תופעת הקרנבלים בעולם – שורשים

הקרנבלים בעולם – שורשי התופעה.

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: מדריך למטיילים בנושא קרנבלים;

חוויות מפורים

להרצאה על הקרנבלים בעולם

ראו כתבות מקוצרות במגזין האלקטרוני של YNET :

האמא של הקרנבלים.   האמא של הקרנבלים – חלק ב'.

הקרנבל כתופעה כלל נוצרית

הקרנבלים של ברזיל נחשבים לאחד משיאי הטיול בדרום אמריקה, ובמידה רבה של צדק. ברזיל, המארחת את מרבית באי הקרנבל, מציגה אותו כגורם המשיכה הראשון של התיירים לארץ זו. התחרויות בין "בתי הספר לסמבה" (Escola do Samba) שבריו דה ז'נרו, כמו מחולות הרחוב המסחררים באולינדה, יצרו כמעט זהות אסוציאטיבית בין הקרנבל לבין ברזיל, עד שרבים הסבורים, כי זהו חג דרום אמריקאי. הצלילים, הקצב ואף הנושאים האפריקאים, רומזים כאילו שורשי הקרנבל הינם באפריקה. למעשה, זהו חג קתולי, ששורשיו נעוצים בראשית הנצרות. ראשיתו והתפתחותו של הקרנבל קשורים באופן הדוק כל כך ברומא, וונציה  ופירנצה, עד כי הקרנבל הוא איטלקי באופיו.

ראו באתר זה: קרנבל ונציה;    קרנבל הניוקי בוורונה;   קרנבל ויארג'ו , קרנבל לוצרן, קרנבלים של חורף באירופה ,                  הקרנבל  של  טרנריף 

ראו גם כתבתה של רויטל חורש, על  הקרנבל בבלגיה,  במגזין האלקטרוני של מסע אחר.

ראו גם באתר זה : פורים – הקרנבל היהודי

ראו כתבה של רווית חבשוש: הקרנבל בסרדיניה;     ראו גם: מצעד הממוטונס במאמוידה

במקומות רבים נהוג לחוג את הקרנבל בפאר, בתהלוכות ססגוניות של תחפושות ובבובות ענק, ובלוויית משחקים היתוליים, שירה ומחולות. הקרנבלים של קלן ומיינץ בגרמניה, ניס, דיז'ון, בורדו וליון שבצרפת, קרנבל הג'ז של ניו-אורלינס שבלואיזיאנה (ארה"ב) – הם מוקד משיכה לתיירים.

הקרנבל הוא הרבה יותר מכך. זוהי תופעה עתיקת יומין. בכל העולם האירופי, היוו הקרנבלים הזדמנות נאותה לעריכת ירידים, ובהם דוכנים למשחקים ושעשועונים. בצרפת ועוד יותר בחבלים הקתוליים של גרמניה ואוסטריה, שם נערכו הקרנבלים בשיאו של החורף, היה הקרנבל חג שבו הותר הרסן המוסרי, חג של פריצות כמעט, כשבמהלכו הסירו אנשים את טבעות הנישואין ויצאו לחגוג.

הקרנבל מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות התיאטרון העממי, שירי העם והמחולות. הפולקלור היהודי הושפע אף הוא מרוח הקרנבל, במיוחד מחזות ה"פורים – שפיל", שהוצגו בקהילות יהודיות רבות במזרח אירופה, ותהלוכות ה"עדליידע" שנערכו בתל-אביב, משנות השלושים ועד 1965.

הקרנבל האירופי העניק השראה לציירים, כגון הצייר הוונציאני ג'יובני מודניקו (Giovanni Domenico Tiepolo 1727-1804) שהצטיין בתיאור מראות קרנבליים והמריץ מלחינים לחבר יצירות מוסיקאליות. כך למשל נכתבה האופרה "קרנבל בוונציה"  (Le carnaval de Venise)של אנדרה קאמפרה (André Campra) ב-1699; "קרנבל רומאי" של הקטור ברליוז  ב-1884; "קרנבל" של דבוז'אק (Antonín Leopold Dvořák)  ב-1892 ו"קרנבל החיות" של סן-סנס  (Charles Camille Saint-Saëns)‏.

