ציורי המוראלים במכסיקו

המאמר התפרסם גם במגזין הוירואלי Gotravel 

 

האמנויות המקומיות המפוארות שפרחו ושגשגו באמריקה התיכונה והדרומית, דוכאו ביד חזקה, עד שנכחדו ועברו מן העולם. המתיישבים הספרדים, החל מהמאה ה-16, יצרו את המסגרת שהכירו בבית, ומשום כך היתה האמנות הלטינו־אמריקאית, מעיין גרסא פרובינציאלית של הסגנונות שרווחו באירופה. האיכות לא היתה גבוהה בדרך כלל. גם כאשר קמו אומנים ברוכי כשרון כגון מלצ'ור אולגין (Melchor Olgin) בבוליביה, הם לא נודעו מחוץ לגבולות ארצותיהם. במאה ה-20 לעומת זאת, אנו מוצאים ציירים בני אמריקה הלטינית שהשפיעו על האמנות בת זמננו, אך הם העדיפו לשכון בפריז ולא בארצותיהם שמעבר לים. במכסיקו צמחה עם זאת, החל מההפיכה של 1910, אסכולת ציור פעילה שעוררה תשומת לב, התפעלות, אך גם זעזוע בארה"ב ובאירופה. 

 

 

הציור במכסיקו מלא חיות יותר מאשר בכל מקום אחר באמריקה הלטינית.  העם ניחן בחוש אבחנה ויכולת אסתטית מעולים היוצרים רקע טוב לפריחה אמנותית.  אמני מכסיקו הכירו באמנות האינדיאנית ובאמנות הקריאולית.  הכרה זו המריצה אותם לקרוא תיגר על הכניעה לאקדמיה הניאו אירופית.  הציור העממי שפרח במכסיקו במאה ה-19 זכה להצלחה רבה. הציור ניתק את עצמו מכללי האקדמיה של סאן קארלוס, שהנהיגה רעיונות ניאו-קלאסיים נוקשים.  האמנים של ראשית המאה ה- 19 נטלו חלק או לפחות השתתפו רעיונית, במהפכה שהונהגה בארצם.  רוב היצירות היו בלתי חתומות והן חלק מהאוסף הגדול של הציור האנונימי מן המאה ה-19.  הביקורת בת ימינו גילתה את ערכם של ציורים אלה.  את עידן הציור המודרני מסמל חואן קורדרו (1824-1884), שלמד באיטליה, והחיה את ציורי הקיר בקפלות של כנסיות סאן פרננדו וסנטה תרזה.  חוזה מריה ולסקו (1840-1912) ידוע בציורי הנוף המכסיקני שלו, המצטיינים בראייתו המקורית, בשילוב גוונים עדין, בקומפוזיציה ובמונומנטליות. בתמונתו "מכסיקו" הנחשבת לחשובה שביצירותיו, תמצת את ההיסטוריה של ארצו, בהשתמשו בסמלי הנשר, הקקטוס, והבתולה מגוודלופ כבסמלים חילוניים. בציורו 'אל סיטלאלטפטל' תיאר את העבר הקדם ספרדי, את התקופה הקולוניאלית ואת בוא הקדמה לארצו, יחד עם מסילות הברזל. ולסקו הונחה על ידי שאיפות האקדמיה של סאן קארלוס. חרארדו מוריליו, שאימץ לעצמו את השם "ד"ר אטל", תיאר את נופה ואופייה של מכסיקו בצורה מודרנית.  לאחר מסע באירופה, חזר אטל מלא רוח מרד באקדמיה ובחוקיה ועודד את הציירים הצעירים ח. ק. אורוסקו, דייגו ריוורה, ד. סיקירוס, שזרע המרי כבר נבט בהם [ראשית המהפכה ב-1821 וקבלת העצמאות המכסיקנית.

המהפכה האמיתית של מכסיקו מתרחשת ב-1910, לאחר שלטון העריצות של דיאס.  מטרת המהפכה היתה שחרור המדוכאים והחזרת הארץ לבעליה הטבעיים.  אין ספק כי האירועים ההיסטוריים השפיעו על היצירות. הציור המודרני מתחיל למעשה ב- 1910, עם נפילת משטרו של דיאז].

