צ'ילה : עלייתו ונפילתו של סלבדור איינדה

כתב: גילי חסקין; ‏14/11/2018

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

הקדמה

צ'ילה היא המדינה היחידה באמריקה הלטינית, שבמשך 25 שנה, עברה ממצב של מדינה מתפתחת, עם סגנון שמרני מיושן – של משפחות – למדינה בעלת שיעורי צמיחה מעוררי קנאה (% 10 בשנה, במשך למעלה מ- 10 שנים). יש בה רק % 7 אבטלה (נחשב לתעסוקה מלאה)[1]. בשנות ה-70 של המאה העשרים היו בה אלפי אחוזי אינפלציה. בעבר נחשבה לאי מנותק מסביבתו; כיום היא השער המרכזי בין המזרח הרחוק לדרום אמריקה דרום אמריקה ואירופה, דרום אמריקה וצפונה. צ'ילה חזקה דיה, כך שיכולה להרשות לעצמה להיות מחוץ למסגרות הכלכליות ביבשת אמריקה (אמרו-סור, קבוצה אנדינית, קבוצת נפט"א). זו מדינה המושכת אליה השקעות (קנדה לבדה למשל השקיעה בה בעבר, 3-4 מיליארד דולר בשנה). טיול בצ'ילה הוא קודם כל טיול של טבע ונוף. הטיול בצ'ילה מתמקד בדרך כלל בדרום הרחוק; באזור האגמים, או בפטגוניה הצ'ילנית. חלק מהטיולים מגיעים לצפון הרחוק, בגבול פרו ובוליביה. טיול בצ'ילה לא עוסק כמעט בתרבות פרה קולומביאנית (למרות שקיים מוזיאון יפה בסנטיאגו). תשומת הלב מופנית בדרך כלל, לאירועים האלימים של שנות השבעים, של המאה העשרים.

ראו: אלבום תמונות מטורס דל פיינה – דרום צ'ילה.

אלבום תמונות מאזור האגמים בצ'ילה

ראו: אלבום תמונות מטיול בצפון צ'ילה

אלבום תמונות מפטגוניה (דרום ארגנטינה ודרום צ'ילה) – 2012

ראה קודם: תולדות צ'ילה מהכיבוש הספרדי ועד איינדה

רקע

מיקום אסטרטגי

צ'ילה מאז ומתמיד עניינה את העולם יותר מאשר מדינות אחרות בדרום אמריקה  כל העולם עסק בפינושט (שם צרפתי. מבטאים "פינושה"). מדוע?

התשובה טמונה במישור הגלובאלי. העולם הוא שולחן שח-מט ענקי. צ'ילה נמצאת במיקום אסטרטגי. הקשר בין יבשת דרום אמריקה לבין האוקיינוס השקט (ואסיה) בנוסף לחופה העצום  באוקיינוס זה, צ'ילה חולשת על האוקיינוס הדרומי ועל המעבר בין האוקיינוס השקט לבין האטלנטי. השליטה במקום  היתה חשובה לארצות הברית ולברית המועצות. צ'ילה היתה הנקודה, שברית המועצות, באמצעות קובה, ראתה כראש גשר אסטרטגי – דבר שארצות הברית רצתה למנוע.

מפת צ'ילה

מסורת שלטונית

ההשתלשלות הפוליטית שהחלה עם בחירת איינדה והסתיימה בהפיכה של פינושט הדהימה את העולם, כי צ'ילה נחשבה לאי של יציבות ושפיות בסביבה המסוכסכת של שכניה. אופי השלטון בצ'ילה היה שונה מאשר במדינות אמריקה הלטינית האחרות, כמו ארגנטינה למשל. שם החזיקו משפחות האצולה  אדם שאחראי לקרקעות (משפחות האצולה גדולות ולהם בן בצבא, בן לכמורה, בן לכלכלה). בצ'ילה המצב שונה לחלוטין. שם, למשפחות האצולה היו (ויש) קרקעות המשתרעות  מהרי האנדים ועד לים, אך בניהם לא הלכו לצבא, שנחשב לירוד מבחינה חברתית, וכמעט שלא הלכו לכמורה, מסיבות דומות.

צ'ילה היא חריג בנוף אמריקה הלטינית. במאה ה- 20 היא בלטה כמעוז יחסי של דמוקרטיה ביבשת מוכת הפיכות [הפיכה באה מלמעלה, בניגוד למהפכה שבאה למטה, מהעם]. ייתכן וחוסר הניסיון בהפיכות צבאיות, גרם, בצורה פרדוכסלית, להפכה צבאית כה אלימה.

עליית איינדה לשלטון

בבחירות שנערכו בשנת 1970 ניצח, אם כי בהפרש זעום, סלבדור איינדה סלבדור גיירמו איינדה גוסנס  Salvador Guillermo Allende Gossens), שהיה מועמד "החזית המאוחדת" (Unido Popular)) של הסוציאליסטים והקומוניסטים. מוצאו של איינדה היה מעורב: משפחת אביו הייתה ממוצא בסקי, בעוד אמו הייתה מצד אביה ממוצא בלגי ושם משפחתה גוסנס. סלבדור איינדה למד רפואה באוניברסיטת סנטיאגו דה צ'ילה, בשנת 1933 פרסם את עבודת הגמר שלו כדוקטור לרפואה והתעניין במיוחד ברפואה חברתית. בשנת 1938 ניהל את מערכת הבחירות של מפלגת "החזית העממית" של צ'ילה, ולאחר ניצחונה בבחירות היה שר הבריאות, בשנים 1940-1938, בממשלה שהקימה. כשר פעל להדברת הטיפוס, לייצור ולהפצת תרופות נגד מחלות מין מדבקות, לתקצוב מרכזים להיגיינה ציבורית, להרחבת שרותי רפואת שיניים בבתי הספר ולהקמת קנטינות לסטודנטים באוניברסיטאות.

במקביל לפעילותו הפוליטית, ובמסגרת "הבונים החופשים", ערך איינדה את כתב העת של ארגון הרופאים של צ'ילה, Boletino medico de Chile, וכמו כן את כתב העת הצ'יליאני לרפואה חברתית Revista de medicina social, שיצא לאור בעיר הולדתו ולפראיסו.

במשך כמעט ארבעים שנות פעילות פוליטית, שימש איינדה כנציג המפלגה הסוציאליסטית, גם כסנאטור וכשר. היה זה ניסיונו הרביעי להיבחר לנשיאות המדינה; הצלחה שבאה לאחר שלושה כישלונות. הוא נכשל קודם לכן, בבחירות של 1953, 1958 ושל 1964  אז עמד בראש "חזית הפעולה העממית" (Frente de  Accion Popular- FRAP).