הקרנבל הברזילאי היה מקור השראה לספרים של ז'ורז'ה אמאדו,  ולסרט  "אורְפֶאו נֶגרו" של מרסל קאמי. הקרנבלים בעולם החדש, שהשירה והמחול הם חלק בלתי נפרד מהם, התפתחו ממסורות אירופאיות ומקומיות. בנוסף לקרנבלים המפורסמים בריו דה ז'ניירו, סלבדור ואולינדה, קיימים קרנבלים בברזיל כולה. כך למשל קרנבלי סטודנטים ספונטאניים באורו פרטו (Oro Preto) ובאג'ודה, קרנבל של מועדונים בסאן פאולו, וקרנבל מיוחד במנאוס (עם דגש ילידי ”אינדיאני"). פופולארי מאד הוא קרנבל הרחוב של מוסיקת ה'קליפסו' המתקיים באי הקריבי טרינידד. קרנבל סולידי יותר מאלו מתקיים בפורמרקה (Puramarca) שבצפון ארגנטינה; קרנבל מחוללים בקוסקו שבפרו; ה'דיאבלדה' (Diablada) – קרנבל המסכות לכבודו של השטן באורורו שבבוליביה; קרנבל סוער בברנקייה  (Baranquilla)שבקולומביה, קרנבל שקט יחסית בוֶורה קְרוז שבמכסיקו, ועוד. הפורטוגלים, שהביאו עמם את הקרנבל לברזיל, הביאו אותו גם לגואָה שבדרום הודו, שם הוא נערך בתהלוכות דתיות המזכירות להפליא 'פוג'ה' הודית.

ראו באתר זה: קרנבל בטרינידד . קרנבל השטן בבוליביה.

התאריך

במרבית המקומות חוגגים את הקרנבל ארבעים יום לפני הפסחא, ומכיוון שהפסחא משתנה – כמותו גם הקרנבל. למרות שלוח השנה הנוצרי הוא שמשי ומועדיו קבועים, משתנה מועדו  של הפסחא בהתאם לשינויים השנתיים במועדו של הפסח העברי. בארצות הנוצריות – אורתודוכסיות, מתקיים הקרנבל שלושה עשר ימים מאוחר יותר, כך למשל, בפטראס (Patras) שביוון.

מקור הקרנבל הקתולי

קרנבל (Carnival) הוא חגיגה עליזה, הנהוגה בארצות קתוליות רבות, בימים האחרונים שלפני צום "הארבעים".  ביום רביעי, המכונה "יום ד' של האפר" (Ash Wednesday) עובר העולם הנוצרי מעבר חד מאד, מתקופה של ריקודים, הילולות וניאופים, לתקופה של צומות וסיגופים, היא תקופת ה"לנט" (Lent) ו"צום הארבעים".  המסורת גורסת כי הצום נועד להזכיר למאמינים את ארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו במדבר יהודה, במקום בו ניצב כיום מנזר ה"קָרֶנְטָל" (מלשון "קרנטה" = ארבעים).

ישו ישב מבודד במדבר ולא שעה לפיתויי השטן (משום כך, מקום בידוד בעלי חיים נקרא "קָרֶנְטֵינה"). בהשראת המאבק בשטן, הפכו ימי ה'לנט' גם לתקופה של כפרה לחוטאים.  בתחילת ה'לנט' נהגו לכנס את החוטאים, ולאחר ארבעים ימי תשובה הם היו מוכרזים שוב כחלק מהקהילה. את גופם של בעלי התשובה נהגו למרוח באפר, ומכאן – יום רביעי בו מתחיל מנין הצום נקרא "יום ד' של האפר".  החל מהמאה ה-11 התמעט מאד צד התשובה אשר בצום, אך שם היום הראשון לצום נותר בעינו. כיום נתפסת התקופה הזאת, ובעיקר אצל הקתולים, יותר כתקופת הכנה לחגיגות הפסחא. במרבית הארצות הקתוליות נותרה מהצום המקורי של ישו רק ההימנעות מאכילת בשר. יש הגורסים שמכאן נובע המונח 'קרנבל', דהיינו, 'קָרְנֶה לֶבֶרום', דהיינו – 'עזבו את הבשר', או 'קרנה וָאלֶה' – 'שלום לבשר'.

