גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראו גם באתר זה: הפינה שלי-הגלבוע ; הפינה שלי – הכרמל ; רמות מנשה באביב ;
אל פריחת הנרקיסים ; טיול לפריחת הכלניות ; טיול לפריחת הציבעונים; טיול לפריחת האירוס הנצרתי ; טיול לפריחת האירוס ההדור ; טיול לפריחת הרקפות בהר העגול
בטיולים המשפחתיים לצפון הארץ, שהיו מרובים בימי ילדותי, נוהג היה אבי להצביע על הרכס הרם של הר מירון, שגובהו 1208 מ' מעל פני הים ומסביר לי שזהו ההר הגבוה ביותר בארץ. בשנים שהוביל את חוג המטיילים של 'תנועת המושבים' וכמה שנים לאחר שפרש, היו מעפילים תלמידי כתות ח' אל הג'רמק, שמו הערבי של ההר, שהיה שגור בפי המטיילים של אז. לפי השערה אחת, שמו בתקופת חז"ל היה 'הר זבד', אך מעטים הכירו אותו. שמו העברי הנוכחי ניתן לו, רק בראשית שנות ה-50, על ידי ועדת השמות הממשלתית, בשל סמיכותו למירון הקדומה, היושבת במורד המזרחי.
קודם לכן, נקרא ההר בקרב היישוב העברי בשם "הר עצמון", בעקבות תיאור דרמטי של הר גבוה בשם זה בכתבי יוסף בן מתתיהו. החוקר יוסף ברסלבי, מסביר שמי שהחדיר את השם "הר עצמון" כשם עברי של ג'בל ג'רמק היה אליהו ספיר, שהביא את הזיהוי בספרו "הארץ", שיצא בשנת 1911. ספיר כנראה, מצא את השם בלקסיקון של גוסטב בוטגר (Gustav Boettger), שיצא לאור בגרמנית, בשנת 1879. כיום מזהים את הר עצמון עם ה"דיידבה" שבגליל התחתון, אך מסתבר שהשם "מירון" חלחל באיטיות לתודעה הציבורית ואפילו בשנות השישים של המאה הקודמת, השתמשו בציבור בשם "הר עצמון", בהתייחסות להר מירון.
מכל מקום, הטיפוס לג'רמק נחשב לטקס התבגרות של בני המושבים ושיא החוויה בטיול, "מים אל ים". אחרי מלחמת ששת הימים "שונמך" ההר ל"פסגה הגבוהה ביותר ממערב לירדן", אך עצמתו מרהיבה כשהיתה. ההר מזדקר בלבו של הגליל העליון. במרכזו של הגוש עוברת פרשת המים הארצית. בדרום הוא מתנשא מעל קו השבר של בקעת בית הכרם, שהוא גם גבול גיאוגרפי המפריד בין הגליל העליון לגליל התחתון ואכן, מראש המצוק דרומה, נשקף נוף מרהיב של בקעת בית הכרם, על כל יישוביה, ועל ים צמרות הזיתים, שנע באיטיות ברוח, כמו גלים כסופים. בעצם, לכל כיוון נשקף נוף מרהיב, כולל בקעת כנרות במזרח וגבעות שפרעם במערב. צפונה מכאן בולט החרמון בפסגתו המושלגת ומערבה לו, הרי הלבנון.
שמורת הר מירון היא שמורה גדולה ובתחומיה מתנשאות, בנוסף להר מירון, גם פסגת הר יוחאי, הר נריה, הר הלל, הר הארי והר אדיר. הר מירון בולט כגוש ירוק רענן, גם כשהכול מתחיל להצהיב מסביב. החורש של הר מירון הוא אחד המפותחים בארץ ומגוון הצמחים שגדלים בו עשיר מאד. יש בו עושר של בתי גידול, הנובעים מטיפוסי סלע שונים, סוגי קרקע, מפנים שונים ותנאי קרינה, טמפרטורה והתאדות שונים. כך למשל, גדלים עצי האלון המצוי והאלה הארץ ישראלית על סלעי הגיר הקשה, במקומות החשופים מעצים, גדלה הסירה הקוצנית ופרחיהם משובבי העין של צבעוני ההרים והיקינטון המזרחי. עצי אלון התולע גדלים על סלעי הגיר הרך, בעיקר במפנים הצפוניים והמערביים ולצדם גדלים בדרך כלל כליל החורש, אגס סורי, שזיף הדוב ועוד. על סלעי הקרטון נמצא את עצי הקטלב מלווים בשיחי לוטם שעיר שפרחיו הוורודים נראים כמקומטים, הלוטם המרווני, שעליו הצחורים נראים כמגוהצים ושפע של סחלבים. ככלל, את צומח ההר מאפיינים פרחים רבים ומיוחדים, הבולטים שבהם הן כלניות, רקפות, כלניות ונוריות, המנקדים את החורש באלפי נקודות צבעוניות: בעיקר שובים את הלב הסחלבים המצויים ועוד יותר, הנדירים שבהם, כמו מירונית סרגלית וסחלב ירוק.
