חוויות ורשמים מטיול ללפלנד

כתב: גילי חסקין, 02-05-2022

ראו באתר זה: מבוא לטיול בלפלנד

פברואר 2022. גשום וקר בארץ. בדרך כלל, מטיילים מעדיפים לנצל תקופה זו לטיול באזורים טרופיים יבשים, עמו הודו או אמריקה התיכונה. הפעם, החלטנו, אם חורף, אז חורף של ממש. יצאתי בראש קבוצה, בטיסת צ'רטר לרובניימי (Rovaniemi) שבצפון פינלנד. לפני עשרים שנה לערך, יצאנו בטיסה לפרנקפורט, ממנה להלסינקי וממנה, בטיסה נוספת עד ל-Ivalo שבצפון הרחוק. אז, בימים ההם, היינו הקבוצה הישראלית היחידה ששוטטה באוזר. הפעם, חברות הטיולים, כמו מילניום, עמם נסעתי, שוכרות מטוסים שלמים ופולטות בנמל התעופה של העיר, מאות מטיילים. תחושת הייחודיות נפגמת, מה גם שאייבלו שבצפון קטנה יותר, ומיוחדת יותר. אבל אין עוררין על כך שהטיסה הישירה מקלה על החיים.

לפלנד היא טריטוריה צפונית ומסתורית, חסרת גבולות ברורים וקשה להגדרה, אך קיימת בלבם של השוכנים בה. שטחה של לפלנד הוא כ-388,350 קמ"ר, ורובו נמצא צפונית לחוג הארקטי. חבל ארץ זה, כולל את חלקיהן הצפוניים של ארצות סקנדינביה (פינלנד, שבדיה ונורבגיה) ואת חלקו הצפוני של חצי האי קולה שתחת שלטון רוסי. זהו טיול של אגמים קפואים, יערות מחטניים שענפיהם שחים תחת מעטה השלג, עקבות של שועלי קוטב, יללות של זאבים  ומפגש עם הסאמי (לאפים) ועדריהם.

מקור השם במילה הפינית  Lappi, שהוראתה "ארץ הצפון". את תושבי האזור, שישבו כאן כבר לפני אלפי שנים, מכנים הסקנדינבים בשם  "לאפים" ולאינדיבידואל קוראים Lappalainen. אך אלו, שלא אוהבים את הכינוי הזה, מכנים את עצמם "סאמי" ואת לפלנד בשם Sápmi.

לפלנד מעוררת קודם כל אסוציאציות רומנטיות. רבים מכירים אותה מספרה של אלי ינס (Elly Jannes), 'אלה קרי' (Elle Kari), הילדה מלפלנד". הספר שלווה בצילומים מרהיבים של אנה בריק (Anna RiwkinBrick), עורר עניין רב בארצנו ולא רק בקרב ילדים. כך גם ספרה של סלמה לגרלף (Selma Ottilia Lovisa Lagerlöf) – 'מסעו של נילס הולגרסון (Nils Holgerssons) ואווזי הבר', שמעבר למסרים החינוכיים שבו, הוא יכול לשמש כמדריך טיולים לחבליה הלאפים של שבדיה.

הטיול בלפלנד, הוא קודם כל חוויה. למרות המראות היפים, הנופים אינם הסיפור העיקר. אתרים רבי רושם, וודאי שאין. גם לא מפגש אנושי מיוחד. שפת הטיול היא החוויה: מזחלות כלבים, החלקה במדרונות, קרטינג על גבי מחליקיים, אופנועי שלג ועוד.

פני השטח של לפלנד אינם דרמטיים בדרך כלל, אבל השלג הכבד הופך אותם לארץ של אגדות. מקום מלא פלאות. זה מתחיל בהליכה ביער ואטונקי (Vaatunki), שהוא חלק מהטייגה, שיש לה ממדים קוסמיים ממש. רצועה ירוקה 8,000 ק"מ אורכה, שהקצה השני שלה מגיע לקמצ'טקה. אזורי הטייגה הם אחד ממקורות החמצן הגדולים של כדור הארץ. בקיץ נתקלים כאן במינים רבים של ציפורים (בהם הקיכלי הסיבירי, קיכלי לבן וקיכלי שחור צוואר), הנודדות לאזור, כדי לנצל את ימי הקיץ הארוכים בו ומזון החרקים השופע בעונה זו.

חצינו גשר על פני נהר, שמימיו הצהבהבים הצליחו לסדוק את מעטה הקרח והוסיפו ללובן משנה דרמה. כעבור כחצי שעה של הליכה, הגענו למדורה שהקים מדריך מקומי ולגמנו כוס תה חם, שבקור הזה יש לי משמעו  שונה מכוס תה במקום אחר.

טיול חורף בלפלנד אומר להתעורר בשעה 07:00 בבקר לערך להתבונן דרך החלון. חשוך לגמרי. אני לוגם תה ומתחיל לקרוא; שולח מבטים אל השלג, שמחזיר את אור הירח. בשעה 08:00, עדיין חשוך. כתמים אפורים ראשונים נראים בשמים. בשעה 09:30 יוצאים מהמלון המחומם, לאחר טקס של לבישת בגדים תרמיים, פליז, סרבל, דוקרנים לנעליים, מתחילים ללכת בכבדות. מתרגלים לאט לציוד. אירעה שבועות מאוחר יותר, הגעת לכאן שוב, באמצע חודש מארס. קרני שמש ראשונות שטפו את חדרי כבר בשעה 06:30 בבקר. המראות היו מוארים יותר, השמים כחולים, השלג בהק. יותר פוטוגני, אך לטעמי פחות מיוחד.

יום הטיול הראשון מתחיל עם שיר בלב, מלא סקרנות ממה שמצפה לנו. אמנם, בפני המטיילים ניכרת אכזבה קלה מכך שלא ראינו אמש את זוהר הקוטב, אבל הם מבינים שמדובר בתופעת טבע וככזאת קשה לתזמן אותה מראש. .

