גילי חסקין
ארצות הברית לא הטילה וטו, בהצבעה במועצת הביטחום, ב-23 בדצמבר 2016, המגנה את ההתנחלויות שנבנות בשטחים, בניגוד לחוק הבינלאומי.
בניגוד לימין, אינני מצטרף למקהלה המגנה את נשיא ארה"ב, ברק אובמה, העושה מה שהוא מחויב מתוקף מדיניותה של ארה"ב, השוללת את ההתנחלויות מעיקרן. אבל בניגוד לשמאל, אינני מברך אותו בקול תרועה, משום שצעד זה בא מאוחר מדי.
ראו באתר זה: השופט אדמונד לוי וההתנחלויות.
השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מדוע המתין עד להפסד מפלגתו בבחירות? איפה היה אובמה שמונה שנים?
איך הניח לישראל להמשיך ולהתנחל? כיצד הסתפק בהסתייגויות דיפלומטיות בלבד ובו זמנית חימש את ישראל, החליף עמה משלחות צבאות וגרוע מכול, העניק לה מטריה מדינית?
איפה הארי טרומן, שיחד עם הבריטים אילץ את ישראל להתקפל מסיני במלחמת הקוממיות?
איפה דוויט אייזנהאור שבשיחת טלפון אחת גרם לבן גוריון להתקפל מחלום "מלכות ישראל השלישית"?
אובמה שלח שליחים שנעו על הציר וושינגטון – ירושלים – רמאללה הלוך ושוב, אבל לא השתמש בסמכותו, כדי לאלץ את הצדדים הניצים לעשות מאמץ גדול יותר.
אכן, גם הנשיאים שקדמו לו, מלינדון ג'ונסון ואילך, אפשרו למדינת ישראל להמשיך בפעילותה הרת האסון, אבל מנהיגי ה"מערך" ואחר כך "העבודה" ו"קדימה" לפחות ניסו להגיע לשלום. ג'ורג' בוש האב, ניסה לרסן את יצחק שמיר בפרשת הערבויות וגרם להפסדו בבחירות. היו אחרים שהשתדלו פחות, אבל בניגוד לאובמה לא היתה להם אידיאולוגיה, שבגינה זכו בפרס נובל לשלום.
אובמה, אוטופיסט ככל שיהיה, הוזה וחולם, אפשר לישראל למנוע כל אפשרות להסדר עתידי עם הפלסטינים. הוא הניח לישראל לצעוד בבטחה לעבר מדינת אפרטדהייד, או אל הקוראליס שמשמעו מדינה דו לאומית, כלומר, מדינה ערבית, שתהיה הנוראה שבגלויות. (איני מתעלם או מנסה להתעלם מהסרבנות הפלסטינית, אבל לא זו עומדת כאן לדיון).
אכן, ישראל היא מדינה ריבונית. רשאים הלאומנים זקופי הקומה שלנו, להכריז שאיננו מקבלים הוראות מהנציב העליון. רשאים אחרים לשים בהבטחה האלוהית את מבטחם. אבל אובמה היה חייב לומר לישראל: עד כאן. לא בעזרת ארצות הברית.
בתקופת אובמה עלתה לשלטון הממשלה הימנית ביותר שהיתה בישראל. בתקופתו, ראש ממשלת ישראל, התערב בצורה חצופה בענייני אמריקה ולמעשה נשך את היד שמאכילה אותו ואת מדינתו. אובמה מחה את הרוק מפניו וניסה לשכנע את עצמו וסובביו שמדובר בגשם.
בניגוד להתניה השמאלנית, איני סבור שמי שתומך בשלום, חייב לאהוד את אובמה. אני מקבל את הטענה שבהרבה מובנים, היה אובמה נשיא טוב לארצות הברית. אבל מדיניות החוץ שלו היתה רופסת להפליא. אובמה האידיאליסט ושוחר השלום, הזניח את ה-Manifest Destiny, היינו, מחויבותה של אמריקה לעולם טוב יותר. אובמה הפקיר את בן בריתו מוברך, אפשר לפוטין להפר את הסיכומים עם אוקראינה, שגם ארצות הברית ערבה לשלמותה המדינית. אובמה הציב בפני אסד קוו אדום והתבזה. אובמה אפשר לרוסיה להשתולל ברוסיה ולבצע שם רצח עם. אובמה ביטל את הסנקציות עם איראן, עמדה להתפורר כלכלית, הפנה עורף לשלום עולם ואפשר לכוחות הרשע למלא את החלל שהותיר.
כבר הוקעתי את רפיסותו המדינית בכמה הזדמנויות, אבל כשמונים את מחדליו, צריך להזכיר את גם את ישראל. מבחינתנו אנו, בעיקר את ישראל.
אובמה היה נשיא רופס, ייתכן שהנשיא הגרוע ביותר אי פ]עם ובוודאי מאז מלחמת העולם השניה.
כל מה שכתבת על מחדליו במדיניות החוץ נכון גם למדיניות הפנים.
אפילו רפורמת הבריאות שהיא נכונה באופן עקרוני, הייתה נסיון לקעקע את הקפיטליזם החזירי בנושא בו הממשל מזניח את אזרחיו לאכזריות מערכת האין בריאות האמריקאית, נעשה בצורה חובבנית שלא לומר רשלנית.