בטיול האחרון ראינו בתוך הסבך את סחלבן החורש ואת הבן חורש רחב העלים. באביב המוקדם ניתן לראות פרחים נדירים נוספים כמו רקפת יוונית, סחלב מצויר, אירוס הלבנון, השושן הצחור והטפיל רימונית הלוטם. נדיר במיוחד הוא רצועית הגליל, שלה שפית צרה וארוכה, שהעניקה לה את שמה. בסתיו בולטות כאן החלמוניות בצבע צהוב עז והסתוונית הבכירה, שבהירה וגדולה יותר מסתוונית היורה המוכרת יותר מכול רחבי הארץ . בראשית החורף, בדרך כלל לפני היורה, פורח הכרכום הנאה, שכשמו כן הוא. ניכר בשילוב צבעים מיוחד של עלי עטיף כחלחלים, אבקנים צהובים וצלקות שגוונן כתום עז.
לא תכננו להגיע להר מירון. היינו דווקא בדרכנו לארבל, אלא שמושון גבאי, מי שהיה מנהל מחוז צפון של רשות שמורות הטבע ולפני כן מנהל אזור צפון של החברה להגנת הטבע, רעם עלי בקולו, לעזוב הכול ולנסוע לחזות בפריחתן האדומה הלוהטת של אדמוניות החורש. יופיו של הפרח ונדירותו, חברו לעשותו ליעד לעליה לרגל של חובבי טבע, בעיקר משום שמועד פריחתו חל בדרך כלל בחופשת הפסח. מועד הפריחה אינו קבוע בדיוק: הפריחה עשויה להתחיל כבר באמצע חודש מארס ועלולה להידחות עד אמצע חודש אפריל. סיומה תלוי במועד החמסין הראשון, הקוטע את הפריחה. יש שנים בהן הפריחה מצטמצמת לשבוע אחד ויש שהיא מתארכת אפילו עד ששה שבועות. אחת החוויות העזות שאני זוכר מימי ילדותי, את עצמי, ילד בגיל שש, פוסע במסלול ארוך בהר מירון, ידי הקטנה מזיעה בידה של אמי, שלא ידעתי אז שהיא בראשית הריונה וחרדה לגורל העובר שבבטנה. אני זוכר אותנו מגיעים בלוויית כמה חברים לפרחים רבי רושם, אני זוכר את הצבע הארגמני העז ובעיקר את המבט שנתנה אמי בעיניו של אבי, שיכול היה להצמית גם ארי משתולל. לימים, הדרכתי לשם טיולים, כמו מטיילי התפעלתי מיופיו ומצבעיו של הפרח המרהיב, אבל הוא מעולם לא היה יפה כבראשונה. איננו משתעבדים לזיכרונות. כפי שכתב יצחק אורפז ב"מסע דניאל": "יש המכוון עצמו לרגע אושר שחלף. את הרגע ההוא לא יחזיר ואת הרגע הזה יאבד".
נסענו לכפר בית ג'אן, תוך כדי עצירות לתצפיות מרהיבות. בעיקר בנוף חקלאי של טרסות מטופחות. בפניה לדרך המובילה להר הילל, ניצבים בתקופת הפריחה, פקחים של רשות שמורות הטבע, כדי לפקח על המוני בית ישראל הבאים לחזות בפריחת האדמונית.
בצד הדרך נראים כרים עם פרחים לבנים זעירים שזכו לשם שיבריח כל חובב טבע – חספסנית הלבנון. פה ושם ראינו רקפות אחרונות וכמה כלניות, משרידי הגל האדום ששטף את ההר עד לפני חודש. צבעם האדום כדם ואש, צבע שעורר דמיון מאז ומעולם והאדם חיפש על הסברים למקורם. חוקר הטבע עוזי פז כתב שהנפת הדגלים האדומים בנוף מתחילה אי שם בחודש ינואר. מאז ללא הפוגה, תוך חילופי משמרות, לא כבה הגחלת האדומה. עד למחצית חודש מאי. האבוקה עוברת מהכלנית, לצבעוני, לנורית, לפרג ולדמומית. בעצם, אפשר לכלול ב"מירוץ השליחים" הזה, גם את האדמונית.
