תנועת המרי העברי

 

 

 

 

 

 

הקדמה.

תולדות היישוב והמדינה שבדרך זרועים מאבקים קשים בין מוסדות היישוב המאורגן, שכלל את נציגי הסתדרות העובדים ואת הימין האזרחי, לבין ארגוני אצ"ל ולח"י שכונו "הפורשים". המאבק קיבל לעתים אופי אלים, החל מרדיפות ה'הגנה' אחרי האצ"ל כבר בשנות ה-30, דרך רדיפות של ה'הגנה' ובמדה רבה יותר של האצ"ל, אחרי ארגונו של שטרן-  "האצ"ל בישראל", באופן חריף הרבה יותר, במרדפם של אנשי ה'הגנה' אחרי אנשי אצ"ל בתקופת מלחמת העולם השנייה, שכונה "הסזון" ולבסוף, במאבקים האלימים בין ה'הגנה' לבין האצ"ל בשנת 1947, שכונו לימים "הסזון הקטן".

 

ראו באתר זה: הסזון, האצ"ל בישראל, פרשת ידידיה סג"ל.

בין הסזון לסזון הקטן שררה תקופה של שיתוף פעולה, שרבים מתרפקים עליה, לעתים עד ימינו, לא בטוח שבצדק.

 

ב-1 באוקטובר 1945 הורה בן גוריון לרמ"א משה סנה, לפתוח במאבק בבריטים[1]. הוא נתן לו הנחיות ברורות להתכונן למאבק מזוין כנגדם. בן גוריון הבהיר כי ליהודים, כמו לאנגלים, יש ערכים החשובים מן החיים והם עלייה, התיישבות ועצמאות מדינית[2]. בניגוד למדיניות הקודמת, שהגבילה את עצמה רק להגנה על עלייה, התיישבות ונשקה של ה'הגנה', הפעם היה המאבק מכוון במישרין להביא לשינוי במדיניות הבריטית על ידי מעשי חבלה רבי רושם, כדי לעורר את תשומת הלב העולמית ובעיקר כדי לאותת לבריטים שהעם היהודי והתנועה הציונית לא ישלימו עם 'הספר הלבן'. המאבק בשלב זה היה רחוק ממלחמה ואף ממרד, זהו מאבק שנועד להמשיך את פעולות ההעפלה וההתיישבות ולגבות אותן בפעולות לחימה מוגבלות בהיקפן. מאפייני המאבק העיקריים היו (לייתר דיוק, נועדו להיות), המרות הלאומית והשימוש המרוסן בנשק[3].

בן גוריון קרא להזמין את האצ"ל והלח"י לשיתוף פעולה מלא, בתנאים של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת[4]. הוא דרש "מאמץ מתמיד להבטיח אחדות ביישוב, וקודם כל בקרב הלוחמים"[5]. כמו כן, הנחה בן גוריון את סנה לנקוט בפעולות ותגמול אך לא בטרור אישי. כל פעולה היתה חייבת להיות רבת משקל ורושם, אך המבצעים הונחו להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים. בכל מקום כמעט הודגש אופיו המוסרי של המאבק[6]. בתזכיר לוועדת או"ם שבדקה את הנושא נאמר בפירוש כי תנועת המרי "שוללת את הטרור שלילה גמורה, ללא תנאי, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית"[7]. מי שהתנגד לשיתוף פעולה עם "הפורשים" היו חברי מפא"י המתונים, שהיו עתה רוב במפלגה זו וכמה מחברי 'אחדות העבודה, שהיו אקטיביסטים יותר מבן גוריוןף אבל חששו  שה"פורשים" ינצלו את שיתוף הפעולה ויאלצו את הישוב להכיר בהם[8].

ב-4 באוקטובר חידש 'קול־ישראל' המחתרתי את שידוריו כ"תחנת שידור של תנועת המרי העברי". ההתנגשות הראשונה בין היישוב לבין השלטונות היתה ב-6 באוקטובר 1945, כאשר חייל הספר ביקש לעצור קבוצת מעפילים שהגיעה מלבנון לכפר גלעדי, ללא הצלחה, מכיוון שבינתיים הגיעו למקום חברים מכפר גלעדי. הללו חצצו בין הרודפים לבין טרפם והצליחו להביא את המעפילים לקיבוץ. חייל הספר החיש תגבורת ומטכ"ל ה'הגנה' הוציא פקודה להתנגד לחיפושים מתוך הנחה שכוחות השלטון לא יפתחו באש על הקהל. ובכל זאת, נורו שני מטחי אש. שבעה אנשים נפצעו תוך גילוי התנגדות פסיבית המונית[9]. בעוד המשא ומתן עם האצ"ל והלח"י נמשך, הוחלט על המבצע הראשון, אף הוא במאבק על ההעפלה: שחרור כמאתיים מעפילים עצורי עתלית. הפעולה הוטלה על הגדוד הראשון של הפלמ"ח וההצלחה היתה מלאה וללא קורבנות[10].

