גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
באפריל 1936 נפתחה תקופה חדשה בתולדות ארץ־ישראל; המאבק בין יהודים לערבים על הזכות לבעלות על הארץ, שימיו כמעט כימי ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, היה למערכה אלימה במיוחד. אומנם, דברי הימים של ההתיישבות הציונית היו שזורים בהתפרצויות של מהומות שכונו בשם הפושר "מאורעות", אך עד 1936, היתה נטייה להסביר אותן בכל מיני סיבות כלכליות או דתיות ולהתעלם ממהותן השורשית: התמודדות של שני עמים על כברת ארץ אחת[1]. בעקבות "מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט", "הפרעות" – כפי שכינו היהודים את האירועים – או "המרד הערבי" (ולעתים גם "הגדול") בפי הערבים והבריטים – לא ניתן עוד להתעלם מאופיו הלאומי של הסכסוך[2]. היתה זו המערכה הראשונה המשמעותית במאבק האלים בין שני העמים, למי הבעלות על הארץ[3].
לעומת מאורעות 1929, שתחילתן בהסתה דתית בעיקרה והסתיימו תוך זמן קצר, פתחה באפריל 1936, ההנהגה הלאומנית הקיצונית של ערביי הארץ, במלחמה כוללת שתכליתה המדינית היתה ביטול הצהרת בלפור והצבת סכר בפני המשך התפתחותו של המפעל הציוני[4]. מאורעות אלו נבדלו מהמאורעות שקדמו להם במספר היבטים, ביניהם התפרשות המאורעות על פני אזורים נרחבים; מעורבותה של האוכלוסייה על כל מרכיביה ובעיקר אורך תקופת המאורעות, שנמשכו שלש שנים.
בניגוד להתפרצויות הערביות בשנים 1921 ו-1929, שהיו עניין ארץ־ישראלי בלבד, היה המרד הערבי בשנים 1936-1939, משולב בתסיסה מדינית כוללת, שהמזרח־התיכון כולו היה נתון בה. למן עיצובם של הסדרי השלום בעקבות מלחמת העולם ה-I ועד למרד הערבי, היתה ארץ־ישראל משוחררת מאיומים שמקורם בתחרות בין המעצמות. אמנם, היתה קודם לכן יריבות קולוניאלית בין השלטון הבריטי בארץ לבין השלטון הצרפתי בסוריה, אבל היא לא היוותה איום ביטחוני על הארץ. המצב השתנה באמצע שנות השלושים, בעקבות החרפת המתיחות הבינלאומית והתפשטותה למזרח־התיכון כתוצאה ממלחמת איטליה-אתיופיה. המלחמה יצרה מתח בין בריטניה וצרפת מצד אחד לבין איטליה, ולאחר מכן גרמניה, מן הצד השני ועודדה תסיסה בארצות השכנות. איטליה היתה מעורבת במישרין במרד שפרץ ב-1936 בארץ־ישראל, בכך שהאיטלקים מימנו את השביתה הערבית, את רכישת הנשק לכנופיות ואולי גם את הכנופיות עצמן. הם ליבו את המרד בתעמולה והיו חלוצי השידור ברדיו למזרח־התיכון, כשהקימו בשנת 1935 את התחנה בערבית 'בארי'. החל מ-1938 הושיטה גם גרמניה הנאצית תמיכה למזרח־התיכון בנשק, בכסף ובתעמולה[5].
אולם, יותר משהיה זה עימות ערבי – יהודי, היה זה עימות ערבי – בריטי. מה שמכונה בזיכרון הקולקטיבי הציוני, ביותר משמץ של צדקנות, "מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט, היה למעשה מרד ערבי-פלסטיני בבריטניה. במרד הזה היה גם היישוב היהודי יעד, אף כי לא היעד העיקרי. מטרת המורדים היתה, לסלק את הבריטים מארץ-ישראל. לא פחות – סיסמא מוכרת והרת אסון. המעשה הזה עלה לפלסטינים במחיר שאותו הם משלמים עד עצם היום הזה[6].
מאבקם של ערביי ארץ־ישראל היה עתה חלק ממאבק רב לאומי מקיף יותר. אם קודם, טרם המרד, היה למדינות הערביות, העצמאיות והעצמאיות למחצה, מעמד של גורם המשפיע בעקיפין, בעצם הדוגמא שנתנו לערבי ארץ־ישראל כיצד לנהוג ביחסיהם עם המעצמה המנדטורית, הרי תוך כדי מהלך המרד, למן שנת 1936 ואילך, הפך מעמדן של מדינות ערב, למעמד של גורם מעורב ופעיל בהתרחשויות בארץ־ישראל[7]. האינטנסיביות של האירועים ועוצמת התגובות הרגשיות והפוליטיות שהולידה, עלו לאין שיעור על כל מה שהיה ידוע עד אז במאבק בין יהודים וערבים. היה כאן מרד עממי רחב ועז, שבו הותקפו יהודים או בריטים על־ידי ערבים, התפרצותו נבעה ממעמקי התסכול הערבי נוכח אי היכולת לבלום את ההתקדמות הציונית המתמדת[8].
מעשי הטרור, הגם שחלקם ובהמשך אף רובם, כוונו גם נגד השלטון הבריטי, פגעו בעיקר ביישוב וגרמו לערעור הביטחון. כל הציפיות הופנו כלפי השילטונות הבריטיים שירגיעו את הארץ. הדעת נתנה שממשלת בריטניה לא תניח למאורעות תרפ"ט לחזור על עצמם ותגיב במהירות וביד חזקה. ואכן, בריטניה לא גילתה אדישות ואף הפעילה כוח, אולם ליישוב היה נדמה שהיא נוהגת בסימטריה, כלומר מתייחסת באותן אמות מידה כלפי הפורעים הערביים וכלפי היישוב המתגונן והמגיב[9]. אולם בעוד הבריטים נמנעים מלהפעיל כוח רב בתקווה למנוע את החרפת האלימות, הפכה האלימות עצמה והיתה למאבק פוליטי, למרי אזרחי ולמלחמת גרילה[10].
המרד הערבי היה שונה מן האירועים הקודמים, בכמה וכמה מישורים: ראשית, עומק המעורבות של הציבור הערבי בהתרחשויות, ובכלל זה הנכונות של פשוטי העם להקריב קורבנות בתחום הכלכלי ואף קורבנות בנפש, היתה חסרת תקדים. זה היה מרד עממי, על כל תופעות הלוואי המקובלות במרידות שכאלה, של גילויי גבורה וגילויי אכזריות.
שנית, היתה כאן פעולה פוליטית מאורגנת, שנוהלה על־ידי מפקדה, ורוב הציבור הערבי הפגין משמעת כלפיה. שלישית, משך הזמן של השביתה ואי השקט בשלב הראשון, שנמשכו עד אוקטובר 1936, הבליט את אורך הנשימה של מנהיגי המרד. הכישרון לשלב פעולה פוליטית כמו שביתה, עם מעשי אלימות ששיבשו את רקמת החיים הנורמאלית בארץ, היה סימן לבגרות ולתחכום, שלא היה מוכרים קודם לכן בהקשר לתנועה הערבית הארץ־ישראלית[11].
התעוררות הערבים העניקה להם דימוי חדש. במקום "המון פרוע ומשוסה, שואף לשוד ולביזה", אמר דוד בן גוריון, היו הערבים ל"ציבור מאורגן ובן משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכשרון של הערכה עצמית". בן גוריון הזהיר שאין מדובר רק בטרור, אלא במלחמה לאומית. הטרור הוא אמצעי בידי הערבים, הלוחמים נגד גזל מולדתם. בן גוריון ראה במאורעות תנועה לאומית, פרימיטיבית אמנם, אך עם מסירות, אידיאליזם וחירוף נפש[12]. שגיאתם הגדולה של הערבים היתה שיצאו להתמודדות המכרעת על ארץ־ישראל, ללא גיבוש חברתי ולאומי וללא כוח צבאי ממשי.
במרוצת המאורעות בוצעו מעשי אכזריות נגד היישוב, דבר שעורר דילמה חמורה בין תגובה ספונטאנית חריפה לבין הבלגה כקו מנחה מוסכם. עצמת האירועים והזעם שהולידו, עימתו לאורל זמן את השכל מול הרגש[13]. אכן, ההנהגה הציונית וזו היישובית נקטו למעשה מדיניות של הבלגה מאז 1920, אלא שרק נוכח המרד הערבי של 1936, קיבלה המדיניות הזו ניסוח מודע וברור[14]. בשנים אלו הופיע גורם חדש בזירה: הנוער הארץ־ישראלי, חינוכו, השקפת עולמו, התייחסותו לערבים ולשימוש בכוח, היו מעתה מרכיבים בהיווצרותו של אתוס חדש, הלוא הוא האתוס של הלוחם היהודי, שבשנות המרד הערבי ההחל להופיע כמודל תרבותי חברתי וכחלק ממציאות החיים[15]. משום כך עלו בתקופה זו, בייתר שאת שאלות כמו מוסר הלחימה ו'טוהר־הנשק'.
