טיול לדרום אמריקה-גיאוגרפיה והמלצות לקריאה

כתב: גילי חסקין 

ראו גם : תולדות קובה מאז משבר הטילים ועד ימינו 

היבשת הדרום אמריקאית משתרעת לאורך אלפי ק"מ. מצפון לקוו המשווה, ועד לארץ האש בואכה אנטארטיקה. היא כוללת 13 מדינות ובהן מורשת אינדיאנית עשירה, המתובלת בניחוח קולוניאלי. אוכלוסיית היבשת היא פסיפס אנושי ותרבותי, המורכב מאינדיאנים, מאירופאים, מאפריקאים ומאסייתיים. דרום אמריקה הינה עולם ומלואו; שילוב מיוחד במינו של נופי פרא רבי הדר, קניונים, מדבריות ורכסי הרים, ג'ונגלים, נהרות וקרחונים, ובצידם נוף אנושי מגוון ומדהים, שילוב תרבויות וגזעים החיים במרקם חברתי עדין ורב קסם.

* רכס הרי האנדים, הארוך ביותר בעולם. יש בו הרים מושלגים, צוקי גרניט  מזדקרים, קרחוני עד והרי געש פעילים.

* האמזונס, הנהר הגדול בעולם. נהר המנקז שטח עצום בו ריכוז הצמחים העשיר והמגוון ביותר בתבל. למרות בירוא יערות הגשם, נותרו מרחבי ענק של יערות עד; בחלקם טרם דרכה כף רגלו של אדם לבן.

* חופי הים הקריביים והחופים האטלנטיים הקסומים, אלפי ק"מ של דיונות זהובות  עטורות דקלים. החל מאיים טרופיים נידחים, ללא נפש חיה ועד לחופי ריו דה ז'נרו הגדושים אלפי נופשים.

* מדבריות: לאורך החוף הפסיפי ומישורי פטגוניה. מדבריות הצחיחים מן הסהרה.  כמו כן, קיימים כאן, המפלים הגדולים בעולם, נהרות ענק, הרים ירוקים, אגמים  בשלל צבעים, קניונים, איונים עתירי צמחים, להקות ענק של ציפורים, תוכים  וקופים, בעלי חיים הנמצאים רק בה ושמורות טבע יפהפיות, שהידועה והמפורסמת  ביניהן היא איי הגלפגוס – (Galapagos) קבוצת איים שבכל אחד מהם חיים בעלי חיים אחרים. רובם ככולם אינם יודעים פחד מהו. דרום אמריקה היא עולם עשיר של שרידי עבר. אלפי שנים לפני שנחתה כף רגלו של קולומבוס, פרחו כאן תרבויות עשירות. תרבויות שלא הכירו את הגלגל והכתב אך הגיעו להישגים מרשימים. המתיישבים האירופאים, בעיקר הספרדים, אך גם  הפורטוגזים, הצרפתים וההולנדים, הוסיפו מחנן של עריהם הקולוניאליות  לנפלאות היבשת ופזרו ברחביה פניני ארכיטקטורה, המחזירות אותנו לשלהי ימי  הביניים באירופה. בייבשת מכושפת זו, נתקל המטייל, באנשי עסקים מעונבים ומחויטים הפוסעים במהירות למשרדיהם, כמו גם בשבטי אינדיאנים פרימיטיביים, שחלקם עדיין פוסע  בצעדיה הראשונים של הציוויליזציה. דרום אמריקה היא הרבה יותר מכל אלו. היא עולם חושני וסוער, הפועם בעוצמה בעורקים ומוביל את המטייל דרך הפולחנים השבטיים, טקסי המגיה והמחולות המסחררים של הקרנבל. דרום אמריקה היא גם שירת המחאה של כורי צ'ילה, האינדיאנים בבוליביה וצאצאי האינקה אשר בפרו. ארגנטינה וצ'ילה, הן עולם "לבן", אירופאי כמעט, שיש לו מעט מאד להציע מתחום התרבות האינדיאנית והשרידים הפרה קולומביאניים, אך מלהיב בנופיו הפראיים. בוליביה, פרו ואקוודור, ובמידת מה גם קולומביה, הן עולם אינדיאני ובו מרבית הסטריאוטיפים הקשורים לתרבות זו: אתרים היסטוריים מרשימים, הישגי בנייה מפליאים ושווקים אינדיאנים. ברזיל הינה עולם שונה בתכלית: כור היתוך של גזעי האדום, הצהוב והלבן, היוצרים לא רק תערובת נפלאה, אלא  תרכובת של ממש, תופעה אנושית נדירה. דרום אמריקה, היא חוויה רגשית חזקה, המכה חזק, עמוק בבטן ובלב, ומחלחלת עד לנימים העדינים ביותר בנפשו של  המטייל.