תנועת המרי קמה ופעלה בחסותה המלאה של הסוכנות וראתה את עצמה כפופה למוסדות התנועה הציונית. בפעם הראשונה מאז הוקם האצ"ל ב-1931 התלכדו כל הארגונים למאבק אחיד[11]. הוקם גוף ציבורי לאישור כללי של הפעולות, שנקרא "וועדת "x" משום סודיותה[12]. גובשה גם תכנית מקיפה לפעולה אנטי־בריטית היא "תכנית לענייני יפת", בה דובר על מאבק הדרגתי שילך ויחמיר בהתאם לתגובות הבריטיות[13].

חודש נובמבר 1945 התאפיין בגודש אירועים. ב-5 לחודש עזב הנציב העליון הלורד גורט את הארץ בשל מחלה ממארת וב-8 לחודש נמסר על מינויו של לויטנט־גנרל סר אלן קיננגהאם כנציב עליון – השביעי והאחרון בארץ. ב-5 בנובמבר מסר אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, שבתום שנת תש"ה (ספטמבר 1944-ספטמבר 1945) מולאה מכסת הסרטיפיקטים (75,000 עולים). בשבוע הראשון של נובמבר נשפך דם יהודי בקהיר, באלכסנדריה ובמצרים בהפגנות מחאה לציון הצהרת בלפור ובו בזמן הגיעו ארצה ידיעות על רצח יהודים בידי פורעים פולנים בוורשה, במחצית השנייה של חודש אוקטובר.

ב-13 בנובמבר מסר שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, בבית הנבחרים, את הודעת הממשלה בשאלת ארץ ישראל, שהודיעה על הקמת וועדת חקירה אנגלו־אמריקאית לבדיקת מצב היהודים באירופה. אך במרכזה של ההודעה עמדה הנצחת מעמדו של העם היהודי כמיעוט בארץ ומשמעה המשך מדיניות 'הספר הלבן' משנת 1939. מכאן ואילך לא שינה בווין את מדיניותו למנוע, בכל מחיר, הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. לאחר הודעתו הסתבך בפליטת פה אומללה, בה הביע חשש שאם היהודים יבקשו להידחק אל ראש התור, נשקפת להם סכנה של תגובה אנטישמית. אסיפת מחאה המונית בתל אביב הפכה להסתערות על משרדי הממשלה הבריטיים ובתגובה תקיפה של הצבא הבריטי נהרגו ששה איש ועשרות נפצעו[14]. כאשר התברר שהבריטים מגבירים את ההסגר על חופי הארץ הוחלט על הגברת המאבק בתחום ההעפלה, דבר שהתאפשר בזכות ארגון ה'בריחה' באירופה שהצליח להגניב את המעפילים אל החופים[15].

ב- 22 בנובמבר 1945 נתפסה ספינת המעפילים 'ברל כצנלסון' בחוף שפיים, לאחר שהורידה את רוב נוסעיה. שלושה ימים לאחר מכן, הרסו כוחות הפלמ"ח בפעולת תגמול, את תחנות המשטרה בגבעת אולגה ובסידני עלי, אשר שימשו בסיסים לאיתור ספינות מעפילים ולסיורי משטרה לאורך החופים, כשאחדים מן השוטרים במקום נפגעו[16]. בתגובה לתגובה, הקיף הצבא הבריטי כמה נקודות עבריות בסביבה וערך חיפושים אלימים בישובים רשפון, שפיים, גבעת חיים וחוגלה. אלפי אנשים מיישובי האזור הגיעו כדי ליצור התנגדות פסיבית המונית, אך הצבא לא נרתע ושמונה אנשים נקטלו על ידו. היישוב מצא את עצמו בעימות ישיר ומלא עם השלטון הבריטי[17].  

 

הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י – כל ארגון לפי יכולתו, אופיו והאידיאולוגיה שלו – נשאו בעול המאבק המזוין כנגד הבריטים. חברי אצ"ל ולח"י ראו בבריטניה את האויב העיקרי, אבל גם ה'הגנה' – שראתה, בדרך כלל, את הזירה העיקרית כמאבק נגד הערבים – היתה נתונה אז, מבחינה פסיכולוגית ומבצעית, במאבק נגד הבריטים. אנשי הפלמ"ח, שביצעו את רוב המשימות של תנועת המרי, דחקו לא פעם את המאבק נגד הערבים לשולי התודעה והתמסרו למאבק האנטי־בריטי. תדמית השלטון הבריטי בעיניהם לא נקבעה על ידי הצהרת בלפור ולא על ידי גידול היישוב בתקופת המנדט, אלא על ידי 'הספר־הלבן'. בעניין זה ניכר פער בין דור המייסדים לדור הבנים. במייסדים – העתידים לאחוז במרכזי העוצמה ביישוב ובמדינה עוד כמה עשרות שנים – ראו הבנים אנשי אוריינטציה של העבר; אנשים שכבר עברו מתקופת הסער המהפכנית שלהם לשלב השמירה על הקיים והחוששים ממאבק, פן ישכן את מה שהשיגו בעמל רב[18].