1. רקע היסטורי
בתקופה זו נפל דבר בתולדות התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל. תקופת שלטונם הבלתי מוגבל של ראשי המשפחות נסתיימה, החלה תקופת השפעתם של הקיצונים, שתבעו מלחמה גלויה בבריטניה, שבה ראו את האחראית לכל הנעשה בארץ. אחד הגורמים שהשפיעו על דעת הקהל הפלסטינית, ואשר הפך את הבריטים מטרה לזעם ולפעילות הפוליטית של הערבים, קשור בהופעתם של מיליטנטים ערביים חדשים, בעיקר בתקופת הפריחה של מפלגת ה'איסתיקלאל' (מילולית: עצמאות), מפלגה לאומית רדיקלית, שקמה כבר ב-1932 והפנתה את חצי הזעם שלה כנגד הבריטים. תביעת האיסתיקלאל לאי־שיתוף, פעולה פרטה על מיתר רגיש בקרב האוכלוסייה הערבית הרחבה[16]. אמנם, מפלגת ה'איסתיקלאל' לא האריכה ימים, אך בדומה לרוויזיוניסטים בתנועה הציונית, היא אילצה את ההנהגה להפגין את נאמנותה לעניין הלאומי[17].
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ב-1933, גברה מצוקת היהודים באירופה. אחרי מספר שנות משבר, התחדשה העלייה בכל עצמתה – זהו גל העלייה הידוע כ'עלייה החמישית'. זרם העליה עורר את חששותיהם של הערבים מהגברת כוחו של היישוב היהודי בארץ ותביעתם הראשונה היתה הפסקת העלייה היהודית. באותו זמן היתה 'המועצה המוסלמית העליונה' היסוד השליט בקואליציה הערבית, והמופתי היה, יותר ויותר בגלוי, המנהיג הלאומי הערבי. חאג' אמין החליט לחנך את תומכיו להלך מחשבה המכוון נגד ממשלת בריטניה. טיעונו המרכזי היה: לולא תמיכתה של ממשלת בריטיה, היתה הציונות חסרת אונים, ולכן הצורך המיידי לפי השקפתו היה לרכז את ההתקפה לא על היהודים אלא על תומכיהם הבריטים באופן זה יהיה ניתן להפיל את שניהם כאחד[18]. באוקטובר 1933 יצאו אלפי פלסטינים לרחובות בשכם וביפו, בהפגנות אלימות נגד הבריטים, כדי למחות נגד מדיניות ההגירה של הממשלה ונגד מכירת קרקעות ליהודים. בשבועות הבאים התנגשו מפגינים ערביים עם המשטרה, בירושלים, ביפו, בשכם ובחיפה. בניגוד למאורעות 1929, שכוונו נגד היהודים, הרי עתה היו המשטרה והממשלה המנדטורית יעד עיקרי להתקפה[19].
שלטונות המנדט הגיבו בכוח על המהומות והשיבו את הסדר על כנו. מניין הנפגעים הרשמי – שלושים הרוגים, ולמעלה ממאתיים פצועים[20]. זאת היתה הכתובת על הקיר ופירושה היה שהערבים לא ישלימו עם כוונת היהודים להשתלט על הארץ. גם ההתנגדות בכפרים, שעתידה למלא תפקיד מרכזי במרד של 1936-1939, קיבלה ביטוי ראשוני באירועים האלה. המטרודין (מבוקשים) של 1929, כמו למשל חסן סלמה מהכפר קוּלֶה, היו סנונית ראשונה של איום רחב יותר, במרכז המאבק הפלסטיני-יהודי משנות השלושים ואילך. לאחר המאורעות של 1929 וכלקח מהם, התחילו להתארגן כבר בשנת 1930, שלש קבוצות שהתבלטו כעבור שנים אחדות, לפני מאורעות 1936-1939 ובמהלכן.
קבוצות אלה קמו במחתרת על בסיס דתי-מוסלמי או לאומי-ערבי בשלושה אזורים של הארץ. בראש כנופיה אחת, שקמה על בסיס לאומי במרחב שבין ירושלים לחברון וכינתה את עצמה 'הג'יהאד הקדוש', עמד עבד אל־קאדר אל־חוסייני, בנו של מוסא ח'טם אל־חוסייני, המנהיג הפלסטיני הבכיר וראש הוועד הפועל הערבי. אל־חוסייני התבלט כראש כנופיה בתקופת המרד, הנהיג את לוחמי 'גיהאד אל־מקדס' בתחילת מלחמת העצמאות ונהרג בקרב על הקסטל בשנית 1948. התארגנות שניה צמחה בסביבות קלקיליה, ומתוכה עלו אחדים מראשי הכנופיות הבולטים של המרד בשנת 1936[21]. ההתארגנות השלישית, והחשובה מכולן בשעתה, קמה באזור חיפה. בסיסה היה דתי-קנאי, ובראשה עמד שייח' עז א-דין אל־קסאם – סורי שנידון ב-1922 למוות, באשמת השתתפותו במרד העלווים נגד הצרפתים, ברח לחיפה, נקלט כמטיף באחד המסגדים והצטרף ל'אגודת הצעירים המוסלמים'[22].
בעקבות האירועים ביפו האיץ אל־קסאם, את ההתארגנות בכפרים ערביים בצפון. בכך, ובאמצעות הדרשות שדרש בחיפה, הניח את הבסיס לפעולות גרילה שקיווה לפתוח בהן נגד השלטונות הבריטים. עז א-דין אל־קסאם ייסד את האגודה החשאית שנודעה בשם "הקסאמים", שכונתה גם "אגודת השייח'ים מגודלי הזקן"[23]. עם פרסום אגרת מקדונלד (אביב 1931), שביטלה את הרושם של 'הספר־הלבן' של 1930, החל ה כנופיית אל־קאסם בפעולות טרור נגד היהודים[24]. בתחילת שנות השלושים ביצעו חברי אגודה זו שורה של פעולות אלימות נגד הבריטים והיהודים. הם הצטיידו בנשק ובפצצות. בתוך כך רצחו שלושה מחברי קיבוץ יגור, אחר כך נרצחו אב ובנו – יוסף ודוד יעקובי – במושב נהלל[25]. כמו כן פגעו בעצים שנטעו היהודים ובמסילות ברזל שהניחו הבריטים.
בתחילת נובמבר 1935 יצאה הקבוצה להר הגלבוע ובדרכם הרגו את סמל המשטרה היהודי משה רוזנפלד[26].
כעבור שבועיים הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של אל־קאסם ואנשיו ביָעְבָּד שבאזור ג'נין. חמישים שוטרים מזוינים הקיפו את אנשי הכנופיה ודרשו מהם להיכנע, אולם אל־קסאם סירב והודיע שהוא מוכן להילחם עד הסוף. החל קרב ומחילופי היריות נהרג אל־קסאם יחד עם עוד שלושה מאנשיו[27]. הלווייתו הפכה להפגנה פוליטית רבת משתתפים וקיברו, בבלד א-שייח' (נשר), הפך מוקד לעלייה לרגל[28]. עם הזמן הפך מותו של עז א-דין אל־קסאם לסמלו של הלוחם הערבי שמוכן למות במערכה ולא להיכנע[29].
דוד בן גוריון תיאר את אירוע הגבורה ביעבד, כ"תל-חי ערבית" ואת אל־קסאם כ"לוחם ערבי המוכן למסור נפשו על קידוש השם"[30]. ואכן, אל־קאסם היה "יוסף טרומפלדור" ערבי. גם במקרה שלו, ההערצה שהקיפה אותו בעודו בחיים העצימה גם את מותו והנחילה לתנועתו הלאומית מיתוס של גבורה[31]. הודות לקרב זה נחשב אל־קאסם בעיני המזרח־התיכון כמחולל המרד, אף כי חלפו חודשים אחדים ממותו ועד להתפרצות המאורעות באפריל 1936. תלמידיו של השייח' נחשבו ליסוד הרדיקאלי ביותר בקרב הכנופיות שצמחו בארץ בשנים 1936-1939[32]. במקביל, ההתחמשות היהודית הוסיפה משלה להגברת המתח: ב-1935 אחזה התרגשות רבה בעיתונות הערבית, בעקבות חשיפת ניסיון של הברחת נשק על־ידי ה'הגנה'. תגלית שעשתה רושם קשה גם על הבריטים והאיצה את עליית המתח הלאומי בקרב ערביי ארץ־ישראל[33].
