קרנבל הניוקי של ורונה

כתב  וצילם: גילי חסקין

מצאתי עצמי בלב הרחוב הראשי של וורונה (Verona שבאיטליה, מוקף בהמונים חוגגים ומחופשים. מולי התקדמה עגלה מקושטת להפליא, עמוסה בליצנים ובראשה מתנוסס ראש ענקי של מוקיון סמוק לחיים. מאחורי צעדו בסך "אצילים" לבושים בחליפות בנוסח ימי הבינים וברקע ניצב האמפיתאטרון הרומאי במלוא הדרו. רוח חורפית נשבה וחדרה מבעד לבגדים, אך הדבר לא הטריד, לא אותי ולא את החוגגים שמסביבי. מעבר לשער עתיק נראו עשרות עגלות מקושטות, שהמתינו לתורן לצעוד בסך. ניכר היה שבהכנתן הושקעו זמן וכסף לא מעטים. ברחובות הצדדיים עלה עשן צבעוני, ילדים השליכו זה על זה גזירי נייר וקמח. מכול עבר נשמעה הלמות תופים ומצלתיים. שום דבר לא הכין אותי לחגיגה העולצת של הקרנבל בוורונה. קרנבלים השתייכו אצלי, באופן מובן, לדרום אמריקה. משהו שמתחבר לקצב הדרום אמריקאי ולמקצב אפריקאי. אבל אירופה?

ברור היה לי תמיד שהקרנבל הגיעו מאירופה לשם. ידעתי כמובן על הקרנבלים של שוויץ, של טנריפה וכמובן על קרנבל המסכות של וונציה, אבל לא ציפיתי לכזאת חגיגה של צבע. הקרנבל שהתחיל לצעוד בסך בשעה 14:00 לערך, פתח בקול ענות חלושה, עם מצעדים של ילדי בית ספר, כמה נשים מבוגרות בשמלות מלמלה צבעוניות ופרנסי העיר הרכובים על סוסים ומפזרים חיוכים לנתיניהם. אך ככל שעבר הזמן הופיעו תחפושות מרשימות יותר ועגלות מקושטות יותר. אמנם, לא היה זה קרנבל כאוטי. לא היה בו קצב מסחרר, לא נראתה סערת יצרים, אבל השמחה העממית הורגשה בכל מקום. האנרגיה האקסטטית של פעם, שגררה גם מעשי חבלה, הטרדה ואפילו אונס, פינתה את מקומה לאירוע מאורגן יותר, נשלט יותר, אבל גם ססגוני הרבה יותר. להבדיל מהקרנבל של וונציה, היה זה אירוע עממי יותר, אותנטי להפליא, שכל מי שרצה, לקח בו חלק.

ראו באתר זה: ונציה – עיר וקרנבל

קרנבלים של חורף באירופה  ;  הקרנבל של טנריף 

להרצאה בנושא קרנבלים

גם בימים חול, ורונה היא עיר מרשימה. זוהי עיר מסחר חשובה ואחת העשירות בצפון איטליה. זו גם עיר אומנות מרהיבה. שניה במחוז ונטו (Veneto) רק לוונציה. במרכז העתיק פזורות עתיקות רומיות מרשימות, לצד פאלאצי (ארמון) שבנו שליטי העיר בימי הביניים, מרוסו דה ורונה (roso de Verona), אבן הגיר המקומית שצבעה וורדרד והיא מעניקה לעיר העתיקה נופך רומנטי. ורונה היא יעד מרכזי בטיול לצפון איטליה, במיוחד בטיול לאורכו של עמק הפו.

המרפסת של יליה, ורונה

העיר הזו התפרסמה בעיקר כמקום אהבתם האסורה של רומיאו ויוליה. האגדה מספרת שאהבתם של הנער והנערה האלו, ששייקספיר העניק להם חיי נצח, נפלה קורבן לסכסוך בין שתי משפחות יריבות. שתי הדמויות המפורסמות הללו היו פרי דמיונו של הסופר האיטלקי לואיג'י דפורטו, אבל מהריב הדמיוני בין המשפחות נשמע הד למאבק ארוך השנים שבין מפלגת הגיבלינים, שהיו תומכי הקיסר לבין הגוולפים שהיו שצידדו באפיפיור[1]. גם אם סיפור האהבה הטרגי רק משל היה, ההמונים מצביעים ברגליים, מטפסים למרפסת בו עמדה יוליה, מלטפים את שדו הימני של פסלה, מביעים משאלה ונשבעים לתת לאהבה לנצח. במרכזה של פיאצה דה סניורי (piazza dei signori) מוקפת הארמונות ומבני הציבור, ניצב פסלו של הסופר דנטה אלגיירי, שנאלץ לגלות לכאן מפירנצה במאה ה-14[2]. מעל בית המשפט מזדקר טורה דה לאמברטי ((Torre dei Lamberti, שנבנה במאה ה-12 וממנו נשקפת תצפית מופלאה על העיר, ממעוף הציפור