הפעולה הראשונה, המשותפת לכל הארגונים, היתה "ליל הרכבות" (או מבצע 'מסיבה'), שבמסגרתה חיבל הפלמ"ח ברשת מסילות הברזל בלמעלה ממאה וחמישים מקומות בארץ וכן חובלו ספינות משמר שלחמו בהעפלה. הפלמ"ח ביצע את המוטל עליו ב"ליל הרכבות" ללא נפגעים או אבדות לצד האחר, ברוח ההוראות הקפדניות שניתנו – לחבל במתקנים מבלי לפגוע בשומריהם. בהתקפת אצ"ל ולח"י על תחנת לוד נהרגו חייל בריטי, נוטר ערבי ושני עובדי רכבת ערבים ומקרב התוקפים נהרג איש אצ"ל יששכר וייגמן ("משה")[19]. כמו כן נפצעו שני בריטים מאנשי כוחות הביטחון ושישה ערבים מעובדי הרכבת[20]. למחרת "ליל הרכבות" ניסתה המשטרה לערוך חיפוש ברמת הכובש, אך נרתעה מהתנגדות פסיבית-המונית.

אנשי לח"י לא הסתפקו במבצע, שהיה הגדול בסוגו עד אז בתולדות המפעל הציוני, אלא יצאו לפיצוץ בתי הזיקוק בחיפה. פעולה שעמדה בניגוד מפורש לעמדת המטה המתאם של תנועת המרי, שלא רצתה לפגוע במקור הדלק היחידי של ארץ ישראל. הפעולה נכשלה ועלתה ללח"י במותו של מפקד הפעולה[21].

ב-27 בדצמבר 1945 הלם האצ"ל, בסיוע לח"י, במפקדות המשטרה בירושלים, ביפו, בתל-אביב ובמגרשי התערוכה[22]. ה'הגנה' לא סייעה בפעולות הללו, אולם לפי מקורות בריטיים, סנה, אף הספיק לדווח לבן-גוריון על המתרחש, אך לא קיבל את אישורם לביצוע. איתן ליבני טען שה"הגנה" ידעה מראש על הפעולות ויצחק שדה אף ישב עימו על פרטיה [23].

בסך הכול, בשלושת חודשיה הראשונים של תנועת המרי העברי (מראשית אוקטובר ועד סוף דצמבר 1945) גברו פעולותיה ומבצעיה במאבק נחוש על המשך העלייה, שהיתה באותה העת המשימה החשובה ביותר לעתידו של המפעל הציוני בארץ ישראל[24]. מנקודת מבטו של רוב היישוב, ברור היה מכל הבחינות – ציונית, מדינית ותעמולתית – התבקש שלא להסיט את תשומת לבה של דעת הקהל הבינלאומית מפרשת ההעפלה, מה גם שפעולות אלו, לבד מהיותן מטרה הומנית ברורה, אינן מלוות בשפיכות דמים.

אולם המאבק החריף בעקבות הפעולות הבריטיות, שהחל מראשית 1946 תפשו את מרבית אניות המעפילים. לאחר תפישת הספינה 'אנצו סירני' יצאה שוב תנועת המרי (במקרה זה הפלמ"ח), להכות בבסיסים הבריטיים שבגבעת אולגה והראדאר שעל הכרמל (20 בינואר 1946). פעולותיה של תנועת המרי הגיעו לשיא עם התקפת הפלמ"ח והחי"ש ב-21 בפברואר, על בסיסי המשטרה הניידת P.M.F.)) בשרונה, כפר ויתקין, שפרעם וג'נין. בניין המשטרה בשפרעם ניזוק קשה ובהודעה רשמית דובר על פגיעה במפקח משטרה, בשלוש נשים בריטיות ובילד[25]. האירוניה היא שנשים ולידים לא נפגעו כלל מארגוני ה"פורשים", אלא דווקא על ידי ה'הגנה', גם אם בשוגג. העובדה שארגונים אלו מדגישים נקודה זו[26] מעידה, שגם אותם הדריכו כללי מוסר, אם כי פחות נוקשים מאלו של ה'הגנה'.

ב-25 בפברואר 1946, תקפו האצ"ל והלח"י שדות תעופה בריטיים בקסטינה, בכפר סירקין ובלוד[27]. עשרים מטוסים חוסלו. השלטונות הוכו בתדהמה ויקרת בריטניה ניזוקה. פגיעה ביעד רגיש כמטוסי חיל האוויר הבריטי היתה ללא ספק משום הסלמה במאבק של תנועת המרי נגד השלטון הבריטי. הפעולה נועזת תאמה את הלך הרוח ששרר ביישוב. נסים עזרא עג'מי ("יהונתן"), איש האצ"ל שנהרג בפעולה, הובא לבאר טוביה. בני המושב, שידעו כי הוא איש אצ"ל, חלקו לו כבוד אחרון וערכו לו לוויה ביישוב. העיתונאי יצחק זיו אב ספד לו בעיתון 'הבוקר[28]'.