2. הגורמים לפרוץ המרד
ב-1936 הצטלבו גורמים כלל עולמיים, אזוריים ומקומיים שהביאו להתפרצות המאורעות:
כגורמים כלל עולמיים, ניתן לציין את מלחמת איטליה בחבש שהוזכרה לעייל, שם נתגלתה חולשתה של בריטניה, כשלא עצרה כוח למנוע את המלחמה. בימיה הראשונים של ההתקפה האיטלקית על חבש ב-1935, ציפתה הציבוריות הערבית בארץ־ישראל ובסביבותיה כי בריטניה תגיב בחריפות. הימנעות בריטניה מתגובה של ממש עוררה פליאה במזרח־התיכון וזו פינתה את מקומה לסברה כי בריטניה חלשה וכי הפשיזם עתיד לנצח בכל מקום[34]. ניתן לשער כי מלחמת האזרחים בספרד הוסיפה לתחושה זו ואולי גם פלישת יפאן למנצ'וריה ב-1933[35]. גורם כלל עולמי נוסף היה אובדן היוקרה של אנגליה וצרפת כתוצאה מכניסתו של אדולף היטלר לאזור חבל הריין, בניגוד להסכמי וורסאי ובניגוד לעמדתו של חבר הלאומים. גם כאן היתה "סטירת לחי" להסכמים בינלאומיים, לחבר הלאומים, לאנגליה ולצרפת בפרט. בלטו הכוח והעוצמה של משטרים דיקטטוריים לעומת חולשתן של הדמוקרטיות המערביות.
במישור האזורי חלו שתי התפתחויות שגם הן חשפו את חולשתן של צרפת ואנגליה ועודדו את הערבים. האחת – עלייתה של מפלגת ה'וופד' לשלטון במצרים ב-1936. היתה זו מפלגה לאומנית קיצונית, ודגלה בסילוק ההשפעה הבריטית במצרים. עם עלייתה לשלטון חתמה מצרים על ברית חדשה עם בריטניה ובעקבותיה זכתה לעצמאות גדולה יותר. התפתחות דומה התרחשה בסוריה, אשר גם בה ניהלו המפלגות הלאומיות מאבק נגד השליט המנדטורי הצרפתי. 'הגוש הלאומי הסורי' הכריז על שביתה כללית, שנמשכה כחמישים יום, ובמרס 1936 הודיע הנציב העליון הצרפתי על נכונותו לבוא במשא ומתן עם הלאומנים. מאורעות אלה לא יכלו שלא להשפיע על עמדתם והתנהגותם של הערבים בארץ־ישראל[36].
במישור המקומי, היישוב היהודי בארץ התבסס והתחזק. עם התחזקות הנאציזם בגרמניה, שקיבלה תאוצה גדולה לאחר עליית היטלר לשלטון, גברה העלייה מארצות מרכז אירופה, ובחמש שנים החל משנת 1931, הוכפל היישוב היהודי בארץ־ישראל. ב-1936 לבדה עלה מספר העולים על 60,000![37]. השוני נתבטא לא רק בגידול הכמותי של היישוב אלא גם בפריסה הדמוגרפית, בעוצמה הכלכלית, בתעשייה ובחקלאות. דבר זה הוכיח שהניסיון היהודי בארץ־ישראל איננו הרפתקה חולפת, אלא מפעל בר קיימא שיהיה קשה מאד לחסלו.
גם המדיניות של הממשל הבריטי בארץ־ישראל בשנים אלה, סייעה למפעל הציוני. סירובו של ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד, לעצור את הצמיחה המהירה של ההתיישבות הציונית, כפי שהמליץ 'הספר־הלבן' של פאספילד, בעקבות ההתפרצות האלימה של 1929, גרם לאכזבה גדולה בקרב המזרח־התיכון. מקדונלד מינה את סר ארתור ווֹקוֹפ (A. Wauchope) כנציב עליון, אולי כדי לפצות, במידה מסוימת, את היהודים על האירועים שקרו בשנים 1929-1931[38].
היה זה ווקופ שתרם, יותר מכל נציב אחר, לגידולו ופיתוחו של הישוב היהודי בארץ־ישראל. ווקופ, שהחליף באוקטובר 1931 את צ'נסלור, חש סימפאטיה לנרדפים ולאור השקט היחסי ששרר בארץ למן ראשית כהונתו, ובעידוד שר המושבות, סר פיליפ קונליף-ליסטר (P. Cunliff-Lister), נטה להרחיב את מכסת העלייה פעם אחר פעם. לכך הצטרפה מיומנותה הארגונית של הסוכנות והגאות הכלכלית ששררה בישוב לרגל הזרמת ההון מגרמניה ומספרי העולים תפחו ללא תקדים[39].
באותה עת, ראשית שנות ה-30, ניצלו מנהיגי הערבים את המצוקה שנוצרה בעקבות דיכוי מהומות 1929, כדי להגביר את התחושה של גורל משותף ואת תחושת עצם קיומה של קהילה ערבית. לשם כך הפכו למרטירים לאומיים את הפורעים שנתלו על־ידי הבריטים. הכעס שגרמו התליות וכן איגרת מקדונלד עוררו בקהילה הערבית גל סולידאריות גואה, שהשפיע מאד על גיבוש התנועה הלאומית הפלסטינית ובייחוד מהסטת העוינות מן היהודים לבדם אל הבריטים. הערבים החלו לראות בציונות חלק בלתי נפרד מהאימפריאליזם המערבי במזרח־התיכון, וסברו שרק חיסולו של זה יאפשר לעצור את התקדמות הציונות.
גורם בעירה נוסף שתרם למדורת ההתלקחות היה פרשת המועצה המחוקקת, אותו גוף מחוקק, שאמור היה לקום ולהכשיר את העמים לשלטון עצמי ולשלב אותם במוסדות ניהול עצמי מוגבל, בהתאם לסעיפי המנדאט[40]. כישלונה של יוזמת המועצה המחוקקת תרמו הן היהודים, שתבעו ייצוג על בסיס שוויוני במועצה, והן הערבים, שדרשו את ביטול הצהרת בלפור כתנאי לכינון המועצה. הנושא נדון בחודשים פברואר–מארס 1936, אם כי היה ברור שהלכי הרוח בפרלמנט ובציבור הבריטי הם נגד המועצה[41]. משרד המושבות נבוך נוכח החלטתו השלילית של הפרלמנט הבריטי וגמר אומר לסקור שוב את הבעיה. בינתיים התלקחו מאורעות 1936 ובאווירתם המחושמלת שוב לא היה דיון כזה אפשרי. ייתכן כי דחיית הקמתה של המועצה המחוקקת היתה הגפרור האחרון שהדליק את חבית אבק השריפה הערבית[42].
בינתיים גברה המתיחות בארץ כתוצאה מהעלייה ההמונית ומרכישת הקרקעות. ההתפתחות הזו היתה לצנינים בעיני הערבים, אשר חששו לאבד את הרוב המספרי שהיה להם בארץ. מסקנתם של ערבים רבים היתה כי אין ברירה אלא להתעורר[43].
3. מהלך המרד של 1936
א. ראשית המאורעות
בראשיתו לא נראה המרד הערבי שונה מגלי אלימות קודמים של הערבים: ב-15 באפריל 1936 עצרה קבוצת ערבים מזוינים מכוניות ליד טול כרם ותבעה מאנשיהן כסף לצורך קניית נשק. שלושה יהודים שהיו בין הנוסעים נורו. שניים נהרגו והשלישי נפצע. חמישה שבועות קודם לכן נרצח באוטובוס ליד קלקיליה אברהם גלוזמן, איש נהלל.
ב-19 באפריל, בהתנפלות של ערבים על יהודים ביפו ובגבול יפו-תל־אביב נהרגו תשעה יהודים ונפצעו עשרה נוספים[44]. המשטרה התערבה ונראה היה כאילו הוחזר הסדר על כנו, אולם למחרת היום התחדשו המהומות. הערבים הציתו בתים, חנויות ובתי-מלאכה והאזור כולו עלה באש. למחרת, עברו ההתקפות מיפו אל שכונות הספר: כרם התימנים, מנשייה, שכונת מכבי, שכונת שפירא, גבעת הרצל, שכונת התקווה והפכו שבעת אלפי יהודים לפליטים.
