מאורעות הדמים של תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט הוא שם שנתנו בני התקופה ל"אינתיפאדה" שהשתוללה ברחבי ארץ ישראל באוגוסט 1929. העיתונות השתמשה תחילה במונח "פרעות ", אך מכיוון שהמונח הזה מזכיר יותר מדיי את ההתנפלות של הגויים על יהודי אירופה חסרי היישע, אומץ המונח "מאורעות", שהוא תרגום של המונח הבריטי riots

כתב: גילי חסקין

המאמר נערך ונכתב מחדש ב-19/01/16

ראו קודם, באתר זה:

סכסוך הכותל המערבי ;    מאורעות תרפ"ט – רקע וגורמים ;      מאורעות תרפ"ט – השפעות והשלכות ;

ראו גם באתר זה :

סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט 

ראו גם: מאורעות תרפ"ט באתר ה'הגנה'.

תעודות ממאורעות תרפ"ט – אתר דעת.

קשה להגזים בהערכת השפעתם המהממת של מאורעות הדמים הללו והשפעתם על בני הדור.

האירועים הקשים בחברון, בצפת ובשאר אזורי הארץ הפתיעו את הישוב. לאחר כשבע שנים של שלווה יחסית, ביחסי העמים בארץ, התברר עומקה של התהום המפרידה בין ערבים ליהודים[1]. מאורעות תרפ"ט תפסו את היישוב והנהגתו, בהפתעה גמורה[2]. היישוב לא היה מוכן לסכנה, פיזית ונפשית. במאורעות אלו השתתפו ערבים-מוסלמים מכל רובדי החברה, אשר הונהגו על ידי ראשי המועצה המוסלמית העליונה וחברי הוועד הפועל הערבי ושליחיו ,ושאבו עידוד רב מכוהני הדת, להכות ביהודים ולבוז את רכושם. אלו ניסו וכמעט הצליחו להרוס את הבית הלאומי בראשית התהוותו[3]. הרוב המוחלט של היהודים נרצחו בבתיהם, כשהיו לא חמושים, בידי תוקפים ערבים. ההרוגים הערבים נפלו בזמן שתקפו שכונות או ישובים יהודים. מרבית הערבים נהרגו מאש כוחות הביטחון הבריטיים. חלקם מאש ההגנה. כמו כן, מספר קטן של ערבים נהרגו מירי בריטי לא מובחן וכמה נרצחו על ידי יהודים, כמעשי נקם.

ראו באתר זה: מעשי נקם בידי יהודים

מאורעות תרפ"ט הביאו לשינויים רבים בתחומים רבים. הם גרמו לממשלה הבריטית לבדוק הן את אופי שלטונה בארץ־ישראל והן את עתידה של הארץ, הם גרמו לשינויים צבאיים ומדיניים אצל הבריטים, הערבים והיהודיים. מאורעות תרפ"ט דחפו קבוצות שהיו מרוחקות מהתנועה הציונית להתקרב אליה. הן שהאיצו את כניסת יהודי המזרח תחת כנפי המוסדות הציוניים.

באדיבות ויקיפדיה

מהלך המאורעות

ירושלים:

נבחרה על ידי מארגני הפעולות למרכז פעולתם. ראשי המתקוממים ידעו לבטח, כי להתפרצות אלימה בירושלים, העיר הקדושה למאמינים בכל העולם, תהיה השפעה כבירה. ביום שישי י"ז באב (23 באוגוסט), התחילו לנהור לעיר העתיקה, פלחים רבים מן הסביבה ובדווים ממדבר יהודה, כשהם מזוינים במקלות, אלות, סכינים ופגיונות. הם הישרו בעיר אווירת מתח ואלימות. אחד המטיפים השמיע נאום לאומני ובו הסביר כי על מאמיני האיסלם להילחם עד טיפת דמם האחרונה נגד היהודים. דווקא המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, קרא בשלב זה לשמור על השקט[4]. אולם הרוחות התלהטו. השמש הספרדי של הכותל הוכה נמרצות בידי המפגינים וניצל בידי ערבי[5]. בסביבות השעה 11:00 נשמעו על הר הבית יריות שנועדו כנראה לשלהב את הרוחות. כמה מאות מתפללים פרצו אל סמטאות השוק והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. המונים יצאו מתוך העיר העתיקה החוצה, כשהם חמושים במוטות ומקלות. בערך באותו זמן נרצחו שלושה ערבים בשכונת מאה שערים. בכמה מקומות, כמו בגן העיר, נתקלו הפורעים ביהודים חמושים באבנים ובמקלות, בשכונת ימין משה ובעמק רפאים נאלצו לסגת מפני ה’הגנה’. במאה שערים, הכו אנשי מגן יהודים באספסוף. כמה יריות אקדח ופצצה הרגו שני ערבים ופצעו כמה, דבר שהפיל חרדה בקרב הפורעים, אשר נסוגו. ההמון הקיף את שכונת הגורג'ים – השכונה הקטנה של עולי גאורגיה, ששכנה במתחם ניסן ב"ק- כשהוא דוחק הצידה קצין בריטי וכמה שוטרים ערבים, שדד מכל הבא ליד והרג שמונה אנשים, ביניהם אישה וילד. סופר שאת הילד הרגו לאחר שניקרו את עיניו[6]. לימים התברר כי הילד, שמואל צפניה נדקר בפניו והתעוור בעין אחת, אך לא נהרג[7]. אך אין בכך כדי להפחית את הזוועה. ניסיונם של הפורעים, לפרוץ אל האזור היהודי נכשל עקב התגוננות היהודים. ההמון לא העז לפרוץ אל השכונות החדשות, שננטשו על ידי הבריטים. ירושלים העברית נוהלה כמה ימים על ידי מוסדות יהודיים. ארגון ה'הגנה' ומתנדבים רבים סיירו ברחובות[8].

