנת 1912, מנע את הצאר מלהסתבך בה. גם התנגדותו של רספוטין למעורבותה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה, שנאתו המוצהרת לאצולה ותמיכתו ברפורמות שיטיבו עם העם הרוסי הפשוט, הקימו לו אויבים רבים בחצר הצאר. השפעתו בחצר גדלה בהדרגה והגיעה לשיאה במהלך שנת 1916. באותה שנה בתמיכתו, מונה בוריס שטורמר לראש הממשלה.

הצאר מינה את עצמו למפקד העליון של הצבא, והצארינה ניהלה את החצר על פי הוראות רספוטין. אך השמועות והרכילות לא פסקו. מה לא סיפרו עליו? אמרו שרספוטין הוא מרגל גרמני, והצארינה, גרמניה מלידה. היא פילגשו ומשרתת את האינטרסים של הקייזר. אין ספק שמרגלים גרמניים שרצו בסביבת רספוטין, לא משום שהוא עצמו היה סוכן של ברלין, אלא משום שלא ידע לחסום את פיו, בייחוד כששתה לשכרה, ומידע שלא יסולא בפז היה מתגלגל אז על לשונו. גם לפני המלחמה לא נזהר בדבריו, אך אז היה מוקף סוכנים אחרים – של בנקאים וסוחרים ושאר אצים-להתעשר, שהשתדלו להוציא ממנו ידיעות מועילות, לעתים תמורת הון עתק. עם זאת היתה דביקותו של רספוטין ברעיון השלום כנה ואמתית, ולאחר שחלף הגל הראשון של ההתלהבות הפטריוטית ונתגלה באיזו מידה מתייסרים המוני העם ברוסיה בשל המלחמה, הוברר שהצדק היה אתו.

גם הציניקנים מתקשים להתמודד עם כושר הנבואה של רספוטין, שחזה את קיצה של רוסיה הצארית ואת סופו שלו.

"אני כותב ומשאיר אחרי מכתב זה בסנט פטרסבורג. אני חש שאסתלק מן העולם לפני הראשון בינואר (הוא נרצח ב 30 בדצמבר…) רצוני להודיע לעם הרוסי, לאב ולאם הרוסית ולילדם (הכוונה למשפחת הצאר), לארץ רוסיה כולה, את אשר יקרה אותם.

"אם אירצח בידי מרצחים מבני העם, ובייחוד בידי אחי האיכרים הרוסיים – אתה, צאר רוסיה, אין לך מפני מה להתיירא. על כסאך תשב ומשול תמשול, ואל לך לחשוש בגין ילדיך, כי המה ישלטו ברוסיה מאות בשנים. אך אם הבוירים (האצילים) הם שירצחוני נפש ואת דמי ישפוכו, תישארנה ידיהם מוכתמות בדמי. עשרים וחמש שנים לא ייטהרו ידיהם מן הדם. הם יצאו את רוסיה, אח יהרוג אח ואח ישטום את אחיו, איש את רעהו יקטלו – ובמשך עשרים וחמש שנים לא יהיו אצילים בארץ רוסיה.

"צאר הרוסים, אם תשמע קול פעמון מבשר כי הרוג הורג גריגורי, דע לך: אם שארי בשרך הם שגרמו למותי – או-אז לא ייוותר בחיים בתוך שנתיים אף לא אחד ממשפחתך, אף לא אחד מילדיך ומקרוביך. "וחש אני בקרבי את צו האל – לומר לצאר הרוסי כיצד עליו לחיות אם איעלם, אם אעבור מן העולם. שומה עליו לחשוב ולפעול מתוך שיקול דעת, לחשוב על שלום – ולומר לשארי בשרו ששילמתי בדמי את מחיר חייהם. אני אהרג. אינני נמנה עוד עם החיים עלי אדמות. התפלל, התפלל, היה חזק. חשוב על משפחתך המבורכת…"