אנשי העסקים ואמצעי התקשורת הביעו בחשש גלוי מניצחון של מועמד בעל תפישה סוציאליסטית. בשולי הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל, חלה הקצנה מסוכנת. בשנתיים שקדמו לבחירתו, חלה בצ'ילה הקצנה פוליטית של ממש בקרב הסטודנטים. נוצרו קשרים בינם לבין פועלי תעשייה בלתי מאורגנים, איכרים ותושבי שכונות העוני. קבוצה שכינתה את עצמה "קבוצת השמאל המהפכני (מי"ר), ניהלה פעילות מחתרתית והצטיידה בנשק. תוך שהיא מדרבנות איכרים לתפוש בכוח אדמות ומאיצה בפועלים להשתלט על מפעלים. במערכת הבחירות הציג הימין כרזות בהן נראו הטנקים הסובייטים ברחובות פראג באוגוסט 1968, כדי להמחיש מה צפוי לצ'ילה, בעקבות ניצחון של השמאל[2].

ניצחונו של איינדה ב-1970 התאפשר הודות לפיצול בגוש האנטי סוציאליסטי, שקיבל אף על פי כן 62% מהקולות, לעומת 36.2% שניתנו לאיינדה. המפלגה הקומוניסטית, אשר זכתה ב-37% מהקולות בבחירות ב-1970, שקדמו להקמת הממשלה, תמכה באיינדה, מועמד הסוציאליסטים, שהגדירו עצמם "מרקסיסטים".

לממשלת האחדות העממית בראשות איינדה היו שותפות ארבע מפלגות: המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, מפלגת האיכרים והמפלגה הרדיקלית. הרדיקלים היו שמרנים, שהשתתפו גם בממשלות קודמות.

הקואליציה של איינדה, בשיתוף עם הקומוניסטים, הכתה את המדינה בתדהמה זו היתה הפעם הראשונה שקומוניסטים הגיעו, אחרי בחירות חופשיות, לשלטון בדרום אמריקה. הדבר דומה היה לקואליציה של פרנסואה מיטראן (François Mitterrand) בצרפת ב-1981[3]. אם כי כאן זה היה חריף יותר, כי הקואליציה נערכה לפני הבחירות, ולא לאחריהן, כמו בצרפת.  טוענים שמפלגות הימין רצו  להוריד את איינדה בהפיכה, מיד לאחר שנבחר, אך הצבא סירב. כל מי שהיה עשיר פחד מאיינדה. היה זה מעבר חריף מחברה שמרנית מושרשת למשהו הקרוב לקומוניזם. איינדה היה סוציאליסט, אך הסוציאליזם שלו היה קומוניסטי. היו חוגים במפלגתו שהיו יותר קיצונים מהקומוניסטים[4].

איינדה ביקש ליישם את הסוציאליזם בדרכי שלום ובאופן דמוקרטי. הוא היה דמוקרט מושבע, שמתח ביקורת פומבית על ברית המועצות ולא האמין במשטר מדיני המושתת על מפלגה אחת. הוא היה אידיאליסט. אך מוקף באנשים צעירים וחסרי ניסיון. חבורת "ילדי פרחים", בשנות העשרים לחייהם, שרצו לשנות את הכלכלה. נשיאותו של איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הייתה רצופה משברים וקשיים שאותם הערימה האופוזיציה.

ממשלת איינדה, הלאימה את כל תעשיית המכרות (שבמרכזה – מכרות הנחושת), את מרבית מפעלי התעשייה הכבדה ואת סחר החוץ. ממשלה זו העמידה תחת פיקוח את כל מוסדות ההון הפיננסי. צעדי ההלאמה והפיקוח הממלכתי פגעו ב-20 המשפחות האוליגרכיות, ששלטו עד אז בכלכלת צ'ילה. כמו-כן הנהיגה ממשלת איינדה רפורמה אגררית רחבה, העלתה ב-50% את שכר העובדים השכירים ושיפרה את התנאים הסוציאליים שלהם .

איינדה חש מחויבות עמוקה, כמעט דתית, כלפי העשירונים התחתונים במדינה. הוא העלה את שכר המינימום ואת הפנסיות, שיפר ללא הכר את השירותים הרפואיים לתושבי המדינה בלי קשר ליכולתם לשלם, הפיץ ספרי מופת מכל העולם במחיר של קופסת סיגריות, כדי שהתרבות העולמית על כל אוצרותיה המגוונים תחלחל גם לשכונות הדלות של צ’ילה. חלוקת חלב חינם לכל ילדי בית הספר השפיעה גם היא לטובה על בריאותם של תלמידי בתי הספר בצ’ילה, שחלקם סבלו ממש מחרפת רעב. ממשלתו הנהיגה חינוך חובה של שמונה שנות לימוד, וזאת במדינה שבה 400 אלף ילדים כלל לא ביקרו בבית הספר. השיכון, החינוך והבריאות קיבלו תקציבי ענק, אך על פי שחלק מהם היה חייב לבוא ממימון גרעוני. עליית המחירים נעצרה בצווי פיקוח ובעקבות זאת השתפר מאד שכר העובדים. יוקרתה של הממשלה עלתה וגם המגזר הפרטי הראה רווחים. אבל למימון הגרעוני היה מחיר כבד – אינפלציה מואצת החל מאמצע 1972, בדיוק כאשר ההכנסות של צ'ילה מיצוא הנחושת ירדו, בגלל תנודות בשוק הבינלאומי[5].

חלק מהרפורמות הכלכליות וההלאמות נבלמו בידי האופוזיציה בקונגרס, שהביאה למצב של חוסר משילות. לנשיא החדש לא היה מנדט לשום דבר, ובהתאם לעקרון של תומס ג'פרסון (הנשיא השלישי של ארצות הברית), שעל פיו אסור כי חידושים מרחיקי לכת יישענו על רוב זעום, צריך היה איינדה להסתפק בניהול משק המדינה כמיטב יכולתו. אבל איינדה היה אדם חלש, עם מחנה תומכים מפולג, מהפכני בחלקו, שחמק חיש מהר משליטתו.[6]

לאיינדה היתה אסטרטגיה מרחיקת לכת: הוא הלאים את כל הכלכלה הצ'ילנית. בעלי מפעלים הפכו למנהלים בשכר. מי שיכול היה, מכר את רכושו בפרוטות וברח לארצות הברית. מי שלא הצליח נתקע בצ'ילה. איינדה הלאים את מכרות הנחושת, מבלי לפצות את בעליהם האמריקאים. צעד זה זכה לתמיכה בקונגרס[7], אך הוא עצמו לא נהנה מרוב בבית המחוקקים וכדי לבצע את תכניות ההלאמה, נאלץ לפעול באמצעות צווים. הדבר עודד את העובדים להשתלט ישירות על מפעלי התעשייה, שירותים ציבוריים ואחוזות. כבר בתחילת דרכו היה ברור, שהבורגנות הצ’יליאנית ברובה הגדול מסרבת לקבל את השינויים שהמשטר הסוציאליסטי החדש ניסה לבצע. היו בורגנים שחשו מחויבות לחוקה, אבל רבים אחרים חיפשו שותפים בצבא, בזרועות הביטחון ובחברות האמריקאיות הגדולות שאיבדו חלק מזכויות היתר שלהם תחת איינדה. חברות גלובאליות כמו פפסי קולה ואי.ט.טי (ITT) חתרו בגלוי תחת המשטר[8].