ב-19 בינואר 1946, התקיפו יחידות של האצ"ל והלח"י את בית הסוהר המרכזי בירושלים, במטרה לשחרר את אסירי המחתרת הכלואים שם. התקפה נכשלה. התחולל קרב רחוב בין כוחות המחתרת לבין הבריטים. שני קצינים בריטים נהרגו ואחרים נפצעו.לוחם אצ"ל נפל וארבעה נפצעו[29].

ב-7 למארס 1946, נכנסו ארבעה עשר לוחמי אצ"ל במדים של הדיוויזיה המוטסת למחנה הצבאי בסרפנד (צריפין) ושדדו שם כמות קטנה של נשק. המכונית בה השתמשו המתקיפים נשדדה מידי שמואל כהן, נהג יהודי מתל אביב. בפעולה נפצעו קשה שומר יהודי ואישה אנגליה, עובדת סוציאלית בצבא ארבעה מן המעורבים בהתקפה נעצרו על ידי המשטרה באזור רחובות[30]. במשפטם ויתרו הנאשמים על עזרת סנגורם, במטרה להפוך את המשפט לבמה פוליטית[31].

ב-2 לאפריל 1946 נערכו התקפות של אצ"ל ולח"י על מסילות הברזל בדרום ובצפון הארץ. יחידות לח"י פוצצו את גשר נעמן ליד עכו ויחידות אצ"ל התקיפו את תחנות הרכבת ביבנה ובאשדוד וגרמו נזק רב למתקנים ולבנינים. מהלך הרכבות צפונה, ללבנון וסוריה, ודרומה, למצרים, שותק[32].

במקביל למאבק המזוין, לא ויתרה הנהגת היישוב על כיבוש הקרקע. לאחר מאסר חברי הפלמ"ח, בהיאחזות ביריה שבהרי הגליל העליון, ביקשה הסוכנות לאכלס את המקום מחדש. ביום העלייה המסורתית לתל חי, צעדו אלפי אנשים בכיוון ביריה וליד הנקודה הכבושה הקימו את ביריה החדשה. הצבא והמשטרה המתינו בסבלנות עד שההמונים יתפזרו לבתיהם והרסו את הנקודה, שזה אך קמה. ב-17 במארס 1946 הוקמה ביריה בשלישית. הפעם הבריטים ויתרו והיישוב ניצח, למרות שעצירי ביריה נדונו למאסר[33].

לפי השקפתו של יצחק שדה, הפעולה האפקטיבית ביותר במאבק נגד השלטון הבריטי היתה דווקא הפעולה הכושלת בבסיס הראדאר (מכ"ם) שבכרמל הצרפתי בחיפה, בו עמד למבחן (וניצח) העיקרון של 'טוהר־הנשק'. בליל חורף גשום הצליחה יחידת פלמ"ח קטנה, אחרי שזחלה מספר שעות, להתגנב לתוך המחנה, להניח שני תרמילי חומר נפץ מתחת לראדאר, ולהפעיל את עפרונות ההשהיה[34]. לאחר שהסתלקו מן המקום ודיווח לשולחיהם על הצלחתם, טלפן מישהו, כנראה מהפיקוד העליון של יתנועת המרי העברי' למפקדת המחנה הבריטי, הודיע להם על הטמנת חומר הנפץ ויעץ להם להתפנות מיד. קצין בריטי בעל תושייה, שהעריך כי חומר הנפץ הונח למרגלות המכ"ם, רץ, איתר את המטען ונטרל אותו. המשימה נכשלה, אך להשקפתו של שדה, פעולה כזאת, של לוחמי חרות בעלי תודעה מוסרית גבוהה, יש לה השפעה עצומה על רוחם של החיילים והשוטרים הבריטים בארץ ועל דעת הקהל בלונדון[35]. יצחק שדה, שהיה אז רמטכ"ל ההגנה ו"תנועת המרי", שיגר למפקד הבריטי שעל הכרמל מכתב ובו תיאר את הערכתו לקצין האמיץ שנטרל את המטען, ואזהרה שאם יוסיף הראדאר בפעולתו לאיתור ספינות מעפילים, ישובו לפוצץ אותו ללא אזהרה מוקדמת[36].

למרות זאת נעשו גם פעולות חריגות של האצ"ל והלח"י, שכללו שלוש התקפות על תחנות משטרה ובנייני ממשלה בירושלים ובתל אביב, ב-27 בדצמבר 1945. פעולות שבהן נפצעו עשרים ונהרגו שנים עשר שוטרים וחיילים[37]. בירושלים נהרג קצין בריטי, שהיה בעבר לעזר רב לסוכנות היהודית[38]. בכל תשעת חודשי קיומה של תנועת המרי העברי לא גרמו אנשי ההגנה והפלמ"ח להרג חיילים ושוטרים בשיעור הקרוב לקטל של הפורשים בערב אחד של דצמבר 1945[39].