המהומות מיהרו להתפשט לערים מעורבות אחרות. במקביל החלו התקפות על ישובים ועל כלי רכב יהודים, הפגנות והפרות סדר. הטרור נגד היהודים גבר מחודש לחודש. תחילה פגעו הערבים ברכוש: מאות דונמים של שדות תבואה עלו באש, עצי פרי נעקרו ויערות נחרבו. לאחר הפגיעה ברכוש באה ההתקפה על התחבורה היהודית הבין־עירונית – תחילה ברגימת אבנים ולאחר-מכן ביידוי פצצות ויריות מן המארב. יהודים שהלכו לתומם בסמטאות העיר העתיקה בירושלים נדקרו למוות ובמאי 1936 נורתה אש על הקהל שיצא מבית-הקולנוע 'אדיסון' שבעיר החדשה. מן היריות נהרגו שלושה יהודים ורבים נפצעו.
בחודש אוגוסט הגיע הטרור לשיאו ורצח יהודים היה מעשה של יום-יום[45]. לאחר כמה ימי פעולה, שבהם היוזמה היתה בידי צעירים ערביים רדיקליים, שזכו לתמיכה מיידית, ספונטאנית, של שכבות נרחבות בציבור הערבי, נענתה ההנהגה הערבית לגל העממי הגואה והוקם "הוועד הערבי העליון". היתה זו נקודת המפנה מתנועת מחאה אלימה, למרד שמטרותיו פוליטיות, הגם שאיננו נרתע משימוש באמצעים אלימים[46].
משה שרתוק (שרת), שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מסר לחברי הנהלת הסוכנות כי לפי ידיעות שבידו – הערבים החלו לעבור לטרור אישי, נגד מנהיגים יהודים ונגד פקידים בריטיים[47]. העימות בין העמים היה לאיום על בטחונו האישי של כל אדם, בכל יום ובכל שעה. טרור טוטלי, שגרה של זוועה. עבור הערבים היה זה מושא לגאווה, מופת של גבורה ערבית[48].
השלב הראשון של מהומות 1936 היה אנטי-יהודי באופיו, אולם לאחר חלוף שבועות אחדים חל שינוי באופי זה. הדגש עבר אל מטרות בריטיות. החל מסוף חודש מאי 1936 הלכו ורבו התקפות ערביות על רכבות בריטיות, פגיעה בעמודי טלגרף, פגיעה בכלי רכב שנסעו בדרכים וניסיונות להתנקש בחיי קצינים בריטיים. בשלב זה החל להתרבות גם מספר הערבים שנהרגו בידי אחיהם. קרבנות שהיו בדרך כלל אנשים שתמכו במשטר הבריטי[49]. מפקדי הצבא דרשו לנקוט בצעדים נוקשים ואילו הנציב העליון ומשרד המושבות ניסו את הדרך הדיפלומטית.
ב. השביתה הכללית
במקביל למהומות ולטרור החלה מתארגנת שביתה ערבית כללית: ב-22 באפריל הכריזו ראשי המפלגות הערביות בארץ־ישראל על שביתה כללית, כדי להפעיל לחץ על הממשלה לאסור עליה יהודית, לאסור מכירת קרקעות ליהודים ולכונן שלטון ערבי עצמאי בארץ־ישראל. המנהיגים הערביים החליטו שלא לסיים את השביתה בטרם ימולאו כל תביעותיהם[50]. במשך חצי שנה שבת המשק הערבי, כשהוא סופג נזקים כלכליים ניכרים.
מגמת ההפרדה בין היישוב היהודי והיישוב הערבי, שהופיעה לראשונה בעקבות מאורעות תרפ"ט, נתחזקה עתה כפל כפליים. במשך ששת חודשי השביתה פסקו הפלאחים למכור את תוצרתם ליהודים, והפועלים הערבים הפסיקו לעבוד בבניין ובפרדסים שהיו בבעלות יהודית. נמל יפו נמנע מלשרת את היהודים מאחר ונוכחותם באזור היתה בבחינת סכנת נפשות. השביתה הגדולה הזיקה ליהודים, אך היא הזיקה גם לערבים עצמם והחלישה אותם. היא לא הביאה לשיתוק המשק היהודי ומבחינה זאת נכשלה[51]. הישוב הסתגל מהר יחסית למצב החדש שנוצר. היישובים החקלאיים הגדילו את ייצור מוצרי חלב וירקות שסופקו עד אז על־ידי הערבים; בתל־אביב נבנה מזח, שהפך במשך הזמן לנמל, והיווה תחליף לנמל יפו. הפועל היהודי החליף את הפועל הערבי בבניין ובעבודות חקלאיות. ניתן לומר כי השביתה הערבית הפכה מנוף לפיתוח המשק היהודי.
ג. קיץ 1936
בחודש אוגוסט 1936 (תרצ"ו) הגיע הטרור לשיאו. הפורעים שמו מצור על כל הדרכים המובילות לישובים ולשכונות יהודיות וחיפשו את קורבנותיהם: בחור יהודי שיצא לטיול עם אשתו, פועלים שיצאו בבקר לעבודתם, איכר שחזר מן השוק לביתו וכדומה. מדי לילה נורו יריות ביפו ובשכונות הספר של ירושלים. אוטובוסים יהודיים נרגמו בפצצות.
ב-13 באוגוסט פרצה חבורת ערבים מזויינת לרובע היהודי בצפת, פוצצה את הפנסים ברחוב, ירתה והטילה פצצות. אב ושלושת ילדיו נרצחו במרחק מטרים בודדים מתחנת המשטרה. ב-15 לחודש הותקפו שלושים ושמונה נקודות ישוב[52]. ב-16 בחודש נורתה אש לעבר רחוב הרצל בתל־אביב מרכבת שנסעה מיפו לירושלים; ילד יהודי נהרג ועשרה נפצעו. יריות ופצצות מן הרכבת שהיתה עוברת מיפו דרך תל־אביב הפכו לאירוע בשגרה עבור ערביי יפו. למחרת היום ההוא השמידה כנופיה שבאה מטירה (כיום טירת הכרמל), מכונית על ארבעת נוסעיה היהודים, בדרך מיערות הכרמל לחיפה.
ב-17 באוגוסט נרצחו האחיות הרחמניות מרתה פינק ונחמה צדק, שהיו באות יום יום לעבודתן בבית החולים הממשלתי ביפו, לטפל בחולים ערביים. רצח זה היווה שיא במעשי הזוועה של הטרור הערבי וגרר גינוי חריף, הן של הבריטים ואפילו של כמה עיתונים ערביים. ב-21 באוגוסט נהרגו ארבעה פועלים שחזרו מעבודתם בפרדסי כפר סבא. רושם קשה עשה רצח ד"ר לוי ביליג, מרצה באוניברסיטה העברית שנמצא הרוג על ספריו ומחקריו בנושא הערבים, בביתו שבשכונת תלפיות שבירושלים[53].
במקביל להתקפה על היהודים, הכריזו הערבים מלחמה על השלטון הבריטי בארץ־ישראל. בחודש אוגוסט הוברר לערבים כי יקשה עליהם להתמודד עם כוחות הביטחון הבריטיים בערים ובאזורים המעורבים והם העתיקו את מרכזי פעילותם לעבר אזוריו ההרריים של השומרון במרחב שכם-ג'נין-טול-כרם אשר כונה בשם "המשולש המסוכן". מעברו של המאבק הערבי מהערים אל ההרים, לווה בהתגברות הטרור האישי נגד יהודים, ערבים ובריטים.
הססנותו של הממשל הבריטי בטיפול בטרור הערבי בחודשים הראשונים, אפשרה לכנופיות להתחזק ולהתבסס. שכירי חרב ערביים וזרים התחילו להתארגן בסוריה ובעבר הירדן וחצו את הגבול לאזור שכם. פאוזי אל קאוקג'י הוזמן לארץ־ישראל על־ידי המופתי (שמעמדו התחזק בינתיים, מעבר לתפקידיו הדתיים), הוא הגיע בחודש אוגוסט 1936 (ועמו כמאתיים מתנדבים עיראקים, סורים ודרוזים) ונתמנה כמפקד בכיר של כוחות המרד[54]. תוך זמן קצר התבסס באזור ג'נין והוכר על-ידי יתר ראשי הכנופיות כ"מפקד העליון של המרד". קאוקג'י כיוון את עיקר פעילותו נגד הבריטים ואף הניח מארב מוצלח לשיירה שלוותה ביחידות בריטיות בהרי שומרון.
הממשלה הבריטית ניגשה סוף סוף לדכא את הכנופיות. בתחילת האירועים עמד לרשות השלטון.