בתחילה תמכה בו המפלגה הדמו-נוצרית, אך היא התרחקה ממנו בהדרגה. בשלב זה ניסתה דווקא המפלגה הקומוניסטית להיות גורם מייצב, אבל המשטר זוהה עם השמאל הקיצוני, שדרש מהפיכה מקיפה, מיידית ובכל מחיר. בעוד איינדה עצמו עולה על דרך ההלאמה הקיצונית, לא היו היסודות הלוחמניים באגפו השמאלי נכונים לקבל על עצמם ריסונים חוקתיים כלשהם. הם הפעילו את "כוח העם", קרי: מועצות איכרים שתפסו חוות חקלאיות ואסיפות פועלים שישתלטו על בתי החרושת. האסטרטגיה היתה לניניסטית. המפלגה הסוציאליסטית הכריזה כי "משימת הרגע היא להרוס את הפרלמנט". הדמיון האמיתי היה לספרד של 1936, שם הפילוגים בשמאל והסחף לאלימות מימין גרמו מלחמת אזרחים[9]. איינדה נלכד ב"מפצח אגוזים", שזרועו האחת היתה המהפכנים במחנהו, והזרוע השנייה מעמד בינוני זועם גדל והולך, יחד עם הצבא, שלנוכח ההתמוטטות נסחף לפוליטיקה[10].

חיים ברעם, במאמרו "מותו של נבל", מדגיש כי היו כמובן גם השלכות בינלאומיות חשובות למהפכה של איינדה בדרכי שלום ותוך כיבוד החוקה והחוקה[11]. איינדה שלל כמה זכויות יתר מהעשירים והחברות הזרות, והציע לעולם דרך חלופית הן לקפיטליזם הדורסני והן לקומוניזם הטוטליטרי. באמריקה הלטינית הענייה עקבו עשרות מיליוני בני אדם אחרי המודל של איינדה בתקווה. האליטות השמאליות הבינו, שקשה יהיה לנדות את איינדה ואת משטרו ולהפעיל נגדו את התעמולה שפעלה כל נגד קובה המהפכנית של פידל קאסטרו, בפרט שאיינדה לא היה דיקטטור כמו קסטרו. איינדה צמח בחברה יותר מתועשת מקובה, עם ערים מפותחות, ארגון חברתי משוכלל יחסית ליבשת, אליטה משכילה ויומרה לזיקה מוחלטת לאירופה מבחינת המשטר והחוק[12].

עורכת הדין חימנה ברונפמן, ששימשה תת־שר האנרגיה בממשלתו של הנשיא איש הימין סבסטיאן פיניירה  (מיגל חואן סבסטיאן פיניירה אצ'ניקה (בספרדית: Miguel Juan Sebastián Piñera Echenique) , בשנים 2010 – 2014 , היתה בזמן ההפיכה בת 24 ואם לתינוק בן שישה חודשים, עיקר תשומת הלב שלה ניתנה למשפחתה ולתנאים הקשים שבהם חיו אז תושבי צ’ילה. “סבלתי מהמחסור בכל דבר ודבר שהיה נחוץ לחיי היומיום”, היא נזכרת. “נאלצנו לחפש מוצרים בשוק השחור, או לעמוד שעות בתור על מנת לקבל מנה אחת לכל אדם – משחת שיניים, סבון, נייר טואלט, קמח, סוכר, בשר. וחשוב מכל, מזון עבור התינוק שלי. אני זוכרת שלאחי היה קשר כלשהו למישהו בשוק השחור. הוא היה רוכש חתיכת בשר עוף קטנה וחותך אותה לקוביות, חלק עבורי וחלק עבור אחותי – גם לה היה תינוק. הקפאנו את הבשר, כך שבכל יום אפשר היה להוציא קובייה קטנה, להפשירה ולהכין אוכל לתינוקות”.

אז, כשהיתה בת 24 ואם לתינוק בן שישה חודשים, עיקר תשומת הלב שלה ניתנה למשפחתה ולתנאים הקשים שבהם חיו אז תושבי צ’ילה. “סבלתי מהמחסור בכל דבר ודבר שהיה נחוץ לחיי היומיום”, היא נזכרת. “נאלצנו לחפש מוצרים בשוק השחור, או לעמוד שעות בתור על מנת לקבל מנה אחת לכל אדם – משחת שיניים, סבון, נייר טואלט, קמח, סוכר, בשר. וחשוב מכל, מזון עבור התינוק שלי. אני זוכרת שלאחי היה קשר כלשהו למישהו בשוק השחור. הוא היה רוכש חתיכת בשר עוף קטנה וחותך אותה לקוביות, חלק עבורי וחלק עבור אחותי – גם לה היה תינוק. הקפאנו את הבשר, כך שבכל יום אפשר היה להוציא קובייה קטנה, להפשירה ולהכין אוכל לתינוקות”. ואז, הגיע בוקר 11 בספטמבר ועמו שיחת טלפון מאביה שהיה עד לתחילתו של הפוטש, שהורה לה ולבעלה: אל תעזו לצאת מהבית. “שמחתי כל כך באותו רגע – על שהסיוט עומד להסתיים!”, היא משחזרת. “בסביבתי רווח לכולם שהממשלה, אשר הוכרזה בלתי חוקית על ידי הקונגרס, הגיעה לסוף דרכה בגלל שגיאותיה ומחדליה”.

בשלב הבא, עת הוכרז עוצר כללי, התאספה כל המשפחה בבית הוריה. “אני זוכרת שחגגנו עם שני בקבוקי ויסקי אשר אבי שמר לאירוע מיוחד”, אמרה. “כל בני הבית תמכו לחלוטין בפוטש, מלבד אחותי הצעירה, השמאלנית, אשר הסתגרה בחדרה. צפינו בטלוויזיה, ראינו את מטוסי חיל האוויר מפציצים את ארמון הנשיאות. התמונות היו עצובות וטראומטיות, אך האמנתי כי בסופו של דבר זה רק לטובה”.

גם היום, 40 שנה אחרי, מצביעה ברונפמן על גורם מרכזי ובלתי מעורער האחראי לכל אשר קרה: הנשיא דאז סלבדור איינדה. “לחלק מן האנשים, ואני בהם, ברור כי דבר ממה שהתרחש לא היה קורה אילו ממשלתו היתה פועלת במסגרת החוק ולא הורסת לחלוטין את כלכלת צ'ילה”, היא טוענת. “למשל, 90% מהחברות בבעלות פרטית הולאמו על ידי המדינה ללא מתן פיצויים. הדבר יצר כורח עבור הצבא להתערב, לאחר שהקונגרס ובית המשפט העליון קבעו שהממשלה פעלה באופן לא חוקי.   לדבריה, ההפיכה הצבאית לא צצה ככה פתאום ובטח שלא כרעיון מטורף של מישהו אלא רק לאחר שחלחלה בצבא ההבנה שללא מעשה זה, הדרך למלחמת אזרחים קצרה: “כל המפלגות הפוליטיות דאז, מלבד זאת של איינדה, אך כולל הנוצרים־הדמוקרטים אשר העניקו לו למעשה את השלטון ורוב התושבים, התחננו שהצבא יתערב”[13].