קשה לתזמן אותו כך שיהיה לנו נוח. אנו כבר מתורגלים יחסית מבחינת הציוד. כול המטיילים לבושים בסרבלים בצבעים שחור אדום תואמים. נעלים מותאמות להליכה בשלג, ופנים מכוסות. קשה לזהות את איש את רעהו.

עצי האשוח כורעים תחת מעטה השלג. חורף כמו בסיפורים. השלג לבן, צחור להפליא, נערם בכל מקום. על שלטים, על גגות של מכוניות. מתבוננים בעיירת הסקי לאוסטו (Lausto). כל כך שונה מרובניימי ההמונית יחסית, בסטנדרטים של לפלנד. כמה בקתות עץ שגגותיהם עמוסי שלג. הולכים עד למשרדי החברה המארגנת טיולי "סאפארי", באופנועי שלג. לאורך הדרך נטועה  שדירה של עצי שדר לבני גזע, עץ התופס חלק ניכר מהטייגה האירו-אסייתית. הרוסים קוראים לו 'בריוז'ה', האמריקאים 'בירצ" (Birch) והמתרגמים לעברית, העניקו לו בטעות את השם "ליבנה", שהוא עץ ים תיכוני בכלל. הבתים הסאמים עשויים מעץ ונקראים Gammen . הסאמים הנודדים מקימים  אוהלי יריעות הפתוחים כלפי מעלה, כדי לתת לעשן לצאת ומכונים קוטה  (Cota) . כזאת ניצבת מול פתח המשרד המקומי בפנים בוערת אש ועולה ממנה ריח חריף של עשן. אנו מצטיידים בקסדות, חותמים על הסכמה כזאת או אחרת, מקבלים תדריך על הנהיגה באופנועי שלג ומתחילים לנסוע. באוויר נישא ריח של הרפתקה. המטיילים נעצרים לא מעט. תחלוף שעה עד שיתרגלו לנהיגה. הפינים מפליאים לשלוט בכלי הזה עדיין, לא מגיעים לווירטואוזיות שמפגינים הלאפים, שאני מכיר מהטיולים בצפון הרחוק מכאן.

עוצרים לפיפי. בעיה מורכבת אצל הגברים, להשתין דרך הסרבל. לנשים זה מסובך עוד יותר. הצבע הלבן אינו מעייף לרגע. לעתים מדובר בעצים עבי גזע, לעתים ענפים דקים, אין קומפוזיציה שחוזרת על עצמה. העיניים זוללות את כול היופי. כל כך נוגע. מעורר געגוע. מה שמעורר בקרבנו את ההתרגשות מהנוף הזה, הוא השלג. ללא המעטה הלבן, הוא סתמי למדי. אני מזמזם את "שלג על עירי". אין לנו בעברית הרבה שירים על שלג.  כדור חמה שנראה צהוב מבעד לעננים, מקרין על הכול אור מזור. חגיגה לעיניים ולמצלמות.

המדריכים המקומיים עוצרים מעת לעת. בודקים שהכול כשורה. כמה מטיילים מתעייפים ועולים על מזחלת שלג. מגיעים לאגם קפוא, כשברקע נישא רכס, לייתר דיוק קפל קרקע, בגובה יחסי של 300 מ' לערך, שהמעטה הצחור מעניק לו משנה קסם. שם אנו אמורים לדוג בשיטות המקומיות. מסובבים דוקרן חזק, בשתי ידיים, כמו מקדח ענק. מחוררים את הקרח, קודחים לעומק של  פחות ממטר, מים צהבהבים יוצאים החוצה, הצוות שולף חכות, אנו מורידים אותן לחור הקטן. בינתיים לוגמים מיץ חם, מחממים את הידיים הקפואות על מכסי המנוע. כעבור חצי שעה, אני מורה למטיילים להעמיס את הארגזים גדושי הדגים (לא תפשנו כלום) ולהמשיך. מישהו לקח את הסיבוב מהר מדי. חזק מדי ומצא את עצמו נוהג לתוך "דיונה" של שלג טרי. הזוג התהפך לתוך השלג ונחלץ ללא פגע. את האופנוע היה קשה יותר לחלץ. מוזר ככול שיישמע, אופנוע שלג שוקע…רק אחרי נענוע משותף, דחיפות ומשיכות, שלא הועילו דבר, האופנוע נקשר לאופנוע נוסף, שחילץ אותו החוצה. עוד שעה, מרק סלמון לארוחת צהרים, עם הרבה לחם שיפון וחמאה. כבר קר… ארבע אחרי הצהרים. עוד ועוד מטיילים עולים על המזחלת ומתעטפים בפרוות. הערב ירד, לשלג לפנסים אפקט נהדר על השלג. חזרה למלון בשעת לילה. כעבור שעה יוצאים  לאכול במזנון העשיר. הפעם הרווחנו את השפע הזה, ביושר.

ביום אחר, לאחר נסיעה לא ארוכה, אנו מגיעים לחוות כלבי ההאסקי (Haski). מקורו של הגזע הזה בסיביר, שם הוא שימש ככלב עבודה לתנאי מזג קיצוניים ומשם שמו"האסקי סיבירי".  אלו כלבי עבודה חזקים ולהם צבעי פרווה יפיפיים, החל משחור כחול ועד לבן לגמרי. צבע עיניהם משתנה, החל מתכלת עז ועד לחום כהה. לעתים יש להם צבע שונה בכול עין. יפים במיוחד הם אלו שלשתי עיניהם צבע כחול עמוק. לכלבי האסקי הסיבירי פרווה עבה, אשר מאפשרת להם לשהות בטמפרטורות נמוכות מאוד, אפילו עד 40 מעלות מתחת לאפס. הגורים נולדים עם מסכה כהה על הפנים, אך הדבר משתנה כאשר הם גדלים ובדרך כלל המסכה נעלמת לחלוטין והפנים שלהם נשארות לבנות.