 

 

 

יש להקדיש לתנועת ציורי הקיר, המוראליסמוס, מקום חשוב בטיול במכסיקו.  זו התנועה החשובה ביותר באמנות המכסיקנית בת זמננו.  היתה זו אמנות שנוצרה על פי רוב באמצעי ביטוי אמנותי בעל ממדי ענק, שכמעט עבר מן העולם באירופה – ציורי קיר מונומנטאליים – נרתמה (בעידודו הרשמי של הממסד) לשירותם של מצעים מהפכניים, פוליטיים וחברתיים, דבר שלא נראה עד אז בשום מדינה, להוציא את רוסיה.  למסורת ציורי הקיר שורשים עמוקים במכסיקו.  היא הולכת ונמשכת מעיטורי הקיר של התרבות הפרה קולומביאניות (בונמפק) ועד הגרסאות הקולוניאליות של סגנון בארוק בכנסיות הקתוליות.  תחיית הטכניקות של ציורי הקיר והשימוש הנרחב שעשו בה, לא אירעו באקראי אלא במתכוון, כדי לענות על צרכי השעה הנובעים מן המציאות המהפכנית – הכורך להחדיר תחושת זהות לאומית וחברתית באוכלוסייה אנאלפביתית ברובה.  תכניותיה של אמנות ציורי הקיר היו דידקטיות ורבות השראה ובכך דמו למטרותיו של עיטור הפנים בכנסיות של ימה"ב.  הגורמים שסייעו יותר מכל בהגשמת תכניות אלו היו שלישיית אמני המורלים המפורסמת:  ריברה, אורוסקו וסיקירוס. תחילת תנועת המורליסמו ב- 1922 עם שובם של דייגו ריברה מצרפת ושל סיקירוס מאיטליה, שם רכשו טכניקות של הציור האירופאי המודרני. ריברה עצמו קלט השפעות של הקוביזם הצרפתי ושל עבודת הפסיפסים האיטלקית. באותה שנה הוקם "סינדיקאט הציירים והפסלים" שמטרתו היתה כפולה: חיובית ושלילית. שלילית – פרידה מהסגנון הניאו-קלאסי הישן. חיובית – יצירת אמנות חיונית, ששורשיה נעוצים במסורת ובחיים המכסיקניים.  אליהם הצטרפו אמנים נוספים שהיו חברים ב"סינדיקאט", כמו קרלוס מרינדה, שהגיע למכסיקו מגואטמלה וציוריו התבססו על מוטיבים אינדיאניים ופרסמו את ה"קול קורא" המפורסם שלהם, שנערך על ידי סיקירוס וקרא לסוציאליזציה של האמנות, להעמיד לדין את האנדוודואליזם הבורגני, להוקיע את הציור במכחול" וליצור יצירות מונומנטליות למען הציבור כולו. באותה הזדמנות, קראו להחליף את סדר הדברים המנוון בסדר חדש, שיכוון לציבור ולא לטעמו האישי של אדם זה או אחר. האפשרויות ניתנו על ידי ממשלת המהפכה, שהזמינה את הציירים לקשט את קירות מבני הציבור.  היתה זו פעילות אמנותית שנמשכה כעשר שנים,  נתנה ביטוי לרעיונות של המהפכה ויצרה תחייה של אמנות הפרסקו.  בכמה בניינים ציבוריים במכסיקו יש ציורי קיר, בדרך כלל על נושאים מהפכניים ובסגנון המוראליסמוס.

* דייגו ריברה (Diego Rivera 1886-1957) עצמו הצטרף, מייד עם שובו, לתנועה המהפכנית ובמשך עשר שנים צייר ציורי קיר שהיו בעלי מגמה פוליטית – חברתית, אך גם תרמו לפיתוחה של אמנות מכסיקנית מקורית.  עולם הדמויות והדימויים שלו, כמו גם הבשורה שבפיו, עלולים אולי להיראות גולמיים ובלתי מלוטשים עד חוסר טעם, אך כושרו הגדול הוא בבניית קומפוזיציות אדירות ממדים וארגונן לפי צרכיו והכוח האצור בו.  הצבעים השליטים ביצירותיו הם צבעי אדמה, דמויות של האדמה ויסודותיה, המסמנות את המהפכה במטרה להטיף לניצול הקרקע ולא לניצול האדם.

 

 

* חוסה קלמנטה אורוסקו (Jose Clemente Orozco 1883-1949) היה הגורם החשוב השני שעמד מאחורי הניסיונות לארגן את האמנים, לאחר המהפכה, לגוף מלוכד ואידיאליסטי. לאחר המהפכה יצר סידרה של יצירות קריקטוראליות בוטות ובסירת ציורי ענק שצייר בגוודלחרה. עצורה עצמה אדירה של אמן בעל חשיבות כלל עולמית.  נראה כי ראייתו את המאבק המהפכני היתה נרחבת ומעמיקה מזו של ריברה.

 

* דוד סיקרוס (David Siqueros) היה הפעיל מכלם בתחום המפלגתי. הוא אף זנח לכמה שנים את הציור, כדי להתמסר לפעילות פוליטית, דבר שעלה לו בכמה שנים של ישיבה בכלא. הוא נחשב לאמן המרהיב והמבריק ביותר.  

