הרוח המיליטריסטית המנשבת ביפן

יפן מגבשת את זהותה

כתב: גילי חסקין

כתב: גילי חסקין

תודה לליאור מורג ולגדעון ביגר עלהערותיהם. תודה מיוחדת ליובל נעמן, על עזרתו. טיול ליפן אינו יכול להתמקד רק במקדשי הזן ובגנים, הוא חייב להתייחס גם לבעיות האקטואליות של יפן ולשינויים התרבותיים והפוליטיים שהם הניבו.

יפן של האלף השלישי ניצבת בפני שורה של בעיות: הזדקנות האוכלוסייה, התפוררות חברתית שכללה משבר כלכלי, ההתמודדות עם האתגרים הסיני והצפון-קוריאני ועוד. החברה היפנית מחפשת שיקום כולל. אחד הביטויים שלו הוא זניחת סדר היום הפציפיסטי ואימוץ קו מדיני חדש.

הערה: מאמר זה עוסק ברובו באקטואליה המשתנה חדשות לבקרים. המאמר עודכן לראשית שנת 2020!

ב-20 בספטמבר 2018, נבחר בפעם הרביעית ראש ממשלה חדש-ישן, שִינְזוֹ אבּה Shinzō Abe)).[1]. ניצחונו הסוחף, של אבּה, היה אינדיקציה לפופולאריות הרבה לה הוא זוכה מהציבור היפני, בניגוד גמור לתמיכה המעטה שממנה נהנה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה והוא משמש כראש ממשלה גם כיום, באפריל 2020 [2]. נצחונו של שמרן לאומן-ימני, המוביל קו לעומתי נגד צפון קוריאה, בתקופה בה מנהיגים שמרנים לאומניים ימניים כדוגמת ולדימיר פוטין ברוסיה,  ז'איר בולסנרו (Jair Bolsonaro) בברזיל, דונלד טראמפ בארה"ב, רודריגו דוטרטה (Rodrigo Duterte) בפיליפינים, ויקטור אורבן (Viktor Orbán) בהונגריה, הוגו צ'אווס (Hugo Chávez) בוונצואלה, נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו (Alexander Lukashenko), בנימין נתניהו בישראל  ועוד, הוא חלק ממגמה כלל עולמית, אך היא עשויה לשנות מהיסוד את הגישה הפציפיסטית שהנחיל הכיבוש האמריקאי ליפן עם סיום מלחמת העולם השנייה..

אבּה, מועמד פופוליסט, הגיע לשלטון לאחר תקופה ארוכה של חוסר יציבות פוליטית. לא בכדי החליפה יפן ראשי ממשלה בקצב מסחרר – שתי המפלגות הגדולות – "המפלגה הליברלית הדמוקרטית של יפן" (Jiyū-Minshutō), שהיא מפלגה שמרנית ו"המפלגה התחוקתית דמוקרטית של יפן" (Rikken-minshutō), שהיא מפלגת שמאל-מרכז, התקשו להציב מועמדים כריזמטיים. המצב הכלכלי קשה, ומעמדה הגיאו-פוליטי של יפן הנמצא בנסיגה. בנוסף לאילו, הטראומה מרעידת האדמה בסנדאי (Sendai) ומהאסון בפוקושימה (Fukushima)[3] ריסקו את אמון הציבור בהנהגה.[4] סקרי דעת קהל שנערכו אז  לקראת הבחירות הפנימיות בשתי המפלגות הגדולות העלו כי האופציה הפופולארית ביותר בקרב חברי הפרלמנט [5] הייתה אז אלא לבחור באף אחד מהמועמדים[6].

אבּה זכה בבחירות הראשונות שנערכו לאחר הצונאמי הקטלני שפגע ביפן כתוצאה מרעידת אדמה בעוצמה של 9 בסולם ריכטר[7], צונאמי שגם גרם לדליפה בכורים גרעיניים ביפן ולנזקים אדירים בגוף ובנפש.[8] ממשלת יפן שלאחר האסון ,התקשתה להתמודד עם המכה שנחתה על המדינה והפכה למעשה לקורבן נוסף שלה – האופוזיציה כפתה בחירות מוקדמות, ושִינְזוֹ אבּה כאמור הוביל לניצחון.

בחירתו מעידה בין היתר על התהליך שעובר על יפן בשנים האחרונות – האומה המסוגרת בדרך כלל מאמצת מחדש את הפטריוטיות והגאווה הלאומית שנטשה אחרי המלחמה, היא מפגינה מרץ רב לפעול בזירה הבינלאומית – ולא רק בזירה האזורית – ומנסה לשוב ולתפוס את מקומה בעולם – ולא רק במישור הכלכלי.

עוד לפני שנודעו השקפותיו, עצם בחירתו של אבּה כבר בפעם הראשונה, עוררה דאגה בקרב שכנותיה של יפן. סבו, נובוסוקה קישי, נעצר אחרי מלחמת העולם השנייה בעוון פשעי מלחמה. הוא היה אחד מהפקידים הבכירים שהיו אמונים על פיתוח מנצ'וקואו ( Manchukuo) – מדינת הבובות היפנית במנצ'וריה, בראשות הקיסר פו-אי, ב-1935. הוא נשפט בגין ניצול כוח העבודה הסיני. אולם לא הורשע ונבחר בשנת 1957 לראשות הממשלה. כמשכתב היסטוריה ידוע, בעל גישה רוויזיוניסטית המכחישה אף עובדות מוכחות כמו ""נשות ניחומים" (Comfort women),[9] במלחמת העולם השניה, בספר שכתב לאחרונה הטיל אבּה ספק בלגיטימיות של בתי הדין לפשעי מלחמה שהקימה ארצות הברית בטוקיו, כדי לשפוט את מנהיגי יפן המובסת. כשנשאל שאלה בנושא בשנת 2011, הוא הכחיש את היותו לאומן ואמר: "… אני סבור שאדם שאינו פטריוט לא יכול להיות מנהיגה של מדינה".

עם כניסתו לתפקיד, הבטיח אבּה לשקם את היחסים עם שכנותיה של יפן, לחזק את בריתה בת חצי המאה של ארצו עם ארצות הברית ולשנות את סעיף 9 בחוקה הפציפיסטית של יפן[10] – צעד שכבר הכריז כי ינקוט עוד בטרם נבחר. הוא הוסיף כי בכוונתו לשפר את היחסים בין יפן לשכנותיה באסיה, וכן יפעל להשגת מושב במועצת הביטחון של האו"ם: "הייתי מעוניין במדיניות חוץ אסרטיבית יותר – לבחון איזה תפקיד יפן יכולה למלא בעולם". עמדותיו הניציות של אבּה קנו לו תומכים רבים בקרב השמרנים ביפן.

אבּה עשה מה ששורה ארוכה של ראשי ממשלה כשלו מלעשות והוא להציג חזון של ממש עבור יפן, שמנסה להבין את דרכה מאז מלחמת העולם השנייה. בעשותו זאת זכה אבּה לקרדיט ציבורי נרחב ולשיעורי תמיכה שנעו רוב השנה סביב 60%-70%, מספרים דמיוניים למי שמצוי בפוליטיקה היפנית שלאחר מלחמת העולם השנייה, אפילו בהשוואה לימיו של ג'וניצ'ירו קואיזומי (Junichiro Koizumi) הפופולארי בתפקיד ראש הממשלה, מורו הפוליטי של אבּה.

שכתוב הנרטיב ההיסטורי

אבה הכריזמטי נחשב לימני קיצוני. הוא לא רוצה להמשיך ולהתנצל על חטאי העבר (עליהם מעולם לא התנצלו, ופרט לדרום קוריאה, מעולם גם לא שלמו) ומעדיף לטפח את הגאווה הלאומית והפטריוטיות (aikokushugi). הוא רוצה צבא שידיו אינן כפותות ומדיניות חוץ עולמית ולא אזורית.

כדי להכיר את אבּה צריך לחזור לבית הספר ולפתוח את ספר ההיסטוריה של תלמידי כיתה ח' ביפן. התלמידים לומדים מהספר דבר מה שנחשב לטאבו מוחלט ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה – להתגאות בארצם. חומר הלימוד מעמעם ומרכך את ההתייחסויות לפשעי המלחמה שביצעו צבא יפן הקיסרי בתקופת שבין מלחמות העולם, טוען שיפן יצאה למלחמה בראש ובראשונה לצורך הגנה עצמית, בשל האמברגו האמריקאי על נפט[11] ומטפח את תחושת הגאווה והעצמאות היפנית. הספרים הללו עוררו ב-2011 סערה אזורית והביאו את יחסי יפן, סין וקוריאה למשבר, אך אבּה רואה בהם אבן יסוד בחייה של האומה היפנית החדשה. חומר הלימוד מעורר מחלוקת לא רק בסין ובקוריאה – שסבלו ממעשי היפנים בתקופת המלחמה, אלא גם ביפן עצמה, שרבים בה עדיין מכים על חטאי העבר. משום כך הוא הוכנס לתוכנית הלימודים רק בקומץ של בתי ספר, למרות שזכה לאישור הוועדה הרלוונטית במשרד החינוך.