קשה לקבוע מהי גולת הכותרת של העיר. רבים מצביעים על האמפיתאטרון, השלישי בגודלו בעולם, בן המאה הראשונה, ועדיין משמש כתפאורת רקע לפסטיבל אופרה גדול. זהו לא תיאטרון ששימש להעלאת מחזות, אלא אמפיתאטרון, היינו תיאטרון כפול ששימש כזירה לתחרויות גלדיאטורים. מוקד משיכה עיקרי הוא פיאצה ארבה (Piazza Erbe), מילולית: כיכר עשבי התיבול, שהיתה בעבר פורום רומאי, עם השוק הססגוני, המזרקה, הפסלים והאווירה שוקקת. אטרקציה ארכיטקטונית ואומנותית מיוחדת היא כנסיית סן זנו מאג'ורה (San Zeno Maggiore), שנבנתה בימי הביניים, בסגנון רומנסקי-לומברדי, במאה ה-12. דלתות הברונזה המעוטרות בסצנות מתוך הברית הישנה והחדשה, המזבח המעוטר בטריפטיכון[3] מעשה ידי אנדראה מאנטנייה[4] – המתאפיין ברישום מדוקדק ובעיטור עשיר – מעוררים השתאות גם בקרב מטיילים ותיקים.

בוורונה ישנם ארמונות מפוארים מתקופת הרנסנאס ובקומות רבים ניתן לראות ציורים מרשימים של גדול צייריה, פיזאנלו (1450-1395) [5]יצירותיו, שצוירו בצבעים רכים, בפירוט מדוקדק ובקווים זורמים, ביטאו את העולם המדייוואלי הנעלם במהירות ובישרו את בוא הרנסנאס.

ורונה נוסדה ב-550 לפנה"ס לערך, והחל בשנת 89 לפנה"ס נשלטה על ידי הרומאים. בשל מיקומה של ורונה בצומת של דרכי סחר, על גדות נהר האדיג'ה, ידעה העיר, עוד מהתקופה הרומית פריחה כלכלית. בימי הביניים חמדו אותה האוסטרוגותים, הלומבארדים והפרנקים. ב-1263 נפתח עידן של 124 שנות שלטונה של משפחת סקליג'רי ((Scaligeri, שמשלו בה כנציגי הקיסר בשנים 1387-1260. הם השתמשו בתכסיסים ובתחבולות, לעתים נלוזות, כדי להגיע לשלטון, אך מרגע שהצליחו, הביאו לעיר שלום ושלווה. הם היו שליטים הוגנים ושוחרי תרבות והביאו את ורונה לשיא תהילתה. דנטה, שהתקבל בברכה בחצרם והקדיש לבם המשפחה, קאנגראנדה (Cangrande) הראשון, את חלקה האחרון של “הקומדיה האלוהית”. תור הזהב הסתיים ב-1387 כשוורונה נפלה לידי משפחת ויסקונטי ממילאנו וב-1405 נכנעה העיר בפני השלטון הוונציאני. האריה המכונף, סמלה של וונציה, ניצב עד היום על עמוד בלב כיכר ארבה. ורונה נכבשה על ידי האוסטרים ב-1814 ואוחדה עם איטליה ב-1866, כחלק ממחוז ונטו.

בלי הנקודה היהודית אי אפשר. העיר היתה מרכז לשלטון הפשיסטי וצומת למשלוח יהודי איטליה למחנות הריכוז. לא הרחק מפיאצה ארבה וסמוך לבית רומיאו ויוליה ניצב בית כנסת גדול ומרשים. סמוך לשם רחוב על שם הפרטיזנית היהודייה (ממוצא צ'כי) ריטה רוסאלי, שלחמה ונרצחה על אדמת איטליה. היא היתה האשה היחידה ב- Resistance (תנועת ההתנגדות האיטלקית), שנהרגה במאבק[6].