באותו זמן, בצפון היבשת נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שמאז ומתמיד החשיבו את דרום היבשת לחצר האחורית שלהם, החלו בתוכנית שתוביל שלוש שנים אחר-כך להפיכה צבאית. קיסינג'ר הודיע אז "אני לא מבין למה אנחנו צריכים לתת לארץ להפוך לקומוניסטית רק בגלל חוסר האחריות של אזרחיה". מסמכי מודיעין אמריקאים שנחשפו עשרות שנים אחרי האירועים הללו מגלים, כי ניקסון פקד על סוכנות הביון המרכזית שלו "לגרום לכלכלה לדמם", ואלו ארגנו סדרה של שביתות, בנוסף ללחץ כלכלי גלוי שהפעילה ארצות הברית[14].

איינדה  היה נשיא נבחר, וזה היקשה מאוד על ארצות הברית לפעול נגדו בגלוי, או לארגן חרם כלכלי עליו בהשתתפות מדינות מערביות נוספות. אפילו בארצות-הברית לא היה קונצנזוס לפעילות נגד איינדה. רבים סבורים שאם היה עולה לשלטון בתקופת נשיאותו של ג’ימי קרטר (1976-1980) לא היה נופל קורבן להתנגדות האמריקאית למשטרו.[15] התמורות הכלכליות-חברתיות החשובות יצרו תקדים של תמורות חברתיות עמוקות, שהיו לו השלכות על כל אמריקה הלטינית: תקדים של ממשלת שמאל, שהגיעה לשלטון בבחירות וללא שימוש בכוח, ומימשה את הבטחותיה.

ביולי 1971 החל גורמים קיצוניים שמאל להבריח נשק למדינה לאמיתו של דבר צבר יותר כלי ירייה (30,000) ממה שהיו בידי הצבא בן 26,000 החיילים. איינדה התלבט בין מתן פקודה למשטרה להילחם בשמאל הקיצוני לבין האשמת הצבא (שהיה ימני ביסודו) במזימת הפיכה. יחד עם זאת עודד תכנית לחימוש למליציות  שמאלניות[16].

בנובמבר 1971 הכריזה צ'ילה באורח חד צדדי על שמיטת חובותיה החיצוניים, כלומר, פשטה את הרגל. הבנקים סתמו את מקורות האשראי, ההון ברח, החקלאות היתה בתוהו ובוהו, ייצרה מעט. בתי החרושת עוד פחות ממנה.  היצוא נמוג. היבוא זינק מעלה, ואחר כך, משאזל הכסף, נמוג גם הוא. החנויות התרוקנו. המעמד הבינוני התחיל לשבות. הפועלים, שמצאו כי שכרם קוצץ במונחים ריאליים, הצטרפו גם הם למחאותהמדינה הגיעה למצב קשה. רבים התדרדרו לעוני.

עם עליית איינדה לשלטון, ירדה האינפלציה ל-23%. אבל תוך כמה חודשים הפכה להיפר-אינפלציה. ב-1972 הגיעה ל-163% ובקיץ 1973 ל-190%. השיעור הגבוה בעולם באותה תקופה. ההתדרדרות הזאת קרתה עוד בטרם האמירו מחירי הנפט פי ארבע. אינפלציית איינדה היתה כולה מעשי ידיו.

היתה התמוטטות של הכלכלה. כך לדוגמה בית של ששה חדרים, בשטח של 200 מ"ר, שמחירו הריאלי היה 150,000 דולרים אמריקאים, צנח למחיר של 5,000 דולרים. השגרירויות הזרות רכשו בתים (חוץ משגרירות ישראל כמובן).

בשל הלאמת המכרות נמצא איינדה, מראשית נשיאותו, בעימות חריף עם ארצות הברית, שגם חששה מקומוניזם בחצר האחורית שלה. לאחר שמאמצי ארצות הברית בארגון השביתות לא נשאו פרי. על כן הוחלט לעבור לאמצעים אלימים יותר. נוכחותה של ארצות הברית באמריקה הלטינית היא כה דומיננטית, עד שאין להעלות על הדעת, שתתקיים הפיכה באזור זה, ללא התייחסות כלשהי לארצות הברית. מדיניות זו, שהחלה כבר בשנות ה-50, בהפיכה הצבאית בגואטמלה[17], לא ראתה בעיה בהפלתן של ממשלות דמוקרטיות ואת עלייתם של משטרי-רצח צבאיים ברחבי דרום ומרכז היבשת[18].

ברית המועצות אהדה את איינדה, אך לא העניקה לו כל תמיכה חומרית. האמריקאים חששו שהסוציאליסטים של צ'ילה הוקסמו מהמהפכה בקובה. הימין הפיץ סיפורי בדים על נשק רוסי, שכביכול הוברח לצ'ילה. האמריקאים, בהובלתו של הנרי קיסינג'ר חששו שהוא פידל קסטרו שני והשתדלו להפריע (ראו את הסרט "נעדר")[19].

ראו באתר זה: המהפכה הקומוניסטית בקובה.

איינדה לא רצה להנהיג דיקטטורה של הפרולטריון. הוא החליט להישאר דמוקרטי. להשאיר את הקונגרס פתוח. העיתונות והאופוזיציה תקפו אותו והוא איבד תמיכה. באוקטובר 1972 אירע המבחן הראשון – שביתה רבת משתתפים של בעלי עסקים קטנים ובינוניים ושל בעלי מקצועות חופשיים. השביתות היו פרי דרישות האיגודים המקצועיים הקיצוניים שדרשו את השינויים המובטחים "כאן ועכשיו". מול הלחץ של הימין שחש שהכלכלה מתמוטטת והמדינה נמצאת במצב של כאוס כלכלי וחברתי. השביתה החלה בעקבות השבתת פעולותיה של חברת תובלה גדולה שעמדה בפני הלאמה. נהגי המשאיות, חלקם היו הבעלים של כלי הרכב, חדלו מלהוביל סחורה. לימים התברר שהשביתה אורגנה על ידי ה C.I.A. –ארגון הביון האמריקאי.

סוכני ארגון הביון האמריקאי, שהגיעו בזהות גנובה של סוכני  "קוקה קולה", שיתפו פעולה עם גורמים קיצוניים בימין ועם גורמים בצבא ועודדו אותם לתפוס את השלטון כאמצעי היחיד כנגד השתלטות הקומוניזם על צ'ילה. ראשי ארגון הנהגים שוחדו בסכומי עתק, ופעילותם חיבלה ברפורמות הכלכליות מרחיקות הלכת של הנשיא.

במהלך השנים פורסמו יותר ויותר מקורות המוכיחים את מעורבותו של ארגון הביון האמריקאי, הן בהפיכה והן בביסוס משטר האימים של פינושט

כך למשל: The Pinochet File, שנכתב על ידי Peter Kornbluh , בשנים 1991-2000 וסוקר את הפעילות האמריקאית בצ'ילה במשך שני עשורים. החוקר וצוותו סרקו 22000 מסמכים של ה-CIA, של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה של ארצות הברית.

