אל סלבדור, המלצה לטיול

 

 

 

למען גילוי נאות, אל-סלבדור (אל סלוודור) לא היתה המדינה הראשונה אליה הייתי נוסע באמריקה התיכונה. יש באל-סלבדור נופים געשיים, חופים שחורי חול, ועיירות קולוניאליות, אך אין ספק שגואטמלה, מרשימה יותר, על רקע העולם האנושי הססגוני שלה. גם קוסטה ריקה, שנעדרת כל סממן של תרבות מקומית, אך עשירה בנופים פראיים ובעולם חי מגוון. גם פנמה, שהולכת להיות היעד החם הבא באמריקה התיכונה. ובכל זאת, אל-סלבדור הינה יעד מומלץ, לא בפני עצמו, אלא כחלק ממשהו. היא קרובה כל כך, מרחק נגיעה ממש מיעדי התיירות המפורסמים של האזור, כמו אנטיגואה שבגואטמלה או קופאן שבהונדורס. שטח המדינה 20,752 קמ"ר ומספר התושבים 6,122,515 , נתונים המזכירים את אלו של ישראל, מה שעושה את הביקור בה לנוח למדי.  הכול קרוב ונגיש. התשתית התיירותית באל-סלבדור אינה מפותחת, אך אפשר למצוא בה חוויה שונה לגמרי – הצצה לתוך מדינה המבקשת להגדיר את עצמה. המקומיים שמחים לשוחח עם המטייל על עולמם, על קשייהם ועל תקוותיהם. אין כמו כדורגל כדי ליצור שיחה בין גברים.  די היה בכוס בירה קרה בפלזה של סוצ'יציטו ובהערת אגב שלי, כדי שארבעה גברים כרסתניים יצטרפו לשולחני ויירצו לי בקולי קולות על  "לה סלקטה", נבחרת הכדורגל הלאומית של מדינת אל-סלבדור. בעלת שני תארים חשובים במרכז אמריקה, שכן היא המדינה הראשונה באזור ששלחה נבחרת לגביע העולם בכדורגל במונדיאל 1970, וכן הנבחרת הראשונה שעשתה זאת בפעם השנייה, במונדיאל 1982, אז נשלחו לספרד 20 שחקנים בלבד, שניים פחות מהמספר המותר (מסיבה שאינה ידועה עד היום), בניצוחו של  המאמן מארויסיו "פיפו" רודריגז.  במשחק הראשון נוצחה הנבחרת על ידי נבחרת הונגריה בתוצאה 10-1 שזו תוצאת ההפסד הגדולה ביותר בתולדות המונדיאל. במשחק הבא כבר שיחקה הנבחרת יותר טוב והפסידה רק 1-0 לנבחרת בלגיה. במשחק השלישי הפסידה לאלופת המונדיאל העולה, נבחרת ארגנטינה בתוצאה 2-0.

אלו רק כמה מהפרטים שהצלחתי לדלות מתוך שפע המידע שנחת עלי. אחר כך המשיכו הסיפורים על כנופיות פשע הפועלות באזורים המרוחקים של המדינה, על פוליטיקה ועל נשים. אף מילה לא על המלחמה.

 

 

שמה של אל-סלבדור עדיין קשור במלחמת האזרחים האכזרית שהתחוללה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. אלא שהמלחמה נסתיימה זה מכבר, וההיבט הסוער ביותר באל-סלבדור של היום הוא הים שגליו הגבוהים משוכים לכאן גולשים מרחבי תבל.  בעצם יש בה עוד דבר אחד: אווירה. אותו קסם שמושך את המטיילים לניקרגואה, אותה תחושה של העולם של פעם, שהיעדרה הופך את הביקור בקוסטה ריקה לשטוח משהו. כשאני כותב "אנשים", אין כוונתי לילידים בעלי חזות מסקרנת או לבוש צבעוני.  לא משהו מיוחד מבחינה אנתרופולוגית, אלא דווקא רומנטית. על שפתי אנשים רבים באמריקה הלטינית כולה, ממכסיקו ועד ארץ האש, שמהללים את איכותם וטיב לבם של אנשי אל-סלבדור. טיול באל-סלבדור משום לטיול בין דפיו של ספר שהצהיב. של סרט ראינוע בשחור לבן.