בלילה שבין ה-16 ל-17 בדצמבר 1916 הוזמן רספוטין על ידי קבוצת קושרים שכללה את הנסיך פליקס יוסופוב, בן דודו של הצאר והדוכס הגדול דימיטרי פבלוביץ' ל משכנו בארמון מויקה. רספוטין, שחיבב נשים יפות הביע באזני הנסיך פעמים אחדות את רצונו להתוודע אל הנסיכה, הנסיכה אירנה, שנחשבה לאישה היפה ביותר ברוסיה. מכייון שכך, הוא  נחפז להסכים, וכך נפל במלכודת שטמנו לו. פי גרסתו של יוסופוב, הוגשו לו עוגות ויין מורעלים בציאניד. לאחר שהרעל לא הרג אותו (מה שיוחס לסגולות העל טבעיות שלו), הקושרים נאלצו לירות בו, תוך שהם מנהלים אחריו מרדף בגן הארמון, ואז השליכוהו לנהר הניֵיבה. הוא היה בן 46 במותו . רצח רספוטין לא היה על רקע מהפכני או אידאולוגי, אך הוא נחשב לאחד מסימני התערערות שלטון הצארים בתקופה שלפני המהפכה הרוסית, ומן הסימנים שבישרו את בואה.

הנסיכים יוסופוב ודימיטרי לא הועמדו לדין בגלל מעמדם הרם. הצאר בחר רק להגלות אותם מפטרוגראד, דבר שהעלה בציבור זעם רב כלפיו היות שהעמיד שיקולים של כבוד המשפחה מעל הכבוד שיש לתת לחוקים והראה שיש שני סוגי צדק ברוסיה: אחד המיועד לאנשים הפשוטים והאחר שמיועד לאצולה.

ב-1917 פרצה המהפכה הרוסית השניה, כתגובה למחסור באספקת מזון בעקבות מלחמת העולם הראשונה, התבוסות של הצבא הרוסי לגרמנים ועוד. ראשית ההתקוממות היתה בהפגנת נשים שעמדו בתורים לקבלת לחם, בהמשך הצטרפו אליהם חיילים משוחררים ואחר כך כל כוחות הצבא ששהו בבירה. הצאר התפטר והוכרזה רפובליקה דמוקרטית. הרפובליקה הצעירה התקיימה שמונה חודשים בלבד. הם לא הגשימו את ציפיות העם בכך שחששו לבצע רפורמה אגררית ולא הסכימו לכרות הסכם שלום עם גרמניה. לעומתם, הציע לנין, מנהיג המפלגה הרדיקלית, לסיים את המלחמה ולחלק את הקרקעות. לנין, שקיבל תמיכה פיננסית ממשלת גרמניה, הואשם בשיתוף פעולה עם האויב וירד למחתרת. את הנהגת המהפכה העביר ללב טרוצקי, שגייס לוחמים, אשר כבשו בהדרגה את מוקדי הכוח בבירה.

 בלילה שלפני ה-7 בנובמבר כבשו המורדים את ארמון החורף, עצרו את חברי ממשלת המעבר והכריזו על ממשלת הסובייטים (המועצות), שהפך לדיקטטורה. לנין ושר החוץ שלו, טרוצקי, החרימו מיד את האדמות מבעלי האחוזות הגדולים וחילקו אותן לאיכרים. במארס 1918 חתמו על הסכם שלום עם גרמניה, ויתרו על שטחים גדולים ושלמו פיצויים. לנין חשש שמא הגרמנים, שאלא היו זקוקים לו עוד, ינסו להדיח אותו. לכן החליט להרחיק את בירתו מקוו החזית והעביר את ממשלתו לקרמלין שבמוסקבה. מהלך זה נראה בהתחלה כזמני (וכך הוא הוצג) אבל מוסקבה נשארה הבירה עד עצם היום הזה. העברתה של הבירה למוסקבה הביאה להגירה המונית אל הבירה החדשה ועד 1920, אוכלוסייתה של סנט פטרסבורג קטנה לכדי שליש. בשנת 1921, פרצה בעיר, שנקראה כבר פטרוגראד, המהפכה האחרונה. פועלי בתי החרות פרצו בשביתה כללית, שנתמכה על ידי חיל המצב של מבצר קרונשטדט הסמוך לעיר. הם קראו למהפכה ללא קומוניסטים. המרד דוכא על יד הצבא האדון וכך הסתיים הפרק המהפכני של העיר.