סביר יותר להניח, שמקורו של השם "קרנבל" הוא בצמד המילים:  carrus navalis, שהוזכרו לעייל והן שמה הרומי של העגלה ששימשה בפולחנו של בכחוס ופירושו "ספינת השוטים". יש לציין כי השימוש ב"ספינה" – "עגלה" כזו, היה נהוג גם בפולחנים קדומים יותר המיוחסים בין השאר לאל "מרדוך" הבבלי ולאלה "איזיס" המצרית. החג המצרי התגלגל לרומא, שם הוא נקרא "נביגיום איסידיס" Navigium Isidis)), שהוראתו "ספינת איזיס" ונחוג מדי שנה ב-5 במארס, עד שבוטל במצוות הקיסר תיאודוסיוס. כמה חוקרים סבורים שזהו מקורו של הקרנבל המודרני ומ – carrus navalis (מילולית: תהלוכת הספינה), נובע המונח "קרנבל".

מכל מקום, תקופת ה'לנט', שמאפייניה הם צום (חלקי), כפרה וחוויית מוות, הם מבחינה מסוימת הד לתקופה שקדמה לה: חגיגות הקרנבל. אם מיום רביעי, יש לצום ולכפר על החטאים, מה הולם יותר מאשר לזלול, לסבוא, לחגוג ולחטוא עד אז?

מקור התופעה

בפתח סקירתנו קשרנו את הקרנבל לנצרות הקתולית, אך הקרנבל היא תופעה קדומה בהרבה. מרבית המחקרים העוסקים בנושא, מוצאים את שורשי הקרנבל ברומא או פירנצה.  הקרנבל של ריו דה ז'נרו הוא איטלקי באופיו (אם כי מרשים הרבה יותר) ונובע באופן מובהק מהקרנבל של רומא.  למרות זאת, מתברר כי תופעת הקרנבל קיימת באנושות מאז ימי מצריים העתיקה והתרבויות המסופוטמיות הקדומות. מקורו ההיסטורי של הקרנבל מעורפל למדי, וקשור כנראה בטקסים עממיים לכבוד תחילת השנה החדשה וההתחדשות המחזורית בטבע.  היו גם חגים בעלי אופי קרנבלי, שנחוגו סמוך ליום השוויון (21 במארס) וציינו את התחדשות הצמחייה באביב.  היו אירועים קרנבליים בבבל, במצריים העתיקה (פסטיבל אוזיריס), ובתרבויות עמק האינדוס של הודו הקדומה. פורים של העם היהודי הינו חג בעל שורשים פרסיים או מסופוטמיים ברורים.  "אזני המן", המחולקים במשלוחי המנות, הם שרידים של פולחן בבלי קדום לכבודה של "מלכת השמים", ומכאן צורתם, הדומה לאיבר מין נשי. [אם כי מקור השם 'המן' ב'אזני המן' איננו בשם החמני 'המן' (כמו חומייני), אלא דווקא במילה הגרמנית "הימן" שמשמעה "פרג"].

חגיגות קרנבליות רבות לפני עידן הנצרות, נחוגו בעיצומו של החורף, כאשר האדם חרד לנוכח הטבע הרדום, ונועדו בעיקרם לבשר חיים ופריון. הקרנבלים נהגו להזכיר לתת לאדם טעם של מציאות אחרת, ולהזכיר כי השמש תשוב לחייך, והאדמה תשוב לתת את פרייה.  רבים מקרנבלים אלו נחוגו סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, והם קשורים לפחד הטמיר של בני האדם פן השמש תיעלם.  אכן, יום ההולדת לסול אינויקטוס (Sol-invictus), אל השמש הבלתי מנוצח, שהיה נחוג ברומא העתיקה, כמו חג המולד הנוצרי וחג החנוכה היהודי, חלים כולם בתקופה הגורלית בה מגיעים הימים לשיא קיצרם והשמש נסוג מפני החשיכה.

בין סיומו של מחזור אחד ותחילתו של מחזור נוסף, באה לעתים תקופה כאוטית ופרועה שמטרתה כפולה: הבזבוז, המתבטא בצריכה פרועה, בא להביע את בטחון הקהילה באלים, אבל משמש גם כעין אמצעי סחיטה: כיוון שהקהילה מביעה את בטחונה באל באמצעות ויתור (חלקי לפחות) על נכסיה, כך נדרש האל לפצותה באמצעות חידוש הפוריות.