ב-13 בינואר 2001 רעדה האדמה. היה זה הרעש הקשה ביותר שיידע האזור מזה עשור. בעקבותיו נרשמו עוד 3000 אירועים ושיאם רעש נוסף, ב-13 בפברואר באותה שנה. רעידת אדמה קשה יצרה מפולת בוץ שקברה תחתיה את השכונה לאס קולינאס (Las Colinas), פרוור של הבירה סן סלבדור שתושביו נמנו עם המעמד הבינוני. כמו כן, נפגעו גם עשרות בקתות ופחונים בשכונות סמוכות. הנשיא פרנסיסקו פרס (Perez). סירב לשמוע בקולם של שוחרי איכות הסביבה, שהתריעו מפני בנייה נוספת על גבעות החול הבלתי-יציבות של לאס קולינאס. יתכן שהחלטתו זו הביאה למותם של 1,200 איש, ולהותרתם של 250,000 איש ללא קורת גג. עלות בנייה מחדש של השכונה תגיע לכדי מחצית מהתקציב השנתי של המדינה.

רעידות אדמה הן לא דבר שאפשר להתרגל אליו. ההפך הוא הנכון. התושבים שחוו את הרגעים המבעיתים של רעידת האדמה, עדיין סובלים מפחדים ומחרדות קשים.  להבדיל מהתפרצות געשית, המושכת את העין והעדשה בנחשולי האש שלה וברסיסים האדומים העפים לשמים, אין דבר אטרקטיבי ברעידת אדמה, אפילו לא מבחינה פוטוגנית. רק בתים הרוסים, גופות שהעלו צחנה ומבטים מיואשים.

 

 

תושבי אל-סלבדור מכירים את ידו הקשה של הטבע.  הם נפגעו כבר מרעידות אדמה, מהתפרצויות געשיות, משיטפונות בוץ וסחף קטלניים, מסופות הוריקן איומות ואפילו מגלי צונאמי ענקיים. כל אסון כזה הותיר אותם חסרי אונים. הרעש האחרון הותיר אותם חסרי אונים, ללא רכושם הדל שצברו בעמל של שנים וללא פוליסת ביטוח. אכן גם את ערי קליפורניה פוקדת לעתים רעידת אדמה, אבל שם, בארצות הברית העשירה, דומה שהייאוש יותר נוח.

ראשוני התושבים כאן, לפחות אלו שידוע לנו עליהם, היו האולמקים, נושאי התרבות המאורגנת הראשונה באמריקה התיכונה. אלו שכמה מההישגים המיוחסים לבני תרבות המאיה, בעצם רשומים על שמם.  גם המאיה שלטו כאן, בערך אלף שנה. הם הותירו אחריהם שרידי הפירמידות המדורגות בטאסומאל (Tazumal) ובסן אנדרס (San Andrés) ובעיקר את חויה דה סרן (Joya de Ceren), הנחשב ל"פומפי של מרכז אמריקה" וייחודו בכך ששימר דווקא את חיי היום יום. המאיה לא היו עם אלא תרבות, קואליציה ענקית של שבטים, שכמה המם עדיין חיים במזרח המדינה: הצ'ורטי (Chorti), הלנקה (Lenca) והפוק'אומאמה (Pok'omame). במאה ה-11, זמן קצר אחרי שקיעת המאיה הגיעו ממכסיקו הפיפיל (Pipil), צאצאיהם של הטולטקים והאצטקים דוברי הנאהואטל. תרבותם החומרית מזכירה את זו של האצטקים, אך ניכרת בה השפעה עמוקה של המאיה. הם התפרנסו בעיקר מחקלאות שהתבססה על גידול תירס, פרנסה מספר ערים והביאה לשגשוגה של תרבות מורכבת, שסממניה כתב הירוגליפים והישגים נרחבים באסטרונומיה ובמתמטיקה.