למפת צ'ילה

די להציץ במפת צ’ילה כדי להבין את מהות תפקידן של המשאיות בכלכלת המדינה. צ’ילה היא מעין פס צר וארוך מאוד בדרום היבשת, שעובר לאורכו כביש אחד בלבד. התלות של הצ’יליאנים בתעבורה יבשתית באמצעות המשאיות הייתה ונשארה מוחלטת.

מארגני השביתה ניצלו את העובדה, שקל לחסום את הציר הזה., ליצור מצב שמזון לא יגיע לשווקים, וכך ליצור התמרמרות. נהגי מוניות ואוטובוסים הלכו בעקבות נהגי המשאיות, והשביתה התפשטה למגזרי-משק רבים: חנויות ומכולות נסגרו, רופאים נעדרו מבתי החולים. המעמד הבינוני בצ'ילה הביע את מחאתו. לאחר 19 ימים, איינדה נכנע. אמנם, הפועלים עמדו לצדו ופעילי מפלגתו קראו לו לנצל את ההזדמנות ולהחריף את מהלכי ההלאמה, אבל הנשיא נאלץ להתחשב גם בהופעתן של כנופיות אלימות ימניות, שפעילותן ביטאה את האפשרות שצ'ילה תיסחף למלחמת אזרחים. איינדה ניסה לפתור את הבעיה בכך שהגביל את ההלאמות ומינה שלושה אנשי צבא לשרים במשרדי הפנים, המכרות והעבודות הציבוריות. מינוי שנועד להרגיע את הימין, אך יצר מצב של תפקוד לא יעיל של הממשלה. למעשה, כוחו של הימין הלך והתגבש בעקבות שביתת אוקטובר 1972[20]. רוב העיתונים תמכו בו. מכיוון שצירים נוצרים-דמוקרטים חדלו לתמוך בממשלה, לימין היה רוב בקונגרס.

בבחירות של מארס 1973 זכתה "חזית השמאל" ל-44% מהקולות[21]. מפלגתו של איינדה זכתה למספר הגדול של צירים, הן בסינט והן בבית הנבחרים. לאופוזיציה היה רוב, אבל זה לא הגיע לכדי שני שליש ולכן איינדה יכול היה להמשיך לתפקד כנשיא.  רק במקרה כזה, יכולה האופוזיציה לחייב נשיא להתפטר, לפי חוקת צ'ילה[22].

הימין חשש שאיינדה לעולם לא ייפול.

ההפיכה

הנחת היסוד היא שהפיכה צבאית איננה יכולה להתקיים, לאורך זמן, ללא הכוחות האזרחיים המסייעים לה. בצ'ילה המצב הזה קיצוני עוד יותר. להבדיל מארגנטינה, שם הפיכה היא החלטה משפחתית (כי כל הגופים שולטים יחדיו), בצ'ילה זו החלטה שבאה מהאליטות האזרחיות. ההחלטה על ההפיכה לא באה מהצבא, אלא מהמפלגה השמרנית (אז נקראה "המפלגה הקונסרבטיבית" וכיום "המפלגה הדמו-נוצרית"). השמרנים חששו שצ'ילה תהפוך לקובה נוספת. הנחת היסוד היתה, שהם ישתמשו בצבא לצורך הפיכה, יחזרו לשלווה של פעם ויקבלו את השלטון בחזרה.

במהלך שנת 1973 נחשפו מספר התארגנויות של קצינים, שתכננו לבצע הפיכה. האחרונה שבהן , ב29 ביוני, התפתחה לכלל ניסיון ממשי. לא היתה זו הפיכה קלאסית, המכונה "גולפה" golpe)) , שם הקצונה הבכירה תופסת את השלטון במהירות ומוציאה את הנשיא מהמדינה, במינימום של שפיכות דמים )היה זה ניסיון הפיכה מהסוג המכונה קווארטלאסו" (מלשון "קווארטל", היינו, מחנה צבאי). שיטה שיתרונותיה נעוצים בכך שאין היא מחייבת השגת קונצנזוס רחב של הדרג הגבוה בצבא. קונצנזוס שלעתים לא ניתן להגיע אליו. אלוף משנה סאופר, גייס למבצע תריסר טנקים שעמדו לרשותו , במחנה צבאי בפרברי סנטיאגו. הוא חילק את הכוח לשנים. מחציתו ניגשה לארמון הנשיאות וניסתה לתפוש שם את הנשיא ולאסור אותו. בעוד שהמחצית השניה נעה לכיוון מעונו של הנשיא, משום שבשעת בקר זו לא היה ברור היכן ישהה הנשיא. הגנרל קרלוס פרטס (Carlos Prats) – שר הפנים וראש המטה הכללי; ידידו של איינדה, ניגש אל הטנק הראשון ופקד על אנשיו למסור את הנשק ולהיכנע. ניסיון ההפיכה הזה נכשל אפוא, אבל האירוע השפיע על הצבא וגרר ויכוחים בקרב הקצונה הבכירה, על הדרך שבה יש לנהוג. התחושה היתה, שמעשהו של אותו קצין בודד, הוא משאלת לב של רבים[23].

ניסיון זה שימש כאות אזהרה לנשיא, והשאלה היתה לא אם תתבצע הפיכה, אלא מתי. איינדה התרכז במאמצים לדחות את ההפיכה, אך היה ברור לו שהיא תפרוץ. הוא נמנע מלנסוע לוועידת המדינות הבלתי מזדהות, מחשש שלא יניחו לו לשוב. אנשי צבא מידידיו יעצו לו ליזום הפיכה מטעמו ולתפוס את הגנרלים בלתי מוכנים. איינדה לא שעה לעצת ידידים ולא השתמש בכלי התקשורת להזהיר את הציבור מפני ההפיכה הממשמשת ובאה. דבר שהתברר כשגיאה גורלית.

בינתיים פרצו המון הפגנות. הידועות שבהן:

* "ליל הסירים" – נשות סנטיאגו יצאו בהמוניהן לרחובות, סירים בידיהן, כשהן מקישות: "הסירים ריקים".