ב-24 בינואר 1924 שלושה ימים לאחר מותו של לנין, קיבלה העיר את השם "לנינגרד" לכבודו. מהלך זה נראה אז כסוג של התנערות מהרקע האימפריאליסטי של העיר.

ב-22 ביוני, בזמן מלחמת העולם השנייה, פלשה גרמניה לרוסיה, במבצע שכונה "ברברוסה", על שמו של הקיסר הגרמני בן המאה ה-12, ממחוללי מסע הצלב השלישי. הפלישה הגרמנית לרוסיה היתה האירוע המרכזי של המלחמה. גרמניה יצאה לממש את היעד השאפתני ביותר בתולדותיה, להרחיק את גבולות העולם הסלבי וליצור אימפריה חדשה במזרח. החזית המזרחית של מלחמת העולם השניה נחשבת לזירה העקובה מדם והאלימה ביותר במלחמה זו. בשלבי המערכה הראשונים נחלו הכוחות הגרמנים הצלחה מסחררת. הם ריסקו את הצבא האדום ולקחו בשבי מיליוני חיילים. המתקפה נבלמה בפאתי מוסקבה. קבוצת הארמיות הצפוניות של הצבא הגרמני פנתה ללנינגרד, שהיוותה סמל, גם עבורם וכמובן עבור הרוסים, הן משום שהיתה הבירה הקיסרית והן משום שנשאה את שמו של לנין.

בסתיו 1941 צרו כוחות הציר מצפון-מערב ומדרום על העיר. כאשר הצטרפו אליהם כוחות פינים שראו ב"מבצע ברברוסה" הזדמנות לנקום את תבוסתם ב-1941. מה-8 בספטמבר 1941 עד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית על לנינגרד. המצור על בירת רוסיה הצארית, על שדרותיה האלגנטיות, הארמונות הבנויים בסגנון בארוק, הגנים המטופחים והגשרים המתוחים על תעלותיה, הפך לעלילת גבורה שנמשכה למעלה משנתיים. היטלר הורה באופן מפורש להחריב את העיר עד היסוד ולא לקבל כניעה – כלומר להביא למותם של מיליוני תושבי העיר. עם זאת, כדי לחסוך באבדות, החליטו הגרמנים שלא להסתער על העיר, אלא להרוס אותה בהפגזות מאסיביות ולהרעיב את תושביה למוות. מפקדי הוורמאכט במקום הורו לפגוע באספקת המים, המזון והדלק בכוונה להביא לרעב, לצד פקודות לא לקבל שום כניעה מצד אזרחי העיר, ולירות על מנת להרוג אזרחים המבקשים להיכנע או לברוח מהעיר הנצורה. המצור הזה היה כולו מעשה זוועה מיוחד במינו, שגבה יותר קורבנות מסך כול הקורבנות הבריטיים והאמריקאים יחד, בכל משך המלחמה.