שעה שהאספסוף הערבי המשיך בניסיונותיו לפרוץ לעיר החדשה מצידה המזרחי, כבר החלו התקפות מאורגנות על שכונות הספר אשר בעיר החדשה, מצפון, ממערב ומדרום. דווקא בעיר העתיקה כמעט ולא היתה התקפה, אלא מקרים בודדים. הערבים הכו במרבית שכונות הספר, שהיו כמעט מחוסרות כוח מגן. כמו כן נעשו ניסיונות לנתק את הדרך בין ירושלים לתל־אביב. במרבית המקומות נהדפו ההתקפות, בסופו של דבר, בידי המשטרה. ההתקפות על השכונות נמשכו ללא הפסקה, מספר ימים. מכוניות המשטרה היו מופיעות מדי פעם בפעם, יורות ומסתלקות. הפורעים הצליחו להשתלט על רמת רחל ולהחריבה, כמו כן החריבו חלק משכונת תלפיות.

לא היתה זו התפרצות אספסוף חמוש במקלות ובסכינים, כבשנות 1920 – 1922, אלא התקפה מאורגנת של כנופיות מזוינות ברובים. כשראה ראש משטרת ירושלים את המצב, גייס טלפונית כמאה ושבעים אזרחים בריטיים, ביניהם עשרים ושמונה סטודנטים מן המכון התיאולוגי שבאוקספורד, שבאו עם מוריהם לסיור בארץ. רבים מהמתנדבים הביאו את מכוניותיהם, ששימשו לצורך פטרול.[9] מנין ההרוגים באותו יום היה שמונה יהודים וחמישה ערבים. מנין הפצועים חמישה עשר יהודים ותשעה ערבים. בלילה פונו תושבי תלפיות[10].

ה’הגנה’, שהיתה קיימת מאז 1920, לא היתה מאורגנת, מאומנת ומצוידת כדרוש, אולם, לדעת יוחנן רטנר, "בירושלים ארגון ה’הגנה’ עמד במבחן בצורה יפה…". רטנר ציין בעדותו, כי לא היה מטה שקבע את כל הפעולות  וכי בידי מפקד העיר לא היו קבוצות יציבות מאורגנות כיחידות קרב… "ספק אם הארגון היה ניצול ממצב קשה, ממפלה גדולה, לולא היתה פעולה כמעט מקרית, ספונטאנית, של בחורי ‘הגנה’ אחדים, אשר זרקו ברגע הנכון פצצות אחדות לפני ההמון…"[11]. מאמצי הערבים לחדור אל השכונות היהודיות נכשלו ושבעה עשר החללים היהודיים בעיר היו עוברי אורח, שנקלעו לאזור המהומות, או מגינים שנפלו על משמרתם[12]. אמנם ה’הגנה’ בירושלים הצליחה לבלום את ההתקפות על הרבעים היהודיים, אך לדעת אניטה שפירא, הסטודנטים האוקספורדיים שהמשטרה גייסה כחיל עזר, עד שהגיעה התגבורת ממצריים, היו אפקטיביים יותר מן ה’הגנה’ בבלימת הערבים[13].

שוטרים מיוחדים אלה, אשר פעלו לפי הוראות המשטרה, עשו רבות להגנת העיר. אך רושמי ההיסטוריה היהודים קבעו, כי העיר ניצלה מחורבן מרצח ומשוד, לא בעזרת זרים, אלא בגבורת אנשיה[14]. המשטרה הגבירה את כוחותיה המזוינים מיום ליום. בעזרת כוחות צבא שהגיעו ממצרים וממלטה. בעבודת הצבא בולטת דמותו של הקצין המנוסה ויליאם דובי(William George Shedden Dobbie), שהפעיל גם את חייל האוויר. הצבא החל להשתלט על ירושלים, אך בינתיים התפשטו המהומות לכל קצוות הארץ[15].

תודה לאלון אוריון על הסבת תשומת הלב לזווית הצבאית הבריטית ולאישיותו של דובי

חברון

הקהילה היהודית בחברון היתה הקטנה ב"ארבע ערי הקודש". התגוררו בה קרוב לשש מאות יהודים, מרביתם ספרדים, שישבו שם זה 800 שנה ומיעוטם אשכנזים, שהגיעו לעיר מאה שנה קודם לכן[16]. למרות מיעוט מספרם, היה מצב בני הקהילה איתן. מרביתם התפרנסו ממסחר, ממלאכות שונות, מהוראה וממקצועות חופשיים. יחסי השכנות עם הערבים היו טובים והיה נהוג, במשך שנים רבות, שאלו מזמינים את אלו בחגים ובמועדים. את התמונה הטראגית מרכיבה העובדה שבני המקום התנכרו לארגון ה'הגנה'. שם, שררו יחסים קשים בין אנשי ה'הגנה' שנחשבו ל"מופקרים" ובין תושביו האדוקים מאד של הרובע היהודי. בסופו של דבר הוצאו אנשי ה'הגנה' מן העיר. הם לא היו שם באוגוסט 1929. ערביי חברון היו ידועים כמתנגדי המופתי, אך הלה הצליח לרתום לעגלתו את קנאי הדת ובראשם שייך טאלב מארקה, ברגע שפתח בהסתה על רקע דתי. למרות השמועות על הסתה מכיוון ירושלים, יהודי חברון היו שקטים ובוטחים, בין הייתר משום שנכבדי הערבים ומושל העיר עבדאללה קארדוס הבטיחו כי לא יאונה להם כל רע[.