 

  סיקרוס עשה שימוש רב באפקטים עממיים, סוריאליסטיים וסימבוליים ביצירתו הריאליסטית-חברתית.

 

הציורים פעלו לעיצוב מיתוס הלאומיות, שהיה רעיון חדש במכסיקו.

[הספרדים הזדעזעו מהקרבת קורבנות אדם במכסיקו, למרות שבתקופתנו מקריבים אלפי בני אדם למיתוס הלאומיות. הכיבוש הספרדי התאפשר כי לשתי קבוצות אלו היו מושגים שונים של מלחמה. האצטקים נלחמו כדי לתפוס שבויים ולא כדי לטפח גאווה והישגים לאומיים].

עיצוב המיתוס הלאומי הוא סוג אחד של עיצוב תודעה חברתית. בהתקוממות הלאומית המכסיקנית כנגד הדיקטטורה, שנמשכה תשע שנים, מתו מיליון אחד מתוך ארבעה עשר מיליון אזרחים.  היתה זו מציאות בה לא נלחם צבא מכסיקני מאוחד. היו אלו קבוצות מזוינות, כלומר מליציות, שהתארגנו סביב מנהיג  Zapataוהקבוצה נקראה על שמו.  כל מנהיג וקבוצתו באו מאזור מסוים, ללמדך שלא היתה אינטגרציה לאומית.  הנאמנות במכסיקו היא נאמנות לוקאלית, נאמנות ל"פטריה צ'יקה", לחבר'ה מהאזור, "לוס פסיינוס".  האינדיאנים היו משועבדים לבעלי האחוזות ומנותקים משאר האומה.  כאשר המהפכה הסתיימה, רצתה קבוצת מנהיגים והוגים להביא ליציבות ולאינטגרציה לאומית, אך אחרי מהפכה כה ארוכה, בה צעקו "אדמה וחירות", היה צורך ביותר מדיקטטורה; היה צורך בהסכמה עממית.  המיתוס הלאומי יצר כאן לאומיות שלא היתה.  הציור במכסיקו הוא אחד האמצעים הבולטים ליצירת תודעה לאומית.  מטרת הציור במאה ה-20 נועדה ליצור עולם קוגניטיבי מסוים. כאשר עיצבו מיתוס לאומי עיצבו עולם קונספטואלי חדש, שייצור זהות לאומית משותפת. במכסיקו הציור הוא הביטוי האמנותי החשוב ביותר.  ריברה, סיקיירוס ואורוסקו הם שלושה אנשים שפיתחו את המורליזמוס.  לא היה זה ציור שנמכר בגלריות, אלא ציור מונומנטלי על קירות, שממלא פונקציה פדגוגית ברחוב.  זהו רצף של סמלים היוצרים אישיות קולקטיבית. מיתוס לאומי מביא היסטוריוזופיה מסוימת.  עם ביטויים מנייריסטיים ברורים של טובים ורעים.  זוהי פרשנות היסטורית היוצרת ישות לאומית.  את המסורת עיצבו על סמך העמדות הסלקטיביות.  כך למשל העלימו את העובדה שהיו אינדיאנים שלחמו זה בזה או אפילו סייעו לספרדים.  יש לציין כי כל עם יותר את המיתוס הלאומי שלו על סמך עמדתו הקולקטיבית. ריברה מכניס לציוריו את מעשיו ועלילותיו במלחמה, למרות שהיה אז תלמידו של פיקסו בפריז.  הוא מושפע אמנם מהסגנון הקוביסטי שרווח אז בפריז וניכרת בו השפעתו של פיקסו, אך הוא בחר בסגנון אישי בצורה מודעת כדי להעביר את מסריו לחברה המכסיקאית. הוא נקרא על ידי שר החינוך, שבקש להביא למכסיקו את התרבות הקלאסית.  