הגנרל הבולשיביקי קלימנט וורושילוב, הודח על ידי בטלין והוחלף בגרגורי ז'וקוב, שארגן מחדש את ההגנה על העיר. הוא יזם כמה התקפות כדי לפרוץ את המצור, אך אלו נכשלו ועלו בחייהם של אלפי אנשים. האבדות הרקיעו שחקים ולא היה כמעט סעד לפצועים. בעורף החזית הציב ז'וקוב יחידות בלימה שירו בחיילים שניסו לברוח. הגרמנים השמיעו ברמקולים דברי תעמולה, המכוונים למגינים והכריזו שגורלם נחרץ. במשך שבועות לא ידעו הרוסים שהגרמנים אינם מתכוננים לתקוף את העיר חזיתית, לא לפלוש אליה קרקעית ואפילו לא לתבוע את כניעתה. היטלר פשוט רצה להרעיב אותם למוות. הוא הכריז: "פטרבורג, הקן המורעל שממנו נפלט הרעל האסייתי אל הים הבלטי, חייבת להימחק מעל פני האדמה. העיר כבר מנותקת. מה שנשאר לנו לעשות הוא להפציץ ולהפגיז, להשמיד את משאבי המים והחשמל ולקחת מהאוכלוסייה את הכול כדי שלא תשרוד". ההתקפה האווירית הראשונה על לנינגרד הרסה את "מחסני באדייב", שבהם החוזק רוב רובו של מלאי המזון של העיר. סוכר מומס זרם לאורך כביש והאש בערה מספר ימים. במהלך אוקטובר ונובמבר התנאים הלכו והחמירו. התותחים והמטוסים הגרמנים היכו  ברחובות, בבתי הספר, בבניני ממשלה ובבתי חולים. גורלם של אינספור תושבים נגזר לרעב.  אנשים לעסו בגדי עור, ונים נעלמו מכיכר העיר, אחריהם העורבים והשחפים הפכו למזון. כשהופיעה בעיר מחלת הצפדינה, השתמשו התושבים במחטי אורי, כדי להכין מהן תמצית שהכילה ויטמין C.

במהלך המצור, סירבו פרנסי העיר לוותר על חיי התרבות שלהם. בתי הספר המשיכו ללמד והתיאטראות המשיכו להציג. סאשה אברמוב, שחקן בתיאטרון "הקומדיה המוסיקלית" מת בהפסקה בין שתי מערכות, לבוש עדיין כאחד משלושת המוסקטרים של דיומא. חלק מהאוספים והאוצרות פונה לעורף בטוח יותר. למרות הקור העז והמחסור בדלק, איש לא העלה על דעתו לשרוף את הספריות העתיקות כדי להתחמם. אפילו בנק הזרעים שנאסף על ידי הצארים, לא נאכל ועצי גן הקיץ לא נכרתו לשריפה. המומחה לחיפושיות אקסל רייהרדט, המשיך בכתיבת מחקרו "ממלכת החי בברית המועצות", עד שיום אחד נמצא מת במשרדו שבמכון הזואולוגי של העיר[11].

המלחין דימיטרי שוסטקוביץ', אחד התושבים המפורסמים של העיר, פונה בדרך האוויר, לאחר ששהה בלנינגרד בעת פתיחת מבצע ברברוסה ונשאר בה במהלך מספר חודשים של המצור עליה. הסימפוניה השביעית שלו, אשר הפרק הראשון שלה הולחן בתקופה זו, מכונה "לנינגרד". באוקטובר 1941 פונתה משפחתו לקויבישב (כיום סמרה) ושם הושלמה הסימפוניה, שנחשבה כסמל לעמידה הרוסית האיתנה. ביצוע הבכורה נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המלחמה. תמונתו במדי כבאי שהתפרסמה בעולם ואף הגיעה לשער ה"טיים", כמו גם תכנית הרדיו שלו, תרמו תעמולתית-מוראלית למאמץ המלחמתי הסובייטי.

כ-1.3 מיליון תושבים יצאו מן העיר והייתר נצמדו אליה בעור שיניהן. במשך זמן זה הוקמה "הדרך לחיים" מעל אגם לאדוגה (שהיה קפוא במשך רוב השנה), דרכה הוזרם מזון לעיר, בכמות שאפשרה לספק לתושבים מנות מזעריות ביותר. היתה נתונה לתקיפות אוויריות ורק כאחת מתוך שלוש משאיות הגיעה ליעדה. מספר החללים נאמד במיליון וחצי מתוך שלושה מיליון תושבים – שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר מעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית, ואולי בכלל. אחד המסמכים המרגשים שנותר מימי המצור היה יומנה של טניה סביצ'בה, שכול משפחתה עסקה בהנהגת העיר. היא חפרה תעלות, כיבתה פצצות תבערה וניהלה יומן בו תיארה את הסבל ואת מותם של בני משפחתה. היא פונתה מהעיר באוגוסט 1942, אך לא התאוששה ומתה כעבור שנתיים. יומנה הוצג על ידי התביעה במשפטי נירנברג.