* "ליל התרנגולות": כמה שבועות אחר כך, הגעה משלחת של נשים למחנה הצבא בסנטיאגו, פזרה גרעיני תירס וזעקה: "תרנגולות, הצילו אותנו מהקומוניזם". במהלך הפגנת נשים, איבד הרמטכ"ל את שלוותו, נוכח נשים שצעקו לו "תרנגולת". הוא שלף את אקדחו, והדבר עורר רעש רב. ב-22 באוגוסט, במקביל להצבעה על גינוי הממשלה בבית הנבחרים, הודיעו הגנרלים לרמטכ"ל שאיבד את אמונם  הרמטכ"ל, ידידו של הנשיא איינדה, נאלץ להתפטר. הפיקוד עבר לסגנו, הגנרל אגוסטו פינושט (אוּגוּסטוֹ חוֹסֶה רָמוֹן פינושט אוּגַרְטֶה Augusto José Ramón Pinochet Ugarte;‏ 1915 – 2006) [24], שהיה למפקד העליון של הכוחות המזוינים של צ'ילה ולשר הפנים. לפינושט לא היה לכאורה חלק עם הקצינים שתכננו הפיכה. הוא התמנה לתפקיד, בהמלצתו של פורטס שאולץ לפרוש. פינושט הבטיח לאיינדה אישית שיהיה נאמן לנשיא ולחוקה. פינושט נודע כקצין סתגלן, מאילו שעושים בעיקר לקידום עצמם. אבל מסתבר שהיו בו תכונות חבויות. עובדה היא שרק כמה שבועות לאחר שהמליץ על מינויו, אמר עליו פורטס: "הוא נבל בעל כישורים מוגבלים ואמביציות חסרות גבולות, שמסוגל לעבור חיים שלמים בזחילה, תוך המתנה לרגע שיוכל, במהלך נועז, לבצע את הפשע, שיאפשר לו לשנות את גורלו".. כשבועיים לאחר כניסתו לתפקיד, העביר פינושט את תמיכתו ל"גולפיסטס"   (golpistas) – המצדדים בהפיכה[25].

כנראה שאיינדה תכנן להכריז על משאל עם, בו יכריע הציבור אם עליו להמשיך ולהחזיק בכהונתו. הוא היה זקוק לרוב של % 51 מקולות הבוחרים ומכיוון שבבחירות שנערכו רק כמה חודשים קודם לכן, קיבל תמיכה רק של 44% מקולות הבוחרים, סביר היה להניח שלא יגיע לרוב הדרוש. עם זאת, נראה היה שהברירה היא בין משאל עם לבין הפיכה צבאית. החישוב היה שברגע שיכריז על משאל עם, יאלץ הצבא להשהות את ההכנות להפיכה, לפחות במהלך שלושת חודשי ההכנות למשאל. יש לזכור שהצבא לא התערב בשלטון כמוסד, עד שנת 1973[26]. הקומוניסטים, שהיו יותר ריאליים, תמכו במשאל העם. דווקא הסוציאליסטיים ביקשו להתייעץ. יועציו וחברי מפלגתו של איינדה לא התלהבו ממשאל העם. איינדה היסס עד שב- 10 בספטמבר, לאחר שהקצינים העבירו לו דרישה שיפרוש מתפקידו, הגיע להחלטה, שיכריז על משאל עם, גם ללא גיבוי מפלגתי.

מכל מקום, ב- 10 בספטמבר, הורטנסיה בוסי (Hortensia Bussi), אשתו של איינדה, פלטה בראיון עיתונאי, שהוא עומד להכריז למחרת, הכרזה חשובה, הצבא הקדים את ההפיכה המתוכננת ל- 13 בספטמבר ב- 48 שעות וקיימו אותה ב- 11 בספטמבר וכך מנעו ממנו לפנות ישירות אל העם. ייתכן מאד שלו היה נמנע מלהתייעץ עם יועציו ומפתיע את כולם עם משאל העם, ההיסטוריה היתה נראית אחרת.

דורי גורן, מי שהחל את דרכו כמדריך טיולים ב"נאות הכיכר" ולימים, דיפלומט בכמה ארצות אמריקה הלטינית מבהיר, כי מי שתכנן את ההפיכה היה חוזה מרינו José Toribio Merino)  – מפקד חייל הים[27]. מפקד חייל הים סיכם את פרטי המהפכה עם השמרנים. הוא ראה למרחוק ולא רצה לשלם מחיר עתידי. הוא שיתף את מפקדי הזרועות האחרים, ורק בשלב מאוחר והעביר לפינושט את השרביט. בחשבון ארוך טווח הוא צדק: לימים, מרטינס בוש (Jorge Martínez Busch), מי שיזם את ההפיכה התקבל בעולם בכבוד מלכים ופינושט הפך להיות שנוא – ששלם המחיר של כולם.

בבוקר ה-11 בספטמבר 1973, כוחות הצי הצ'יליאני כבשו את עיר הנמל ולפראיסו, בדרכם חזרה מתמרון משותף עם חיל הים האמריקאי. בשעה 8:42 בבוקר שידר "רדיו הכורים והחקלאים" הודעה מטעמו של מפקד הצבא פינושט, שתבע מאיינדה להתפטר מידית מתפקידו ולפנות את ארמון הנשיאות.

מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני הפציצו את "לה מונדה", ארמון הנשיאות בלב סנטיאגו . באותו הזמן, במקביל, נעצרו בבתיהם שרי ממשלה ורבים מראשי השלטון והובלו כבולים למעצר.

בתוך הארמון סירב הנשיא איינדה להיכנע ולמסור עצמו לידי הגנרלים.

"פועלי ארצי, אני מאמין בצ'ילה ובגורלה”, פנה לבני עמו בנאום רדיו דרמטי. “אנשים אחרים יתגברו על החשכה הזאת, על הרגעים המרים שבהם הבגידה מנצחת”. את נאומו חתם במלים: “אלה דברי האחרונים". והוא הוסיף ואמר: "אלה מילותיי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה."

הבטיח לשלם בחייו בעבור נאמנותו של העם. הוא אמר שיש לו אמון בצ'ילה וכי בני העם ישובו לחוש חופש ולבנות חברה טובה יותר בעתיד. כעבור שעות אחדות, ואחרי שהצבא פרץ לקומתו הראשונה, ביקש איינדה מאנשי צוותו שייכנעו. מיד לאחר מכן לקח לידיו את רובה הקלצ’ניקוב שקיבל במתנה מידידו, שליט קובה, 
פידל קסטרו, והתאבד[28].

האדם האחרון שירד במדרגות היה ד"ר פטריסיו גיחון, אחד מרופאי הנשיא, שפנה לאחור כדי לקחת מסכת גז. באותו רגע, כך סיפר אחר כך, הוא ראה את איינדה מתמוטט לאחור על ספה. כאשר התקרב אליו, הוא ראה את ראשו של איינדה נוטה לאחור ממה שנראה כירייה מתחת לסנטרו. עוד באותו ערב נערכה נתיחה בהוראת הצבא, שהובילה למסקנה כי איינדה מת מירייה שנורתה מטווח קצר "שאפשר שהוא ירה בעצמו".

במשך שנים רבות היו שטענו בצ'ילה שהוא נרצח על ידי הכת הצבאית, אף על פי שרופאו ומשפחתו העידו כי הוא התאבד. אף על פי שתומכיו משמאל, פידל קסטרו למשל, הכריזו כי איינדה נהרג בקרב יריות, הרי שהתאבדותו היתה מקור גאווה, ולאו דווקא בושה, לבני המשפחה שנותרו בחיים. "זה היה מעשה אמיץ מאוד מצדו של מישהו שאהב את החיים", אמרה בתו איזבל[29].