אך התוכניות של אבּה, באשר לעתידה של יפן, אינן מסתכמות בשכתוב היסטוריוגרפי בספרי לימוד, או בדרישה מעוררת מחלוקת למורים להצדיע לדגל השמש העולה ולשיר את ההמנון כל בוקר. במשך החודשים הארוכים עד לבחירתו, הוא הבהיר שבכוונתו להמשיך את הקו הפעלתני בו נקט קודמו לתפקיד, קואיזומי, אך  להחליף הילוך. הוא רצה לחזק את הפטריוטיות היפנית לא רק בכיתות הלימוד אלא גם בציבור הרחב, לשכתב את החוקה היפנית שנכפתה על טוקיו המובסת בידי אמריקה, לאפשר לצבא יפן לפעול בגמישות רבה יותר ולרענן חלק מהמסורות. במשך שנים רבות התגאתה יפן בהיותה החברה הפציפיסטית המושלמת. אך התעצמותה של סין – במישור הכלכלי, הפוליטי והצבאי – והמצב של צפון קוריאה גרעינית, שינו את פני המגרש הגיאופוליטי אזורי ואילצו את יפן להתמודד עם אתגרים חדשים – קיומיים לעיתים.

אבה לא רוצה להמשיך ולהתנצל על חטאי העבר (וגם לא רוצה לזכור אותם) ומעדיף לטפח את הגאווה הלאומית והפטריוטיות. הוא רוצה צבא שידיו אינן כפותות ומדיניות חוץ עולמית ולא אזורית. הוא נחשב לימני יותר מקודמו, מעוניין לחזק את הפטריוטיות היפנית, שעל פי ראיתו דוכאה מאז התבוסה במלחמת העולם, וכן להכניס שינויים בחוקה היפנית, שנכפתה על טוקיו בסוף המלחמה, בין השאר כדי לאפשר לצבא יפן לפעול בגמישות רבה יותר. כאמור – "מצע" זה נכתב סביב שנת 2013. מה המצב כיום? האם עשה צעדים בכיוון זה בשמונה שנות שלטונו מאז נבחר ב 2012?

אבה-נו-מיקס

מדיניותו הכלכלית הנמרצת של אבּה זכתה בהצלחה מסויימת. מטבע לשון חדש הפך לשימושי בקרב התקשורת ביפן ומחוצה לה והוא "אבנומיקס", הֵלחם של המילים אבּה וכלכלה, שבה לתאר את השינוי שמבצע אבּה[12]. בבסיס השינוי, רתימת הדפלציה שחנקה את הכלכלה היפנית כמעט שני עשורים, לטובת ההתאוששות הכלכלית. מדובר במהלך דומה במהותו למהלך שביצעו האמריקנים כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי אצלם והוא הזרמת כספים אדירה למשק באמצעות הדפסה של כסף ונטילת הלוואות. כמו כן הגדלת מסים לצד פיחות ניכר בשער היין. הזרמת הכסף לשוק היפני עוררה את היזמים השונים שנמנעו עד כה מלעשות משהו בשל ירידת המחירים הקבועה, העבירה את המשק היפני לראשונה מזה 15 שנה לאינפלציה קלה, גרמה לפיחות של 25% בערך היין לעומת הדולר ובכך שיחקה לידי היצואנים.[13] היבוא פחת ושוק הייצור המקומי מילא את מקומו והאבטלה ירדה. מעמדה של יפן כאי כלכלי בעולם גלובלי עלה במעט. המדיניות, הכלכלית החדשה הניבה תוצאות מידיות, החזירה לציבור את האופטימיות שנעדרה במשך כעשרים שנה, וזיכתה את מפלגתו של אבּה בניצחון סוחף גם בבחירות לבית העליון, ביולי 2012. אבה לא הגיע לתפקידו רק כי רצה לעורר את המשק היפני אחרי שנות קיפאון ארוכות – הוא רצה ברפורמה עמוקה בחברה היפנית, והוא יודע היכן ללחוץ.

הזדקנות יפן

אחת הנקודות המטרידות את היפנים היא ההזדקנות של החברה היפנית כתוצאה מירידה חדה בפריון של האישה היפנית מצד אחד (1.37 ילדים לאישה 2020), ובמערכת בריאות ורווחה משוכללות שהאריכו את חיי היפני הממוצע לשיעורי שיא ביחס לעולם (82/88 לאשה/גבר 2020). בעיית ההזדקנות הזאת מתנגשת עם מערכת הפנסיה הנדיבה של יפן ותורמת רבות למעמסה הכלכלית שהחברה היפנית חווה, ולא פחות קריטי מכך, מעמידה את עתיד החברה היפנית תחת סימן שאלה.[14]

כדי לסבר את האוזן, בשנת 1955 היו 11.5 יפנים בגיל העבודה, לכל אדם בן 65 ומעלה. ב-2010 המספר עמד על 2.5 והוא צפוי להמשיך ולרדת עד ל-1.3 ב-2060. באותה שנה תגיע האוכלוסייה היפנית הכללית, שמספרה נע כיום סביב 126 מיליון בני אדם, ל-87 מיליון בלבד, תופעה שקיבלה את הכינוי "הג'נוסייד השקט". המשמעות היא שבתוך שני דורות יצטרך כל עובד יפני לפרנס קשיש בנוסף למשפחתו, מציאות נטולת עתיד אמיתי.[15]

לזכות היפנים חייבים לזקוף את העובדה שהם חברה עתיקה, בעלת יכולת המצאה מחדש, והם אלה שיצטרכו כנראה ללמד את העולם כיצד להתמודד עם תוצאות תהליך ההזדקנות החברתי, ששייך לכל העולם המערבי ולמדינות רבות נוספות. לפי שעה אבּה לא הציג דרך להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה כמו עידוד ילודה, אלא רק מבקש לבצע רפורמה עמוקה במבנה השכר, הפנסיה ושוק העבודה היפני, כדי להגדיל את הפריון ובכך לפצות על המספר הקטן והולך של ידיים עובדות ביפן.

בעוד שהרפורמות הכלכליות שלו זוכות להערכה בדרך כלל, אם כי גם לביקורת מצד פרשנים שמתנגדים לדרך הקיינסיאנית[16] שבה הולך בדרך כלל אבּה ואשר חיזקה את משבר החוב בעולם המערבי, אבּה מבקש להחזיר עטרה ליושנה ביפן ולהשיב את הכבוד הלאומי היפני, מהלך שזוכה לעידוד בקרב רוב החברה היפנית אך מעלה תהיות וחששות רבות במרבית מדינות אסיה, קורבנות עבר של הלאומנות היפנית.

לעניות דעתי (הלא קובעת), נראה שההצלחה עלתה לאבה לראש. זו הפיחה בו תקווה שיוכל להגשים את שאיפתו (ושאיפת סבו) משכבר הימים, להסיר מגבלות חוקתיות וחוקיות על מדיניות הביטחון של יפן, כדי לחזק את מעמדה הבינלאומי, בשיתוף הדוק יותר עם ארה"ב, מאשר בעבר.

מחזיר עטרה ליושנה

ב-28 באפריל 2013 ציינה יפן חג לאומי חדש – "יום השבת הריבונות". חג זה, מיוזמתו של ראש הממשלה אבּה, מציין את היום שבו הסתיים באופן רשמי הכיבוש האמריקני במדינת  האיים  ב28 באפריל 1952, כיבוש מימי סבו  של הקיסר הנוכחי, הירוהיטו (Hirohito), ששלט 63 שנה ביפן עד 1989. מאות חברי פרלמנט ושאר מכובדים נהרו אל האולם שממוקם לא הרחק מהפרלמנט היפני בטוקיו. הבניין שאובטח בכבדות, אירח באותו אירוע באופן נדיר למדי את הקיסר היפני אקיהיטו (Akihito) בן ה-79, שמאז כבר פרש וראש הממשלה היפני התכבד לשאת נאום. במעמד זה אמר אבּה כי "יום זה נועד לחדש את תחושת התקווה והנחישות למען העתיד". לדבריו, "תפקידנו להפוך את יפן לחזקה ולכזו שמדינות אחרות יכולות להישען עליה". בצד השני של ים סין נותרו כעוסים וחוששים הסינים והקוריאנים שרואים באירוע זה תוספת לאומנית לממשל אבּה, שלדעתם כבר מחזיק במנות גדושות מהתבלין הזה.[17]

יפן היא מדינה שלאורך ההיסטוריה שלה הצליחה להדוף את הניסיונות הבודדים לפלוש אליה ולכבוש אותה פיזית,[18] עד לתבוסה המוחלטת לארה"ב ב-1945. הסיבה לכך נעוצה בין היתר, בהיות יפן מדינת איים, וחוסר רצון מוחלט של שכנותיה בדבר, אולם בקרב היפנים רווחה האמונה כי אף כוח לא יכול ליפן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ניסיון המונגולים לפלוש אליה במאה ה-13. כזכור, טייפון היכה במונגולים בעודם בספינות, בעוד שהלוחמים היפנים יכלו להרוג ללא מאמץ את פליטי הסופה. סופה זו  זכו לכינוי "רוחות האלים" או "קאמי-קזה" (Kamikaze), דבר שחיזק את האמונה היפנית בדבר השגחה עליונה ששומרת על יפן.