ביום שישי, בשלש אחרי הצהרים הגיעו נוסעים שחזרו מתפילה בירושלים והפיצו שמועה שיהודים הורגים ערבים. מרבית היהודים נסגרו בבתיהם, בפקודת מפקד המשטרה ריימונד קאפרטה (Cafferata), למעט תלמיד תורה מתמיד, שנרצח בישיבה. בינתיים הזעיק מפקד המשטרה תגבורת מירושלים, מיפו ומעזה. ביום שבת בבוקר הכריז שייך טאלב מארקה, בשם המופתי, "כי הגיע היום להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, וכי חכמי הדת התירו להם את הנשים והרכוש". הפורעים עברו מבית לבית וטבחו באין מפריע. קאפרטה ניסה לעצור בהמון, ירה בו, הרג שניים מהפורעים, אך נרגם באבנים, עד שהופל מעל סוסו. לפי עדות שנמסרה לוועדת שאו[17], קאפראטה, קצין המשטרה הצעיר, עצר את האספסוף כמעט לבדו, עד שהגיעו תגבורות מהימנות. בהתקפה על בית הדסה ציווה לירות בהמון וירה בפורעים בעצמו. הוא תיאר בדו"ח שלו: " ראיתי ערבי מניף חרב על תינוק, במטרה לערוף את ראשו. הוא כבר הכה אותו פעם אחת ועמד להכותו שוב, אך שהבחין בי, הפנה את החרב אלי, הכה בה והחטיא. הוא היה ממש מול הרובה שלי; יריתי בו במפשעה. מאחוריו היתה אשה יהודיה, מרוחה בדם, ואתה גבר[18]. הבריטים העריכו כי הודות לדבקותו ולאומץ לבו הציל ממוות מאות נפשות. אולם ההיסטוריוגרפיה הציונית זלזלה בו והוא שימש מטרה להתקפות קשות מצד ניצולי חברון וידידיהם, על שלא הציל את חיי ששים ושבעה הקורבנות שנפלו מידי המרצחים הערבים[19]. הפורעים העלו באש את בית הכנסת, בית החולים "הדסה" ובניינים אחרים. מרובע העיר החדש, פנו אל הרובע הישן, התגברו על  מספר השוטרים שעמדו שם (לטענת אחד העדים, היו שוטרים שאף עודדום לעשות כך) והמשיכו במלאכת הטבח. היחידים שעמדו בפרץ היו קאפארטה והשוטר היהודי ברוז'ינסקי, שהרגו שמונה מתפרעים[20]. במכתב ששלחו אחר כך ראשי הקהילה בחברון אל הנציב העליון פירטו כמה ממעשי הזוועה: את הרב מאיר קסטל, בן 68, ואת הרב צבי דברקין, בן 70 ועוד חמישה בחורים – סירסו. הם אנסו והרגו את בתו של הרוקח בן ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו וארבעים שנה היה משרת יהודים וערבים; גם אותו הרגו. את יצחק אבושדיד חנקו בחבל, כמוהו כדובניקוב. את יצחק אבו חנה, זקן בן שבעים, קשרו אל הדלת והתעללו בו עד שמת. את מנחם סגל, ילד בן שנתיים, מלקו בעורפו. הם פירטו עוד מעשי אונס והתעללות. עד ראיה סיפר: "את האופה היהודי תקפו הפורעים ושרפו את ראשו באש של פרימוס שהדליקוהו, וכאשר ראו שעודנו חי – ביתקו את מעיו בפגיונות… ומעשה בצעירה אחרת שהפשיטוה והיא ניצלה מאונס על-ידי המוות. היא התחננה בפני המרצחים שיהרגוה וכאשר "נכמרו רחמיהם" עליה, הם ריטשו את בטנה ושרפו את מעיה"[21]. לאחר שהפרעות שככו, נתגלו מקרים רבים של אכזריות לשמה, עת התעללו הרוצחים בילדים קטנים בטרם המיתום[22].

ישנם צילומים של ידיים ואצבעות קטועות, כנראה כדי לחמוס צמידים וטבעות. בתים, חנויות ובתי כנסת הועלו באש. יחד עם זאת, יהודים רבים ניצלו הודות לשכניהם הערבים .העיתונות שתיארה את המאורעות הדגישה את האנלוגיה לפוגרומים ברוסיה בתארה את בריחתם של יהודי חברון מפני הרוצחים והתחבאותם בחורים נאלחים, בתיאורים השאולים ישירות מתוך "בעיר ההריגה" או "על השחיטה"[23] של ח"נ ביאליק[24]. גם דוד בן גוריון השווה את הרצח בחברון לפורגום קישינייב[25]. רחבעם זאבי, שערך ספר על הפרשה, מיקם את ה"פוגרום" כחוליה בסדרת הרדיפות אחר היהודים בגולה[26]. כל זאת, למרות שבניגוד למזרח אירופה, הממשלה לא יזמה אותו ואף לא עמדה מנגד. מנקודת מבט יהודית, התקפת הערבים על היהודים החרדים, אנשי הישוב הישן, שלא היה להם דבר עם המעשה הציוני, היא הוכחה לתאוותם הרצחנית לדם יהודי[27]. על פניו, בין הציונים לבין חב"ד שעמדה בחזית המאבק בציונות, עמד פער שאינו ניתן לגישור. אולם המחלוקות המהותיות בשיח היהודי, התגמדו בעיני הערבים מול מה שתפשו כנקודות הסכמה .אלו ואלו ראו בעצמם עם ולא רק דת, לשניהם זיקה עמוקה לארץ ישראל שניהם חשים איזו שהיא ערבות הדדית ושני הזרמים היו מעורבים במעשה ההתיישבותי. המחלוקות העזות בין המחנות היו מבחינת ערביי ארץ ישראל כקצף על פני המים. מעל הכול ריחפה עובדה ניצחת אחת: כל הזרמים בישוב היהודי, החל בעולי המגרב, דרך בני חצרות חסידות ועד לפעילי ציונות ליטאים, כולם פעלו להרחבת היישוב היהודי בארץ ולהפיכתה לארצם של היהודים. גם אם חלקם התנגדו להקמת מדינה יהודית, מכלול הפעילות יצר אצל ערביי פלסטין, תחושה של איום[28].