עלינו לפסגת הר הלל, שנקרא כך על שם הילל הזקן, שלפי המסורת קבור למרגלותיו. העץ הנפוץ כאן הוא אלון מצוי, שיוצר סבך קוצני בצד השביל. על העצים מטפסים להם זלזלת הקנוקנות, קיסוסית, טמוס, קיסוס החורש ופואה מצויה. מהר הילל נשקפת תצפית יפה על הנוף ההררי המרהיב וממנו ירדנו בשביל ברור, שאורכו כ-300 מ' ונחשב לשיא הטיול. גלשנו בין קטלבים שבולטים בגזעם האדמדם. הצבע הבלתי שגרתי מייצר אגדות, שהמפורסמת שבהן היא על אב ובנו, שהתאהבו שניהם בנערה אחת. אהבת הבן כמו זעמו, בערה בו להשחית, עד שבלהט קנאתו רצח את אביו, דם האב ניתז על העץ וזה הסמיק מרוב בושה.
מדריך הטיולים יהודה זיו, הציע בבדיחות הדעת, שכיון שה"ברוש" נקרא כך משום שקורותיו הונחו בראש הבית והאלון מכונה "בלוט", משום שמענפיו יצרו את ה"בלטות" היינו אריחיה של רצפת העץ, כך מעץ זה נהגו להקים את כתליו של הבית ומכאן שמו….
אדמונית החורש, שנחשב לאחד היפים בפרחי הארץ וסמל לשמורת הרי מירון. היא זקוקה לקרירות וללחות מרובה. זהו צמח נדיר וגדל אצלנו רק במפנה המערבי של גוש הרי מירון. אבל בניגוד למה שהסבירו לנו פעם, הוא אינו אנדמי וגדל גם בהרי הקווקז, הבלקן, צפון אירן, אנטוליה ולבנון. הוא גדל גם באנגליה, אך יתכן שהובא לשם בידי אדם, בימי הבינים, בזכות תכונותיו הרפואיות. מינים אחדים של הסוג "אדמונית", מקובלים מאד בגינות הנוי במזרח אסיה, בצפון אמריקה ובאירופה. בסין וביפן מטפחים מיני אדמוניות כבר למעלה מאלף שנה ובאירופה, מאז תקופת הצלבנים. בית הגידול של האדמונית בטבע הוא אדמת יער עשירה ברקבובית, במסלע גירני בין סלעים. הוא גדל בעיקר בעובי החורש, שם הוא מוגן יחסית מפני רעייה. יחד עם זאת, הוא זקוקה לקרני אור כדי לפרוח. הבוטנאי גידי נאמן מצא שבחלקות בהן החורש השתלט וסגר על אור השמש, חדלו האדמוניות לפרוח. מתברר שכאשר החורש נפתח שוב, התחדשה הפריחה. הבוטנאי אבי שמידע מעיר כי לא תמיד הימנעות מהתערבות בטבע היא דבר נכון ולעתים דרושה התערבות מבוקרת, כמו פתיחת צוהרי אור בסבך החורש (בטבע עושים את העבודה פרסתנים, הרועים בין העצים, אך משאילו ניצודו, הם חסרים). רוב האדמוניות אינן פורחות, רק כחמישה אחוזים מן הפרחים פורחים מדי שנה. וגם באלה פורחים לרוב רק פרח אחד או שניים. אבל די באדמוניות שפורחות, כדי להפעים את העין והלב.
עוצמת הפריחה משתנה משנה לשנה. לא כל הפרחים חונטים פרי, אולי מפני שהאוכלוסייה בארץ מבודדת, על כן מתרבה הצמח בארץ בצורה וגטטיבית, על ידי חלוקה של פקעות השורש. פרח אדמונית החורש, ממשפחת האדמוניתיים (Paeoniaceae) שייך לסוג עתיק של צמחים – מראשוני הצמחים בעלי הפרחים. בחודשים פברואר-מארס בוקעים העלים מן הקרקע, כשהם גלולים כפגיון וגונם אדמדם. הצמח מתפתח במהירות בעזרת המזון האגור בפקעות. צורתו כספל פתוח ולו 6-8 עלי כותרת (לעתים יותר מכך, אפילו 13), שצבעם אדום עמוק, או אדום סלק. בהר מירון הוא מגיע לקוטר של שמונה עד עשרה ס"מ וצבעו אדום ארגמני ובמרכזו אבקנים צהובים שנראים כגוש גדול. הפרחים מואבקים על ידי חיפושיות ודבורים גדולות. בערבית מכונה האדמונית כַּף א-דיבּ (כף הדב), היות ועליה נראים ככף יד של דב. הזרעים הם בשרניים וצבעם אדום-שחור. ציפורים האוכלות זרעים מפיצות אותם למרחוק ואף על פי כן, אין האדמונית "זזה" מהאזור, בו היתה לפני יובל, בשל "דרישותיה" האקולוגיים המיוחדות במינן.