בהיסטוריה היפנית ניתן להבחין בשני צמתים חשובים שבהם הבינה החברה היפנית כי היא נמצאת בנחיתות מבנית ביחס ליריבותיה. בשני המקרים היא הוכיחה חיוניות ורצון ללמוד מהיריבה, ובכך לעבור רפורמה שתאפשר את המשך ההתפתחות החברתית: בשנת 645 הייתה החברה היפנית שקועה במאבקי כוח פנימיים כתוצאה מהמבנה השבטי שלה. הקיסר קוטוקו (Kōtoku) ביקש ללמוד מהסינים כיצד לנהל קיסרות בצורה יעילה. הוא שלח מלומדים יפנים לסין כדי לנסות ולהבין את סודות עוצמתה. שש משלחות שונות הגיעו לסין, חלקן נותרו שם 20 שנה ויותר. המשכילים היפנים למדו הכול – את שיטת הכתיבה הסינית, הספרות, הקונפוציוניזם והבודהיזם, הארכיטקטורה הסינית ואפילו ביקשו לחקות עניינים פולקלוריסטים יותר כגון הרגלי התזונה והלבוש. רפורמה זו כונתה "רפורמת טאיקה" (Taika) והשפעותיה ניכרות עדיין ביפן של ימינו.[19] בשורה התחתונה, שיטת השלטון האימפריאלי הסיני אומצה ביפן והונהגה כך במשך שנים רבות, ובכך הביאה לריכוזיות רבה יותר בחברה השבטית היפנית ולאחדות.

ראו באתר זה: תולדות יפן בעידן הקלאסי

במאה ה-12, שבה יפן להיות חברה פיאודלית בהובלת השוגונים והסמוראים, כשלקיסר שמור תפקיד מצומצם ביותר, ועיקרו היה בסמליותו. במשך כשבע מאות שנה חיה יפן תחת השיטה הפיאודלית, עד שבמאה ה-19 מנו הסמוראים 1.9 מיליון בני אדם, פי עשר יותר מהאצולה הצרפתית ערב המהפכה ב-1789, והם הטילו מעמסה כבדה ביותר על הכלכלה. בנוסף, מעורבותן של מעצמות זרות רבות במתרחש בסין ולאחר מכן ביפן, אילצה את הקיסר היפני לתור אחר רפורמה עמוקה, שתביא ליישור קו עם המעצמות החזקות בעולם. החשש היפני היה שאם יתעלמו ממאזן הכוחות שנטה לרעתם, יעמדו בפני סכנה של השתלטות זרה.

ב-1868, נשלחו משלחות יפניות רבות לאירופה ולארה"ב, כדי ללמוד מהתרבויות החזקות ביותר בעולם מבחינה צבאית וכלכלית את סודות עוצמתן. הידע שנצבר מהמסעות האלה עמד בבסיס רפורמת מייג'י, אם כי הרפורמה התחילה עוד קודם להגעת המשלחות. היפנים ביטלו את עקרונות החברה המעמדית הקונפוציאנית והעלו באופן דרסטי את שיעור המשכילים. כמו כן, בנוסף הם ביצעו מהפכה תעשייתית אדירה ביפן, כולל בנייה מסיבית של תשתיות והיפתחות לעולם. מצי סוחר של 26 ספינות ב-1873, היו ליפנים בדיוק ארבעים שנה לאחר מכן, לא פחות מ-1,512 ספינות קיטור. כמו כן, נמתחו מסילות ברזל בין מרכזי האוכלוסין וקיצרו את זמני הנסיעה בתוך יפן בצורה דרמטית. הצבא היפני הקיסרי, שהתבסס על טכניקות הלחימה העתיקות של הסמוראים, הפך לצבא מודרני ודוקטרינות לחימה חדשניות.

ראו באתר זה: הרסטורציה של מייג'י

אחרי כמה עשרות שנים בודדות, מ-1912 ואילך, הפכה יפן לאחת המעצמות החזקות ביותר בעולם, הן צבאית והן כלכלית, דבר שהוביל אותה, יחד עם הלכי רוח לאומניים וכוחניים,  שהתפשטו בה, לשלוט על שטחים נרחבים במזרח אסיה, כולל שטחים בסין עצמה.

הכניעה היפנית בסיום מלחמת העולם השנייה, שבעקבותיה הייתה יפן תחת שלטון זר לראשונה בתולדותיה, יצרה תחושה אמביוולנטית בקרב היפנים. מצד אחד, היפנים הביעו הערכה רבה לשיטות הייצור והניהול האמריקניות, שיצרו את הכלכלה האדירה בהיסטוריה העולמית (בשנת 1945 ייצרו האמריקנים 50% מהתמ"ג העולמי). מצד שני, ההשפעה האמריקנית כחברה פתוחה יחסית וליברלית, התנגשה בנקודות רבות עם מסורות שאפיינו חברה שמרנית להפליא בלא מעט תחומים, כך למשל ביחס לנשים, יחס ללאום ולדת ועוד. היפנים הפנו את רוב מרצם לשיקום הכלכלי שלי ארצם ובהצלחה ללא שיעור – ממדינה הרוסה שספגה שתי פצצות אטום בהפרש של שלושה ימים ו-2.5 מיליון מבניה מתו במלחמה, הפכה תוך 23 שנה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. בעבר ניבאו לה שבסוף שנות ה-80 תעקוף את הכלכלה האמריקנית, כפי שמתייחסים כיום לכלכלה הסינית.

הניהונג'ינרון

ברקע הצמיחה הכלכלית, נוצר ז'אנר ספרותי חדש, או לכל הפחות זכה לעניין לאומי נרחב והוא הניהונג'ינרון (Nihonjinron), שהוא מושג המורכב מכמה מילים: ניהון=יפן. ג'ין=בן אומה. רון ="איזם". הווייתיות, הניהונג'נרון הוא ה"יפניזם". הרוח היפנית. הלכה למעשה הוא האופן שבו היפנים בעיקר תופשים את עצמם מבחינה לאומית. מה מייחד את יפן. סוגה מחשבתית זו התפתחה במפגש היפני עם העולם, והיא ניסתה למצוא מייחדים יפניים בעולם גלובלי. גל של כתיבה זה החל כבר ברסטורציה של המאה ה-19, אך התעצם לאחר הכניעה במלחמה. במסגרת זו נכתבו כ-700 ספרים בשנים 1946-1978, על ידי שורה של חוקרים וסופרים, ובהם פילוסופים, סופרי דרמה, אנתרופולוגים, היסטוריונים, בלשנים, מדענים, עיתונאים, פסיכולוגים ועוד. כשישית מהספרים נכתבו על ידי חוקרים זרים, המכירים את התרבות היפנית מקרוב ומהווים מעין תת-ז'אנר, אך הרוב כאמור נכתב על ידי יפנים.[20] עיקרה של ההתעוררות לבחינת מהותה של החברה היפנית על ידי החברה עצמה קשורה בטבורה לתבוסה הגדולה שנחלה יפן במלחמת העולם השנייה. תבוסה זו פגעה בכבוד הלאומי היפני והעמידה את היפנים בפני מבוכה אדירה של זהות. מתוך הבלבול הזה ביקשו היפנים למצוא את הייחודיות שלהם ולבדל עצמם מן התרבות המערבית שאליה נשאבו באמביוולנטיות רבה – מכאן ואילך תנסה יפן למצוא דרך שתשלב את מה שהם מכנים "הרוח היפנית" עם טכנולוגיה וידע מערבי שאפשרו ליפן להפוך ממדינה הרוסה למעצמה טכנולוגית וכלכלית אדירה.

הגרסה המוסכמת על רוב החוקרים בתחום הניהונג'ינרון, היא שהגזע היפני הוא ייחודי, אין שני לו והוא הומוגני באתניות שלו (דבר שאין לו ולו בדל של אמת). ייחודיות זו נובעת מהעובדה שהגזע היפני התפתח על אי המבודד מהתהפוכות החברתיות שהיו נפוצות ביבשת אסיה. בנוסף, יש לאיי יפן אקלים משלהם, המתחלק לארבע עונות, שבתורו משפיע על ההתנהגות האנושית (דבר שוודאי אינו קשור למציאות בשל חוסר הקשר בין האקלים הטרופי של איי ריוקיו (Ryukyu) והסוב-ארקטי באיים הקוריליים, עליהם תובעת יפן ריבונות). לפיכך, הטבע האנושי ביפן הוא המשכו של הטבע עצמו. בשל בידודם של האיים, לשפה היפנית יש מבנה דקדוקי ותחבירי ייחודי, הגורם ליפנים לחשוב לפי תבניות מחשבה מסוימות השונות מכל מקבילותיהן בעולם. בנוסף, הניהונג'ינרון מעלה טענה לפיה גם אם אדם זר מסוגל לדבר יפנית באופן שוטף, הוא עדיין לא יכול לחשוב כמו יפני, וישית על השפה את הרקע של שפת האם שלו. גם הפסיכולוגיה היפנית, המושפעת מן השפה, שונה מזו של עמים אחרים: בולט בה רגש ההסתמכות על אחרים או תלות בהם, שיוצר סוג ייחודי של מערכת יחסים אנושית, בה הגבולות בין ה'עצמי' וה'אחר' מטושטשים וגמישים. גם בזה במדה רבה, עקרון זה תופש בעוד מקומות רבים במזרח אסיה ומושתת על עיקרון האי נפרדות שמאפיין גם אנימיזם ובטח שבודהיזם. המבנה החברתי היפני מעצב את הקשרים הבין-אישיים לפי מודל של משפחה, המתאפיין ביחסים אנכיים, ביחסים בין חברי המשפחה, וביחסי הורים-ילדים. בהתאם לכך, אדם אינו יכול להיחשב לבדו, אלא תמיד יהיה חלק מקבוצה. הגורמים הללו הביאו לעיצוב עם, אשר הדף את כל המנסים לפלוש אליו ולא התערבב עם אומות אחרות. זאת בניגוד לעמים אחרים ביבשת אסיה.[21]