שלמה טיקוצ'ינסקי, שחקר את הנושא מצביע על כך שעם המעבר לחברון חל שינוי בנושאי הלימוד של הישיבה: מלבד מסכתות מסדרי נשים וניזיקין, המרכיבות את הקוריקולום הישיבתי המסורתי, הוחל בלימוד מסכתות מסדר קדשים, העוסקות בענייני מקדש וקרבנות. ניתן לראות שינוי זה כסממן של אווירה גאולית משיחית שאפפה את התלמידים העולים[29]. קשה לדעת אם תפיסה משיחית זו אובחנה על ידי ערביי חברון, אבל שחאדה אלרג'בי, סטודנט ממוצא חברוני, שהגיש עבודת דוקטורט לאוניברסיטת אלנג'אח, חקר את הקהילה היהודית בחברון, עשה שימוש נרחב במקורות יהודים וערבים והגיע למסקנה שהבאת ישיבת סלבודקה לחברון ב-1925, כמהלך ציוני מובהק, נעשה ביוזמת האישים הציוניים בחברון, ובראשם אליעזר דן סלונים ואביו יעקב יוסף[30].גם אם אין הדבר נכון כלל, אין להתעלם מהרעיון שכך יכלו לראות זאת הערבים.

את הנרטיב המקובל של הטבח חיבר רחבעם זאבי. "עשו זאת כל ערביי חברון, למעט בודדים מביניהם שנתנו מחסה לשכניהם היהודים, וכך נהפכה עיר הקודש חברון לעיר ההריגה", כתב זאבי. הוא תיאר את הטבח כפוגרום. אין זה תיאור מדויק: לא כל ערביי חברון השתתפו בטבח ורוב היהודים בעיר ניצלו הודות לשכניהם הערבים. בארכיון הציוני שמורות רשימות של יהודים שניצלו בבתי ערבים: אחת מהן מונה 435 שמות. לפחות מחצית מכל הקהילה מצאה אפוא מקלט ב-28 בתים; בכמה מהם קלטו עשרות יהודים. חודשים אחדים לאחר הטבח התעוררה השאלה אם יש לשלוח מכתבי תודה רשמיים לערבים שהצילו יהודים. עורך הדין הידוע שלמה הורוביץ, שייצג רבים מנפגעי הטבח, המליץ להימנע מכך. עם זאת המליץ הורוביץ להודות לרופא מצרי ששהה ביום הטבח בחברון ושמו דוקטור עבד אל-עאל. לבד מהטיפול שהעניק לפצועים, הציל בעצמו משפחה שלמה. הורוביץ כתב כי מדובר באיש נאור, אנטי לאומני, חדור תחושת חובה רפואית. אחד מראשי הסוכנות היהודית כתב לאל-עאל שיהודי הארץ חשים כלפיו הערכה והכרת תודה.

ראו בעניין זה: תום שגב, שיעור בהיסטוריה

מכול מקום, חברון התרוקנה מיהודיה[31]. כן נעזב הישוב הקטן מגדל־עדר (לימים יוקם שם כפר עציון), בדרך לירושלים.

ראו גם: תמונות (קשות) מהטבח בחברון

עודד אבישר – מגילת הדמים.

תום שגב – ניצולים יהודים.

רוב ההתנפלויות היו על ישובים קטנים ומבודדים, בעיקר לצורך ביזה. על מוצא התנפלו בני קאלניא הסמוכה. תוך רגעים מעטים שחטו בסכינים את בני משפחת מקלף וכן שני אורחים שהיו בבית, יחד, שבע נפשות. בנשים התעללו לפני הרצח, הן נאנסו ואחר-כך נרצחו. אחרי הרצח והביזה העלו את הבית באש. ילדה וילד ניצלו (לימים, הילד, מרדכי מקלף היה רמטכ"ל צה"ל).

ראו באתר זה: סיור במוצא

הרטוב הותקפה על ידי ערביי דיר אבן ואשתאול. הפורעים נעצרו על ידי המשטרה, אך המתיישבים החליטו לקבל את הצעת הבריטים ולהתקפל אל תל־אביב בסיועם והמושבה , כמו גם החווה שהקים בה יצחק לייב גולדברג, ("הנדיב הבלתי ידוע"), נבזזה עד היסוד. גולדברג ציוני בעל הון, שמימן בין השאר, רכישת קרקעות ברחבי הארץ, נמנה עם מקימי עיתון “הארץ” וחיים נחמן ביאליק כתב עליו שיר הפותח בשורה “יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶש”.

ראו באתר זה: – סיור בהרטוב

כפר אוריה וחוות חולדה הותקפו ותושביהם פונו; בחולדה, אחרי עמידת גבורה. הגנת חולדה התפרסמה במיוחד והפכה להיות לסמלה של ההתגוננות הנועזת.