שר החינוך דאז, חוזה ווסקוניירוס, כתב כמה ספרים, שהמרכזי שבהם הוא ספר ייסוד "הגזע הקוסמי". טענתו המרכזית היא שיוון ורומי הן שיא ההתפתחות האנושית, אך השיא הגדול מהן יהיה באמריקה הלטינית.  לטענתו, האימפריאליזם והקולוניאליזם הביא לאסון של מלחמת העולם ה ,I-כי הנוחיות והחומרנות זוהו עם היחידות האתניות השונות.  המקום היחידי לדבריו שאין בו גזענות הוא אמריקה הלטינית.  באזור זה חיים יחדיו לבנים, אדומים ושחורים ושם צומח גזע קיסרי, לא במובן ביולוגי, אלא במובן של עירוב תרבותי.  הוא טען שבאמריקה הלטינית לאדם יש ערך עליון ושם ניתן לשלב גם את תרבויות יוון ורומי.  ווסקוניירוס ביקש מריברה שיצייר את ציור "הבריאה"; ציור המעצב זהות מכסיקאית חדשה.  בציור שבפרטוריה מופיעות על הדמויות הילה.  כדי שההזדהות תהיה יותר קולקטיבית ומיידית, מכניסים סמלים הנותנים לאתוס הלאומי מעמד של קדושה.  כך הדגל קדוש ונושאיו קדושים.  הקדושה היא חלק מהעולם הדתי.  אין לה קשר לתבונה או מוסר (כל אברהם אבינו,  שעמד קודם כול במבחן האמונה.  והא לא נבחן בתבונה או במוסר).  מערכת הסמלים המקודשים מקורם במגע האלוהי. לחוזה ווסקוניירוס היה חשוב להשיג את הכבוד האינדיאני האבוד תוך שילובם בקדושה הזאת ולכן ההילה.  אדם שיוצא מהמכרות לובש לבן של קדושה.  

 

ריברה לא היה דתי, אך ניצל את יסודות הקדושים כדי לעצב את הזהות העולמית.  לעתים מופיעה גלימה אדומה, רמז לזהות הקומוניסטית של ריברה ווסיקיירוס.  דייגו ריברה יוצר את הגיבור החדש. הוא מאדיר בציוריו את האינדיאנים עליהם הביטו קודם בבוז. הוא הופך לסוכן של ההיסטוריה האינדיאנית. בציורים משלב אלמנטים מחיי האיכרים הקשורים לאמונות אינדיאניות מקוריות – אשה מחזיקה בידה תירס – כך קדושה עוברת לאדם הפשוט.  בציורי רואים איכר מתחבק עם פועל וברקע העיר. הפועל והאיכר הם גיבורי התרבות המכסיקאית. הם הופכים למקודשים, והצופים בהם למיוחדים.  מעיין ווריאציה מכסיקאית ל"כמה טוב העם הזה".  בציורים שבארמון הלאומי של מכסיקו מתוארת התרבות האצטקית כתקופה אידיאלית וחייהם מתוארים כשלווים ואידיאליים.  הכובש הספרדי מתואר כחובש קובע פלדה; טכנולוגיה מול אינדיאנים פשוטים.  בהמשך מתוארות מלחמת השחרור, מלחמות נגד צרפתים, מהפכה וחזרה לאוטופיה על פי קארל מארכס.  הכלכלה על פי מארכס היא הבסיס לכל.  זוהי גם השקפתו של ריברה,  שמציג את טנוצ'טיטלן כחברה שליוה על בסיס איתן של פסי ייצור.  הדמויות העובדות מופיעות באופן מעורר כבוד.  ההזדהות היא בלתי נמנעת. אנשים ראו בדמויות המצויירות את חזותם הם.  עובדות לא נוחות משמיטים, כך למשל לא מוזכרת האכזריות האצטקית.  יש שלב שבו המיתוס ההיסטורי הופך למשהו אחר. בו ההיסטוריה של בני אדם מועברת למימד אונתולוגי.  זאת אומרת  שהספרדים לעולם לא יהיו כמו האינדיאנים.  בשלב מסוים של יצירת מיתוס עוברים מהשלב ההיסטורי לאונתולוגי.  יש דברים שאינם משתנים ("ערבים הם ערבים").  כך מתוארים הרנן קורטז ומליצ'ין כעירומים, כדי להראות את שפלות הבוגדים.  הספרדים מתוארים כנושאי נשק, כאילו שאילצו את המכסיקנים להילחם.  זהו מסר של "אנחנו תמיד נאלצנו להילחם בהם".  קודם הספרדים ואחר כך באימפריאליזם האמריקאי (1835-1850).  כל זר מופיע בדמות קורטס ועבור המכסיקאי כל זר הוא כזה.  הרנאן קורטס מתואר כרוצח.  קורטז איננו מתבונן בקורבן.  יש פה דה-הומניזציה של הקורבנות, דבר שהוא תנאי לרציחתם בשם אידיאלים.  המכסיקנים טוענים "אנחנו בני אדם".  אנשים עם ייחודיות. רוצים להיות כמו כולם במובן של כולם שונים. כך מוצגת לאומיות הומנית, בניגוד לשוביניזם.  חלק מהסמלים האונתולוגיים הם הכומר הידלגו.  איש החירות מופיע ברקע התמונות ומסביבו אנשים לבושי סרבלי פועלים.  זוהי תמונה שמעבר לזמן.  "אנחנו כאילו.  אנחנו פועלים ואיכרים. אנחנו פשוטים".  זהו אונתולוגי. לא מצויר כמעט אדם מודרני,  הנתפס בצד של הרעים.