אולם ההצלחה הכלכלית היפנית, שהגיעה לנקודת שיא ב-1968, החלה להיחלש בשל שורה של בעיות מבניות בכלכלה היפנית, עד שבשנות ה-90 פסק המשק היפני כמעט לחלוטין מלצמוח ומסוף אותו עשור גם פסקה האינפלציה במדינה. אובדן הדהירה הכלכלית שחררה בעיות חברתיות רבות, שהועצמו לנוכח תהליך ההזדקנות המהיר של יפן. כעת החלו היפנים לשקוע בשורה של משברים נוספים כולל משבר מנהיגות. משבר הזהות היפני, אם כן, במקביל ללאומנות הגואה בעולם כולו, הוביל לדרישה חברתית להשבת סמלי העבר ולהגברת רגש הגאווה הלאומית.

השבת הגאווה הלאומית

יום השבת הריבונות היפני הוא רק משורת צעדים שמבצע אבּה כדי להשיב את הגאווה הלאומית ליפנים. העיר טוקיו נבחרה לארח את המשחקים האולימפיים ב-2020. (שבינתיים נדחתה בשל מגפת הקורונה אך תתקיים כנראה בשנת 2021) הזכייה גרמה לשמחה רבה ביפן ועיריית טוקיו כבר הקצתה בעצמה 3.8 מיליארד דולר להוצאות על האירוח, עוד בטרם הממשלה החלה להעביר כספים בעצמה. ביפן מקווים שאירוח האולימפיאדה, תשע שנים לאחר הצונאמי, יסייע בשיקום הכולל של יפן, לא רק בבניית התשתיות אלא גם בשיקום הזהות הלאומית.

אבּה מואשם ובצדק ביהירות, בשוביניזם בין האומות ובשכתוב ההיסטוריה. הטענות הן שהוא מתעלם מאירועים קשים בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמו המחלוקת עם קוריאה בדבר הנשים שאולצו לקיים יחסי מין עם חיילים יפנים, שהוזכרו לעייל.

אבּה הגדיל את תקציב ההגנה בעשור האחרון, לראשונה זה שנים ובין השאר דואג להרחבת יכולות משמר החופים והצי, שהוא כבר השני בגודלו באסיה בטון-הדחק של כלי שיט[22]. הוא גם השיג תמיכה בשינוי סעיף 9 בחוקה היפנית, שלפיו אם בעלת ברית תותקף – תצטרף יפן למלחמה.

ניסיון נוסף לחיזוק הלאומיות מבצע ראש הממשלה אבּה בביקוריו במקדש יסוקוני (Yasukuni Shrine) , מקדש השינטו בטוקיו, שנבנה לשכן את רוחות (קאמי) של 2.5 מיליון חללי 13 מלחמות ותקריות שבהן הייתה מעורבת יפן מאז 1867, מתוכם 2.1 מיליון חללי מלחמת העולם השנייה, כולל 14 פושעי מלחמה. מורו ורבו קואיזומי הרתיח את סין וקוריאה, כשביקר במהלך כהונתו במקדש, אך הוא התעקש להמשיך בביקורים וטען שהוא עושה זאת כאדם פרטי. אבּה לעומתו, התמיד בביקורים ולא נרתע לעשות זאת גם מתוקף תפקידו הרשמי, בצעד שעורר עליו ביקורת מבית ומחוץ. סין וגם דרום קוריאה מתנגדות לביקוריו של אבּה במקדש ורואות בביקורים אלה פרץ של לאומנות שמזכיר את הפשיזם היפני של שנות ה-30 ומכנות אותו "מקדש פושעי המלחמה".

ראו באתר זה: מקדש יסוקוני

אין זה מקרה שמגעים רמי־דרג עם סין ודרום קוריאה נכנסו להקפאה עמוקה מאז כניסתו לתפקידו. בייג'ינג וסיאול טוענות שבעיניהן מאמציו להשיג ליפן תפקיד חשוב יותר בעולם, להדק את הקשרים הביטחוניים וההגנתיים עם השכנות בדרום־מזרח אסיה ולחזק את הברית עם ארה"ב – הם נסיגה לרוע של האימפריאליזם היפני.

הסכסוך עם סין

ב-23 בנובמבר 2013, הכריזה סין על אזור גדול בים סין המזרחי כאזור שהטסים מעליו חייבים לציית לתקנות סיניות (Air defense Identification zone – ADIZ).[23] על פי ההכרזה הסינית "על כל המטוסים הטסים באזור לציית לתקנות מסוימות כולל הגשת תכניות טיסה מראש – או להסתכן ב'השלכות'". האזור המוכרז החדש כולל גם את איי דייאויו כפי שהם מכונים בסין, או סנקאקו (Senkaku) ביפן. מדובר בארכיפלג קטן הנמצא בשליטה יפנית והסינים תובעים אותו לעצמם. יפן השתלטה על האיים לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה בסוף המאה ה-19, אך ההסכמים שנחתמו לאחריה בוטלו עם תבוסת היפנים במלחמת העולם השנייה. מסוף המלחמה ועד 1972 החזיקה ארה"ב באיים עד שמסרה אותם בחזרה ליפן[24]. המאבק על הבעלות על איי סנקאקו הוא נדבך נוסף בפרץ הלאומיות המחודש ביפן. אמנם המאבק הוא בן כמה שנים, אולם כעת מוביל אותו מהצד היפני אבּה, והוא מציג עמדה בלתי מתפשרת בסוגיה. מבחינת היפנים, האיים מצויים מספיק זמן תחת שלטונם כדי להיחשב שלהם והם סבורים כי הסיבה היחידה שסין מביעה בהם עניין, נובעת אך ורק מהסיכוי להימצאות נפט בים שמסביבם.[25]

באפריל 2012, הצהיר  מושל טוקיו, שינטארו אישיהארה (Shintaro Ishihara), כי יגייס כספים על מנת לרכוש את האיים השנויים במחלוקת מבעליהם הפרטי. אישיהארה, לאומן יפני המתנגד לפשרה עם סין וגם ליחסים ההדוקים עם ארה"ב, היה מודע היטב לכך כי מהלך כזה לא יתקבל בהבנה בצד הסיני. ייתכן כי חיפש לגרום בדיוק לכך, וייתכן כי ניסה לגרור הקצנה מהממשלה היפנית שהפגינה עמדה מפויסת כלפי סין מאז המהפך של 2009. ייתכן גם כי יזם מהלך שיחזק את הרגשות הלאומניים ביפן, לקראת חזרתה הצפויה לשלטון של מפלגת ה-LDP, תחת הנהגה המחזיקה בעמדות לעומתיות כלפי סין. תהיה כוונתו המקורית אשר תהיה, בהצהרתו השיג אישיהארה את כל הנ"ל. ביולי, חודשיים וחצי לאחר הצהרתו-הצעתו של אישיהארה, הציע ראש הממשלה נודה לרכוש ולהלאים את האיים מתוך תקווה כי צעד שיגיע מהממשלה היפנית יהיה פחות שנוי במחלוקת מצעד שיגיע ממושל של אחד המחוזות, שמתבצע בלי תיאום עם הממשלה. בתחילת ספטמבר הגיעה הצעתו של נודה לכדי מימוש כשממשלתו הגיעה לסיכום עם בעלי האיים על רכישתם. סכום העסקה שנחתם טרם פורסם, אך ההערכות מדברות על כ-2 מיליארד ין, או 26.26 מיליון דולר.[26]

בשנה הראשונה של ראש ממשלת יפן בתפקידו, הרימה הלאומנות ראש והוקשחו העמדות מול סין. עבור שינזו אבּה, הסכסוך על איי סנקאקו הוא רק היבט אחד של ההידרדרות הביטחונית במזרח אסיה, שחומרתה גוברת והולכת, ונראית נפיצה ככל שסין מרחיבה את יכולותיה מעבר לגבולות ההיסטוריים. בהתייחסו להצלחה ההתחלתית של תכניתו להחייאת הכלכלה היפנית, הבטיח אבּה שארצו "לא תחסוך מאמצים כדי להיות מעורבת באופן פעיל באתגרים העומדים היום בפני העולם, עם העוצמה והיכולות החדשות שלנו. הצמיחה של יפן תועיל לעולם כולו. ירידתה של יפן תהיה אבדה לאנשים בכל מקום".