אלא שבמקרה שלנו לא היו אלו האסקי סיבירי, אלא האסקי אלסקי, שהם פחות מרשימים בעליל. אין להם סיכוי בתחרות יופי, אבל מבחינת יכולת העבודה, הם מצוינים. כל מזחלת נקשרת לששה כלבים. בראש הן בדרך כלל אלו הנקבות, המנווטות את הדרך. בהמשך, שנים עייפים יותר, או טירונים ומאחוריהם, שני זכרים חזקים. כלבי ה"טורבו".

מטייל אחד יושב על המזחלת, מתעטף בעורות, כנגד הקור המפלח והשני עומד, אוחז בידית המזחלת בשתי ידיו ושולט ברגלו על המעצור. זוהי חוויה מסחררת, תחושה של דהירה בשביל צר בין ערימות ענק של לובן אינסופי ועצים מחטניים הכורעים תחת מעטה השלג הטרי. אין ענף אחד דומה למשנהו. אני מזהה צורות של בובות, של חיילים, של פסלים, של …כיד הדמיון הטובה. חשובה מאד סינכרוניזציה עם הכלבים:  בעליה יש לעזור להם בדחיפות עם הרגל ובירידה לרסן אותם. אני מסתחרר מהיופי, מהרוח הקפואה המכה בפנים. בקטע מסוים, המזחלת פונה חזק ימינה אני לא מאט וכהרף עין נזרק אל ערימת השלג, מאושר שלא על גזע עץ. הצלחתי שלא להרפות מאחיזתי במזחלת, תפסתי את המעצור ברגלי והצלחתי להתיישר כשכפפותי ונעלי מלאות בפתיתים קרים. אין ספק שהמטייל חש ברגעים אלו, אם לא כסאמי או אינואיטי, אז לפחות כחוקר קוטב. בניגוד לאחרונים, המתינה לנו בקצה המסלול בקתה מחוממת ושתיה חמה.

ביקור נוסף מתקיים  בחווה של איילי צפון, שם מתנסים המטיילים בטיול קצר על מזחלות הרתומות לאיילי הצפון (Reindeer). זהו מין של אייל שהסתגל לקור. המין היחידי במשפחת האיילים, בו שני המינים הם בעלי קרניים. האייל מספק לתושבי הצפון: חלב, גבינה, בשר, אריג ללבוש, יריעות לבניין אוהלים, כלי עבודה (מעצמות) וחוטים (מהגידים). כמו כן הוא המשמש כבהמת עבודה ורותמים אותו למזחלת (כך גם עבור האינואיטים בקנדה, הסמוידים והיקוטים באסיה). הרי לשם כך התכנסנו….

הסאמים הם צאצאים של שבטי נוודים שישבו בצפונה של סקנדינביה, מזה אלפי שנים. כאשר הפינים הגיעו לפינלנד ממרכז רוסיה, התקופה שבין 100 לפני הספירה למאה לספירה, היו ישובי הסאמים פזורים על פני כול הארץ. כיום הם מרוכזים רק בצפון הרחוק, לשם הם נדחקו.

משחר ההיסטוריה פיתחו הסאמים דפוס של נדידה בעקבות איילי הצפון. אורח חיים שאפשר להם ניצול מקסימלי של משאבי השטח מבלי לדלדל לגמרי את מקורות המחיה. אייל הצפון עבור הסאמי הוא מה שהגמל עבור הבדווי, הסוס עבור המונגולי, היימה (Llama) עבור האמרינידי ("אינדיאני") והיאק עבור הטיבטי. מעבר לצרכים שהאיילים מספקים להם, מדובר ברכוש. זהו הבנק של הסאמי. בעת מחסור הוא מוכר כמה איילים ובעת רווחה, רוכש איילים נוספים. לא מקובל לשאול סאמי כמה איילים יש לו, כפי שלא מקובל לשאול אדם במערב, כמה כסף לו בחשבון הבנק.

העדרים זקוקים לשטחי מרעה רחבי ידיים. האייל ניזון בחורף כמעט אך ורק מעשב, המכונה "חזזיות איילי הצפון" (Caldonia rangiferina) וחזזיות אחרות, המכסות % 90 משטח היערות, אותם הוא מוצא מתחת לשלג.

מוצא הלאפים שרוי במחלוקת. כמה חוקרים סבורים שמקורם בעמים סיביריים קדמונים (Paleo-Siberian). לא ברור מתי הם הגיעו לאזור. לדעת אנתרופולוגים נורבגים, כבר לפני  8,000 שנה. מוצאם האתני. הוא כנראה תערובת של יסודות מונגוליים עם שוודים, נורווגים ופינים. קומתם נמוכה, ראשם עגול, עורם צהבהב ושערם כהה. יש להם שפה, דגל ושאיפות לאומיות. הסאמים מהווים מיעוט בכל המדינות בהם הם יושבים, ולמעשה אף בלפלנד עצמה, בה אין הם מונים אלא כ-3.25 אחוז מהאוכלוסייה, שרובה סקנדינבית. בעבר היוו הסאמי את מרבית אוכלוסיית הארץ. כיום הם מהווים רק חלק קטן ממנה. הם רואים עצמם כמי שנושלו מאדמותיהם.

בחברה הסאמית יש מקום נכבד לשאמאן, לאותו רופא מסורתי, המרפא את הקהילה דרך קשר לרוחות הטבע. מאמינים שהוא מסוגל לתקשר עם נשמות האיילים. לעתים הוא עורך מסע אל הרוחות, ולשם כך הוא נכנס לטראנס, מוכיח לצאן מרעיתו שהוא במצב פסיכו-פיזי אחר. יתכן ואת הפרקטיקה הזאת הביאו הסאמי עמם מערבות סיביר ויתכן שהיא התפתחה כאן, באופן עצמאי.

מזונם העיקרי של האיילים בימי החורף הוא טחב, המצליח לשרוד מתחת למעטה השלג.

