טיול לפלאו – היפה באיי מיקרונזיה

 

 

ראה כתבה מקוצרת במגזין הוירטואלי של NRG: אל איי הפלא

 

לצפייה במצגת תמונות בנושא : טיול לפלאו

 

 

התבוננתי בשמים האפרפרים דרך החריצים הדקים שבתריסי בקתת העץ המטופחת שלי. יצאתי למרפסת בטרם שחר, כוס קפה מהביל בידי והתבוננתי סביב. פלאו עוד לא התעוררה, רק בקצה האופק, מעבר למפרץ, התחלף הכחול באפור וכעבור רגע הופיע מעליו פס צהבהב. קרני אור ראשונות הגיחו מעבר לאופק, השמים החליפו צבעים ואני ישבתי מהופנט, מבולבל מרוב יופי, לא יודע לאן להסתכל קודם, מסוחרר מציוץ הציפורים. חושש להחמיץ משהו. בהיתי בערבוביה המטורפת של גווני כחול וירוק שהתערפלה מולי; תוהה איזה צייר היה מסוגל ליצור את המראה הזה, מוחשי וסוריאליסטי כאחד. גבעות מוריקות, שופעות צמחיה טרופית, גלשו אל הים; מפרצים קטנים, אפרפרים, שהכחילו מרגע לרגע, חדרו אל החמוקיים הירוקים. במפרץ שממול נראו איים זעירים, שניקדו בירוק את הכחול כחול של הים. מסביבי יער גשם של ממש. עץ שפרחיו לבנים, שיחים שפרחיהם אדומים, שורשים מתפתלים על פני הקרקע, מטפסים, דקלים, שרכים ושורשי אוויר. פה ושם, מנוקדת השמיכה הירוקה, בכמה נקודות זעירות של בתים קטנים. מרחוק נראה אחד מנערי המלון בדרכו לגן הירק. העננים הצהיבו מעל הים. פלאו מתעוררת ליום חדש.  מסעיר ושלוו כאחד.

 

 

צילום: פיש אנש פינס

 

הכול התחיל מזמן, כך מספרים זקני האי. לזוג דייגים נולד בן, שחיש קל התברר שאינו כאחד האדם. התינוק לא חדל מלאכול ומשהיה לילד, תאבונו היה כה גדול, עד שקצרה ידיו של הוריו להאכילו.  הוא טרף מכול הבא ליד ובני משפחתו נזקקו לעזרת בני הכפר כדי להזינו. הילד המשיך לאכול ולצמוח, עד שהגיע לגודל שלא אפשר לו עוד לזוז ממקומו. בני הכפר, שחרדו לשלומו, ובעיקר משום שכיבדו את הוריו, בנו מעליו סככה מיוחדת, כדי להצל עליו מקרינת השמש וכדי לסוכך עליו מפני הגשמים הרבים. הנער המשיך לצמוח ומעת לעת נאלצו התושבים להגביה את המבנה שבנו מעל ראשו. אולם לאחר חודשים רבים כבר היה גבוה יותר אף מעצי פרי הלחם ודקלי הקוקוס הגבוהים שגדלו באזור. לאחר שמלאי המזון בכפר הלך ואזל, התאספו גברי הכפר בבית הגברים המעוטר והחליטו להרוג את הילד טרם שיביא עליהם כליה. האב התחנן על חיי בנו, האם מררה בבכי, אולם מרגע שהמנהיג נתן את האות, לא ניתן היה לסובב את הגלגל אחורנית. באישון לילה התקרבו לוחמי השבט, ירו חצים בלבו של הילד הענק, עד שנדם. חלקי גופו הענק של הילד התפזרו במפרץ והפכו לארכיפלג של פלאו.

 

 צילום: גילי חסקין

 

הסיפור נראה מפוברק מעט, אולם כאשר טסתי במטוס "ססנה" מעל "איי הפטרייה" במפרץ של פלאו, נדמה היה לי שאני מזהה בהם את חלקי גופו של הילד, מבצבצים מעל מי האוקיינוס הכחולים. הילד שילם בחייו על רעבונו שלא ידע שובע ואנחנו הרווחנו את אחד המפרצים היפים בעולם כולו. מאז ומתמיד חיבבתי טיסות נופיות, המאפשרות מבט ממעוף הציפור על מקום שאהבתי, אבל דומני שהטיסה מעל איי המפרץ של פלאו היא היפה מכולן  ורק היא מאפשרת באמת לקלוט את מלוא הדרו של המקום.

 

 צילום: גילי חסקין

 

פלאו, "בֶּלָאוּ" (Belau) בפי המקומיים, היא מדינה, הפזורה על פני מאות איים, במיקרונזיה, שבחלקו הצפוני – מערבי של האוקיינוס השקט, כ-850 ק"מ ממזרח לפיליפינים. האיים, המשתרעים על שטח כולל של 488 קמ"ר ומוקפים בשוניות אלמוגים. מתוכם מיושבים רק תשעה. היתר קטנים מדי, או שאדמתם אינה ראויה לעיבוד.

בדומה לייתר איי מיקרונזיה, מעריכים שאיי פלאו יושבו לפני כ- 4,000 שנה על ידי תושבים שהגיעו דרך הים מפולינזיה ומדרום-מזרח אסיה וקיימו כאן תרבות של תקופת האבן. במשך שנים כונה הארכיפלג בשם "האיים השחורים", לא ברור מדוע. חפירות ארכיאולוגיות מלמדות כי בפלאו התקיימו טקסי הקבורה הקדומים ביותר באוקייניה. בקברים שנחשפו באי, נמצאו שלדים של בני אדם קטני קומה במיוחד, תופעה ביולוגית המכונה "גמדוּת איים" (Insular dwarfism). אורגניזמים המוגבלים לשטח מצומצם, הופכים במהלך האבולוציה לדגמים מוקטנים של עצמם.

בהיעדר כתב, לא ידוע כמעט על תולדות הארכיפלג, עד בוא האירופאים. כנראה שהאדם הלבן הראשון שהגיע לפלאו היה רוי לופז דה ויילובוס (Ruy López de Villalobos), ספרדי שנשלח בשנת 1546 לחלק זה של העולם, על ידי פדרו דה מֶנְדוֹזָה, המשנה למלך שישב ב"ספרד החדשה", למסע תגליות שבמהלכו הגיע גם לאיי הפיליפינים[1]. אולם אין לכך הוכחה מוצקה.

 

 

בתקופה זו היו לפלאו קשרים עם יאפ (Yap) הסמוך ועם ג'אווה הרחוקה יותר, אולם המקום לא היה ידוע לשאר העולם. האנגלי הנרי וילסון ((Henry Wilson , אדמירל Antelope, אונייה בצי חברת הודו המזרחית, שנטרפה אל חופי האי ב-1783, היה הראשון להפיץ באירופה את קיומו של פלאו. המלך של פלאו התיר לווילסון לקחת עמו לאנגליה, את בנו, הנסיך  ( Lee Boo), אך זמן קצר לאחר הגיעו לשם, הוא מת מאבעבועות רוח[2]. היה זה וילסון שהעניק למקום את השם "איי פלאו". בסוף המאה ה-19 תבעו אנגליה, ספרד וגרמניה האימפריאלית את הזכויות על המקום. הויכוח הובא לדינו של האפיפיור לאו השמיני והוא קבע את זכותה של ספרד. פלאו הפך להיות חלק מאיי הודו המזרחית של ספרד, יחד עם איי מרשל, איי מריאנה וייתר איי קרוליין וכמותם נשלט מהפיליפינים. הכיבוש הספרדי, כמו בכול מקום אחר, לווה באכזריות ובתאוות בצע, אך מה שהכריע את המקומיים היו המחלות שגופם לא היה מחוסן בפניהם. מ-50,000 תושבים שחיו באיי פלאו בראשית המאה ה-19, ירדה האוכלוסייה לכ-5,000 תושבים בלבד בסוף אותה מאה.