בעקבות העקשנות ההרואית של תושבי העיר, הייתה סנט פטרבורג העיר הסובייטית הראשונה שקיבלה את מעמד "עיר גיבורים".

לאחר המלחמה נבנתה מחדש העיר בעזרת הציורים הישנים של מבניה והעיר חזרה להיות מרכז תרבותי ואינטלקטואלי כבעבר. במרכז העיר הוקמה "כיכר הניצחון", לזכר המלחמה והמצור, וכן הוקם לזכרם ב-Poklonnaya Gora שבמוסקבה "פארק הניצחון", ובו היכל זיכרון עם 900 פגזים מוארים, כנגד מספר ימי המצור על סנט פטרבורג.

הערות

[1] . מרד של אגודות צבאיות וקצינים. הקצינים הללו נחשפו לרעיונות של המהפכה הצרפתית ולכן יש רצון לרפורמה, היו ניצנים של ביקורת. חברי התנועה היו יוצאי המעמד הגבוה ברוסיה, רובם אצילים, בעלי אחוזות וקציני צבא, אשר השתייכו לאגודות מחתרת שונות שפעלו ברוסיה באותה תקופה. תנועות מחתרת אלו נוצרו בעקבות גורמים שונים: מלחמות נפוליאון שהביאו את רעיונות המהפכה הצרפתית וזכויות האזרח עד לרוסיה, מרידות של איכרי רוסיה בשנת 1812 וכן השתתפותו של צבא רוסיה במלחמות שונות באירופה בשנים 1813-1814. התנגדותם למשטר גברה כשפנה אלכסנדר הראשון אחרי קונגרס וינה לקו ריאקציוני מובהק במדיניות חוץ ופנים כאחד. בייחוד עורר את חמתם המשטר שהטיל אלכסיי ארקצ'ייב, אשר שלט למעשה על הצבא הרוסי והיה ידוע בדעותיו השמרניות, הפיקוח החמור שהוטל על האוניברסיטאות ברוסיה ואיסור על קיומם של מועדונים פוליטיים. בין הקצינים שחזרו מאירופה ובחוגים אזרחיים הקרובים להם נוסדו החל מ-1816 אגודות סתרים, שדגלו ברעיונות הקידמה החברתית והמדינית של המערב.

הזדמנות נאותה להתחיל במרד נוצרה בימי המבוכה שנגרמה עקב מותו הפתאומי של אלכסנדר הראשון, הקיסר חשוך הבנים, ב-1 בדצמבר 1825. יורשו החוקי, אחיו קונסטנטין, הצהיר כבר במהלך שנות שלטונו של אלכסנדר על כוונתו לוותר על כיסא הצאר לטובת האח השלישי והפחות אהוד, ניקולאי. אנשי "אגודת הצפון" החליטו לפעול, בלי שהייתה להם אפשרות להתקשר עם אנשי "אגודת הדרום" ולתאם את פעולות שני הפלגים.

ב-14 בדצמבר (על פי לוח השנה היוליאני), כשנקרא חיל המצב של פטרבורג להישבע אמונים לקיסר ניקולאי הראשון, סירבו גדודים אחדים, בסך הכול כ-3,000 חיילים, למלא פקודה זו, ועל פי הוראת קציניהם התרכזו בכיכר הסנאט בקריאות: "אנו רוצים בקונסטאנטין ובקונסטיטוציה".