 

 

ב-1545 הגיע לכאן הספרדי פדרו דה אלוורדו, בשליחותו של קורטז כובש מכסיקו. אלוורדו שבלט באכזריותו אפילו בסטנדרטים של הספרדים בני אותה תקופה עכורה. הספרדים הקימו כאן את התשתית הקולוניאלית ומשלא מצאו זהב, בססו את כלכלתם על כותנה ואינדיגו. במהלך המאה ה-18 שגשגה כאן החקלאות, אך העושר לא התחלק בצורה הוגנת. ברוב רובה של הקרקע החזיקה קבוצה של 14 משפחות מהאליטה האירופית. הם חיו בתנאים שלא היו חולמים לחיות בהם בספרד, הודות  לכך שאת מטעיהם עיבדו העמים הילידיים המשועבדים, או עבדים שיובאו מאפריקה. כמו במכסיקו, היתה זו דווקא הכנסיה שהניפה את נס המרד. ב-1811 ארגן הכומר חוסה מתיאס דלגאדו מרד נגד הספרדים, אך הוא דוכא עד מהרה. פלישת נפוליון לספרד, שנה לאחר מכן, עודדה את השאיפה לרפורמות ואל-סלבדור זכתה לבסוף בעצמאות ב-1821. עם זאת, עצמאותה לא שינתה את הבעלות על הקרקע, שנשארה כה מקוממת, דבר שהוביל ב-1833 למרידה כושלת של ילידים, בהנהגת אנאסטאסיו אקינו. לאחר ניסיון קצר של פדרציה שכללה את מדינות האזור, הפכה אל-סלבדור למדינה עצמאית בשנת 1841.

 

 

במחצית השנייה של המאה ה-19 פגעו הצבעים הסינתטיים בתעשיית האינדיגו, אך המדינה לא הפנימה את הסכנה הטמונה במונוקולטורה והחליפה את האינדיגו בקפה. תוך כמה עשרות שנים, תפס הקפה 95% מהכנסותיה של אל-סלבדור. הרווחים הגדולים שהניב ייצוא הקפה למדינה הובילו להשתלטות אוליגרכים ממאות משפחות על האדמות. כך קרה שבמהלך המאה ה-19 נוצר רצף של נשיאים מהמעמד האוליגרכי שסייעו לייצוא הקפה על ידי בניית תשתיות והעבירו חוקים נגד נוודות כדי לחזק את כוח העבודה הכפרי. שוב, רק שני אחוזים מהאוכלוסייה שלטו באדמות ובהון. הרוב העני ניסה אמנם להעלות מדי פעם את חוסר הצדק החברתי והכלכלי לסדר היום הציבורי, אך נתקל בדיכוי אכזרי.

ב-1929 התמוטטה הבורסה בארצות הברית. כל רפרוף בכנפיו של פרפר בביתה של האחות הגדולה, מוליד גלי צונאמי בחצר האחורית שלה. מחירי הקפה צנחו, העוני גבר ובינואר 1932 הוביל אוגוסטין פאראבונדו מארטי, מייסד המפלגה הסוציאליסטית של מרכז אמריקה, מרד של איכרים ושל אינדיאנים. הצבא הגיב ברצח שיטתי של כל מי שנראה אינדיאני או תמך במרד, ובסך הכול, נהרגו באותה מהפכה כ-30,000 בני אדם. מארטי נעצר והועמד בפני כיתת יורים; זכרו הונצח בשמה של מפלגת FMLN (חזית מארטי לשחרור לאומי). עד היום הוא נחשב לגיבור לאומי.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 גרמו הכלכלה הכושלת וצפיפות האוכלוסין למאות אלפים מתושבי המדינה לחצות את הגבול להונדורס באופן בלתי חוקי, בחיפוש אחר עבודה. ב-1969 נפוצו השמועות על יחסם הגרוע של תושבי הונדורס למהגרים מאל-סלבדור בדיוק לפני משחק כדורגל בין שתי המדינות, במסגרת המונדיאל, והיריבות הלאומית הסלימה עד כדי כך שאל-סלבדור פלשה להונדורס והפציצה את נמלי התעופה שלה. מה שכונה לימים "מלחמת הכדורגל". העימות ארך אמנם פחות ממאה שעות, אבל חלף למעלה מעשור עד שהיחסים בין המדינות יפשירו מעט.