ראו באתר זה, – סיור בחולדה

כמו כן נערכו התקפות על עטרות ונווה יעקב. כאן חברו ההגנה היהודית המאורגנת והמשטרה הבריטית למניעת אסונות[32]. באר טוביה נחרבה עד היסוד ורק הודות לאומץ ליבם של קומץ צעירים ולמספר רובים שנותרו במקום, ניצלו מאה ועשרים תושביה מטבח. תושבי גדרה סרבו להתפנות, למרות הוראת המשטרה. מגיניה התבצרו יחד עם מגיני באר טוביה, בבית הכנסת, אך ההתנפלות נמנעה הודות לבואם של מאה חיילים בריטים.

תל־אביב ויפו:

בניגוד לחברון וצפת, ניצבה תל־אביב כגוש חזק ומלוכד מול יפו. אספסוף מוסת ניסה לפרוץ משכונת מנשייה לתוך תל־אביב. הם נתקלו באנשי ה’הגנה’ שהקיפו בעמדותיהם את העיר. קצין המשטרה הבריטי ריגס פקד על שוטריו לפתוח באש, שהרגה ששה מהם, דבר שגרם לרבים לסגת[33]. ביפו, נתקלו הפורעים, בכל מקום, בכוחות ה’הגנה’ שלא אפשרו להם לחדור לתחומי היישוב היהודי. כאשר ניסו הפורעים להקיף את בית הממשלה ביפו, נתקלו באש בריטית ומיד נסוגו. בעוד ההתקפות בחיפה נמשכו, נרצח לא הרחק ממסגד חסן בק העגלון ברוך רוזין, שהעביר עם שני בניו תכולת בית למרכז העיר. באותו יום נהרגו כמה מאנשי ההגנה ביפו, שנזעקו לעזרת יהודים שהיו נצורים בבית החרושת לספירט באבו כביר. אחד מהם, בנימין זאב גולדברג, נפל מתבוסס בדמו” לזרועותיו של השוטר שמחה חינקיס. ההרוג, היה בנו של יצחק גולדברג, שהוזכר לעייל.

חיפה:

המאורעות התרחשו במשך שלושה ימים (24-27 באוגוסט). התחולל מאבק עז בין הערבים לבין היהודים, שלבש צורה של מלחמת אזרחים עקשנית. פה עברו היהודים, בפעם הראשונה בארץ, מהגנה להתקפה[34]. הפורעים ניסו ביומיים הראשונים לחדור לשכונת הדר הכרמל, ליבה של חיפה היהודית. רק לאחר שנכשלו בכך, ניסו לתקוף גם שכונות מרוחקות, אך לאילו ניתנה שהות להתארגן, שנוצלה היטב[35]. השכונה היהודית הדר הכרמל, שחלשה על העיר התחתית, הערבית ברובה, הפכה למבצר יהודי. בעיר התחתית רוכזו היהודים בבניינים גדולים, בהם מבצר "הטחנות הגדולות"[36].

ככלל, ניתן לומר, כי המשטרה איבדה את עשתונותיה בימי המהומות. השוטרים היהודים סייעו בגלוי ובסתר לבני עמם, וכך עשו גם הערבים. ה’הגנה’ פעלה במרץ ואנשיה פטרלו במכוניות וירו בפורעים. פלחי טירה הוזעקו על ידי הערבים לעזרה והגיעו מזוינים באלות ובפגיונות. אך המשטרה, בסיוע אווירון, ירתה בהמון; כארבעים מהם נאסרו. שני פועלים שהגיעו ברכבת מזיכרון יעקב, נרצחו[37]. הופעתה של אניית המלחמה "בארהאם" בנמל חיפה, שינתה את פני הדברים. מלחיה השליטו את הסדר בעיר, אך גם אסרו את המגינים היהודים, מתוך מגמה לשמור על "שיווי משקל". בערב, לאחר כמה פרפורי גסיסה של המאורעות, עבר השלטון לידי הצבא, אשר יצר יחסי הבנה  ושתוף פעולה עם באי כוח הקהילה.

אזורי הארץ הערביים:

מאורעות תרפ"ט לא הצטמצמו לתחומי היישוב המעורב, אלא התפשטו בכל פינות הארץ. באזור השומרון הגיעה המתיחות לשיאה. המשטרה הקדימה והוציאה את מעט היהודים שגרו בשכם ובטול כרם ומנעה בכוח מערביי שכם לעלות לכיוון ירושלים. מג'נין יצא המון מוסת לכיוון יישובי העמק, אך נכבדי העיר, שעצרו אותם במכוניות משטרה, הצליחו להחזירם. בבית שאן הוכו היהודים קשות וחולצו על ידי המשטרה. בעכו עלה השבאב על בית החרושת 'נור', שם התחבאו היהודים, אך נהדף על ידי המשטרה. רמלה ולוד היו דוגמא טובה לפעולת קצין ערבי, שהצליח למנוע מהאספסוף לצאת ליפו והשכיל לשמור על הסדר. בעזה, חולצו היהודים על ידי המשטרה ופונו ברכבת לתל־אביב. הפינה היחידה ששמרה על שקט היתה טבריה, שבה פרסמו נכבדי הערבים, כרוז אל בני עמם בעיר ובסביבתה, לשמור על השקט ולהימנע מפגיעה ביהודים[38].

הגליל והעמק:

באזור לא התחוללו מעשי הרג גדולים, למעט צפת, הודות לפרק הזמן שארך לגל הטרור להגיע מירושלים לצפון ונתן ליישובים שהות להיערך אל מול הסכנה. סיבה נוספת לכך שגל האסון פסח על האזור היתה, מסירותם של שניים מן האחראים לשלטון בגליל – קצין המחוז אנדריוס ומפקד משטרת נצרת בראיאנט. אירועי הדמים לא פסחו על צפת, שגם בה היו הקורבנות בני "הישוב הישן".