שלושה ימים קודם, ב-24 בחודש, הגיעה לחופי נהריה, הספינה 'חנה סנש' ולאחר שעלתה על שרטון, סייעו אנשי פלמ"ח ותושבים מקומיים בהורדת המעפילים. בחוף נהריה הושאר לבריטים דגל ובו נרשם: "שם הספינה חנה סנש, הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו". אנסלדו, רב החובל האיטלקי, נשא נאום פרו ציוני מרגש במסיבה לכבוד הצוות. בתגובה השיב לו אלתרמן את שירו המפורסם "נאום תשובה לרב חובל איטלקי"[40]. ה'הגנה' זכתה לאהדת העולם גם בשל צדקת עניינה וגם בשל ההומאניות שבשיטותיה. אולם הפיגוע של האצ"ל  הפך את הקערה על פיה[41]. המשטרה הגיבה חיפושים נרחבים ובעקבותיהם מעצרים של אלפי אנשים. היו אלה פעולות שנעשו ללא אישור תנועת המרי, וה'הגנה' הסתייגה מהם פומבית[42].

בישוב ראו את הגעת מעפילי'חנה סנש' כדבר חשוב יותר מההתקפה על מתקני המשטרה ביום שלאחר מכן. גם הבריטים שמו לב לכך שהעלאת מעפילים מוצלחת, אירוע ללא שפיכות דמים, תרמה יותר לעניין הציוני בעולם. החוגים השמרניים ביישוב טענו שפיצוץ מתקני ממשלה ללא נפגעים אינו מועיל. לעומת זאת, חוגים קיצוניים יותר ביישוב תמכו באירועי הטרור. חוגים אלו הלכו והתרחבו בחודשים האחרונים, בעיקר לאחר הפצת מאמרו של ג'ון קמחי [עיתונאי יהודי-בריטי ציוני שכתב מאמרים בעיתונות הבריטית] על עצירה מוחלטת של העלייה. הציבור היהודי משני קצוות המפה הפוליטית היהודית, הטילו את האשמה במעשי בממשלה הבריטית ומדיניותה. מדיניות זו דחפה את הנוער היהודי לטרור ולביצוע צעדי ייאוש[43].

עוד במאי 1945 הזהיר ד"ר וייצמן את הממשל בלונדון, שאי הענות לדרישת שינוי מדיניות "הספר הלבן" תוביל לאלימות, שהוא וחבריו לא יהיו מסוגלים לעוצרה. התחושה כעת היא שוייצמן לא גינה את מעשי הטרור מאחר והבין את המניעים וראה בממשלה הבריטית את האשם. כאשר נפגשו בן-גוריון ושרתוק עם הנציב העליון ב- 28 בדצמבר, ניסו השניים להסביר לו שהסוכנות איננה יכולה לסייע במאבק נגד הטרור גם לו רצתה בכך. אם בשנת 1944 סייעה הסוכנות לפעולה נגד הטרור באמצעות 300 מתנדבים, הרי שכעת אין מתנדבים לעניין זה. כל האווירה בישוב השתנתה[44].

השלטונות הגיבו יש קשה שהתבטאה בהטלת עוצר, סגרים, חיפושים נרחבים ומעצרים המוניים, שפגעו קשות בחיים הסדירים של היישוב[45]. כך, שמונה שבועות בלבד לאחר שאצ"ל ולח"י הניפו את נס האחדות הלוחמת, הם גרמו לפתיחתו מחדש של הוויכוח הנושן מהי הדרך היעילה לרסנם.

ראשי הוועד הלאומי, ובכללם יצחק בן צבי, יוסף שפרינצק ודוד רמז, נקלעו למבוכה במגעים שניהלו עם השלטונות, כדי להקל על חיי היישוב. עמדתם המתונה נגד ההסלמה בפעולות המרי, עמדה בניגוד לעמדת רוב חבריהם במפלגה ורוב היישוב, ויכולתם להשפיע על קביעת המדיניות היתה קטנה. הם חשו שאין בכוחם, ואולי גם אין להם זכות מוסרית, לנסות להשפיע על הציבור שימתן את רגשותיו הסוערים. בפגישה עם הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, ניסה בן-צבי לשכנע אותו להסיר את העוצר הממושך שהוטל על חלקים ביישוב וטען שהתסיסה ביישוב, ובעקבותיה ההקצנה בתגובתו, מקורן בהודעת בווין ובמדיניות הממשלה, ועוד אמר: "אין לנו הכוח המוסרי בכדי להרגיע את הציבור… ואין לנו אפשרות כעת למנוע גם פעולות שאנו מתנגדים להן"[46].

האיש שסימל יותר מכל את המעבר למדיניות החדשה היה דוד בן גוריון והדבר שדרג את מעמדו כמנהיג לאומי המוכר גם על ידי חוגי הימין. מאחוריו עמדו כל פעילי ה'הגנה', הפלמ"ח ו'הקיבוץ המאוחד', אם כי במפא"י עצמה הדעות היו חלוקות לגבי המדיניות הכוחנית. האדם שסימל את ההתנגדות יותר מכל היה חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית, שהסתייג במפגיע מהקו החדש[47]. הוא והמתונים כדוגמתו, הזהירו מ"קפיצת הדרך" ומנבואות שקר[48]. לימים כתב, בעקבות חטיפת חמשת הקצינים (ראה להלן) כי איננו יכול למלא עוד תפקיד של פרגוד מכובד, המסתיר מעשים שהוא מתעב ושעליו לשאת באחריות עליהם בפני העולם כולו[49]. ווייצמן לא היה היחידי, גם פנחס לוביאנקר (לבון) שתקף את "הרומנטיזציה של מאבק הגבורה"[50].  ה"אקטיביסטים" הימרו על כך שהבריטים יירתעו מלצאת במלוא כוחם נגד היהודים, דבר שעם הזמן הוכח כטעות.