ורונה היא כאמור יעד ראוי בכול ימות השנה, אולם בקרנבל היא חובשת אווירת חג ומושכת איטלקים ותיירים רבים.

מקורו של הקרנבל האיטלקי הוא כנראה בסטורנליה, חגיגות האל האטרורי סטורנוס שנחגגו ברוב עם ברפובליקה הרומאי. במים אלו היה מתרחש טקס היפוך רבתי, בו האדונים היו משרתים את עבדיהם. אחד העבדים היה הופך להיות למלך למשך שבוע, חותם על צווים מלכותיים ושוכב כרצונות עם פילגשי אדונו. בתום הקרנבל היה מובל העבד לכיכר העיר, ונתלה ברוב עם, אות שהסדר החברתי שב על כנו. הקרנבל היה כאמור חגם של האדונים, כשם שגם היום, הוא למעשה חגם של העשירים, שמשחררים את הרסן בצורה מבוקרת, כדי להשיב את הציבור למקומו הראוי. גם החגיגה הספונטנית ביותר היא שסתום לשחרור לחץ. ייתכן מאד שמקורו קדום עוד והוא קשור לבכחנליות, החגיגות רוויות האקסטזה לכבודו של דיוניסוס אל היין[7]. גם בתקופה ההיא, היו החגיגות מאורגנות על ידי השלטונות ובברכתם, כשהם מאפשרים להמונים לפרוק עול ולהתחבר ליסודות הכאוטיים בנפשם ואחר כך להשיבם בקלות ייתר אל התלם. את הרעיון הזה הבין היטב פאולוס שחיבר בין הקרנבל לבין הנצרות והפך אותו לארבעה ימים של חגיגה עולצת, של שכרות, צבע ומין, לפני הלנט  Lent)), צום ההזדהות, של נותרים עם התבודדותו של ישו במדבר. מכיוון שההמונים היו אמורים לצום ארבעים ימים (ולסעוד רק בלילות) ולחזור בתשובה, מה טבעי יותר מאשר להשתולל, לזלול, לשתות ולנאוף מעט לפני כן. עם זמן התנוון הצום והפך להתנזרות מבשר, אך החג בעינו עומד. היו אלו ארבעה ימים בהם התאפשר להמונים למרוד בסדר הקיים, להשתחרר מכבלי הנישואין והנורמות ואפילו ללעוג בפומבי לשליט ולקודשי הכנסייה. ההתנזרות מבשר, גרמה להמונים לאכול בימיה קרנבל בעיקר בשר, שנחשב למזון האלים. מסיבה זו סוברים רבים כי מקור המילה האיטלקית הוא במילים הלטיניות carnem שהוראתה "בשר" ו- vale, שמשמעה "פרידה", כלומר, פרידה מהבשר. לדעתי, הנתמכת על ידי קלסיקנים, מקור המילה הוא דווקא בצמד המילים: "carrus navalis", שמה הרומי של העגלה, ששימשה בפולחנו של דיוניסוס ופירושו "ספינת השוטים" והוא קשור לפסטיבלי אביב קדומים, שהיו מלווים במעשי פריצות.

ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים בעולם הרחב

מדריך למטיילים בנושא קרנבלים

הקרנבל של ויארג'ו

קרנבל המסכות של ונציה

במקרה של ורנה, תרמו למסורת הקרנבלית סיבות נוספות. מספרים על עשור קשה במיוחד בשנים 1520- 1531. נהר אדיג'ה עלה על גדותיו וגרם לשיטפון חמור בעיר ותהפוכות פוליטיות, שהחלו במלחמות האפיפיור בוונציה ומאוחר יותר מהפך והקמת הקואליציה הקדושה בין האפיפיור לוונציה, כנגד הצרפתים. הקרבות בין קרל החמישי ופרדיננד הראשון באזור לומברדיה. כל אלו גרמו לאזור ורונה מוכה המלחמות להיחרב לגמרי ולהשאיר את המקומיים חסרי כול. מחיר הקמח עלה והרקיע שחקים. מסיבה לא ברורה, המאפיות של  ורונה נמנעו מאפיית לחם טרי ומשום מה סירבו ישן סירבו למכור לעם הרעב, אולי משום שקיוו לעליית מחירים. ב-18 ביוני 1531 רץ בכיכר גבר הלום רעב ותקף בחמת זעם את האופים, כדי לבזוז את הקמח והלחם. פרנסי העיר ונציגי וונציה חששו שהמרד יבעיר חמתם של עניי העיר, תושבי רובע סאן זנו . הם החליטו לנסות לעצור את המרד עוד באיבו ולהעניק לתושבים מוצרי מזון בסיסים, בעיקר קמח, כדי להכין ממנו ניוקי (gnocchi). מאכל עממי מקומי, העשוי מקמח ומחית תפוחי אדמה, חתוך לפיסות קטנות, המבושלות במים רותחים ומוגש במגוון של רטבים, בעיקר רוטב עגבניות או רוטב בשר (סוס). האציל תומאסו דה ויקו  Tommaso Da Vico)), שהיה גדול התורמים, קבע במסורת את הענקת המצרכים הבסיסיים כמו לחם, קמח, גבינה, יין וחמאה, לכל עניי סאן זנו ביום השישי האחרון שלפני הקרנבל. מאז, מדי יום שישי, שלפני הקרנבל, צועדת תהלוכה גדולה ברחובות וורונה ומגיע לפני כנסיית סן זנו ההדורה, שם ניצבים דוכני מטבח מאולתרים המאכילים בניוקי כול דורש. את התהלוכה מוביל "פאפא דה ניוקי" Papa de' gnocco)), היינו, "אבי הניוקי", הנראה כמלך גדול זקן לבן, חבוש במצנפת אדומה, לבוש מכנסיים בצבע שנהב, המקושטות בתריסר פעמונים לכול רגל. לרגליו מגפי עור לבנים, מעוטרות בפונפונים מצמר אדום. משהו המזכיר את סנטה קלאוס, אך שמן יותר ונלעג יותר. על גבו חטוטרת שצורתה כצורת ניוקי.  במקום בשרביט, הוא אוחז מזלג ענק ובקצהו ניוקי. על השרביט אומרים בוורונה: "מחזיק ניוקי על המזלג – תמיד שמח , לא דואג".

אדם זה הגיע למעמדו החשוב בבחירות מיוחדות שנערכות בוורונה בבית העירייה חודש קודם לכן והמועמדים נוהגים לחלק להמונים ניוקי ויין. התחפושת, שנתפרת במיוחד במילנו ועולה כ-2500 אירו. הזקן עשוי מצמר תאו ומחירו מרקיע ל-1000 אירו. התחפושת אינה רכושו הפרטי של הלובש אותה, אלא של העיריה, השומרת עליה בכספת מיוחדת, משנה לשנה. יודעי דבר מספרים כי לבישת הבגד אורכת כחצי שעה.

כמו באירועים פולקלוריסטיים אחרים ברחבי תבל, קשה לקבוע בוודאות מקורו של חג. ישנן מסורות שונות. לעתים סותרות וייתכן שלאירוע מיוחד יש מספר שורשים, שכול אחד תרם את חלקו לגיבוש המסורת. ייתכן והקרנבל קשור לפאליו (מרוץ סוסים) שערכו בוורונה בימי הבינים, (בדומה לפאליו המפורסם של סיינה). פליו שדנטה מזכיר בקומדיה האלוהית שלו. ייתכן שהאנרגיה העולצת שהיתה קשורה בו, תועלה אף היא לחגיגות הקרנבל. מסורת אחרת טוענת בעקשנות שהקרנבל בא לציין דווקא את סיומה של מגיפה שפקדה את העיר ב-1660, בה קיפחו רבים מתושביה את חייהם וקרנבל הניוקי השנתי מציין את סוף תקופת הסבל.

מסורת המסכות מאוחרת יותר. רובן לועגות לאצילים ולמושלים האוסטרים ששלטו בוורונה מאז לעד איחודה על ידי איטליה. גם בתחפושתו של מלך הניוקי ניכרים שורשים האוסטריים. בציורים שונים מתקופות מוקדמות של הקרנבל, מוצאים תחפושות רבות, חגיגות ואת דמותו של הפאפא דל ניוקי, אך שונה מדמותו כיום. בתמונות נראה הפאפא כשהוא לבוש בגד אחד שלם, בצבע שנהב אליו תפורים כפתורים אדומים גדולים. הוא חובש כובע גדול ומחודד, יש לו אף דק וארוך והזקן אינו ארוך ומלא כמו היום, אלא קטן ונמשך ומכופף כלפי מעלה.