בדרום אמריקה, אקלים רב גוני. עובדה שיש לקחת בחשבון בתכנונה של כל  נסיעה.

* בפטגוניה – דרום ארגנטינה ודרום צ'ילה: העונה המומלצת היא חודשי הקיץ  (של חצי הכדור הדרומי), דהיינו, חודשים נובמבר-מרס.

* באקוודור, פרו ובוליביה: העונה המומלצת היא חודשי החורף (בחצי הכדור  הדרומי), בעונה היבשה, דהיינו, חודשים מאי-ספטמבר.

* בברזיל: העונה היבשה והקרירה יחסית, גם כאן, היא חודשי החורף, מאי-  ספטמבר; אך מרבית המטיילים מעדיפים להגיע דווקא בקיץ, בעונת הקרנבל.

כדאי מאד לתכנן את הנסיעה בהתאם!

כ-% 90 מתושבי דרום אמריקה הם נוצרים קתולים. בכל עיר או כפר, ניצבת בכיכר המרכזית, קתדרלה גדולה יחסית. לוח השנה משובץ בטקסים קתוליים, המתובלים ביותר מקורטוב מקומי. המתיישבים בני חצי האי האיברי, החדירו באינדיאנים,  בכושים ובבני התערובת, את הכבוד והיראה מפני הכנסייה. כך נוצר בליל שלם  של אלים, קדושים, דתות ואמונות. אין צורך במאמץ מיוחד, כדי לגלות שמתחת למעטה הקתולי הדק, ממשיך לפעם עולם פרה- קולומביאני, הסוגד להרים, לעצים  ולשאר כוחות טבע.  במקומות מסוימים, בעיקר בארצות האינדיאניות, עדיין מתייחסים ביראת כבוד לנחש, לנשר ולפומה – החיות שקודשו ע"י התרבויות הפרה קולומביאניות. האינדיאנים בפרו ובבוליביה ממשיכים להקריב קורבנות לפאצ'ה מאמא (Pacha Mama) אמא אדמה – ולסגוד בלבם לוירה-קוצ'ה (Vira Cocha), בורא העולם. בברזיל, קבלו האלים האפריקאים שמות וצורה נוצריים. עם מעט מזל ניתן לחזות  בטקסים ספיריטואליים המשלבים פולחני רוחות אפריקאיים, עם קורטוב נוצרי. בכפרים ובשבטים המרוחקים, ניתן להגיע, עם מעט מזל, גם לטקסים פגניים ללא  קשר לנצרות.

קרנבל הקרנבל הוא חג ששורשיו נוצריים. הקתולים מנועים מלאכול בשר בארבעים הימים הקודמים לחג הפסחא, לזכר 40 הימים בהם השטן ניסה את ישו במדבר יהודה [לזכר  הימים הללו –  QUARENT בלטינית – נבנה מנזר קרנטל ליד יריחו ומכאן גם המושג "קרנטינה", שהוראתו בידוד]. בארבעת הימים שלפני תחילת הצום הצמחוני הזה, נחוג הקרנבל. ייתכן שמקור המונח "קרנבל" הוא במילים הלטיניות "קרנה –  לברום", כלומר, "עזבו את הבשר". אם כי סביר להניח, ששורשיו הם טרום – נוצריים, אולי בבכחנליות של התקופה הקלאסית.  הקרנבל הוא חג דתי אירופאי, שהובא על ידי הקולוניאליסטים למועדונים סגורים  ומהם חלחל החוצה אל רחובות הערים בברזיל, אל כפרי האינדיאנים שבערים. במהלך השנים לבש הקרנבל צביון שונה בכל מקום.  בכל עיירה בברזיל נחוג קרנבל, בכל מקום הוא מקבל צביון שונה מעט.  הקרנבלים המפורסמים הם אלו של ריו וסלבדור. בריו דה ז'נרו, שם הקרנבל  הידוע מכולם, הוא למעשה תחרות בין בתי הספר לסמבה וסערת חושים במועדוני הלילה. בסלבדור שבבהיה, עיר שלמה יוצאת מדעתה, אל הרחובות ההומים, ומחוללת  בפראות חסרת מעצורים. הקרנבל בסלבדור הוא חמישה ימים של שכרון חושים.  הקרנבל נחגג גם מחוץ לברזיל, כמו סלטה שבארגנטינה, ברנקייה שבקולומביה, האי טרינידאד ועוד. בקוסקו שבפרו, לובש הקרנבל, אופי של פסטיבל מחולות עממיים ובאורורו שבבוליביה, הינו למעשה, החייאה של טקסים ופולחני שטן  טרום קולומביאניים.