ב-6 במארס 1946 הגיעו חברי הועדה האנגלו־אמריקנית לסיור בארץ־ישראל. בזמן שהותם נרגעה במקצת פעילות ארגוני המחתרת היהודיים. אם כי ליישוב, כמו לבריטים, היה ברור שיש לראות בניסיון הבאת הספינה 'אורד ווינגייט' בעת שהיית הועדה בארץ ישראל אות שהעלייה תימשך בכל מצב ובכל מחיר. ההתגייסות הציבורית סביב הגעת הספינה ובעיקר מותה של חברת הפלמ"ח ברכה פולד, התקבעו בזיכרונו של היישוב כסמל למאבק הרואי, נחוש וצודק[51].

חברי הועדה סיימו את פעילותם ב- 26 במארס 1946 ויצאו חזרה ללונדון, לסכם את עמדתם בשאלת ארץ-ישראל.

 באפריל 1946 שבו ארגוני המחתרת לפעול. בליל ה-2 באפריל חובלו גשרי הרכבת והמסילה במקומות שונים, מנהריה בצפון ועד עזה בדרום. לא היו הרוגים אך נגרם נזק רב למסילה ולמספר גשרים. הלח"י תקף את הגשר על נחל נעמן ואילו האצ"ל פעל באזור רחובות-אשדוד-עזה. הפעולה נעשתה בתיאום עם ה"הגנה". הלח"י הצליח בפעולתו, אך עת שב כוח האצ"ל מפיצוץ הגשר באשדוד, הוא זוהה על ידי בדואים והוקף בצבא בחולות בת ים. כל האנשים נעצרו ונכלאו, כולל קצין המבצעים הראשי איתן לבני[52].

 

במקביל המשיך המאבק בחזית המדינית. הוועדה האנגלו־אמריקאית בחנה לא רק את שאלת ארץ־ישראל אלא גם את בעיית העקורים היהודיים באירופה[53]. הוועדה סיימה את עבודתה ב-20 לאפריל 1946, כשחבריה חלוקים ביניהם בשאלות רבות. החשוב ביותר מנקודת מבטו של היישוב היה שהוועדה המליצה מיד על עלייה של מאה אלף יהודים וכן המליצה על ביטול 'הספר־הלבן'. למרבית האכזבה היא לא פסקה בכיוון של מדינה יהודית[54]. אולם גם ההישגים שהביאה לא התממשו בסופו של דבר, משום שאטלי (Attlee), ראש ממשלת בריטניה, הודיע שהמלצות הוועדה יבוצעו, רק אם יפורקו "הצבאות הפרטיים" ביישוב, דבר שמשמעו קבורת המלצות הוועדה. בריטניה היתה יכולה בעת ההיא לפתוח את שערי הארץ לאותם עולים מבלי להסתכן במרד ערבי, משום שהערבים היו נבוכים ונפחדים לאחר תבוסת גרמניה הנאצית. אי הגמישות של ממשלת הלייבור (ורגישותו של ממשל טרומן ללחצים ציוניים) האיצו את תהליך החלת הריבונות היהודית על ארץ-ישראל. מדינאים והיסטוריונים רבים סוברים כי הסכימה בריטניה להעלאת מאה אלף העקורים היתה מוציאה בכך את הרוח ממפרשי הציונות, ממתנת את הסכסוך ומפחיתה את סיכויי הקמת המדינה היהודית העצמאית[55]. משום כך היישוב פתח שוב במאבק המחתרתי, אשר צומצם בעת עבודתה של וועדת החקירה.

ב-23 באפריל בשעות הצהריים, יצאו אנשי האצ"ל למבצע החרמה גדול, שנועד להיות גם מכת־יוקרה מרשימה, הפעם על משטרת ארץ־ישראל"[56]: פשיטה על בנין משטרת רמת־גן. מיקומה ועיתויה של ההתקפה הקלו על הבריטים להחיש תגבורות לשדה הקרב. התוצאות: שלושה הרוגים מקרב אנשי האצ"ל, פצועים אחדים ומאסרו של דב גרונר הפצוע[57] (שיעלה לגרדום כעבור שנה). כן נהרג נוטר ערבי ונפצעו שוטרים בריטים וערבים[58].