בעמק המזרחי הותקפו בית אלפא וחפציבה בידי הבדווים מעמק בית שאן.

לזכר אירועים אלו נכתב השיר "שכב בני" על ידי עמנואל הרוסי.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

ראו גם, באתר זה: סיור בעקבות פרשיות התיישבות והגנה בעמק המזרחי – בדרך לעין חרוד.

הנשים והילדים פונו לגבע ומשטרת נצרת חברה למגינים, להנסת התוקפים. בעמק המערבי הותקפה משמר העמק ותושביה פונו לעפולה, מהלך שעורר וויכוח מר בחוגי המגינים בעמק ובארץ כולה. המשורר אורי צבי גרינברג, איחל לאנשי משמר העמק, רק פורענויות – "אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף" [על משקל – "הָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם", שמואל ב', א', 21]. השיר עורר פולמוס ציבורי רב ייצר.

צפת

באופן כללי, העמק לא היה ערוך להגנה. באצבע הגליל הותקפה יסוד המעלה, בעיקר בידי שכניה מהכפר המוגרבי תליל; המושבה נבוזה ותושביה פונו למשמר הירדן. משמר הירדן ניצלה הודות לשוטרים הבריטים. כפר חיטין שבגליל התחתון, הותקף על ידי ערביי חיטין, שנעצרו על ידי משמר שוטרים קטן. בצפת שרר שקט , בעוד האירועים האלימים מתחוללים ברחבי הארץ. ב-29 באוגוסט 1929, ביום החמישי לפרעות, כאשר נדמה היה כי המשטרה והצבא שולטים במצב, פרצו פורעים ערבים, בשעות אחר הצהריים, אל הרובע היהודי, דקרו והרגו יהודים ושרפו את הרובע[39]. תוך מחצית השעה נמנו שמונה עשר הרוגים, ביניהם קשישים ותינוקות, למעלה מחמישיים איש נפצעו, רבים מהם אנושות. כמאתיים בתי מגורים ועסקים הוצתו ונבזזו[40]. ארגון ה'הגנה' גילה אזלת יד מוחלטת ורק התערבות המשטרה מנעה אסון גדול יותר[41]. בערב אספו החיילים את יהודי העיר לבית ה"סאראיה", בניין הממשלה, בלב הרובע הערבי, שם שהו יומיים וראו כיצד בתיהם עולים באש. בלילה השני תקפו הערבים גם את חצר הממשלה ומן היריות נהרגו שני יהודים. ההתנפלות עצמה נמשכה כעשרים דקות, עד שהתאוששה המשטרה והניסה את הפורעים[42]. גם למחרת, כשהגיע צבא נוסף והשתלט על העיר, המשיכו הפורעים לבזוז את הסמטאות; בעוד היהודים הרעבים נאבקים על כל פת לחם בחצר הממשל. אין ספק שכוח הגנה קטן ומאורגן יכול היה למנוע את האסון. אולם הכוח הזה לא היה בנמצא[43]. באותו ערב התקיפו הפלחים את הישוב הקטן בעין זיתים; שלושה מתושביו נהרגו והייתר נמלטו לצפת[44]. רק ביום ראשון הגיעה העזרה מחיפה ומטבריה. אולם חוסר סדר וארגון הכביד על חלוקת העזרה. שלושת אלפי יהודיה של צפת, הפכו בן יום לחסרי כל[45]. כותבי ההיסטוריה היהודים, בחלקם, מייחסת את אירועי צפת ל"מחדל ולשיסוי של הצבא הבריטי"[46]. זהו תיאור מוגזם; היה כאן מחדל, אך בשום  פנים ואופן לא שיסוי. אם מדובר על מחדל, ניתן כנראה לייחסו גם לארגון ה’הגנה’, שכישלונה בצפת היה נראה לעין.

תוצאות המאורעות

מאורעות תרפ"ט שינו את מפת ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל. היהודים גורשו מחברון, שכם, עזה, ג'נין, טול כרם ובית-שאן. מספר מקומות יישוב נחרבו עד היסוד (קיבוץ רמת-רחל בדרום ירושלים ומוצא שבמערב העיר, באר-טוביה בדרום הארץ, קיבוץ חולדה, קיבוץ משמר-העמק, היישוב היהודי בעין-זיתים בגליל והיישוב היהודי בצפת). במשך שבוע של פרעות נהרגו ברחבי הארץ 133 יהודים וכ-230 נפצעו (מתוך יישוב שמנה 172,500 יהודים), לעומת 116 ערבים הרוגים ו-232 פצועים, רובם ככולם מירי של הצבא הבריטי, שהגיע ממצרים וממלטה, כדי לדכא את המהומות[47]. למרות עבודתה החשובה של ה'הגנה', היא לא "סיפקה את הסחורה". ניתן לומר שהישוב היהודי ניצל בזכות הכידונים הבריטיים.

ראה בהרחבה, באתר זה: מאורעות תרפ"ט – השלכות.

תגובת הבריטים

וועדת שאו

בעקבות המאורעות הגיעה לארץ ועדת חקירה בריטית, בראשות השופט תומאס שאו, אשר שמעה את עדויות הצדדים המעורבים. הערבים טענו כי היהודים שואפים להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלאם ומנשלים את הערבים מאדמותיהם. מנהיגי הישוב היהודי טענו כי מטרתם היא הגנת העם העברי בארץ ישראל וכי בארץ יש מקום די והותר לשני העמים. עוד טענו מנהיגי הישוב כי היהודים קונים את האדמות בתשלום מלא ואינם מאלצים את הערבים למכור את אדמותיהם. אלה שנושלו זכו לקבל פיצוי הולם ומספרם מועט ביותר.