 

צילום: גילי חסקין

 

בשנת 1898 הפסידה ספרד במלחמתה נגד ארצות הברית ומכיוון שאבדה את מעמדה בפיליפינים, מכרה את פלאו לגרמנים ב-1899. כעת נשלטה פלאו מניו גינאה הגרמנית והחלה תקופה של פיתוח רב. הגרמנים הפיקו מאדמתה של פלאו בוקסיט וזרחן, וייצאו ממנה כמות גדולה של קוֹפְּרָה, להפקת שמן קוקוס. התקופה הגרמנית נמשכה חמש עשרה שנה בלבד. בעקבות חתימת הברית האנגלו-יפנית ב-1914, הכריזה יפן מלחמה על גרמניה האימפריאלית והשתלטה על מושבותיה ברחבי האוקיינוס השקט. כעבור שנים ספורות עלה מספרם של המתיישבים היפנים ומהגרי עבודה מקוריאה על מספרם של ילידי המקום. היפנים בנו כאן בתי חרושת לשימורי אננס ועיבוד תוצרת דייג. הם רדו בתושבי המקום, אך גם פיתחו אותו מבחינה כלכלית.

 

 צילום: גילי חסקין

 

ב-1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשו כוחות הצי האמריקני לאיים וניהלו קרבות עזים ועקובים מדם עם הצבא היפני. במקומות רבים ברחבי פלאו ניתן לראות שרידים לימים העכורים ההם: בונקרים יפנים, ספינות מלחמה טבועות, מטוסים שהתרסקו ותותחים. עמדתי ליד שרידי מטוס יפני שהופל ורציתי והתכוננתי לשמוע מפיה של אדריאן, המדריכה המקומית, סיפורי זוועות המוכרים כול כך מכול המרחב שבין בורמה לגוּאָם, אולם להפתעתי התברר לי כי, בניגוד לתושבי איים רבים באוקיינוס השקט, הפאלאויים אינם מדברים בשנאה על היפנים ואינם רואים אותם כ"בחורים הרעים" של המלחמה.

 

י

צילום: גילי חסקין

 

יתר על כן, יפנים רבים נישאו לבנות המקום ובגופם של חלק מהם ניכרים הקווים הדקים היפניים, להבדיל מאלו העבים של ילידי האזור. סיפורם של הקוריאנים עצוב מאד. רבים הובאו לכאן כעובדי כפייה, בחקלאות ובמכרות ומעולם לא שב לארצם. מקדש קוריאני שניצב באופן סוריאליסטי כמעט, מול גבעת הקפיטול בבירת פלאו, מספר את סיפרום העגום. כך, על גבעה מוריקה הצופה אל הים סביב סביב, מול בניין הקפיטול הבוהק בלובנו, ניצבת מזכרת לימים בהם גן העדן הטרופי הזה היה גיהינום. בתקווה שלא ישובו לעולם.

 

 צילום: גילי חסקין

 

לאחר המלחמה היתה פלאו לשטח נאמנות של ארה"ב מטעם האו"ם. באותה תקופה יוסדו בה מוסדות שלטון דמוקרטיים, ובמקביל נוצרה התלות המוחלטת בסיוע האמריקני. במשאל העם שנערך בשנת 1993 החליטו תושבי האיים שלא להצטרף לפדרציה המיקרונזית, אלא להפוך למדינה עצמאית. החל משנת 1994 פלאו היא רפובליקה עצמאית, והיא נחשבת לאחת המדינות הצעירות ביותר והקטנות ביותר בעולם.

העיר הגדול בפלאו היא קורור (Koror), המזכירה בחזותה שכונה אמריקאית ועיר הבירה היא מלקוקMelekeok) ), אשר באיBabeldaob . נקודת העניין העיקרית ובעצם החידה בעיר הבירה הוא מבנה הממשל הענק, המושפע מעט בחזותו ממבנה הקונגרס בוושינגטון, ארה"ב, אך גדול ומפואר ממנו. זהו מבנה מרהיב בוהק בלובנו, שיר הלל ארכיטקטוני, אך מנותק מהקשרו. מדינה ששטחה כשטח מועצה אזורית, עם מבנה ממשל בסטנדרטים של מעצמה. אין ספן שיש במבנה הזה הרבה מרוחה של  אמריקה. פלאו נמצאת תחת המטריה של ארצות הברית ותלויה בה.

 

 

השקט והשלווה עשויים להטעות, או לפחות לבלבל. ב-1985, בשיאו של סכסוך פוליטי, נרצח נשיאה הראשון של פלאו והוחלף על ידי סגנו. בבחירות שנערכו בשנת 1988 נבחר נשיא חדש, אולם גם הוא נרצח מקץ כמה חודשים. החל משנת 2001 מכהן בתפקיד נשיא המדינה טומי אֶסַנְג רֶמֶנְגֶסָאוּ, שהבטיח לנסות ולהקטין את התלות הכלכלית בארה"ב, תוך פיתוח מואץ של ענף התיירות.

כלכלת המדינה הצעירה מבוססת בעיקר על הסיוע האמריקני, כאשר רוב תושבי המקום מתפרנסים מעבודה ממשלתית, מדיג, מתיירות ומחקלאות. זוהי מדינה זעירה, מספר תושביה עשרים ואחד אלף, מתוכם כחמשת אלפים הם עובדים זרים. אך למרבית הפלא, פלאו, למרות מידותיה הזעירות, מחולקת לשש עשרה מדינות; דבר תמוהה מבחינה אדמיניסטרטיבית, בהתחשב בגודל השטח ומספר התושבים, אך מוסבר על רקע הפיצול השבטי והתרבותי. הבדלים הבאים לידי ביטוי במוזיאון המקומי המרשים, שנמצא בקורור. ארבע עשרה ממדינות פלאו מחוברות ביניהן גשרים ועוד שתים מבודדות: סונסורול (Sonsorol) והאטובי  ((Hathobei. באחרונה חיים ארבעים אנשים בלבד.

 

 צילום: גילי חסקין

 

עבורי התחיל הכול מאוחר יותר. לא הייתי מגיע לפלאו שבאיי מיקרונזיה, לולא יד המקרה. בקיץ 2006 קיבלתי דואר אלקטרוני מטובה בורונבסקי שחיה בפלאו ומנהלת שם מועדון צלילה. השם לא אמר לי דבר. מתברר כי טובה הגיע אלי בעקבות רשימות שפרסמתי במדור התיירות של YNET. במכתבה האלקטרוני העלתה טובה באוב, טיול שהדרכנו יחד שלושה עשורים קודם לכן, הרבה לפני שחלמה בכלל על פלאו והרבה לפני שנהייתה בורונובסקי. לחצתי על כפתור סמוי במוחי והדיסק הקשיח פלט את המידע הדרוש. רגע של ריכוז ואני מזהה את טובה, יפת עיניים, בת עשרים לערך, חולמת, כמוני על טיול בעולם. מן הסתם, היתה הפרשיה השולית ההיא, מתדרדרת אל תהום הנשייה, אלא שהגורל, האינטרנט ו-YNET רצו אחרת. טובה זכרה אותי לטובה והזמינה אותי בפשטות לבקר. ארבע שנים של היסוסים ואני בדרכי למיקרונזיה.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

איים תמיד הילכו עלי קסם. פיסת אדמה מוקפת ים, נפרדת מהיבשה, חממה להתפתחות בעלי חיים שונים, אנשים שונים, תרבויות שונות. כילד קראתי על מסעותיו של אודיסיאוס ולבי יצא אל איי הים התיכון, שבכול אחד מהם התפתחה תרבות ייחודית, מובדלת מהיתר. שנים אחר כך חלמתי על הפסלים הענקיים באיי הפסחא, על הפינגווינים באיי ג'ורג'יה הדרומיים, על  הסוּלוּת שבאיי אורקני. ומרגע שהתחלתי לטייל, נמשכתי אל אותן פיסות אדמה מבודדות, שאפשר לראות בהן, כביכול, ניסויים של הטבע או החברה האנושית. כך מדגסקר, כך איי הגלפגוס, כך ניו זילנד. בכול מקום כזה חיים מינים ייחודיים של בעלי חיים, או זנים מיוחדים של צמחים, שהתפתחו בנתיב מיוחד של האבולוציה.

נסעתי.

אחר יום יפהפה של טיול במפרצים הכחולים ובמפלי המים של האי גוּאָם שבשליטת ארצות הברית ולאחר שבוע באי יאפ (Yap) השייך לפדרציה המיקרונזית, אני נוחת בשעת לילה מאוחרת, ומובל אל מלוני, על ידי טובה ונבות שמבטיחים לי שהגעתי אל "היהלום שבכתר". קיוויתי שאינם מגזימים בתארם את נפלאות פלאו. אולם תוך יום הבנתי, שרק הפחיתו מיופיו ומקסמו של המקום.