כתצאה מ"אסון צ'רנוביל", אשר התרחש ב- 26/4/86, התפזרה נשורת רדיו אקטיבית ונקלטה בצמחים אלו בריכוז גבוה פי עשר מאשר בשאר הצמחים. האיילים נשחטו והסאמי איבדו את מקור הפרנסה שלהם. דווקא מיעוט אתני כמו הסאמי, שמאמינים בקרבה לטבע, שרבים מהם חיים ללא חשמל, כבישים וכד', דווקא הם נופלים קורבן להתפתחות ולקדמה בעולם הגדול, אשר אין להם חלק בו. האסון פגע בערכי היסוד שלהם. עליהם להישמע להוראת השלטונות ולנהוג בבעל החיים היקר להם – אייל הצפון – בצורה שונה לחלוטין; עליהם להחליף הרגלי מזון, הרגלי רעייה וכד'. למעשה, עליהם לנהוג בטבע כנגד הטבע.

בניגוד לאופנועי השלג, או מזחלות הכלבים, הנהיגה במזחלת הרתומה לאייל הצפון, היא אירוע מתוייר להפליא וגם לא מגביר את זרימת האדרנלין. אבל מאפשר טעימה של עוד אמצעי תחבורה בחורף הקשה. מה גם שמראה האיילים המושכים את המזחלות, על רקע ענפים השחים תחת כובד השלג, הוא מחזה מרנין. גם המרק החם בבקתה היה מרנין ובזמן….יצאנו להאכיל את האיילים. נזכרתי באורחים מתל אביב שהיו מגיעים להאכיל אצלנו את התרנגולות, אבל אם תייר, אז תייר עד הסוף.

גן החיות של רנואה (Ranua), שוכן על גבעות מיוערות והמטייל מקבל תחושה כמעט של טיול בטבע. פגשנו ינשופי שלג שהפכו ללבנים, כדי להתאים את עצמם לסביבה, עיטים זהובים, איילים מסוגים שונים, זאבים, שועל קוטב, גרגרן ודוב קוטב. מפגש עם בעלי חיים בגן חיות אינו מרגש בדרך כלל, גם אם הוא מעניין ומלמד, אבל הפעם, בתוך המעטה הלבן, היתה לפוסע בשבילים, תחושה של הרפתקה. יום אחר היה פרוע פי כמה. התבשרנו על גל חום. הטמפרטורות זינקו מ-18 מתחת לאפס, לאפס. שרב של ממש. אלא, שגל החום הזה, היה מלווה בסופת שלג. התחלנו את הביקור בארמון הקרח, שהוא יצירה אדריכלית, עיצובית ופנטזיונרית. תרגום של כל מה שמוכר כבנוי, לחצוב בקרח. גם הרהיטים עשויים מקרח. הארמון הנוכחי קטן ממה שנבנה בדרך כלל. מתמונות שמציגות שם, הוא נראה כפנטזיה קפואה של אלף לילה ולילה. יצאנו משם לרכיבה על אופנועי שלג, מנסים לראות משהו מבעד לפתיתים הלבנים. חוויה מופלאה והזויה כאחד.

מכיוון שמרביתנו אינם מתורגלים בנהיגת חורף, הנסיעה התעכבה והסתפקנו בארוחה קצרה וחפוזה, כדי להמשיך בנסיעה מהירה לשוברת הקרח "סמפו" (Sampo)  ספינה זו נכנסה לשירות חיל הים הפיני ב-1961 ויועדה למעבר ספינות מנמל הלסינקי (שם הושקה לראשונה) לעיר הנמל קמי (Kemi) שבמפרץ הבוטני (Bothnian Bay) , בו היא נמצאת כיום. משלא היה בה עוד צורך, היא נרכשה על ידי העיר קמי והחל מחורף 1988, החל ה להוביל תיירים.

השם סמפו לקוח מהאפוס הפיני קלוולה (Kalevala), שפרושו בתרגום חפשי "ארץ הגיבורים", כוללת מיתוסים, אגדות, סיפורי גבורה, אפיים וסיפורים ליריים, שחלקם אינם קשורים זה בזה. חלקים רבים של קאלוואלה הם שירה קדומה מאד, ששררה בקרב הפינים הודות להשתמרות המופלגת של התרבות העתיקה באזורים שונים. היא משקפת מיתוסים קדומים והדים למאורעות היסטוריים מתולדות השבטים הפיניים ויחסיהם עם ממלכות ושבטים שונים. באפוס זה נשמרו דמויות של אלים ששאולות כנראה מעומק המיתוס הפיני והסקנדינבי שהפינים באו עמו במגע. הסיפורים והשירים עברו מפה לאוזן, מדור לדור, עד שבאמצע המאה ה-19, התעוררו אנשים והבינו שמדובר בנכסי צאן ברזל, שעם הקדמה  ייעלמו מן העולם. אליאס לונרוט  (Elias Lönnrot ) עשה מעשה והעלה את הסיפורים הללו על הכתב.

הגיבור העיקרי של היצירה הוא ויינומיינן (Väinämöinen), מכשף המנגן בקנטלה (kantele), כלי מיתר הלאומי של פינלנד. הוא בנם של הרוח ושל אילמאטאר, הבתולה השמימית, שהתעברה כאשר רק האוויר, האור והמים היו קיימים. קאלוואלה מתחילה בסיפור בריאה, שבו הרקיע, הארץ, השמש והירח נולדים מתוך ביצי ברווז שהונחו על ברכיה של אילמאטאר. דמות חשובה אחרת באפוס הפיני היא הנפח אילמרינן (Ilmarinen) הנפח השמימי שרקע את הרקיע.  הוא גם ייצר את ה"סמפו", חפץ מופלא, – מעין טחנת רוח, בשביל לוּהי, מנהיגת הארץ האויבת פוהיולה (Pohjola,) שהוראת שמה "ארץ הצפון", אשר שהבטיחה לו בתמורה את יד בתה. כעבור זמן ה"סמפו" נגנב מפוהיולה על ידי גיבורי קאלוואלה ונשבר. הסמפו האגדי שגיבורי הקוולוה מחפשים אותו  מביא שגשוג ורווחה, אפילו אחרי שנשבר.  חוט השני של הקאלוואלה הוא המאבק על ה"סמפו" . הקאלוואלה תרמה רבות להתעוררות התודעה העצמית של הפינים והיתה לבסיס לשוני וספרותי לתרבותם. המלחין הלאומי יאן סיבליוס, (Jean Sibelius) ורבים אחרים, קיבלו השראה מעולם הקאלוואלה . חלקים רבים של הקאלוואלה תורגמו לעברית על ידי שאול טשרניחובסקי ושרה טוביה.  הקאלוואלה ולה נחשבת לאבן יסוד לזהות הלאומית הפינית והטביעה את חותמה על יצירותיהם של אמנים פינים רבים. בחירת מושג מהקאלוואלה עבור שמה של הספינה,  מלמד המרכזי על מקומה בתרבות הפינית.