ייתכן מאד כי אחד משורשיו התרבותיים של הקרנבל נעוצות בבָּכְּחָנָלְיוֹת, התהלוכות שהתקיימו ביוון העתיקה לכבוד האל דיוניסוס, שהיו אלו חגיגות יצריות שכללו שתיית יין לשכרה, אכילת בשר נא, ואורגיות המוניות.  במאה ה- 6 לפנה"ס נערכו לכבוד דיוניסוס שלש חגיגות שנתיות, ובתקופה הקלאסית, לאחר שפולחן דיוניסוס רוכך מעט, נערכו אחת לשנתיים, בחודשי החורף, בכחנליות במרומי הפרנאסוס. היו אלו חגיגות "הנשים המשתגעות" – המניאדות – שבעת האירוע חשו משוחררות מכל מוסכמה חברתית.  נשים אלו היו רצות עירומות ביער, משתתפות באורגיות, קורעות בעלי חיים לגזרים ושותות את דמם.  האגדות מספרות שהגיעו למצב אקסטאטי, בו לא הכירו אפילו את קרוביהן. ידוע במיוחד סיפורו הטראגי של פנתאוס, מלך תֶבי, שהתנגד לפולחן דיוניסוס בארצו, והאל (בדמות הכוהן) פיתה אותו לראות את החגיגות.  הנשים חשבוהו לבעל חיים, ובהנהגת אמו אגווה, קרעו אותו לגזרים – אגדה ששמשה נושא למחזה 'בכחיות' של אורפידס. בפנתיאון היווני הוגבל כל אל לתחום אחריות ספציפי.  לכל אל, אפילו לזאוס, היה תחום מוגדר.  דיוניסוס, אל היין והתיאטרון, היה האל האחראי על כל מה שבין התחומים.  אכן כאשר אדם שותה יין וגם כשהוא נמצא בתיאטרון, הוא נמצא במקום כלשהו בין התחומים. המניאדות שהיו משתתפות באורגיות של דיוניסוס (המילה 'אורגייזה', פירושה 'להשתולל'), היו נשים נשואות ומהוגנות, שהוצאו מן התחום, כלומר, יצאו לתקופה קצרה מן הבית (אל הכאוס), כדי לשוב אליו.  כך גם הקרנבל מאפשר לאנשים לצאת מהתחום, (אל הכאוס), להתפרע, ולשוב חזרה אל התחום.

ראו באתר זה: האל דיוניסוס.

פסטיבל סטורנוס

יותר מכל, קשור הקרנבל לחגיגות ההילולה העליצות של ה'סטורנליה'  (Saturnalia)- החג לכבוד האל סטורנוס   (Saturnus)- שנערכו ברומא העתיקה. זהו אל אטרורי קדום, שעם הזמן זוהה עם קרונוס היווני.  חג זה החל ב- 17 בדצמבר ונמשך עד ל- 24 בו (שבוע שבמרכזו היום הקצר בשנה).  היה זה חג בעל אופי מאד קרנבלי, הדומה ביותר באופיו לקרנבלים של ימינו.  נערכו בו תהלוכות ומשתאות ונשלחו מנות. העבדים הסבו, תוך חירות גמורה, לשולחן המשפחה, ואדוניהם שימשו אותם, לזכר תור הזהב האגדי, שבו לא היו הבדלי מעמדות.  במקרים רבים הורשו העבדים להתלוצץ ואף לעלוב באדוניהם.

מבין העבדים בחרו את מלך הכאוס, שלו ניתנה הזכות לשכב עם פילגשי אדונו.  מלך הכאוס היה נוהג לפרסם צווים מגוחכים וכולם היו מצווים למלא אחריהם.  בתום החגיגות היה מלך הכאוס מוצא להורג, כאות ברור של השבת הסדר על כנו.  מנהג הכתרת מלך הכאוס מקובל עדיין ברוב הקרנבלים בעולם – כמובן, בלי הסוף הטרגי.  גם לאחר ימי העבדות ברומא העתיקה, נותר טשטוש הגבולות בין המעמדות והמינים יסוד חשוב בקרנבלים, שהוגשם באמצעות תחפושות ומסכות. בטשטוש הזה, שמאפשר לאדם להשתחרר לזמן קצר מזהותו החברתית, היתה טמונה עיקר חשיבותו החברתית של הקרנבל.