במרס 1930 פרסמה ועדת שאו את מסקנותיה:

1. ממשלת המנדט אינה אחראית להתפרצות אירועי הדמים. נהפוך הוא, הממשלה עשתה רבות לפשר בין הצדדים.
2. הערבים הם שפתחו במאורעות, אולם הגורם האמיתי נעוץ במתיחות שבין שני העמים עקב עלית היהודים ורכישת קרקעות בידי היהודים.
3. קנית אדמות גרמה לנישול האיכר הערבי ויש סכנה כי ייווצר מעמד של ערבים "מחוסרי קרקע".

הועדה המליצה להגביל את עלית היהודים ולפקח על קנית הקרקעות וממשלת המנדט אינה מחוייבת לממש את רעיון הקמת הבית הלאומי, ברוח הצהרת בלפור.

במאי 1930, שיגר שר המושבות הבריטי, הלורד פאספילד (Sidney James Webb, 1st Baron Passfield) , לארץ ישראל את סר ג'ון הופ-סימפסון – המומחה לענייני התיישבות. לאחר שהאחרון סייר חודשיים בארץ, הגיש את מסקנותיו שקבעו אין קרקע מספקת לאיכרים הערבים וכי יש להפסיק בינתיים את העלייה.

דו"ח ועדת החקירה ודו"ח סימפסון היוו ניצחון ברור למסקנותיו של הנציב העליון צ'נסלור.

הספר הלבן של פאספילד

באוקטובר 1930 התפרסם הספר הלבן" של שר המושבות פאספילד (Sidney James Webb, 1st Baron Passfield) , המכונה "הספר הלבן השני", כי להבדילו  מ"הספר הלבן של צ'רצ'יל" מ-1922. עיקרו היה הנצחת היחס בין הישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית, שעמד אז על 1 ל- 4. (בארץ חיו כ – 170,000 יהודים לעומת כ 700,000 ערבים). "הספר הלבן" קבע:

א.     ההתיישבות הציונית גורמת לנישול איכרים ערבים רבים מאדמותיהם ולכן יש להפסיק את מכירת הקרקעות ליהודים.

פאספילד מדגיש כי בארץ אין מספיק אדמה הראויה לעיבוד כדי לתמוך בהמשך העלייה. זאת ועוד, יש להגביל את מכירת הקרקעות מערבים ליהודים, תוך התחשבות ברמת האבטלה של ערבים ויהודים כאחד.

ב.     מסקנתו של פאספילד היא שמאחר והעלייה גורמת לחוסר עבודה בקרב הערבים, יש להגבילה, ואם יש צורך בכך – אף להפסיקה. העלייה תהיה לפי יכולת הקליטה של הארץ, תוך התחשבות במצב העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית.

ג. הממשלה תדאג לפיתוחה של החקלאות הערבית.

ד. יש להקים "מועצה מחוקקת", אשר תשקף את מבנה האוכלוסייה.

היה זה ניסיון ברור להנציח את הרוב הערבי על ידי הקמת "מועצה מחוקקת", שרוב חבריה יהיו ערבים, והן על ידי הפסקת העלייה היהודית. "הספר הלבן של פאספילד" היה אישור מגבוה שבריטניה שואפת להסתלק מהתחייבותה לממש את הצהרת בלפור ואת ההבטחה שניתנה ב"ספר הלבן" של צ'רצ'יל משנת 1922.

פרסום "הספר הלבן" של פאספילד הִכה בתדהמה את היהודים בארץ ובעולם, שכן הם ראו בזאת מתן פרס לאלימות. חיים וייצמן התפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, אליו הצטרפו הלורד מלצ'ט, נשיא מועצת הסוכנות היהודית, וכן פליקס וארבורג מן הסוכנות היהודית.

איגרת מקדולנד

הבריטים הופתעו מעצמת התגובה היהודית, ולאחר משא ומתן ממושך, פורסמה איגרת מטעם ראש הממשלה, ראמזיי מקדונלד James Ramsay MacDonald)) שלא ביטלה את "הספר הלבן" של פאספילד, אבל רוקנה אותו מתוכנו.

'איגרת מקדונלד' נשלחה לחיים וייצמן ואף הוקראה בפרלמנט הבריטי. באיגרת זו קבע מקדונלד: "ממשלת הוד מלכותו תמשיך לנהל את פלשׂתינה בהתאם לתנאי המנדט כפי שאושרו על ידי מועצת חבר הלאומים. זוהי התחייבות בינלאומית שנסיגה ממנה אינה באה בחשבון." באיגרת נאמר, בין השאר, כי הממשלה תבצע פעולות פיתוח נרחבות בארץ, "לתועלת הערבים והיהודים גם יחד".

ראה גם: מעשי נקם ;  ההשלכות של מאורעות תרפ"ט.

משבר 1929 היה חמור יותר מזה של 1921. הנציב העליון צ'נסלור גינה את הפורעים, אך זכה לקיתונות של ביקורת מצד הערבים. משום כך ניסה לאזן את האשמותיו ולהאשים גם את היהודים בפרוץ המהומות. אך המאמץ הבריטי להשיב את הסדר על כנו ומינויה המהיר של וועדת החקירה, הם עדות ברורה, כי בריטניה ראתה בצורה חמורה את האירועים.