האירוע העולץ התחיל במקורו כאירוע חד יומי, שהתקיים מדי שנה ביום שישי, אך עם הזמן הורחב גם לימי שבת וראשון וכולל גם תחרות שייט על נהר האדיג'ה (Adija) ותהלוכות חגיגית העוברת ברחובות העיר גם בשבת. מצעד המסכות הססגוני, בשבת, כמו בשישי, יוצא מפיאצה ברה, ונע לאורך מסלול של 6 ק"מ עד לכנסיית סן זנו. כל רובע מרובעי העיר מיוצג בתהלוכה ובוחר לעצמו נושא ייחודי. כיום, גם מקומות עבודה, בתי ספר וארגונים חברתיים מיוצגים בתחפושותיהם. במצעד משתתפות תזמורות מהעיר ומהסביבה שמוסיפות למפגן המחופש גם עליצות וקצב.

הערות

[1] גואלפים וגיבלינים (באיטלקית: Guelfi e ghibellini) היו שתי מפלגות בצפון איטליה ובטוסקנה במאה ה-12 וה-13, ששרידיהן השפיעו על הפוליטיקה האיטלקית עד המאה ה-16. ככלל, הגואלפים תמכו בשררתו של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך לתוך המסגרת העקרונית שולבו אינטרסים נוספים ויריבויות כלכליות, חברתיות, משפחתיות ומקומיות אחרות.

[2] ראו באתר זה: דנטה והקומדיה האלוהית

[3] טריפטיכון (מיוונית tri = שלושה + ptychē = קיפול; מכונה בעברית לעתים גם טריפטיך, על פי האנגלית) היא יצירת אמנות המורכבת משלושה חלקים. צורת אמנות זו הייתה נפוצה בעיקר אצל ציירי הרנסאנס והפסלים, במיוחד אצל אלה אשר עסקו בנושאים דתיים. הטריפטיכון היה ציור או תבליט המחולק לשלושה לוחות שהיו מחוברים ביניהם בעזרת צירים, והיוו יצירת אמנות אחת. קישוט המזבח בכנסיות וקתדרלות באירופה וגם במקומות אחרים, היה לרוב בצורת טריפטיכון.

כיום המושג טריפטיכון התרחב ומשמש גם לתיאור שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני, ולא רק כאלה המחוברות ביניהן באופן פיזי.

[4] מנטניה נולד באִיזוֹלָה דה קַרְטוּרוֹ, בקרבת פדובה. בגיל 11 הוא נעשה שוליה של הצייר פרנצ'סקו סקוארצ'ונה (Squarcione).

ציירים ותלמידי-ציור רבים למדו בסדנה של סקוארצ'ונה, שנפתחה בסביבות שנת 1440 והתפרסמה ברחבי איטליה. לפדובה נמשכו ציירים רבים כגון פאולו אוצ'לו, פיליפו ליפי ודונטלו. ואכן, ראשית הקריירה האמנותית של מנטניה עוצבה בהשפעת אמנות פלורנטינית. מסופר כי באותה תקופה היה מנטניה התלמיד החביב על סקוארצ'ונה, שלימד אותו לטינית והורה לו לחקור שברים של פסלים רומיים. המורה נטה להשתמש באפקטים של תעתועי פרספקטיבה, שהשפיעו גם הם על כמה מחידושיו המאוחרים של תלמידו. מכל מקום, בגיל שבע-עשרה עזב מנטניה את מורו, ומאוחר יותר טען שסקוארצ'ונה הרוויח כסף מציוריו בלי ששילם לו עבור השימוש בהם. עם הזמן מצא את עצמו האמן הצעיר מושפע יותר ויותר מיאקופו בליני, אביהם של הציירים ג'ובאני וג'נטילה. ב-1453 , נשא לאשה את ניקולוזיה, בתו של יקופו.

[5] Antonio di Puccio Pisano  ( 1395 –1455), מהאומנים המוקדמים של הרנסנס.

[6] ריטה רוסאני, מורה בת 24, מבית הספר היהודי בטריאסטה, נהרגה כשנלחמה בחיילים גרמנים ב-1944, אחרי ששרדה כמה קרבות באזור ורונה. היא נולדה בצ'כוסלובקיה (שמה המקורי היה רוזנטאל). היא הובילה חוליה של 4 פרטיזנים שעם הזמן גדלה ל-15. לאחר שנפצעה ונשבתה, נורתה בראשה על ידי קצין פשיסטי (שב-1945 נידון ל-20 שנות מאסר).

[7] ראו באתר זה: דיוניסוס