ולמקרה שמישהו בבייג'ינג לא הבין את המסר שלו, הבהיר אבּה: בתור מדינת סחר כלל עולמית, "האינטרס הלאומי" המחודש של יפן, קשור באופן קיומי עם חופש השיט ועם נתיבי הים מסביב לאיי סנקאקו ובכל מקום אחר. "בשום מצב אי אפשר להתייחס בסלחנות לשינויים שרירותיים בסדר הימי באמצעות כפייה או שימוש בכוח". בכירי הממשל הסיני תקפו את היפנים על הצעד הזה, והאשימו את יפן בפגיעה בריבונות הסינית. זכר זוועות הכיבוש היפני בסין בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת לא נשכח, ועצם הרעיון של השתלטות יפנית על מה שהסינים מחשיבים כטריטוריה שלהם, הציתה זעם יוצא דופן באזור הזה של העולם – בעשרות ערים ברחבי סין פרצו הפגנות אלימות.

כל מה שזוהה עם יפן הפך ליעד להתקפה על ידי ההמון הזועם, ובכלל זה חנויות, מסעדות ומפעלים של היצרנים היפנים הגדולים ביותר. גם סינים תמימים, שנהגו באזור המהומות עם כלי רכבם מתוצרת יפנית, נשלפו מרכבם וזה הוצת או נהפך על צדו על ידי המפגינים. בתגובה, הודיעו כמעט כל התאגידים היפניים הפועלים בסין כדוגמת מאזדה, הונדה, טויוטה, קאנון ופאנאסוניק, על עצירה או צמצום משמעותי של פעילות הייצור שלהם בסין, עד יעבור זעם.

ביפן וגם במקומות אחרים ציינו, כי מחאה ציבורית רחבה בסין אינה אפשרית ללא התערבות השלטונות, ובהחלט ייתכן גם כי השלטונות הם שתכננו ויזמו את המחאה, כאמצעי להפעיל לחץ על יפן. גם אמצעי התקשורת הסיניים, המצויים בשליטת המפלגה הקומוניסטית, הצטרפו ללחץ הפסיכולוגי שהופעל על יפן: "למה יפן רוצה עוד עשור אבוד או אפילו שני עשורים?", שאל מאמר מערכת באחד העיתונים הממשלתיים בסין, כשהעלה את האפשרות שסין, שותפת הסחר הגדולה של יפן, תפגע בכלכלה המתקשה גם כך של שכנתה.[27]

לפי שעה, הן יפן והן סין אינן מעוניינות בהתנגשות צבאית של ממש אלא רק בהרתעה, אך יש להניח כי השקפה זו תשתנה אצל סין קודם שתשתנה אצל יפן ולכן זקוקה יפן יותר מכל לצבא אפקטיבי. העובדה שארה"ב מפחיתה את הנוכחות שלה בעולם אם כי עדיין לא באזור, מדליקה נורות אדומות אף היא עבור היפנים. סין מצויה כל הזמן בפיגור של דור או שניים אחרי יפן. קצב הצמיחה המהיר של יפן הואט ב-1968 עם הכתרתה ככלכלה השנייה בעולם והקצב הסיני הואט בעשור האחרון עם עקיפת יפן בדרך להשגת המקום השני בעצמה.

הסינים יחוו בשנים הקרובות בעיקר עלייה מהירה נוספת ברמת החיים, כולל התחזקות בזירה העולמית, אולם החברה הסינית עשויה להתמודד עם בעיות של אינדיבידואליזם וכדומה שאיתם מתמודדת יפן כבר עתה. לכן, הרצון היפני יופנה בעיקר לשיקומה של יפן בעוד שסין, עם עודפים של ביטחון עצמי ממה שהשיגה עד כה, עשויה להיות זו שמכתיבה את הקו האקטיבי יותר נגד יפן. במילים אחרות, הפעולות הלאומיות היפניות מיועדות בעיקר כלפי פנים, לציבור היפני, כדי להשיב או להבנות לעצמו את זהותו וערכיו ומופנות החוצה רק כדי להרתיע. הפעולות שנוקטים הסינים עשויות להיות כדי להשיג כוח של ממש על חשבון יפן, תוך סיכון היציבות האזורית.

בדעת הקהל היפנית, ההתנגדות לסין בשיא (94%), אך רוב גדול (80%) סבור שחשובים יחסים טובים איתה. רבים ממשיכים להחזיק בדעות הפציפיסטיות, אך רבים אחרים מבינים שהעולם משתנה במהירות.

הסכסוך עם הסינים הוא לא הסכסוך הטריטוריאלי היחיד שהיה ליפן. כך גם הסכסוך עם דרום קוריאה על שני איים המיושבים על ידי קוריאניים, שנקראים סַלְעֵי לִיאַנְקוּר, או טקשימה (Takeshima) ביפן ודוקדו (Dokdo) בדרום קוריאה. היפנים טוענים לבעלות עליהם מאז 1905. במקרה הזה, הדרום-קוריאנים הם שיזמו מהלך שעל פי יפן הפר את הסטטוס-קוו, כשהנשיא לי מיונג-באק, שכיהן בין 2008-2013, ביקר באיים למרות אזהרות היפנים שלא יעשה כן. מבקריו טוענים כי עשה זאת מאותם מניעים שמושל טוקיו אישיהארה הציע לרכוש את סנקאקו – כדי לעורר רגשות לאומיים ובכך לחזק את התמיכה במפלגתו לקראת הבחירות.[28]

שיקום לאומי

תיאוריית הדורות של הסופרים שטראוס ו-האו[29] עסקה אמנם בחברה האמריקנית, אולם החברה היפנית שלאחר מלחמת העולם השנייה מציגה שלבים דומים בהתפתחותה.[30] השלב הראשון לאחר המלחמה הוא "שלב הבנייה", שבו הייתה מצויה יפן מ-1946 לערך עד 1968, עת הגיעה יפן למעמד של הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. השלב השני מכונה "התעוררות". בשנים אלו פשטו ברחבי יפן הפגנות נגד המלחמה האמריקנית ביפן, בעוד שההנהגה היפנית הצליחה להשיג עסקה לפינוי האמריקנים מאוקינאווה, כאשר איי סנקאקו עברו לשליטתה מחודשת של יפן. בשלב הזה הפכה יפן מחברה שעיקר מרצה מופנה לייצור, לחברה שבה יש דגש על צריכה פרטית.

בתחילת שנות ה-90 התפוצצו הבועות הכלכליות השונות, לאחר שהחריצות היפנית כבר לא יכלה להחזיק צמיחה מהירה לבדה, ומחירי הנדל"ן הגואים חנקו את הכלכלה. מאז מצויה יפן בדור של "התרה" (Unraveling), כשהמצב הכלכלי מתדרדר, מסורות עתיקות ננטשות והחברה הופכת ליותר ויותר אינדיבידואלית. אולם מאז האסון הגרעיני בפוקושימה ב-2011 אפשר לומר שיפן נכנס לדור של משבר, שבסיומו על פי תחזית מודל הדורות היא תחזור להציג חיוניות. ההצלחה של אבּה אם כן, היא בהתאמת סוג המנהיגות שלו לצרכי הדור ביפן. קשה לחזות כמה שנים יימשך המשבר הזה, אולם לקראת סוף העשור הבא יפן אמורה על פי תיאוריה זו, להמציא את עצמה מחדש ולמצוא פתרונות לבעיות המבניות הקשות שחונקות את הכלכלה, כולל המבנה הגילי של החברה היפנית, מבנה השכר והפנסיה ועוד.

שינוי החוקה הפצפיסטית

כחלק מההתעוררות הלאומית, אין להתפלא אם יפן תרתום תקציבים נרחבים יותר וכן את עוצמתה הטכנולוגית לפיתוח צבא מודרני, שגם כיום הוא הכוח הקונבנציונלי הרביעי בחזקו בעולם ובעל התקציב השמיני בעולם. חלק מזה הוא שינוי החוקה הפציפיסטית שהוכתבה לה על ידי האמריקנים לאחר מלחמת העולם השנייה. לצעד זה יש משמעות סמלית בהתחלה, כגון הותרת פרק הכיבוש האמריקני באופן סופי מאחור, אך גם תהיה לו חשיבות לנוכח ההתעצמות הצבאית הסינית.

ב-3 במאי 1947, פחות משנתיים מאז הובסה ונכנעה, נכנסה לתוקף ביפן חוקה חדשה שניסחו עבורה האמריקנים המנצחים. סעיף 9 של החוקה, המפורסם ביותר בה, אוסר על היפנים שימוש במלחמה כאמצעי ליישוב סכסוכים. על פי סעיף זה, נאסר על יפן להחזיק כוחות התקפיים אלא להסתפק בכוחות להגנה עצמית. שבע שנים לאחר מכן, הוחלט לאסור על קיומו של פיקוד לאומי אחד והקמתם של פיקודים אזוריים בלבד. זאת, מתוך הנחה כי מסגרות אזוריות רבות לא תוכלנה לשתף פעולה ביניהן ולתפוס שוב את השלטון.