 

 

 

 

 

ביום המחרת הבנתי שנחתי בעולם אחר. "אם יש גן עדן, הרי הוא כאן", מלמלתי לעמי נוכח גבעות הגיר המיוערות והמים הכחולים כל כך, צלולים כל כך. מפרץ בצבע כחול עמוק, עטור בגבעות מיוערות. ממש מול חלוני עגנה ספינה בנויה בסגנון מסורתי, היוצאת מעת לעת בהנהגתו של פרנציסקוס, ידידם של טובה ונבות, להפלגה אל איים רחוקים. השמים זרועי הכוכבים של האוקיינוס השקט נהירים לו כמפה טופוגרפית שלמד בעל פה והוא נחוש ללמד את בני פלאו, ניווט ימי בשיטות מסורתיות בלבד. אבות אבותיו היו בקיאים באסטרונומיה, באופן שאפשר להם, לפי אלפי שנים, לחצות בסירות את מרחבי האוקיינוס השקט, בהפלגות שאפדר להשוותן כיום, רק למסעות בין כוכבים. ואכן הם גילו איים, מיוחדים ומרוחקים זה מזה, כמו כוכבי הלכת בשביל החלב.

 

 צילום: גילי חסקין

 

פיש אנד פינס (Fish 'n Fins) הוא שמו של מועדון הצלילה הגדול שטובה ונבות בנו כאן לתפארת. השניים למדו יחד בבית הספר התיכון בטבעון, נהיו לזוג כבר בנעוריהם, ושלוש או ארבע שנים לאחר פגישתי האקראית עם טובה, יצאו לטיול ממושך בעולם, רובו ככולו על גבי סיפון אניות. לאחר כארבע שנים של נוודות, משולבת בעבודה במקומות אקזוטיים, הם הגיעו לפלאו והחליט לעשות את המקום לביתם. קודם שהשתקעו במקום, שבו ארצה והחלו את המסלול הרגיל, כמעט. לימודים, נישואים, שני ילדים קטנים. עוד משפחה ישראלית מיני רבות, שהניחה בצד את זיכרונות הטיול הגדול, לצד אלבומי התמונות. אלא שלא. נבות שבשנות הטיול התאהב בים ולמד את אורחותיו, למד בטכניון ומשסיים את לימודיו כמהנדס אניות, יצאו שוב לדרך, כשילידיהם הרכים אתם. צמד החולמים רכש יאכטה קטנה בפלורידה, שיפץ אותה בקוסטה ריקה וקרא לה "Ocean Hunter"

, היינו, צייד האוקיינוס. מטורף ככול שיישמע, הם השיטו את הספינה דרומה אל איי הגלפגוס ומשם הפליגו מערבה, לאט כדרכם, אל איי פולינזיה. הם דילגו מאי לאי, ביקרו מכרים שהכירו בטיולם הקודם וכעבור תשעה חודשים, הגיעו אל המקום בו בנו את חלקת אלוהים הקטנה שלהם. נבות החל להשיט מטיילים ב"אושן הנטר", תכנן ובנה יאכטה נוספת, ובנוסף הקימו השניים את מועדון הצלילה, אחד מהגדולים בפלאו.

 

צילום: פיש אנד פינס

 

צולל המגיע לפלאו יכול לבחור בין שהיה במלון, ממנו ייצא לסיורים ולצלילות, או הפלגה על סיפון האושיין הנטר, שם הוא מתנתק לשבע ימים מכול ציוויליזציה, אפילו מזו הקטנה והמרוחקת של פלאו, ומתכנס לבועה של צלילות, צלילות וצלילות. נבות הכשיר את מדריכי הצלילה ולימד אותם כלל חשוב: התייר, המגיע לפלאו, במרבית המקרים אינו הסטריאוטיפ מדושן העונג, שהשטרות המרשרשים גודשים את ארנקו עד להתפקע. הוא לימד אותם שצולל מגיע לפלאו, אחרי שנה בה עבד קשה, חסך פרוטה לפרוטה, כדי להיות "מלך" לשבוע אחד. הם הפנימו זאת, והשרות בהתאם. כך שמדובר בשבוע מפנק, בו הדאגה היחידה היא לשמור על פסק זמן נאות בין צלילה לצלילה ובעיקר שלא לעלות במשקל. האוכל, רוטנים הצוללים, טעים מדי…

 

צילום: פיש אנד פינס

 

טובה לימדה את הטבחים לבשל. את ראשית צעדיה בנתיבי הים עשתה כטבחית על סיפונה של יאכטה. ארוחת השבת בבית משפחת בורונובסקי למדה אותי שמדובר כאן באשפית מטבח יצירתית במיוחד, שאף הגדילה לעשות והוציאה לאור ספר בישול של המטבח המיקרונזי. אני עצמי נחשב בקרב חברי ובני משפחתי כבשלן טוב, אך כשטעמתי את תבשיליה של טובה, הרגשתי כפי שהיה מרגיש וודאי הקפטיין של קבוצת "מכבי שעריים", בבואו למגרשו של מראדונה, או כפי שיותר רלוונטי במקרה דנן, כפי שהיה מרגיש חייל בתזמורת חיל הים במפגשו על לוחמי הקומנדו הימי.

בבקר הראשון שלי בפלאו ישבתי מהופנט בבית הקפה של המועדון, הפעיל כקן של נמלים. עשר סירות העמיסו בלוני אוויר, מאזנים, משקולות, חליפות צלילה מצלמות ווסתים. צוללים בדקו ציוד, רכשו משהו בחנות המועדון, מילאו בקבוקים במים או בתה קר, לגמו ספל קפה אחרון ובשעה 08:30 יצאו צוהלים לדרכם. על כול הפעילות מנצחת טובה, משגיחה על עובדי החנות, מנחה את המדריכים, נותנת הוראות אחרונות לטבחים אותם למדה לבשל, ועונה ללקוחותיה לשאלות מנהלתיות כמקצועיות.

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

לקראת צהרים יצאתי עם טובה לאירוע מיוחד. נתמזל מזלי והתעוררתי ליום ראשון בשבוע. ביום זה מתקיימים פעמים רבות אירועים מסורתיים. הפעם יצאנו לטקס מעבר חשוב, שמתבצע שלושה חודשים לאחר הולדתו של הילד הראשון במשפחה. מן הסתם יש משהו משמעותי בגיל הזה. הילד טרם נגמל אך עבר את השלב הראשון, המסוכן ביותר בחייו. גם בבאלי שבאינדונזיה מתקיים טקס המעבר הראשון בחייו של אדם, במלאת לו מאה וחמישה יום, שלושה וחצי חודשים. אלא שכאן האם במרכז תשומת הלב ולא התינוק. את האשה הצעירה מושיבים כמה ימים במרחץ אדים לוהט שהושרו בו עשבי מרפא. טוענים שאין כמו מרחץ כזה, כדי להרגיע את הרחם. בתום כמה ימים של טיפול, לאחר מספר שעות שהאדים רוויי סגולות המרפא מטיילים בגופה הדווי של האם, מתרחש הטקס שנקרא ngasech. הכלה מושבת לאמבט אחרון ומקושטת לקראת המפגש עם האורחים.

 

 צילום: גילי חסקין

 

כל הזמן הזה יושבים האורחים הרבים בסככה, מדברים, מרכלים, רוקדים, ממתינים ומעת לעת רוקדים. טובה לא הגיעה לטקס כמבקרת, אלא כמוזמנת. היא מסרה לסב המאושר שני ארגזים של בקבוקי שתייה, תרומתה לאירוע, ולא חדלה מללחוץ ידיים ולשוחח עם הסובבים באנגלית ובפלאווית, שהספיקה ללמוד כאן. בזכותה, גם אני זכיתי לקורטוב של פמיליאריות. אנשים ניגשו אליי, התעניינו בי ואף עודדו אותי לצלם את המטבח המאולתר שהקימו בחצר ואת האוכל המגוון שנערך על השולחנות.