ד. דיכוי המרד של 1936
הבריטי בארץ כוח קטן ובלתי מספיק שכלל ברובו אנשי משטרה. בספטמבר 1936 כבר רוכזו בארץ כוחות צבא בעוצמה מספקת לביצוע פעולות יזומות נגד הכנופיות. סוף החודש הוטל ממשל צבאי והצבא פתח במתקפה. בקרבת שכם הוא הביס את קאוקג'י וכיתר את כנופייתו. בהרי חברון חיסל כנופיה גדולה נוספת וכך נשבר למעשה כוחן של הכנופיות[55]. 'הוועד הערבי העליון' פנה בחשאי לכמה שליטים ערבים במדינות השכנות, כדי שהללו מצדם יבקשו ממנהיגות ערביי הארץ להרגיע את הרוחות (ולהעניק להם מוצא של כבוד מן השביתה). ואכן פנייתם של המשותפת של "המלכים והנסיכים", הפסיקה רשמית את השביתה בת מחצית השנה, שכבר החלה דועכת מעצמה[56]. סיומה של השביתה הערבית הכללית סלל את הדרך לבואה של ועדת החקירה בראשותו של הלורד פיל[57]. אותו "קול קורא" של מלכי ערב, שם אמנם קץ לשביתה הכללית, אך הפך את העימות בארץ־ישראל לבעייה מזרח־תיכונית[58].
מעשי האלימות הופסקו, קאוקג'י ואנשיו הורשו לצאת את ארץ־ישראל וחצו את הירדן מזרחה. השלב הראשון במרד הערבי הגיע לסיומו[59]. בששת החודשים הראשונים של המרד נהרגו ברחבי הארץ שמונים יהודים ונפצעו שלוש מאות וארבעים (מתוך יישוב שמנה 348,000 נפש)[60]. במהלכו בוצעו למעלה מ-3,000 התקפות ופיגועים, נעקרו 200 אלף עצים ונפגעו אלפי דונם של שטחים חקלאיים. לערבים היו אבדות כבדות פי כמה והמשק הערבי ניזוק בצורה חמורה בגלל השביתה הממושכת.
ה. תגובת היהודים
התגובות הראשונות של היהודים להתרחשויות, דמו לא מעט לתגובותיהם שבאו בעקבות גלי מהומות קודמים. אפקט ההפתעה חזר על עצמו. למרות שהאנשים היו מודעים למתח שהלך וגאה בארץ מאז הרגו כוחות הצבא והמשטרה הבריטיים את השייח' עז א-דין אל־קסאם וכן ליחסים המתוחים בין הארצות השונות לבין הבריטים והצרפתים ולמתח המדיני הכללי ששרר באגן הים התיכון בעקבות מלחמת איטליה–חבש בסתיו 1935 (אשר חשפה את חולשת הבריטים). אף על פי כן, משפרצו המאורעות, הם נתפסו כהפתעה מפחידה, כפי שקרה במאורעות 1929.
הישוב לא היה מוכן להתפרצות כאשר באה, לא נפשית, לא ארגונית ולא צבאית. כך למשל, חבר קיבוץ כתב בביטאון "מבפנים" בתדהמה: "מה שמחריד ביותר במאורעות הימים האחרונים, זוהי פתאומיותם עבורנו, היותנו לא מוכנים למאורעות אלה"[61]. תחושת ההתפרצות הוולקנית שהיתה עולה על פני השטח עם כל גל של אי שקט, חזרה ועלתה גם הפעם. כך למשל כתב זרובבל (גלעד?) ב'מבפנים': "הנפש הדוקה בצבת הייסורים, זו של אנשים היושבים על גבי הר הגעש הרותח באדיו הרעים מתחת לקליפת השלווה הקרושה"[62]. התעוררה חרדה שמא במקרה של מלחמת עולם, יהיה הישוב היהודי בארץ־ישראל מנותק מן המרכזים היהודיים בעולם ומופקר לגורלו בקרב מיליוני ערבים. כל אלו יצרו את התחושה שקיומו של הישוב היהודי בארץ תלוי על בלימה[63]. הרוגי הטרור תוארו כ"נפשות נקיות ותמימות", שנפלו על קידוש השם", באסוציאציה ברורה לפוגרומים באירופה; הימים תוארו כ"ימי שואה" (אם כי לא היתה אז למילה הזאת אותה משמעות)[64].
עד אז, אחד האתוסים המרכזיים של הישוב היה אתוס הבניין. ההתיישבות והפרחת הארץ ביטאו וחיזקו את הדימוי העצמי של הישוב כמי שמשימתו העיקרית היא משימת שלום, המביאה פריחה וקדמה לכל תושבי הארץ. ההכרח להפוך בן לילה לישוב שנלחם על חייו היה קשה לעיכול. היקיצה מן החלום לתוך המציאות של המרד הערבי היתה קשה. אניטה שפירא, בספרה חרב היונה, מתארת כיצד התקשה דור המייסדים, לקבל את השינוי בסדר הקדימויות[65].
הקושי השני, שחשפה ההתקוממות הערבית, היה בתחום הארגון והניהול: המסגרות הרופפות של ארגון לאומי וולונטרי איימו להתפורר בלחץ המאורעות. ארגון ה'הגנה' טרם תפס מקום חשוב בסדר העדיפויות הלאומי ואף לא בתודעת האנשים. הוא היה שסוע מבפנים בשל היריבויות הפוליטיות בישוב בין ה"שמאל" ל"ימין". החשש של "החוגים האזרחיים" ביישוב מפני ההגמוניה של השמאל התבטא במיוחד בתחום ההגנה. הם דרשו שכוחות ה'הגנה' יעמדו תחת מרות מקומית, שכן לחוגים אלו היתה השפעה ניכרת ברשויות המקומיות. כל ניסיון להקים גוף צבאי המנותק ממרות טריטוריאלית, שיעמוד לרשות המוסדות הלאומיים, נתקל בהתנגדות עיקשת מצד חוגים אלה. המרד הערבי הביא לראשית מפנה בחשיבה ובמעשה בתחום זה, אך ההכרה בחשיבות של זרוע צבאית כזו נולדה באיחור[66].
התחום השלישי בו התבלטה חולשתו של הישוב מול ההתקוממות הערבית היה היכולת הצבאית: להנהגה הצבאית לא היה מענה לאתגר של ההתקפה הערבית. מאז ימי 'השומר' היתה התפיסה הצבאית מוגבלת לשמירה על מקומות הישוב, כנגד התנפלות ערבית. מאורעות 1920, 1921 ו-1929, התאפיינו בפרץ קצר של מעשי אלימות, שהיהודים היו אמורים להתגונן בפניהם כמיטב יכולתם עד שיבוא הצבא הבריטי וייפזר את התוקפים. החשיבה הצבאית של היישוב לא הגיעה אל מעבר לכך. הנשק היה רכושם של הישובים ורמת האימונים של ה'הגנה' היתה פרימיטיבית מדי. המרד הערבי, שהתאפיין בפעילות התקפית לאורך זמן, מצא את הישובים ואת הצמרת הביטחונית לא ערוכים דים[67].
על פי לקחי מאורעות תרפ"ט (1929) בנתה ההגנה את כוחה במגמה להדוף התנפלויות ערביות על היישובים העבריים ובשנת 1936 היתה ערוכה כנגד סוג זה של פעולות הן בערים והן בגושים החקלאיים. אולם הפעולות הערביות נשאו עתה אופי חדש: הן נמשכו זמן ממושך – חודשים מספר – בעוד שעיקר תוכניתה של ההגנה היה מבוסס על גיוס חבריה לתקופות מוגבלות בלבד. החידוש השני היה שמעתה לא התמקדו הערבים בהתקפות על היישובים בלבד אלא פעלו בשטחי ההתיישבות החקלאית מחוץ לגדרות ובדרכים. לא היה די, אפוא, בהגנה סבילה ונייחת המוגבלת לתחום היישובים. ההגנה, שהגנה בהצלחה על התחום המיושב, חייבת היתה למצוא מענה לאיומים החדשים.
מדיניות ה'הבלגה', אשר התקבלה כקו מדיני-אסטרטגי מרכזי, היתה מפתח למדיניות פעולות הביטחון בכל הדרגים. ה'הבלגה' לא היתה מדיניות פחדנית, גם לא פסיבית. היא היתה בחירה אקטיביסטית מתפתחת מובהקת. במדיניות זו היה יותר "עשה" מאשר "אל תעשה". צדק עשו ההיסטוריה והיישוב היהודי, עם העניין הציוני, שידעו לדכא בזמן אמת, אלמנטים קיצוניים, נטולי ראייה ארוכת טווח. הגורמים הללו ביקשו את דרכם של המורדים הערביים, להרוג ולאבד, ובהמשך, גם לגרש את הבריטים.
עיקרה של המדיניות הציונית היתה הבחירה להציב בגלוי את האינטרס היהודי לצד האינטרס הבריטי ההסכמה הרחבה בתנועה הציונית למדיניות זו (כולל ז'בוטינסקי שחייב אותה עקרונית, אך זנח אותה בלחץ תלמידיו), ויכולת הכפייה המרשימה של הנהגת היישוב, הביאו את הבריטים להניח שלא יהיו הפרעות מן הצד היהודי, ובכך תרם היישו לאפקטיביות של הפעולה הבריטית כנגד הערבים[68].