שפתם של מחצית מתושבי דרום אמריקה היא ספרדית, מלבד ברזיל, שם מדברים  פורטוגזית. למטייל העצמאי חשוב מאד לדעת ספרדית. קשה מאד להסתדר ללא שפה  זו. רופאים, פקידים, ונותני שרות רבים, אינם דוברי אנגלית. לפני הטיול כדאי לעבור קורס בסיסי, בדקדוק הספרדי, שבניגוד למקובל לחשוב, איננו פשוט כלל, המלים כבר תבואנה מאליהן. מומלץ לרכוש ספר לימוד בנושא.  המטייל בכפריה של פרו ובוליביה, מגלה כי שם הספרדית היא עדיין שפה שנייה.  מרבית הילידים ("אינדיאנים") ברמות פרו מדברים קצ'ואה (Quechua)ובאזור האגם הטיטיקקה מדברים איימרה (Aymara).

אין לצפות לראות את גיבוריו של קרל מאי או את אויביו של בופלו-ביל האגדי. ביערות הגשם הטרופיים מסתובבים אינדיאנים משני סוגים: ממוסחרים מאד, המוכרים מזכרות לתיירים, או פראיים מאד, שמסוכן לגשת אליהם. שביל הזהב כמעט ואינו קיים. אינדיאנים אותנטיים, ניתן לפגוש בבקתות אשר בהרים הם נקראים "קמפזינוס" – (Campesinos) אנשי הקמפו – השדה.

המטייל לא נתקל בלוחמים קשוחים עטורי נוצות, אך אפשר להתרשם מן החיים  המסורתיים והפשוטים: התרנגול שעל הגג, הכלב הרובץ בפינה, החתול המחפש  עכברים, התרנגולת המנקרת בחברת אפרוחיה, וחזירי הים אשר ליד האח.

פייסטה (Fiesta) היא מסיבה. חגיגה לה שורשים דתיים, ולעתים תצוגה של המסורת האינדיאנית. מהפייסטות אפשר ללמוד מעט על ההיסטוריה, על הדת וכמובן על חיי היום יום של החוגגים. ביישובים הגדולים, סוגרים מפעם לפעם את החנויות והמשרדים, לרגל שמחה  מקומית, שיכולה להיות תהלוכת מסיכות ענקית או ריקודים המוניים ברחובות, בדרך כלל, בתלבושות ססגוניות. ביישובים הקטנים, לעומת זה, הפייסטה היא  אמצעי לברוח מקשיי היום יום, לעולם וורוד יותר, של צבעים, שירים וחלומות. הנוצרים מקדשים מספר ימים לזכר אירועים תנכיים, חגים דתיים, או ימי זיכרון לקדושים ומעונים. בימים אלו נחגגות פייסטות, בעיקר בכפרים הנושאים שמות  קדושים (סאן סבסטיין, סאן פדרו, סאן חוזה ועוד). גם בחגים כלל יבשתיים (12 באוקטובר – יום קולומבוס), או ימי עצמאות של מדינה זו או אחרת), סביר להניח שתערכנה פייסטות מקומיות.

בשנים האחרונות החמירו מעט בעיות הביטחון בדרום אמריקה. האבטלה, והעוני מצד אחד ואוזלת ידה של המשטרה מצד שני, יצרו רקע נרחב לפעילות פלילית. בוליביה ואקוודור נחשבות לבטוחות למדי; ארגנטינה, צ'ילה ואורוגוואי לבטוחות מאד, אך פרו ידועה לשמצה בגנביה הרבים ובכייסיה המומחים. בברזיל ובקולומביה הבעיה חריפה עוד יותר.  קיימת סכנת שוד במקומות אחדים, במיוחד לאחר רדת החשיכה. אינפורמציה זו לא באה כדי "לשפוך את המים עם התינוק"; כלומר, אין צורך לבטל את הנסיעה או  להיכנס לחרדה מוגזמת. חשוב מאד לפקוח עין ולהשגיח על הציוד. יש לנקוט משנה  זהירות בכל מקום צפוף ומלא קהל.;מקומות כאילו שורצים כייסים. במקומות כאלו, יש להקפיד שלא לשאת בכיסים דבר. הכסף, הדרכון וכרטיסי  הטיסה, תמיד על הגוף או בכספת. בערים הגדולות, כדאי להימנע מלשוטט באזורים מפוקפקים. בברזיל ובקולומביה, מומלץ לנוע בזוגות או יותר.