הקרנבלים של אירופה בימי הביניים

הקרנבל של ימינו הוא אפוא ווריאציה נוצרית, במיוחד קתולית, של הקרנבלים הקדומים. למרות שהקרנבל הנוצרי צמוד לימי ה"לֶנְט", אין לו משמעות דתית ברורה ואיננו חג חקלאי.  במהלך הקרנבל בימי הביניים נהגו להוזיל את מחירי המזון והמשקאות, דבר שתרם לאווירה החגיגית.  גברים צעירים נעו בחבורות והטרידו נערות ולעתים אף אנסו אותן (קיים במידה מסוימת גם היום, אך כאירועים חריגים). ההמונים נהגו לחבר שירים ומחזות, ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה.  במסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסייה וערכו פרודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים.

העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון. ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר.  משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון.  כנראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, הותירו ואף עודדו שבירה חמורה כל כך של הכללים, משום שכמעט כל חברה  הזקוקה לחוק ומצייתת לו, זקוקה גם לחוויה של שבירתו, כמובן לתקופה מוגדרת.  [יוצאת מן הכלל היא החברה המוסלמית, הערבית כמו גם האסייתית, שם אין קרנבל ואין דמוי קרנבל].  חג הפורים של העם היהודי הפך לקרנבל של מעין התנהגות פרועה, שהצדקתו היא פסוק שולי המופיע פעמיים במגילת אסתר (פרק ח', 17 ופרק ט', 22).  קרנבל זה, שמקורו הפגאני ברור, מתרחש טרם האביב (הגעת גרעיני הדגן למצב אכיל).  בפורים משתכר אדם "עד לא ידע".  השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה.  אפילו בחוגים חרדיים נוהגים להתיר איסורים, כגון עישון סיגריות לילדים. בישיבות תיכוניות, הידועות ביחס הכבוד שמראים התלמידים למוריהם, נוהגים במסיבת פורים, להפוך אותם לחוכא ואטלולא.

הקרנבל כטקס היפוך

מאפייני הקרנבל הם הזלילה והשתייה, בדרך כלל מאכלי בשר הנחשבים למאכל האהוב על האלים, או מאכלי דגנים המסמלים פוריות. מאפיין בולט עוד יותר הוא פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.

חוקר הספרות הרוסי מיכאל באחטין, כי הקרנבל הינו השתקפות רוחה העולצת של התרבות העממית המחצינה את ביטוייה כנגד התפיסה הכנסייתית. מעיין תפיסה אמביוולנטית של העולם הקוראת תיגר על הסדר ההיררכי.  הקרנבל נתפס על ידי באחטין כמעין תמונת נגטיב של המציאות שהיסוד החשוב ביותר שלה הוא הצחוק. אך צחוק זה אינו צחוק אירוני, סאטירי או פארודי בלבד. הוא נובע משבירה מסוימת של המציאות, מאמביוולנטיות של עצם ההכרה והתפיסה האנושית. בקרנבל אין אמת או שקר, אין נכון ולא נכון, הקערה מתהפכת על פיה, העבד הופך למלך, המעמדות הנמוכים תופסים את קדמת הבמה והקרנבל כולה מהווה אנטיתזה למציאות היומיומית המשמימה. אמביוולנטיות היא מושג המפתח להבנת רעיון הקרנבל של מיכאיל באחטין, השבירה של ההיררכיות המקובלות, טשטוש הגבולות בין המופע והשחקנים לבין הצופים, הצחוק של הקרנבל מופנה אל כל המשתתפים בו, שהם הצוחקים ומושאי הצחוק גם יחד, וטשטוש גבולות זה, לדעת באחטין, הם גם טשטוש הגבולות בין החיים והמוות.