שורה של תהליכים חיצוניים ופנימיים בשנים האחרונות, ובראשם התעצמותה הצבאית של סין, התגרענותה של צפון קוריאה וההקצנה בשיח הפוליטי ביפן, הכשירו את הקרקע לשינוי היסטורי בחוקה היפנית ולנטישת הפציפיזם המסורתי. אירועים אלה, ביחד עם חזרתו לקדמת הבמה של שִינְזוֹ אבּה, ראש הממשלה החדש-ישן, שנהנה כיום מפופולאריות, ממנה לא נהנה אף מנהיג בארץ השמש העולה מאז אמצע העשור הקודם, הכשירו ומכשירים את הקרקע לבנייתה של יפן, גם כמעצמה צבאית.[31] תגובתו של אבּה פשוטה: יפן חייבת להשתחרר מכבלי החוקה הפציפיסטית מ–1945 ולשמור על זכויותיה, האינטרסים שלה, ידידותיה וערכיה. כפי שאבּה מבטא זאת: "יפן חזרה". יש הטוענים כי הלאומנות החדשה של אבּה ", משולה לנמר שהוא רוכב עליו.

הכוחניות של אבּה עוררה תגובות קשות. העיתון "ג'ונגאנג" הדרום־קוריאני פרסם מאמר מערכת, שמתח עליו ביקורת חריפה וכינה אותו "אחד הפוליטיקאים הימנים ביותר ביפן בעשורים האחרונים". כותב המאמר המשיך: "מאחר שהם חשים עידוד מהלאומנות הגוברת בחברה מאז שאבּה עלה לשלטון במדינה הפציפיסטית לשעבר, נסוגים הפוליטיקאים הימנים למיליטריזם. בשל כך, המצב בצפון־מזרח אסיה רעוע מתמיד". דובר ממשלת יפן, קוני סאטו, השיב לדברים האלה באמירה שאחרי שנים של איפוק, "יפן יכולה כעת לעשות מה שמדינות אחרות עושות במסגרת החוק הבינלאומי".

אבּה, שנאם בעצרת הכללית של האו"ם, לא התנצל כשהציג את סדר היום העולמי החדש של יפן. לדבריו, לטוקיו תהיה מעתה זכות דיבור בכל נושא, בין אם מדובר בסוריה, בהפצת הנשק הגרעיני, בכוחות השלום של האו"ם, בפיראטים בסומליה, בסיוע למדינות מתפתחות או בזכויות נשים. ובהתאם לסיסמתו: "אהפוך את יפן לכוח למען שלום ויציבות. יפן תניף מחדש את דגל התרומה האקטיבי לשלום".

סקר שנערך ביפן, העלה כי כ-70% מהנשאלים סברו שראש המשלה שלהם צריך יותר להתחשב בהשלכות הדיפלומטיות של מעשיו ולכן לוותר על הביקורים שהוא עורך במפגיע במקדש יסוקוני, המעוררות התמרמרות רבה אצל השכנות של יפן. רבע מהיפנים התנגדו להתחשבות הזו, ו-43% אף הביעו הערכה כלפי המהלך. למרות שיש ציבור גדול שמזדהה עם מהלכי אבּה, ניתן לומר כי החברה היפנית ככלל מציבה לראש הממשלה מעין גבול – מעוניינים בחיזוק הזהות הלאומית אך לא על חשבון היחסים עם מדינות אחרות ובוודאי שלא לעורר את רוחות העבר.

על פניו, נראה כי התנאים בשלים להקמתו של צבא יפני במתכונת חדשה ולהכרזה על תכנית התחמשות מצידה של יפן. תכנית כזו, שיכולה להתפרס על פני שנים לא מעטות, תאלץ את סין וצפון קוריאה לשנות היערכות, ואת ארה"ב, הפרוסה גם כך באזור בכוחות גדולים, להתאים את עצמה גם כן בתורה. עד אז, יחפשו אלה הנהנים כבר מיתרונות יחסיים באזור, למקסם את רווחיהם. סין תסרב לכל פשרה בסכסוכים הטריטוריאליים שלה מדרום וממזרח, ותחפש להוסיף ולמתוח את החבל עם יפן עוד, כדי להוכיח רצינות; אין לדעת כיצד תגיב צפון קוריאה לאיום ישיר כה סמוך לגבולה. במציאות הזו תנסה להשתלב יפן, שנמצאת בתקופה מסוכנת כשהמיליטנטיות והביטחון העצמי בעלייה, אבל יכולותיה אינם תואמים את השינוי, וארה"ב שמתרחקת כמו מאש מכל אירוע שיצריך התערבות נרחבת שלה.

כוחנות כלפי פנים.

כמו במקרים אחרים, מתברר כי הכוחנות והלאומנות אינם נעצרים רק ביחסי החוץ:

בשעת לילה מאוחרת ב-09.12.2013 הפסיק הממשל היפני בראשות שִינְזוֹ אבּה דיון בהצעת חוק שנויה במחלוקת וכפה הצבעה חריגה, שהעבירה את החוק ברוב קולות חברי הקואליציה. החוק, "חוק סודות המדינה המיוחדים", קובע שעובדי מדינה או אנשים אחרים שייגלו סודות מדינה (כפי שיוגדרו על ידי ראש הממשלה ושרים), יהיו חשופים לעונשי מאסר של עד עשר שנים. עיתונאים ואחרים במגזר הפרטי, שיורשעו בעידוד הדלפות כאלו באמצעים ש"אינם הולמים", יכלאו לתקופה של עד חמש שנים. לדעת מבקריו בפרלמנט, בתקשורת ובציבור, החוק השאיר היבטים חשובים עמומים, שיאפשרו לממשל להטיל מורא על עובדי מדינה ואנשי תקשורת, לפגוע בזכות הציבור לדעת ולהחזיר את יפן לימים האפלים בתקופה הטרום־דמוקרטית.

אמצעי התקשורת, הן במאמרי מערכת והן במתן ביטוי לאחרים שנחשבים מעצבי דעת קהל (עורכי דין, מדענים מפורסמים וסופרים לדוגמא) ניהלו מסע נגד הצעת החוק, וממשיכים בכך לאחר חקיקתו. ולא רק הם – הציבור היפני כועס, והדבר התבטא בהפגנות המוניות מול בניין הפרלמנט בטוקיו ובערים ראשיות אחרות ביפן, כגון אוסאקה, הירושימה ונאגויה. מדובר בהפגנות בהיקף שלא נראה זה שנים רבות, בהשתתפות אלפי בני אדם ממגוון גילים ומכל חוגי הציבור, גם אלה שבדרך כלל נמנעים מלצאת לרחובות.

לדעת פרופ' (אמריטוס) אהוד הררי, מרצה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב, שִינְזוֹ אבּה לא למד לקח מטעות העבר – הן שלו והן של סבו, קישי נובוסקה, שהיה ראש ממשלה בשנים 1957–1960. בשני המקרים, סוגיית המחלוקת היא בתחום מדיניות הביטחון של יפן, הקשורה בעבותות לחוזה ההגנה עם ארה"ב. אולם מה ש"שבר את גב הגמל", אז וגם כיום, הוא לא רק חילוקי דעות לגבי מדיניות הממשלה בסוגיה הנדונה, אלא בעיקר בעובדה שראש הממשלה מנצל את הרוב המוחלט שיש לו בשני בתי הפרלמנט, כדי להעביר חוק – בניגוד להתנגדות חריפה לא רק של מפלגות אופוזיציה ואמצעי התקשורת, אלא גם של דעת הקהל, כפי שהיא משתקפת בסקרים.[32]

בחברה היפנית חשובה ההיוועצות המרבית כדי להגיע לקונצנזוס בקבלת החלטות. כפי שאיכות מוצרים נמדדת בעיקר בצורת עטיפתם והגשתם, חשיבות רבה מיוחסת לא רק לתכני מדיניות, אלא גם לדרך בה נקבעת המדיניות. התנהגות דורסנית כזו של ממשלה, המזלזלת במיעוט בפרלמנט ובדעת הקהל, מכעיסה את הציבור וכשהציבור כועס, הוא יוצא לרחובות, גם ביפן. אולם לדעת משקיפים, ימשיך אבּה בהתנהלותו הקולנית. תכניותיו כוללות הקמת מועצה לביטחון לאומי, כמו אלו של ארה"ב ובריטניה, אסטרטגיה בטחונית לאומית חדשה, שינוי הנחיות ההגנה הבסיסיות, וחקיקת חוק מחמיר יותר על שמירת סודות המדינה. לפי החוק, שהאו"ם ומפלגות האופוזיציה הגדולות של יפן ביקרו קשות, יוטלו עונשי מאסר ארוכים על חושפי סודות ועל עיתונאים המפרים את תנאיו הכוללניים והמעורפלים.

לדעת יובל בוסתן ואלון לוין, כותבי הבלוג סיקור ממוקד, עבור העולם המערבי, התהליכים שעומדים לעבור על יפן ב-20 השנים הקרובות הם חשובים ביותר. יפן היא המדינה עם תוחלת החיים הממוצעת הגבוהה ביותר, עם שיעור ילודה מהנמוכים בעולם, ועם שיעורי הגירה נמוכים ביותר. המשמעות היא כמובן ששיעור הפנסיונרים ביפן הוא הגבוה ביותר וצפוי לעלות בקצב מהיר, דבר שיטיל עומס גובר והולך על ציבור העובדים היפני. לעומת זאת, יפן היא גם מדינה עם מסורת של למידה והעתקה, גם מעמים אחרים ובעיקר בעתות משבר, שתתור אחר דרכים להתמודד עם האתגר הדמוגרפי. לכן, המודל שתבנה יוכל לשרת גם את מדינות המערב האחרות המתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה.