 

 צילום: גילי חסקין

 

לפתע שמעתי רחש לחש בקרב המוזמנים. כעשרים נשים התגודדו סביב פתח הבקתה, כשהן שרות ומרקדות וכעבור רגע נראה מבעד לפתח מבטה המבולבל מעט של האם הצעירה שיצאה החוצה, לקול תשואות הקהל. גופה משוח בשמן קוקוס מעורבב בכורכום, שהעניק לעורה גוון צהוב – כתום. לגופה לבשה שמלת רפיה וחזייה מעלי קוקוס, זר פרחים בידה וכולה חיוכים של אושר ומבוכה. אחת הנשים הנחיה למרגלותיה שטיח, היא פסעה עליו בצעדים מדודים, כשהחוגגות יוצאות מגדרן מרוב שמחה וזמרת מקומית שרה שירים לכבודה. האם המאושרת והמבוישת מעט, נעמדה במרכזו של המעגל, כשהמוזמנים, רובם נשים, אוחזות בידיהם שטר של דולר, מנפנפות בו ומניחות אותו בסל. כמה נשים הרשו לעצמם לפרוק מעט את חזותן המכובדת בדרך כלל והרקידו את ישבנן בתנועות שובבות. האם הצעירה, שנולדה בטהיטי לאם צרפתייה ואב פולינזי, נישאה לבחור בן המקום, שאביו אירופאי. כך התקבל מראה סוריאליסטי של אם בהירה, אב כהה ושני סבים "אשכנזים" בתוך ערב רב של פרצופים, בגוונים של שוקולד חלב ומריר. אנשי פלאו נמצאים על סקאלה רחבה של גווני קפה וקקאו. בקצה אחד קפה עם טיפת חלב ובקצה השני חלב עם טיפה של קפה ובתווך נמצאים כולם. כך גם קלסתרי הפנים, בין הטיפוס המלוכסן של המזרח הרחוק לבין הטיפוס האוקיאני, עגול העיניים ועב השפתיים, של איי מלנזיה.

 

 צילום: גילי חסקין

 

לאחר המחולות הספונטאניים התמלא סל הנצרים בידה של האם הצעירה התמלא בשטרות של דולר, מוכתמים בשמן וכורכום. מתברר כי מרבית השטרות בפלאו הם כאילו. קשה לקבל בחנות עודף בשטר של דולר, נקי מכתמים. לאחר הפסקה קלה הגיע בחור חייכן, שופע אברים שהרקיד את משמניו לתשואות הקהל וזכה לגשם של דולרים שהונחו בסלו, על מצחו ובאזור חלציו. הוא הביא עמו ארבעה נערים זריזים, שלבשו אזור חלציים אדום. הם קיפצו סביבו, מוטותיהם בידיהם, בריקוד קרב מסורתי, אך הוא "גנב את ההצגה", בהזיזו את עכוזו וכרסו בתנועות מגונות, מלוות בקריצות רבות משמעות. דבר שהעניק לאירוע נופך מבודח. כמו בכול אירוע, נעמדנו בתור ליד המזנון והעמסנו על צלחותינו מכול טוב. השולחן דמה לתערוכה עשירה של המטבח המיקרונזי כולו. היו שם עשרות סוגים של סלטים, תבשילי קוקוס, אורז, עוף בכמה סגנונות, חזיר שלם שנאפה רק הבוקר ומכיוון שאנו בפלאו, גם סרטני ענק.

 

 צילום: גילי חסקין

 

נבות שהגיע בסיומו של האירוע, מלווה בעופר, חברו מנוער שהגיע לביקור, הסיע אותנו בג'יפ סביב סביב, לתצפיות על האי הירוק ולמפקדת הכוחות היפנים, ששלטו במקום בין שתי מלחמות העולם. המשכנו לביקור בבית הגברים המקומי המכונה "באי" ((Bai. זוהי  סככה בנוית עץ, שגגה עשוי קש, מעוטרת בדגים, פרצופים נאיביים ואירועים מיתולוגיים, בעיקר סצנות של דייג מחד ומלחמה מאידך. מתברר כי גם במקום השלו הזה נאלצו אנשים לאחוז בנשק. כנראה שטבע האדם רע מנעוריו. בקיר הזית של מבנה סמוך, מופיע לצד הדגים והפרצופים, דמות של אשה פשוקת רגליים. מתברר שמבנה זה לא נועד להתכנסותם של ראשי הקהילה, אלא לביקורם של נערים בגיל ההתבגרות, שהגיעו למקום בתורם, כדי לקבל חינוך מיני הלכה למעשה, מאשה מבוגרת ומנוסה.

 

 

הנשים מנהלות את המשפחה הפאלאווית, אך זו לדעתי איננה חברה מטריארכאלית ממש, אלא מָטְרֶלינֵאָרית, כלומר, את המשפחה מנהלות הנשים, אך בראש הפירמידה החברתית עומדים המנהיגים הגברים, הנקראים כאן "צ'יפים". אך הם לא בדיוק. צ'יף הוא אדם שנולד לתפקידו, מכוח ירושה, להבדיל מ"איש גדול", אדם  שנבחר לתפקידו, כמו ברבים מאיי מלנזיה. כדי להפוך את הסיפור למסובך עוד יותר, את המנהיגים הגברים, ממנות הנשים. בעבר נוהג היה בפלאו, להשתמש בחרוזים מיוחדים, כמטבע עובר לסוחר. לכול קבוצה חברתית היו את המטבעות שלה. המטבעות נוצרו מאבנים מיוחדות, בטכניקה שאבדה ולא מוכרת עוד אפילו לזקני הקהילה ומום כך ערכם רק עולה. מתברר כי ערכם גבוה גם כיום. סנאטור מקומי, שהשמיץ אדם אחר בפלאו, דבר שנחשב מאד לא ראוי בקודים המקומיים, נקנס על ידי הצ'יף בכמות מסוימת של חרוזים כאילו. מכיוון שלא היה לו חרוזים תחת ידו, הוא נאלץ לגייסם מבני משפלתו ואלו מחבריהם, דבר שגרם לו לבושה גדולה ומן הסתם להרהור שני.

 

 

ראינו גם שרידים לתרבויות עתיקות, טראסות מעוגלות, שקשה לתארך את מועד בנייתן ופסענו על בני שבילים מחליקים, המחברים בין תעלות מים, מלאכותיות בחלקן, אל בונקרים שבנו היפנים. יש משהו שלוו ורגוע באי. לא ניכרת בו החריצות והקדחתנות המאפיינת את כפרי דרום מזרח אסיה. הכול שקט יותר, איטי יותר. מרבית סל המזון של התושבים מגיע מן הים. לצד הדגים והסרטנים מוגשים אורז ופרי עץ הלחם, הנקרא כאן גם "מאי", הוא אחד מהפירות הנאכלים ביותר באיי מיקרונזיה. את השם "עץ הלחם" העניק לו ויליאם דמפייר (Dampier William) שהגיע לאזור ב-1688 ותיאר בהתפעלות את טעמו המשובח[3]. פרי זה נמכר בשווקים כשהוא עטוף בעלים גדולים, דמויי אוזן פיל והוא נראה כמו "חבילה ירוקה". בכל מקום בפלאו, כמו באיי מיקרונזיה האחרים, ראיתי את עצי פרי הלחם, עם הכיכרות הגדולים שלהם. אלו עצים נדיבים להפליא וקל לגדל אותם. כל עץ עשוי להניב מאה פירות גדולים בשנה, במשך למעלה מיובל שנים. שני דורות. לאחר שהעץ סיים לתת את פריו, אפשר להשתמש בעצה המשובחת שלו לבניית בבתים וסירות קאנו.

 

 

אגדות רבות נרקמו סביב עצים אלה, כמו למשל, האגדה על מילאד שחיה על אחד האיים הקטנטנים שבקבוצת איי פלאו. לא הרחק מביתה, סמוך לקו המים בלגונה, גדל עץ פרי הלחם שהיה בעל גזע גדול וחלול. לעיתים קרובות היה גל ענק שוטף את העץ ומעלה דרך גזעו החלול דג גדול שהזין את תושבי הכפר במשך ימים אחדים. בני הכפר העריצו את העץ המכושף שלהם והיו אסירי תודה לאלים על תשורתם זו. אולם לא הכול היו מאושרים. בני הכפרים הסמוכים, שנתקנאו בבני כפרה של מילאד וכרתו את גזעו של העץ, בעזרת  גרזן ענק מקונכיות, שהתקינו במיוחד לשם כך. נקמת האלים לא אירחה לבוא. לאחר שהגזע נכרת, הציפו מי האוקיינוס את פני האי, ששקע אל מתחת למים יחד עם יושביו. יש המספרים כי עד היום ניתן לראות בתוך הלגונה את שרידי עץ פרי הלחם הכרות.