הקרנבל הוא חג של היתר ופריקת עול, הנותנים פורקן, לזמן קצוב ומוגבל, למתיחות המצטברת בבני החברה, לרגל המגבלות שכללי ההתנהגות היומיומית מטילים עליהם. חג מטיפוס כזה בולט בחברות, בהן הפיקוח החברתי חמור מאד, והסדרים החברתיים נוקשים – כגון החברה הפיאודלית של ימי הביניים, שבה היה הקרנבל אחת ההזדמנויות המועטות לפורקן כזה.  הקרנבל שימש מעין שסתום לחץ חברתי, המאורגן כמובן על ידי המעמד השליט ומאפשר לבני המעמדות הנמוכים לפרוק מתחים ולבטא מאוויים. כך הם יכולים, למחרת הקרנבל, לחזור ולשרת את בני המעמד הגבוה.  הקרנבל, כמו הסטורנליה והבכחנליות שקדמו לו, הינו דוגמא מובהקת של טקס היפוך. באמצעותו משיגים מטרה על ידי כך שמאפשרים את היפוכה, היינו, כדי לשמור על הסדר, מתירים להפר אותו באופן מבוקר.

[האנתרופולוג הדרום אפריקאי מקס גלקמן (Max Gluckman) עסק בטקסים נפוצים, המתאפיינים בביטוי של מתח וקונפליקטים חברתיים- טקסים העוסקים במאבקים ומתחים חברתיים. בטקס יש מובעת מחרה  כנגד סדר חברתי, אך יחד עם זאת, שימור של הסדר עצמו. הוא טוען שדווקא המחאה וביטוי הקונפליקט דרך הטקסים תורם לשימור הסדר החברתי][1].

בחברות רבות מתקיימים טקסים של שבירת הטאבו; דבר המביע את היחס האמביוולנטי של החברה אל עולם האלים ואל איסוריה היא. במקומות רבים השבירה היא אירוע טקסי המנוהל על ידי מנהיג הקבוצה, בעוד שהקרנבל הוא אקט ארוך של פריעת סדר כאוטית ומבודחת. בעולם הקתולי המחמיר של ימי הביניים התירו נציגי הסדר להעביר עליהם ביקורת וללגלג עליהם; אפילו הכנסייה נאלצה להתיר להם לשים ללעג את היקר לה מאותה סיבה שהרומאים התירו לעבדים להתהולל בחגיגות ה'סטורנליה', כי כבר אז היה ברור כי ללא פורקן, חבית חומר הנפץ החברתית עלולה להתפוצץ.  הקרנבל נתפס אפוא כשסתום לשחרור לחץ.  אז (כמו היום) ברור היה כי מוטב לאפשר לאנשים לפרוק רגשי טינה וכעס בתקופות מוגדרות ועל פי כללים ברורים, וכך להימנע מהתפרצויות קשות יותר, במועד לא נח ובלתי צפוי מראש.

הקרנבל הינו טקס היפוך מובהק. המנהיגים מאפשרים להמון לפרוע את הסדר, כדי להשיג באמצעות ההתפרעות את ההפך, את שמירת הסדר.  חברה הרוצה לשמור על גבולות ברורים, חייבת לאפשר לחבריה לפרוץ אותם לעתים, באופן מבוקר. כשם שהסטרונליה הרומית, "אם כל הקרנבלים", היא חג שכוננוהו אדונים ולא עבדים, כך גם הקרנבלים לא היו אירועים שוליים, שנחגגו על ידי השכבות העממיות, אלא אירועים מרכזיים שהחברה כולה נטלה בה חלק.

דיוניסוס ואפולו

אך טבעי היה שגם חוקר כפרידריך ניטשה יידרש לעניין הקרנבל. ואכן, כבר בשנת 1870, כתב מסה מופלאה "דיוניסוס ואפולו – מסות על האמנות".  שם מתאר ניטשה את היסודות האפולוניים המתעמתים בנפשנו עם היסודות הדיוניסיים.  אפולו אל הרפואה, היופי, היצירה, האור והשמש, מייצג את כוחות הארגון, הסדר והתרבות.  דיוניסוס לעומתו, אל היין, העליצות והיצר מייצג את הפיזי והחייתי שבאדם. [את הפולחנים שרווחו בעת העתיקה מקובל להגדיר כ"פולחנים אפולוניים או כפולחנים דיוניסיים. כך למשל, פולחנה של האלה הכנענית ענת, שהיו מעורבות בו אורגיות המוניות, נחשב לפולחן דיוניסי מובהק).  "היוונים…" קובע ניטשה, "אשר הביעו וגם הסתירו את סוד השקפת עולמם באליהם, העמידו כמקור כפול לאומנותם שתי אלוהויות, אפולו ודיוניסוס.  שמות אלה מייצגים בתחום האומנות סגנונות מנוגדים הצועדים כמעט בכל עת זה לצד זה, תוך מאבק מתמיד" שני הכוחות הללו מופיעים מתאחדים ומתעמתים בקרנבל.