 

 

בשנות ה-70 סבלה אוכלוסיית המדינה מהיעדר קרקעות, מעוני, מאבטלה ומצפיפות אוכלוסין נוראה. המפלגות הפוליטיות הפכו מקוטבות יותר ויותר ונאבקו על השלטון באמצעות הפיכות וזיופי בחירות. ב-1972 תפס הצבא את השלטון, לאחר שהגלה את הנשיא הנבחר. פעילות הגרילה גברה והממשלה הגיבה בהקמת 'חוליות מוות' שרצחו, עינו וחטפו אלפי תושבים. הפיכה נוספת, פרצה ב-1979 הפילה את השלטון והבטיחה רפורמות. אבל כשההבטחות לא מומשו, התאגדו מפלגות האופוזיציה תחת השם 'הפדרציה המהפכנית הדמוקרטית', כשבתוכה היתה FMLN המפלגה הגדולה ביותר. המהפכה המוצלחת בניקרגואה ב-1979 גרמה לתושבים רבים להאמין שמאבק מזוין הוא הדרך היחידה להביא לרפורמות.  האוויר היה רווי מתח בשל מאבקים בין המפלגה המרקסיסטית, הצבא האל-סלבדורי ו"חוליות המוות" הימניות הקיצוניות. רצח פוליטי של הארכיהגמון הפופולארי אוסקר רומרו, במהלך תפילה ב-1980, היה הגפרור שהצית את מלחמת האזרחים.

 

 

לוחמי הגרילה של FMLN כבשו אזורים בצפון המדינה ובמזרחה, פוצצו גשרים, קרעו חוטי חשמל ושרפו מטעי קפה, כל זאת במאמץ להרוס את כלכלת המדינה. ממשל רייגן, שהחל לחשוש מהצלחתה של המהפכה הסוציאליסטית בניקרגואה, תרם הון עתק לממשלת אל-סלבדור, והצבא הגיב בכך שהחריב כפרים והביא לבריחתם של 300,000 פליטים מהמדינה. ב-1982 נטלה מפלגת הימין הקיצונית ARENA את רסן השלטון, וחוליות המוות החלו לפעול שוב, הפעם נגד מנהיגיהם של איגודי העובדים ונגד תומכי הרפורמות בחקלאות.  מאמצי האו"ם נשאו פרי ולאחר שנתיים של מגעים עם הממשל ועם מפלגת FMLN הוכרזה הפסקת האש. הממשל הסכים לבצע רפורמות שונות, כולל פירוקן של חוליות המוות והחלפתן בכוח לאומי של משמר אזרחי. עוד נקבע, כי האדמות יחולקו בין האזרחים, והפרות של זכויות האדם ייחקרו לעומקן.

במהלך המלחמה שנמשכה 12 שנה, נהרגו כ-75,000 איש.  דו"ח של "וועדת האמת" של האו"ם קבע כי 96% מפשעי מלחמה שבוצעו במהלך המלחמה בוצעו על ידי הצבא הסלוודורי או פלוגות המוות הפרלמנטאריות, אך יש לציין שדו"ח זה בוקר לרוב כ"לא אובייקטיבי" וחסר ביסוס עובדתי. במהלך המלחמה מימנה ארצות הברית את צבאות הממשלה ויועצים אמריקאים עזרו לאמן את החיילים והממשל האמריקני תרם סכום עצום של שישה מיליארד דולר למאמץ המלחמתי של ממשלת אל-סלבדור, למרות שידע על מעשי הזוועה שמבצע הצבא. מנגד, כוחות הגרילה המרקסיסטיים מומנו על ידי קובה וניקרגואה הקומוניסטיות וכן נתמכו על ידי מדינות מזרח-אירופאיות ואף ברית המועצות עצמה. לאחר נפילת הקומוניזם באירופה, נוצרו התנאים המתאימים למשא ומתן על הסכם שלום. הפסקת אש הוכרזה ונחתמה ב-16 בינואר 1992. לפי ההסכם, פשעי המלחמה ייחקרו ומבצעיהם ייענשו והצבא והממשל יעברו רפורמות משמעותיות. פעילות "חוליות המוות" בוטלה לגמרי.

למרות שכמה מהרפורמות שנקבעו בהסכמי השלום אכן יושמו (ובעיקר התוכנית לחלוקת הקרקעות), רבים מתושבי המדינה אינם רואים במצב הנוכחי שיפור לעומת זה שהתקיים לפני מלחמת האזרחים. האבטלה, העוני, הלוחמים-לשעבר שנותרו ממורמרים והשימוש הנפוץ בכלי נשק הביאו לשכיחות גבוהה מאוד של מעשי רצח – זוהי רק אחת מהסיבות לכך שכ-20 אחוז מתושבי אל-סלבדור חיים כיום מחוץ למולדתם. מוזר ככל שיישמע, מלחמת האזרחים הינה דווקא אחד ממוקדי המשיכה של המדינה. כך למשל פרקין (Perquin), המושכת אליה מבקרי, בשל המוזיאון הקטן הממחיש את הזוועות והמדריכים שהם לוחמי גרילה בדימוס.