את היום הגדוש באירועים ובמראות קינחנו ב-Pacific Peace Resort, שהוא המלון המפואר באי. ישבנו בחצר, בגן טרופי מטופח, מואר באור יקרות וצפינו במופע של ריקודים פולינזיים. בין הפרצופים השחומים בלטה נערה בלונדינית, זוהי גיילי בתם הצעירה של טובה ונבות, שבעיניה היפות זיהיתי חיש קל את טובה הנערה שפגשתי לפני שלושים שנה. להבדיל מטובה ונבות, שנשארו ישראלים, צופים בסרטי וידיאו שנשלחו מהארץ, מאזינים לשירים ישראלים ומיטיבים לדקלם את "הגשש החיוור", גיילי היא כבר פאלאווית לכול דבר, כמו אחיה לי ים. בני המקום. דור שני למהגרים.

 

צילום: גילי חסקין

 

ביום המחרת השיט אותנו נבות בסירת מרוץ אל האי פללוי (Pelelui), בו התרחשו קרבות עקובים מדם במלחמת העולם השנייה. הסירה החלקה במהירות בין איי הפטרייה, כשהיא משאירה מאחוריה שובל קצף לבן. לראשונה ראיתי מקרוב את איי הסלעים, המנקדים את המפרץ התכול במאות נקודות ירוקות ומופיעים בכול ספר או ברושור לתיירים. שטנו בתעלה רדודה, שהמים העניקו צבע תכול, אי משם, סמוך מאד לקוו המים, הגיח דג "סטינג ריי" ענק שצורתו מעוין ולו זנב ענק, הארוך מגופו והתפעלנו מריפי האלמוגים שמסביב.

הקרב על פללוי התרחש בין ספטמבר לנובמבר 1944, שהתכתשו במטרה לתפוש את שדה התעופפה שבאי אלמוגים הזעיר. הגנרל האמריקאי ויליאם רופרטוס (William Rupertus) מפקד הדיוויזיה הימית הראשונה, התנבא שהאי ייכבש תוך ארבעה ימים. אולם הודות לביצורים המאסיביים ולעמידתם העיקשת של היפנים, נמשך הקרב למעלה מחודשיים. הקרב נחשב לאחד הקרבות היותר שנויים במחלוקת של המלחמה, בשל אי הסכמה לגבי חשיבותו האסטרטגית של האי ובגלל מספר הקורבנות הרב שגבה. ביחס למספר הלוחמים שהתכתשו במקום, נחשב הקרב על פללו לבעל שיעור האבדות הגבוה יותר בכול המלחמה באוקיאנוס השקט.

 

כל מקל צבוע מסמן מוקש

 

 שוטטנו באי בחברתו של מדריך מקומי, שהיטיב לתאר את הקרבות. ביקרנו בבונקרים היפנים שהפכו את הגבעות לגבינה שוויצרית, ראינו את המקומות בהם החדירו האמריקאים את מבעריהם לפתח המקלטים, עד שכילו את החמצן וחנקו למוות את תושביהם. פסענו בשבילים בהם כל מוקש שהוצא מסומן בעמוד עץ, כך שדומה ומספר המקלות הצבועים באדום גדול ממספר העצים. טיילנו ליד הטנקים והנגמ"שים החלודים, טיפסנו לגבעה מעל "ערוץ הפרסה", שם התחוללו הקרבות האיומים ביותר. במקום נבנתה מצבה לזכרם של הנופלים האמריקאים ולידה הוקם מקדש שינטואיסטי, לכבודם של הנופלים היפנים. התבוננו בנוף המרהיב של ההרים הגולשים אל הים. היער חזר לצמוח והמדרונות שהיו שרופים, לבשו כסות ירוקה. החופים הזהובים שמעבר לשמיכה הירוקה, מזמינים נופשים יפנים כאמריקאים. אלו כמו אלו טובלים רגליהם בכחול תכול של הים. אך מה יהא על השכול ועל היתמות?

 

 

 

פלאו נחשב ל"מֶכָּה" של הצוללים. גן עדן מתחת למים. ואכן, הם מגיעים לכאן במספרים גדולים: יפנים, רוסים, הולנדים, גרמנים ואפילו תורכים. דומה וכול חובב צלילה חולם להגיע לפחות פעם בחייו, אל שוניות האלמוגים של פלאו. טרם שירדתי למים, ביקרתי באקווריום המקומי, הממחיש היטב כיצד נבנית השונית ואת ייחודה האקולוגי כנווה מדבר תת ימי בתוך האוקיינוס. האקווריום הקטן המם אותי במספר הרב של מיני הדגים, שמימי לא ראיתי. ספקטרום הצבעים היה מופלא עוד יותר: כחול, כחלחל, ירוק, ירקרק, וורוד וסגול.  מישהו אמר פעם, שגברים מכירים ששה צבעים בלבד. "צהוב חמנייה", "אדום יין", או "אפור עכבר" מוכרים רק לעין נשית, שלא לדבר על "אפרסק" שעבור גבר הוא רק פרי ועבור אשה הוא גם צבע. אולם גם ספקטרום הצבעים הנשי הגדול, לא יהיה בו די כדי לתאר את שפעת גוניהם של דגי פלאו.

 

צילום: פיש אנד פינס

 

נבות השיט אותנו אל אחד האתרים המפורסמים בפלאו: "החור הכחול" (The Blue Hole), שצלילה לתוך צפונותיו הבהירה לי שעלי לחלק את תולדות הצלילות שלי לשניים: אלא שעשיתי טרם הגיעי לפלאו ואלו שאחריו. שחינו לאיטנו במים רדודים, בצבע טורקיז, בעומק של שלושה מטר לערך, מעל ריף האלמוגים, עד לחור כחול ועגול שנפער בלב השונית. התבוננתי מטה נסער מיופי. שחרור אוויר מהמאזן ואנו צוללים לתוך הנשגב העמוק, אל  המבוכים של השונית, מתבוננים בהשתאות ביכולת הפיסול היצירתית של הטבע ובמיני דגים שהתחלפו במהירות ככל שירדנו מטה. לעינינו התכלה גן שלם של אלמוגים ססגוניים, בשפע של צבעים וצורות: ספוגים וקוצים, קיפודים ועצים. לצדם גדלו צמחי מים בצבעי לבן, קרם, אפור וסגול. זרמי המים הניעו את זרועותיהן של שושנות הים והגיחו מהן דגיגים זעירים, קטנים וכמה אפילו גדולים. כאן נראתה להקת דגים שזהרו בכחול, ולאחרים היה זנב ממוזלג במיוחד. שעה קסומה חלפה ביעף וחשתי תחושת הקלה שעלינו מעל המים, כך שיתאפשר לי לעכל את הקסם.

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

 למרת בבקר יצאנו שוב לצלילה. הפעם בסירה גדולה יותר, נוחה להפליא, שתכנן נבות במו ידיו. הגענו שוב אל קיר האלמוגים ולאחר תדריך קצר התהפכנו בגבינו אל המים, גולשים במהירות לתוך המאסה הכחולה, בתוך ענן של בועות שיצאו ממיכלי הצוללים שמתחתנו. חלפנו מעל קניוני אלמוגים גדולים, על אין ספור צורותיהם וצבעיהם. כמה מהם נראים כעצים שענפיהם מסוקסים, אחדים כקוצים חדים למגע, אחרים צורבים את כתפי שנשענה עליהם בטעות. כמה מהם מכורסמים בשיני דגים הניזונים מהם ופוערים בהם פצעים לבנים. אחרים מכוסים בשכבה דקיקה של אצות, שעוד מעט ותיאכל בידי דגיגונים עליה פרנסתם. ראינו שושנות ים השולחות זרועות לבנות מתוך קליפה סגולה ובין זרועותיהם נחבאים דגיגונים שצבעם חום מפוספס בצהוב. היו שם צדפות ענק, שסגרו את קונכייתן במהירות על מוט המתכת של אחד הצוללים. נחילים של דגי זברה ועננים של דגיגים בצבע כחול זוהר שטו מולי וסביבי. להקות שלמות נסקו אל על ומולן, להקות אחרות, ירדו במהירות, כמו בכביש מהיר שהתנועה בו מתואמת היטב. דגים אדמדמים שחו בין זרועותיי ובין רגלי מבלי להתרגש מנוכחותי. ריחפתי דומם דרך להקה של דגים שפתניים ודגים צהובים שצורתם מחודדת כשל חרב ודגיגונים שזנבם ממוזלג להפליא. ראיתי דגי טונה ענקיים, תולעים שטוחות מתנפנפות כצעיפים במים ורב שעירים שמנמנים עטורים בזיפים ססגוניים. כוכבי ים כחולים דווקא, זחלו על הקרקעית.