בעיני היוונים נחשב אדמונית החורש לצמח המרפא הראשון שהתגלה לבני האדם. הם נהגו להשרות את זרעיו ביין ולהשתמש בהם כתרופה נגד ביעותי לילה. כמו כן, הם נודעו בסגולותיהם לרפא מחלות עצבים, מחלת הנפילה, מחלת ירח, כאבי ראש והפרעות בתפקודי הכבד. השם המדעי -Paeonia mascula – נגזר משמו של פאיאון Paiêôn) )[1], רופא האלים במיתולוגיה היוונית, שבעזרת הפרח, ריפא את האדס וארס, בעת מלחמת טרויה. היו שפחדו מכוחו המאגי של הצמח וכדי לעקרו, היו קושרים כלב סביב שורשיו, כפי שהיו עושים במקרה של צמח הדודאים, כדי שהקללה תחול עליו.
צבעו האדום של האדמונית, כמו של פרחים אדומים אחרים, הוליד מיתוס על גיבור שנפל והפרח עלה מדמו. כמו במיתוס היווני על אדוניס היפה, בו התאהבה אפרודיטה. מארס הקנאי התחפש לחזיר בר, הסתער על אדוניס ופצעו פצעי מוות. דמו של אדוניס הרווה את האדמה. המשורר אובידיוס סיים את הטרגדיה במשפט המצמרר: "פרח צמח מן הדם הרותח, צבע דם לו, צבע גרעין הרימון, גון ארגמן לו". מי יודע, אולי מאחורי המיתוסים על גברים שנפלו, מהדהדת מסורת של הקרבת קורבנות אדם? הצבע האדום נועד למשוך חיפושיות אל הפרחים. אלו שיתפתו ויבואו, יזכו גם לגמול הוגן, בצורת אבקה עתירת חלבון ושומן. גם הפרח יוצא נשכר עם העברת אבקתו מפרח לפרח. כי רק כך, בהאבקה הדדית, יוכלו להבשיל פירות וזרעים. הכתם השחור, המדגיש את הצבע, מגביר את כוח משיכתו של הפרח. עוזי פז מסביר כי בכך יש להסביר את פיזור פריחתם של הפרחים האדומים החל מינואר וכלה במאי. זהו זמן "סידור עבודה", שנועד לצמצם את התחרות ולפרוש את משא המשיכה של החיפושיות לאורך זמן רב ככל האפשר.
הגענו לשביל, פגשנו אב ובנו שחיפשו כמונו את הפרחים המרהיבים. אולם (אל תגלו לאף אחד), אלו חדלו לפרוח שבוע טרם שהגענו וראינו רק את עליהם הגדולים והמחולקים, היוצאים מתוך פקעת שורש מעובה. טיפסנו מעל השביל, אך למעט הפרי, לא ראינו דבר.
ירדנו לדרך העפר המובילה לעין הזקן, מעיין קטן שמהווה את ראשו של נחל כזיב. חיפשנו את הסלמנדרה המצויה שחיה בו, שלמרות שמה היא נמצאת בסכנת הכחדה. זהו דו-חי בעל זנב, שצבע גופו שחור, מוכתם בכתום עז. עם גשמי היורה הן מתעוררות מתרדמת הקיץ ונודדות אל מקווי המים שבהר. גם אותה לא מצאנו. בכלל, לא היה לנו הפעם מזל עם בעלי חיים. לא ראינו את הנחושית הנחשונית, המתפתלת במהירות בקרחות החורש, לא חנקן אדום גב , לא נמנמן העצים. אפילו מחזירי היער, ראינו רק את נבירותיהם ולעוסותיהם, כעדותה כתוב "יכרסמנה חזיר מיער" (תהילים פ, 13). שתינו קפה ונחפזנו לחזור לבית ג'אן, טרם שירד היום. ניסיתי לעודד את תמי עם הנוף, אך לא הצלחתי. אפילו התמונות שצילם מושון שבוע קודם לכן לא הניחו את דעתה. גם האדמונית שצילמתי בשנה שעברה באלבניה לא הואילה.
גם בשנה הבאה אדמוניות תפרחנה.
[1] רופא האלים שטיפל בהם בעזרת צמחים ועשבים משככי כאבים. הוא זוהה עם אפולו או עם אסקלפיוס. שמו שימש ככינוי לאל מרפא לא לערבב עם פאון, השם הרומי של הסטיר שהוא בעל פלג גוף תחתון כשל תיש או עז, קרניים לראשו, זנב מאחוריו, אבר מין גדול במיוחד – הוא אינו קשור לרפואה כלל.