שטנו בתוך שטיח ענק של לובן. שדה טרשים קפוא השתרע מאופק עד אופק. מראה הקרח הנשבר, לשון המים הכהים בתוך המשטחים הלבנים הוא מפעים ממש. הספינה שצבעיה צהוב והמים השחורים, הקרח הצחור יוצרים דרמה. המזג הסוער נרגע, הרוח שקטה והשלג פסק מלרדת. ככל שחלף הזמן, נקרעו בשמים האפורים קרעים כחלחלים, שתוך זמן השתלטו על השמים ויצרו כיפה כחולה מאופק עד אופק. המטיילים שהיו מעוניינים בכך, התלבשו בחליפות צלילה יבשות, הנצמדות אל הגוף בווקום ומאפשרות למטיילים לצוף בין גושי הקרח, כשחליפותיהם האדומות מוסיפות עוד צבע לספקטרום. בסיומה של החוויה, שהחלה שעה מאוחר מכפי שתוכנן, החלנו לשוב לנמל היעד, כשאנחנו מתבוננים בכדור השמש שצבעו כתום עז ובאופק שנצבע בגווני אדמדם.

עם שובנו לנמל המוצא, התברר שהקרח אינו מאפשר לנו לרדת. הספינה הרימה עוגן, ניסתה לעגון באזור אחר של הנמל, חזרה לנמל המוצא ושוב היינו מנועים מלרדת. רק לאחר כמה ניסיונות, הצליח הצוות לקשור את הספינה. טרקטורים גדולים פינו את השלג , הצלחנו לרדת , כדי לשוב לרכב החמים.

ליד מסעדת המלון המתינה לנו סאמית צעירה ונאה, לבושה בבגדים מסורתיים ואוחזת באייל, להנאת התיירים. האמת היא שלא נתקלנו ממש בסאמי, למעט במוזיאון הארקטי שברובניימי. אלו, 20,000 במספר, חיים צפונה מכאן, באזור IVALO. שם הם ניכרים בבגדיהם הצבעוניים ובעדרי האיילים אשר להם. בקושי מבחינים בין גבר לאשה. כולל מכנסיים צמודים וחצאית המגיעה עד לברכיים, עשויה מחומר כחול או חום ומעוטרת בקישוטים אדומים או צהובים. הכובע הגברי עשוי מאותו חומר. בנורבגיה הוא בעל ארבע פינות המסמלות את ארבע רוחות השמים ובשוודיה ובפינלנד הוא מעוטר בעיגולים מצמר אדום. הנשים חובשות מצנפת אדומה ומקושטת, בהתאם לשבט. הנעליים עשויות מעור אייל עדין בעלות שפיץ מקופל כלפי מעלה ומכונות  .Skalkomagerמשתמשים בקרני איילים לקישוט.

הטיול למפלים הקפואים הוא מאילו שהופכים את הטיול בלפלנד, לחוויה מיוחדת כל כך. פתחנו את היום בנסיעה לא קצרה, כמעט שלוש שעות ברוטו, עצרנו בחנות בה רכשנו מקלות הליכה, ועד לשמורת המפלים Korouoma. קונסטנין קוואפיס כתב הרבה לפני שהדרך היא המטרה ואכן, לא יכולתי להזיז את עיני מהמראות: יערות עמוסי שלג, משטחים מעוגלים, המלמדים על אגמים קפואים, צמחיה שזורה בערוצים שכעת מכוסים בשלג, גגות, שערים, תיבות דואר, הכול יוצר פנטזיה לבנה, שמרנינה את הנפש לישראלים צרובי שמש שכמותנו. בשלב האחרון של הנסיעה, ירדנו לדרך עפר רבת קסם וממגרש החניה גלשנו בשביל יער, המתפתל בין עצים עמוסי ערימות שלג. איתקה לא ציפתה לאודיסיאוס, אך שמורת קורואומה, האירה לנו פנים בשמים כחולים ושפע של לובן. התפתלנו לאורך השביל התלול מטה, נועצים בחוזקה את המקלות בקרקע, לבל נחליק. אל צוק הצופה אל קניון ובו "זורם" נחל הקפוא כעת. בקיץ הכול מכוסה בירוק רענן, בסתיו מצטבעים עלי האשור והטיליה בגווני צהוב וכתום, אבל דומה ששעתה היפה של לפלנד היא דווקא בחורף. הצחור הבוהק מעניק למראות כאן משנה טוהר וערימות השלג שעל הענפים, הם כר פורה לדמיון מודרך. השמש שלחה קרניים אלכסוניות ונדיבות, שהאירו את השלג ופתיתיו נצצו למרחוק, כמו ערימה של יהלומים. לראשונה בטיול הייתי זקוק למשקפי שמש, למרות שנדמה היה שהיא מזויפת. מקרינה קור. משב רוח שהגיע לרגע, הרים פתיתי שלג לגובה ויצר משהו הדומה לעמודי חול הסופה מדברית, אך תוך רגע שקט הרוח והיופי נעלם.