 

 

בלי אוכל אי אפשר. כשם שאין להעלות על הדעת רשימה העוסקת בקהיר מבלי להזכיר את הפלפל, או רשימה על ישראל מבלי להתייחס לחומוס, כך הנוסף הוא פופוסאס (pupusas), לביבה  מקמח תירס המטוגנת על גבי פח לוהט, עם גבינה, שעועית מבושלת, צ'יצ'ארון (chicharrón – שומן חזיר מטוגן), בצל, פטריות ומה לא.

 

 

סן סלבדור היא בירתה של אל-סלבדור והעיר הגדולה בה. העיר נוסדה באתר הנוכחי שלה ב-1546 ומשמשת כבירתה של אל-סלבדור מאז 1839. למרות ההיסטוריה הארוכה שלה, אין כאן מבנים עתיקים, משום שהעיר נהרסה מספר פעמים – ברעידות אדמה בשנים 1854 ו-1873, בהתפרצות האחרונה של הר הגעש סן סלבדור ב-1917 ובשיטפונות ב-1934. רעידת האדמה האחרונה ב-1986 גרמה לנזק רב, ועבודות השיפוץ עדיין נמשכות.

העיר איננה מקום מזמין במיוחד. העמק בו נבנתה כולא את הערפיח העולה מהארובות ומפלטי המכוניות, עומס התנועה גדול, ההגירה מהכפר סותמת את העיר, מספר העניים הולך וגדל  ושיעור האבטלה מגיע ל-50%.  יש בעיר משכנות עוני רבים, והרחובות עמוסים אנשים שמוכרים הכול, ממוצרי מזון ועד עודפי צבא.

מוקד העניין העיקרי בעיר הוא קתדרל מטרופוליטנה (Catedral Metropolitana) בה קבור הארכיהגמון אוסקר רומרו. הקתדרלה המכוסה בכיפה, ניצבת מול הכיכר המרכזית, פלאסה באריוס (Plaza Barrios). בסמוך לה ניצב תיאטרו נאסיונאל (Teatro Nacional) התיאטרון הלאומי המפואר, שנבנה ב-1917, המחופה בבקטיפה אדומה. בתיאטרו קפה (Teatro Cafe) הסמוך מופיע המשכו של ציור התקרה החושני המופיע בתיאטרון. יש שני שווקים קיימים בעיר: מרקאדו אקס-קוארטל (Mercado Ex-Cuartel), המציע בעיקר  מלאכות יד, אריגים וקרמיקה, ומרקאדו סנטראל (Mercado Central) ובו בעיקר מצרכים לשימוש יום יומי. בעיין "שוק הקרמל" בגרסה לטינית. הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר של המדינה מוצגים במוזיאון הלאומי דוויד ח' גוסמן (Museo Nacional Davíd J Guzmán). חובבי יקר יוכלו למצוא מזור לנפשם היגעה מצפיפות ופיח, בגן הבוטני הנאה, חרדין בוטאניקו לה לגונה (Jardín Botánico La Laguna), שנבנה על ביצה שהתייבשה, בקרקעית הלוע הגעשי. חובבי ההליכה יוכלו לצאת לטיול סביב לועו של הר הגעש בוקרון (Boquerón) שליד סן סלבדור, או לצעוד בשביל ולרדת אל הלוע עצמו.

סונה רוסה (Zona Rosa) הוא מתחם המסעדות וחיי הלילה המהודר והיוקרתי ביותר בעיר. העיר מציעה מבחר גדול מאד של אוכל בינלאומי.

 

 

"דרך הפרחים – "רוּטָה דֶה לוֹס פְלוֹרֶס", מכונה כך על פרחי הגינה הרבים המעטרים את הבתים.  לאורכה של הדרך נמתחות עיירות קטנות, שבתיהן טובלים בגינות מטופחות.

