גילי חסקיןמכתב לבני המסייר בפולין, בעקבות הקהילות היהודיות שהוכחדו בשואה.
מכתב זה יכול להתאים לבן הפרטי של כול אחד ואחד. בלי קשר להסתייגותי מעצם נסיעתם המאורגנת של תלמידי התיכונים.
ראו גם: טיולים לאושוויץ
סוכות תעא"ה (ספטמבר 2010)
בני היקר
אתה נמצא כעת בפולין, מוקף חברים, עם משפחה אוהבת מאחור; מנסה להתמודד עם אותו פרק שחור של אימה בתולדות עמנו. לא ברור לי מה תצליח להבין, אינני יודע אם בכלל אפשר להבין, אך ברור לי שאת הנסיעה הזאת לא תשכח לעולם. תעבור בכפרים ועיירות של יהודים שבמשך דורות על גבי דורות, הקימו את בית ישראל בפולין. יהודים מכל שכבות החברה, עגלונים, סנדלרים, רופאים וחוקרים, קיבוץ יהודי ענק ומפואר שנמחה תוך מספר שנים, בפרץ מתוכנן של שנאה. כאשר תגיע לתחנת הרכבת של אושוויץ או של בירקנאו, תוכל לראות בעיני רוחך עשרות יהודים יורדים מבוהלים ומיואשים מהקרונות בהם היו דחוסים כבהמות, ללא אוכל ושתייה, רק כדי להגיע אל מקום בו העשן שעלה מהארובות היה מה שנותר מאלו שקדמו להם.
זהו משהו שלא רק אתה, אלא הדעת האנושית כולה לא תוכל לתפוש. המכונה הנאצית עבדה בו זמנית הן כמנגנון יעיל ומשומן והן כאחוזת טירוף של שנאה. גם כשגרמניה ניהלה קרב מאסף על חייה, המשיכו ראשיה להקדיש משאבים יקרים, כדי להרוג כמה שיותר יהודים.
החיה הנאצית לא היתה שם לבדה. הגרמנים הם אלו שחוללו את השואה, אך מסביב התבוננו בהם מיליוני אנשים שמילאו את פיהם מים – הונגרים, אוקראינים, ליטאים ופולנים. היו ששתקו משום ששמחו ואחרים משום שזה לא היה עניינם. פולין שתפגוש זרועה אלפי כפרים שקטים. הם היו כאילו, שקטים ושלווים, גם כשמיליוני אחינו נורו לבורות שנאלצו לכרות בעצמם. ששה מליון קטגורים שולחים אצבע מאשימה אל מי שחולל את הזוועה ואל מי שעמד מנגד.
בעיני רוחי אני רואה אותך מתבונן במראות ושומע את הסיפורים. מן הסתם תצטמרר, אך כמו חבריך וכמו הוריך, לא תבין את מה שהתרחש בתופת ההיא. לא נוכל לקלוט מה עבר באותה פלנטה אחרת. כמונו, לא תוכל להבין שהגיבורים לא היו רק אלו שאחזו בנשק, אלא כול מי שתרם לקיום הנורמאלי בתוך התופת.
כאשר תהיה שם, במחנות ההשמדה ותנסה לשחזר את אותה אימת מוות, אני, אביך, אהיה בתזמון מצמרר בארמניה, גם שם התרחשה השמדת עם איומה. גם שם סבלו אנשים בגלל שהיו שונים, מצליחנים ובעיקר מיעוט ללא טריטוריה משלהם. גם שם שילמו המונים ביקר מכול בגלל שנאה לא מובנת.
כאשר המלחמה האיומה ההיא הסתיימה ועם ישראל החל לעכל את מה שעבר, האמנו שמיליוני הנרצחים, כמו גם האודים המוצלים מאש, יוכלו להפוך את העולם למקום טוב יותר. רצינו לחשוב ש"יד ושם" ישמר הן את זכרם והן את מצפונו של העולם. שיזכיר את השואה שהיתה וישמור שלא תהיה שואה נוספת. והנה, באלף השלישי התרחש טבח נורא בדארפור. מאות אלפים נרצחו, גברים, נשים וילדים. מיליונים נותרו ללא קורת גג. ילדים מתו מרעב, נשים נאנסו והעולם שתק.
הבאנליה של הרוע.
מדינת ישראל הוקמה גם כדי שלא תהיה שואה שנייה. למרבה הפרדוכס, ישראל היא איננה מקום בטוח לחיות בו. כאשר אתה שם בפולין עם חבריך, תאמרו זה לזה שעלינו להיות חזקים, עם אדמה מוצקה תחת רגלינו. אבל בו בזמן, אני רוצה לשתף אותך בדאגה, שמא האנטישמיות המרושעת פעלה על העם היהודי, לא רק כמכת חרב, אלא אולי גם כהכשת נחש. שמא הרע הזה פעפע לתוכנו.
צריך להיזהר מהבנאליה של הרוע
שלך באהבה
אבא
כמו כל מה שנבכתב על ידך, גם במכתב הזה ישנו דגש על גישה הומניסטית וליברלית, שהיא כה נדירה בתוך ים הקלישאות, הטפיחה העצמית הבלתי פוסקת על שכם עצמנו, המצדיקה את הגזענות השפלה ביותר שעלה התאנה שלה היא השואה. קראתי את המאמרים המעולים שלך על מכסיכו וגם שם מצאתי בין השיטין את הגישה האנושית הזו. תודה שלא פסו מן הארץ אנשים בעלי דעות כאלה.
מרגש וכל כך נכון.
לדעתי המכתב הזה הוא הכחשת שואה
המכתב הזה עושה בנאליה של הרוע
אין שום הזדהות עם קורבנות השואה בני עמנו
מבחינתו הם זהים לכל הקורבנות בעולם
מבחינתו השואה זה לא משהו יוצא דופן
זה משהו שקורה כל הזמן ובכל מקום