השביל משך מטה מטה, עד לבקתות מאולתרות, "קוטות" שנבנו עבור מטיילים. שם המתין לנו בחור מקומי, שהכין לנו מרק ירקות, נקניקיות, עמוסות בחרדל, קטשופ וכרוב כבוש ולקינוח, הגיש תה חם, עוגיות ומרשמלו, אותו צלינו על גחלים. בין לארוחה לקינוח, הטעמתי את המטיילים בליקר מקומי מפירות יער, שצונן היטב בשלג. המשכנו עוד כמה מאות מטרים, עד למפל הקפוא. הקטע שמולנו נראה כקיר לבן, עם גוון מעט צהבהב, היורד במסך של נטיפי קרח. גובה הקיר הקפוא הוא כ-40 מ', רוחבו כמאה מטרים ושיפועו 85%. מנקודת התצפית טיפס שביל לא ברור, שאילץ את ההולכים בו, לבוסס בשלג. ממול נראו כמה צעירים מטפסים בעזרת יתדות וחבלים, על קיר המפל, עד לראשו. טיפסנו למעלה, רגלינו מבוססות בשלג, צעד קדימה ושנים אחורה. עד לקיר הקרח המופלא. מטפסים עצבניים הרחיקו אותנו בקריאות אזהרה, פן גוש קרח יפול על ראשנו. התבוננתי שוב אל המטפסים. זאת זה אשאיר כבר לגלגול הבא.

החלנו לחזור, הפעם בשביל המתפתל מעלה. התבוננתי בעצי השדר העירומים, בעל המראה האצילי, שבלטו כעמודים בהירים, בתוך המאסה הירוקה של האשוחים. הרהרתי בחיילים הרוסים שפסעו בשבילי היער, במלחמת החורף של 1939. סטלין תבע מהפינים, למסור לברה"מ, שטחים בדרום המדינה, בהם עיר הנמל האנקו  Hanko)), הסמוכה להלסינקי, בטענה כי הדבר הכרחי לצורך הגנה על העיר הסובייטית לנינגרד. אך פינלנד הדהימה את העולם, כשדחתה את דרישותיו וסירבה לדריסת רגל סובייטית בשטחה. סטלין היה משוכנע שרוחם של הפינים, חסרי התמיכה הבינלאומית, לא תעמוד בהם. ב־30 בנובמבר 1939, פלשה ברית המועצות לפינלנד – בהסכמה בשתיקה מצד גרמניה ופתחה במלחמת החורף .

המנהיגות הסובייטית לא צפתה קשיים, לנוכח העדיפות המספרית והחומרית המכרעת של הצבא האדום, וההשערה הייתה כי פינלנד תיכנע במהרה. הרעיון שעם המונה 3.6 מיליון איש, יעמוד כנגד הדוב הרוסי, נראה הזוי. אבל הפינים, גם אם חימושם היה דל, היו פטריוטים להפליא. הם פינו כ-100,000 תושבים מאזורי הספר והשאירו אחריהם אדמה חרוכה. פשוטו כמשמעו. השטח שפונה, מולכד במטעני נפץ והונחו בו מוקשים לרוב. סטלין הטיל למערכה שתים עשרה דיביזיות, שתקפו בתריסר גזרות. אולם הצבא הפיני הקטן, אך המיומן בלוחמת שלג, התגונן היטב, ניצל את תפקודו הלקוי של הצבא האדום והסב לסובייטים אבדות כבדות, תוך שהוא מסתייע באקלים ובתנאי הקרקע הביצתיים של מזרח פינלנד. הפינים, אמני ההסוואה החורפית שאין דומה להם, קצרו אותם במקלעים. החיילים הסובייטים דלי הציוד, שלא אומנו להילחם באזור כזה, במזג אוויר חורפי כל כך, בלטו במדיהם החומים, כשדשדשו בשלג העמוק. בין האגמים הקפואים והיערות של פינלנד יכלו הטורים הסובייטים לנוע רק בצירים מועטים, שם ארבו להם חיילים פינים, על מגלשי סקי, יצאו להתקפות בזק בתת מקלעי סואומי שלהם, ברימוני יד ובסכיני ציד וחיסלו את קורבנותיהם. היתה זו לוחמה דמוית גרילה, שהצבא האדום לא היה מוכן לקראתה. הפינים שרפו חוות, מתבנים ואסמים, כדי לשלול מטורי הצבא האדום כל מחסה בהתקדמותם. הדרכים מקושו ומולכדו. כל מי שנפצע בהתקפות אלה קפא למוות תוך זמן קצר . הם לחמו בגבורה, אבל עמד מולם אויב אדיש לאבדות. תגובתו של סטלין לכישלונות היה להחליף, את הקצונה הבכירה הכושלת ולהטיל תגבורות גדולות למערכה. עבור הכוחות הרוסיים, הונפקו כלי נשק וציוד חדשים, מזחלות ממונעות וטנקי KV כבדים..

פינלנד החזיקה מעמד עד 12 למארס 1940, מעבר למצופה. אולם בתום מאה ימי לחימה הכריעה העדיפות המספרית את הכף לזכותו של הצבא האדום. פינלנד נאלצה לוותר על עשרה אחוזים משטחה וסטלין זכה באזור חיץ סביב לנינגרד. פינלנד העבירה לברית המועצות את המצר היבשתי קרליה (השייך לרוסיה עד היום). המערכה על פינלנד לא נגעה לעימות שבין גרמניה לבעלות הברית, אך השפיעה על האסטרטגיה של שני הצדדים. שניהם הסיקו בטעות , שברית המועצות היא נמר של נייר, שצבאות סטלין חלשים ושמפקדיו גרועים….המציאות המרה הוכיחה אחרת.

ממגרש החניה נסענו לכיוון עיר המחוז רובניימי. עיר ללא אופי מיוחד או מקודי עניין, למעט כנסיה מרשימה ומבני התיאטרון והספרייה, שבנה אלוור אלטו (Alvar Aalto), בכיר האדריכלים הפינים במאה ה-20, ואחד מגדולי האדריכלים המודרניסטיים בתקופתו. במקביל לקריירה פורייה כאדריכל, ידוע אלטו גם כמעצב בולט בתחום הריהוט ומוצרי הטקסטיל והזכוכית, וכאמן – צייר ופסל. רהיטיו עדיין פופולריים בימינו, וחלקם אף נמכרים בשינויים קלים בקטלוג איקאה מזה שנים רבות. אלטו היה חבר באקדמיה של פינלנד (Suomen Aketemia) ויושב ראש שלה בשנים 1968-1973. כמו כן כיהן כפרופסור לאדריכלות ב-MIT בארצות הברית ומשמש כמושא גאוותם של המקומיים..