זהו אחד האזורים הנעימים במדינה: שרשרת של עיירות קולוניאליות טובלות בירק. בתי מידות שמקורם בימים טובים יותר עטורים גינות עמוסות פרחים. חלק מהמקומות הוכשרו לתיירת והפכו למסעדות ובתי הארחה העיירה אפאנקה, (Apaneca) מציעה מבחר של אפשרויות, בעיקר שירותי תיירות ולאחרונה גם אטרקציה מיוחדת: טיול צמרות מרהיב ועתיר אדרנלין. חברה מקומית הסיעה את המטיילים ברכבי שטח ססגוניים, אל מטעי הקפה הנטועים בין עצי היער, בגובה של 1700 מ' מעל פני הים. בין העצים הגבוהים מתוחים כבלי פלדה, מפחידים למראה ממבט ראשון, אך לאחר הדרכה קצרה התיירים המפוחדים משהו, גולשים במהירות מסחררת מעל צמרות העצים, כשהם נהנים מתצפית מרטיטה, תרתי משמע, על כל הסביבה.

 

 

 

בחודש דצמבר, כך מספרים, הפריחה בשיאה והאזור כולו משתולל ממש בחגיגה של צבע. ניתן ללכת בינות לבתים השזורים בפרחים, עד לָגוּנָה ווֶרדֶה – אגם ירוק בלועו של הר געש, עטור בצמחיה טרופית עשירה. היפה שבעיירות הפרחים היא אטאקו (Ataco).  חלק מיופייה מקורו ביזמה של זוג אמנים צעירים, שהחלו לפני מספר שנים בציורי מוראלים, היינו, תמשיחי קיר על הבתים, ההופכים את המקום לגלריה ענקית, תחת כיפת השמים. חבריהם ועמיתיהם של השנים, החרו החזיקו אחריהם בציורים משלהם ובעוד מספר שנים, תדמה העיירה כולה לציור.

סמוך למעבר הגבול לאס צ'ימאנאס (Las Chimanas), נמצאת העיר הקטנה האואצ'פאן (Ahuachapan), ששמה יצא הודות ל"פרוליטוס" (Floritos) – מעין מנורות מאולתרות מעץ וניירות צבעוניים מרוחים בשעווה, המקשטים את המשקופים ונישאים בכל מקום, בפייסטה המתקיימת כאן מדי שנה, ב-7 בספטמבר. כאן נמצא ביתו של המשורר הלאומי אלפרדו אספינו (Espino), ששיריו הרומנטיים מרעידים לבבות עד ימינו. מתברר שכאשר הודיע לאמו שהוא עומד להינשא לבחירת לבו, גזרה עליו האם חיי רווקות, כדי שיתמוך בה בימי זקנתה, כפי שהיה נהוג במשפחות הלטיניות עד הרבע השני של המאה העשרים.  אספינו ציית למשפחתו, שהרי אז אי אפשר היה אחרת והתמכר לשכרות, שלקחה ממנו את חייו וגאלה אותו מן הסבל. יחד עם זאת, כך אומרים יודעי דבר, היא העצימה את כושר הביטוי שלו.  גם המשפחות הלטיניות הן כבר לא מה שהיו פעם.

סמוך להאוצ'פאן קיים אזור געשי ובו מספר לא קטן של פוּמָרֶלוֹת, היינו קיטור העולה מן האדמה. לאיטלקים שזיהו את התופעה באֶטְנָה, הזכיר הדבר עישון סיגריות ומכאן השם, שמשמעו "לעשן" (פוּמָר).

לקריאה נוספת, ראה:  תופעות געשיות בעולם.

העיירה הקולוניאלית אילובאסקו (Ilobasco), מושכת מטיילים מסיבות אחרות.  הוראת שמה בשפת הנאואה הוא 'אזור של שדות תירס רבים', אך כיום ידועה העיירה לא בדגנים שלה אלא בקרמיקה.  היא מפורסמת במיוחד בסורפרסאס (sorpresas – הפתעות) שיוצרים בה – דמויות או סצנות זעירות ומפורטות בתוך מעטפת בצורת ביצה ובגודל אגוז. בדרך כלל מתאורים שם אירועים מחיי היומיום בכפר, אבל אחד מאמני אילובאסקו הוסיף ברוב שנינותו דמויות של זוג עירום באמצע סקס לוהט. הכומר המקומי ניסה להחרים את היצירות מלאות החטא, אך אלה עדיין נמכרות, בשורה של חנויות ארטסאניה (artesanía – מלאכות יד), אם גם עטופות היטב בנייר אטום.