מאחר שבקרנבל חלום הופך למציאות, הרי שכל הסייגים והמגבלות שהציבו המצוקה והשרירות בין בני האדם נעלמים. העבד הוא איש חופשי, האציל והנחות מתאחדים ומשתווים. האדם, קובע ניטשה, לא עוד אומן הוא, אלא הוא עצמו הופך ליצירת אומנות. הוא מתהלך קסום ומרומם ממש כשם שראה את האלים מתהלכים בחלומו. בקרנבל נכרתת לתקופה זמנית, בין דיוניסוס לאפולו "ברית אחים נפלאה". בתקופה זו כובל המרכיב האפולוני הרציונאלי בחוזק יד, את האי רציונאליות העל טבעית של המרכיב הדיוניסי. וכך אומר ניטשה: "בשיכרון הדיוניסי בסערת המרוץ המטורפת על פני כל סולם קולות הנשמה בהשפעת סמים מעוררים או בהתפרצות יצרי האביב, מתגלה הטבע במלוא כוחו. היה זה (העם) האפולוני שכבל את עוצמת היצר בכבלי היופי, הוא רתם בעול את האלמנטים המסוכנים ביותר של הטבע, את חיות הטרף הפראיות ביותר שלו".

מעניינת במיוחד קביעתו של ניטשה: "אם היצר (דיוניסוס) המודחק מתפרץ מכלאו או אם הוא נהרס לחלוטין, אזי נעלם הכוח המניע. ובאין יצר אין יצירה (אפולו) והתרבות כולה שוקעת ואובדת". ניטשה מייחס חשיבות עליונה ליסוד הדיוניסי וקובע חד משמעית, כי "עיקור היסוד הדיוניסי משמעותו אחת: הכחדת היסוד החיוני-יצירתי שבלעדיו אין חיים ושבהשמדתו מתרוששים החיים ועוצמתם פוחתת והולכת. ניטשה רואה בכך סכנה לתרבות האנושית".

הקרנבל יוצר מסגרת בה יצר החיים הדיוניסי הכאוטי משהו, יכול לדור בכפיפה אחת עם יצר החיים האפולוני, וביחד לקיים את יסוד החופש והספונטאניות. האפיקים הדיוניסיים הם מקיימי החיים ובהעדרם, או בהיחלשם צפויה סכנת כיליון לתשוקת החיים. ניטשה מעמיד על נס, שני עקרונות שלכאורה הם מנוגדים, אך בתפיסתו הם משלימים אחד את השני. בעצם מעמיד ניטשה את פילוסופיית החיים ומוסר העוצמה על עקרונות היצירתיות והיצריות המקנים לחיים את ערכם.

להמשך קריאה: הקרנבלים בעולם: מאפיינים.

הערות

 [1] בשבט הזולו למשל, אלו טקסים חקלאיים שבהם יש היפוך בין הנשים לגברים, יש מרידה של הנשים בגברים דרך הטקס, מנקודת מבט בני השבט דרך הטקס הם סגדו לאלת החקלאות כדי להבטיח תבואה.

בטקס זה נשים לבשו בגדי גברים, נשאו מגינים, עשו מלאכות גברים מובהקות, למרות שבד"כ יש איסור על כך. הם שתו בירה, דיברו גס ,דברים שאסורים על נשים בשבט, לגברים בטקס אסור להתקרב לנשים גלקמן עוסק בטקסים נפוצים המתאפיינים בביטוי של מתח וקונפליקטים חברתיים- טקסים העוסקים במאבקים ומתחים חברתיים. יש פרדוקס- בטקס יש מחאה נגד סדר חברתי אך יחד חיזור ושימור של הסדר עצמו. הוא טוען שדווקא המחאה וביטוי הקונפליקט דרך הטקסים תורם לשימור הסדר החברתי.