האטרקציה העירית של רובניימי, אם נתעלם מהפאב האירי, הוא מוזיאון הארקטיקום – (Arktikum) מתעד את החיים בחבל הארקטי על כל המשתמע מכך. מוזיאון אתנוגרפי ומדעי לכל דבר וענין, אחד מאתרי התיירות הפופולאריים ביותר בפינלנד  כולה. המוזיאון נפתח לציבור ב-6 לדצמבר 1992 ,ביום בו פינלנד חגגה 75 שנה לעצמאותה ,המבנה תוכנן ועוצב ע"י קבוצת ארכיטקטים דנית שגמרו אומר להשתמש בעיקר בחומרי גלם מקומיים. ייחודו האדריכלי של המוזיאון מבואת הזכוכית באורך של 172 מ' ורוחבה 30 מ'.  הכניסה למוזיאון הינה מדרום, כשהמבקרים נושאים את עיניהם אל הצפון. חלק מהחדרים נמצאים  מתחת לאדמה. ביטוי אדריכלי לצורך של עולם החי, למצוא מחסה מפני האקלים הקשה.

הגענו לאתר רכיבה על קרטינגים, כשבמקום גלגלים, משמשים מחליקיים. הנסיעה המהירה על הקרח היתה תענוג, אבל לא היתה זו באמת חוויה אותנטית, אלא שעשוע. מתן אפשרות לגיטימית למבוגרים להתנסות במשחקי ילדים. אלו שנאלצו להמתין לרוכבים, הצטופפו סביב מדורה, לצד שדירה מרשימה של עצים עירומים מעלים והתחממו מהאש ומהאווירה.

התחנה האחרונה לאותו יום, היתה לינה ב"איגלו". לא מדובר על בקתת מילוט מלבני קרח, דמוית אלו שהאינואיטים נוהגים לבנות במסעות הציד שלהם, אלא בבקתות בודדות פזורות בשום מקום, שגגם הפונה צפונה, עשו כולו מזכוכית. הערב ירד, ערימות הלובן שינו את צבען, אורות ראשונים זהרו בחלונות בגוון צהבהב וצבעו את השלג שסביב. בקתה מחוממת להפליא, ששלג נערם סביב קירותיה. אחרי ארוחה דשנה, נשכבנו לישון, איש איש במיטתו, מתבוננים בחלון, מצפים לאורות הרכים של זוהר הצפון.

מרכז המבקרים, NAAVA  מוקדש לאזור הארקטי, היינו, לכל מה שמצפון לקו רוחב 66. בתוך חדר עגול יש המחשה של זוהר הקוטב, לא רק בגווני ירוק כמו בדרך כלל, אלא גם בספקטרום של צבעים שבין אדום לסגול. במקום יש גם תצוגה של בעלי חיים מפוחלצים, כמו שועל הקוטב וארנבת השלג, סכוןוי? וגרגרן, שהוא אימת המקומיים, אויב חיות הבית שלהם.  משם נסענו לחווה בה מגדלים את אייל הצפון. במקום רחבה גדולה, גדר מעץ, קוטות עמוסות בשלג, איילים רתומים למזחלות, מכלאה ובה איילים שהשירו את קרניהם המפורסמות לפני כמה חודשים. כמו רבים אחרים, נזכרתי ב'אלה קרי' (Elle Kari), הילדה מלפלנד". משיחה עם אחת המדריכות המקומיות, מסתבר שישראלים רבים מספרים לה על הילדה אלה קארי, שאז קראנו לה "לאפית" ולא ידענו שהיא ובני משפחתה מעדיפים את השם "סאמים". הילדה הלאפית/סאמית היתה אחת מגיבורות ילדותנו ותרמה רבות לעיצוב האסוציאציות הרומנטיות שלפלנד מעוררת. מסתבר שהמדריכה לא הכירה את הספר ומשום מה הבינה מהמטיילים שמדובר באגדות. היא נדהמה שסיפרנו לה שמדובר בדמות אמתית .

מדי לילה, יצאנו עטופים בסרבלי השלג, אוחזים במקלות הליכה אל אגם קפוא, בלב יערות והתבוננו בשמים זרועי הכוכבים. הבטנו מעלה בציפייה וכמעט בכל ערב התאכזבנו. זוהר הצפון הוא הסיבה העיקרית להגעתם של מטיילים בלפלנד. חלק מאיתנו איבד את סבלנותו. לילה אחד זה קרה, סמוך לחצות, השמים הוארו באור יקרות שצבעו ירוק. עוצמת האור של זוהר הקוטב, פחותה מזו של הירח. צבע זוהר הקוטב הוא חיוור בדרך כלל.

זוהר הקוטב (Aurora Borealis). זוהי תופעה מטראולוגית אופטית. אור קר, בדומה לאור נורית, המופיע בגבהי האטמוספירה, בעיקר באזורים הקוטביים.. התופעה מתרחשת בעת פעילות מוגברת של השמש. אטומי החמצן באטמוספירה טעונים באופן קבוע ובעת שמגיעה "רוח השמש" , טעונה מטען גם היא, נוצר מפגש בין האטומים הטעונים המצריך שחרור אנרגיה, שבא לידי ביטוי בהופעת אור צבעוני בשמים.