כאשר הוברר כי לא די באלה, חלה התפתחות באורח הפעולה. עיקרה התבטא בפעולות יזומות וניידות של לוחמים בשטחים שמחוץ ליישובים ומסביבם, כדי לקדם את האויב, לארוב לו בשטחים שבהם התרגל לנוע בביטחון או לרדוף אחריו לאחר היתקלות. כך נולדה הנודדת של יצחק לנדוברג-שדה בהרי ירושלים ביולי 1936 ובערך באותה עת קמו יחידות ניידות במספר גושים כפריים, דוגמת עמק הירדן ועמק יזרעאל המערבי. פעילותן האקטיבית, שנעשתה בחלקה הגדול בשעות הלילה, הטביעה את חותמה תוך זמן קצר בכל שורות ההגנה. ההישג הגדול ביותר של המגננה היישובית, היה בכך ששום נקודת ישוב לא נפלה ולא ניטשה בזמן המרד הערבי[69]. נדבך נוסף בהתפתחותו של כוח המגן בתקופה זאת היתה הקמתו של כוח נוטרים יהודי חמוש ולגאלי, במטרה להגביר את יכולת היישובים להגן על עצמם. מספרם של הנוטרים, שהיו כולם חברי הגנה וכפופים להוראותיה, הגיע בסוף שנת 1936 ל-3,000 ויכולתם לפעול באופן רשמי וגלוי תרמה באופן ממשי לחיזוק ההגנה העברית.
במשך כשנה, עד סוף אוגוסט 1937 נמשכה הפוגה ביוזמות הלחימה הערביות. אמנם מעשי טרור כנגד יהודים נמשכו לסירוגין, אולם עיקר הפעילות האלימה התמקדה במאבקים בין המופתי ותומכיו הקיצוניים לבין החוגים המתונים יותר בהנהגת משפחת נשאשיבי. מאבק זה לווה בטרור פנימי וברצח ערבים רבים בעיר ובכפר.
ה'הגנה' ניצלה את פסק הזמן בצורה מושכלת. במערכת הביטחונית-יישובית התחוללו מספר תהליכים: אירועי הדמים של 1936 והצורך לקבוע עובדות מדיניות בשטח לפני שייקבעו גבולות חלוקה אפשריים על-ידי ועדת פיל, הביאו את הנהגת היישוב לפעול להרחבת תחום ההתיישבות היהודית והחל מדצמבר 1936 התחילה התיישבות 'חומה ומגדל' שתנופתה נמשכה במרץ במהלך שלוש השנים הבאות. אבטחת עלייתם על הקרקע והתבססותם של חמישים ושנים יישובים היתה למבצע הראשון בהיקף כלל ארצי שהוטל על ההגנה. כמותו היתה ההיאחזות המחודשת במחצבות מגדל צדק, בה הוכיחה ההגנה יכולת עמידה בתוך שטח ערבי. התהליך השני היה התפתחות של מוסד הנוטרות, פרי ישיר של מדיניות ה'הבלגה', שהפך לחיל קבע. התמורות בהתייחסות של ה'הגנה' לצרכי הביטחון השוטף וההבנה שיש לעבור לפעילות יזומה, הוביל להקמת 'פלוגות השדה' (פו"ש). כמו כן, השכילה ה'הגנה' לפתח מערכת הדרכה חוקית וסדירה ולשפר את יכולתה לתפעל חלק מיחידותיה באורח גלוי וסדיר. התפתחות חשובה נוספת היה פירוק ארגון ב' באפריל 1937 והצטרפות מחצית מחבריו להגנה. ההגנה הרחיבה את שורותיה ובסוף השנה הגיע מספר חבריה ל-25,000. כמעט כל חברי ההתיישבות העובדת נמנו עם שורותיה, ומספר חבריה בערים ובמושבות גדל באופן ניכר.
את התוצאות של המרד היתה מינויה של וועדת פיל, שיש הרואים במשימתה ובמסקנותיה את ראשית השלב השני של המרד. ב-11 בנובמבר 1936[70]. בראש הוועדה עמד הלורד ויליאם רוברט פיל (W.R.W. Peel), שהנחה את וועדתו, בין נובמבר 1936 לאפריל 1937, לאחת הבדיקות היסודיות שנערכו אי פעם של הסכסוך היהודי-ערבי[71]. ב-7 ביולי 1937 פרסמה וועדת פיל את הדין-וחשבון המפורט שלה והמליצה שארץ־ישראל תחולק לשתי מדינות ריבוניות: מדינה ערבית שתאוחד עם עבר הירדן ותכלול 85% משטח ארץ־ישראל ומדינה יהודית, שתשתרע על-פני אזור החוף והגליל. בנוסף לשתי המדינות, ועל-מנת לשמור על המקומות הקדושים, יימשך המנדט הבריטי על אזור ירושלים רבתי (שיכלול גם את בית-לחם), עם פרוזדור ליפו[72].
המחנה הציוני ראה במסקנות הוועדה פתרון רע, כך חשבו גם אלו שהעדיפו לקבל את המלצותיה. הערבים ככלל, דחו את מסקנותיה של ועדת פיל והתריעו כנגד הקמתה של מדינה יהודית העלולה לסכן את העולם הערבי כולו[73]. דו"ח וועדת פיל היה מכה גדולה ללאומיים הערביים הקיצוניים. אף אחת משלוש דרישותיהם (איסור העלייה, איסור העברת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה) לא התקבלה וכינונה של מדינה יהודית בחלקה של ארץ־ישראל הפונה אל הים הועלה על הפרק[74]. הערבים דחו את מסקנות הוועדה והזעם נגד ממשלת בריטניה חזר ועלה.המרד הערבי גבר בסוף שנת 1937 ובמחצית הראשונה של 1938[75].
ז. המרד הערבי ותפישת הכוח אצל היהודים
שנות המרד הערבי חוללו תמורות רבות בתפיסת הכוח אצל היהודים. בשנים אלו התחדדה השאיפה להקים כוח יהודי עצמאי שיהיה מסוגל לעמוד בעצמו כנגד הערבים או לפחות לסתום את הפרצות שהצבא הבריטי הותיר. גם אנשים מתונים כגון אברהם קצנלסון איש 'הפועל הצעיר' לשעבר, שחששו מצמיחתה של "כת צבאית פרופסיונאלית", הבינו שיש לחתור לחופש פעולה בתחום הביטחון[76]. תקופה זו היא גם ראשית צמיחתו של האתוס הביטחוני הישראלי, שחלק מביטוייו הוא הקלת ראש בנושאי 'טוהר־הנשק'.
את צמיחתו ההדרגתית של תהליך זה, בשלהי שנות השלושים, ניתן לייחס בעיקר למצב הביטחוני החדש ולאתגרים שהציב, אך גם לתמיכה לה זכתה הדרך הצבאית החדשה, על ידי "הפורשים" והתנועה שעמדה מאחריהם, שעשו בה שימוש במאבקם על השליטה ביישוב. הסוציולוג אורי בן אליעזר מייחס את השינוי גם לייצור ייצור התרבות של קבוצות סטאטוס צבאיות ומאבקי הסטאטוס שהתפתחו ביניהן, סביב רצונן להשפיע על המציאות. התיאוריה של אורי בן אליעזר, אותה הוא מפתחבספרו דרך הכוונת, רואה את ראשיתו של המיליטריזם הישראלי בימי המרד הפלסטיני בשנת 1936, ואת הבשלתו הסופית במלחמת סיני כעבור עשרים שנה. לכאורה, יש כאן דמיון לתיאורה של אניטה שפירא את המעבר מאתוס דפנסיבי לאופנסיבי בספרה חרב היונה, אולם אתוס אופנסיבי איננו מיליטריזם, מה גם שהוא נוצר והתפתח בתגובה להתעצמות האיום הערבי על היישוב בימי המרד ולא כיזמה להשתלטות הערבים או לדחיקתם[77].
לאלו לגורמים אלו יש להוסיף את קריאת התיגר של קבוצה חברתית, שלימים תיקרא "דור ילידי הארץ". בתקופה זו הפך דור ילידי הארץ לדור בעל השפעה, שתגיע לשיא במהלך מלחמת העצמאות, שכמו מימש את דברי הנבואה ששם יצחק שלו בפי גיבור ספרו, גבריאל תירוש, המצדד בתקופת המרד הערבי, בפתרונות מיליטריסטיים לבעיות החברה (הדוגל במעשי נקמה ללא קשר למבצעי הפשע) ואומר לחבריו: "ביום מן הימים, עתידה המנהיגות שלנו, להפוך ראשה לאחור ולהיווכח כי החתלתול הרך שהובילה אחריה בחוט של משי נהפך נמר"[78].