רק בשנת 2011 הוכח סופית, על סמך נתיחה שלאחר המוות, שאיינדה התאבד באמצעות רובה AK-47 שקיבל במתנה מפידל קסטרו[30]. למחרת קבר אותו הצבא בקבר לא מסומן בוויניה דל מאר, כ-120 ק"מ מערבית לסנטיאגו. רק לאחר נפילת משטרו הדיקטטורי של פינושט, בשנת 1990, נערכה לאיינדה הלוויה ממלכתית.

התנגדות מזויינת של השמאל דוכאה תוך שבוע. עם הצבא התנגשו בעיקר פעילים פוליטיים לא צ'יליאנים, ש-13,000 מהם נמצאו בסנטיאגו הבירה. אי יכולתם של הפועלים, תופשי בתי החרושת, או "החבורות המהפכניות" להילחם ברצינות, מעידה שהשמאל הקיצוני לא עורר התלהבות. הצבא פתח מיד במצוד נרחב אחרי החשודים. עשרות אלפים נעצרו. חלקם אך הוחזקו במחנות מעצר מאולתרים, מאחורי גדרות תיל, באצטדיונים. הערכה זהירה אומדת את מספר הנעצרים ב-60,000 איש[31].

באירועים האלימים נהרגו 2,796 איש – רובם מתומכי השמאל[32]. זרים רבים נמלטו מהמדינה[33]. כך גם כרבע מיליון צ'יליאנים. לאחר ההפיכה הופצה שמועה כי איינדה היה קשור לטקסי וודו וכישוף למינהו. מוטיב שנמצא לאחר מכן, שוב, בעת הפלישה לפנמה ב-1991, גם שם נמצאו מוטיבים דומים הקשורים למנואל נורייגה. גם שם, מאוחר יותר התגלה הסיפור כניסיון הכפשה של ה-C.I.A.

עליית פינושט בצ'ילה מתוך הכאוס של משטר איינדה, מזכירה להפליא את עליית פרנקו מתוך הכאוס של ספרד הרפובליקנית. בשני המקרים עלה לשלטון דיקטטור בנסיבות של קיטוב חברתי חריף ואווירה של טרם מהפיכה[34].

כמו במקרים רבים בהפיכות שפרצו באמריקה הלטינית, פעל הצבא ממניעים אידיאולוגיים. ההצהרה הראשונה של החונטה ניתנה ב-13 בספטמבר 1973 והיא אומרת: "הכוחות המזוינים לקחו על עצמם את חובתם המוסרית, אשר המדינה מטילה עליהם, להדיח את הממשל, שהחל את כהונתו באופן לגיטימי, אך מאז נפל אל אי-לגיטימיות מובהקת… אנו לוקחים את השלטון על עצמנו, כל זמן שהנסיבות יחייבו זאת, ותוך תמיכת הרוב המכריע של העם, וכל זה בפני אלוהים, וההיסטוריה תצדיק את מעשינו".

.להמשך קריאה: משטרו של אגוסטו פינושט

הערות

[1] https://www.statista.com/statistics/370338/unemployment-rate-in-chile/

[2] אילן רחום, תת ייבשת בטלטלה, אמריקה הלטינית 1900-1000, כרמל, ירושלים, 2003 (להלן: תת יבשת בטלטלה), עמ' 240

[3] פוליטיקאי צרפתי שכיהן כנשיא צרפת מ-10 במאי 1981 עד 17 במאי 1995, כאשר תקופת כהונתו הייתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא הוחלף על ידי ז'אק שיראק השמרן. מיטראן נחשב לפוליטיקאי החשוב ביותר של השמאל הפוליטי בצרפת, אך גם למנהיג ריכוזי מאוד וחסר שקיפות.

[4] המונח סוציאליזם (חברתי =   SOCIAL ) מציין אידיאולוגיה (תורה, תפיסה)  שדוגלת בתיקונים חברתיים וכלכליים  כדי לבנות חברה צודקת ואנושית. הסוציאליסטים דרשו כי המדינה תהיה מעורבת ופעילה בתחום הכלכלי: במקום שכל מפעלי התעשייה במדינה יהיו שייכים לבעלי ההון, צריכה המדינה לנהל  מפעלי תעשייה מרכזיים, בלי לבטל לגמרי את היוזמה הפרטית על מפעלים. כך תשלוט המדינה בהכנסות ובשכר ותוכל לחלק את ההון באופן הוגן. חקיקה חברתית שתיטיב עם הפועלים: הגבלת שעות עבודה, קביעת ימי מנוחה, איסור העסקת ילדים. המדינה תהפוך ל"מדינת רווחה" ותתחייב לדאוג לחינוך, בריאות וסעד לכולם! שירותי חינוך ורפואה יהיו זמינים לכל במחירים סבירים. זאת תהיה חברה שתאפשר  שוויון הזדמנויות:  לאפשר למי שמוכשר, לקבל הזדמנות להתקדם במעמדו, דרך  רכישת השכלה. כך, האמינו הסוציאליסטים, תבוטל הסיבה למאבק בין המעמדות והחברה תהפוך לאנושית ותרבותית יותר. הסוציאליסטים פעלו על ידי הפצת רעיונותיהם בכתב ובעל פה ניסיונות שכנוע, ארגון הפועלים באיגודים מקצועיים שיגנו על זכויותיהם, ונשק השביתה במידה והמעביד מנצל את הפועלים .

מתוך התורה הסוציאליסטית פיתחו הוגי הדעות מארקס ואנגלס  ענף שהלך והתחזק הקומוניזם (קומונה= שיתופיות). מארקס ואנגלס כתבו את "המניפסט הקומוניסטי" ב- 1848.

מארקס ואנגלס טענו שהחברה חייבת להיות מבוססת על שוויון מלא: ביטול הרכוש  הפרטי (ומכאן גם ביטול המעמדות): המפעלים, הבתים, האדמות והתוצרת שייכים למדינה שמחלקת אותם בין כל אזרחיה. הפועלים יעבדו בכל ענפי המשק (מפעלים, חקלאות, חינוך) וינהלו אותם.

חלוקת ההון תהיה שווה וצודקת. הפועלים לא יקבלו שכר. המדינה תספק את כל צורכיהם: מזון, חינוך, בריאות ותרבות יינתנו חינם, תמורת עבודתם. אלה שאינם מסוגלים לעבוד, יקבלו את אותם התנאים. הקמת חברה כזאת תתאפשר רק דרך מאבק בין המעמדות. כלומר, הקומוניזם יושג דרך מהפכה שיוביל מעמד הפועלים, מבנה השלטון הוא "דיקטטורה של הפרולטריון".

[5] יבשת בטלטלה, עמ' 240

[6] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ןעד שנות ה-90, , הוצאת דביר, תל אביב, 1995, עמ' 650

[7] הרשות המחוקקת – כוללת שני בתים.

בסנאט 38 חברים הנבחרים בבחירות כלליות ותשעה הנבחרים על ידי מוסדות שונים כגון מועצת הביטחון הלאומי, המערכת המשפטית, נשיא הרפובליקה והנשיאים לשעבר של הרפובליקה. הסנטורים נבחרים לתקופה של שמונה שנים בשיטה שנותנת העדפה לשתי המפלגות הגדולות.בבית הנבחרים משרתים 120 חברים, כולם נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים.