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

אנג'לוס, מדריך הצלילה שחש בהתעניינות שלי, שחה לידי, הפנה את תשומת לבי, בכול פעם לדג אחר ורשם את שמו על לוח מיוחד. מרבית שותפי צללו כשלגבם מיכל ממולא בנייטרוקס, אוויר מועשר בחמצן, בשיעור של 36%. אני, שטרם הוכשרתי לכך, נאלצתי להסתפק באוויר רגיל ומשום כך עליתי לפני המים לפני כולם. כהרף עין השלכתי אל הסירה את חגורת המשקולות ואת המאזן שלי ושבתי למים, חמוש בסנפירים ובמשקפת, כדי לחזות ביופי הזה והפעם ממעל. המים הצלולים אפשרו לי ראות טובה לעומק של למעלה מעשרים מטרים ומעת לעת ירדתי בצלילה חופשית אל חברי הצוללים, כדי שלא לאבד כול רגע. וכאן, שחיתי קרוב מאד לצבי מים, לדגי הענק ולאלמוגים.

 

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

הפינה הכחולה (Blue Corner) היא אתר צלילה מסוג אחר. שחינו נגד הזרם, שהלך וגבר,  אל זווית חדה של קיר האלמוגים. שם נקשרנו אל השונית וכך מצאתי עצמי מרחף בזרם המים העז, כשרק חבל חזק מונע בעדי מלהיזרק משם בכוח. התבוננתי בשותפי, מתערסלים במים אף הם. היה זה מראה סוריאליסטי מעט של חבורת צוללים שדמתה לציפורים במעופן. התמכרתי לזרמי המים שטלטלו בפראות מענגת את גופי, בעודי מתבונן בסרט הטבע שהוקרן מולי. היתה זו חוויה של נוכחות בתוך סרט מציאותי של "נשיונל ג'אוגרפיק". סרט בתלת או ארבעה מימדים: דגי נפוליון ענקיים, ברקודות, פרפרונים בצבעי צהוב מפוספסים בשחור, תוכונונים בגווני ירוק וטורקיז, דגים בצורת "אבו נפחא" המוכר ממחוזותינו, דגים שפס זוהר בצידם, דגים כחולים, כתומים, אדמוניים ודגים יפים במיוחד, שצבעם וורוד זוהר. מדריכינו הפנה את תשומת לבנו לדגים מיוחדים כמו דג הפטיש, דג ענק שבליטה ענקית נפוחה בקדקודו (Bump head fish), או זהרונים ענקיים שבלטו בצבעי שחור לבן. במקום אחר ראיתי זהרון, המכונה כאן "דג אריה" (Lion Fish), שהתהדר במניפת נוצות אדמדמות, היפות למראה, אך רעילות למגע.

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

הדגים סחררו את עיני ביופיים ובצבעיהם, אך יותר מכולם, מרחיב את הלב ועוצר את הנשימה, הוד מעלתו הכריש, מלך המעמקים. התבוננתי בו, שוחה מולי, במרחק של מגע יד כמעט.  חייכתי ביני לביני. רק שבוע קודם לכן, ביאפ, מול הכריש הראשון, דימיתי לשמוע את הלמות לבי מהדהדים למרחוק, עד שחששתי ששותפי לצלילה ייבהל מהוויברציות שיצרתי במים. כעת, לאחר למעלה מעשרים צלילות במים הצלולים של מיקרונזיה, אני חש אחרת. כמעט בן בית בקרב שוכני הריף. התבוננתי בכריש המנומר, כמו בידיד ישן, מלך הים. אחריו באו עוד רבים. קטנים כגדולים, שוחים במלכותיות, תוך תנועות קצרות של זנבם מצד לצד, חושפים שניים לראווה. עבור מרבית בני האדם נחשב הכריש לאויב, למרות שמספר הנפגעים מכלבים גדול עשרת מונים. אין ספק שגם הסרט "מלתעות" לא היטיב עם הכריש.  יוצר הסרט כבר ניחם בפומבי על סרטו. הוא לא העלה בדעתו  שבעקבות  יצירתו הדמיונית יעוטו רבים, חמושים בכידונים וברובים, לחסל את הכריש, כאילו שעולם החי מחולק בין טובים לרעים, כאילו שיש יתרון מוסרי לאורגניזם כזה או אחר, כאילו שחייהם אינם תלויים אלה באלה. טובה ברונובסקי, מקדישה ים של אנרגיה לחקר היצורים הנפלאים הללו, שכבר לפני רבע מיליארד שנה, נראו כך, ומאז לא השתנו. בחישוב קל, הם היו כאן לפני הדינוזאורים. מאה מיליון שנים לפני שהופיעו זוחלי הענק, הכרישים כבר שחו באוקיינוסים, מותאמים בשלמות לסביבתם. למרבה הצער, מספרם בעולם הולך ופוחת. כריך של כריש נחשב למאכל תאווה באיים הקריביים וזה כאין וכאפס לעומת הדייגים הסינים, שמביאים בהיתה את זנבו הכריש של הכריש, להכנת מרק לאניני טעם. מעט לעט נתפסים בימים של פלאו סירות של סינים, בדייג בלתי חוקי. הם תופסים את הכריש, חותכים את סנפיריו וזורקים את גופו לים.

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

הכריש אינו רק יצור מופלא, כך מסבירה טובה, אלא גם חוליה חיונית בשרשרת המזון. הכריש אוכל דגים גדולים, האוכלים דגים קטנים יותר, ואלו טורפים קטנים מהם עד האחרונים האוכלים את הדגיגים המנקים את האלמוגים מהאצות. ברגע שיחסלו את הכרישים, מספר הדגים יגדל, לכול אורך שרשרת המזון, הדגיגים הזעירים יחוסלו ובעקבותיהם יגדלו האצות ויחסלו את שונית האלמוגים, אחת היצירות המופלאות ביותר של הטבע. כלומר, הכריש אינו רק בעל חיים פראי ומעורר השתאות, אלא יצור שבשיניו מצוי המפתח לשרידותה של שונית האלמוגים, הריכוז הגדול ביותר בעולם של מיני אורגנזמים ביחידת שטח אחת. מה ערכו של כריש מת? כ-40$ בערך? האם אפשר לחשב את ערכו של כריש חי? אני מעריך בכמה אלפים. הרבה אלפים.

 

 צילום: פיש אנד פינס

 

המיקרונזים מבינים זאת. במקום לדבר על אקולוגיה, מדברים עמם על כלכלה, כפי שהסבירו למסאים בקניה, ערכה של אנטילופה בסוונה, גדול ערך מונים מזה של אנטילופה ירוייה. ריף האלמוגים הוא מקור הפרנסה החשוב ביותר באי. מקווה שלא מדובר כאן בקרב מאסף ומקווה שגם טיולי הדייג יסתיימו סוף סוף. באחד הערבים שבתי מהצלילות וראיתי דג חרב, במשקל 150 ק"ג, תלוי לראווה על סיפונה של אחת הספינות. התיירים שצדו את הדג המופלא הצטלמו לצדו בראווה, כאילו בצעו מעשה הרואי, כאילו שלא עדיף לראות אותו במים. אני יכול להבין אותם במקצת. גם אני אוהב לצוד, מכיר את התחושה הנפלאה של התמודדות עם חיית בר, אלא שבמקום רובה, אני משתמש במצלמה. העונג לדעתי גדול יותר. מעט לעת כיוונתי את מצלמתי, "יריתי" בדולפין שחזר וזינק מתוך המים, "יריתי"  באיגל ריי, שנפנף בסנפיריו כאילו היו כנפיים, "יריתי" בדג ענק, ה"קורבנות" מוצגים לראווה על מסך המחשב שלי וכולם ממשיכים לשחות.