תהליך זה, בתוספת לעליה המשמעותית ביכולות הצבאיות, הביאו לשקיעתו של האידיאל ההגנתי ולצמיחתו של האידיאל ההתקפי. שאלת 'טוהר־הנשק' ירדה ממקומה כדיון תיאורטי, אל המציאות המלחמתית והתוצאות בשטח לא איחרו לבוא.
[1] כבר בראשית שנות העשרים טען ז'בוטינסקי, במאמרו "קיר הברזל", כי יש ליהודים עימות עם תנועה לאומית ערבית (ראה אתר האינטרנט: http://www.betar.org.il/ideology/ironwal.htm).
[2] א' שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, תל־אביב, 2004 (להלן: אביב חלדו), עמ' 131.
[3] דוד בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות, הבחין מהר כי למאורעות תרצ"ו יש "אופי פוליטי בולט". אין אלה מעשה שוד ורצח אלא מלחמה פוליטית רצינית המכוונת לביטול הצהרת בלפור" [ד' בן גוריון, "'כנסת' לזכר ביאליק ב'", בתוך: ב' חבס (עורכת), מאורעות תרצ"ו, תל-אביב, תרצ"ז (להלן: מאורעות תרצ"ו), עמ' 362]. לעומת זאת, זאב ז'בוטינסקי, מנהיגה של מפלגת הצה"ר והצ"ח, סבר ב-1936, כי מדובר רק בפרץ של אלימות שאין מאחוריו כוח פוליטי של ממש (ז' ז'בוטינסקי, "מסקנות מתוך יישוב הדעת", השעה ה-12 הגיעה, ללא מקום הוצאה, 1936, עמ' 10-13).
[4] על אופי המאורעות, ראה בהרחבה: י' פורת, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הפלסטינית, 1929-1939, תל־אביב, 1978 (להלן: ממהומות למרידה), עמי 147-156; פ' יורמן, מ' פעיל, מבחן התנועה הציונית 1931-1948 – מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, תל־אביב, 2003 (להלן: פעיל ויורמן), עמ' 37.
[5] י' גלבר, קוממיות ונכבה, תל־אביב, 2004 (להלן: קוממיות ונכבה), עמ' 23.
[6] מ' גולני, מלחמות לא קורות מעצמן, על זיכרון, כוח ובחירה, מודן, בן שמן (להלן: מלחמות לא קורות מעצמן), עמ' 129.
[7] י' גלבר, ספר תולדות ההתנדבות, ההתנדבות ומקומה במדיניות הצינית והיישובית 1939-1942, ירושלים, תשל"ט (להלן: תולדות ההתנדבות), כרך ראשון, עמ' 11.
[8] על הזווית הערבית, ראה בהרחבה: ב' קימרלינג וי"ש מגדל, פלסטינים – הם בהיווצרותו, ירושלים, 1999 (להלן: פלסטינים), עמ' 92-113.
[9] ראה בעניין זה את מרבית הדעות שהופיעו בספר "מאורעות תרצ"ו (עורכת: ברכה חבס, תרצ"ו). הספר משקף את הלך הרוחות, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר מעל דפי עיתון 'דבר'.
[10] הבלגה או תגובה, עמ' 15.
[11] להערכתו של המרד הערבי ראה גם ממהומות למרידה, עמ' 195 ואילך, סת"ה, שם, עמ' 631-663; אוחנה, פלחים, שם.
[12] בן גוריון במרכז מפא"י, 29 בספטמבר 1936. ארכיון מפלגת העבודה (להלן: אמ"ע), 23/36, חטיבה 2; ש' טבת, בן גוריון וערביי ארץ־ישראל, מהשלמה למלחמה, תל־אביב, 1985 (להלן: בן גוריון, וערביי), עמ' 271.
[13] פעיל ויורמן, עמ' 36.
[14] ראה גם דעתו של מוטי גולני בעניין זה [מלחמות לא קורת מעצמן, עמ' 124.
[15] א' שפירא, חרב היונה, תל־אביב, 1996 (להלן: חרב היונה), עמ' 299.
[16] ב' קימרלינג וי"ש מגדל, פלסטינים – הם בהיווצרותו, ירושלים, 1999 (להלן: קימרלינג- פלסטינים), עמ' 94-95, י' פורת, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הפלסטינית, 1929-1939, תל־אביב, 1978 (להלן: ממהומות למרידה), עמי 147-156.
[17] י"א אוחנה, "מפלגת אל-איסתיקלאל – ראשיתו של רדיקליזם פלסטינאי 1930-1937", קתדרה 12 (יולי 1979), עמ' 91 ואילך.
[18] מבלפור ועד בווין, עמ' 139.
[19] אטלס כרטא, עמ 37.
[20] ת' שגב, ימי הכלניות, ארץ־ישראל בתקופת המנדאט, ירושלים, 1999 (להלן: ימי הכלניות), עמ' 286; ח' אל־ סכאכיני, כזה אני רבותי, ירושלים, 1990(להלן: כזה אני רבותי), עמ' 169; קימרלינג-פלסטיניים, עמ' 97-98.
[21] קוממיות ונכבה,עמ' 20. ממהומות למרידה, שם.
[22] שם, שם; י' סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה תל־אביב, 1973 (להלן: סת"ה), כרך ב', חלק ראשון, עמ' 452-453; קוממיות ונכבה, עמ' 20.
[23] א' מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, תל־אביב, 1989 (להלן: מילשטיין, תולדות), כרך ראשון, עמ' 153.
[24] ראה: י' ולאך (עורך ראשי), אטלס כרטא לתולדות ה'הגנה', ירושלים, 1991 (להלן: אטלס כרטא), עמ' 36, מפה מס' 47.
[25] ארגון ופעולות הכנופיות הערביות בארץ, 12 באוקטובר 1936, אצ"מ, S25/3441.
[26] א' שטרן (עורך) כרונולוגיה לתולדות הישוב החדש בארץ־ישראל, 1936-1947, ירושלים, 1974 (להלן, כרונולוגיה), עמ' 61 ; אצ"מ .S25/4180
[27] S. Lachman, “Arab Rebellion and Terrorism in Palestine 1929-1939”, E. Kedourie and S G. Haim (eds.) Zionism and Arabism in Palestine and Israel, London, 1982, pp. 52.
[28] בדמותו של עז א –דין אל קסאם, חל ייסוף מאז האינתיפאדה של 1987, וקברו שבראשית שנות ה-80 היה מוזנח, הפך מאז ליעד לעליה לרגל.
[29] צ' אל-פלג, המופתי הגדול, תל־אביב, 1989 (להלן: המופתי הגדול), עמ' 42.
[30] בן גוריון במרכז מפא"י, 29/09/1936, ארכיון מפלגת העבודה (להלן: אמ"ע), 23/36 חטיבה 2.
[31] ממהומות למרידה, עמ' 218.
[32] קוממיות ונכבה, עמ' 21.
[33] י' סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, תל־אביב, 1971 (להלן: סת"ה), כרך ב', חלק ראשון, עמ' 467, 541.
[34] ש' דותן, המאבק על ארץ־ישראל, תל־אביב, 1983 (להלן: דותן,המאבק), עמ' 103.
[35] האתגרים הצבאיים המועדפים של בריטניה היו הגנת האי הבריטי מפני פלישה גרמנית ועמידה מול יפאן במזרח הרחוק. הסתכנות במלחמה במזרח התיכון לא באה אפוא בחשבון.
[36] י' גולדשטיין, "ייחודם של מאורעות 1936-1939", כנסים לתולדות הישוב, ירושלים, 1978 (להלן: גולדשטיין, כנסים), עמ' 2.
[37] עד אז לא באו בשנה אחת עולים רבים כל כך. מספר היהודים בארץ-ישראל עלה מ-174,610 ב-18 בנובמבר 1931, ל-384,000, ב-31 בדצמבר 1936. ראה בהרחבה: מ' ליסק, "עלייה, קליטה ובניין חברה בארץ־ישראל בשנות העשרים (1918– 1930)", בתוך: מ' ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה – תקופת המנדאט הבריטי, ירושלים 1993, חלק שני (להלן: ליסק, המנדאט), עמ' 215.
[39] שם, שם.
[40] [י' גולדשטיין, בדרך להגמוניה: מפא"י – התגבשות מדיניותה (1930-1936), תל־אביב, 1980 (להלן: בדרך להגמוניה), עמ' 112; לנקודת המבט הערבית ראה: פלסטינים, עמ' 113; לנקודת המבט הבריטית, ראה: מבלפור ועד בווין, עמ' 140-144].