החיילים המורדים, חסרי ההבנה למתרחש, נשארו במקומם במשך שעות ללא הוראות ובאפס מעשה, ובינתיים הצליח ניקולאי לרכז נגדם כוחות עדיפים מבין היחידות שנשמעו לפקודתו ואלו גברו על המורדים עוד באותו היום. המוני העם והאיכרים לא תמכו במרד ולא הצטרפו למורדים. ב-29 בדצמבר הם הוקפו צבא ממשלתי עם ארטילריה ונאלצו להיכנע ב-3 בינואר 1826.

הדקבריסטים נאסרו ונלקחו לחקירה נמרצת, עשרות נידונו למוות, אולם רק חמישה – פסטל, רילייב, קאחובסקי, מוראוויוב-אפוסטול ובסטוז'ב-ריומין נתלו – זאת אף על פי שבניסיון הראשון לתלות אותם נקרעו החבלים. בניגוד למסורת שבה זוכים הנידונים לחנינה, במקרה זה הורה ניקולאי על תלייתם בשנית; הייתה זו התלייה הפומבית האחרונה ברוסיה הצארית. כ-120 איש הללו שוחררו ב-1839 מעבודות הפרך, אך נגזר עליהם להישאר בגלותם, ורק ב-1856, עם הכתרת הצאר אלכסנדר השני, זכו 29 הדקבריסטים שנשארו בחיים לחנינה גמורה ולחזרה לביתם ולמעמדם הקודם. כעבור שנים, הושפע מהדקבריסטים הדור החדש של המהפכנים הרוסיים כמו הרצן ואוגריוב.

[2] . טאראס שבצ'נקו (1814 1861) היה צייר ומשורר אוקראיני, נחשב למייסד של הספרות האוקראינית ואף של השפה האוקראינית המודרנית. נולד בכפר בגוברניית קייב במשפחה של איכר – צמית של בעל אדמות מקומי. לאחר שהוריו מתו, בעל האחוזה ראה את משיכתו לציור ואישר לו ללמוד ציוד בוילנה. כאשר הם עברו לסנקט פטרבורג, הוא מסר את הנער להמשך לימודי ציור לאחד הציירים. בשנת 1836 במהלך שיעורי ציור בגן הקיץ הוא הכיר אמן אוקראיני ודרכו את אלכסיי ונציאנוב, קארל ברולוב וואסילי ז'וקובסקי. הם מיד ראו את הכישרון הגדול של הנער והיו מעוניינים לשחרר אותו מצמיתות. הדבר לא הלך בקלות כי הסכום שבעליו דרש תמורת זה היה גבוה מאוד. בסופו של דבר סוכם שקארל ברולוב יצייר דיוקן של ואסילי ז'וקובסקי שיימכר והסכום שהיה מוערך בכ-2500 רובל יועבר לבעליו של הנער תמורת שחרורו. הדבר נעשה ב-22 באפריל 1838. באותה שנה שבצ'נקו התחיל ללמוד באקדמיה לציור בסנקט פטרבורג. זה הייתה תקופת הזהר של שבצ'נקו. בשנת 1840 הוא פרסם ספר שירים "קובזר ובשנת 1842 את השירה "היידמקים").במהלך 5 שנים פורסמו ספרים נוספים.

במהלך הלימודים באקדמיה הוא קיבל מספר מדליות כסף על ציוריו – בשנת 1839 עבור ציור נוף, בשנת 1840 עבור ציור שמן ובשנת 1841 מדליה נוספת. בשנת 1842 הוא גם צייר תמונה שמן יחידה ששרדה עד היום. בשנת 1843, עם סיום לימודי ציור הוא חזר לאוקראינה.

יש לציין שמבקרי ספרות רוסים לא אהבו את השירה האוקראינית. לעומת זאת באוקראינה שיריו התקבלו באהבה גדולה.