למרות קיומה של תנועת המרי המאוחדת, הוסיפו כל מרכיביה לשמור על מדה רבה של עצמאות. בדרך כלל נשמרו הכללים, אם כי היו מספר חריגות. כך למשל, ניסיון ההתנקשות בחייו של ריימונד קאפרטה Cafferata)), מפקד משטרת חיפה ב-15 בפברואר 1946[59] . אנשי ה'הגנה' זכרו לחובתו את החיפושים האלימים ברמת הכובש[60] ובגבעת חיים[61]. אנשי האצ"ל והלח"י זכרו לו את חברון (1929)[62] והאשימו אותו במותו של אחד מחבריהם, אשר טראטנר, שנורה על ידי כוח משטרה בפיקודו, נפצע ברגלו ומת כתוצאה מהזיהום שפשט ברגלו[63]. היוזמה לרצח קאפרטה יצאה מאנשי לח"י; ראשי תנועת המרי העברי ידעו על כך מראש, לא אישרו את הפעולה, אך גם לא אסרו אותה. ברוח האחדות שנשבה בימים ההם חברו אנשי לח"י לאנשי אצ"ל. ביצוע הרצח הוטל על נחמיה בן תור מלח"י. הוצב מארב ברחוב המלכים בחיפה, אולם נהגו של קאפרטה היה זריז מאנשי האצ"ל והצליח להימלט. קארפטה יצא ללא פגע[64].

הלח"י ביצע פעולת גרילה חמורה מבחינת התייחסותה לחיי אדם, בתל אביב, ב-25 באפריל 1946. היתה זו התקפת פגע־וברח על חניון הרכב של הדיוויזיה השישית המוטסת, ברחוב הירקון בתל אביב. בפעולה, בה נלקח שלל של שנים עשר רובים, נהרגו שבעה חיילים בריטיים. הלח"י יצא בהכרזת רהב על ניצחון לוחמיו על "פלוגת הקרב"[65], בעוד שמדובר היה במשמר של חמישה עשר חיילים, שכל תפקידם היה למנוע גניבת מכונית, שהובילו חייליו לחופשות ערב[66].

הרצח זיכה בשלל תעמולתי את הבריטים, שמניותיהם בנושא המאבק עם היהודים על זכות העלייה של שארית הפלֵיטה נמצאו אז בשפל המדרגה ועתה יכלו להשחיר פניהם של היהודים. ואכן, הפעולה הוגדרה על ידי הבריטים בתור "מעשי רצח שבוצעו בכוונה תחילה ובדם קר וחורגים מכל מעשי טרור שנעשו עד עתה". זהו רצח שאין לו הסבר ונעשה בלא רתיעה והיסוס". העיתונות צטטה את הודעת הממשלה בעמודים הראשיים[67]. מפקד הפעולה "מזל" הודה בזיכרונותיו, שהפעולה לא נועדה להיות גניבת נשק שקטה, אלא "מתוך כוונה לדפוק [!] את הגויים כמה שאפשר"[68]. חיילי הדיוויזיה השישית נתנו פורקן לזעמם בהשתוללות בנתניה, גבעתיים, רחובות ובמיוחד בבאר טוביה, שבקרבתה שכן מחנה של אחת מחטיבותיה. גנראל קאסלס, מפקד הדיוויזיה חשש מאבדן השליטה ודרש מהנציב העליון אישור פעולת נקם תקיפה, דבר שנדחה בתקיפות על ידי קנינגהאם (Cuningham) [69].

ההרג בחניון גונה על ידי 'קול־ישראל', שהיה קולה של תנועת המרי ותואר כ"מתועב מבחינה מוסרית ואווילי מבחינה מדינית". המוסדות הלאומיים והעיתונות הגדירו אותו כ"פשע מתועב הממיט קלון"[70]. אולם התכחשותה של ממשלת אטלי למסקנות וועדת החקירה האנגלו־אמריקאית הביאה להסלמה בפעולות. בחודשים יוני-יולי 1946, כשניסחה וועדת המומחים בלונדון את תכנית מוריסון־גריידי (ראה להלן), הגיעו פיגועי תנועת המרי לשיא שלא היה לפני כן ואחרי כן.

האצ"ל תקף ב-10 ביוני, בשלוש התקפות מתואמות, את תנועת הרכבות בקווים לוד-יפו, ירושלים-לוד ולוד-חיפה וגרם לממשלה נזק חומרי כבד ונזק תדמיתי לא מבוטל. התקפה הצליחה, ללא פגיעות בנפש, למעט נוטר ערבי שנפצע[71].

ב-17 ביוני תקף הפלמ"ח אחד עשר גשרים המחברים את הארץ עם שכנותיה (מבצע "מרכולת"); פעולה שהצליחה במרבית המקומות, למעט גשר הזיו, שם נהרגו ארבעה עשר לוחמים. הפעולה גרמה לשלטונות נזק חומרי ולוגיסטי ובעיקר נזק יוקרתי. באותו ים  תקף הלח"י את בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. היתה זו אחת הפעולות הגדולות ביותר שהלח"י ביצע וגם החמורה ביותר מבחינת תוצאותיה[72]. אחד עשר לוחמים נהרגו[73].