 

 

 סרו ורדה

האטרקציה העיקרית של המדינה היא נופיה הגעשיים שהיפים ביניהם מרוכזים בצפון מערב. בעיקר אגם קואטפקה (Lago de Coatepeque) , שמזכיר בצורתו העגולה ובצבעו הכחול את אגם אטיטלן המפורסם אשר בגואטמלה. תצפית משכרת מהכפרים הבנויים מעל האגם, הליכה לאורך החוף, במקומות בהם טרם נתפס על ידי בעלי ממון וכוח והפלגה אל האי שבלבו, הינה חוויה מרוכזת של ירוק וכחול. לא הרחק משם נמצא הפארק הלאומי סרו וורדה, המציע טיולי הליכה מרהיבים, תמיד בליווי מדריך וחיילים, אל פסגותיהם של הרי הגעש. המפורסם שבהם הוא חליסקו (Volcán Izalco), שהפך להיות כמעט סמלה של המדינה. זהו הר חרוטי ומחודד להפליא, עדיין מעש שהטיפוס אליו מאפשר לא רק מבט על הנוף אלא גם הצצה למה שנדמה כפתחו של השאול. לפני 200 שנה עוד היה הר הגעש איסאלקו רק חור באדמה, שנפלטו ממנו מדי פעם עמודי עשן גופריתי שחור. לאחר מכן החל להיווצר כאן חרוט, ותוך זמן קצר עלה החרוט עד לגובהו הנוכחי, 1910 מ'. איסאלקו ממשיך להתפרץ גם כיום ופולט עשן, סלעים ולהבות אש, שהם מראה מרשים כל-כך ביום וגם בלילה, עד שהוא נודע בכינוי 'המגדלור של האוקיאנוס השקט'. למרות שהוא עדיין מוגדר כפעיל, איסאלקו רדום מאז 1966. שביל מסומן מגיע לפסגה, והטיפוס בו אורך כשלוש שעות.

בלועו של הר סנטה אנה הסמוך, הגבוה ביותר באל-סלבדור, יש אגם שצבעו טורקיז ומפסגתו אפשר לצפות על אגם קואטפקה ממעוף הציפור.

 

 

מבקרים רבים באים לאל-סלבדור דווקא בשביל המים. עבורי מוקד המשיכה של חוף הינו דווקא גרגירי החול הזהבהבים. מתברר שתיירים רבים מוצאים דווקא את גרגירי הטוף השחורים כאטרקטיביים במיוחד ולחופו של האוקיינוס השקט קמים בקצב מהיר למדי אתרי נופש ומלונות בהם הכול כלול.  גלים נהדרים לגלישה נשברים אל חופי פלאיה דל קוסטה (Playa del Costa).  החופים הללו מושכים אליהם לא מעט צוללים, המחפשים דווקא את הרי הגעש המתנשאים מעל קרקעית האוקיינוס. אטרקציה נוספת עבור צוללים הם האגמים הגעשיים והנופים התת-מימיים שהם מציעים. אפשר גם לצאת לשייט אל איים הזעירים שבמפרץ פונסקה Golfo de) Fonseca).  צריך אך מעט מזל כדי לפגוש דולפינים שיבצעו תרגילי אקרובטיקה מול הסירה וצבי ים שיפסעו לאורך חופי החול-השחור של המפרץ.  יזמים מקומיים מציעים טיולים מאורגנים לפסגות הרי הגעש, ליערות הגשם ורפטינג או קיאקים במימיהם הסוערים של נהרות פאס (Paz) וטורולה (Torola).

לא ליברטד  (La Libertad) נחשב לאחד מאתרי הגלישה המובחרים ביותר שמציע האוקיינוס השקט. אך ספק אם אלו שאינם גולשים, ימצאו הרבה מה לעשות בעיירת החוף הקטנה הזו, ששוקיה גדושים דגים מיובשים או רקובים וכולם מדיפים ריח חריף. לה ליברטאד קרוב מדי לבירה ובסופי שבוע גדוש באנשי העיר הגדולה. מי שמוצא את החוף צפוף מדי, יכול להמשיך לאחד החופים הרבים לאורך לה קוסטה דל באלסאמו La Costa del Bálsamo) 75)  ק"מ של חופי רחצה שבהם ניתן גם לגלוש. החוף משתרע מערבה מלה ליברטאד עד אקאחוטלה (Acajutla).