[3] . צ'רנישבסקי היה בדעה שיש לבצע שינויים מפליגים, הניתנים ליישום רק דרך מהפכה. עם הקמת "סוברמניק" במתכונתו החדשה, נכנס צ'רנישבסקי למערכת העורכים של המגזין. דעותיו של צ'רנישבסקי, ביחד עם אלו של אלכסנדר הרצן, היוו את הבסיס הפילוסופיה של נרודניקים. בשנת 1862 הוא נעצר והועבר למבצר פטרופבלובסקיה. הוא הואשם בכתיבה והפצה של מנשר מהפכני. במסמכי המשטרה הוא מכונה "אויב מס' 1 של השלטון". במהלך מעצרו, שנמשך 678 ימים, כתב רומן חדש: מה לעשות? (?Что делать), שהתפרסם בסוברמניק בשנת 1863. בהתאם להחלטת בית המשפט, גזר דינו של צ'רנישבסקי היה הוצאה להורג מבוימת ציבורית, עבודות כפייה של 7 שנים והגליה לסיביר עד סוף ימיו. הוא סירב להעביר בקשת חנינה לשלטונות. בשנת 1883 הועבר לאסטרחן, ובשנת 1889 קיבל אישור לחזור לסרטוב. אולם כבר בסתיו אותה שנה מת. בתקופת ברית המועצות נחשב צ'רנישבסקי לדוגמה של מהפכן, בעיקר לאור ביקורתו החיובית של ולדימיר לנין על הרומן של צ'רנישבסקי. לנין הושפע מדעותיו של צ'רנישבסקי; בשנת 1901 הוא כתב מאמר בשם זהה לרומן ("מה לעשות?").

[4] . נַרוֹדניקים (ברוסית נַרוֹדנִיצֶ'סטבוֹ) הוא שמם של מהפכנים רוסים סוציאליסטים בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. יחודם של הנרודניקים הוא בכך שכפרו בפרוגרמה המרקסיסטית לפיה חברה צריכה לעבור לשלב הקפיטליסטי כדי שמעמד הפועלים יוכל להתקומם וליצור חברה סוציאליסטית. לדעתם, ניתן ליצור חברה לא רכושנית מתוך חברה חקלאית לא תעשייתית, כפי שרוסיה הייתה בתקופתם. המונח "נרודניק", פירושו ברוסית "עממי". בבסיס האידאולוגיה של הנרודניקים היו חיבורים של אלכסנדר הרצן וניקולאי צ'רנישבסקי. למרות שדעות המייסדים היו דומות, היו גם כמה הבדלים עקרוניים שניתן לראות בהיעדר איחוד אידאולוגי בין הנרודניקים. מה שאיחד אותם הוא ההתנגדות לחברה קפיטליסטית שהחלה להתפתח ברוסיה, רצון למנוע את התפתחותה ברוסיה, שאיפה לשינוי שלטוני וקידום ככל הניתן של בעלות משותפת על מפעלים ואדמות. כתוצאה מכך שדעות אלו היו פופולריות מאוד בחברה הרוסית של המחצית השנייה של המאה ה-19, השלטונות לא חיפשו חלופות ליברליות וכל בעל דעות ליברליות היה נחשב למהפכן מסוכן. בסופו של דבר, זה קידם את קריסתו של השלטון.

אידאולוגיית הנרודניקים קשורה באופן ישיר להתפתחות האינטליגנציה הרוסית. הרעיון המרכזי – תאוריה של פיתוח רוסיה ללא שלב קפיטליזם תוך ניצול ופיתוח של הקומונה הכפרית היה במרכז הפילוסופיה הרוסית במאה ה-19. בהתאם לרעיון זה, ההתפתחות הייתה צריכה להתבצע באמצעות אמונה למורל גבוה. "מעשים טובים מסוגלים לשנות את העולם" זה היה המוטו המרכזי. כתוצאה מכך הנרודניקים מאופיינים בהקרבה עצמית. רבים מהנרודניקים ניסו על בסיס דוגמה אישית להראות יכולת הקמת טיפוס חדש של תרבות. האידאלים של הנרודניקים השפיעו מאוד על החברה הרוסית. השפעתם מורגשת גם בתנועת הציירים הרוסים "הנודדים" וקבוצת מלחינים "החמישה". בספרות הרוסית רעיונות הנרודניקים הורגשו אצל ניקולאי צ'רנישבסקי, איוון טורגנייב ולב טולסטוי.