יפן, הנסמכת על כידוני החזית הדמוקרטית כמשקל נגד לדומיננטיות הצבאית של סין וצפון קוריאה, לא תוכל לוותר עליה בשום מחיר. אולם האיום הסיני מחד גיסא, והצרכים היפנים במשק האנרגיה, יוצר חיבור מעניין עם רוסיה. ככל שילך הסכסוך בין סין ויפן ויחריף, כך תחפש יפן לגייס עוד ועוד תומכים לצידה.

בטווח הארוך, המשמעות של כל השינויים שנסקרו לעיל היא יפן קשוחה יותר מול כל ניסיון ליצירת שיתופי פעולה חדשים או ליישוב סכסוכים באזורה. כשלוקחים בחשבון שגם אצל יריבותיה-שכנותיה של יפן, רגשי הלאומנות בעלייה, פוטנציאל הנפיצות בזירה צפוי לעלות.

הערות

[1] שינזו אבה נולד ב-21 בספטמבר 1954 לשושלת אנשי ציבור יפנים (אביו ואב אביו היו פוליטיקאים. סבו מצד אימו, נובוסוקה קישי שימש ראש ממשלת יפן בשנות ה-50) . למד מדע המדינה באוניברסיטת סייקיי ומדיניות ציבורית באוניברסיטת דרום קליפורניה בארצות הברית. לאחר עבודה במגזר הפרטי, שימש החל מ-1982 עוזר לשר החוץ היפני וכן בתפקידים פוליטיים שונים במפלגה הליברלית-דמוקרטית. החל מ-1993 נכנס למערכת הפוליטית כפוליטיקאי נבחר. לצד בחירתו התקדם בשורות המפלגה עד שמונה למנהיגה ב-2006. ב-26 בספטמבר 2007 התפטר אבה מתפקידו כראש ממשלת יפן, שנה בדיוק לאחר בחירתו, וזאת בעקבות לחצים פוליטיים כבדים. הוא הוחלף על ידי יאסואו פוקודה. עד שנת 2012 כיהן אבה כמנהיג האופוזיציה בפרלמנט היפני.

[2] בשוני  מרוב מדינות העולם, ראש ממשלה ביפן מכהן לרוב לא הרבה יותר משנה, וראשי ממשלה רבים שבים למלא תפקיד זה בכהונה שנייה ויותר.

[3] האסון הגרעיני בפוקושימה הוא שמה של סדרת אירועים שאירעו בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה 1 ביפן, כתוצאה מנזקי רעידת האדמה בסנדאי, ב והצונאמי שבא בעקבותיה. אסון זה הוגדר כתאונה רבתי בסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי והוא, נכון ל-2019, אירוע התאונה החמור ביותר בעולם מאז אסון צ'רנוביל, שהתרחש ב-1986. תחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה מורכבת משישה כורים גרעינים, המפיקים חשמל בעזרת טורבינת קיטור. בעת רעידת האדמה, כמה כורים לא פעלו. פעולת הכורים הנותרים הופסקה אוטומטית עם התרחש רעידת האדמה, וגנרטורים לשעת חירום נכנסו לפעולה כדי להפעיל את מערכות הקירור והבקרה. הצונאמי קטע את החיבור שבין הכורים לרשת החשמל והציף את חדרי הגנרטורים לשעת חירום. עם הפסקת פעולת הגנרטורים הופסקה פעולת המשאבות החשמליות המזרימות מי קירור לכור, והכורים החלו להתחמם. נזקי רעידת האדמה וההצפות באזור הכורים, מנעו הגעת צוותי עזרה חיצוניים. בשעות ובימים שחלפו מעת התאונה, הותכו לחלוטין כמה כורים כתוצאה מן החום האדיר שנוצר בהם. בעת שעובדי התחנה ניסו לקרר את הכורים ולהפסיק את פעולתם, אירעו מספר התפוצצויות מימן בתחנה. בהוראת הממשלה נעשה שימוש במי ים, כדי לקרר את הכורים, דבר שהביא להריסתם המוחלטת. בעת שירד מפלס המים בבריכה שבה היו מוטות הדלק הגרעיני, החלו המוטות להתחמם. החשש מפני פליטת חומרים רדיואקטיביים לסביבה, הוביל להוראה לפנות את האוכלוסייה מאזור בקוטר 12 ק"מ מאתר התחנה, בעוד שהעובדים בתחנה, אשר נחשפו לקרינה רדיואקטיבית, פונו ממנה מספר פעמים, באופן זמני. זרם החשמל לחלק מן הכורים חובר באופן הדרגתי, דבר שאפשר את הפעלת משאבות הקירור האוטומטיות. דרגת האירוע עלתה בהדרגה עד לדרגה המקסימלית, דרגה 7. ממשלת יפן וחברת החשמל של טוקיו ספגו ביקורת מן העיתונות הבינלאומית על שלא קיימו תקשורת נאותה עם הציבור ועל אלתורים במהלך הניסיונות להכיל את האירוע

[4] http://sikurmemukad.com/tokyo2012/

[5] הדאייט (Diet) היפני הנקרא גם קוקאי (Kokkai) מורכב מבית היועצים (העליון) ובית הנבחרים (תחתון) שבהסכמה ממנים את ראש הממשלה

[6] "Survey: Voters turned off by DPJ, LDP candidates", The Asahi Shimbun, 10/09/2012

[7] רעידת האדמה בסנדאי התרחשה ב-11 במרץ 2011 בשעה 14:46 (שעון יפן) מול חופי צפון-מזרח האי הונשו, הגדול באיי יפן, סמוך לסנדאי (Sendai) בירת מחוז מיאגי (Miyagi) שבחבל טוהוקו (Tōhoku). עוצמת רעידת האדמה הוגדרה כ-9 בסולם מגניטודה לפי מומנט. הרעש נחשב לחזק ביותר שפקד את יפן ב-140 השנים שקדמו לו ולרביעי בעוצמתו בעולם מאז החלו המדידות. רעידת האדמה גרמה לגלי צונמי בגובה של כ-10 מטרים שהכו בחופי הונשו. מדענים מהמעבדה הסייסמולוגית במכון הטכנולוגי של קליפורניה, טוענים כי רעידת האדמה – שנמשכה 5 דקות – גרמה לתזוזה של קו החוף היפני עד 2.4 מטרים מזרחה (לכיוון יבשת אמריקה). תוצאות התזוזה ייוודעו בשנים הקרובות (ארז גרטי, ‏רעידת האדמה ביפן – אשכול כתבות מיוחד, במדור "מאגר המדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 15 מרץ 2011). תזוזה נוספת נגרמה לציר הגוף (Figure axis) של כדור הארץ, שהוסט בעקבות הרעש בכ-10 ס"מ – מדידה שעדיין אינה סופית (שי זמיר, הרעש הזיז את כדור הארץ, היממה תתקצר, באתר ynet, 12 במרץ 2011).

[8] זהו האסון הגרעיני השני בחומרתו – שני רק לצ'רנוביל.

[9] נשות ניחומים היו נשים וילדות (בנוסף למספר קטן של גברים), שאולצו בכוח להיות שפחות מין על ידי הצבא היפני הקיסרי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.[ המושג "נשות ניחומים" הוא תרגום מקובל של המונח "אִיאֵנפוֹ" בשפה היפנית ושל המונח וִיאֵנבּוֹ בשפה הקוריאנית המונח איאנפו עצמו הוא לשון נקייה למילה שׁוֹפוּ ביפנית שמשמעותה היא זונה. ההערכות לגבי מספרן של הנשים שהיו מעורבות בתופעה נעות בין המספר המינימלי של כ-20,000 נשים, לבין המספרים המקסימליים של 360,000 עד 410,000 נשים ,על פי המקורות הסיניים. המספרים המדויקים שנויים במחלוקת ועדיין נמצאים תחת חקירה. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות בידי היפנים, כולל קוריאה, סין והפיליפינים,[ ואף נשים מבורמה, מתאילנד, מווייטנאם, ממלזיה, מטאיוואן (אז שטח כיבוש יפני), מאינדונזיה (אז איי הודו המזרחיים ההולנדיים), ממזרח טימור (אז טימור הפורטוגלית), ומשטחי כיבוש יפנים אחרים, שימשו כשפחות מין ב"תחנות ניחומים" צבאיות. מספר קטן של נשים ממוצא אירופאי מהולנד ומאוסטרליה נפלו גם הן קורבן לתופעה. על פי העדויות, נשים צעירות מהארצות שהיו תחת הכיבוש היפני, נחטפו מבתיהן. במקרים רבים, פותו נשים בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות. מרגע שהן "גויסו", נכלאו הנשים בתחנות הניחומים בארצות זרות.