חוקים חדשים חייבים לעבור אישור של שני הבתים של הרשות המחוקקת ולקבל אישור סופי על ידי נשיא הרפובליקה (שלו זכות ווטו מוגבלת). הן הבתים והן הנשיא יכולים להציע חוקים חדשים, אך קיימים נושאים שרק הנשיא יכול להתחיל חקיקה בהם. למרות כמה מקרים ידועים של שחיתות בצ'ילה, פקידי הממשל בדרך כלל אינם עושים שימוש לרעה בסמכויותיהם.

[8] חיים ברעם, "מותו של נבל", הגדה השמאלית: http://hagada.org.il/2006/12/17/%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%91%D7%9C/

[9]  מלחמת האזרחים בספרד הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה הייתה תוצאה של הבדלים פוליטיים ותרבותיים בין מה שכונה על ידי המשורר אנטוניו מצ'אדו(אנ'): "שתי המדינות בספרד". האחת – ה"רפובליקנים", אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והשנייה – ה"לאומנים", אשר מרדו בממשלה.  המורדים – צבא ספרד בראשות הגנרל פראנקו, הפלאנגות (תנועה לאומנית המונית שאימצה את האידיאולוגיה של הפאשיזם), האצולה, הכנסייה, בעלי האחוזות הגדולות, אילי ההון וחסידי המונרכיה לסוגיהם – יצאו למסע צלב בשם הצלת האומה הספרדית והצלת התרבות הנוצרית והמסורת מן החתרנות המארקסיסטית.

קדם למלחמה קיטוב פוליטי ממושך בין השמאל  לבין הימין השמרני: השמאל ביקש לקדם את חילוּן החברה הספרדית באמצעות מערכת החינוך, לצמצם את השפעת הכנסייה והצבא, להנהיג רפורמה אגררית ולתת ביטוי של ממש למעמד הפועלים בתעשייה ובחקלאות. הימין השמרני חשש מאיבוד מעוזי הכוח שלו ומערעור צביונה המסורתי של ספרד והתנגד לרפורמות בחריפות. שביתה הגדולה החלה ביוני 1936 בדמות שביתת פועלי הבניין במדריד, הגדול שבמגזרי הפועלים. חוסר השקט גאה מיום ליום – התנכלויות וחיסולים הדדיים, ביזה. התחושה היתה שהממשלה איבדה את השליטה, והצבא יצא למרד בשם הצלת האומה  ראו תיאור ססגוני ב"מסע אחר און ליין: https://www.masa.co.il/article/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D/

.ראו בהרחבה: אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד, הוצאת יבנה, 2004.

[10] צ'ילה – דמוקרטיה שהוטבעה בדם: http://gozansky.co.il/?p=467

[11] חיים ברעם, שם.

[12] מותו של נבל

[13] 40 שנה לפוטש בצ'ילה https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418

[14] ג'ון בראון, ה-11 בספטמבר של דרום אמריקה , שיחה מקומית: https://mekomit.co.il/%D7%94-11-%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%98%D7%9E%D7%91%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94/

[16] "Chile: The Bloody End of a Marxist Dream". Time Magazine. 24 September 1973. "Allende's downfall had implications that reached far beyond the borders of Chile. His had been the first democratically elected Marxist government in Latin America…"

[17] חקובו ארבנס, שנבחר ב-1954 , בבחירות חופשיות בגואטמלה, להיות מחליפו של ארוואלו, שלט בתקופה שבה שררה בארצות הברית, אווירה אנטי קומוניסטית מובהקת, כתוצאה מפעילות המקארתיזם. המשטר בגואטמלה נתפש כמסוכן וכקשור בדרך כלשהי, למזימה מרקסיסטית. על רקע זה נוצר שיתוף פעולה בין "חברת הפירות המאוחדת" (United Fruit Company), וקבוצה מצומצמת של גואטמלים (בעלי-אדמות, קבוצת אנשי צבא לשעבר והכנסייה הקתולית),  ובין סוכנות הביון המרכזית- ה-C.I.A. שיתוף פעולה זה הביא לארגון הפיכה, שהמימון לה , סופק על ידי חברת הפירות המאוחדת" (אדי קאופמן, עלייתם ונפילתם של משטרים צבאיים באמריקה הךטינים, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 93

[18] ג'ון בראון, שם.

[19] נעדר (באנגלית: Missing) הוא סרט דרמה ביוגרפי אמריקאי משנת 1982 בבימויו של קוסטה גברס עם ג'ק למון וסיסי ספייסק בתפקידים הראשיים. התסריט מבוסס על ספר בשם זה מאת תומאס האוזר (1979) המתאר את חטיפתו ורציחתו של העיתונאי האמריקאי צ'ארלס הורמן בעת מהפכת 1973 בצ'ילה ואת מאמצי אביו ואשתו לגלות מה עלה בגורלו.

הסרט מתאר את שלטון הדמים של פינושט בצ'ילה ומעלה האשמה חמורה נגד ארצות הברית ששיתפה פעולה עם משטרו בהפיכה זו. הוא היה מוחרם בתקופת פינושט ונאסר להקרנה בארצות הברית במשך שנתיים בגלל תביעת דיבה של שגריר ארצות הברית בתקופה ההיא על סך 150 מיליון דולר. רק לאחר שהתביעה נדחתה חזר הסרט למסכי הקולנוע.

[20] "צ'ילה: קץ הסוציאליזם, הבלתי אלים", דבר, 13 בספטמבר 1973

[21] Nohlen, D (2005) Elections in the Americas: A data handbook, Volume II, p262

[22] אדי קאופמן, עלייתם ונפילתם של משטרים צבאיים באמריקה הלטינית האוניברסיטה המשודרת, עמ' .105

[23] עלייתם ונפילתם של משטרים צבאיים, עמ' 112.

[24] פינושט הוא שם משפחה צרפתי, אשר בספרדית מבוטא פינוצ'ט.

[25] https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/notes/2007/N2490.pdf

[26] אדי קאופמן, עלייתם ונפילתם, עמ' 105.

[27] בצ'ילה ארבע זרועות בטחון – ים (העילית), אוויר, יבשה (פחות יוקרתיים), קרבינרוס (בתחתית הסולם).

[28] 40 שנה לפוטש בצ'ילה: לא כל הצ'יליאנים זוכרים את פינושה לרעה: https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418

[29] https://www.haaretz.co.il/news/world/1.1175416

[30] "צ'ילה מקווה לפתור את תעלומת מותו של הנשיא" https://www.haaretz.co.il/news/world/1.1175416

[31] תת יבשת בטלטלה, עמ' 241-142

[32] Newsweek, 8 -1-1973

[33]  ארי ראט, איך הצלחתי לצאת בשלום מצ'ילה, דבר, 3 באוקטובר 1973

[34] Winn, Peter (2010). "Furies of the Andes". In Grandin & Joseph, Greg & Gilbert. A Century of Revolution. Durham, NC: Duke University Press. pp. 239–275.