[5] "נרודניה ווליה" (ברוסית: Народная воля, "רצון העם") הייתה תנועה מחתרתית סוציאליסטית טרום-מרקסיסטית שפעלה ברוסיה בימיהם של הצארים אלכסנדר השני (שנרצח על ידי חברי הארגון) ובנו, אלכסנדר השלישי.

[6] . המפלגה הסוציאל רבולוציונית נוסדה ב-1900, אולם היו קבוצות סוציאל רבולוציוניות כבר בשנות התשעים של המאה ה-19. המפלגה סייעה בעיקר לאיכרים, ולא לפועלים. המפלגה השתתפה באופן פעיל במהפכת 1905 והייתה גם חברה בדומה. הטור היה אחד מדרכי הפעולה של מפלגה זו. הוקמה "הזרוע הצבאית" שהתנקשה באישים בכירים בממשל הרוסי.

[7] אורגי אפולונוביץ' גפון (1870 – 1906) היה בן של איכר אמיד באזור פולטבה. הוא רכש השכלה בסמינר תאולוגי. אחרי מות אשתו הוא עבר להתגורר בסנקט פטרבורג, והיה בוגר האקדמיה התאולוגית שם ב-1903. גפון, שהיה איש של המשטרה החשאית הצארית – אוכרנה, אירגן תנועה שנקראה "התאגדות פועלי המפעלים הרוסיים" בסנט פטרבורג, שמטרותיה היו להגן על זכויות הפועלים ברוסיה ולרומם את המורל הדתי שלהם. תוך זמן קצר היו לתנועה 12 סניפים ו-8,000 חברים וגפון שאף להתפשטות המפלגה אף לקייב ומוסקבה. גפון, שבתחילה היה סוכן שתול של המשטרה כדי למנוע פעילות מהפכנית, ניתק את הקשר עמם ורצה לשאוף לתכניותיו שלו. מסוף 1904 גפון שיתף פעולה עם החוגים הרדיקליים, ורצה בחיסול המשטר האוטוקרטי של הצאר ניקולאי השני.

לאחר האירוע, שהחל את מהפכת 1905, נמלט גפון מרוסיה, וחזר רק לאחר פרסום מנשר אוקטובר. גפון שמר על קשר עם האוכרנה. בתור חשוד בהיותו סוכן שתול, גפון נתלה בצריף פיני על ידי פנחס רוטנברג (לימים מייסד חברת החשמל בארץ ישראל) בהתאם לגזר דין של המפלגה הסוציאל-רבולוציונית.

[8] אנרי טרויה, רספוטין, הוצאת כנרת עמ' 73.

[9] אהרון סימנוביץ, רספוטין והיהודים, זכרונות מזכירו האישי של ראספוטין, מרוסית – מלכה קולודני, הקדמה – רות בקי קולודני, תל אביב, ירון גולן, 1995

[10] אלכסנדר קרנסקי, מי שהיה ראש ממשלת רוסיה לפני השתלטות הבולשוויקים (הוא היה עוין בתכלית את רספוטין), כתב בזיכרונותיו: "קשה לרדת לסוף כוחו המדהים של האיכר הנבער הזה, מן הכפר הסיבירי הנידח פוקרובסקויה. זינוקו של רספוטין אל זירת ההיסטוריה הרוסית היה דרמה משפחתית, אינטימית לכאורה. המגיחה אל אורות הבמה של המדיניות העולמית. דבר זה מאשר את דעתי, שההיסטוריה אינה נחרצת על-פי חוקים אובייקטיביים, ואישיותו של האדם היא המכרעת".

[11]  מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהינום, מלחמת העולם השניה-1945-1939, מודן 2015, עמ' 197-200