באמצע יוני הגיע בן גוריון ללונדון וניסה לקטוף את הפרי המדיני של ההצלחות הצבאיות ולהשפיע על דיוני הוועדה. נקבעה לו פגישה ב-20 ביוני עם שר המושבות ג'ורג' הול, אולם פעולה חד צדדית ולא מתואמת של האצ"ל שיבשה את תכניותיו של בן גוריון והיתה שורה ראשונה בשרשרת האירועים שבסופה התפרקה תנועת המרי וחלה הסלמה ניכרת בתגובת הבריטים על פעולות היהודים.

יואב גלבר, במחקרו, כבר הצביע על נזקיה של התפרצות המרי כנגד בריטניה. גלבר עמד בעיקר על הנזק האופרטיבי שגרם המאבק בבריטים ליכולתו הצבאית בסדירה של ארגון ה'הגנה', פחות משנתיים לפני מלחמת העצמאות [74]. בקצרה, מדובר על נזק אופרטיבי וארגוני חמור לכוחו של "צבא המדינה בדרך", שבמקום להמשיך ולהכין את עצמו לעימות צבאי עם ערביי ארץ-ישראל ואולי גם עם מדינות ערב, נסוג באותם ימים לעשייה המחתרתית הקלאסית של חבלה וטרור כנגד השלטון הבריטי. עשייה כזו הצריכה אמצעים שונים ודרך פעולה שאינם אופייניים לארגון המבקש להיות צבא. יחד עם זאת, יואב גלבר מתייחס לשיקולים מתחום סדר העדיפות הצבאי, מבלי לתת משקל ראוי לדעת הקהל בארץ. מתגובות הציבור נוכח פעולות תנועת המחתרת נראה כי הכיוון הזה, התוקפן, הנוקם, הלם את נטיות לבם. סביר להניח שראשי הסוכנות ומפקדי ה'הגנה' הביאו בחשבון גם שיקולים אלו.

 

ב-18 ביוני חטפו אנשי אצ"ל חמישה קצינים בריטיים בתל אביב והחזיקו בהם כבני ערובה, כדי למנוע גזר דין מוות לחבריהם במשפטים שהתנהלו אז. בירושלים נחטף קצין נוסף[75]. מטה תנועת המרי לא אישר פעולה זאת ומפקדי ה'הגנה' לא ידעו עליה (אם כי היא תואמה עם מרכז לח"י)[76]. מעשה זה פגע בבריטים יותר מהפגיעות ביעדים הצבאיים וחרג מהמטרות שהציבה ההנהגה לתנועת המרי ומערכי מוסר הלחימה. כמו כן נפגע האינטרס המדיני, כאשר בפגישת בן גוריון והול, שהוקדמה ל-19 ביוני, הנושא היחידי שעלה בה היה חטיפת הקצינים ובן גוריון המזועזע נאלץ להתגונן[77]. האמון המועט שהיה לבן גוריון באצ"ל ובמנחם בגין פג. חטיפת הקצינים סימלה את קצה החוט אליו היתה ה'הגנה' מוכנה ללכת, במסגרת 'תנועת המרי'[78]. הקצינים שוחררו לאחר לחץ של ה'הגנה'[79], אולם דומה שהפור כבר הוטל.

ב-29 ביוני החל המבצע הבריטי המקיף ביותר כנגד הישוב[80]. בשבת, שכונתה מאז 'השבת השחורה'. בראש הכוחות עמד הפילדמרשל ברנארד מונטגומרי, שב-23 ביוני נתן את הפקודה למבצע 'ברודסייד' (Broadside). היה זה ניסיון רב היקף של הבריטים לדכא בכוח את הישוב היהודי. גולת הכותרת של המבצע היתה מאסרם של חלק מחברי הנהלת הסוכנות. במקביל, נערכו חיפושים יסודיים במהלכם נתגלה מחסן נשק מרכזי של ה'הגנה' בקיבוץ יגור[81] ובמקומות שונים בארץ נעצרו 2,700 איש[82]. כמו כן נערכו חיפושים במשרדי הסוכנות והוחרמו מסמכים.

הפיקוד העליון של ה'הגנה' ביקש להוכיח שכוחות במותניו ולחדש את הפעילות, אולם "השבת השחורה" הבהירה לראשי היישוב שהמשך התנגשויות בין השלטונות לבין כוחות ה'הגנה' עלול להביא לידי חיסולו של הכוח הצבאי היהודי. תגובתם המוגבלת יחסית של הבריטים החזירה את שיקול הדעת הזהיר אל המדיניות הציונית, שהשכילה ברגע האחרון ממש, לסגת מן הפעילות הכוחנית חסרת התוחלת נגד בריטניה. למרות זאת, האצ"ל והלח"י גמרו אומר להמשיך בפעילותם. פיצוץ מלון המלך דוד ותוצאותיו הטרגיות נחשבות למסמר האחרון בארון תנועת המרי, אבל גם אם האצ"ל היה מציית להוראה לבטל את הפעולה, סביר להניח, שההגיון הצבאי והמדיני היו גוברים על ייצר הנקם ותנועת המרי היתה גוועת.