גילי חסקין
כתב: גילי חסקין
אלו ימים אחרונים כמעט של אביב: מרבדים צהובים של פרחים; העגורים יוצאים למסעם הארוך הביתה, בכל אלו בשורה של חיים חדשים, אך אתה אפרים, כבר לא זוכה לצפות בהם.
בכל שנה, ביום הזיכרון, אנו נזכרים בתחושה של צריבה, בערב ההוא, ייקחנו האופל, בו נתבשרנו כי לקחה אותך המלחמה. מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו מתאספים יחדיו ומספרים עלייך, בעוד שפעמים רבות אני רוצה דווקא לספר לך על העולם שהשארת מאחור והפך לאחר מאז שהלכת.
אני רוצה לספר לך על סבא יצחק, שטרם מותך נחשב לנס רפואי, ובכוח רצונו ניצח את התחלואים והפגעים, אך לאחר שהלכת בטרם עת בחר להיכנע להם. בהגיע בשורת האיוב, הוא יבב בבכי ואחר כך נדם. אנשים מסביבו חזרו לשגרת יומם והוא שתק. הוא לא הרים קול נהי ועגמת נפש, אך מי שאוזניו היו קשובות לרחשי היגון, עלתה לפניו שתיקתו כביטוי של שברון גמור. לבו נשבר בקרבו והוא מאן למלא את החלל. דומה היה כאילו קיבל החלטה מפורשת להסתלק מהעולם שכה הרע לו. לא היה יום שלא דיבר בך, בצער גדל והולך, עד שקמל לנגד עינינו.
לא זכית, אפרים ולא זכינו אנו לראותך מגדל את ילדייך, לכן אני רוצה לספר לך, על בתך בת שבע שנאלצה לגדול ללא השבתות המאושרות אליהם נהגת למָלט אותה. על אפרת שנולדה שבועיים לאחר מותך ובינתיים הספיקה להקים משפחה משלה וללדת בת ביום השנה למותך, על מנשה ועל ספי. ודאי תתפלא לשמוע כיצד לך, הנער הפוחח, שהעדיף את המחרטה על פני שולחן הכתיבה, נולדו כאלו תלמידי חכמים. בני רחל הייתם כולכם: יוסף, אפרים ומנשה. רחל שנקברה בדרך אפרתה מבכה על בנייה, קול נהי בכי תמרורים. בניך שלך קטנים היו מלבכות עלייך, וגם אנחנו, דמעותינו יבשו.
מרגש, אהבתי את אפרים החייכן…