 

 

 

קשה לתרגם לעברית את המונח הגיאו-בוטני Cloud Forest. אולי יער עננים, או פיוטי יותר "יער מועב". מכול מקום, הכוונה ליער שנמצא באזור גבוה וקריר יותר מאשר יגער הגשם הטרופי ומקבל הרבה ממשקעיו מהעננים השוכנים על צמרותיו דרך קבע כמעט. באזור בגובה עד 2400 מ' מעל פני הים, שבו נפגשים גבולותיהן של אל-סלבדור, הונדורס וגואטמלה, יורדים 2000 מ"מ של משקעים מדי שנה, והלחות מעל ל-90%.  תנאים אידיאליים להיווצרותם של יערות אפופי עננים. ביער של מונטה-כריסטו גדלים עצים לגובה של 30 מ', ועליהם יוצרים חופה שהשמש כמעט שלא חודרת דרכה. שרכים, סחלבים, פטריות וטחב מכסים את קרקע היער. אפשר לראות כאן את קוף העכביש, דב נמלים בעלי שני אצבעות וכן פומה, אגוטי (מכרסם קטן), טוקאן, וינשוף מפוספס. המדריך המדופלם שלנו לטיול בפארק, ילד בן עשר, טען שעם הרבה מזל, ניתן לראות שם גם קצאל, הציפור הלאומית, הנפש הקולקטיבית  של המאיה.

 

 

 

אתר המאיה של חויה דה סרן (Joya de Ceren), נראה תחילה כמחוויר לעומת נפלאותיהם של קראקוֹל, קאבָּה וצ'יצֶ'ן איצָה שבארצות השכנות. במבט שני, האתר מתגלה פחות פוטוגני אך מרתק לפחות באותה מידה. אין זה אתר פולחני כמו אלו המוכרים לנו מאוּשְמאל, קוֹפָּן או טיקאל.  כאן ניתן לראות את החיים עצמם.  בחויה דה סרן לא הקריבו קורבנות אדם ולא צפו בכוכבים; כאן חיו וכאן נקברו באופן המאפשר לשחזר את החיים ללא מאמץ. במבט מהצד ניתן לראות כיצד החיים קפאו באחת. בהתפרצות געשית בשנת 600 לערך, כיסה אפר וולקני את האתר, אפה אותו בחום של 1600 מעלות ושימר את כל מה שניתן, כולל את צורתם של העכברים שנלכדו באסם.

 

 

סוצ'יצ'יטו (Sochichito)  היא עיירה קולוניאלית ציורית, המשמרת להפליא את אווירת המאות הקודמות. היפה שבעיירות המדינה.  ההשוואה לאנטיגואה שבגואטמלה מתבקשת, גם אם שגויה מבחינה דידקטית. אין כאן רחובות הדורים, אבל ישנה אווירה עצלה ורומנטית המזכירה את העצלות הנהנתנית של האיים הקריביים. בתי מידות, גנים טרופיים, רחובות ציוריים, סמטאות מרוצפות, עדר פרות הפוסע בסמוך לכנסייה, דוכנים המציעים למכירה ערסלים שנקלעו בעבודת יד.  העיר צופה על אגם שאפשר לשוט בו ובמוך אליה שוצף, מפל המשושים אל טרסיו (El Tercio), אבל כמו בכול מקום כמעט באל-סלבדור, את ה"הצגה" גונבת דווקא האווירה, בעיקר סביב הפלזה, אחרי הצהרים. כאשר הטמפרטורות צונחות, יוצאים הרוכלים, הגברים הכרסתנים, הזקנים חבושי מגבעות הבוקרים, הילדות ששולי שמלותיהן רקומות בלבן. לכל אחד יש את הפינה שלו, את הפלזה שלו. את החלומות שלו. שעת בין הערביים מעל הפלזה, כאשר השמים האדומים מתחילים להאפיר והירח מתערבב לו בעננים, היא שעה יפה במיוחד, כי יפה שקיעת השמש ללב עצוב.