 

 צילום: פיש אנש פינס

 

נכנסתי לשגרה נעימה: בשעה 08:00 כריך וקפה ממועדון הרוחש כנחיל נמלים ואחר כך יום של צלילות: עם הפסקת צהרים באחד החופים המקסימים של איי הפטרייה. חופי חול זהובים, חוסים תחת עטרת של דקלים, או מפרצים חבויים, מוצלים על ידי פיקוסים ענקיים. פלאו הוא מקום מסודר. אין לעגון אלא בחופים מורשים, בהם הוקמו שולחנות וספסלים. אכלנו מהארוחות הארוזות היטב, שתינו מהתה הקר שהכינו במטבח לפי מתכון של טובה, ולאחר שחיה, שנרקול או שיזוף, המשכנו לצלילה הבאה. מדי יום מצאתי את שמי רשום בסירה אחרת ומדי יום הכרתי אנשים חדשים, בני לאומים שונים, שאהבת הצלילה מחברת ביניהם. המדריכים למרבה הפתעה היו מגדל בבל של בני לאומים נוספים. בנוסף לבני פלאו, צללתי עם שני מדריכים אנגלים, מדריכה אוסטרית ומדריך יפני

 

 

 

מועדוני הצלילה המיקרונזים העניקו שמות פרטיים לאתרי הצלילה השונים. פעם התנצלו בפני על שאני פוקד בשנית את אותו אתר צלילה, כאילו שיש לכך חשיבות. כאילו שבפעם השנייה מול קיר הצבים, או קשור לריף ב"פינה הכחולה" אראה בדיוק את מה שראיתי בפעם הראשונה. כול צלילה היא סיפור אחר. כל ירידה למים טומנת בחובה חווייה אחרת. בתעלה הגרמנית העמוקה ראינו "סטינג ריי", מנפנף בזנבו העוקצני, שעלול להיות גם קטלני. במרחק גדול יותר, שתי מנטה ריי, שוחות ב"מעוף" מלכותי.

אחד מאתרי הצלילה המופלאים בפלאו הוא מערת השנדלייה (Chandelier). זהו  אתר צלילה קרוב יחסית, שהוא בעצם מערת נטיפים מתחת לפני המים. צללנו לעמוק של חמישה מטרים לערך, כשאנו מאירים בפנסים על הנטיפים, הזקיפים, המניפות ואוזני הפיל שנוצרו בסלע. במקום מסוים, עלינו מעל פני המים, לחלל בו הנטיפים הדקיקים ממשיכים לעבוד ולהגיר מים. צפנו דוממים ומשתאים, מפנים מבטינו במהירות, כדי לא להחמיץ דבר, מהזקיפים המוצפים במים למטה, אל הנטיפים, שנראו כמחטים מחודדות למעלה, באוויר החופשי. כך עברנו מאולם לאולם, שוקעים במים וצפים חליפות, כשאני מודה לאל הטוב ולמועדון "פיש אנד פיש", על שהצמיד לי מדריך, אחרת מן הסתם, לא הייתי יוצא משם לעולם.

 

 

צילום: פיש אנד פינס

 

אתרי צלילה יפים יש בכול מיקרונזיה, על כתרי היפים ביותר מתכתשים פלאו, צ'ואוק וקוסארה, אלא שבפלאו יש הרבה יותר מאתרי צלילה. כך למשל, יצאנו בסירה לאחד מאיי הפטריה, לטיול רגלי שזכה משום מה לשם המפוצץ "אינדיאנה ג'ונס", אולי משום שהוא עובר ביער טרופי עשיר, אולי בשל ניחוח ההרפתקה שחשים הפוסעים בשביל. מכול מקום, כעבור כמה מאות מטרים של טיפוס הגענו לאבנים עגולות שנחצבו בסלע. אלו הם אבני המטבע המפורסמות שחצבו כאן אנשי יאפ, לפני עשרה דורות ויותר. האבנים הענקיות, עם החור העגול במרכזן, גולגלו מכאן בדרך לא דרך, אל החוף, שם הועלו על סירות והושטו אל יאפ, במרחק של חמש מאות ק"מ לערך. שום דבר אינו ניתן בחינם. תושבי פלאו, שהבינו שלאבניהם יש ערך רב בעיני האורחים הלא קרואים, דרשו עבורם מחיר וזה ניתן במס עובד. החוצבים מיאפ מסרו את עצמם כעבדים מרצון, עד שמלאו את מכסת העמל והזמן שנקבעו מראש. אחר כך החלה מלאכת החציבה הממושכת. היאפים הגיעו בגפם ומשום כך התערבבו בבנו המקום, עד שבעורקיהם של רבים מבני פלאו זורם דם יאפי. הם חצבו את מטבעות האבן הענקיים בסכינים עשויי פנינה, בעמל לא יתואר. זהו המטבע הגדול בעולם. משום כך, בנקים רבים בעולם, מתהדרים באבנים כאילו, שהגיעו אליהם בדרך מפוקפקת. מחירו של מטבע כזה לא נקבע רק לפי גודלו, אלא לפי הקושי שדרשה חציבתו, בשל הסיפור שעמד מאחוריו. עד שהגיע ליאפ בשנת 1871, הנוסע המפורסם מכולם, הספן האירי דייויד דין אוקיף (David Dean O'Keefe), שספינתו נטרפה מול החוף וחייו ניצלו הודות לדייגי יאפ. הוא שב למקום כמה שנים מאוחר יותר והתחיל בסחר גדול של מלפפוני ים ואגוזי קוקוס וגם באבני מטבע. אוקיף צייד את התושבים בסכינים ממתכת, דבר שהפך את החציבה לקלה, מה שהגדיל מייד את מספר אבני המטבע ודרדר את ערכם. האינפלציה הראשונה בעולם הפציפי….

 

 

צילום: גילי חסקין

 

אחד הטיולים היפים בפלאו הוא חתירה בקיאקים למרגלות האיונים המוריקים. כך אפשר להגיע לפינות חמד שסירות המרוץ אין מגיעות אליהן: לגונות מבודדות ששורת סלעים מסתירה אותן, חופים חבויים, מעברים מוצלים, מערות נטיפים, כוכים בסלע, מטוס יפני שצלל למים ורק הפרופלור שלו בולט החוצה. כך אפשר היה לחתור בשקט, מול שחפיות לבנות ביישניות, מול שחפיות שחורות נוצה שמצחן לבן, ליהנות מצל העצים, להזיז את שורשי האוויר ובעיקר לחוש את היופי, קודם כול בעיניים, אך גם בידיים. בשלב מסוים, כשחברי להפלגה עייפו מלחתור, נלקחנו ללגונה רדודה, שם ראינו דגים מוזרים שצורתם כסכין גילוח ישן והם שוחים הצידה. ראינו דג הנראה כסרטן ומכונה "דג בקר" (Cattle Fish), הזוחל על הקרקעית  ודגיגים נוספים של מים רדודים. לאחר שנירקול של כחצי שעה, ביקשתי מההגאי שיוריד למים את אחד הקיאקים, טיפסתי עליו בחדווה וגלשתי לתוך אגן הטורקיז.

 

 צילום: גילי חסקין

 

אחת האטרקציות המיוחדות של פלאו היא אגם המדוזות (Jelly Fish Lake). שייט קצר במים הכחולים, טיפוס במדרגות מוביל אותנו לאגם מבודד, שמי הים מחלחלים אליו דרך הסלע. עומקו של האגם כ-30 מ', אלא שבעומק של 13 מ' ומטה, המים רעילים ואין בו חיים כלל. בשכבה העליונה של המים חיות המדוזות הזהובות, שצורתן פטריה או פעמון, ממנו יוצאות זרועות דקיקות. הזכרתי לעייל את תופעת ההגמדה בעולם החי, המאפיינת בעיקר איים. אולם התמחויות ותעלולים אחרים של האבולוציה עשויים להתרחש לא רק על איים, אלא בכול סוג של סביבה מיוחדת ומנותקת. אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא המדוזה הייחודית, חסרת העוקץ שחיה כאן.