זהר הקוטב, נראה כמעט בכל לילה חורפי נקי מעננים, באזור חגורתי במרחק של °23 סביב הקטבים[1]. מדידות פוטו-גיאומטריות מוכיחות שזוהר הקוטב מופיע בשכבות אטמוספירה גבוהות מ- 90 ק"מ (לפעמים אפילו  1000 ק"מ). לעתים מופיע זוהר הקוטב בשטח מוגבל, אך תמיד בכיוון אנכי לקווי הכוח של השדה המגנטי המקומי. עצמתו מאפשרת לעתים אבחנה בצבעים. על פי רוב צהוב-ירוק, לעתים גם אדום ואפילו סגול- כחול. זוהר הקוטב מופיע בדמויות ובצורות שונות המתוארות במונחים של: להט, קשת, כתר, קרניים, מסך, אריג ועוד. לעתים, דמויות שונות של זוהר הקוטב משנות את צורתן וצבעיהן באופן מתמיד, תוך כדי תנועה בשמים. הפעם, דומה היה כי השמים כולם כוסו במסך ירוק, שאורות הכפר המרצדים למרחוק, הוסיפו לו משנה דרמה. כעבור כמה דקות, נעלם הזוהר, פג הקסם והשמים שבו לצבעם השחור.

אקורד הסיום של הטיול הוא כפר סנטה קלאוס. אוסף של מבנים ציוריים, עם חנויות מזכרות. שמנסה להעניק למבקרים פנטזיה ארקטית. באחד הבתים אפשר לקבל את ברכתו של סנטה קלאוס, תמורת תשלום. לפי המסורת, מדובר בזקן חביב וטוב לב, המגיע בלבוש סגלגל (כחול לפי האגדה הסקנדינבית וירוק לפי האמריקאית) מחבל לפלנד שבצפון פנוסקנדיה ומסתובב ברחבי העולם על גבי מזחלת רתומה לאיילים מעופפים. תפקידו של סנטה קלאוס לפקוד את בתי הילדים הטובים, להביא להם מתנות ולהגשים משאלות. בארצות שונות מכונה סנטה קלאוס בשמות שונים, כגון "אבא חג המולד" (קוויבק ואירלנד), איש חג המולד(גרמניה) בארצות הלטיניות ואצל הערבים הנוצרים מכונה "פפה נואל". במדינות ברית המועצות לשעבר קיימת דמות בעלת מאפיינים דומים, המכונה "סבא כפור" המלווה ב"סנגורוצ'קה", דמות זו היא חדשה והיא מקושרת עם חג הנובי גוד יותר מאשר עם חג המולד.

כשביקרה אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארצות הברית אשתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט ( Franklin Delano Roosevelt), בלפלנד בשנות ה-30, בנו לכבודה בקתה מסורתית סמוך לרובניימי. הבקתה עומדת כיום בלב הכפר של סנטה קלאוס ומשמשת כלשכתו. שם הוא פוגש מדי יום את אורחיו, בסמוך לסניף הדואר שלו, אליו מגיעים כל יום 250,000 מכתבים מ-150 מדינות. עוזריו של סנטה קלאוס, ה"עלפים" המיתולוגיים, גמדים שחדרו ללפלנד דרך המיתוסים הנורדיים, מועסקים כאן במשרה מלאה ומשיבים למכתבי הילדים.

ראשיתו של סנטה קלאוס בקדוש הנוצרי סינט ניקולס, שחי ופעל במירה (Myra) שבאסיה הקטנה, כיום דמרה (Demre) שבטורקיה. הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הנוצרית וכפטרונם של הילדים, וב-1087 נגנבו שרידיו על ידי מלחים איטלקים והועברו לבארי. עם התפשטות הנצרות באירופה התגלגל הבישוף החסוד במיני ישויות על-טבעיות, שהעניקו מתנות עוד לפניו, ובאלוהויות מקומיות מהעולם הפגאני שהיו קשורות לחגי האור והטבע של שלהי החורף.

החג של ניקולס הקדוש, שנודע כפטרון של מלחים וכמי שהציל עלמות מזנות, חל בעצם ב-4 בדצמבר ונדחה לסוף החודש, לאחר שיצא לו מוניטין של פטרון הילדים, המעניק להם מתנות. הדמות במשמעותה הנוכחית קיימת מסוף המאה ה-19. את שמו המוזר קיבל בהולנד. מהגרים גרמנים, אירים ובעיקר הולנדים, דרך דמותו האגדית שלו שהובאה על ידי המתיישבים הראשונים מהולנד לניו אמסטרדם, שהיא ניו יורק של היום. סנטה קלאוס האמריקאי איבד את שורשיו בעולם החדש והתנתק מהמסורת הקתולית, בעקבות שיר פופולרי שנכתב על ידי עיתונאי אמריקאי, התגבשה דמותו כזקן חביב, עטוי פרוות, הדוהר מהקוטב במזחלת רתומה לאיילי הצפון. קיימת מעשייה שחברת 'קוקה קולה' המציאה את העיצוב המודרני שלו.

הדימוי המודרני של סנטה קלאוס כאדם גדול עליז בחליפה אדומה-לבנה היה הסטנדרט הרבה לפני שחברת 'קוקה קולה' השתמשה בו לפרסומות שלהם. כשנחתה האגדה בלפלנד, היה כנראה כבר מאוחר מדי להלביש את הקשיש האמריקאי החביב בתלבושת מסורתית של סאמי, הילידים המקוריים של לפלנד.

בפינלנד קמה תעשייה שלמה של תיירות סנטה, שמושכת המונים, בעיצומו של החורף הקפוא, אל חוג הקוטב הצפוני. קיימת מסורת בה מבוגרים מתחפשים לסנטה קלאוס לקראת החג לצורך שעשוע ילדים. בובות של סנטה קלאוס מקשטות את הבית בחג.

התבוננתי בבתים המצועצעים, המכוסים בשלג, בפנטזיה הלאפית שזוקקה למען תיירים. השמש ששקעה בפאתי מערב, שלחה קרניים אלכסוניות שצבעו את השמים באדום. סיכמתי לעצמי שאמנם מדובר בקיטש, אבל קיטש יפהפה.

הערות

[1] בקטבים עצמם מופיע זוהר הקוטב בכ-% 15 מכלל הלילות החורפיים הבהירים. אזור השכיחות המכסימלי משיק לנורבגיה בצפון – מערב עובר דרך האוקיינוס האטלנטי צמוד לאיסלנד וגרנלנד, חוצה את מפרץ הדסון וחוזר דרך אלסקה וצפון סיביר לנורבגיה