[41] הנושא נדון למרות הסתייגות היהודים, שתבעו ייצוג על בסיס שוויוני במועצה וחלק מן הערבים, שדרשו את ביטול הצהרת בלפור כתנאי לכינון המועצה. על פרשת המועצה המחוקקת, ראה בהרחבה: מ' שרת, יומן מדיני, תל־אביב, 1972 (להלן: יומן מדיני), כרך א',עמ' 69.
[42] בדרך להגמוניה, שם.
[43] כזה אני רבותי, עמ' 165; 174.
[44] י' אייל, האינתיפאדה הראשונה, תל־אביב, 1998 (להלן: האינתיפאדה הראשונה), עמ' 64-71.
[45] מבלפור ועד בווין, עמ' 145; כן האינתיפאדה הראשונה, שם.
[46] לעניין המרד הערבי, ראה בהרחבה סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 631-663; י"א אוחנה, פלחים במרד הערבי בארץ־ישראל 1936-1939, תל־אביב, 1978 (להלן: אוחנה, פלחים).
[47] שרת -יומן מדיני, כרך א', עמ' 121.
[48] סכאכיני-כזה אני רבותי, עמ' 187.
[49] מבלפור ועד בווין, עמ' 147.
[50] לכן, לדעת רבים נכון לראות ב-22 באפריל את תחילת המרד הערבי (כרונולוגיה,עמ' 14-15).
[51] ישיבת הנהלת הסוכנות, 30/12/1936, אצ"מ S25/9783; ממהומות למרידה, עמ' 238.
[52] אטלס כרטא, עמ' 40.
[53] סתה" ב' עמ' 651-652. אטלס כרטא נוקב במספר של שלוש מאות תשעים וששה פצועים יהודים (עמ' 41).
[54] ממהומות למרידה, עמ' 220-228.
[55] ראה בעניין זה: J. Marlowe, Rebellion in Palestine, London, 1946
[56] עמיצור, המאבק, עמ' 45.
[57] סת"ה, ב, חלק שני, עמ' 709-710.
[58] בעניין הפאן-ערביזציה של שאלת ארץ ישראל ראה: י' פורת, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1936, תל אביב, 1973 (להלן: ממהומות למרידה), עמ' 220-268.
[59] ממהומות למרידה, עמ' 252-258.
[60] מימי הדמים ביפו ועד תום השביתה הכללית נערכו 1996 התקפות על יהודים ו-895 פגיעות ברכוש יהודי. הושמדו 200,000 עצים ו-17.000 דונם שדות תבואה. נערכו 380 התקפות על אוטובוסים ורכבות, 305 התקפות של ערבים על ערבים, 795 התנפלויות על משטרה, צבא ואנשי ממשלה. הונחו או נזרקו 1396 פצצות, מכוניות תופת ומוקשים (מתוך דו"ח הסוכנות היהודית, אטלס כרטא, עמ' 41).
[61] י"א "תמיד", 'מבפנים', אפריל 1936.
[62] זרובבל (גלעד?), "בצנפת הימים", מבפנים, אפריל 1936.
[63] י.א. "תמיד", שם.
[64] הודעת הוועד הלאומי, 26 באפריל 1936, בתוך: ב' חבס, עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, תל־אביב, 1937 (להלן: מאורעות תרצ"ו), עמ' 49.
[65] על צמיחת האתוס האופנסיבי בתקופת המרד הערבי, לעומת האתוס הדפנסיבי שמשל בכפה עד אז, ראה, חרב היונה, עמ' 297-377.
[66] ראה דיון מפורט בנדון, סת"ה, כרך ב', חלק שני, תל־אביב 1964, עמ' 631-722; 1014-1032.
[67] כמה מן הכותבים מגזימים לדעתי בתארם את היישוב כ"חסר יישע". כך למשל: א' שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, תל־אביב, תשס"ד (להלן: אביב חלדו), עמ' 133-135.
[68] ראה גם דעתו של מוטי גולני, מלחמות לא קורות מעצמן, עמ' 129.
[69] המסקנה אליה הגיעו מפקדי ה'הגנה' בתום השלב הראשון למרד הערבי (אפריל-אוקטובר 1936) היא כי הישג בולט זה, לא היה תלוי רק בכושר ההתגוננות של הנקודה עצמה, אלא ביכולת לקיים את הקשר הלוגיסטי בינה לבין המערך היישובי וביכולת להגן על הרצף הטריטוריאלי בין הנקודות השונות ולקיים מידה זו או אחרת של תאום במרחב ההתיישבות היהודית.
[70] כבר ב-18 במאי 1936 הודיע שר המושבת הבריטי ג'יימס תומס (J. H. Thomas) על הקמת וועדת חקירה מלכותית, על מנת לבדוק את תביעות הצד הערבי ולבחון את השתלשלות העניינים בארץ־ישראל, מראשית תקופת המנדט ועד לאותו יום[70]. ב-29 ביולי 1936 הודיע שר המושבות, ויליאם אורמסבי-גוֹר (W. Ormsby-Gore), לפרלמנט על החלטת ממשלת בריטניה למנות וועדה מלכותית, שתחקור את בעיית ארץ־ישראל ותמליץ לפני הממשלה על פתרונות.
[71] הוועדה ניהלה ששים ותשע פגישות, מהן שלושים ואחת פומביות (שם, עמ' 152). להשקפתו של סייקס, וועדת פיל התקרבה ככל שיכלה וועדה מלכותית כלשהי, להתקרב אל מציאת המוצא מן הסבך שנוצר בארץ-ישראל (שם, עמ' 148).
[72] על וועדת פיל ומסקנותיה, ראה בהרחבה: נ' קצבורג, "העשור השני למשטר המנדט בארץ-ישראל 1931-1939, בתוך ליסק (עורך): תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, חלק ראשון, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 381-398.
[73] שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה, תמך במסקנות הוועדה, לפיהן אמור היה החלק הערבי של ארץ־ישראל המערבית להסתפח לממלכתו.
[74] סת"ה חלק ב', חלק שני, עמ' 760.
[75] דבר, 31/03/1940; סת"ה, שם, עמ' 808.
[76] א' קצנלסון, "בטחון הישוב והפתרון המדיני", הפועל הצעיר, 21.10.1938.
[77] ניתוח סוציולוגי של התהליך, ראה: דרך הכוונת, עמ' 309.
[78] י' שלו, פרשת גבריאל תירוש, תל־אביב, 1964, עמ' 180.
הכל טוב ויפה אך ראוי לציין שפלשתינה-א"י מאז ומתמיד על פי כל הסטוריה וכל היבט וזוית של החוק הבינלאומי – הייתה יהודית ולא ערבית. מדוע לכנות את הערבים פלסטינים ולסייע להם להעמיד פני בעלים של פלסטין? הרי זה בדיוק מה שמניע אותם לפעול נגדינו בטרור / ירי טילים…?
תודה
ציטוט מתוך המאמר: "צדק עשו ההיסטוריה והיישוב היהודי, עם העניין הציוני, שידעו לדכא בזמן אמת, אלמנטים קיצוניים, נטולי ראייה ארוכת טווח. הגורמים הללו ביקשו את דרכם של המורדים הערביים, להרוג ולאבד, ובהמשך, גם לגרש את הבריטים." קודם כל יישר כח על המאמר באמת מרשים. אך לפי ההיסטוריה שאתה כל כך מאריך בזכות ה"אלמנטים קיצוניים נטולי ראייה ארוכת טווח" יש לנו היום מדינה. קשה שלא לראות את המגמתיות המוטעת בדברים אללו, קל וחומר שההיסטוריה מוכיחה ההפך.
*מעריך
דרור שלום
אין כאן כול מגמתיות. המאמר עוסק בשנות ה-30 ולא באקטואליה
בניגוד לדברי דרור דווקא המדיניות של מניעת עימות עם שלטון המנדט הבריטי איפשרה לבנות בהדרגה כוח מגן בדמות ההגנה והפלמ"ח שברגע הקריטי, הרגע של מלחמת השחרור אפשרו מלחמה עם צבא מסודר ולא עם ארגונים קיצוניים שהכאיבו לבריטים אך לא תרמו למשימה הגדולה של יישוב הארץ והעלאת כמה שיותר יהודים ארצה, ובעיקר השגת הניצחון במלחמת השחרור ממצב פתיחה כמעט בלתי אפשרי. מזלו של היישוב הוא שזכה להנהגתו החכמה של בן גוריון שידע להרחיק ראות קדימה ולפעול למען המטרה העליונה שבסופו של דבר הביאה להקמת המדינה.
לאחרונה פורסמה עבודת הדוקטורט של סגן ניצב ד"ר שלומי שטרית על המרד הערבי. רצוי לשלב את מסקנותיו במאמר הטוב שלך בנתונים חדשים שמוצגים בעבודתו.
כתיבה יפה ואיכותית
תודה