[10] סעיף 9 לחוקה היפנית (Nihonkokukenpō dai kyū-jō) הוא סעיף המוציא את המלחמה כאמצעי ליישוב סכסוכים בינלאומיים בהם מעורבת המדינה.

[11] שהוטל בשל סירובה של יפן לסיים את התוקפנות שלה בסין, במלחמה שנמשכה זה ארבע שנים.

[12] http://www.forbes.co.il/news/new.aspx?Pn6VQ=J&0r9VQ=JEMI

[13] ראו גם: http://www.themarker.com/1.2029551

[14] Shinzo Abe, "Japan Is Back", Foreign Affairs, July/August 2013

[15] http://sikurmemukad.com/silentgenocide/

[16] כלכלה קיינסיאנית (Keynesian Economic Theory) או קיינסיאניזם היא תאוריה כלכלית שפותחה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס. עיקריה נוסחו בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שנכתב בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי (השפל הגדול) שפרץ בשנת 1929, והיא אבן הפינה של תורת המקרו כלכלה. גישתו הבסיסית של קיינס הייתה כי לא ניתן לנתח את התרחשות השפל הגדול במסגרת המודל הקלאסי הרואה במנגנון המחירים של היצע וביקוש דרך להשגת שיווי משקל בכל השווקים. רבים רואים בתורתו של קיינס מהפכה במחשבה הכלכלית של הקפיטליזם. בניגוד לכלכלנים ליברליים כמו אדם סמית (מפתח עקרון "היד הנעלמה"), קיינס טען כי על מנת להבטיח צמיחה כלכלית יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק.

[17] Stanley White, "Japan's Abe says "restoration of sovereignty day" signals hope", Reuters, 28/04/2013

[18] שני נסיונות כיבוש בלבד נעשו על ידי המונגולים במאה ה-13. כיבוש כלכלי ותרבותי נעשה מאז הרפורמה של מייג'י במאה ה-19

[19] פירוש המושג "טאיקה" ביפנית הוא "רפורמה גדולה". הרפורמה החלה בשינוי שיטת חלקות האדמות במדינה, והתבססה בכך על רעיונות קונפוציאניים ופילוסופיות סיניות שונות, אך מטרתן האמיתית הייתה לחזק את השלטון המרכזי של הקיסר ולהגביר את השפעתו, כפי שהיה נהוג באותה עת בסין. משלחות של מלומדים ושל תלמידים יצאו לסין על מנת ללמוד כל שיכלו, החל בכתב הסיני, דרך ספרות, דת ואדריכלות, וכלה בדיאטה. ראו בהרחבה:

http://www.archive.org/stream/cu31924023233947#page/n307/mode/2up

[20] Yoshino. Kosaku. Cultural Nationalism in Contemporary Japan: A Sociological Enquiry. Routledge, 1992

[21] Bendict, Ruth. The Chrysanthemum and the Sword: Patterns of Japanese Culture. Houghton Mifflin Harcourt, 2005

[22] בהידרוסטטיקה, הֶדְחֶק (displacement) הוא משקל הנוזל שדוחק גוף השקוע בנוזל.  גוף השוקע כולו או חלקו בנוזל, דוחק נוזל בנפח השווה לנפח של הגוף שנמצא בתוך הנוזל. אם לגוף משקל סגולי קטן מזה של הנוזל, הוא יצוף על פני הנוזל. במקרה זה, משקל הנוזל שנדחק שווה למשקל הגוף כולו.

בתחום הימאות והספנות, הדחק או דֶּחִי הוא משקל נפח המים שאנייה דוחקת כאשר היא טעונה במלואה ומכלי הדלק שלה מלאים. ההדחק שווה למשקל האנייה כולה, מאחר שגוף צף דוחק מים שמשקלם שווה למשקלו. במילים אחרות, אם היינו ממלאים מים בכלי עד שפתו ומניחים בו את האנייה, משקל המים שהיו גולשים החוצה מן הכלי היה שווה למשקל האנייה כולה.

קיימים שני סוגים של הדחק:

הֶדְחֵק בְּטָעוּן (loaded displacement) הוא משקל האונייה כולל המטען, האספקה, הדלק, הנוסעים והצוות.

הֶדְחֵק בְּרֵיק (light displacement) הוא משקל גוף האונייה, לאחר ניכוי משקל המטען, האספקה וכו'.

את גודלם של כלי שיט מלחמתיים מציינים בטון הדחק, שהיא יחידת משקל, בעוד שממדי כלי שיט מסחריים נקבעים על פי התפוסה (Tonnage) שלהם – נפח המטען שהם מסוגלים לשאת ונמדדים בטון תפוסה שהיא יחידת נפח. 1 טון תפוסה שווה 100 רגל מעוקב.

[23] אזור זיהוי הגנה אווירית הוא שטח שמדינה מגדירה לעצמה לבקרת מטוסים, לצרכי הגנה עצמית, שאינו מוכר בשום אמנה בינלאומית, ולכן יכולים להיות שטחי זיהוי הגנה אווירית חופפים למדינות שונות

[24] הארכיפלג שוכן מערבית לאוקינאווה ומהווה את אחת מהנקודות השנויות במחלוקת בין סין ויפן מזה כ-150 שנה, כשגם טאיוואן טוענת לבעלות על האיים מאז הקמתה. יפן השתלטה על האיים לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה בסוף המאה ה-19, אך ההסכמים שנחתמו לאחריה בוטלו עם תבוסת היפנים במלחמת העולם השנייה. מסוף המלחמה ועד 1972 החזיקה ארה"ב באיים עד שמסרה אותם בחזרה ליפן. באותה שנה, כוננו סין ויפן יחסים דיפלומטיים והסכימו שלא להידרש לסוגיה הזו באותם ימים. דנג שיאופינג, שעתיד היה להפוך למנהיג סין עד סוף אותו עשור, אמר אז "אין זה משנה אם נשים בצד את הסוגיה הזו לפרק זמן של נניח, 10 שנים. הדור שלנו לא חכם מספיק כדי למצוא שפה משותפת בנושא. הדור הבא בוודאי יהיה חכם יותר. הם בוודאי ימצאו פתרון שיהיה מקובל על כולם. ראו בהרחבה:

1. Taylor Fravel, " Explaining Stability in the Senkaku (Diaoyu) Islands Dispute," pp. 145-167, in Gerald Curtis et al. (2010), “Getting the Triangle Straight: Managing China-Japan-US Relations”, MIT Publications

[25] http://sikurmemukad.com/adiz/

[26] Kiyoshi Takenaka and Sui-Lee Wee, "Japan infuriates China by agreeing to buy disputed isles", 10/09/2012

[27] http://sikurmemukad.com/chinajapan2012/

[28] Justin McCurry, "South Korea and Japan face off over disputed islands", The Guardian, 10/08/2012

[29] מודל הדורות של וויליאם שטראוס וניל האווי, היסטוריונים מאוניברסיטת נוטרדם, תיארו את ההיסטוריה של החברה האמריקאית, אבל ההשלכה היא על כלל החברה המערבית — ומצאו שהיא מחזורית. לפי המודל שהם תיארו, האבולוציה החברתית מסודרת במבנה מחזורי של ארבעה דורות, שיורשים זה אתה זה מדי כ־20 שנה. על פי ספרם דורות (1991), המחזור הזה רץ כסדרו כבר לפחות חצי מילניום. לפי המודל, הדור הראשון הוא דור של חזון; אחריו בא דור המממשים ודור המיואשים, והמאסף הוא דור של מתקני עולם.

[30] ויליאם שטראוס וניל האו הציגו ב-1991 "מחקר" מונומנטלי בשם "דורות", שבו ניתחו יותר מ-400 שנות היסטוריה של התיישבות וחיים פוליטיים אמריקניים. התיאור מתייחס אמנם לארה"ב אך מציע שיטת ניתוח דורית מרתקת אותה ניתן להשליך גם על מדינות אחרות. שני הסופרים הגדירו מאה "טבעית" המורכבת מארבעה דורות בני 20-25 שנה בממוצע, שפועלת בצורה מחזורית. ראשית, מחלקים החוקרים את המאה הטבעית לארבעה דורות – דור של בנייה(High) , שמתאפיין בצמיחה כלכלית מהירה, ילודה גבוהה, פיתוח סביבתי וכו'; דור של התעוררות רוחנית(Awakening) , שבו יש חיפוש אחר אינדיבידואליזם כתגובת נגד לדור הבנייה שבו החברה במרכז; דור של היפרמות(Unraveling) , שהוא המשך החיפוש אחר אינדיבידואליזם המביא להרס של מערכות קיימות ובחינה מחודשת של תפיסות חברתיות; ולבסוף מגיע דור משברי (Crisis), שבו ישנו איום על ביטחונה וקיומה של החברה, מה שדוחף את החברה להתלכד מחדש לנוכח האיום ולבנות את המוסדות מחדש אחרי שהם נהרסו. התיאוריה נדחתה על ידי רוב החוקרים שטענו שהמחברים לא הציגו הוכחות אמפיריות לתיאוריה שלהם.

[31] Martin Fackler, "Japanese Minister Proposes More Active Military Presence in Region", New York Times, 26/07/2013

[32] אהוד הררי: http://eastasia.huji.ac.il/links/1833