הערות

[1]   י' לנג, "מאורעות, פרעות, או מרד ?", קתדרה, מס' 47, ירושלים, ניסן תשמ"ח (להלן: לנג), , עמ' 134

[2] . כפי שכתב חבר קיבוץ עין חרוד: "מה שתמוה ביותר בהתקוממות הערבים, הוא אי ידיעתנו על התקוממות זו עד ההתכנסות הגדולה במסגד וההתקפה על שכונות ירושלים" (י' אשד, "לשאלת ההגנה העצמית", מבפנים, אוקטובר 1929).

[3] . לנג עמ' 137

[4] Ry Luke, Cities and Men, London, Geoffrey Bles, 1956, Vol. III, P. 18

[5] הארץ, 18 באוגוסט 1929.

[6] ישראל עמיקם, ההתקפה על הישוב היהודי בארץ ישראל בתרפ"ט, אלול תרפ"ע

[7] בקיץ 2011, בהיותו בן 83, הוקלטה עדותו ופורסמה ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=4ULQqrUZ84k

[8] . דותן – המאבק, עמ' 29

[9] . סת"ה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 318; ראה גם עמ' 393.

[10] א ברנר, הקיבוץ המאוחד בהגנה 1939-1923, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 8.

[11] . "ארגון ההגנה עשה יותר רושם של פדרציה של ארגונים מקומיים, מאשר ארגון אחיד" (עדות יוחנן רטנר, את"ה, 127.7(;  להערכת פועלה של ההגנה' אז, ראה גם: אבידר, מאורעות, שם).

[12] . אליאב, היישוב, עמ' 41

[13] . חרב היונה, עמ' 245.

[14] . יהודה סלוצקי, ההיסטוריון הרשמי של ה'הגנה' טוען, כי ללא מאמציהם וגבורתם של קומץ בחורי ה’הגנה’, היו זוועות חברון וצפת מתחוללות בקנה מידה גדול יותר בעיר העתיקה, במאה שערים, בימין משה  וברחביה. (סת"ה, שם, עמ' 361).

[15] . סת"ה, שם, עמ' 318-319.

[16] . שם, עמ' 320.

[17] Great Britain, 1930: Report of the Commission on the disturbances of August 1929, Command paper 3530 (דו"ח וועדת החקירה).

[18] Palestine Comission on the disturbances of August 1929, Colonial No. 48 (London, 1930, Vol II p. 984.

[19] . מבלפור ועד בווין, עמ' 110, 121-122. דוגמא להשמצות, ראה: ש' ראם, חיפה בלהבות, מבצעי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) בחיפה האדומה 1931-1948, חיפה, 2001, עמ' 69. ראה גם תיאורו של יעקב ('ישקה') אליאב, כשהוא מצטט את ידידת הוריו, מרת לזרובסקי, פליטת חברון, שהתאכסנה בבית הוריו. היא טענה כי קפראטה גירש את המשלחת היהודית שבאה להזהירו מפני הפרעות, "בחרפות ובגידופים" (י' אליאב, מבוקש, ירושלים, 1983 (להלן: מבוקש), עמ' 16-17).

[20]   ר' זאבי (עורך), טבח חברון תרפ"ט, ירושלים, 1994, עמ' 26 ואילך; 69 ואילך; סת"ה, שם

[21] ספר חברון, עמ' 418

[22] . דואר היום, 2/9/1929; חרב היונה, עמ' 240.

[23] בְּעִיר הַהֲרֵגָה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903 (תמוז תרס"ג – תשרי תרס"ד) בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903.

בשנת 1906 הפואמה קובצה לראשונה לספר: "משירי הזעם : א. על השחיטה ב. בעיר ההרגה ג. ידעתי, בליל ערפל", בהוצאת אודיסה

ראה גם: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8157.

[24] 'הארץ', 1/9/1929; דבר, 30/8/1929.

[25] דוד בן גוריון, זיכרונות, עם עובד, 1971, כרך א', עמ' 349.

[26] רחבעם זאבי (עורך), טבח חברון תרפ"ט, חבצלת, 1994, עמ' 26 ואילך, עמ' 69 ואילך

[27] אלייקים העצני, "פוגרום תרפ"ט ותסמונת יהודי החסות עכשיו", נתיב, גל' 69-70, 1999,עמ' 32-36.

[28] שנת האפס, עמ' 225.

[29] שלמה טיקוצ'ינסקי, "ישיבות המוסר מליטא לארץ ישראל", עבודת דוקטורט, שהוגשה לסינט האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009.

[30] שח'אדה אלרג'בי "אלג'אליה אל יהודיה פי אלחליל 1936-1917 (העדה היהודית בחברון 1917-1936). מצוטט ב"שנת הפס", עמ' 225.

[31] סת"ה, שם, עמ' 323. הכותב השתמש בביטוי הטעון: "יודנריין".

[32] שם, שם.

[33] אליאב, היישוב, עמ' 42.

[34] ד' בן גוריון, זיכרונות א', תל־אביב, 1971, עמ' 353.

[35] אבידר, עמ' 43.

[36] סת"ה, שם, עמ' 324-332.

[37] בדרך אל היעד, עמ' 142.

[38] סת"ה, שם; צמיחתה, שם.

[39] סת"ה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 336-338

[40] מ' פדהצור, "הפרעות בצפת, זיכרונות", מולדת, 12, ספטמבר, 1989, עמ' 10.

[41] סת"ה עמ' 388.

[42] ספר צפת, שם.

[43] סת"ה, שם, עמ' 339

[44] א המאירי, מאורעות הדמים, צפת, תשמ"ט, עמ' 5.

[45] ספר צפת, שם.

[46] סת"ה, שם, עמ' 323.

[47]   Palestine, a study of Jewish, Arab and British Policies, Pub. E.S.C.O., Vol I, Yale 1947, p. 596