מנהיג נולד

30 ביולי 2000

לכב'

מערכת "מעריב"

מכתבים למערכת

תגובה לכתבתו של אמנון דנקנר – "מנהיג נולד".

קשה לי עם אהוד ברק. הקושי שלי אתו נולד הרבה טרם ההתנהלות הכושלת להרכבת הקואליציה. אולי זה התחיל בבקשת הסליחה הקולקטיבית מעדות המזרח ובעיקר באופן המלאכותי שבה נאמרה. קשה לי עם הניתוק שלו, עם מה שנראה כאטימות. קשה לי עם האכזבה שגרם לנו לאחר שהתפכחנו משיכרון השמחה על שקיעת נתניהו, והבנו כי בשמינו לא הפציע שחר חדש. בכל פעם אני "חוטף ריקושט" מראש הממשלה שלי. פעם זוהי התחנפות מיותרת ליצחק לוי, פעם זו ש"ס, פעם זהו חוק טל, ופעם זו השפלת שרנסקי , שלמרות ימניותו וראייתו הפשטנית אפשר היה לנווט אותו אחרת. כעת, הגדיל ברק לעשות. הוא גרם לי להסכים עם אמנון דנקנר.  בל יקל הדבר בעיניכם. מאז מאמרו היהיר "אין לי אחות". אינני חסיד של דנקנר ופעמים רבות אינני יכול לסבול את הארוגנטיות שלו. לפיכך ניגשתי לקרוא את מאמרו האחרון "מנהיג נולד", בתחושת התנגדות חריפה, השמורה בדרך כלל רק לו ולעופר שלח.  אך לתדהמתי, שפתיים יישקו. כל מילה כמעט חצובה לתלפיות. זהו מסוג המאמרים הגורמים לי תסכול על שלא היטבתי לכתוב כאילו בעצמי.  דנקנר מבדיל בין טפל לעיקר; בין התבן לבר.

אין ספק שברק הוא פוליטיקאי גרוע ומנהל שלומיאל. אין ספק שהשכיל מרצון רע או משלומיאליות לקלקל את היחסים במפלגתו, שגרם לקיצוצה ובקרב שותפיו הקואליציוניים הבעייתיים לכשעצמם, אך ברור מעל ומעבר לכל ספק כי הוא מנהיג. נסכים עמו או לא, מנהיג. לא מריונטה מכורה לסקרים העושה את רצון העם, או לפחות את רצון בוחריו, אלא אדם גדול הקובע מה רצוי לבוחריו. כבר לפני מספר חודשים, חידד מר ביטחון את השאלה האמתית סביב רמת הגולן. אמנם, כבר נתניהו היה מוכן להעניק לסורים כמעט את הכול, אבל ברק גרם להצפת השאלה אל הציבור הרחב. ברק חייב כל אחד מאתנו לבחור בין מפעל התיישבות מפואר לבין שלום בטוח. הוא חייב אותנו להתערטל מהסיסמאות הביטחוניסטיות שהפרחנו במשך שנים ולחשוב.  בקמפ דיוויד הלך ברק צעד נוסף וחשוב קדימה. שוב, אנו חייבים, ושוב בזכותו, להתבונן במציאות העגומה ולשאול את עצמנו אם אכן מדובר בעיר שחוברה לה יחדיו, או בעיר שתמיד היתה מחולקת ובשלומיאליות ישראלית טיפוסית הוצמדו לה ערי לווין ערביות. עם ישראל חייב לצמצם את התחומים עליהם יעמוד על רגליו, לחיים ולמוות. קוו המים בכינרת הוא אחד כזה. עין זיוון ? לא בטוח. הכותל המערבי כן. הרובע המוסלמי? ברק מחייב אותנו לבחור.

אילו חרד היה ברק לג'וב החדש שתפס, מן הסתם היה מקים ממשלת אחדות, מייד עם היבחרו, מייצב את כיסאו לארבע או שמונה שנים ומפייס את בוחריו מן השמאל על ידי השתלחות בחרדים. אצל רבים מהם זלילת חרדים היא תענוג העולה בחשיבותו על השלום. ברק בחר בדרך הקשה של שותפות מבזה עם החרדים, אכילת צפרדעים, אך עם קרטוע לעבר הכרעות מדיניות קשות. אני סבור שגם אם דנקנר הגזים בביקורתו על יוסי שריד, מנהיג מר"צ,  כמו מוסי רז, חייב ליטול קורה מבין עיניו. אכן, ליוסי שריד שמורה זכות ראשונים. הוא היה כמעט הראשון שקרא להקמת מדינה פלשתינאים ואזר אומץ לצאת חוצץ כנגד המלחמה בלבנון, אותה פסל מעיקרה.

יוסי שריד שהוא מבטאו הרהוט של השמאל הציוני בישראל, לא אצר כוח להתגבר על העלבון, לשים את העניינים האישיים בצד ולבוא לחבק את אהוד ברק חיבוק אמיץ, על שעשה מה שאף מפלגת שמאל ציונית לא עשה לפניו – העלה את ירושלים על ראש שמחתנו. זו היתה שעתם הקטנה של כמה ממנהיגי השמאל וזו היתה שעתו היפה של אהוד ברק. גם אם יוקדמו הבחירות וגם אם יודח מכיסאו לטובת איש ימין, את הנעשה אין להשיב. הרכבת יצאה לדרכה. ירושלים איננה טאבו. עוד פרת בשן דשנה ושקרית נשחטה, והפעם על מזבח השלום. כפי שכתב דנקנר –מנהיג נולד.

לדנקנר  – יישר כוח.