 

 

 

קרוביהן של המדוזות הללו, השייכות כמותן, לסוג הנקרא Mastigias, חיות בלגונות של פלאו וזרועותיהן העוקצניות מאד משמשות להן להגנה ולתפישת פְּלָנְגְטוֹן – יצורים זעירים החיים במים. כנראה שבעקבות אירועים וולקניים, שהרימו את שוניות האלמוגים השקועות והפכו כיסים עמוקים בשונית לאגמי מים מלוחים בתוך היבשה, נכלאו המדוזות הללו כבר לפני מיליוני שנים באגם הזה, מבלי יכולת לשוב אל הים. מכיוון שהמזון באגם מועט והטורפים מעטים, הפכו בהדרגה זרועותיהן הארוכות לנספחים קצרים ועבים שאינם מסוגלים לעקוץ. האבולוציה, או מי שירצה לקרוא לה אלוהים, הביאו את המדוזות לפתח קשר סימביוטי עם האצות החיות בתוך רקמותיהן. כך לוכדת האצה הירוקה אנרגיה מהשמש והופכת אותה למזון עבור המדוזה. זו, בתמורה, שוחה במשך היום קרוב לפי המים, כדי לאפשר לאצה לקבל מספיק, הדרוש לפוטוסינתזה. מעריכים את מספר המדוזות באגם בלמעלה ממיליון. בכול בקר יוצא משט כזה על פני האגם, וכול מדוזה מסתובבת כך  שהאצות מכול צדי הפעמון, יקבלו אור שמש במידה שווה. בלילה הן יורדות לשכבה האמצעית של האגם ושם הן סופגות את החנקן המפרה את האצות[4].

 

 

 

הסיפור על מדוזות שהחיים בסביבה נטולת טורפים נטרלו את יכולת הצריבה שלהן נשמע לי תחילה דמיוני מעט ובכול זאת קיוויתי לפגוש מדוזה קטנה או שתים. התחלתי לשחות באגם ובמטרים הראשונים לא ראיתי דבר. מלמלתי לעצמי באירוניה שאפילו נפוליון העדיף גנרלים של מזל ומן הסתם נראו המדוזות במלוא הדרן יום קודם ליום שבו הגעתי. מטרים נוספים של שחיה ולפתע הופיעו מולי שלוש מדוזות קטנות, זוהרות באור השמש. עוד שלוש, עוד עשר, עוד שלושים, מאה, מאתיים ואני שוחה בתוך להקה עצומה של מדוזות זוהרות בצבעי זהב. חוויה מארץ הפלאות.

 

 

מרבית המגיעים לפלאו מסתפקים בצלילה, אך יש לאי עוד מה להציע. אדריאן היא מדריכת צלילה אוסטרית, החיה בפלאו מספר שנים ומכירה באי כול פינה. יצאתי עמה לסיור באי הירוק הקסום, החגור ברצועת ים בצבע טורקיז, שוניות האלמוגים ובים הכחול העמוק. יש בפלאו כמה אטרקציות: המוזיאון הלאומי אשר בעיר הראשית קורור ובו גילופי עץ יפהפיים, צילומים ישנים כלי עבודה ודייג ואטרקטיביים במיוחד, חרוזי אבן ששימשו בעבר כמטבע עובר לסוחר. עצרנו מול טראסות האבן העתיקות, שנבנו על ידי נושאי תרבות לא ידועים, בבתי הגברים המעוטרים ושרידים ממלחמת העולם.

 

צילום: גילי חסקין

 

פלאו מציע שפע של טיולי רגל. יצאנו אל אחד היפים שבהם –  מפל Ngardmau . זהו לא רק טיול למפל מים, אלא הרבה יותר. שביל רחב למדי יורד אל היער, ממשיך למדרון סלע, הרטוב כולו ממפלונים זעירים ומנוקד בבריכות קטנות ועמוקות, המאפשרות לצנן את הגוף הלוהט. לאחר שהשתכשכנו במים הקרירים, ירדנו לאורך בערוץ צר ויפה, טובל בצמחיה צפופה עד שהשביל נעשה בוצי וזנחנו אותו לטובת הנחל. לאחר שעה קלה של הליכה, מצאנו עצמנו מול מפל מים נהדר שצורתו כפרסה ענקית. היה שקט וקסום. עמק קטן ועגול, סילונות ל מים מכול עבר, רסיסים הניתזים למרחוק. פרחים אדומים ורק אנחנו ועוד צמד ישראלים, שהגיעו לפלאו לירח דבש. מקום טוב לפתוח בחיים משותפים. דממה של אלוהים ומים.

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

אחת האטרקציות של פלאו היא גושי הסלע המונחים על המדרון ב- Ngarchelong-. טרם שראינו אותם, נשקפה לנגד עינינו תצפית מרתקת על גבעות מוריקות שהשתפלו כשמלה רבת קפלים אל הים, שהדהים אותי בפעם המי יודעה כמה, בשפעת צבעי הכחול. על מדרון הקרוב אלינו, גדלו צמחים רבים שלא היו מוכרים לי מטיולי בדרום מזרח אסיה וללא ספק שייכים לממלכה האוקיינית, כולל דקליים ממינים רבים ואפילו עצי ציקָס, מאובנים חיים מתקופת היוּרָה, שלא אמורים לגדול בפלאו, אבל הגיעו לכאן בדרך כלשהי. ההפתעה האמיתית היתה פזורה בין העצים. היו אלו מונוליטים, אבנים גדולות שנחצבו מסלעים שאינם מצויים בפלאו. האבנים הללו הובאו לכאן, בתקופה לא ידועה, על ידי ספנים עלומים. מדוע הביאו אותם? מדוע טרחו להעלותם לאמצע המדרון? מדוע לא עד פסגתו? האם הם קשורים לבוני הטרסות שנראות בנויות מאבנים על הגבעות?

בכמה מן הסלעים חצוב שקע מעוגל, שייתכן ונועד להנחת קורה. אולי היה זה מבנה כלשהו? אולי מקדש? ארבעה פסלים, בעלי פרצופים אנושיים, שהונחו בדיוק בארבע רוחות השמים, מחזקים את ההשערה שמדובר במקום מקודש. בהיעדר כתב, יישארו ייתר מרבית השאלות ללא מענה. הספנים הקדמונים לקחו את סודם אלי קבר והשאירו אותנו על אחת החידות התמוהות של הפסיפיק.

 

צילום: גילי חסקין

 

את הטיול בפלאו קינחנו בטיול אווירי, שיה ללא ספק אחד השיאים של ביקורי במיקרונזיה כולה. טייס ססנה חביב לקח אותנו לסיור מעל איי הפטריה, שעד עתה ראינו מלמטה, או לכול היותר מהצד. כעת הזדמן לנו לראות את היופי הזה ממעוף הציפור. ישבתי ליד הטייס, לצד דלת המטוס הפתוחה וצפיתי משתאה במחזה המרהיב שנשקף לעיני. הטייס יצא מגדרו כדי להראות לנו כמה שיותר. עברנו מעל "התעלה הגרמנית", שם חזינו שלשום במנטות המלכותיות, מעל האי פללוי, שם ניסינו לשחזר את אירועי המלחמה שבוע קודם לכן. חגנו רצועת המים הבהירה המכונה "שביל החלב", מעל קבוצה של איים מעוגלים, איים בצורת חצי ירח, איים מאורכים כמחרוזת, שובלים לבנים של סירות מרוץ שקרעו את הכחול ולבסוף, מעל היהלום שבכתר: "שבעים האיים". זוהי שמורה של איונים מקסימים, קרובים במיוחד זה לזה, האסורים בביקור, כדי לשמר אותם בלתי נגועים.

 

 

נבות, שהצטרף אלינו לטיסה, יצא מדלת המטוס כשהתקרבנו לקורור, חמוש בקסדה ובמצנח גב. הוא עמד על הכנף, החזיק בו וחייך אלי, בעודי מתלבט מה חזק יותר, רעש המנוע או הלמות לבי. הוא הנהן בראשו לשלום, חייך מתחת לקסדה, קפץ וכהרף עין נעלם בשחקים. עצמתי את עיני במעיין רפלקס מותנה של פחד, כדי לפתוח אותן כעבור רגע ולראות את חופת המצנח שלו משייטת מעל למפרץ. ישנן חוויות בהן כנראה שלא אתנסה.

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

בערב, סעדתי את סעודתי האחרונה בפלאו, טיול שיכול להתקיים גם בהטיה גסטרונומית. סעדתי סרטן מונגרובים טעים להפליא וסיכמתי לעצמי שחסרים לי עוד כמה ימים. לא ראיתי את הכול. לא צללתי לאוניה טבועה, לא שחיתי עם הדולפינים, לא הקמתי אוהל באחד מאיי הפטריה, לא צללתי בלילה כדי לראות את ריקוד החיזור של דגי המנדרין, לא בדקתי את נתיבי הג'יפים שנבות מכין וטרם הפלגתי ב"אושן הנטר". צריך להשאיר משהו לפעם הבאה. להבדיל מגן העדן ההוא, ממנו גורשו אבותינו בחרפה, לגן העדן של פלאו, אפשר לשוב.

 

צילום: גילי חסקין